ארכיון קטגוריה: ביקורת תרבות

ראיון דמיוני עם מייקל ג'קסון – Halber Mensch

אתמול בלילה קראתי בשירותים טור שכתבה ב-2.7.09 דפנה מאור במגזין דה-מרקר על מייקל ג'קסון והזדעזעתי קשות מהדברים. הדברים שכתבה מאור זעזעו אותי כי הם בלטו באכזריות שלהם, ששופטת את מייקל ג'קסון על תהליך ההתדרדרות שלו. להלן ציטוטים נבחרים.
 
"ג'קסון פירק לנוכח עיני העולם הנדהם נער שחור עור ושמח ובנה מחדש את החתיכות המפורקות לדמות מפלץ אומלל, רדוף ביעותים והאשמות, סהרורי ומתמוסס בפרצוף", "ג'קסון לא ראוי להימצא בפנתיאון עם הנדריקס, ג'ופלין או מוריסון, לא רק כי לא טרח לפנות את הבמה בגיל 27, לפני שנתיב ההרס העצמי – ואולי גם ההרס שזרע בחיי אחרים – נהפך למפלצתי כל כך. למרות הקול הרך שלו והניסיון העצוב להיאחז בנעוריו הנעלמים הוא לא עורר את תחושת ההזדהות ולעיתים החמלה שעוררו ג'ניס ג'ופלין וקארן קרפנטר בשעתן." "ג'קסון הוציא שם רע אפילו לחמו המנוח לשעבר, אלוויס, שהיה דוגמה קלסית לאליל שהסתאב, השמין והכזיב, אולם עד יומו האחרון המשיך לעבוד במרץ, גם אם מרץ זה נגזר מסמים.", "ג'קסון, בסופו של דבר, היה מוסיקאי ואמן פופ שכשרונו הגדול דעך, שחי חיים גועליים למדי ואומללים בוודאי, ומת, אולי, מפני שקרנות השקעה פרטית רצו לפרק ולבנות אותו מחדש עוד פעם אחת, אבל מהחלקים שלו כבר לא נשאר מה להרכיב."
 
יש כמובן אמת בדבריה של מאור, אבל יש משהו באכזריות שבה הם נאמרו שזעזע אותי. מייקל ג'קסון עבר דברים נוראיים, כל מי שעיניו בראשו יכול לראות, אבל האופן שבו מאור מאשימה את ג'קסון על הכיוון שלקחו חייו, ועל מצבו הנפשי בעשורים האחרונים, תוך שימוש בשמות תואר כמו "מגעיל" "מפלצתי" ו"מפלץ" הצליח לערער אפילו אותי כקורא.
 
"הסלבריטאיות היא אחד מהניסויים האכזריים ביותר שאי פעם נעשו בבני אדם" אני רוצה לצטט את עצמי מהפוסט שכתבתי כאן על בריטני ספירס. כמו ספירס, מה שהפך את ג'קסון למרתק כל כך היה האופן שבה הוא שימש תמונת מראה מעוותת של תרבות המדיה הקפיטליסטית. מאור משווה את ג'קסון להנדריקס או מוריסון ומוצאת אותו חסר. אבל הנדריקס ומוריסון היו תוצר של תרבות אחרת, התרבות של שנות השישים. בעולם הסימולקרי של שנות האלפיים, הסלבריטאיות היא לא יותר מאות אזהרה לגבי הסכנות הטמונות בתרבות המדיה. מייקל ג'קסון ובריטני ספירס, הינם סוג של נביאים שמהווים בחייהם דוגמה נבואית למה שצפוי לחברה שלנו אם תמשיך ללכת באותה הדרך.
 
כל זה החזיר אותי לראיון שרציתי לפרסם כאן בבלוג לאחר מותו של ג'קסון ושכחתי. זה ראיון דמיוני שערכתי עם מייקל ג'קסון על בקבוק יין מתישהו ב-2003, כשעדיין הייתי בגרמניה. הראיון הזה שפורסם בבמה חדשה הולך לכאורה בדרכה של מאור, ואני מתאר לעצמי שחלק יחשבו שהוא אכזרי ומציג את מייקל ג'קסון כמפלץ, אבל אני חושב (שש שנים פלוס לאחר שנכתב) שהוא מציג את מייקל ג'קסון כתמרור אזהרה אנושי וכדמות טרגית שמלמדת אותנו על מצבו הקיומי של האדם.
 
ראיון עם מייקל ג'קסון – Halber Mensch
 

'מייקל ג'קסון מוסר שהוא ההוויה כשלעצמה והוא מסמל את כל הדברים הנוראיים ביקום וכלוא בגוף פלסטיק מלאכותי שנמצא בתהליך התפרקות מואץ.' ג'קסון מביט בכותרת בעיתון ללא הנד עפעף.
 
ש: מייקל, ספר לנו, מיהו מייקל ג'קסון, מה עובר לו בראש?
מייקל: האם אני רובוט? האם אני בובה? אני שואל את עצמי את השאלות האלה מדי יום. מה אני? למה האף שלי מתפרק? למה העור שלי נהיה לבן? רק לשם יש פתרונות, ישתבח שמו.
ש: מייקל, איך הרגשת כאשר האף שלך התחיל להתפרק?
מייקל: האף שלי? אני הרי נראה כמו חיה מפוחדת.
ש: ולמה אנסת את הילדים האלה?
מייקל: לא אנסתי, כמה פעמים צריך להסביר לך, הם באו אלי כי הם רוצים לישון איתי במיטה, ישתבח שמו. הם מפחדים.

ש: ממה?
מייקל: אתה לא מפחד לפעמים?
ש: לפעמים.
מייקל: גם אני מפחד. אנחנו עוזרים אחד לשני, הילדים ואני. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיהם.
ש: מייקל, ספר לנו על הפעם הראשונה שהבנת שהאף שלך מתפרק.
מייקל: קראת פעם גוגול? הוא מספר על בנאדם שהאף שלו עוזב אותו, מתלבש כרב-פקיד ומתחיל לטייל בעיר ולתפוס בחורות.
ש: מה אתה סח?
מייקל: גוגול. סופר רוסי. כשקראתי את גוגול, אמרתי לעצמי – זה רעיון עצום. אף שעוזב את הבנאדם. לא תיארתי לעצמי אפילו… אני נראה לך כמו חיה מפוחדת? כמו שימפנזה? אני מפוחד מאוד. אני לא יודע לאן לפנות.
ש: האף שלך היה פעם רחב ובריא. למה הוא התכווץ?
מייקל: אתה שואל את עצמך? אני שואל את עצמי! איך אתה חושב שאני מרגיש עם זה? וזה שאני נהיה כל הזמן יותר בהיר, זה לא נראה לך מטריד?
ש: באמת אמרת את הדברים שמיוחסים לך בעיתון?
מייקל: בוודאי שאמרתי. אתה חושב שהעיתונים משקרים? אני כלוא בגוף פלסטיק ונמצא בתהליך התפרקות מואץ, אני ההוויה כשלעצמה, אני מסמל את כל הדברים הנוראים ביקום.
ש: זה נורא, מה שאתה אומר. אתה באמת חושב ככה?
מייקל: בחיים השמחה קצרה וחולפת והעצב חזק ונשאר.
ש: זה נורא מה שאתה אומר. מתי הבנת את זה?
מייקל: עוד לפני שהאף התחיל לנשור לי. כשיצא האלבום BAD ומכרתי 25 מיליון עותקים הבנתי שאני אף פעם לא אחזור למכירות של Thriller. הבנתי שנשארתי בעולם על תקן חיקוי.
ש: יש לך בת ממשפחת פרסלי. האם היא מעדיפה לחיות בנרבלנד או בגרייסלנד?
מייקל: מה אתה מעדיף למות בגיל 40 עם לב של בן 80 או שינשור לך האף? אני לא חושב שזו שאלה שמישהו יכול לענות עליה בשביל מישהו אחר. גם אלביס וגם אני לקחנו איזה טריפ לצד האחר. כדי
לדעת איזה טריפ יותר מוטרף הנערה צריכה לנסות בעצמה.
ש: אתה חושש לשפיות דעתה של הנערה?
מייקל: החיים נוראיים. לאדם לא נותר מוצא. אני דחוק לפינה. יש לי מסר אחד לקוראי הראיון. אל תנסו להצליח, אל תנסו לנצח – הדברים הללו הם רק כמו קריאת תיגר על השם, יתברך שמו. ואז הוא בא ומוריד אותך לדרגת עפר ואפר.
ש: אתה חושב שאלוהים עשה אותך לדוגמה?
מייקל: בהחלט כן, למען יראו ויראו.
ש: זה דבר נורא מה שאתה אומר.
מייקל: זה דבר נורא להיות מייקל ג'קסון.
ש: אתה מרגיש בודד?
מייקל: טוב שלא שאלת אם יש לי שתי רגליים, תודה לאל.
ש: ומי מנחם אותך?
מייקל: האמת שאף אחד. רק הילדים. לפעמים. כשהם לא מטרידים אותי מינית.
ש: אתה טוען שהילדים מטרידים אותך מינית?
מייקל: לא כולם, רק חלק.
ש: מה זאת אומרת?
מייקל: עדיף שלא תדע.
ש: ומה עם זכות הציבור לדעת?
מייקל: אני עצוב, אתה לא רואה את זה? אתה לא תעזור לי? תעזור לי בבקשה, תעזור לי להחלץ מהגוף שלי. תעזור לי להחלץ. אני קורס, האף שלי הפך מחור שחור לננס לבן. עכשיו הם באים לקחת אותי, הם שמים לי אזיקים על הידיים.
ש: ואז אתה מרגיש מושפל?
מייקל: הכל, כל זה, הכל השפלה. הבר מצוות שאורי גלר סחב אותי אליהן היו סיוט והשפלה.
ש: אתה חושב שהעיתונות יכולה לעזור לך בצורה כלשהי?
מייקל: פגוש את העיתונות, הם לא עוזרים בכלום. אבל מי כבר עזר לי. כולם שותים לי מהורידים. שותים מהורידים של השימפנזה יתברך שמו.
ש: מה בעצם אתה רוצה לומר לעולם?
מייקל: אני אחזור על מה שכבר מסרתי בעבר, ולא אחדול מגרסתי זו, כי אין מה לחדש. אני ההוויה כשלעצמה, מסמל את כל הדברים הנוראיים ביקום וכלוא בגוף פלסטיק מלאכותי שנמצא בתהליך
התפרקות מואץ.

פרווה חמה! חוזרת

הפעם הראשונה שעליתי על הבמה עם פרווה חמה! הייתה ביום ההולדת ה-20 שלי. זה היה ביוני 1998, לפני קצת יותר מעשור, במועדון הבארבי הישן-הישן באיזור של בית האופרה. ליאור פרנקל, המייסד, הגיטריסט והמלחין המחונן של פרווה חמה הזמין אותי לבמה לכבוד יום ההולדת שלי וביקשתי שם כמה דברים טובים בשביל העשור הקרוב בחיי. רובם התגשמו.
 
פרווה חמה! היו אז החברים החדשים והמגניבים שלי. הייתה להם דירה ענקית בתל אביב (אני שרתתי בצבא וגרתי אצל ההורים), הם היו עושים ג'ם סשנים ארוכים בבית, מפרסמים ברחוב מודעות על כך שפתחו בית ספר ללימוד אמנויות הג'דיי ועושים הופעות מופרעות במועדונים בעיר.

הפגנה נגד מצעד האהבה. 1999.

מתישהו ב-1999 פרנקל סיפר לי שהוא רוצה לעשות משהו נגד מצעד האהבה. זו הייתה אחת השנים הראשונות של מצעד האהבה אבל פרנקל כבר החליט שהמיזם הזה הוא בעצם כיסוי לסוג של העמדת פנים מזויפת וממוסחרת שאין דבר בינה לבין האהבה הטהורה. הוא ביקש ממני לכתוב משהו וכמה שבועות אחר כך יצאנו לגינת שינקין כמה שעות לפני תחילת המצעד ביום שישי בצהריים. זה היה שיא החום ואני הייתי לבוש במעיל עבה, חבוש כובע צמר ומשקפיים צהובות ענקיות שהצבא סיפק לי כשהגשתי בקשה למשקפיים צבאיות. בזמן שעשיתי כמה סיבובים ברחוב ומשכתי קצת תשומת לב, החברים מפרווה חמה שהוציאו את הסלון שלהם לרחוב התחילו לנגן. מה שקרה שם אחר כך היה סוג של מופע רחוב מוזר שבו נשאתי, בליווי הלהקה, נאומים חוצבי להבות כנגד מצעד האהבה, בעוד חברים אחרים בהרכב מתפרעים ללא רסן כשהם מחופשים לכוכבי ערוץ הילדים. בהמשך ההופעה עוד החלפתי לבוש פעמיים (באיזשהו שלב הקונספט התחלף לילד דתי שעולה לתורה ושר שיר בשם "שוק הבשר" כנגד שוק הבשר התל אביבי וכמה דקות אחרי זה נשארתי בתחתונים בלבד והתחלתי לרוץ ולפזז במעלה רחוב שינקין, כשאני מלווה במבטיהם התמהים, הלעיתים משועשעים והלעיתים מזועזעים של העוברים ושבים). אני חושב שזה היה מופע הרחוב הראשון של פרווה חמה.
 
בשנים אחרי זה פרווה חמה המשיכה להתקיים ולשגשג. היא הופיעה בין 1998 ל-2006 במועדונים כמו הבארבי, הג'ה פן, הלוגוס, הקראוס ואחרים תוך כדי שהיא מצייתת להיגיון גאות ושפל קבוע: כל פעם שההופעות היו מתמלאות מדי פרנקל היה מחליט לפרק את העסק על מנת להתחיל אחר כך עוד פעם מהתחלה.
 

 

ליאור פרנקל בהופעה. מתישהו בסוף שנות התשעים.

קשה להגדיר את פרווה חמה כהרכב מוזיקלי. אני, שרוב שנות קיומה של הלהקה הייתי בעיקר צופה ומעודד של הלהקה, אהבתי תמיד להגדיר את הפרווה כסינדיקט. מלבד הרכב של 5-7 נגנים ווירטואוזים שניגנו את הקטעים של פרנקל (שילוב ייחודי של פראנק זאפה, רוק, ג'ז, מוזיקה מודרנית, מינימליזם ועוד) היא הייתה מורכבת מחבורה של עוד 5-7 אמנים, שחקנים, משוררים ורקדנים או יותר נכון אנשים מוכשרים שאהבו להרים ביחד סטים להופעות, לכתוב קטעים, להעלות אותם ולזעזע או להדהים את הקהל (תלוי מי שאלת).

 


 
הבסיס של הסינדיקט היה חברות וכיף, התוצרת שלו היה מבול שוטף וספונטני של יצירות אמנות מכל מיני סוגים. חלקן טפשיות, חלקן מוזרות, חלקן מפתיעות, חלקן לא מפסיקות להדהים אותי עד היום כשאני מביט בהן בהקלטות וידאו מהתקופה. 

 

הופעה בנחלת בנימין. מתישהו בסוף התשעים או תחילת האלפיים.

 

הבסיס היה בדירה במאז"ה 12, משכנם הקבוע של פרנקל, נדב בכר (הגיטריסט השני של ההרכב שבינתיים חזר בתשובה וחבר היום בהרכב הקלייזמר "א גרויסע מציאה"), בן הנדלר (הבסיסט שמאז ניגן עם ברי סחרוף, תומר יוסף ובאלקן ביט בוקס וגם הפך למפיק מוזיקלי מצליח) וחבר הסינדיקט טל פולקמן. היינו שורצים שם שעות וחיים את הפרווה כסגנון חיים שהפרקטיקה שלו הייתה יצירה. מכאן יצאנו לכל מיני מצעדי רחוב מופרעים (אחד מאלו שזכורים לטוב היה מצעד מפלצות שעשו את הדרך מהדירה ועד לים תוך שהם סופרים את מספר הצעדים. המצעד נקטע על ידי המשטרה ונגמר כ-100 מטר לתוך הים התיכון. אחרים כללו הופעות של ריקוד ונגינה, לפעמים מחופשות, במדרחוב של נחלת, או בשינקין). במאז"ה 12 גם תכננו את ההופעות של הפרווה שנראו כל פעם שונה לחלוטין בהתאם לדברים שהעסיקו באותה תקופה את חברי הסינדיקט. הופעה אחת עסקה באלקטרומגנטיות, אחרת בצמיחה אישית ושיקום נפשי ואחרת בסוף המילניום וסיכום 1,000 השנה האחרונות. בהופעה אחת הופצצה הבמה בכמה ארגזי ירקות, בשניה נופצו מכשירים אלקטרוניים על הבמה, באחרת נוסרו גפיהם של כוכבי ערוץ הילדים של אותה התקופה ועוד הופעה הוקדשה לניסוי ייחודי שכלל ריסוק ומעיכה של כמה עשרות טובות של עגבניות (אחת לאחר השניה) על פרצופו של הסולן שגיא שטרית בעוד חבורת אנשים בחליפות מנהלת רישום מדוקדק של השפעת העגבניות על הפרצוף, על המצב רוח ועל ה"סטלה". (אני כנראה עושה כאן סמטוכה מכל מיני דברים שקרו לאורך השנים בהופעות, ויסלחו לי מי שהיו שם וזוכרים את הדברים טוב יותר מהזכרון האוטוביוגרפי המחורר שלי).
 
אני עצמי הייתי משתתף בהופעות של הפרווה בעיקר (אבל לא רק) כזמר בשני קטעים קבועים: "שוק הבשר", אותו שיר ששרתי בהפגנה ההיא ב-1999 ובשיר "רק מחשבה ללא אכזבה". מתישהו ב-2005 או ב-2006  צילמנו את הקליפ הראשון של הפרווה לשיר הרפתקה בחלל, שבו השתתפתי כשחקן.
 

במוצאי שבת הקרובה פרווה חמה תופיע הופעה ראשונה במועדון הקומפורט בפלורנטין, לאחר שלוש שנים של הפסקה בהופעות . בהופעת האיחוד תשתתף גם יעל קראוס (פאניק אנסמבל) שהייתה הזמרת של ההרכב בשנים הראשונות. מומלץ למי שראה ואהב בסיבובים הקודמים ולכל למי שרוצה לראות הופעה מטורפת עם מוזיקה מיוחדת. כניסה 50 ש"ח כולל צ'ייסר.

 

 נ.ב.

כתבה שכתבתי ב-2003 בניוזלטר של נענע על הפרווה, ללא גילוי נאות…

האח הגדול הפסיכדלי והאסכטולוגי (מילות סיכום אחרונות בהחלט)

1. כמה דברים שהבנתי על האח הגדול בימים ב-4 הימים שחלפו מאז שהסתיים
ארבעה ימים עברו, ואני משתקם לאיטי מחווית הצפיה באח הגדול. בימים האחרונים הרגשתי שהחוויה הזו, על כל הריגוש שהיה כרוך בה, הותירה בי שריטות תודעתיות כואבות ומזוהמות הדורשות ריפוי.
וחשבתי לעצמי שאני לא ארצה לחזור לצפות בתוכנית הזו בקרוב
כי זה היה בשבילי מספיק גועל נפש עבור חצי מאה
אבל בו זמנית
אני לא מצטער שעשיתי את זה.
חודש האח הגדול היה חוויה המזכירה חוויה של דיבוק.
דיבוק שחודר לתוכך ומשתלט לך על המחשבות, השפה, הדמיון, הערכים, הדימויים.
אבל אני לא מצטער על אף טריפ שלקחתי
ולכן אני לא מצטער גם על האח הגדול
מכל טריפ רע אני למד
ולמדתי הרבה מהצפיה באח הגדול
למדתי שיחסים בין בני אדם הם דבר כל כך מורכב
ושסטיבן ג'ונסון צדק – מבחינה אבולוציונית תוכניות ריאליטי מפתחות אינטיליגנציות רגשיות מורכבות מאוד. כאלו שמאפשרות לנו לתרגל את כישורי קריאת הסימנים החברתית שלנו ואת יכולתנו להבין אנשים אחרים.
הבנתי שתוכניות ריאליטי מסוגו של האח הגדול באמת מציגות סוג של מראה רבת רזולוציה לעולם, מראה המתארת אספקטים מסוימים של העולם שלנו באיכות היי-דפינישן שקשה לייצר כמותה בתוכניות מתוסרטות
והבנתי גם שהמראה הזו היא בו בזמן, כתוצאה מהמניפולציות שהתוכניות הללו מפעילות, עיוות מוחלט של המציאות
הבנתי שאין כמעט גבול למקום שבו הטלוויזיה תביא אנשים
ושמי שמדבר על כך שיום אחד עוד נראה התאבדות בשידור חי (אם זה לא קרה עד עכשיו), צודקים בהחלט
נדהמתי
פשוט נדהמתי
כשגיליתי גדולה אנושית אצל דודי מליץ
ולמדתי לאהוב אותו
בגלל שהוא הביט לפניו של האחר אפילו כשזה היה קשה לו.
זה הזכיר לי קצת את החוויה שלי כצופה (בלי להעמיד פנים שלא נהניתי. נהניתי המון)
יש לי חבר שכששמע שאני צופה באח הגדול האשים אותי ואמר לי לפנים שזו פורנוגרפיה.
אני מודה לו על זה. כי הוא חבר אמיתי.
אולי הדבר הכי מדהים הוא שאיך שכולם מסוגלים לצפות בזה עם הפיות שלהם פעורים, בזמן שמאכילים אותנו בלשון הרע.
המון המון לשון הרע.
ורק בגלל שמשדרים את זה בפריים טיים בערוץ 2
ושכולם רואים את זה באמצע הסלון בטלוויזיה כאילו זה הדבר הכי טבעי
אף אחד לא תופס עד כמה זה פורנוגרפיה
וכן, אחרי שעברתי בתואר הראשון קורס שלם אצל עמליה זיו על פורנוגרפיה באוניברסיטת תל אביב בבחינה של תפיסות שונות של השאלה מהי פורנוגרפיה, סוף סוף השבוע הבנתי בדיוק מה זה פורנוגרפיה. זה כל דבר שנועד לשלח את יצריך.
 
2. הזווית הפסיכדלית
המשועשעות של מנחם בתחילת העונה של האח הגדול, בשלב שעוד הביט על הדברים במבט מוקסם ולפני שהפך להיות attached לרגשות השליליים שלו, במשועשעות הזו היה בעיני משהו פסיכדלי. ואני לא יכול לשכוח את זה שהוא היחיד מתוכם שעבר חניכה פסיכדלית, ככל הידוע לנו (למרות שלא הייתי מתפלא אם יש ביניהם עוד כאלה שאיננו יודעים עליהם)
משהו בשעשוע שלו מכל ההתרחשויות בבית האח הגדול, מהמבט הזה שראה כל סיטואציה כחלק מקומדיה קוסמית מופלאה ומקסימה – מצאתי זאת מאוד פסיכדלי. (ואני לא מתכוון בכך להקל ראש ולו במעט בחומרת השיפוטיות המוגזמת שלו ולשון הרע שבה הוא נקט במהלך החודש בבית האח הגדול, למותר לציין)
 
3. המבנה האסכטולוגי של האח הגדול
אני חייב לחזור עוד פעם לבחירה של דודי מליץ כי היא רגשה אותי נורא. היא הראתה שבתוך המבנה המעוות ומרבה הריבים והשנאה של האח הגדול יש גם נקודות אור. על מנת להבהיר למי שלא צפה באח הגדול: דודי מליץ הגיע לאח הגדול על תקן החבר לשעבר של מיה בוסקילה. הוא היחיד שהצהיר מהרגע הראשון שהמטרה שלו בהגעה לווילה לא הייתה כדי לעשות איזה משהו דגול (לעומת מנחם שאמר שהוא רוצה להעביר מסרים לאומה) או עלאק מעמיק אלא לקדם את העסק שלו, כנות שמצאה חן בעיני מהרגע הראשון. גם מתי שרוב יושבי הבית פנו נגד מנחם והחרימו אותו, הוא סרב להצטרף לעליהום קבוצתי על איזשהו אדם, ולא משנה מה הוא עשה. וגם כשמנחם פנה לפתע נגדו והעליב אותו בצורה קשה בשבוע האחרון של הסדרה הוא עדיין היה היחיד שסרב שלאורך כל הדרך להחרים את מנחם (אפילו קורין סרבה לילה אחד לישון עם מנחם). הסיפור של דודי מליץ היה מבחינתי סיפור של כח רוחני, של אדם ששולח את עצמו לגוב האריות ומצליח בניגוד לכל הסיכויים לשמור עד כמה שניתן על צלם האנוש שלו. בעיני הוא סוגל של גיבור המתגבר על ייצרו. המחויבות שלו ליחס לאחר ולהמנעות מזדון הייתה מרגשת, מרהיבה ומעוררת (למרות שכמובן גם לו היו כמה נפילות).
 וזה מביא אותי לשפרה קורנפלד, הזוכה של העונה הראשונה של האח הגדול. לא צפיתי בעונה ההיא, אבל עכשיו כשמישהו סיפר על כך שבעונה הראשונה שפרה קשטה את בית האח הגדול וגינתו קצת הצטערתי שלא הכרתי את שפרה. ביכולת של שפרה (שוב אני כותב רק ממה ששמעתי) להיות באמצע כל הגהנום של האח הגדול ובו בזמן ליצור, לסרוג, לקשט, להביע רגשות בפומבי (למשל בכך שהודתה שהתאהבה באחד המשתתפים האחרים לסדרה) ולפזר סביבה את האור – רק המחשבה על כל זה גרמה לי כבר לחוש רגש כבוד בסיסי ועמוק אליה.
אולי זה מקרה, אבל שמעתי רבים שהעירו על כך שבצורה דומה לאיך שאירע הדבר בעונה הראשונה של האח הגדול התרחש בתכנית תהליך כדלהלן (שאולי חוזר בתוכניות ריאליטי בכלל. כאמור, הידע שלי בנושא דל מכדי שאוכל לתמך את ההיפותיזות שלי בדוגמאות מספקות)
:

1. מעיפים את כל הסתמיים, מי שאינם מתלכלכים ומי משחקים את תפקיד ה"מוסריים", מצביעים שוב ושוב עבור מי שיוצרים עניין בעזרת יצירת מלחמות מלוכלכות (יוסי בובליל, מנחם בן, דן מנו). זהו עקרון הדין.

2. בסופו של דבר, ברגע האחרון, נבהלים מהמפלצת שיצרנו. מבינים שאנחנו רוצים משהו אחר. ובוחרים בדמות חיובית (שפרה, דודי). (עקרון החסד)

 

המבנה הזה שתיארתי מזכיר לי את המבנה של ההיסטוריה. הקב"ה נותן לרשעים בעולם הזה, ואז בסופו של דבר כשמגיעים לשמיים, ניתן לצדיקים כחלקם. או אם להסתכל על זה באופן אחר. אנחנו בוחרים בתאוות הצבע החזירית ובמלחמה שוב ושוב ושוב. אבל בסופו של דבר, כשיגיע הסיבוב האחרון, אנחנו נבין שזה לא מה שאנחנו רוצים ואז, כך טוען הסיפור האסכטולוגי, אנחנו נבצע את הבחירה הגאולית  באמת ובאני הגבוה.
 
4.  ומשהו על זה שאין לשפרה קורנפלד ודודי מליץ ערכים בויקיפדיה העברית – בושה שאין ערך בויקיפדיה על שפרה קורנפלד ועל דודי מליץ. השנאה של ויקיפדיה העברית לתרבות פופולרית וההתעקשות שלה להחזיק באמות מידה מדומינות על הירארכיות תרבותיות של גבוה ונמוך מעבירה אותה על דעתה וגורמת לה לצנזר פריטי מידע בסיסיים על תרבות הטלוויזיה והמדיה של זמננו. הלזאת יקרא אנציקלופדיה חופשית?

כתבות אחרות שהתפרסמו בטכנומיסטיקה בעבר על האח הגדול:

האח הגדול והפסיכואקטיבי

האמת לפנים

האב הגדול
 
 
תזכורת אחרונה: מחר אני אדבר על שימושי הלסד בשנות השישים והלסד כטכנולוגיה סוגסטיבילית במושב על ההשלכות הפילוסופיות והסוציולוגיות של חומרים פסיכואקטיבים בכנס של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים.

פרטים נוספים כאן

 

האב הגדול / מאת אורי בן עזרא

נכתב על ידי חברי אורי בן עזרא אמש לאחר צפיה בפרק של האח הגדול ובסרט גנוז  , הסרט על חודשי כהונתו האחרונים של אולמרט.

האב הגדול
לא, אהוד אולמרט הוא לא האח הגדול, ולהפתעתי הוא גם לא האחות הקטנה. אהוד אולמרט אנושי ליברלי ורודף שלום. הוא צודק, הוא מרגיז, הוא סחבק, הוא אמיר פיי גוטמן, הוא מנחם בן, וגרוע מכל הוא קורין אלאל.יש אנשים שיכולים לאהוב אותו אפילו. יש אנשים שאוהבים את גיא לובלצ'יק. ההדחה ששודרה היום היתה מרגשת במיוחד.

האמת לפנים (זהירות – לא להציץ ולהפגע)

האח הגדול
זה האמת לפנים
זה הגועל נפש ישר לפנים
קחו תקיאו
סת'כלו ותקיאו
 
האח הגדול הראשון היה מראה של החברה הישראלית
האח הגדול וי.איי.פי. הוא מראה של המדיה הישראלית
 
אחרי שציפיתי בו
אני מרגיש עכשיו מחולל
מבוזה
מרגיש כאילו אנסו אותי
 
אני יודע שאין לי למי להתלונן.
לא רק זה, אני גם אמשיך ואצפה בזה עד הסוף.
כי זה עדיין יצירת מופת.
 
גועל נפש יפהפה שכמותו
גואל נפש יפהפה שכמותו
 
כיהודי די מאמין הייתי אומר שאם מחליפים אות אחת הגועל הופך לגואל ובאה לעולם תקנה.
אבל כשחושבים על האח הגדול אני אובד עצות, איזה אות להחליף?
מה שקרה שם היה כל כך נורא שבא לי ללכת ולאשפז את עצמי. כל כך נורא שאני לא אתפלא אם שיעור הדכאונות עלה, ושיעור ההפלות עלה ואולי אפילו מישהו יתאבד.
 
כמו שפנינה טורנה אמרה: "זה בושה לעם ישראל".
והיא צריכה לדעת, אחרי איך שהיא דיברה על מיה בוסקילה.
למי שלא היה שם, היא ניסתה לשחק עם המיקרופון כדי שלא ישמעו אותה, ואז היא השוותה אותה לרקדניות בקליפסו.
אין לי שום דבר נגד פנינה טורנה. גם אין לי שום דבר נגד מיה בוסקילה. אבל למה היחס המזלזל הזה לרקדניות בקליפסו (שאין לי מושג אפילו מה זה). כשניסיתי לרדת לחקר האמירה וללכת בעקבות סוג החשיבה שהוליד אותה פשוט נכנסתי לאיזה לופ עמוק שחור.
 
עזבו, עדיף לצאת.
 
אני מרגיש מטופש להתבכיין פה עכשיו לקוראים הנכבדים.
אף אחד לא הכריח אותי לצפות בזה.
אפילו אמרו לי בפירוש לא לעשות את זה.
 
אני עדיין מנסה להבין אם עשיתי את הדבר הנכון.
ואני רוצה גם, בכנות גמורה, לבקש סליחה מכל הקוראים התמימים והתמים והצחורים שטינפתי אותם בדבר הנוראי הזה. סליחה.
ובכל זאת, למרות רגשות האשמה שהצליחו לנטוע בי, אני גם מרגיש שחזיתי בחוויה יפהפה, בהשתקפות של האלוהי – שהייתה גלומה שם בביתו של האח הגדול.
 
האח הגדול הזה. אני לא מצליח להזכר מי זה היה שהשווה אותו לאלוהים. הוא שם אותנו בגן עדן, שם נמצאים כל הדברים כולם, ואנחנו היינו חייבים ללכלך את הכל במקום לחיות בעושר ואושר.
 
אבל אנחנו הרי יודעים שזה שקר. כי האח הגדול הוא זה שדואג לסכסך בין כולם – בחוקי הבית שלו, שמבוססים על תחרות הרסנית שבסופה נותר רק אחד שרוקד על גופות כל האחרים.
 
את השקר הזה אי אפשר להחביא. הם לא יכולים להחביא אותו אחד מהשני. שמעתי פעם מישהו (נדמה לי שזה היה ג'וזף קמפבל) שאמר שהדיסוננס הקוגניטיבי הגדול של החיים הוא נחש האורוברוס, החיים שניזונים מעצמם, העובדה שאנחנו יכולים להיות רוחניים, אקולוגים, מוסריים עד כמה שנרצה. אנחנו תמיד ניזונים מהחיים של אחרים. כדי לחיות צריך תמיד לאכול משהו חי אחר.
 
בעיני יש כאן את אחד השיעורים הרוחניים החשובים ביותר. והוא שכמו האומה האמריקאית ומשבר האשראי שלה, אנחנו חיים כל הזמן באשראי – אשראי שאנחנו לוקחים מחיים של אחרים. אז מה אפשר לעשות עם זה? אני מתאר לעצמי שאם אתה בוחר בזווית ראיה מערבית-מטיריאליסטית אפשר רק להדחיק את זה בעזרתן של כמה תרופות וכמה תוכניות טלוויזיה. אפשרות אחרת היא להבין שהחיים האלה זה חסד. שאנחנו לא יודעים להסביר אותם. לדעת שזה בסדר ואפילו טוב להיות קיים, אבל שמתוקפו של חוק קוסמי עליך להיות תמיד כנוע, אסיר תודה ובעל חוב כלפי החיים. תמיד.
 
זה בכל מקרה מה שאני הייתי רוצה לקחת מזה. 
 
אבל בא לי לחזור עוד רגע לאח הגדול כי אני לא מרגיש שסיימתי איתו.
רציתי להגיד כמה דברים.
ראשית אם הייתי פוגש את האח הגדול הזה הייתי מכניס לו סנוקרת בפנים. וזה משהו שלא עשיתי מעולם. אבל הייתי עושה את זה. כי מגיע לו, וכי הוא צריך קצת לחשוב על מה שהוא עושה, ולהתאפס על עצמו ועל תפקידו בעולם.
 
האח  הגדול. פגעת בי. פגעת בכולנו.
האח הגדול. עם ישראל איתך כמו אישה מוכה.
 
אח גדול. תחליף אלוהים בשביל עולם שלא מוכן להקשיב.
אח גדול. דמיורג דה לה שמטה.
אח גדול. ממשלה דה לה שמטה.
אח גדול. עיתונות דה לה שמטה.
אח גדול. בלוגים דה לה שמטה.
 
השבוע שני הפרקים האחרונים של האח הגדול.
למרות שזו הייתה חוויה קשה ומזעזעת
אני חושב שבגלל שזה חוויה המשותפת לכל ישראל.
האח הגדול יכול לתפקד גם כסוג של חוויה משותפת ומאחדת
בזמן שכל אחד מנסה להשתקם ממנו בדרכו הוא.
 
אח גדול.
זוז.
אתה מסתיר לי את האב הגדול.
 
אב גדול.  

***

 

 

 

 

קישור לתקציר הפרקים הקודמים בחווית הצפיה שלי באח הגדול ויאייפי.

על המשבר הכלכלי וסמים פיננס-אלקטרונים נפוצים

הו המשבר הכלכלי, היישות מיתית של זמננו – מעצבת את התרבות שלנו, את הפסיכולוגיה שלנו, את הצייטגייסט. אני אוהב לחשוב על המשבר הכלכלי וגם לחבר עליו שירים. במקלחת אני מזמר לעצמי שירים בסגנון "המשבר הכלכלי/ בשבילך ובשבילי".

מה יהיה? מה יהיה?
אני לא יודע, אני רק יודע שההיסטוריה היא הסיפור הטוב ביותר בעיר.
וככל שאני חושב על המשבר הכלכלי הזה ועל השילוב בינו לבין המצב הגיאו-פוליטי במזה"ת, לשטף הטכנולוגי הבלתי פוסק שמציף אותנו, לרנסנס התודעתי בן זמננו, רמות האדרנלין בדמי גוברות ועולות.
 
בזמן האחרון כל מיני אנשים הזכירו את האחריות שנושאים בה המחשבים שסוחרים במניות למשבר הכלכלי הזה. המעורבות של מחשבים בקריסות הכלכליות של המין האנושי אינה דבר חדש. מאז שנות השמונים טענו רבים כי הגורם העיקרי לקריסת המניות ביום שני השחור של 1987 היה תוכנות הסחר שמיהרו במפולת להפטר ממניות ובכך החריפו עודו ועוד את נפילת הבורסה.
לפי ההאשמות הללו שגיאות שבבסיסו של המבנה הממוחשב וההיפר-מורכב של הכלכלה העולמית המנוהלת על ידי מחשבים הן שאחראיות לקריסה הכלכלית שגורמת כיום לפיטורים של מליונים, אנספור טרגדיות אישיות ולא מעט מקרי מוות. הקפיטליזם בן זמננו, כפי שמתארים אותו הוגים שונים כמו קאלה לאסן, הוא מכונת יום הדין.

זה מרתק, כי בניגוד לדימויים הפופולריים מסרטים כמו שליחות קטלנית: יום הדין שבהן המכונות משתלטות על המין האנושי ומשמידות אותו, במקרה הנוכחי אנחנו מגלים כי המעורבות ההולכת וגוברת של מחשבים בזירה הפיננסית (מחשבים היום אחראים על חלק אדיר מהמסחר בבורסה, קובעים אם תקבלו משכנתא מהבנק או לא ומנהלים אינספור זירות מסחר ותקשורת אחרות בעלות משמעות קריטית לאנושות) הובילה אותנו למצב שבו הם לא צריכים לירות ולו יריה אחת כדי לחסל אותנו. בניקוד לפנטזיות הנאיביות של סרטים כמו שליחות קטלנית, רשתות מחשבים יכולות כיום להשמיד את האנושות באמצעים הרבה יותר אלגנטיים על ידי מחיקת כל מיני מספרים מדומינים שהאנושות המציאה לעצמה בעזרתם ושלא רשומים בשום מקום אחר חוץ מבתוך המוחות של המכונות.
 
מה זה אומר על התרבות הפיננסית שבנינו לעצמנו? שהיא נסמכת על הזיות קולקטיביות שנעזרות בסמים פיננס-אלקטרוניים רבי עוצמה. חואן אנריקז מספר באחת ההרצאות שלו ב-TED

שכרגע ל-Bank of America יש מינוף של 32 ואילו ל-Citibank מינוף של 47, מה שאומר שעל כל דולר "אמיתי" שקיים מסתובבים כרגע איפשהו בשוק 32 או 47 דולרים (בהתאמה) מדומיינים. הדולרים האלה שהניעו את הכלכלה העולמית שלנו עד לא מזמן ואשר קורעים ושופכים את מעייה בימים אליה, הם לא יותר מהזיה קולקטיבית. רוצים לדבר על סמי הזיה? הנה סם ההזיה האולטימטיבי שסימם את הממסד הכלכלי כולו במהלך העשורים האחרונים ושעושה רושם שהוא מסרב להגמל ממנו.
 
נ.ב.
אם בא לכם לכתוב איזה שיר או חמשיר על המשבר הכלכלי, כאן הוא הזמן והמקום.

האח הגדול והפסיכואקטיבי

כבר שנים רבות שאני לא עוקב באמת אחר התוכניות הפופולריות בערוץ מרכזיים. כוכב נולד והשרדות הוציאו ממני מקסימום צפיה בתכנית סיום העונה, תכניות אחרות בקושי את זה. אבל הפעם משהו בסיפורים שחבר שלי אורי סיפר לי על התכנית האח הגדול VIP אמר לי שאסור לי לפספס את זה. לעזאזל זה רק 30 יום, אמרתי לעצמי, התמכרות נראתה המוצא הקל והמרתק. מאז אני הולך ומעמיק במחילת הארנב.

האח הגדול, לא בשונה מהרבה חומרים אחרים שאני עוסק בהם פה בבלוג, הוא כלי רב עוצמה לשינוי תודעה, וכשאני מכנה את האח הגדול כלי משנה תודעה אני מתייחס קודם כל לחוויה הסוחפת ומתמירת התודעה שעוברים הדיירים בבית האח הגדול בימים אלו, חוויה שמזכירה בכל מיני רמות כמה מהפרקטיקות הרוחניות הקיצוניות יותר הנהוגות בימינו בקהילות של מחפשי אמת ונוודים תודעתיים.

האח הגדול כפרקטיקה תודעתית
רציתם טלוויזיה רוחנית? האח הגדול VIP (כמו גם הורתה, האח הגדול) חודרת לקרביים של הרוח והתודעה של החברה והמדיה הישראליות. ביקור בבית האח הגדול, אם מסתכלים עליו לרגע כפרקטיקה רוחנית, מזכיר שילוב של סדנת ויפאסאנה בת 30 יום  עם סדנת Who Is In כדוגמת זו שגידי גוב הלך אליה אתמול בערב בתכנית "פעם בחיים" שבה ביקר בפאצ'ה ממה שבקוסטה ריקה אצל המורה הרוחני הישראלי טיוהר.

כמו בוויפאסאנה הדיירים באח הגדול נכנסים בווילה לתהליך משנה תודעה של ניתוק מהעולם החיצוני, מעולם המדיה (טלוויזיה, רדיו, עיתונות, טלפונים סלולארים וכל השאר) ואפילו מהזמן (הדיירים אינם מורשים לענוד שעונים). בעוד הקשר לעולם החיצוני אובד ונושר, המקום שתפסה המדיה בחייהם ובנפשם של הדיירים מתמלא בתהליכי נפש פנימיים ובמעין סדנה פסיכותרפויטית משותפת שאותה חולקים דיירי הבית. אבל בעוד בויפאסאנה משקיטים את התודעה בעזרת התנזרות ממילים בבית האח הגדול מביאים אותה לכדי סערה בדיבור בלתי פוסק שמזכיר את סדנת ה-Who Is In, סדנה שבה המשתתפים מתחלקים לזוגות מתחלפים ומבלים את זמנם בדברור השאלה Who Is In, מה אתה חושב/מרגיש כרגע?

הפרקטיקה הזאת, לא כדאי לזלזל, היא אחת הטכניקות רבות העוצמה ביותר שאני מכיר לשינוי תודעה. מספיק להתבונן באמיר פיי גוטמן, מיה בוסקילה או מנחם בן של הפרק הראשון באח הגדול לעומת אלו של הפרק החמישי ששודר שבועיים מאוחר יותר על מנת להבין שהאנשים הללו עברו תהליך תודעתי חודר ופסיכואקטיבי לא פחות ממי שיוצא למדבר לעשרה ימים או אוכל איזו פטריה.

מדיהמאגיה
אלא שמה שהופך את האח הגדול ליותר מעוד סשן של פרקטיקה רוחנית איזוטרית הוא שכל מה שעובר על האנשים הללו מצולם ומשודר 24 שעות ביממה על ידי עשרות מצלמות ומשודר למאות אלפי בתים בישראל. התקשורת הופכת לכלי מדיהמאגי לשידור מצבים נפשיים ורוחניים מתוך בית האח הגדול להמוני בית ישראל, כל מי שצופה מושפע והרי לכם טכניקה לשינוי תודעה קולקטיבי.

כאשר המשתתפים באח הגדול הם אזרחים מן השורה האפקט שלו הוא ניתוק מאמצעי המדיה שאליהם המשתתפים מכורים והיפוך מוחלט של כיוון זרימת המדיה – מניזוני מדיה לגיבורי מדיה, מצרכני מדיה ליצרני מדיה. מה שהעונה הראשונה של האח הגדול עשתה זה לקחת את המשתתפים בה ולהפוך אותם מצופים לנצפים.

תכנית ה-VIP של האח הגדול לעוומת זאת מפעילה היגיון שונה לחלוטין. מה שהיא עושה זה זיקוק של המהות הסלבריטאית על ידי יצירת כוכב נולד לסלבריטאים, תכנית שבה המנצח הוא זה שהופך לסלבריטאי הגדול מכולם, כלומר מי שזכה במירב תשומת הלב וקולות הקהל. מה שמבדיל את האח הגדול מסדנאות כמו ויפאסאנה ו-Who Is In הוא שבעוד שם המשחק הוא שחרור קוסמי הרי כאן שם המשחק הוא שליטה במדיה.

אם יש שחקן אחד שהתייחס לשהות שלו בבית האח הגדול במשהו שדומה למושגים רוחניים הלא הוא מנחם בן. התייחסות של מנחם בן לחוויה של האח הגדול הייתה בתחילת הדרך בעלת איכויות זניות ממש. הוא דיבר עליה במונחים של מסע רוחני. מסע של חקירת התודעה והעצמי, מסע של קבלת ההוויה על כל גווניה. האמירה של בן בפרק השני כי "אני אומר את מה שאני חושב ומה שיקרה יקרה. זה כל העניין" תואמת במדויק את המטרות של סדנת ה-Who Is In שמטרתה לחשוף את האמת הפנימית על ידי דיבור. כך גם ההצהרה שלו למאיה בוסקילה בפרק הרביעי שמבחינתו הוא כבר ניצח במשחק משום שהוא אמר את האמת שלו. בן אולי נראה בתחילת הדרך יותר כמי שיצא לסדנה מאשר כמי שיצא להתחרות בתכנית טלוויזיה, אבל השפלים המילוליים שאליהם הגיע במהלך התקופה שחלפה מאז מעידים על הסכנה שבקיום עבודה רוחנית בסביבה לא תומכת כמו תכנית פריים טיים בערוץ 2.

האח הגדול VIP היא יצירת מופת של עידן הריאליטי. זו אחת התכניות החתרניות ביותר לתרבות הסלבריטיז כי היא מציגה את המלך במלוא עירומו. היא דוחפת לנו לפנים את האלילים של התרבות הפופולרית כשהם בלי איפור, סוכני יח"צ ופלייבק ומבצעת דה-מיסטיפיקציה וטריוויאליזציה מוחלטת של הזהות שלהם. האח הגדול VIP מנתצת את העבודה הזרה,  מסירה את המסיכות ומותירה רק את משחקי הכח הגסים על הבכורה, או כמו שאמרה פנינה טורנה "זה בושה לעם ישראל". הזעקה של טורנה השבוע שהדברים שמופיעים על המסך מחללים אותו ויטמאו את החברה הישראלית כולה היו מעין נבואת זעם של נביאה מדרמה יוונית. האח הגדול VIP היא מאגיית מדיה שחורה. בתוך כדור הבדולח שלה ניתן לראות כל מה שתרצו לראות על העתיד של החברה והמדיה בישראל. זה מחריד ומהפנט.

ועוד יצירת מופת טלוויזיונית
הפרק האחרון של הסדרה Extras שם את אנדי מילמן (ריקי ג'רוויס) בבית האח הגדול, שם הוא פוצח למול המצלמות במונולוג קורע על תרבות הסלבס בת זמננו. מומלץ!

תוספת קטנה (20.3)

תרגיל נחמד שאפשר לעשות כשמשעמם או סתם כשבא. בזמן שאתם יושבים עם כמה אנשים באיזה סלון, תדמיינו שהחדר מלא במצלמות ושמה שמתרחש בו משודר למאות אלפי בתים בישראל. מי אתם בבית הזה? איך נראית ההתנהגות של שאר האנשים פה? מה קורה?

התרסקות אמריקאית?

יצא לכם לשמוע על דמיטרי אורלוב? המומחה הרוסי-אמריקאי שהופיע בפברואר לפני קרן העכשיו הארוך נותן את אחת מתחזיות האימה המעניינות שיצא לי לשמוע בזמן האחרון. 
אורלוב שגדל בברה"מ, עבר לארה"ב בגיל 12 וביקר מאז בברה"מ מספר פעמים בשנות התשעים, הספיק לחזות בכמה מהשלבים השונים בקריסתה של האימפריה הסובייטית. ב-1995 הוא החל לגלות סימנים המעידים לדעתו על כך שארה"ב עולה על נתיב התרסקות על דומה לזה שבו היו נתונים הסובייטים בעשרות השנים שקדמו להתרסקות ברה"מ. מאז הוא מפתח את התיאוריה שלו על ההתרסקות המתקרבת של האומה האמריקאית במאמרים שהוא מפרסם בבלוג שלו Cluborlov ובספר שלו Reinventing Collapse: The Soviet Example and American Prospects ששניהם זוכים לאחרונה, בעקבות המשבר הכלכלי, לתשומת לב מוגברת. 
אורלוב לוקח לעצמו קרדיט על פיתוח ה-Comparative Theory of Superpower Collapse. תיאוריה חדשה ש"נבחנת כרגע די ביסודיות". הגרעין החשוב ביותר של התיאוריה גורס שארה"ב וברה"מ יתמוטטו מאותן הסיבות, כאשר 4 סיבות ההתרסקות המרכזיות שהוא מונה הינן:

1. ירידה מהירה וחדה בתפוקת הנפט הגולמי

2. גרעון מסחר המטפס במהירות עצומה

3. חוב לאומי עצום וגדל במהירות

4. הוצאות צבאיות מנופחות

     ההבדל בין השתיים, אם לפשט את התיאוריה של אורלוב למספר קווים גסים, הוא שבברה"מ התקיימו תנאים שהקלו על התמודדות עם הקריסה, בעוד ארה"ב בנויה בצורה שתקשה עליה מאוד את ההסתגלות לנסיבות החדשות. כך לדוגמה, בעוד שבברה"מ התושבים חיו בדירות קטנות בערים צפופות יחסית ונהנו מתשתית טובה של תחבורה ציבורית הרי בארה"ב התושבים מפוזרים בפרברים מרוחקים, תלויים בכלי רכב פרטיים שהשימוש בהם יהפוך בלתי מעשי ברגע שהדלק יהפוך יקר מדי ותקועים בבתים פרבריים אדירי ממדים ויקרים מדי לחימום ולתחזוק במהלך ההתרסקות. אורלוב מעלה סיפורים על מחסור הנפט בברה"מ שלאחר ההתרסקות, ועל אנשים הנודדים ימים ארוכים בחיפוש אחר ליטרים בודדים של דלק. בשנים הבאות הוא חוזה נטישה אדירה של הפרברים האמריקאים הבלתי ניתנים למחיה לעבר הערים הגדולות ובו בזמן התרסקות מוחלטת של הנדל"ן האמריקאי בפרברים.  

    תיאורית הקריסה של אורלוב מדבר על 5 שלבי קריסה:

    1. קריסה פיננסית – של השווקים

    2. קריסה מסחרית – אובדן הערך של הכסף. התמוטטות הרשתות והיווצרות מחסורים של מוצרים.

    3. קריסה פוליטית – אף אחד לא מצפה מהשלטון שיעזור לו יותר.

    4. קריסה סוציאלית – העלמות הלכידות החברתית

    5. קריסה תרבותית – כל דאלים גבר

      בסופו של התהליך, ואם אני מבין את אורלוב זה יקרה תוך עניין של שנים בודדות, ארה"ב תחדל להתקיים ובמקומה יהיה לנו את ה-FUSA. ה-Former USA (כינוי שקשה להמנע מהרושם שיש בו שמץ של שמחה לאיד). אורלוב מציע בספרו ובהרצאותיו גם מגוון טקטיקות יעילות לטענתו על מנת לשרוד את הקריסה. העולם שהן מתארות הוא עולם אפל שבו אנשים שוכרים לעצמם שוטרים וחיילים להגן על עצמם, ושבו הלכידות החברתית מתנדפת והמטרה העיקרית היא השרדות. 
      קשה לדעת עד כמה לקחת את אורלוב ברצינות. ההרצאה שלו ב-Long Now, קרן שמורכבת במידה ניכרת מטכנו-אוטופיסטים ליברלים ואופטימיסטים, לוותה בהרבה צחוקים נבוכים מקהל שנדמה שלא ידע איך בדיוק לעכל את התחזיות של אורלוב (שבחלק מהקטעים נשמע, לא נעים להגיד, כמו סובייטי לשעבר שהגיע ללגלג על האמריקאים בשעתם הקשה). ובכן, כדאי כמובן לקבל אותם בערבון מוגבל, כמו שכדאי לקחת בערבון מוגבל את הדברים של כל מי שאומר שהוא יודע מה יקרה בעתיד, שלא לדבר על מישהו עם תחזיות קיצוניות כל כך. ובכל זאת, כדאי גם להקשיב לדברים שיש לאורלוב לומר ולהרשות לזווית נוספת על המצב העכשווי לחדור לתודעה. אם אפילו שמץ ממה שהוא אומר הוא נכון, התיאוריות שלו יכולות לשמש מפת דרכים לא רעה לחלק מהתהליכים שעומדים בפנינו. ושוב מצד שני, יכול להיות שמדובר בסה"כ בעוד כוכב ל-15 דקות שגורף תהילה וכסף מהפסימיות התרבותית של הצייטגייסט.
       
      אורלוב מתייחס בדבריו בעיקר לארה"ב וממה שאני שמעתי ממנו לא הבנתי לגמרי מה דעתו על מה שיתרחש במקומות אחרים בעולם והאם ההתרסקות שהוא צופה תתרחש בארה"ב בלבד או בעולם כולו. מה שבטוח הוא שאם ארה"ב תתרסק גם פה בארץ לא יהיה שקט. 
      ומעניין לחשוב איפה אובמה בכל זה. אם התחזיות של אורלוב נכונות, הרי הנשיא האחרון של ארה"ב יהיה שחור. באמת כואב הלב על אובמה. עד שהאדם הנכון מגיע לתפקיד הוא מגיע בדיוק בזמן שבו המערכת כבר מתרסקת, ואם להאמין לאורלוב, כבר לא נותר דבר לעשות מלבד לנסות לשרוד את ההתרסקות. מצד שני, כמי שמעדיף לבחור בתקווה, אני מתחבר יותר דווקא לאנשים מסוגו של אובמה ומאמין שיתכן שדווקא בזמנים קשים כמו אלו שנכונו לנו על פי כל הדעות, יש ערך מיוחד בהמצאותו של מישהו כמו אובמה בצמרת.
       
      ההרצאה של אורלוב ב-Long Now (צריך לחפש בתוך העמוד)

       
      והנה ראיון קצר עם אורלוב מהטלוויזיה הרוסית

      על גואל רצון, אורן זריף, ריצ'רד דוקינס ותקשורת ההמונים

      תומר פרסיקו כבר אמר בצורה מבריקה כמה מהדברים החשובים ביותר שיש לומר בפרשת גואל רצון. ובכל זאת הרגשתי צורך להגיב כאן על כל מיני תופעות כמו גואל רצון ואורן זריף שצצו במדיה הישראלית בתקופה האחרונה.
       
      הדבר המזעזע באמת בסיפורים של גואל רצון ואורן זריף הוא לא האנשים הלא ברורים האלה אלא קודם כל האופן שבו התקשורת הישראלית משתמשת בהם על מנת לבצע מניפולציות בתודעה של הצופים.
       
      צפיתי בכתבה על גואל רצון והדבר שזעזע והבהיל אותי יותר מכל לא היה הסיפור המוזר של רצון ומשפחתו המורחבת אלא  הנכונות האוטומטית של תקשורת ההמונית שלנו להפיץ פאניקה מוסרית ולבצע דמוניזציה חד צדדית בכל הזדמנות שהדבר יבטיח לה רייטינג גבוה.
       
      מעבר לשאלות על הקבוצה של רצון (שנדמה לי שאין בכתבה מספיק מידע, ובוודאי לא מספיק מידע בלתי מוטה, על מנת לשפוט אותה בצורה שקולה) הדבר המציק ביותר בשידור של ערוץ 10 היה האופן שבו הפחד מהזר והשונה משמש את הטלוויזיה על מנת להתרווח בנוחות רבה עוד יותר בתוך חיקה החמים של "הנורמליות". יותר מכל העובדות "המזעזעות" על רצון ומשפחתו, הדבר שהכי זעזע אותי בכתבה של ערוץ 10 היה האופן שבו צוות שידור מנצל את האמון שקבוצת אנשים נותנת בו ובהבטחותיו לסיקור הוגן על מנת לבצע בהם לינץ' טלוויזיוני מגמתי שבדיון בשבסופו מופיעה מאחורי המגישות תמונתו של מושא הכתבה כשמעל החלק העליון של ראשו מופיע פס אדום זוהר, מין מחווה סמלית ל"דמוניות" של האדם הזה שהופך לפתע במשפט ראווה טלוויזיוני לאויב הציבור מספר אחת.
       
      מי שהרגיז אותי בשידור על גואל רצון היה לא האדם הזה שפועל בשוליה של החברה הישראלית, אלא האנשים שפועלים היישר מהמרכז של כלי התקשורת ההמוניים ושלא יבחלו בשום דבר על מנת להשיג עוד רייטינג. הנכונות להשתמש בהנחות יסוד נסתרות לגבי מה ש"נורמלי" ו"ראוי" על מנת לחזק מציצנות ופחד מהשונה היא הכת שבאמת מפחידה אותי.
       
      מה שמוביל אותי לפרשת אורן זריף. לפני כשלושה שבועות קודמה ברחבי המדיה הישראלית החדשה המוזרה על כך שאורן זריף תובע מיצחק תשובה 70 מליון שקל עבור הצלחתו בקידוח של של "תמר 3". למרות היותה של הידיעה הזו ידיעה הזויה לחלוטין, במיוחד בקונטקסט המפוקפק של מר זריף, הידיעה קודמה כידיעה מרכזית, הופיעה במהדורות חדשות ואף בעמודים הראשיים של חלק מהעיתונים.
       
      ראה אורן זריף כי טוב ושבועיים מאוחר יותר שוב יצא בידיעה הזויה בסגנון דומה שפורסמה בתקשורת. הפעם דורש זריף מאביגדור ליברמן להיות חלק מהמשא ומתן הקואליציוני של ישראל ביתנו בטענה שהוא האחראי להצלחת המפלגה בבחירות האחרונות. כמו בפעם הקודמת, גם הפעם שתפו כלי התקשורת בהתלהבות עם ההודעות לתקשורת של זריף. לסוגיות כמו הרס סביבתי, עוול חברתי וזכויות אדם אולי אין לעולם מקום בעיתונים שלנו העסוקים כל כך בפוליטיקת מי האפסיים שלנו, אבל מסתבר שלסיפורים מהסוג של זריף יש תמיד מקום.
       
      בזמן שהתקשורת מיתממת, היא כביכול "רק מבצעת את תפקידה", היא יוצרת שוב את אותה מציאות שתכליתה לגרות רגשות שליליים ולהציב את הצופים בחיקה של "הנורמליות השפויה" והמיוצרת במקרה הזה בעזרת כל מיני תגובות נפוצות בסגנון "הזריף הזה ממש מטומטם" או "צריך לאשפז אותו". אלא שזריף עצמו הוא אולי אדם חכם מאוד שבעזרת ניצול יצירתי של אמצעי המדיה קונה לקוחות חדשים לעסקיו, המטומטמים, לא נעים להגיד, הם מי שמאפשרים לאמצעי המדיה לבצע עליהם מניפולציות ולמלא את עולמם הפנימי באורן זריפים למיניהם. במילים אחרות הבדיחה היא על חשבוננו, והשותפים במעשה הם אורן זריף ואמצעי המדיה. ועל ההתנהגות של אמצעי התקשורת בנושא הזה אני יכול רק לצטט את מקנה: Culture is the ultimate cult, התרבות היא הכת האולטימטיבית.
       
      מה שמביא אותי לסיפור של ריצ'רד דוקינס וקמפיין מודעות האוטובוסים המתוקשר  שלו על כך ש"סביר להניח שאין אלוהים אז תפסיקו לדאוג ותהנו מהחיים". הדבר הראשון העצוב בסיפור הזה הוא שאדם בעל אידאולוגיה בעייתית ובורות רוחנית משוועת כמו דוקינס הופך לאיש רוח לעת מצוא עבור תרבות במצב של עוני רוחני מחפיר. (ואת הבעיות הקשות בספרו של דוקינס אלוהים סיכם בצורה נפלאה  אריק גלסנר במאמרו החשוב בכתב העת המשובח "אודיסיאה" [שנשלח אלי הבייתה ושאני חייב לעשות לו כאן פרסומת קטנה ולציין שהוא אכן משובח, נדיר בנוף המקומי וראוי מאוד לקריאה]).
       
      אבל מה שעצוב עוד יותר בסיפור מלחמות האלוהים הבריטיות של המאה ה-21 היא התגובה החד מימדית של הכנסיה שהופיעה בצורה של מודעות אוטובוסים משלה, הפעם עם הכותרת "בטוח יש אלוהים, אז הצטרפו למפלגה הנוצרית ותהנו מהחיים". הדיון הרוחני התקשורתי של המאה ה-21 מנוהל על ידי קבוצות של פנאטים (דוקינס והנוצרים), אינטרסנטים (זריף) ואופורטיוניסטים תאבי בצע (התקשורת) ונפגעים עוברי אורח בעלי כוונות בלתי ברורות (גואל רצון). תקשורת ההמונים, כך נדמה, לא מסוגל
      ת להביע עניין בנושא רוחני אלא אם כן מדובר ברוחניות זבל שמעורבת בה סנסציה זולה או לפחות מסר חד מימדי מהסוג הנחות ביותר. מספיק לציין שאין בלוח המשדרים של הערוצים המרכזיים שום תכנית שמסוגלת לטפל ברמה המינימלית ביותר בשום נושא בעל משמעויות שבעולם הרוח.
       
      אם רוצים משהו אחר צריכים מהפכת במדיה. בינתיים

      תתעודדו, יש תקווה!

      הכתבה פורסמה היום בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י מעריב

      אם אתה מסתכל על המצב כרגע ואתה לא פסימי אין לך עיניים בראש. אבל אם אתה מסתכל על מה שאנשים מסביב לעולם עושים ואתה לא אופטימי אין לך לב, אומר הפעיל הסביבתי פול הוקן. להוקן, אחד מפעילי הסביבה הבולטים של העשורים האחרונים, יש לב. הוא כבר כונה בעבר "מר ירוק", ו-Natural Capitalism, אחד מספריו הקודמים נבחר על ידי הנשיא לשעבר ביל קלינטון כאחד מחמשת הספרים שכל אחד בימינו חייב לקרוא. Blessed Unrest, רב המכר האחרון של הוקן הוא אחד הספרים האופטימיים, החכמים והמעודדים ביותר שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות.

      עולם בהתעוררות

      דאגה לזכויות האדם והסביבה הינה דבר חדש בעולמנו. כשתנועת זכויות האדם צצה לראשונה ב-1787 היא הייתה לא הרבה יותר מתופעה שולית. תריסר החברים שהחלו ב-1787 להפגש בחנות דפוס קטנה בלונדון מתוך מטרה להביא לחיסול העבדות היו הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שהתאגדה על מנת להלחם עבור זכויותיהם של אנשים אחרים שאותם לא הכירו. בתקופה שבה 3/4 מהמין האנושי היה משועבד בצורה זו או אחרת הרעיון הנועז של עולם ללא עבדות נחשב חתרני ומסוכן. פוליטיקאים ואנשי עסקים יצאו נגדם בחריפות וטענו (ממש כמו היום) כי הרעיונות הקיצוניים שלהם יפילו את הכלכלה, יעלו יותר מדי כסף ויורידו את רמת החיים.

      220 שנה אחרי תריסר המופלאים האלה איש לא יודע כמה תנועות לזכויות האדם והסביבה קיימות כיום מסביב לעולם. הוקן עצמו החל את כתיבת הספר שלו לאחר שבמהלך מסעות ההרצאות שלו נחשף תוך ההכרות לקהל שלו לאלפי ארגוני זכויות אדם וסביבה קטנים. חלק מחברי הארגונים הללו סיפרו לו שאמצו נהר מקומי והם יוצאים בקבוצות לנקות אותו או מוכרים עוגיות בעיר כדי לאסוף כסף לשימורו. אחרים סיפרו לו שהם שהקימו ארגון המסייע לתושבים להתקין פאנלים סולארים על גגות הבתים שלהם. בסופו של דבר התעוררה סקרנותו של הוקן: מי הם האנשים האלה שהקדישו את מיטב זמנם לדאוג ליערות, לעוני, לאיכות המים, לזכויות עובדים?

      המחקר שביצע הוקן בעזרת קבוצת המחקר שלו העלה תוצאות מדהימות. על פי הוקן ישנם כיום מעל למליון ארגוני זכויות אדם וסביבה מסביב לעולם עם יותר ממאה מליון חברים המועסקים במשרה מלאה. הגרעין של התנועה הזו, אומר הוקן, גדול מזה של האיסלאם הפונדמנטליסטי, מזה של הניאו-קונסרבטיבים וחזק יותר מזה של הכנסיה הקתולית. הקבוצה הזו שגדלה במהירות גבוהה יותר מכל קבוצה אחרת במאתיים השנה האחרונות מהווה את חוט השדרה בצמיחתו של המגזר השלישי, המגזר האזרחי שבימים אלו מתפתח על מנת לתת מענה על הבעיות שגרמו חוסר התפקוד של המגזר הראשון (הממשלתי) וחוסר האחריות של המגזר השני (העסקי).

      אז איך זה שלמרות כל ההייפ השטחי שיש בתקשורת על טרנדים ירוקים שומעים מעט כל כך על מאות אלפי התנועות הללו? את התשובה לשאלה הזו מוצא הוקן במבנה של הקבוצות האלה. בניגוד לתנועות חברתיות מסורתיות, תנועות האדם והסביבה החדשות לא מבוססות על ארגון צנטרליסטי שבמרכזו עומדת אידאולוגיה ואיזשהו מנהיג פרימאטי כריזמטי. תנועות צנטרליסטיות מהסוג הזה  הופיעו לאורך ההיסטוריה שוב ושוב. הן הציבו תמיד אידאולוגיה אורתודוקסית, כלומר תפיסת עולם שאין לחרוג ממנה, ולאחר תקופה מסוימת החלו בדרך כלל לריב בינן לבין עצמן על האידאולוגיה הזו ולהתפצל. תנועות האדם והסביבה של ימינו לעומת זאת צומחות מלמטה למעלה. הן מבוססות לא על אידאולוגיה גדולה אלא על רעיונות קטנים. התנועות הללו קמות בלי קשר אחת לשניה כשכל אחת מהן בוחרת כפוקוס בנושא אחר שבו היא מבקשת לטפל, אבל דווקא משום כך הן נארגות באופן אורגני לכדי שלם הגדול מסכום חלקיו. כשקוראים את הצהרות המטרה של הקבוצות הללו, אומר הוקן, מגלים שהן לא סותרות זו את זו. כל הקבוצות הללו מבוססות על שני חוקים בסיסיים מאוד. הראשון מהם הוא כלל הזהב של הלל הזקן: ואהבת לרעך כמוך. העקרון השני, הוא קדושת החיים.

      הסיבה שאנחנו לא שומעים על התנועה הזו יותר היא שהמבנה של מדית ההמונים של ימינו הוא כזה שהיא יודעת לדווח רק על אירועים דרמטיים ומפוצצים, מנהיגים או מפורסמים בעוד שהשינוי האדיר שיוצרת התנועה הזו מבוסס דווקא על אנספור קבוצות הקטנות ואירועים קטנים, מיקרוסקופים ממש. "ניסויים מדעיים הוכיחו שוב ושוב שקבוצות של אנשים מלומדים ועירוניים לא נותנים כל תשומת לב לאובייקטים בלתי מוכרים המתקרבים לכיוונם אם הם מרוכזים מדי באובייקטים המוכרים להם. מה שאנחנו יודעים כבר קובע את מה שאנחנו רואים, ומה שאנחנו רואים קובע את מה שאנחנו מבינים" כותב הוקן. לתקשורת ההמונים יש עוד מרחק רב לעבור עד שתדע לדווח לנו על התופעה האדירה הזו.

      מערכת החיסון הפלנטרית

      עד שזה יקרה, כדאי לכם לקרוא את הספר של הוקן. Blessed Unrest הוא סיפור ההיסטוריה של תנועות האדם והסביבה; סיפור שנקרא קצת כמו היסטוריה של האלטרואיזם. זה סיפור מחמם לב שלא מסופר מספיק במדיה שלנו, על האופן שפילוסופיות כמו אי-אלימות ודאגה לסביבה הפכו במאות השנים האחרונות לשכיחות יותר ובולטות יותר מדור לדור. הסיפור שהוקן מספר הוא סיפור על התעוררות פלנטרית.

      ובסופו של דבר הספר של הוקן הוא סיפור על התלכדות התנועות הללו לתנועה אחת שבמרכזה עומד העקרון של קדושת החיים וששמה לה למטרה לרפא את הכוכב שלנו מהמחלות של שחיתות פוליטית, סרטן כלכלי והשחתה אקולוגית. השימוש הנרחב בדימויים ביולוגים אינו מקרי, כי הוקן מציג בספרו את תנועות האדם והסביבה כסוג של מערכת חיסון פלנטרית.

      האימונולוג פרופסור קלהאן רואה את המח כהמשך של מערכת החיסון. בעוד מערכת החיסון דואגת להגן על הגוף מפני איומים מיקרוסקופים כמו חיידקים ובקטריות, המח שלנו מגן עלינו מפני איומים שגדולים מדי עבור מערכת החיסון כמו דובים, כרישים או נמרים. באותו אופן, תנועות האדם והסביבה, מהוות מערכת חיסון שמגנה עלינו ברמה הקולקטיבית של האנושות והכוכב.

      מליון הארגונים הסביבתיים-חברתיים הללו שמרכיבים את מערכת החיסון הפלנטרית המתהווה שלנו מקבילים על פי הוקן לטריליוני תאי הדם הלבנים, המיקרופגים ושאר הגופיפים המיקרוסקופים שמגינים על הגוף שלנו מפני פולשים מזיקים. כפי שמערכת החיסון שלנו מנטרת כל אובייקט זר הנכנס לגוף ושואלת עליו "האם זה חלק ממני או לא חלק ממני? או האם זה מזיק או לא מזיק?" כך הגופים הללו מנטרים כל אחת ואחת מהפעילויות המתרחשות על פני כדור הארץ תוך מענה על שאלות כמו: "האם זה הומני או לא הומני? האם זה מזיק למארג החיים שעל פני האדמה או לא?" ומתריעים על כל פעילות שמזיקה למארג החברתי והסביבתי של הכוכב.

      אחת המסקנות החשובות של חקר מערכת החיסון בעשורים האחרונים הוא שחוסנה של מערכת החיסון נמדד לא במדדים של כח אש אלא באיכות הקישוריות שלה. התגובות של מערכת החיסון על איומים חיצוניים אינן פשוט להשמיד כל תא חיצוני. מערכת החיסון נסמכת על מליוני שנות אבולוציה שבהם למדה להכיר את האויבים הפוטנציאלים שלה, להסתגל למצבים שונים ולשמור על הומיאוסטאזיס מול השינויים שמתרחשים סביבה ובתוכה. מבנה מערכת החיסון הפלנטרית המורכב מאנספור גופיפים קטנים (חלק מהארגונים שבהם אנחנו עוסקים מורכבים מאדם אחד ואולי מספר חברים בודדים נוספים) מחקה את המבנה הקישורי הזה בעזרת טכנולוגיות מידע מקשרות כמו טלפונים סלולארים, מייל, בלוגים ורשתות חברתיות. הטכנולוגיות החדשות הללו יוצרות עבור התנועה את הסביבה המושלמת להתפתחות, צמיחה וניטור מתמיד של המצב הפלנטרי.

      נכון, אומר הוקן, המצב גרוע מאוד, אבל גם אי אפשר שלא להתפעל מעוצמת התגובה של המערכת החיסונית הפלנטרית. בכל מקרה של מחלה חולפת תקופה מסויימת עד שמערכת החיסון מתעוררת ונכנסת לפעולה. זהו גם מצבה של מערכת החיסון הפלנטרית. אנחנו נמצאים כעת לאחר 500 שנה של דרדור המצב פלנטרי בהשפעת פעולות האנושות אבל אנחנו נמצאים גם ברגע שבו מערכת החיסון מתעוררת ומתחילה לפעול במלוא העוצמה. למרות שבכלל לא בטוח שהאנושות תשרוד את החוליים שיצרה, האנשים הרבים שעובדים על מנת לתקן ולהבריא את הפלנטה מותירים לנו מקום לתקווה. והתובנה הזו של הוקן, למרות שהיא לא מבטיחה שום דבר, רבת עוצמה ומעודדת כל כך, והיא גם גורמת להתפעם מהנדיבות והאמונה שגורמות לכל האנשים הללו מסביב לפלנטה להקדיש עצמם למאבק עבור העתיד המשותף של כולנו. להוקן היא גרמה לפתוח את האתר Wiserearth.org י (Wiser הוא קיצור ל-World Index for Social and Environmental Responsibility)

      שמטרתו לרכז את מאות אלפי הארגונים הללו, על אלפי התחומים השונים שבהם הם עוסקים במטרה לרפא את הפלנטה, ולהציג אותם. מטרת האתר, על פי הוקן, היא פשוט להציב מראה בפני האנשים הללו ולהראות להם עד כמה הם יפים.

      בפתחו של עידן חדש

      "נאמר כבר שלא נוכל להציל את הכוכב שלנו אלא אם המין האנושי יעבור התעוררות רוחנית ודתית רחבת הקף. במילים אחרות. התיקונים לא יעזרו אלא אם נתקן את נשמתנו. לכן הבה נשאל את עצמנו: האם נכיר התעוררות רוחנית עולמית כשנראה אחת כזו?" שואל הוקן בסיום ספרו.

      לדעתו של הוקן, יתכן מאוד שאנחנו נמצאים כרגע במהלכה של התעוררות כזו. כדי להדגים זאת הוא פונה חזרה לתקופה שאותה כינה הפילוסוף קארל יאספרס עידן הציר, התקופה בין 900 ל-200 לפני הספירה, התקופה שבה נטשו חלקים גדולים מהאנושות את הברבריות והאלימות לטובת רעיונות חדשים. בין האנשים שחיו בתקופה זו היו סוקרטס, אפלטון, לאו צה, קונפוציוס, בודהא, ירמיהו, ישעיהו ואחרים. בהסתמך על ספרה של קרן ארמסטרונג The Axial Age טוען הוקן שהאנשים האלה לא היו מעוניינים ביצירת דתות דוגמטיות אלא ביצירת תנועות חברתיות שיענו על הסבל האנושי, וביססו את המערכות שלהם לא על אמונה תיאוקרטית אלא על פרקטיקות תומכות חיים. על פי ארמסטרונג האנשים הללו לא התרכזו במסיונריות, דרשות מוטיבציוניות או הוכחת חוטאים אלא קראו לאנשים לשנות את דרכם. כולם הסתמכו על חוק הזהב: ואהבת לרעך כמוך. "לא רק שאסור להרוג אדם אחר; אסור אפילו לבטא מילה עויינת או להביע מחווה כועסת. יותר מכך, כמעט כל החכמים של עידן הציר הבינו שאתה לא יכול להגביל את הנדיבות שלך לבני עמך בלבד. דאגתך צריכה להמשך איכשהו לעולם כולו… אם אנשים יתנהגו בטוב ובנדיבות לאחיהם הם יוכלו להציל את העולם".

      "אף אחד בעידן הציר לא דמיין שהוא חי בתקופה של התעוררות רוחנית". כותב הוקן "זו הייתה תקופה קשה מלאה בבגידות, חוסר הבנה וקנאויות קטנוניות. אבל הפילוסופיה והרוחניות של המאות הללו יצרה תנועה שאותה אנחנו יכולים לזהות במבט לאחור. כמו היום, חכמי עידן הציר חיו בתקופה של מלחמה. המטרה שלהם הייתה להבין את מקור האלימות, לא להלחם בה".

      הספר של הוקן נותן תקווה שלמרות כל החשיכה שאנחנו רואים סביבנו, אנחנו נמצאים כיום במרכזה של התעוררות רוחנית אדירה שכשזו. היום, כמו שמציין הוקן, היא הפעם הראשונה בהיסטוריה שציביליזציה שלמה עושה ניסיון להפסיק את התדרדרות המצב ומתעמתת עם השאלה איך אנחנו כאנושות יכולים לחיות על הארץ בצורת ברת קיימא.

      תקראו את הספר של הוקן. הוא יתן לכם תקווה גם ברגעים החשוכים האלה ולכו תצטרפו לאיזה ארגון בשביל להציל את חופי הכנרת שלנו, את העניים בערים שלנו, את החיות בארץ שלנו – או אפילו יותר טוב, תקימו ארגון חדש כזה. והכי חשוב – תתעודדו, יש תקווה.