זהו, הרגע הנחשק ביותר של כל עשור מתקרב. הגיע הזמן לסכם, להוסיף עוד עשר שנים לרפרטואר התרבותי של האנושות. סיכומי שנה מעצם טבעם נוטים להיות מוגבלים. שנה היא זמן קצר מדי (עדיין) על מנת להבחין באופן מובהק במגמות שמחוללות את התרבות. עשור הוא פרק זמן נוח יותר שמאפשר לפחות התחלה של פרספקטיבה על מה שעברנו. וכך אחרי שנים של וויכוחים על, What it’s about, ממרומי שנת 2009, אפשר להתחיל לסכם את העשור הראשון של שנות האלפיים.
אפשר לומר כל מיני דברים על שנות האלפיים. אפשר לשאול אם הן התחילו ב-11 בספטמבר 2001 והאם הן נגמרו בבחירת אובמה? אפשר לדבר על הסטייל האפל והפסימי שהיה להן – אבל הפוסט הזה בכלל התחיל מרצון לצאת ולראות סרט, הייאוש מול ההיצע הדל בבתי הקולנוע והדיון שהתעורר עם גדי בשאלה האם הקולנוע כבר מת, כמו שהבטיחו לנו כולם בשנות התשעים, וכנראה כבר הרבה קודם – או שזה רק אפקט פאטה מורגנה. אז לא, הגענו למסקנה, שעדיין לא חסרים במאים שעושים סרטים מעולים. אבל סרט מיינסטרים טוב או סרט טוב שמגיע למיינסטרים, ובכן מאלה רואים פחות ופחות.
הקולנוע לא מת. קולנוע המיינסטרים מת. והוא לא נקבר לבד אלא בקבר אחים עם מוזיקת המיינסטרים, וספרות המיינסטרים. וכן, יש גם המון מוזיקאים מבריקים מכל הז'אנרים שממשיכים לפעול. אבל מה שעובר בזרם המרכזי של MTV ותחנות הרדיו רוב הזמן פשוט לא מעניין, לא מבריק, לא מקורי. בקולנוע כמו במוזיקה, הכל רימייקים, סימפולים, קאברים, שחזורים ותחושה מחריפה של דלות רעיונית. קשה לחשוב על תנועה תרבותית אחת ומשכנעת בסגנון נניח הגל החדש בקולנוע או הגראנג' במוזיקה, שעלו בעשור הזה.
האם זו הבשורה התרבותית המרכזית של שנות האלפיים?: העובדה שהגענו רחוק כל כך בחור הארנב של הסימולקרה, שתרבות המיינסטרים על כלל ענפיה קורסת לתוך עצמה וכל מה שנשאר הם נסיונות חיוורים לבשל מחדש את הסגנונות התרבותיים שנרקחו כבר במהלך ההיסטוריה?
כשאמנות הופכת לעסק, היא מפסיקה לציית לחוקי ההשראה ומתחילה לציית לחוקים של חברות הביטוח. הקפיטליזם ינק את הסיכון כי ככל שהתקציבים גדלו היה פחות ופחות לקחת סיכון ויותר ויותר פיתוי לעשות משהו זהה למה שנעשה קודם.
עכשיו בשנת 2009 חייבים להתעמת עם העובדה שהעשור הזה לא הוליד ולו אייקון אחד בסדר גודל של אלביס בשנות החמישים, ג'ימי הנדריקס או ג'ים מוריסון בשנות השישים, דיוויד בואי או פינק פלויד בשנות השבעים, מייקל ג'קסון ומדונה בשנות השמונים או אפילו קורט קוביין ואקסל רוז בשנות התשעים. האייקונים הגדולים של זמננו ממשיכים להיות אייקונים משנות השישים, השבעים, השמונים והתשעים שעוד מושכים איכשהו את העגלה. קשה לי לחשוב על אייקון אחד בעולם המוזיקה שאפילו מתקרב לדומיננטיות של האומנים שמניתי כאן בשנות האלפיים. היו כאלה שהבריקו לרגע, לשנה שנתיים, לאלבום או שניים, אבל אף אחד לא התמיד לאורך כל העשור והותיר רושם בל ימחה. אם הייתם מכריחים אותי הייתי בוחר בבריטני ספירס, אבל למרות מעלתה הרבה של מרת ספירס, אם זה כל מה שיש למיינסטרים להציע…
חלק מהסיבה שאין אייקונים ענקיים היא שבשביל לטפח אייקון צריך מסתורין. אבל בעולם התקשורת של ימינו, שבו כל סלבריטי שיוצא לפוש בחוף נתפס בשלל תצלומים לא מחמיאים והופך מועמד לפרשנויות בלתי פוסקות על הקף איבריו, אין מקום להילה. בעולם המחולן של תקשורת האינסטנט, אין מקום לאיקונות שיעוררו תחושת יראה אמיתית של מפגש עם קדושת פופ גדולה מהחיים.
הבשורה התרבותית של שנות האלפיים
אז האם זו הבשורה התרבותית של שנות האלפיים? יתכן שזו אחת מהבשורות הללו, אבל יש בשורה אחרת, נגטיבית פחות וחשובה עוד יותר בעיני. בעוד התוכן שעובר במיינסטרים הולך ומתרוקן, הצינורות הולכים והופכים משמעותיים יותר ויותר. זה מחזיר אותי ל-Interface Culture ספרו הראשון של חביבי סטיבן ג'ונסון מ-1997, בו טען כי צורת האמנות החשובה והמשפיעה ביותר של זמננו היא זו של הממשק. ג'ונסון שמצהיר כי בעיניו ממשקים הם צורת אמנות המשקפת את התרבות כמו רומנים של דיקנס, סרט של וולס או בנין של רם קולהאס, טוען בספרו כי ממשקים, צורות היצירה החדשות הללו של תקופתנו, יוצרים אינטגרציה בין תפקידו של הטכנאי לתפקיד האמן.
זה היה לפני קצת יותר מעשור. ג'ונסון התייחס בספרו בין השאר לדסקטופ, לחלונות וללינקים וחזה שהממשק ילך ויהפוך מרכזי בתרבות שלנו ככל שיחלוף הזמן. כשמסתכלים על שנות האלפיים בפרספקטיבה של עשור, נדמה שהדברים שכתב ב-1997 הפכו רלבנטים עוד יותר. האירועים התרבותיים החשובים ביותר של שנות האלפיים לא היו ז'אנר ספרותי חדש או גל חדש של יוצרי קולנוע – האירועים החשובים הללו היו הופעות של ממשקים חדשים כמו גוגל, יוטיוב, פייסבוק, מייספייס, פליקר, בלוגים, טוויטר ועוד. הממשקים הללו שינו לחלוטין את איך שאנחנו מחפשים מידע, צורכים מדיה, מבטאים עצמנו, מתקשרים עם האנשים סביבנו וגם הביאו ליצירת סגנונות מדיה חדשים – הנשלטים לחלוטין על ידי האגרגטורים. גוגל, יוטיוב, פייסבוק, בלוגים וטוויטר היו האירועים המרכזיים שריגשו אותנו בעשור הראשון של המאה ה-21, שהציתו את הדמיון התרבותי – שגרמו לאנשים לחלום על תקופה חדשה, גם אם התקוות הללו נשברו על שרטון המציאות המוכרת.
זאת הבשורה התרבותית של העשור הראשון של המאה ה-21. לא התוכן – הצינורות. המדיום הולך ותופס את מקומו של המסר.
(מבוסס על שיחה עם גדי. תודה גדי)
***
ובבלוג של מפלגת הגאולה עלה פוסט חדש
טכנומיסטיקה 