ארכיון קטגוריה: ביקורת תרבות

מה יבוא אחרי הקפיטליזם

19 בינואר 2009 – 13:34

אחת התכונות המזעזעות ביותר של תקופות הוא שהן מעוררות בנו את האמונה שהן נצחיות. ואולי זה לא תכונה של התקופות אלא של המח האנושי. אני לא יודע אם הדינוזאורים ציפו שיום אחד עידן הדינוזאורים יגיע לסיומו אבל אני יודע שאנשים, בתקופת האבן, בימי האימפריה הרומית, בימי הביניים או בתקופת ההשכלה, נטו לתפוס את התקופה שחיו בה כנצחית באופיה (אני מתעלם כאן מהאמונה בימות משיח ואמונות על-היסטוריות שונות). כשאנשים מנסים לחשוב על העתיד הם בדרך כלל חושבים עליו בתור הקצנה של ההיגיון שהניע את התקופה שלהם.

כמו שוויל רייט מציין באחת ההרצאות שלו בשנות העשרים, עם העליה של גורדי השחקים אנשים האמינו שבעתיד כולם יגורו בגורדי שחקים. בשנות השלושים עם ההצלחה של מערכות המטרו אנשים דמיינו את מערכות התחבורה של העתיד כמורכבות מרישותים אנסופיים של מנהרות מטרו. בשנות החמישים, לאחר פיתוח האנרגיה האטומית אנשים נטו לחשוב שבעתיד הכל יונע על כח אטומי ולכל אחד יהיה כור אטומי משלו בבית.

כי לכל תקופה יש היגיון. בתקופת הדינוזאורים גדול היה שם נרדף לכח. ואחר כך היו אלפי שנים שבהן אם רצית להגן על עיר בנית סביבה חומה גבוהה ומבוצרת. בימי הביניים המצאת האוכף גרמה לעליית החשיבות של פרשים מאומנים וחסונים לעומת החייל הרגלי. בזמנים עתיקים לזכרון של זקני השבט לא היה תחליף והם נחשבו לחכמי השבט. התקופה שלאחר המצאת הדפוז יצרה סוג מסוים של אינטלקטואל שמתמחה בקריאת ויצירת טיעונים טקסטואלים מורכבים.

אבל כל תקופה גם נקטעת בסופו של דבר על ידי איזה ברבור שחור, משהו שמשנה את ההיגיון מן הקצה אל הקצה. הדינוזאורים הוכו על ידי שינוי האקלים ועל ידי  יונקים קטנים ששרדו גם בתנאים האקולוגים החדשים. הפרש והחומה של ימי הביניים ירדו מבמת ההיסטוריה לאחר המצאת אבק השריפה שהחזיר את הדומיננטיות של החייל הרגלי ואפשר לראשונה לערים לגדול מעבר לגבולותיהן הצרים של החומות (מה שהוביל לשינוי ציבליזציוני רב הקף וגם הוביל לעליית קרנה של המתמטיקאי שהפכה לפתע ממי שעוסק בתחום במספרים בטלים למי שיודע לחשב את מסלולם של קליעים ולכוון תותחים היישר למטרה). חשיבות הזכרון של הזקנים ירדה פלאים לאחר המצאת הכתב והדפוס. ואילו חשיבתו של האינטלקטואל הבקיא בטקסט שקעה לאחר הופעת צורות התקשורת האלקטרוניות החל מהמחצית הראשונה של המאה העשרים.

התקופה החקלאית עם ההיגיון החקלאי פינתה מקומה לתקופה התעשייתית שהביאה איתה היגיון כלכלי, צבאי ותרבותי חדש לחלוטין. וגם זו ירדה מעל במת ההיסטוריה במחצית השניה של המאה העשרים לטובת עידן המידע שהביא איתו היגיון כלכלי, צבאי ותרבותי חדש.

ההיסטוריה בנויה מאנספור תקופות כאלה שבאות והולכות, הולכות ומשתנות. והתהליכים הללו שתיארתי כאן בפשטנות די פושעת מתרחשים כל העת באנספור רמות פרקטליות כשהם משפיעים זה על זה. כמו שהעידן התעשייתי היה עולם שלם בפני עצמו עם תרבות, כלכלה וצבא משל עצמו כך גם עידן מולקולות הענק שתייאר דה שארדן מתאר אותו בספרו התופעה האנושית היה עולם בפני עצמו, וכך גם תקופת התקופה הקמברית או תקופת הציידות-לקטות.

הספר A Thousand Years of Nonlinear History של ההוגה הדלזיאני מנואל דה לאנדה מציע ניתוח מפורט ומרתק של ההיסטוריה הגיאולוגית, הביולוגית, והלינגוויסטית של כדור הארץ בין השנים 1,000 ל-2,000 ומראה כיצד המערכות הללו זורמות זו לתוך זו ומשתנות כל העת. דבר אינו נותר קבוע.

שום דבר לא נותר קבוע ובכל זאת כל תקופה מקיפה אותנו בצורה אימרסיבית לחלוטין וגורמת לנו להאמין שהיא המציאות האפשרית היחידה. המצב הוא כזה גם היום בשיאו (או שלהיו, תלוי את מי שואלים) של עידן הקפיטליזם (שהוא כמובן אחד מתוך מספר אדיר של עידנים אחרים זעירים יותר שהוא מכיל [למשל, עידן שלטון מערכות ההפעלה] וגדולים יותר שהוא מוכל בתוכם [למשל עידן ההומו-סאפיינס] – ושכל אחד מהם מפעיל היגיון משלו עם מוקדי כח אחרים).

ובאמת רוב האנשים בימינו נוטים להניח שהקפיטליזם כפי שאנחנו מכירים אותו הוא חוק טבע – דרך שלטון וניהול ציביליזיציונית טבעית שאין לערער עליה. קל מאוד להצביע על כך שאין זה כך כפי שעושים הסרט המומלץ והחינמי  The Corporation או הספר המתקרב של דאגלס ראשקוף שמבטיח להציע גניאולוגיה מרתקת לקפיטליזם של ימינו.

אפילו אנשים שמכירים בעובדה ש"חוק הטבע" הקפיטליסטי הוא למעשה אובייקט מיוצר מתקשים לראות את הקפיטליזם נעלם. יש משהו כל כך מעיק בנוכחות של הקפיטליזם, כמו אורח לא רצוי שקשה להאמין שאי פעם יעזוב את הבית. ובכל זאת ברגע שמכירים בכך שההיסטוריה מורכבת מהרבה הרבה תקופות ושינויים, ושגם התקופה שאתה חי בה תעלם, חייבים לראות שגם הקפיטליזם הוא רק הערת שוליים בהיסטוריה של היקום בדיוק כמו התקופה הקמברית, עידן הפרשים והחומות או הרגע הקצרצר ההוא בתולדות היקום אחרי שהגרביטציה נוצרה ולפני שהחומר הופיע.

בתקופה האחרונה אני נתקל בעוד ועוד עדויות להוגים (לא מרקסיסטים) שכבר מסתכלים על הסוף של העידן הקפיטליסטי. הפעם הראשונה שנתקלתי בקולות האלו הייתה, אני חושב, כשביקרתי ביולי 2007 בבלוגפרנס ושמעתי איזה בלוגר אמריקאי מדבר על זה שאנחנו נכנסים לעידן שבו הקפיטליזם, למרות שלא יעלם לגמרי, יהיה רק עוד דבר אחד בין שורה של דברים אחרים, ולא דווקא הדומיננטי שבהם.

פעיל הסביבה פול הוקן מדבר בספר האחרון שלו Blessed Unrest על כך שאנחנו נמצאו בפתחו של עידן חדש שהמרכז שלו יהיה בקהילה. הוקן חוזה עולם שבו המגזר השלישי (האזרחי) הולך ולוקח תחומי אחריות מהמגזר הראשון (הממשלתי) והמגזר השני (העסקי). התחזית הזו של הוקן מצטרפת לתחזיות אחרות על גל של אלטרואיזם שעומד לשטוף את הכוכב, כמו זו של העתידן ג'ון פיטרסן ממכון ארלינגטון לחיזוי העתיד.

גם ההופעה של הסרט האנטי קפיטליסטי צייטגייסט: אדנדום יכולה להחשב חלק מהתנועה החדשה שבאה להציע אלטרנטיבה לקפיטליזם. העתידן ז'אק פרסקו שמופיע בסרט בהרחבה עובד כבר מאז 1975 על פרויקט ונוס, פרויקט עתידני שבא להציע לאנושות אופק חדש לעידן שאחרי הקפיטליזם. ואחרי שלושים ומשהו שנים, עם צייטגייסט: אדנדום נדמה שהרעיונות שלו זוכים לאחרונה למעט יותר אוזן קשבת.

אפילו אלבין טופלר שאיש אינו יכול להאשים אותו ביחסים רעים במיוחד עם הממסד הכלכלי מתאר בספרו האחרון עושר מהפכני את "שידוד המערכות של הקפיטליזם המתרחש עתה – שעלול להביא עליו את קצו" (עמ' 309). במקום הקפיטליזם מציע טופלר את ה"יצרכנות" (שילוב היצרן וצרכן שחלק מכנים Prosumer ואחרים Conducer, ושעדין לא נמצאה לו מילה מוצלחת בעברית [ואתם מוזמנים להציע כאן]), שהיא לטענתו מגזר הצומח במהירות והולך ומאפיל בהקפו על חשיבות הצרכנות הקפיטליסטית.

הקולות של אנשים כמו הוקן, פרסקו וטופלר הם עדיין מיעוט זניח יחסית בקרב המון אנשי עסקים, קובעי מדיניות והדיוטות שרואים בקפיטליזם את השיטה היחידה שעובדת, ויותר מזה את קץ ההיסטוריה. אני לא יודע איזה תקופה תגיע אחרי הקפיטליזם: תקופת הקהילה, תקופת היצרכנות או כל תקופה אחרת. מה שברור לי הוא שבכל תקופה ותקופה בתולדות המין האנושי אנשים תמיד נטו להניח שהסדר שקיים בתקופה שלהם יימשך לנצח, ושזה אף פעם לא קרה. דברים תמיד המשיכו להשתנות. גם הקפיטליזם, כמו כל תקופה אחרת, יגיע לסיומו.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (16)

נגד האידאולוגיה

23 בדצמבר 2008 – 13:40

לפילוסוף הפסיכדלי טרנס מקנה היה קייס נגד אידאולוגיות. אחד מהמשפטים המפורסמים של מקנה "תרבות ואידאולוגיה אינן חברות שלך" נועד להזהיר את כל מי שמוכן להקשיב מפני ההשפעה המסממת שיש לאידאולוגיות על המח האנושי. על פי מקנה העולם מורכב מדי על מנת שניתן יהיה לצמצם אותו במודל אחד . ולכן כל מי שמנסה לראות את העולם דרך עיניים של איזושהי אידאולוגיה מתחיל בהכרח לפספס המון פרטים שנדחקים הצידה משום שהם לא מתאימים לתמונה המונוליתית שאותה אידאולוגיה מנסה לייצר מהעולם.

המגרעה הזו משותפת לכל האידאולוגיות, ויהיו הן: מרקסיזם, קפיטליזם, פמיניזם, שוביניזם, פונדמנטליזם, ליברליות, טכנו-אוטופיזם, סיינטיזם, אוכל אורגני או כל דבר אחר. לא יהיה מיותר לציין שהדבר תקף גם לגבי אידאולוגיות פרשניות או פילוסופיות כמו סטורקטורליזם, דקונסטרוקציה, the cultural turn בסוציולוגיה, הפסיכואנליזה או הביהביוריזם ואפילו שיטת ארגון המשחק של סקולארי.

אידאולוגיות ככלל נוטות לצמצם את החופש היצירתי שלנו כאינדיבידואלים ואת החופש שלנו להבין את העולם במגוון של דרכים ולצמצם אותנו לכיוון אחד. במובן הזה הן הופכות אותנו לג'אנקים אידאולוגים שניזונים מהתמכרות לצורת פרשנות אחת ומאבדים את הטעם של כל האחרות

אידאולוגיה למעשה היא סוג של סם שיוצר הטיה רעיונית מאוד חריפה. רוברט אנטון ווילסון כינה זאת מודל-תאיזם (Model Theism). לדבריו כל מי שמאמץ לעצמו מודל אחד שדרכו הוא מביט על העולם הופך אוטומטית למאמין דוגמטי שסוגד למודל שלו.

התהליך שמתרחש לאחר שהמאמין בחר באידאולוגיה שלו הוא כבר ידוע מראש. ווילסון סיכם אותו במשפט: What the thinker thinks, the prover proves. התהליך הזה שבו אנחנו מחפשים ללא הפסק סימנים בעולם על מנת להצדיק את האידאולוגיה שלנו הוא שאחראי לעובדה המבלבלת שכאשר מתרחשים אירועים כמו נפילת ברה"מ, ה-11 בספטמבר, האינתיפאדה השניה או כל אירוע פוליטי אחר אחר, כל אחד מהצדדים בויכוח מצליח כמעט תמיד לראות באירועים הצדקה לתפיסת העולם שלו.

וכך, מלבד במקרים נדירים קפיטליסטים ומרקסיסטים מצליחים להחזיק בדעות שלהם גם לאחר נפילת ברית המועצות וגם לאחר נפילת שוק המניות. אנרכו-פרימיטיביסטים ימצאו תמיד הוכחות לכך שפעם היה טוב יותר, וטכנואוטופיסטים לכך שפעם היה רע יותר. תומכי תיאורית ההתחממות הגלובלית ימצאו בכל מקום אינספור עדויות להתרחשותה ומי שמתנגד לה ימצא אנספור עדויות לכך שהיא אינה הזיה עלובה. כל אחד מהצדדים יתעלם בדרך כלל מהנתונים שאינם תואמים את האידאולוגיה ויבצע מאמץ פרשני לגייס את כל הנתונים הקיימים לטובת האידאולוגיה שלו שלו.

בשם ההשפעה המסממת של האידאולוגיה יוותרו כולם על האפשרות שלהם לראות את המציאות כמו שהיא ויאמצו במקום את נקודת ההשקפה של אידאולוגיה מסויימת. זהו הסימום האידאולוגי.

לתקן את נזקי האידאולוגיה

בשנות התשעים נהוג היה לדבר על סוף עידן האידאולוגיות. הדיבורים הללו שהלכו טוב יחד רעיון "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה עסקו ברעיון שעכשיו אחרי שהקומוניזם העולמי קרס, ואחרי שגם הפשיזם הלך לעולמו (נניח) אנחנו חיים בחברה מערבית ליברלית שכבר אינה מונעת על ידי אידאולוגיות. על פי הפרשנות הזו המאה העשרים הייתה המאה האידאולוגית ואילו המאה העשרים ואחת תהיה המאה הפוסט-אידאולוגית.

אלא שהפרשנות הזו לסוף האידאולוגיה היא כמובן צרה למדי. העובדה שרוב המדינות בעולם על מודל כלכלי ליברלי במשך תקופה מסויימת במהלך שנות התשעים עדיין לא אומרת שאידאולוגיות, באשר הן, נעלמו. במובן העמוק, שעליו דיבר מקנה. אנשים עדיין מפתחים וחיים אידאולוגיות מסביב לכל מיני דברים: מהמזון שהם אוכלים ועד המבנה של היקום שלנו.

ובכל זאת, הדיבור על הסוף של האידאולוגיה, במובן העמוק של הדבר, לא מרפה מהתרבות. בזמן האחרון נחשפתי לשני הוגים שדיברו כנגד אידאולוגיות בקונטקסטים מאוד שונים ומרתקים ונתנו לי תקווה שאולי אנחנו אכן נעים לקראת סופה של האידאולוגיה.

הראשון שהייתי רוצה להזכיר כאן הוא הפעיל הסביבתי פול הוקן. בספר האחרון והנפלא שלו Blessed Unrest טוען הוקן שעליית תנועות זכויות האדם והסביבה בעשרות השנים האחרונות מבטאת תהליך אדיר מימדים שמתרחש בחברה המערבית. התנועה הזו שמורכבת לדברי הוקן מכמליון ארגונים ו-100 מיליון חברים מסביב לעולם עשויה לדעתו של הוקן להפוך לתנועה המשמעותית ביותר של המאה ה-21.

אבל מה שמעניין אותי במיוחד הוא האופן שבו הוקן מבחין בין תנועות האדם והסביבה שצצות כיום מסביב לעולם בקצב מסחרר לעומת התנועות האידאולוגיות של המאה העשרים.

ראשית, בניגוד לרוב התנועות החברתיות עד כה שהתבססו על ארגונים בעלי מבנה מרכזי שמאוחר יותר התפצלו הרי שמאות אלפי תנועות האדם והסביבה של ימינו לא צמחו מתוך נסיון ליצור גוף אחד שירכז כח וסביב מנהיג אחד אלא דווקא מתוך נסיון לפזר את הכח. הקשרים ביניהם אינם קשרים ארגוניים אלא קשרים שנוצרים בצורה אורגנית בין ישויות עצמאיות.

שנית, התנועות הללו אינן מציעות איזושהי אידאולוגיה מסודרת שמנסה לארגן את כל העולם באופן מסוים. הוקן מתאר את התנועות הללו כתנועות המבוססות על רעיונות. ורעיונות, לעומת אידאולוגיה אינם דוגמות שצריך להגן עליהם בכל מחיר. רעיונות הם משהו שאפשר לבדוק אותו. אם הוא עובד ממשיכים איתו ומשכללים אותו, אם לא, זורקים אותו לפח ומנסים רעיון חדש. בסופו של דבר, הוקן מתאר את התנועה הסביבתית כתנועה שבאה לתקן את הנזקים שיצרו האידאולוגיות של המאה העשרים.

לצוד את האידאולוג שבפנים

אדם אחר שנתן לי תקווה שיותר ויותר אנשים מבינים ויבינו את הכשל האינהרנטי שיש באידאולוגיה הוא הפסיכולוג פיליפ טטלוק. טטלוק שחוקר כבר מעל ל-20 שנה את מידת ההצלחה של מומחים לחזות את העתיד הגיע בסופו של דבר למסקנה מעניינת: מה שקובע את מידת ההצלחה של מומחים לחזות את העתיד אינו קשור דווקא בתוכן של תחזיות העתיד שלהם, אלא באופי שלהן.

בהרצאה שנשא עבור קרן העכשיו הארוך ושקיבלה את הכותרת "למה שועלים הם חזאים טובים יותר מקיפודים" עושה טטלוק שימוש בחלוקה שעשה ההוגה ישעיה ברלין בחיבור שלו "הקיפוד והשועל".

כותרת החיבור של ברלין נסמכת על המשורר היווני ארכילוכוס שאמר "השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול". על פי וויקיפדיה העברית:

"ברלין יוצא מן התמצית הרעיונית המובאת בפתגם זה, ומשתמש בה כמטאפורה כאשר הוא דן במתח שבין ראיית עולם מוניסטית לפלורליסטית. לפי ברלין, נחלקים ההוגים והיוצרים לשתי קטגוריות:
קיפודים – אלה הרואים את העולם מבעד לעדשה חד-ממדית; עם סוג זה של הוגים נמנים לדוגמה דנטה אליגיירי, אפלטון, פסקל, הגל, דוסטויבסקי, ניטשה, איבסן ופרוסט.
שועלים – הוגים המתבססים על מגוון רחב של התנסויות ואינם מצטמצמים לשיפוט על בסיס רעיון יחיד. לדוגמה: שייקספיר, הרודוטוס, אריסטו, מישל דה מונטן, ארסמוס מרוטרדם, מולייר, גתה, פושקין, אונורה דה באלזאק וג'יימס ג'ויס."

טטלוק משתמש באבחנה של ברלין על מנת לדבר על שני סוגי מומחים שנותנים תחזיות לעתיד. סוג אחד הוא זה שמאבחן תופעה אחת גדולה: משבר אקולוגי, סינגולריות טכנולוגית, עליית הטרור וכו' ומפרש בהתאם לה את המציאות כולה. הנטיה האידאולוגית של הקיפוד גורמת לו להשתמש במודל אחד לקריאת  המציאות ולהתעלם מפיסות מידע שונות ממנו. קיפודים גם נוטים להיות פסקניים בהרבה בתחזיותיהם מאשר שועלים (למשל להצהיר שאין כל סיכוי שמאורע יתקיים, או שהוא יתקיים בהכרח) שנוטים לשלב בין כל מיני פיסות רעיונות שהם תופסים בדרך על מנת להציג תחזיות מורכבות יותר ולא מוכנים לקבל שום דבר כעובדה גמורה לכאן או לכאן.

המחקר של טטלוק מראה שבמקרים מסוימים, כאשר קיפוד עולה על רעיון גדול שכולם פספסו ונחוש לרדת לחקר השלכותיו יש לקיפודים יתרון בצפיית מאורעות גדולים מאוד כמו קריסת הקומוניזם. עם זאת ברובם המכריע של המקרים למרות שהקיפודים נטו להיות נחרצים ודעתניים בהרבה מהשועלים הם גם טעו לעיתים הרבה יותר קרובות. העובדה שהם עובדים עם מודל אחד בלבד גורמת להם לפספס שוב ושוב דברים אחרים שמתרחשים במקביל למודל שלהם ולצאת בתחזיות חד ממדיות מדי לכאן ולכאן.

את השאלה מה זה אומר על כל מיני עתידנים בני ימינו נשאיר להזדמנות אחרת. מה שמעניין זה שזוהי ההוכחה הטובה ביותר שראיתי עד עכשיו לכך שאידאולוגיה היא סם שפוגע בשיפוט שלנו כבני אדם.

המגמה להפוך לאידאולוגים היא כמובן  לא נחלתו של צד אחד או אחר. וזו גם הסיבה שאחד הדברים שמקנה דרש מהתנועה הפסיכדלית הוא לבחון את עצמה שוב ושוב על מנת שלא תהפוך לאידאולוגית. אידאולוגיה היא חלק מהמדיום האנושי ולכולנו יש איזושהי נטיה להפוך לאידאולוגים. אני בעצמי זוכר כמה התמכרויות אידאולוגיות שעברתי בחיי כמו גרמניות, ציונות, שמאלניות, ימניות, אורתודוקסיה יהודית, טכנואוטופיזם, רפואה אלטרנטיבית ועוד כמה שאני בטוח שעדיין מסתובבות לי במערכת. כדאי להסתכל בפנים ולשאול את עצמנו איזה אידאולוגיות מזינות אותנו.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (6)

מותה של העיתונות הישראלית – או למה אתר רשימות כל כך חשוב

15 בדצמבר 2008 – 13:25

בשבועות האחרונים הם נופלים אחד אחרי השני. מהדורות הדפוס של עיתונים ברחבי העולם נסגרות בזו אחר זו, רק השבוע שמענו על סגירת הטריביון. עוד אינספור מגזינים ועיתונים אחרים ממשיכים להנמיך את תעריפי הכותבים ביתר שאת. זה כאילו הם חיכו כולם למשבר הכלכלי, אבל למעשה זה המשך של מגמה לא כל כך מזדחלת שמתרחשת כבר מזה שנים.
 
צריך להגיד את זה בפה גלוי. לעולם העיתונות הישראלי (וכמובן יותר ויותר גם בחו"ל) אין יותר כסף לשלם לעיתונאים. וגם אם יש לו כסף אין לו שום רצון לשלם להם על כתיבה שיהיה בה איזשהו משמעות. לעיתונות הישראלית יש כסף לשלם מקסימום לחבורות של פסאודו-עיתונאים שיסקרו את הודעות היח"צ שמגיעות להם לתיבת המייל ויאספו פיסות רכילות או לעיתונאים שיסקרו נושאים בעלי ערך כלכלי.
 
את התוצאות ניתן לראות בשטח בצניחה חדה ומהירה ברמתם של האתרים הישראלים, אחד אחרי השני. לאחרונה אפשר להרגיש בצורה ברורה את סופה של מגמה מזדחלת. בעיתונות הישראלית פשוט אין מה לקרוא. לא נותר בעיתונות הזו אתר אחד או עיתון אחד שמיועד לאנשים חושבים. הכתבות המעטות של העיתונאים הרציניים שנותרו במערכת מוקפות בלהקות של ידיעות קצרצרות וחסרות ערך וגם הן מוכנסות במידה גוברת והולכת למיטות סדום שמטרתן לעקר אותן מכל תוכן.
 
בשבועות האחרונים אני מנסה להבין בעקבות הנסיון שלי בעולם העיתונות האם ניתן עדיין לומר בכלל משהו בעל משמעות במסגרת העיתונות. עד כמה האמת והשיח הצהבהב של התקשורת הישראלית יכולים לחפוף ועד כמה הם Mutually Exclusive. האם שני הדברים האלה, מה שהוא בעל משמעות, ומה שניתן לדבר עליו חופפים זה לזה במידה מסוימת או נחים רחוקים זה מזה כמרחק מזרח ממערב. המסקנה שאליה הגעתי היא שגם אם מתקיימת עדיין לעיתים חפיפה מינימלית בין שני הדברים האלה הרי שמדובר בשני מעגלים הנעים במהירות מסחררת בכיוונים הפוכים.
 
לעיתונות הישראלית אין יכולת או רצון לטפל או לדבר על אף אחד מהנושאים שעומדים כרגע כעל הפרק: לא במשבר הסביבתי-כלכלי, לא במשבר החברתי-תרבותי, ולא במשבר התודעתי. אם אפשר להתייחס לנושאים הללו בעיתונות הישראלית כיום הרי שזה רק כאנקדוטות מנותקות מכל הקשר כאשר כל אמירה בעלת משמעות נעטפת בהרבה צהוב מבריק ודביק. לעיתונות הישראלית יש כיום כלים בעיקר לטפל ביוסי בובליל, רכילות, תמונות גסות והפחדות מהפצצה האיראנית.
 
במצב זה העיתונות משרתת ביודעין או שלא ביודעין לא כרשות רביעית שמפקחת על המשטר אלא כחלק מהמישטור של התודעה של האוכלוסיה. במילים אחרות היא בסה"כ מנגנון נוסף שמטרתו לאפשר לנו להעמיד פנים שבחברה שלנו מתנהל שיח אמיתי. בעוד העיתונות עוברת תהליך מואץ של הצהבה וטריוויאליזציה והאקדמיה עוברת תהליך מזדחל של גטואיזציה שבו חוקרים מתוחמים בתחומים מצומצמים ומחוסרי כל קשר לעולם האמיתי הרי שמה שנמצא באמצע בין השניים, האיזור שבו מתנהלת מחשבה אמיתית וכנה, נעלם במהירות אל תוך האופק. העיתונות והאקדמיה, מי שהיו אמורים להיות בועז ויכין של המחשבה הציבורית רקובים ומכורסמים עד היסוד. העשיה בתוכם הופכת קשה עד בלי נשוא.
 
התהליך הזה שנוח כל כך לאותם גורמים שמעוניינים להמשיך את הרס הכוכב, המרקם החברתי והתודעתי מביא אותנו למצב הנוכחי של אוליגרכיה קפיטליסטית הנשלטת על ידי בעלי ההון. צורת השלטון הזו היא דיקטטורה המבוססת על ריכוז עקבי של הנכסים בידיים של מספר משפחות שליטות, ציבורים גדולים המכורים לסמים תודעתיים קשים בדמותם של סדרות ריאליטי ושאר לוח השידורים הטלוויזיוני ולחיצות סדירות וקצביות על בלוטות החרדה של הציבור מה"אויבים שמסביב".
 
למה רשימות כל כך חשוב
כבר שנים רבות שאני פותח את היום כל בוקר עם תפוח ועיתון. הבעיה היא שבשבועות האחרונים אני מגלה שכבר אין לי מה לקרוא בעיתון שלי. נשארתי עם תפוח בלי עיתון. אין מה לקרוא. אין רשות רביעית.
 
וזאת הסיבה שהנפילה של האתר של פרויקט רשימות השבוע הייתה סמלית וחשובה כל כך. כי במצב הקודר שבו נמצאת החשיבה והכתיבה בישראל 2009 הבלוגים הם המקום היחיד שבו אנשים שיש להם את הנכונות לכתוב משהו בעל משמעות עוד יכולים לעשות את הדבר הזה.
 
הבלוגים, נכון להיום, הם המקום האחרון שבו יכול להתנהל שיח בעל עומק, המקום היחיד שאפשר עוד לומר בו משהו בעל משמעות, המקום היחיד שמאפשר לתקשר. וזה כל כך נכון, אבל גם עדיין כל כך לא מגובש. בגלל שסוף עידן העיתונות הזה מלווה בתחושה אפוקליפטית ולא מלווה בינתיים בתחושה שהבלוגים יכולים להוות אלטרנטיבה מסודרת. או במילים אחרות, מה הלאה?
 
האם אנחנו זקוקים לאלטרנטיבה מסודרת כזו? בעבר העליתי את ההצעה לפתוח פורטל שירכז את הפוסטים האיכותיים ביותר של הבלוגוספירה ויהווה אלטרנטיבה לפורטלים המסחריים הגדולים. אני חושב שזה היה יכול לקדם את הנראות והנגישות של הבלוגוספירה הישראלית בשביל רוב קהל הקוראים, אבל לא בטוח אבל שזה מה שאנחנו זקוקים לו ומה שנכון מבחינת המדיום הבלוגי. ולדבר אחד הבלוגוספירה לא תוכל לדאוג בטווח הנראה לעין, בטח לא בארץ. היא לא תוכל לשלם לאנשים את השכר דירה. ולמרות כל המעלות שלה, אנשים עדיין צריכים לשלם שכר דירה.
 
פרוייקט רשימות חייב להמשך. הוא חייב להמשיך בגלל שהוא (כמו שאר הבלוגוספירה) מהווה את אחת הזירות האחרונות שבה יכול להתקיים שיח אמיתי ולא זומבי מהסוג שכבר מז
מן לא מתנהל בתקשורת ההמונים. מפתה לומר שבמדינה מתוקנת הפרויקט הזה היה מקבל תקצוב נדיב ממשרד התרבות, אבל כולנו יודעים שאם זה היה המצב הוא גם היה מאבד ממה שהופך אותו למוצלח ונכון כל כך. אותו הדבר תקף גם לגבי האפשרות לגבות כסף מהכותבים, שעד כמה שהיא אולי הכרחית, כך היא גם בעייתית מאוד מאוד.
 
פרוייקט רשימות חייב להמשך בגלל שהוא כיום אחד המקומות האחרונים בתרבות הישראלית שדברים טובים עדיין קורים ויכולים לקרות בו. במצב של סימום הולך וגובר של התודעה על ידי מדיית ההמונים, הוא קריאה בודדה למשהו אחר.

 

נ.ב.

פרשנות אופטימית יותר למצב תתקבל בשמחה

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (26)

קוקה קולה הארה

8 בדצמבר 2008 – 11:21

מי יושב בראש מחלקת הפרסום של קוקה קולה? לפני שנה וחצי כתבתי כאן על הקמפיין "לאהוב את החיים" של קוקה קולה, ששילב בין מסרים פרסומיים מסורתיים לבין מסרים ניו-אייג'ים של מחשבה חיובית ואהבה. עכשיו יצאה קוקה קולה בקמפיין חדש שקורא לקהל השותים "למצוא את הטוב בכל רגע". ואני ממשיך לשאול את עצמי אם זה טוב או רע.

 

עם קוקה קולה להארה בכביש המהיר.

מאחר שבעבר התלוננתי פה על כך שהמרחב הציבורי שלנו מוקדש ברובו למסרים פרסומיים שליליים שמטרתם לגרום לנו לחוש חוסר שלמות ולנטוע בנו תשוקה מתמדת עבור המוצר הגואל אני חושב שזה נחמד שיש חברות מסחריות שמשתמשות בכסף שלהן על מנת להעביר לנו מסרים שמטרתם לגרום לנו לחוש שלמים עם עצמנו. מצד שני, כשהדבר הזה מלווה בתמונה של בקבוק קוקה קולה, אני לא בטוח אם לא מדובר בסוג של משיח שקר.
 
ואצטט כאן את עצמי מלפני שנה וחצי: 

"אולי אנחנו נכנסים לעידן שבו המסרים הרוחניים מופרטים כל כך שתורות רוחניות ניתנות לציבור בחסות חברות מסחריות? הרי רק לפני עשור היה זה נראה כחזון עיוועים ששוק הרינגטונים יגלגל מחזורים כספיים גדולים יותר משוק הדיסקים, שחברות הסלולרי יחליפו את חברות התקליטים וש"אומנים" יהפכו להיות יצורים מהונדסים על ידי משרדי יחצ"נות של חברות מסחריות ופסטיבלי "מוזיקה" לפסטיבלי מותגים."

אז האם אנחנו נכנסים לעידן שבו האתר העיקרי ליצירה והשפעה תיאולוגית הוא בפרסומות?
 
כרגע זה עדיין נראה הגזמה אבל באופן אישי אני יודע שאני אוהב את הפרסומת החדשה של קוקה קולה ומעדיף את ההשפעה שלה על התודעה שלי על פני ההשפעה של רוב הפרסומות שמופיעות סביבנו. בינתיים מחלקת השיווק של קוקה קולה (או משרד הפרסום שלה) יוצרת את הפרסומות הרוחניות והפסיכדליות ביותר בסביבה. וזה מה זה סבבה.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (5)

המדריך השלם לשימוש בתיאוריות קונספירציה

21 בנובמבר 2008 – 11:43

המאמר פורסם היום בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י-מעריב.

 

תיאוריות קונספירציה תמיד עוררו אצלי יחס של כבדהו וחשדהו. מצד אחד, כשהן עשויות טוב יש להן יכולת אדירה להסביר את העולם. הן יכולות להשאיר אותך עם פה פעור בתדהמה. פתאום כל מיני פרטים מתחברים אחד עם השני והמציאות שמסביב מקבלת פירוש ומשמעות חדשים לחלוטין.

מצד שני, רובן של תיאוריות הקונספירציה לא עומדות בבדיקה אינטרנטית פשוטה של העובדות. והצרה האמיתית היא שאם מתחילים להתעסק בתיאוריות קונספירציה אף פעם לא יודעים איפה זה יגמר. מומחה הקונספירציות רוברט אנטון ווילסון העריך פעם שאינציקלופדיה שתכיל את כל תיאוריות הקונספירציה שקיימות בארה"ב תהיה ארוכה יותר מ-22 הכרכים של הבריטניקה. וכשקיימות כל כך הרבה תיאוריות קונספירציה הרי אפילו חובב קונספירציות מלא רצון טוב לא יכול להאמין לכולן.

 

אוטוטו משתילים לכולנו צ'יפים מתחת לעור.

כמובן שהיחס הזה של כבדהו וחשדהו לא מותיר לי מוצא פשוט כשאני שומע על תיאורית קונספירציה חדשה וצריך להחליט מה דעתי עליה. מצד אחד, קשה לי לרוב לקבל תיאוריות קונספירטיביות כפשוטן. מצד שני, ישנן גם תיאוריות קונספירציה אמיתיות, כפי שמספרת לנו ההיסטוריה ולא הייתי רוצה לדחות אותן מבלי לבדוק אותן כהלכה. אולי בגלל זה אני משתדל להתרחק בדרך כלל מכל מה שמריח מקונספירציה, פשוט כי העולם מסובך מספיק להבנה כמו שהוא מבלי להתחיל להתחבט באלפי פרשנויות אלטרנטיביות שסותרות את כל מה שאנחנו יודעים.

צפיה בצייטגייסט

ובכל זאת אחרי ששמעתי לאחרונה ממספר מקורות על סרט הקונספירציה האינטרנטי המצליח  Zeitgeist (כאן בתרגום עברי) שנצפה על ידי מליוני צופים מרחבי העולם וגם זכה לאחרונה להמשך החלטתי לתת הזדמנות נוספת לז'אנר הקונספירציה ולצפות בסרט.

הזדעזעתי, השתעשעתי, אבל לא השתעממתי. בשביל אלו שלא ראו את הסרט אספר שבאופן באופן כללי צייטגייסט הוא סרט עשוי היטב עם שלוש תיזות עיקריות:

א.      ישו הוא סמל אסטרולוגי וכל מי שחושב שהוא היה אדם אמיתי הוא טיפש מטופש. גם התנ"ך הוא בסה"כ טקסט אסטרולוגי שלא הובן כהלכה. ובכלל כל הדתות הממוסדות הן קשקוש.
ב.       ה-11 בספטמבר לא בוצע על ידי גורמים מוסלמים אלא היה מזימה של גורמים קונספירטיבים אמריקאים שמטרתם שלילת זכויות האזרח של בני האנוש מסביב לעולם.
ג.        הבנק המרכזי של ארה"ב (פדרל ריזרב) נשלט על ידי קבוצת משפחות שכולנו חייבים להן כסף ושיצרו לנוחיותן ובהתאם לאינטרסים שלהן את כל המלחמות והמשברים הכלכליים של המאה האחרונה. (ובסוף הם רוצים לאחד את כל העולם לדיקטטורה אחת ולהחדיר לכולנו שבבי מעקב)

הטענות הללו שעשויות להרים כמה גבות מגובות בצייטגייסט בהרבה עובדות מוכחות יותר ופחות ובטון דיבור דמגוגי ומשכנע למדי. צייטגייסט מעלה כל כך הרבה טענות מטלטלות עולם שצפיתי בו תוך כדי עצירות קבועות לחיפושי מידע אינטרנטיים וקריאה של רבות מהביקורות שניסו לאמוד את מידת האמת שבו.

למרות כל זה כשסיימתי את הסרט הייתי מבולבל עוד יותר משהייתי כשהתחלתי אותו. הדבר היחיד שהיה ברור לי בסיום הצפיה הוא שיוצרי תיאוריות קונספירציה היו זוכים ממני להרבה יותר אמון אם היו מתרכזים בעובדות החזקות בטיעון שלהם בלי למלא אותו בעוד הרבה עובדות מסולפות.

אגדה לפראנואידים

מומחה תיאוריות הקונספירציה רוברט אנטון ווילסון נותן שלוש סיבות עיקריות לפופולריות של תיאוריות קונספירציה בזמננו.
1.      תמיד קל למצוא מישהו אחר (היהודים, האילומינאטי, הבנק המרכזי) ולהאשים אותו בכל הצרות שלך במקום להתמודד איתן בעצמך.
2.      העולם היום פשוט מורכב מדי בשביל שנוכל להבין אותו. תיאוריות קונספירציה מציעות הסבר פשוט בשביל מי שרוצה להרגיש כאילו הוא מבין מה קורה.
3.      פשוט כי באמת יש הרבה קונספירציות.

כמי שסרב לאורך כל ימי חייו להתחייב על איזשהו מודל אחת שיסביר את העולם (חטא שאותו כינה מודל-תאיזם, האמונה שמודל אחד מסביר את הכל. ויהא זה פמיניזם, מרקסיזם, פונדטמנטליזם או מדעיזם) הקפיד ווילסון תמיד להתייחס לקונספירציות בעירוב של כובד ראש ואירוניה משושעת. הספר Everything Is Under Control הוא מעין אינציקלופדית קונספירציות שערך ווילסון ושאוספת כמה מתיאוריות הקונספירציה המוזרות, המשוגעות והמטופשות של כל הזמנים לצד כמה מתיאוריות הקונספירציה החשובות והמתקבלות יותר על הדעת. המטרה של ווילסון באוסף האקלקטי הזה הייתה לדבריו "שהקורא יעבור כל הזמן בין מצב של צחוק פרוע במחשבה 'מה זה השטויות האלה' לבין המחשבה 'היי, חלק מזה עשוי להיות אמיתי!'". את המצב הלא מתחייב הזה שבין ספקנות קיצונית לנכונות לבדוק כל רעיון ראה ווילסון כהמצב האידאלי שעל כל קורא להמצא בו.

אולם יצירת הקונספירציה החשובה ביותר של ווילסון היא כנראה סדרת ספרי האילומינאטי שכתב ווילסון בשיתוף עם רוברט שיה בתחילת שנות השבעים ושזכתה למעמד של של קלסיקת הקונספירציה האולטימטיביות אצל קהילות מגוונות של היפים, חובבי מד"ב ופסיכדליה.

הסדרה שווילסון כינה אותה "אגדה לפרנואידים" מערבת מידע אמיתי עם עלילות מומצאות וכאוטיות. לאורך שלושת ספרי הסדרה בונה ווילסון שוב ושוב תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות שמטרתן לשכנע את הקורא בתפיסת מציאות אחת רק על מנת לקרוע אותה לגזרים מספר עמודים מאוחר יותר ולהציע במקומה תיאורית קונספירציה חדשה ושונה לחלוטין שתהרס מיד בהמשך לטובת עוד תיאוריה חדשה וכן הלאה. ווילסון תפס את מבנה העלילה הכאוטי והפאראנואידי הזה כמבנה שמטרתו למנוע מהקורא להתרווח בשביעות רצון לתוך תפיסת עולם אחת ולחנך אותו לחיים של סקפטיות מוחלטת ונכונות להחליף באופן תמידי את נקודות המבט על המציאות.

איזה קונספירציות סבירות יותר

כששאלו אותו עד כמה הוא מאמין בתיאוריות קונספירציה אמר ווילסון טען שהוא יכול להאמין בחלק מתיאוריות הקונספירציה הנקודתיות כמו לדוגמה זו שמדברת על מעורבותו של ניקסון ברצח קנדי אבל לא באותן תיאוריות קונספירציה חובקות עולם שמתקיימות על פי תומכיהן כבר מזה מאות או אלפי שנים. הסיבה היא שכל תיאוריית קונספירציה שהוכחה עד היום התפרקה תוך שנים לא רבות משום שהשותפים לה החלו להדליף מידע או לתקוע סכינים בגב אחד של השני כך שהסבירות שקונספירציות יוכלו להמשך במשך מאות ואלפי שנים מבלי להתגלות נראית נמוכה למדי.

סיבה נוספת ועקרונית יותר שלא להאמין בתיאוריות קונספירציה חובקות עולם היא שהאמונה בתיאוריות קונספירציה גרנדיוזיות כאלה, כמו לדוגמה הקונספירציות שעוסקות ב-New World Order, במאבק עתיק היומין בין האפיפיור למשפחת המלוכה הבריטית או בשליטתו של הבנק המרכזי בעולם מסגירות את האמונה המפוקפקת למדי שיש מישהו שהמציאות נמצאת בשליטתו הבלעדית. רוברט אנטון ווילסון נהג לומר שהוא מניח שבכל רגע נתון יש לפחות 24 קונספירציות שפועלות במקביל. העניין הוא שרוב תיאוריות הקונספירציה לא יודעות להכיל את האפשרות שישנן קונספירציות שרצות במקביל אליהן. רבות מתיאוריות הקונספירציה מתנהגות כאילו הן השחקנים העיקריים שלהן מניעים את המציאות כולה ושאר העולם מתפקד בעיקר כסטטיסט.

האמת היא, כפי שטען טרנס מקנה, שהמציאות מורכבת וכאוטית בהרבה מכדי שגוף יחיד יוכל לשלוט בה ובוודאי לאורך תקופות ארוכות. ההיסטוריה האנושית מורכבת מאנספור התרחשויות כלכליות, צבאיות, רוחניות, טכנולוגיות, חברתיות, סביבתיות (ועוד ועוד) שהתוצאות שלהן מצליחות לתפוס את כולם שוב ושוב עם המכנסיים למטה. וכפי שכותב ההיסטוריון ברוס קאמינגס "אם תיאוריות קונספירציה קיימות הרי שהן מזיזות את ההיסטוריה רק לעיתים נדירות. הן משנות דברים בקצוות מעת לעת אבל עם תוצאות בלתי צפויות שיוצרות היגיון שנמצא מחוץ לשליטת מי שיצר אותן". במילים אחרות מי שמאמין שישנה תיאורית קונספירציה אחת שכולנו נתונים למרותה מחזיק באמונה התמימה למדי שהמציאות פשוטה כל כך שקבוצה אחת של אנשים יכולה לשלוט בה לאורך זמן.

אז מה. זה טוב או רע?

אפשר לראות בתיאוריות קונספירציה כלי חיוני לתקשור עובדות ודעות שהתרבות ההגמונית מדחיקה, אפשר גם לראות בהן כלי מסוכן שחותר תחת אמון הציבור בדמוקרטיה ואפשר גם לראות בהן שעשוע בלתי מזיק.

אני עצמי יכול למצוא כמה סיבות למה קונספירציות הן דבר טוב. ראשית כי הן מאמנות את המח שלנו להטיל ספק ולקבל אפשרויות בלתי צפויות לגבי טבע המציאות שאנחנו חיים בה. שנית, כי באמת יש יותר מדי קונספירציות שעוברות בשקט בלי שהציבור מודע אליהן. ושלישית משום שחוסר הנחת האפיסטמי שהן יוצרות גורם לצרכן תיאוריות הקונספירציה להבין כמה מעט אנחנו באמת יודעים, תובנה שערכה לא יסולא בפז.

מצד שני אני יכול גם למצוא כמה סיבות למה תיאוריות קונספירציה עושות שירות דב למי שבאמת רוצה להלחם בעוולות. ראשית כל כי הן גורמות לביקורת על הממסד להראות שולית וכמעט איזוטרית. שנית כי מכיוון שיש אינפלציה מדהימה כל כך בתיאוריות קונספירציה הרי שהתיאוריות שיש בהן אמת נקברות במהירות תחת מבול הדיסאינפורמציה. למעשה אם הייתי בעל תפקיד בממשל האמריקאי שתפקידו לכסות על קונספירציות קודרות הייתי מקים יחידה שתפקידה רק להמציא קונספירציות כדי לכסות על הקונספירציות הקיימות (עוד קונספירציה שמישהו בטח כבר חשב עליה פעם). ושלישית משום שבהתרכזות במימד האיזוטרי של הפוליטיקה שלנו הן עשויות למנוע פעילות פוליטית אמיתית וחיונית.

ומעבר לשאלה אם הן אמיתיות או לא, קונספירציות הן סמל לאחת התכונות החשובות שמאפיינות את העידן שלנו: של חוסר היכולת שלנו להבדיל בין אמת ושקר ובין אינפורמציה יקרת ערך לדיסאינפורמציה ושטויות במיץ. The truth is out there.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (11)

ביקור באמריקן אפרל – ברוכים הבאים לעתיד של העבר

18 בנובמבר 2008 – 11:12

אמריקן אפרל היא רשת אופנה במלוא מובן המילה. החנות הזו מוכרת לא רק סגנון ביגוד אלא סגנון חיים ולכן גם מפעילה מספר תחנות רדיו, אוספת דוגמניות עם מראה ייחודי מהרחוב, יש לה מנהל אקסצנטרי עם תפיסת עולם יוצאת דופן ואפילו, מסתמא, אג'נדה חברתית שהיא מיישמת מסביב לעולם.
 
כי אמריקן אפרל היא לא סתם חנות, היא השקפת עולם. החנות הזאת מוכרת יותר מסתם סגנון חיים. היא מוכרת ייחודיות. אמריקן אפרל מוכרת לכל אחד ואחת מאיתנו את האפשרות להיות  מיוחדים, לקנות סגנון חיים שהוא לא סתם. סגנון חיים שהוא מיוחד, מרדני, חתרני. כמובן שהעובדה שייחודיות ושונות לא ניתנות לממכר לא מעניינת כל מיני היפסטרים שלא רואים סתירה בין ייחודיות לבין תרבות צריכה המונית שבמסגרתה אישיות היא מטבע עובר לסוחר. אולי בצדק. מעניין אנדי וורהול היה אומר על זה?

 

ברוכים הבאים לעתיד של העבר. אמריקן אפרל.

רוב סוגי החנויות (למשל חנויות אופנה, ריהוט, נוי, גאדג'טים) עסוקות בלמכור לנו סוג של פנטזיה. האובייקטים הצרכניים שנמכרים בתוך החנויות הללו הם סוג של קמיעות שאנחנו מנסים לקחת איתנו החוצה מתוך החלל המקודש של החנות לתוך היום יום שלנו.
 
לו רק החיים שלי היו קצת יותר כמו האייפוד הלבן הזה. לו רק החיים שלי היו קצת יותר כמו ספה של איקאה. לו רק החיים שלי היו קצת יותר כמו קפוצ'ון של אמריקן אפרל.
 
אריזות הן טקטיקה שמטרתה להעלות את הפנטזיה הצרכנית לדרגת קדושה בלתי מושגת. כמו הכן שעליו מעמידים את פסלון האליל. הן מרחיקות מאיתנו עוד את הפנטזיה, הופכות אותה לבלתי נגישה ובכך מאפשרות לנו להשליך עליה כל דבר. כמובן שמרגע שפותחים את האריזה, עוד לפני שהשתמשו בו, שוויו של המוצר יורד בחמישים אחוז לפחות, וברמה הסימבולית הוא כבר לא שווה כמעט כלום.
 
באמריקן אפרל כל חולצה עטופה בניילון. כל חולצה היא פנטזיה עצמאית ומיוחדת שמחכה לקונה שלה. כל פריט אופנה ממוספר בקודים בסגנון KLA832 או MBS297, הוא חייל בצבא של פנטזיות צרכניות. הקודים הללו מעצימים עוד יותר את החוויה הצרכנית. אל תשאלו אותי איך, אבל אני מרגיש את זה בעצמות שלי.
 
כמובן שלא הייתי קונה בחיים חולצה באמריקן אפרל. התקציב החודשי שלי לא כולל אפילו סעיף ביגוד.  בגדים הם משהו שמופיע בארון שלי בצורה אקראית מבלי שאני יודע איך זה קרה וגם ככה הוא מתפוצץ מבגדים, שחלקם מהווים בשבילי השראה כל פעם שאני רוצה לשחלף את האישיות או את התדמית, וחלקם משאיר אותי אדיש כמו פנטזיה בורגנית על קיום מיושב.
 
בחזרה לעתיד

אבל יש עוד משהו מעניין באמריקן אפרל, וזה הקשר הסימביוטי שיש בין החנות הזאת לשנות השמונים. כל מי שמכיר את הבגדים של אמריקן אפרל יודע שהבגדים הנמכרים בחנות הזו, כמו מיזעיות צהובות לפרק כף היד וטייץ' ספנדקס סגול שמגיע עד לפופיק מהווים סוג של מחווה מעותת לאופנה של אותו עשור אפל שכמו ימי הביניים עבר בשנים האחרונות רהבליטציה מסיבית.
 
כמובן שאופנה היא אחת מהתופעות המתעתעות ביותר במוח האנושי, ואיך תסבירו אחרת שאנשים משלמים מאות שקלים עבור פריטי לבוש שעשור קודם לכן (בשנות התשעים) ראו בהם את תמצית הטעם הרע הגיחוך, ובאמת משהו שאנשים לא האמינו שאיך מישהו היה מסוגל בכלל להעלות על דעתו ללבוש. הנה עשור אחד לקח לאנשים לעבור מללבוש את הבגדים של שנות השמונים ללראות בהם את שיא הגיחוך ולבסוף לשוב אליהם מנקודת מבט חדשה של הערצה אדוקה שממנה לא נהנו אפילו בשנות השמונים. מה שנקרא תיזה-אנטיתיזה-סינתזה.
 
בסכמה הדיאלקטית יש משהו מעניין כי הסינתיזה לא שווה לתיזה. האסתטיקה של אמריקן אפרל היא לא האסתטיקה של שנות השמונים עצמן. בשנות השמונים לא היה לנו את הלוק הזה. מה שיש לנו כאן זה דו-אובר של שנות השמונים. שנות השמונים בגרסה עתידנית יותר, מתוחכמת יותר, משויפת יותר. שנות השמונים של שנות האלפיים.
 
בדרך כלל אנחנו רגילים שסרטי מדע בדיוני מציגים לנו איזשהו חזון על העתיד, חזון שהוא כמובן שונה לחלוטין מאיך שהעתיד הזה מתרחש בסופו של דבר. יש לנו את האופן ששנות השישים דמיינו את העשור הראשון של המאה העשרים ואחת (אודיסאה בחלל) או את האופן ששנות השמונים ראו את העשור השני של המאה העשרים ואחת (חזרה לעתיד 2). בשני המקרים הללו התחזיות של ארתור סי קלארק ושל רוברט זמקיס התבררו בסופו של דבר כלא הרבה יותר מהזיות על עתיד שמעולם לא התגשם. אבל לא רק העבר הוזה את העתיד. גם העתיד הוזה את העבר, כמו שאמריקן אפרל הוזה שנות שמונים שמעולם לא התקיימו בצורה שבה הן משווקות בחנות. עשורים שונים משקיפים זה על זה משני צדדי המתרס ומדמיינים זה את זה.
 
וכך חווה התרבות שלנו את שנות השמונים לא רק פעם אחת, אלא שוב ושוב דרך פריזמה הנשברת לתוך הזמן. יש לנו את שנות השמונים על פי שנות הארבעים (נניח ג'ורג' אוורול ב-1984), שנות השמונים של שנות החמישים (?) השישים (?), השבעים (?) של השמונים (מועדון ארוחת הבוקר) ושנות השמונים של שנות התשעים וכן הלאה.
 
אנחנו אמנם עוברים בתוך ההתגשמות הריאלית של עשור מסוים פעם אחת בלבד, אבל אנחנו מבקרים בו שוב ושוב מפרספקטיבות שונות בעזרת כלי המסע בזמן של תרבות הפופ שלנו שמאפשרים לנו לראות אותו שוב ושוב כהשתקפות של התרבות העכשווית שלנו.
 

Things To Come. סרט המד"ב שאתם חייבים לעצמכם לראות נעשה ב-1936 וחזה את מלחמת העולם השניה. הסרט עובר דרך העתיד של 1940, 1970 ו-2036.

היה יכול להיות מעניין להרכיב טבלה רב ממדית שתקשר בין יצירות שונות לדוגמה שנות השבעים מסתכלות על שנות התשעים (אצל פיליפ ק. דיק, שאצלו לשנת 1992 יש גוון עתידני מאיים וקודר) ושנות התשעים שמסתכלות על שנות השבעים (נניח סופת קרח של אנג לי). שנות השלושים על שנות השבעים (Things to come המופתי) ושנות השבעים על שנות השלושים (העוקץ). אני בטוח שאפשר למצוא הקבלות מעניינות בין כל עשור לעשורים אחרים. בהקשר הזה חביב בעיני במיוחד הסרט CQ  שביים ב-2001 רומן קופולה (הבן של, אח של) ושבו במאי קולנוע פריזאי שחי ב-1969 כותב סרט מדע בדיוני שמתרחש ב-2001.
 
המבט הזה על האופן שבו המציאות ההיסטורית משתנה ככל שאנחנו מתקרבים אליה, עוברים דרכה ולאחר מכן מתרחקים ממנה יכול ללמד אותנו הרבה דברים על איך שהתרבות שלנו מתייחסת לעבר ולעתיד. אם למישהו יש בראש עשור מסוים שהוא יכול לפרוש אותו כאן לכל הכיוונים (כלומר לתת פרספקטיבה מרובת עשורים על איזושהי תקופה בהיסטוריה כפי שנראתה בתרבות הפופולרית מהעבר ולתוך העתיד). זה יעניין אותי מאוד.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (4)

המדיום הוא המסר – גרסת דב חנין

11 בנובמבר 2008 – 7:52

יצא לי להשתתף אתמול קצת בפעילות של עיר לכולנו בראשות דב חנין. הרגשה מאוד מיוחדת. בשעה 1:00 בבוקר אני הולך ברחוב ונתקל לאורך הדרך שוב ושוב באנשים שמסתובבים עם חולצות עיר לכולנו. איזושהי הרגשה של אחווה. מישהי עם חולצת עיר לכולנו ניגשת אלי ברחוב ושואלת אותי אם אני יודע מה אפשר לעשות בשעה הזאת כי היא לא יכולה ללכת לישון. היא מרגישה שהיא חייבת לעזור איפשהו.
 
האפיזודה הזו הצטרפה ליום המיוחד הזה של לצאת לרחוב ולחלק חומר פוליטי לאנשים, משהו שלא עשיתי מאז שהייתי בן 14 ועשיתי את זה בשביל מערכת הבחירות של יצחק רבין, מה שיצר אצלי קישור אסוציאטיבי במח בין יצחק רבין לחנין. אין צורך לקחת את המחשבה הזו לשום מקום למרות שאפשר לקחת אותה להרבה מקומות.
 
כשמחלקים פליירים פתאום שמים לב להמון אנשים שהתודעה מסננת בדרך כלל פשוט בגלל שהם פחות קשורים לעולם ההתייחסות שלה (אני יכול להאשים רק את עצמי, אני יודע). פתאום מצאתי את עצמי משוחח עם מוכרים בחנויות חומרי בנין, פנסיונרים שיושבים על ספסלים ברחוב, אנשים שיושבים על כוס קפה, מוכרים בחנויות בגדים. למרות שהיה לי קשה לפעמים להבין איך אנשים חושבים כל מיני דברים כמו שחנין לא מתאים להיות ראש עיר כי הוא לא מושחת ו"ראש עיר חייב להיות קצת מושחת", מה שהרשים אותי הייתה הידידותיות של כל השיחות האלה. כי איכשהו הייתה הרגשה שיש דיון אמיתי עם כל האנשים הללו בני נוער, וגמלאים, סטודנטים, ומשפחות ומי לא – כולם בסך הכל דנו אחד עם השני בשאלה מה אנחנו יכולים לעשות כדי שחיינו יחד יהיו טובים יותר.
 
וזה לא שלא נתקלנו ברמות גבוהות של סקפטיות או ציניות אבל איכשהו הרעיון הזה שאפשר לא רק לדבר על דמוקרטיה, אלא ממש לעשות דמוקרטיה, הלכה למעשה, היה מרעיש כל כך. האקט הזה היה הגיוני כל כך כי הוא הפך את תל אביב בבת אחת לקהילה. הוא גרמה לאנשים לשוב ולדבר אחד עם השני. פתאום דמוקרטיה לא הייתה משהו מנותק, אלא משהו שהאנשים בשכונה מדברים אחד עם השני. באמת מדברים. לא צועקים, ולא מתלהמים. מנסים להבין. המסר של להחזיר את הקהילה, של עיר לכולם, היה טמון במדיום של קמפיין הבחירות הזו.
 
חשבתי על מאות או אלפי האנשים שבטח התנדבו במהלך הקמפיין הזה, והבנתי שעצם האנרגיות שהקמפיין של עיר לכולנו ודב חנין הוציא החוצה הן כבר המסר היפה ביותר, הבשורה הפוליטית המרעננת ביותר של 2008. האנרגיות שמסע הבחירות הזה שחרר לאוויר העלו זכרונות על פוליטיקה אחרת שבה הדרך היא חלק מהמטרה. פוליטיקה עם אופק אל משהו שמעבר, אפילו אם זה משהו "חילוני" ופשוט כל כך כמו תקשורת ושיתוף בין בני אדם. ולכן זה לא משנה אם דב חנין יבחר או לא (ואני מתפלל שכן) כי ההשג הוא כבר גדול כל כך.
 
השבוע קראתי בספר "צופן העתיד: מבחן העתידשל ישראל" של העתידן דוד פסיג על תיאורית הדורות של האווי ושטראוס. פסיג מסיק על פי התיאוריה הזו שבעתיד, בעוד דור ה-X הישראלי מתבגר, הוא יקבל על עצמו (בניגוד לתדמית הא-פוליטית שהודבקה לו מאז בא לעולם) אחריות פוליטית חדשה ויבקש לבצע רפורמות, לתקן ולנקות את המערכת השלטונית מהשחיתות שפשתה בה (שזה בערך מה שהתחלנו לראות קורה עכשיו בארה"ב עם אובמה. ואת התוצאות של המהלך הזה נדע בהמשך). בלי קשר למידת התקפות של התיאוריה של פסיג, זו הייתה חוויה מחשמלת לראות פתאום אנשים סביבי שמעולם לא הייתי חושד בהם בכל סוג של נטיה פוליטית יוצאים מהארון הפוליטי ומגלים פתאום מעורבות אינטלקטואלית ורגשית ברעיון, בדרך. ואם כבר רבין, באמת הרגשתי קצת כמו נער נרות מזדקן. זוכרים את התקוות שתלו בילדי הנרות אחרי רצח רבין? הם התנדפו במהירות, ולא הייתה אז גם שום סיבה לצפות לשום דבר אחר. אבל פתאום אתה מגלה שילדי הנרות האלה עובדים עכשיו בקמפיין של דב חנין: רומנטיקנים פחות, ממוקדים יותר חכמים יותר.
 
האנשים האלה שחנין העיר מתרדמתם הפוליטית נזכרו כיצד מרגישה חוויה פוליטית אותנטית. אולי הם לא יבחרו לעשות עם זה משהו בתקופה הקרובה, לא בבחירות הקרובות לכנסת, אבל הדור שאפשר את התמיכה ברעיונות של חנין יתבגר, אנשים צעירים נוספים יצטרפו למעגל המצביעים והרעיונות הללו שאתמול נחשבו לרדיקליזם מסוג שאין להגות בו יהפכו בסופו של דבר לעמדה שיש להתחשב בה.
 
 וזה גרם לי לחשוב, שלא משנה מה תהיה התוצאה, הסיפור הזה שקרה פה בחודשים האחרונים עשוי להיות סנונית מבשרת של תהליך שאולי לא יבשיל היום או מחר, אבל, אפילו אם זה עדיין נראה רחוק כל כך כרגע, עוד יתן את אותותיו בישראל של העשורים הבאים.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (21)

פרקים בתרבות יהודית-ישראלית אפוקליפטית-גאולית עכשווית-בת זמננו

7 בנובמבר 2008 – 11:21

הדברים נכתבו פחות משנה לפני שחזרתי לארץ, בתקופה שחיפשתי את הדרך לגשר בין המסע היהודי שעברתי באותה תקופה לבין פרצי התשוקה שחוויתי למציאות הישראלית מרחוק וכל פעם שהתקרבתי אליה קצת, תוך כדי ניסיון לענות על השאלה, מה כל כך יהודי בקיום שלנו בארץ ישראל? ומתוך תחושה עמוקה שיש משהו גאולי בקיום הכל כך דיסטופי של העם היהודי בארץ ישראל של שיא האינתיפאדה.

זה מכבר מלאו לאינתיפאדת אל-אקצה שלוש שנים והתינוק הצעיר והמפלצתי כבר קנה לו שורש בלבבות שני העמים. נדמה שממזר זה שהולידו הטלוויזיה הישראלית על ערוציה השונים וערוצי הלווין היה פה מאז ומעולם. זהו הנדבך האחרון בסבך קורי עכביש של קטסטרופות, מאורע תרבותי למלא בו את הערוצים למען פראי אדם בטירוף אפוקליפטי. מהדורת החדשות של השעה שמונה נראית כמו קדימון מנגה היפר-נאראטיבי נמשך והאייטמים החמים, הסתעפויותיה החדשות של מלחמת גוג ומגוג,  משודרות בדיוק ודאי כמו פרק של היפים של האמיצים. ההמונים מתמכרים בתאווה לאופרת הסבון והאפר הגדולה מכולן, הלוחמים היהודים יצאו מהסוס הטרויאני ופרצו בריקוד ברסלבי ומרעיד לבבות בעיר החרבה ומלאת ההוד.
 
אם תרצו אין זו אגדה

בשנת 1897 התקיים בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. העיתונאי לשעבר והסופר החובב תיאודור הרצל ספק כפיו בסיפוק בהביטו בהמון הנימולים המתקבצים באולם הקונגרסים במלון שלושת המלכים. לאחר שהבין הרצל שנכשל פתרונו הראשון לבעיה היהודית, דהיינו לשכנע את יהודי העולם כולו לוותר על דתם המגוחכת והלא נאורה לטעמו, החליט זה לנסות דרכים אחרות לפתרון הבעיה. הרצל הגה את רעיון הסוס הטרויאני שישמיד את היהדות בעודו מעמיד פנים להעניק לה שירות.

לא לחינם התעקש הימין הגרמני האנטישמי עוד שנים רבות מאוחר יותר על הכינוי 'היהדות האינטרנציונאלית' בתארו את היהדות. המילה 'אינטרנציונאליות' הופיעה בהגות זו כשם קוד לנגיף זר דה-טריטוריאלי, אמורפי ונבזי העומד בניגוד מוחלט לערך הנציונאלי המוחלט שהחזיקו קבוצות גדולות בגרמניה של המאה ה- 19 וחציה הראשון של המאה ה- 20. האינטרנציונאליות באה לבטא את העלמותו המוחלטת של המקום. היהדות לפי תפיסה זו היא דת ערמומית הנמצאת בכל מקום ובשום מקום, מעיזה להתנשא מעל חלוקות, מגדרים, גזעים ותרבויות ולתבוע את תקפותה התמידית בקוראה תגר על החלוקות המסורתיות לאירופאים/לבנטינים, גרמנים/אנגלים וכו'. היהדות כדת לאום נתפסת כאן כאומת מאמינים המאיימת על התפיסות הפוליטיות הלאומיות והריכוזיות של אירופה במאה ה- 19. המטריד ביותר הוא שליהודים אין מלך או טריטוריה, ובכל זאת הם מעיזים לתפוס עצמם כעם ולסור למרותו של מלך אחד בלבד, זה שאין לו גוף, צורה, טריטוריה או תארים. נכלוליות אירציונאלית זו היא שהטרידה את הנאצים כל כך בהחליטם להשמיד את הישויות הא-נציונאליות שבתחומי אירופה: היהודים והצוענים.

הרצל, בנסותו למצוא פתרון משלו ל'בעיה היהודית', העלה ברוחו את הרעיון הגאוני של הציונות. כפרעה לפניו, ניסה זה למצוא פתרון לכוחו המתפרץ של עם עיקש זה. בעקבות דלילה שאל עצמו כיצד יהפוך את הפרא לאחד האדם. והנה התשובה שהזדמנה לפניו היא לשבור את הדגם הא-טריטוריאלי שהיהדות פיתחה לה במשך אלפיים שנות גלות ושהפך אותה לישות כה רוחנית וא-מורפית עד ששברה את חוקי המשחק הלאומיים האירופאים. והיה אם יחזרו היהודים לארצם, ותבנה להם מדינה ככל העמים, ויוקם להם צבא בו ילחמו ככל העמים, וישתתפו בבחירות ככל העמים, ויקנו מוצרים אירופאים ככל העמים, הרי שבוודאי ינתקו מדתם ככל העמים, ורוחם הסוערת תירתם לכרכרת האומה.

ויכנה הרצל לתוכנית הסוס הטרויאני שלו "הציונות", ויקרא להקמת מדינה יהודית, וברוחו ראה את כיליון והעלמות אותה הדת אשר מעולם לא הבין או אהב לטובת חזונו הסוציאליסטי-אוטופי.

והנה שהרי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. כך גם הצילנו הקדוש ברוך הוא מכפו של אותו עיתונאי וינאי. ויתחכמא לו וישים הקב"ה סוס טרויאני זעיר משלו בבטן הסוס הטרויאני הציוני. ויסח דעת הלוחמים הציונים ולא ישימו לבם לסוס טרויאני זה. ויגיעו ארצה ויקימו בנייני באוהאוס, ויקראו את עירם תל-אביב ויקראו לקרטיב "שלגון" ויאמרו אל ליבם כי עבר זמן יהדות והגיע זמן נאורות ויקראו את עצמם חלוצים כי לא ראו עצמם עוד יהודים.

והנה אחד בישראל, רב זקן ונכבד שהשגיח בסוס הטרויאני הזעיר שהשים הקב"ה בבטן הסוס הטרויאני הציוני והיה שמו הראי"ה קוק. ויאהב הרב קוק את הציונים ויכביר לעשות וידבר לזכותם, ויחשב לו הדבר לחטא אולם לא נרתע מכך, כי ידע נפלאות דרכי הקב"ה המפליא תחבולותיו ותרמיותיו הקדושות. והרי הקב"ה כשרואה הוא יהודי מתקרב לדרך חתחתים וחטא, מסב הוא את הדרך ללא משים לדרך מלך ומשבצה אבני תורה ובינה והופכה לדרך קדושה. כך גם התחכם הקב"ה להרצל והפכו מרשע לצדיק, ורתם המפעל הציוני לטובת המפעל היהודי. ויסייע בידו הרב ויקבץ לוחמיו ויכנסם בבטן כרכרת האומה.

והנה בשנת תש"ח לספירה היהודית תקום המדינה ה"יהודית" בא"י ויהי מקימה צאצאו הישיר של תיאודור הרצל ושמו דוד בן גוריון, סוציאליסט רוסי וקשה עורף.

וירך הקב"ה את ליבו של אתאיסט חסר לב זה ויתן אותו להתיר ליהודים המאמינים שלא לצאת למלחמה ולעסוק בלימוד התורה על מנת שילחמו באוהלה של תורה למען המדינה הצעירה. ויתרץ בן גוריון אל ליבו ויאמר 'שהרי נועדו אלו לכליה. שהרי הדת מן העולם נועדה להכלות, ולא יאריכו אלו חיים ואהיה אני אדונה היחיד של הארץ ויכפפו אלו ראשם כלפי כאגמון.'
 
והנה הקימו זה מכבר חסידי היהודים את בסיסיהם הראשיים בבני ברק ובצפת ובירושלים בירתם, ויהיו יושבים באוהלי תורה ומפליאים משם מלחמתם. ויהי בעודם הוגים בתורה, ויעלה הקב"ה מאותיות רוחם הילה עצומה ותתפשט כגידול רוחני על נפשות בית ישראל ויהיו אלו כאחוזי תזזית וילחמו כפראים חסרי רסן ויכבשו לעצמם מחצית המזרח התיכון. ויראה הקב"ה כי טוב ויקם בם רוחו ורוח אתחלתא דגאולה.
ויקשה הקב"ה ידו על הבניינים, ועל מזג האוויר, ועל ליבות היהודים ועל שכני היהודים למען ילמדו את היהודים לקח וילמדו אלו כי סוף כל מגדל בבלי לקריסה. וימשיכו היהודים במלחמותיהם ויקראו מלחמותיהם על שם ימי אבלות. ויעלו התפילות מבתי התפילה כענן של גבהות רוח, ויכניסו ללבבות את הכמיהות השונות, כפי שנעשה לאנושות בימי בכרותה כשבנתה את מגדלה הבבלי הראשון. ותכלית מעשהו, חוכמתו לא תיכלה, שילמדו היהודים שוב חוכמת ויכוח, מאבק ושאיפה.

ויפרק כור ההיתוך וניתך על מרכיביו וניתוזו על אדמת סדום עמורה. ותהיה רוח רוחשת בארץ ותכונה סוערת מחזירה את אלה לדרכו של הקב"ה ומסיטה ממנה אחרים ומפילה מלכים, ומעלה מלכים חדשים. והיה באותם הימים במאי סרטים ואומן מפורסם ושמו זהר ויושלך מכור ההיתוך ככוכב ויקלע למערבולת הזהר ולא יחלץ ממנה עוד. ותבלבל רוח העם מכל הדברים הללו ויחליט להתקיף את לבנון, שכנתו הקטנה והחלושה של אותו אדם ששוב כבר אינו ככל האדם. ויקימו מלחמה על אותה מדינה ויכו אותה שוק על ירך ויעשו בה שפטים. ויהי הפרא משתולל וילחמו בגופו שתי נפשות שונות וסותרות ויניח הקב"ה לשתיהן להלחם מלחמתן עד כלות כי חפץ הקב"ה ברצונותינו, בשאיפותינו ובמלחמותינו וחפץ לנתץ המגדל הבבלי.

ובאותם ימים מלך על ישראל אחרון מלכיה ושמו רבין. וישלח הקב"ה בתחבולותיו אחד ממתנקשיו, איש קטן ומוצאו בתימן, ויתחכמא לזה וישם כדור בגבו.
וימת המלך ותחל האנרכיה. ותטל היהדות את עולה מעל גבה, ויפרצו הלוחמים היהודים מתוך הסוס הטרויאני ויקראו כי הגיעה כעת שעת תשועה!
 
קווי אופי לתרבות יהודית מלחמתית עכשווית

הרחק מאותו מרכז שבו מתרחשת כביכול המלחמה, רוחשים בחברה הישראלית זרמים תת קרקעיים, מעין ירושלים של מעלה שבה משתקפים אותם מאורעות ולובשים צורות שונות לחלוטין. באותם המקומות לא נראית המלחמה כולה אלא כתחזית מזג אוויר שפשרה במצב האלוקות, מחלה משתוללת שכולה אינה אלא סימפטומים חיצוניים אך לא רלבנטיים למאורעות האמיתיים. בבואת שקר.

חומת מגן היכן תמצא? בהרי יהודה ושומרון? בחיילי צה"ל הנועזים והגיבורים? בהחלטות הקבינט הבטחוני? בידידות ובברית האסטרטגית עם נשיא האומה האמריקאית? ביצירת האומנות המחתרתית? או שמא ברוח העם?
והרי כביכול מחפש הציבור היהודי בציון את אותה חומת מגן שתגאל אותו ותחייץ בין פנים לחוץ, בין טוב לרע ובין אוייב וידיד. אלא שדווקא את אותה חומת מגן, בית המקדש המודרני שמבקש העם בסכלותו לבנות, מבקש האל לכלות כפי שכילה את המגדל הבבלי ואת שני בתי המקדש. כי רצה האל שנלמד אהבתו הטהורה, אשר אינה זקוקה לא למסמנים ולא למסומנים ולא לבית אלא רק למקדש (שאהבת השם הטהורה היא מחוץ לסופיות השפה, במקום האינסוף שאינו נגבל באותיות כפי שתורה שבשמיים באותיות 'אש שחורה על גבי אש לבנה' (רש"י, דברים לג', ב') כתובה, אותיות חיות וחסרות צורה הנמצאות בהתהוות מתמדת). רצה האל שנקים בית מקדש שאין לו חייצים ושעל עולם ומלואו הוא פרוש, ולא ניתן להבדילו או לחייצו ואין לו חומת מגן כי כל מציאותו קדושה ומציאותו לכל עבר פרשה.
 
על הדיון התלמודי

"שנינו: 'חתכו (את התנור) חליות ונתן חול בין חליה לחליה – ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים' – וזה הוא תנור של עכנאי. שנו: באותו היום השיב ר' אליעזר כל-תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח! נעקר החרוב ממקומו מאה אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו! חזרו המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת-המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כתלי בית המדרש יוכיחו! הטו כתלי בית המדרש לפול. גער בהם ר' יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של ר' יהושע ולא זקפו מפני כבודו של ר' אליעזר – ועדין מטין ועומדין.
חזר ואמר להן: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל ר' אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום! עמד ר' יהושע על רגליו ואמר 'לא בשמים היא' (דברים, ל', י"ב') אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בתורה בהר סיני: 'אחרי רבים להטת' (שמות כג', ב').
מצאו ר' נתן לאליהו. אמרו לו: מה עשה הקדוש-ברוך-הוא באותה שעה? אמר לו: שחק ואמר: נצחוני בני, נצחוני בני!" (בבא מציעא, נ"ט, ע"י).
 
בסיפור הלז מספרת לנו האגדה על ויכוח בין התנאים הקדמונים כאשר ר' אליעזר בן הורקנוס מבית שמאי מתעמת עם קבוצת תנאים. מוקד הויכוח הוא שאלת כשרותו של תנור מסוים העשוי חוליות חוליות המצטרפות זו לזו כעין עגולי עכנאי (נחש). בעוד רבי אליעזר מבקש לטהר את התנור, מתעקשים שאר החכמים להכריז עליו טמא (ובמרכז העניין סוגיה הלכתית שלא נבארה כרגע). ובאותו היום, מספרת האגדה, נתן להם רבי אליעזר כל תירוץ וסיבה ונימוק אלא שלא מוכנים היו החכמים לקבל דעתו על אף כל זאת. עד שלבסוף נתייאש ר' אליעזר והחליט לנקוט באמצעים לא שגרתיים. על מנת להוכיח צדקתו הוא קורא לעץ החרוב שיוכיחו, ובאותו הרגע מתרחש נס ועץ החרוב נעקר ממקומו ונע מאה אמות. אומרים לו החכמים: "אין מביאין ראיה מן החרוב." המשך הסיפור בניסים ונפלאות שונות שמחולל רבי אליעזר, שאת כולם דוחים החכמים כאחד עד שבמצוקתו קורא רבי אליעזר לקב"ה ואומר: "מן השמים יוכיחו!"

בשיא קדוש וקומי של הסיפור יורדת אז בת קול משמים להתערב בויכוח ולתמוך בר' אליעזר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: "מה לכם אצל ר' אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום!". אולם אז, בשעה שנדמה שהוכרע הויכוח סופית לטובת ר' אליעזר מתרחשת בסיפור תפנית מפתיעה. ר' יהושע, אחד מחכמי בית הלל נעמד על רגליו וקורא תגר על בת הקול השמימית. בצטטו מהתורה הקדושה הוא קורא "לא בשמים היא" וממשיך "אין אנו משגיחים כלל בבת-קול". היכן אם כן נמצאת התורה, אם לא בשמיים לצדו של האל? ובכן, דברי האלוקים בפיות העם השונים ימצאו מקומם (וכדבריו: "אחרי רבים להטות").  התורה הקדושה בידי ישראל היא, וכמו בויכוח המפורסם בין בית הלל ובית שמאי אין תפקידה של בת הקול אלא לבוא ולהורות לנו ש'אלו ואלו דברי אלהים חיים הם'.

טעם הניצחון המתוק אף מתחזק כשהולך רבי נתן לאליהו הנביא על מנת לחוקרו כיצד התקבלו התרחשויות היום המסעירות מאחורי הפרגוד. והנה למרבה ההפתעה מספר לו אליהו הנביא במספר מילים על ההתרחשות המופלאה, שצחק הקב"ה ואמר: נצחוני בני! נצחוני בני!

הקב"ה אם כן מתפעל מהשגותיהם הדתיות והרוחניות של בניו. אם חשב זה לתומו באגדה תלמודית זו, שייתן לעם את התורה והמצוות והללו ימלאו אותם ובכך ימצאו את דרכם אליו, הרי ששיכללו אלו את המערכת והפכו אותה לדו כיוונית. את הקדושה מצאו החכמים בדיסקורס ובשאיפה אל הקדושה, ומשום כך הם נמצאים מחמירים במקום שבו אף הקב"ה אינו נמצא דורש. והנה ראוי להדגיש שהיה זה דווקא ר' אליעזר שנמצא מטהר והיו החכמים מטמאים. וכביכול אין לחכמים צורך במצווה ובחומרה מיותרת כאשר אף הקב"ה מכריז עליה כמופלגת ועודפת. אלא שכאן מניף ר' יהושע את דגל המרד הקטן הזה שבו מוכרזת עצמאותה המלאה של תורת החכמים, שלא בשמים היא אלא דווקא בפיות החכמים, הווה אומר בנפתלות הויכוח התלמודי ובחוקיו הפנימיים. וכאשר מכריזים החכמים כולם על דבר שטמא הוא, טמא הוא ואפילו תבוא בת קול משמים ותכריז עליו טהור יתכחשו לה כי 'אין אנו משגיחין בבת קול'. מדובר פה במהפכה רבתי. רבי יהושע שחרר את התורה והורידה אל הארץ והעם. ולא יעדר מהשמחה גם מקום התענוג שעינג העם את אלוהיו.

ומקרה זה כולו מספרת לנו ההגדה עורר התרגשות וצהלה כה רבה בין החכמים עד שברוב שמחתם שורפים הם באותו היום את כל הטהרות שטיהר ר' אליעזר ומעלים אותן באש.
 
נדמה שלא קמה מעולם תרבות ויכוח ודיון מפותחת מזו התלמודית. הדיון התלמודי הוא דיון היפר-טקסטואלי המרפרר בצורה אובססיבית לאברים שונים בתוכו ומונע כל הצמדות לאותו 'גופא' שאליו מנסים כביכול החכמים ללא הרף להגיע. אולם אותו 'גופא', אותו עצם העניין שהוא כביכול משאת נפשם של החכמים התלמודיים, הוא הרי אינו אלא אמתלה לפצוח בדיון אינסופי שהוא עצמו על כל חלקיו הגופא הגדול של התורה היהודית. שהרי בסיומו של דיון תלמודי, כאשר נאמרו כבר כל הדעות האפשריות: המתירות והאוסרות, המטהרות והמטמאות, העמוקות והמתחכמות, הנשגבות והמגוחכות – עדיין כולן שרירות וקיימות ועומדות במקומן וכל מי שיתבקש להכריע ביניהן יעמוד מבולבל ככל אדם שעליו להכריע בין אפשרויות שונות כל כך.

הדיון התלמודי חורג מגבולות הזמן והמקום. אנשים שחיו במאות שונות ובמקומות שונים מוצאים עצמם מנהלים דיון ער אחד עם משנהו במסגרת התלמוד, כאשר הדיון מבקש לבלוע את דעות כולם ולנצל אותן למטרתו הוא שהיא לא אחרת מהנצחת הדיון – הנצחת הדיאלוג וההתנצחות עם התורה האלוקית – שהיא היא הגשמת יעודה של התורה שהדיון התלמודי מהווה לה כדורבן המקים אותה ממשכבה העצל ובכך שומר אותה חיה (חגיגה, ג', ב'). הדיון התלמודי מבקש אם כן לנכס לעצמו את כל הדעות האפשריות ולחייב את כולן, שהרי כל דעה וכל אלטרנטיבה, גם אלו שגונו לבסוף בכל צורה של גינוי, נמצאת בתוך הדיון התלמודי שהוא חלק מהתורה האלוקית. והנה אין מסקנה אחת חותכת ועמוקה יותר שמוביל אותנו אליה התלמוד מאשר חוסר האפשרות לקבע את המשמעות. שכתבו התנאים את המשנה לפרש מצוות התורה הקדושה, ובאו האמוראים לפרשם ולחותמם וכתבו את הגמרא, ובא רש"י לפרשם ולהבהיר משמעות דבריהם, ובאו תלמידיו של רש"י וסתרוהו, ואחריהם באו פרשנים רבים ואחרים שהצטרפו אל הדף ואל הדפים שמצדדיו, וכל דיון והתנצחות רק הגדילו ופתחו הלאה את מגוון המשמעויות במקום לסוגרן, ובכל דף תלמוד מוצאים עצמם הקבוצות בויכוחים בתוך עצמן ובינות עצמן כויכוחים בתוך הדורות, ומחוץ לדורות ובין קבוצות הדור השונות; וכל דף גמרא כזירת התכתשות בין מאות  אנשים, דורות ורעיונות שאינה מגיעה לעולם על סיפוקה. תהליך זה ממשיך מאוחר יותר גם מחוץ לתלמוד, כשרצה רמב"ם לחסל הויכוח אחת ולתמיד וכתב את משנה תורה, מיד קיפצו לו כקללה נושנה הטורים התלמודיים משני צדי הטקסט. וכך משולחן ערוך, לערון השולחן, למשנה ברורה – הטקסט התלמודי מתעקש לגדול פרא. וגם התלמידים לא טומנים ידיהם בצלחת ומוסיפים טורים משלהם בשולי הדפים. כל טקסט פרשני הופך למושא ומצע לטקסט פרשני חדש יותר – הכל במסגרת 70 פני התורה שהם כולם דברי אלוקים חיים.

ניתן לומר אם כן, שאנו מוצאים פה צורה של פלורליזם קיצוני המוכן לקבל לתוכו כל סוג של אינפורמציה ולבלוע כל אלטרנטיבה, כאשר הקובע אינו התוכן עצמו אלא המדיום שהוא הדיון והויכוח לשם שמיים. ובפראפראזה מאחד מגיבורי סרטו של יהושע סימון "הקיצונים": דיון תלמודי אינו משחק, הוא מצב קיומי. 

וידוע וברי הוא ששגו גדולי חוכמת המערב ובראשם מרקס בעל האמרה: 'הפילוסופים רק פירשו את העולם בצורות שונות, אך העיקר הוא לשנותו' (האמרה הזו מופיעה באוניברסיטת הומבולדט בברלין, ממול לכיכר בה התרחשו שריפות הספרים בתקופה הנאצית) וצדק רבי עקיבא כשאמר 'עולם כמנהגו נוהג'. כך גם הדיון התלמודי אינו עוסק בניסיון לשנות את העולם, אלא הוא מתרחש בעולם צללים של חצי מציאות, חצי בדיון אליה מתייחס הקורא ביחס לא ברור של חצי רצינות חצי בדיחות הדעת ואמונה שלמה. זה הנושא עליו עול תורה ומצוות אינו נושא על עצמו כל עול אחר, וזה הנמצא במצב של דיון תלמודי אינו נמצא בכל מצב אחר. התמריץ הגדול ביותר להפנמה העכשווית של רעיון זה שהיה קיים זמן רב ברוח התקופה ניתן לאומנות היהודית-ישראלית בהשראת החוויה הטראומטית של אינתיפאדת אל אקצה.
 
הטקסטים החשובים של זמננו, כתבי הקודש העכשוויים של התרבות, לא נכתבים עוד בצורה של מניפסטים, מסות או חיבורים. מעשה המרכבה וסודות הקבלה משתלשלים לתוך קליפים וסדרות מנגה, התלמוד הוא ענין לקולנוענים מהורהרים וראפרים עצבניים, והמקרא המודרני מתרחש (לא רק, אבל גם) במדורי הרכילות ובכותרות העיתונים. אין עוד בלעדיות על מקום השיח.

מתפיסה זו של התבקעות זירת השיח לכל עבר, נובע הצורך בניתוח עדכני של כתבי הקודש בני זמננו וחשיפת הניצוצות החבויים בין הקליפות. עיסוק זה הוא כמובן רק חלק בלתי נפרד מהעיסוק התלמודי הכללי אך חבויה בו מבחינה דתית גם מצווה גדולה של העלאת הניצוצות חזרה לשורשם ומקורם. 

מבחינת האומנות הישראלית היו תוצאות המלחמה הנוכחית התנכרות עולמית כללית שהכריחה אותה להתנכר מצידה לעולם, לחזור לראשונה למקורותיה הפנימיים ולברר אותם. במצב הדברים הנוכחי לא נותרה לאומנות הישראלית-יהודית העכשווית אלא שאלה מרכזית אחת: האם פנינו לאפוקליפסה או לתשועה? זו בחרה בתשובה החכמה היחידה והיא "שתי התשובות נכונות". בהמשך נראה וריאציות שונות על תשובה זו שמציעים יוצרים שונים בשיח היהודי-ישראלי העכשווי.

התרבות הישראלית חוזרת ומתכוונת שוב למקורותיה היהודיים. אחרי אידאליזם נאיבי וקצר ימים חוזרת התרבות היהודית לחוכמת התלמוד: דיונים ארוכים שבמרכזם לא האמת אלא הדיון שהוא האמת היחידה ומעבר לכל; שמחה חסידית חסרת גבול ובעלת תכלית מיוחדת ובטחון ברסלבי שהיאוש אינו קיים כלל. תרבות ישראלית חדשה זו יודעת להישיר מבט אל האפוקליפסה ולקרוא לה גאולה. זוהי התרבות הקשוחה ביותר בהיסטוריה היהודית, כור היתוך של כוחות הייאוש והשחור שנתאחדו לכלל אור מהמם. יש הקוראים לה "ציונות עזריאלי" יש הקוראים לה "יהדות ישראלי" ולא ברור מהי תכלית צמד מגדלי הבבל הללו, שקמו על העיר השרועה על החוף בדיוק בעת שנפלו אחיהם מעבר לים.   

המאבק הוא המציאות היחידה של התרבות החדשה הזו. מאבק שהוא שבח, עונג וחסד עמוק. ישראל היא מדינתו, יצירת המופת של הקב"ה, בית הניגוד וההפכים ההמתהפכים והמאוחדים. ישראל היא כור ההיתוך הגרעיני ברגע שלפני הפיצוץ הצ'רנובילאי. מתח אין סופי בין קטסטרופה לישועה. האטומים נמצאים תמיד ברגע של לפני הפיצוץ ולכך נקרא "אלוקים" – לשאיפה התמידית של השלילי לחיובי.

ובתוך כור ההיתוך המתפרק, ממש קודם הפיצוץ הגרעיני שיחריב את העולם כולו, עולות מבין עולם העקודים ישויות חדשות החוגגות קיומן הארעי ומתענגות על מותן הקרוב והאפוקליפסה הכללית.
 
הקיציונים
 
הסרט הקצר הקיצונים (23 דקות) של הבימאי התל אביבי והתקווה היהודית הצעירה יהושע סימון הוא אורגיה הזויה של מסמני מציאות ישראלית הזויה עוד יותר. המציאות המקומית מוצגת בסרט כאמלגאמה המורכבת מעומס של יסודות רבים ומנוגדים לכאורה הנעים בין ציונות, חרדים, התנחלויות, מארקס, דלז וגוואטרי, הכותל, להקות בנים אמריקאיות, הר הבית, מגדל שלום, אריה דרעי, קאנט, לנין ועוד. הקיצונים, גיבורי הסרט, הם האנשים הגוזרים את תודעת המציאות שלהם מהמציאות הכללית לפי שרירות רצונם.
 
בקניון הדיסקורסים

 באחת מן הסצינות היפות בסרט יוצאים הקיצונים לסופרמרקט ומבצעים שם אורגיית קניות מטורפת שבמסגרתה מועמסת על עגלת הקניות ערימה בלתי אפשרית של כל סוגי האידאולוגיות, באופן דומה לו העמיסה מספר דקות לפני כן אחת הגיבורות ערמת ספרי פילוסופיה על פדחתה וניסתה לאזן אותם בהולכה מבלי שיפלו. לבסוף, לאחר שקיבלו על עצמם כל אידאולוגיה אפשרית מהמבחר שמוכר לנו הקפיטליזם, הם מותירים את כל האידאולוגיות בעגלה ועוזבים את הקניון. גם ערימת הספרים נופלת מהראש. במשחק זה הקיצונים מקבלים עליהם את חוקי המשחק ודוחים אותם בו זמנית, משתתפים במשחק הצרכני כמו גם במשחק המרדני.

קניון האידאולוגיות הזה הוא המציאות הקיומית של הקיצונים, משחק תמידי בשדות שיח. הם קוראים קאנט אבל אוהבים להקות בנים וסלבריטיז, מרססים גרפיטי אנטי אימפריאליסטי בירושלים ובה בעת רצים לאורגיית קניות בסופרמרקט. כשנשאלת אחת הקיצוניות עם איזה מצביא, משורר, זמר או אומן הייתה שוכבת אם הייתה ברשותה מכונת זמן, היא עונה "יצחק רבין". קיצוני אחר טוען שמאז רצח רבין הוא לא נהנה מהסקס. הרצח,  המאורע הציבורי, הופך לאישי ופרטי. הפוליטי ההיסטורי והאידאולוגי הופכים כולם למוצרי צריכה מן השורה; כאלו שקונים אותם, מוכרים אותם, מתקשטים בהם ולובשים אותם ליציאה כמו אחד הקיצונים המסתובב בקניון עם חולצת ליכוד כחולה לבנה ולא מעודכנת של "כולנו עם נתניהו".

במציאות הישראלית סובל רק מי שלא יודע לשחק במשחק הדיסקורסים ונאלץ לחיות "את משברי הזהות המזויפים שהעיתונים והאינטלקטואלים המזדקנים מנסים למכור לנו" כדברי אחד הקיצונים המוסיף גם: "אני לא עובד. מי שעובד סובל." הקיצונים לעומת זאת מקבצים נדבות ברחוב. דוגמה לאנשים מוגבלי שיח מופיעה בסצינה בה הקיצונים רוקדים בצורה פראית במיוחד לצלילי שרית חדד. חבורת דמויות אחרת המכונה בכתוביות שבסיום הסרט "המשעממים" צופה בהם בדאגה וחוסר נחת מסויימים, כאילו הם חרדים מהפלישה של השיח המזרחי או מה שנתפס כשיח "נמוך". בסצינה הבאה יושב אחד הגיבורים על האסלה מצביע לתוכה וקורא: "אומנות גבוהה".
במובן הזה הקיצונים הם מעין גרסה פוסטמודרנית לרבי יהושע. הם קוראים תגר ממוסכמות ואוטוריטות, מערבבים גבוה ונמוך, קולות אדמה וקולות שמים. כמו רבי יהושע הם קוראים תיגר על מקומם ה'טבעי' של הדברים.  בסיפור על ר' יהושע באה דעת התורה דווקא מבני האדם, ממלאכותיות הדמוקרטיה ולא מהמקום הטבעי כביכול של ההשראה או הציווי האלוהיים, כך גם הקיצונים רוקחים ממציאות חיי השוליים הישראלים את התנ"ך שלהם. במרד שלהם כלפי המציאות ובהתעקשותם לשלוט בה ע"י שליטה בשיח, מהווים הקיצונים אב טיפוס לסופר-גיבורים תלמודיים המדלגים בקלילות בין המסכות השונות של החיים הפוסט-מודרנים בישראל היום.
 
הקיצונים לא רוצים לשנות את העולם, ולא מאמינים שיש אפשרות לכך. באחד מסדרת הראיונות הגודאריים הפסאודו-דוקומנטריים המפוזרים בסרט (הסרט מרבה במחוות וריפרורים מבניים ואידאולוגים לסרטיו של גודאר מאמצע שנות ה- 60 ובראשם 'הסינית') אומרת אחת הקיצוניות: "לא, אני לא מרגישה שיש לי אפשרות לשנות את הארץ; להפוך את המציאות ליפה יותר. אני לא מרגישה שיש לי השפעה על זה." הדרך היחידה להתמודד עם המציאות היא בשביל הקיצונים משחק שדות השיח כמו בסצינה המבריקה בה משחקים הבנים במשחק שכקלפים משמשות בו גלויות שעליהן מפת ישראל, הכנסת והטיילת בתל אביב (השיח הציוני/ממסדי/קפיטליסטי). הקלף שמנצח את המשחק הוא אגב קלף שעל גביו הכותל.

המציאות היא בשביל הקיצונים, אם כן, משחק דיסוקרסים מודואלרי אותו הם מרכיבים בהתאם  לרצונותיהם ולגחמותיהם. זוהי מציאות שבה האפוקליפסה שוות ערך לגאולה. אלו שני אובייקטים בלתי נפרדים לצריכה והנאה. כך צופים הקיצונים בשעשוע במלחמות סביבם וחיים את הדקדאנס המוחלט בארץ הבדויה שהקימו לעצמם בינות שברי המפעל הציוני המעלה בשריפתו ריח קפיטליזם חרוך וניחוח דתי אפוקליפטי.
 
הבאר הציונית יהודית

למי שמרכיב ובוחר לעצמו את המציאות התודעתית, ולא קונה את המציאות המדכאת שמוכרת ההגמוניה, החיים מאוד קלים. "לא קשה לי פה. קל לי פה נורא. זה לא יאמן כמה שאנחנו בעניינים. אתה… זה לוקח קצת זמן לעכל את זה, אבל אנחנו בטופ של הטופ, אם תרשה לי להשתמש בז'רגון מקצועי" כךאומר אחד הקיצונים, כאילו כדי להתריס אל מול השיח הכללי הדורש ממנו לקטר על המצב ולהניח למדינה לדבר דרכו (כפי שמתאר זאת קיצוני אחר). אבל הוא יודע שמציאות זו היא שלו בלבד והאוטופיה הזו היא אישית ולא מצב אובייקטיבי. "המצב" בפני עצמו אינו עוד מצב ציבורי אובייקטיבי כפי שטוענת התקשורת, אלא מצב תודעתי וכשהוא נשאל "מה יש פה בעצם שעושה את המצב לכזה?" הוא עונה "אני מניח שזה אני והחברים שלי." אחר אומר שהוא חי בתל אביב מהיום שנוצר ערוץ 2 שזה בערך ב- 93. תל אביב היא כאן מצב תודעתי שנוצר ע"י הרב ערוציות. מאורעות נזכרים ע"י המדיומים דרכם נחוו. לפני שעבר לת"א "היו הכבלים. הייתי בחיפה." המילה כבלים מופיעה פה בדו משמעות. הרב ערוציות וריבוי השיחים הם שבירת הכבלים, כבלי השיח, והמעבר לצורה התודעתית של אורגיית שדות השיח התל אביבית. את הרגע שממנו "ישראל הוגדרה כישראל" מציב אותו קיצוני קצת לפני שנת 94 לקראת רצח רבין. שוב נזכר רצח רבין כרגע בו התפרק כור ההיתוך לחברה רב ערוצית שתוצרה הוא ישראל אשר מוגדרת דרך ריבוי הדיסקורסים. מבחינה זו סימון הוא בהחלט במאי ציוני, באשר הוא מחייב את קרקס השיחים הישראלי כיצירת אומנות ואת ישראל כתוצר חיובי של קרקס השיחים הזה שהקונפליקטים, המתחים והצבעים השונים הם החומרים מהם הוא מורכב. ואולם בעוד הסרט של סימון מופיע כביכול כסרט פוסט-ציוני הדואג לאשר בדרך ערמומית את החזון הציוני, הרי גם מתוכו מגיח הסוס הטרויאני היהודי. הקיציונים, תופעת לוואי שולית, מתקיימים בעולם שאין בו כבר הגמוניה אלא רק אופוזיציות ומשחקי שיח. הציונות המקורית והצנטרליסטית אינה בו אלא אופציה אחת ביני רבות. משחק השיחים שסימון מבקש לקרוא לו ציוני או ישראלי אינו אחר מהמשחק התלמודי.

"אנחנו לא יורקים לבאר שממנה אנחנו שותים. אנחנו פשוט שותים לבאר שכולם יורקים אליה." אומר קיצוני באחת הסצינות הסרט. מספר סצינות מאוחר יותר עומדים הקיצונים יחדיו בתור למקלחת המשותפת מחוייכים ולבושים בחלוקים. למרות הכל מציע סימון אופציה חברתית של חיים משותפים, שהרי תודעת דמויותיו של סימון בכל זאת מתכתבת עם המציאות ומשתמשת בה לנוחיותה. הקיצונים הם קבוצת אנשים הקיימים מתוך אינטראקציה עם המציאות ובין עצמם, אולם דינמיקת החיים המשותפים שסימון מציע היא דינמיקה של שתיה משותפת ומשועשעת מבאר שהכל ירקו לתוכה – ללא ספק אחת מצורות הציונות המוזרות ביותר שקמו עד היום.  

"מה עושה אותך יהודי?" נשאל קיצוני באחת הסצינות החשובות בסרט.
"מה עושה אותי יהודי?" הוא עונה, "הנודניקיות שלי. הדעות הרבות שיש לי במגוון נושאים והרצון שלי להגיד אותם במגוון פורומים." ובכך מסכם סימון בדיוק את הדברים שהופכים אותו ואת הסרט שלו לדוגמה כל כך טובה להיתוך המופלא שקרה לאורך קו ההפרדה בין שדות השיח הכל כך נפרדים של הציונות והיהדות.
בסצינה אחרת משחקים שני אנשים משחק מטקות סטאטי על החוף התל אביבי כשיפו בגבם. "מטקות זה משחק בלי התחלה ובלי סוף" אומר אחד מהם, "אין בו מנצחים. אין בו מפסידים. מטקות זה לא משחק, זה מצב." שוב מתוארת בכישרון רב תמצית ההוויה הישראלית-היהודית בעזרת מטאפורה פשוטה. משחק הדיאלוג האינסופי הזה שמהווה בפני עצמו מצב קיומי ואידאולוגיה קיומית יכול להיות משל לדיון התלמודי כמו גם לסכסוך הישראלי-ערבי.
 
הקיציונות מול חומות היהדות

"כל מקום שנתנו חכמים עיניהם (בו) – או מיתה או עוני" (חגיגה, ה', ב') מצאו לנכון החכמים עצמם להזהיר אותנו בחריפות יוצאת דופן מפני הדגם האפלטוני של התערבות החכמים בניהול העולם ומפני אידאולוגיות בכלל. אולם, כפי שהתעלמו רבים מגדולי היהדות ממאמר תלמודי זה, כן מתעלמים ממנו הקיצונים כאשר הם נוטשים את מעמדם כפרשנים על מנת לנסות לטול חלק ולהתערב בעולם הממשי. כמו חולית טרוריסטים תרבותיים הם עולים על אוטובוס 480 לירושלים על מנת לבצע את פעולת הטרור היחידה בה הם מכירים, ופעולת המרד האפשרית היחידה שהם מסוגלים להעלות על דעתם והיא יצירת אינפורמציה. כאן הם עוזבים לראשונה את מעמדם התמידי כצרכנים על מנת לטבוע חותם על סביבתם, והם מרססים בעיר העתיקה בחשאי כתובת גרפיטי המשקפת את החומרים מהן מורכבת המציאות שלהם: "JerUSAlem" (אימפריאליזם ויהדות). לאחר הצלחה קצרה זו במרד הירושלמי שלהם ממשיכים התשעה אל הכותל על מנת לרסס גם עליו, בדיוק כמו עשרת הרוגי המלכות, סופר-הגיבורים של הדיסקורס התלמודי שניסו גם הם כאלפיים שנה קודם את כוחם כמורדים בתוך המציאות וכבשו את ירושלים לרגע אך נכוו מהיציאה את גבולות הדיסקורס הטהור ולבסוף הוצאו להורג.

חומות ירושלים והכותל הן בסרט כמו חומות שיח יהודי עכשווי מקובע לא סובל את המשחק התלמודי ומבקש להתקבע בחומות עתיקות וטריטוריאליות. אלו הן חומות מציאות שקיומם הוירטואלי של הקיצונים לא יכול כלל לחדור או להתקרב אליו. כך כשהם חודרים למתחם הכותל לא עוברים רגעים רבים עד שהם מתנדפים ממנו. כשהשוטרים הישראלים באים לעצור אותם ממזימתם, נדומה המצלמה והקיצונים נבלעים ונמחקים מהמציאות כמו גשם מטאוריטים שנימוח במגע עם האטמוספירה.
 
איפה טעינו

לפני שמתחילים לדבר על המוסיקה של הראפר הירושלמי סגול 59, כדי אולי להתעכב על רמז קטן שהכינוי שלו מוסר. על פי הקבלה השם 'עם סגולה' מגיע מסימן הניקוד 'סגול'. ה'סגול' כולל שלוש נקודות: ימנית שמאלית ואמצעית ונמסר לנו עוד מימי הספר הקבלי הקדום 'ספר היצירה' שלפי המסורת נכתב עוד ע"י אברהם אבינו. שלוש הנקודות בסגול מייצגות על פי הקבלה את ג' הקווים שעליהן מבוססים מערכת הספירות והעולם כולו: קו שמאל (דין, צמצום), קו ימין (חסד, שפע) והקו האמצעי שנמצא בהתהוות מתמדת תוך כדי דיאלוג צמוד עם שני הקווים האחרים. ישראל הוא עם סגולה משום שהוא הולך בדרך ג' הקווים. קו אמצע נחשק זה שהיהדות כל כך מתרכזת בו הופך למימד חשוב ביצירתו של הסגול כפי שנראה בהמשך.

 

הראפר הירושלמי סגול 59 (חן רותם, 34) שלפי עדותו "שולט במטאפורה כמו היטלר בגרמניה" (מתוך 'רק הסגול') הוא כנראה אחד התמלילנים המחוננים יותר שקמו בישראל בשנים האחרונות. עם "מילים של ג'יימס ג'ויס/ מנוע של רולס רויס" (מתוך 'רק הסגול') הסגול מעוות את השפה לאיזה כיוון שמתחשק לו, יוצר מטאפורות מטורפות ומפתיעות ומבנים לשוניים מצחיקים ומוזרים.  "תפרן כמו ארמאני/ מצחיק כמו פאני/ יציאות מפתיעות כמו לוחם בגולני/ מטורף כמו איראני/ בלתי נראה כמו דני/ יקר כמו מאני/ מתוק כמו האני" (מתוך 'רק הסגול'), הסגול הוא הישראלי המבועס והמעוצבן ("עצבני כמו לימור לבנת במחזור") שמסתובב באיזורי הקרבות ויורה לכל הכיוונים, קורע את כל המגזרים ועובר בין כל המגדרים. כשהוא מסתכל על הסכסוך הוא מחלק אותו לא לערבים ויהודים אלא אומר "הגזענים על הזין/בואו נשלב ידיים" (מתוך 'ועידת פסגה').

כמי שנמצא בקונצנזוס של חוסר קונצנזוס עושה הסגול ראפ יחדיו עם מתנחלים כמו גם עם ערבים.  כפי שסימון מביא את גודאר למציאות התל אביבית  כך סגול 59 מביא את הראפ לתוך המציאות הישראלית והתוצאה היא עירוב מרכיבים משונה המסתמך על סגנון מחאה שחור על מנת להביא מחאה ישראלית סהרורית הרבה יותר. הסגול הוא סטלן מדופלם ("בתוך ים של כסף אני יוצא לשייט/ אתה מביא בתים מהראש/ אני מביא ראשים מהבית") (מתוך 'רק הסגול') אבל לוחמן ("סגול 59 מבצע את הפשע/ יורה על השוטרים כמו מתנחל ביש"ע") (מתוך 'רק הסגול') ומביט במציאות הישראלית  בחרמנות משתתפת ואוהדת ("בתחתונים אני הרבה מתחת לחגורה/ ביום השואה גם הזין שלי עומד בצפירה") (מתוך 'רק הסגול').
 
ת"א היא כמו הש"ס של החילונים

בשביל הסגול שישים הק"מ בין חוף הים התיכון של ת"א לקו ההפרדה בירושלים, הם כמו התהום המפרידה בין החוף המערבי לחוף המזרחי של הראפ. בשיר "ירושלים:2, ת"א: 0"  הופך הסגול את הפרובינציאליות הישראלית על פניה ומקים בגבולותיה הלוקאלים של ישראל מאבק איתנים בין מזרח אידאולוגי ותוסס למערב הדוניסטי וחדגוני. הסגול מתפקד כאן כשגריר ירושלים במאבק ת"א: "ירושלים זאת העיר ששולטת בסצינה". הסיבה לעליונותה של ירושלים היא ריבוי השיחים שלה שכולל בין השאר כפי שנראה להלן, היסטוריה ממלכתית, פוליטיקה פנאטית, התנגדות פלסטינאית, מתנחלים ויצירה אמנותית ערה:

 "עד שלא ניסית לא תדע/ איך זה לחיות ממש על קו ההפרדה" "אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים/ מטורפים מסתובבים עם אקדחים טעונים/ כי בעיר הזאת כל אחד רוצה חלק/ כמו בקבוק תבערה אני מלא בדלק/ מסתובב עם M16 ב- GMC/ כדי לחסל את כל הסאקר אם.סיז."

קו ההפרדה הירושלמי הוא כאן סימבול למקום בו מצטלבים השיחים השונים כולם. זהו המקום המרגש והפורה ביותר, פרשת דרכים שאינה שייכת לאף טריטוריה. המקום הירושלמי הוא סוג של חוסר מקום, של תווי זהות משתנים ונעים. על קו דקיק זה של הפרדה שאינה כלל טוטאלית אלא דווקא נזילה מאוד, על קו בלתי נראה זה של חיכוך מתקיים מקומו של הממשי ("ממש על קו ההפרדה"). וניתן גם לקרוא משפט זה כשאלה קיומית ותשובתה המוחצת: "איך זה לחיות ממש? על קו ההפרדה!" קו ההפרדה הוא אותו קו אמצע נחשק שהיהדות והקבלה מדברות עליו כשהן דנות בנושא ההרמוניה האלוקית, הקו שאחד מסמליו המובהקים ביהדות הוא הסימן 'סגול'.
"בעיר הזאת כל אחד רוצה חלק" כלומר אף אחד לא רוצה את העיר כולה כשלמה. כל אחד רוצה בה חלק, אך רק חלק – כי ירושלים בהוויתה היא עיר קרועה, מחוייצת. לכבוש את על ירושלים על כללותה, לכבוש את ירושלים באופן טוטאלי זו משימה בלתי אפשרית, מי שינסה לכבוש את ירושלים כולה לא יזכה אף בחלק מתוכה: ירושלים מתקיימת אך ורק בריבוי השיחים המופלג שלה שיפורט מיד.

בתוך מספר שורות מתחברת ירושלים הפיוטית והנוסטלגית (אויר הרים צלול כיין וכו') עם המצב הפוליטי הטעון (מטורפים מסתובבים עם אקדחים טעונים). סמלי התנגדות פלסטינית (בקבוק תבערה) וסמלים מתנחלים (M16 ו- GMC) שמנוקזים כולם לבסוף למטרת המלחמה האמנותית (כדי לחסל את כל הסאקר אם.סיז).

הסגול נמצא אם כן בכל המקומות כולם, כל התפקידים כולם, כל השיחים כולם. את ת"א מכנה הסגול "הש"ס של החילונים" כלומר המקום בו מתקבע השיח ועולם הפרשנויות מתקבע על פרשנות אחת למציאות. ושאנן סטריט מ"הדג נחש" שחורז יחד איתו מפרט במילים הללו את ההבדלים בין ירושלים לת"א בתארו את המצב התל אביבי: 'אולי קצת יותר תרבות אבל פחות תרבויות/ ובדיוק אותן חובות/ יש כאילו יותר חופש אבל פחות מחשבה/ ויש כאילו יותר אומנות אבל פחות לחימה" כלומר ירושלים, אותו מקום שעליו שרים היהודים מאז ומעולם היא המקום בו ישנן מגוון תרבויות, מחשבה והרבה לחימה. אבל רגע, אם ת"א היא הש"ס של החילונים, מהו אם כן הנמשל לירושלים? לא נותר אלא להסיק כי אם ת"א היא הש"ס החילונית הרי שירושלים כמקום עם ריבוי התרבויות, המחשבה והלחימה היא כנראה המקבילה החילונית לתרבות התלמוד והגאונים היהודית. וכאן מביע הסגול בצורה חדה את הקשר בין הקרבות בזירה הדתית לקרבות בזירה החילונית. כמו אצל סימון או אצל חסידות בעלזא, גם אצל הסגול מקומות הם שמות צופן למצבים נפשיים. ירושלים היא ירושלים באשר היא המקום בו קיימות ריבוי התרבויות, המחשבה והלחימה. אלא שלמרות שזירת הלחימה הועתקה מהזירה הדתית לזירה החילונית, הרי הסגול מצביע ואומר שעדיין זהו אותו הקרב: ת"א היא ש"ס, ההגמוניה והמקום של הפרשנות הבודדה והעבשה; ירושלים היא בית התלמוד הירושלמי, מקום הלחימה שקולט ומעכל את כל האלטרנטיבות בו זמנית. כמו שבעת כתיבת המשנה בא"י הייתה הארץ מקום דמים וקטסטרופות ומצאו בה מותם עשרת הרוגי המלכות, כך גם בירושלים של הסגול מקום הדמים הוא הוא המקום בו מתבצע רב השיח הפורה. וכך דווקא אותה עיר שותתת דם שהכריזה מלחמה על עצמה ושעליה מעיד הסגול  בשיר ועידת פסגה שהיא 'צמאה לשלום כמו מים' חיה הרבה יותר מכל מקום אחר, ודווקא עליה מעיד הסגול: "העתיד זה היום, ירושלים זה המקום, ואני ה- WWW בנזונה דוט קום." (מתוך ירושלים 2, תל אביב 0).
 
אולם מעבר לתפיסת הגאולה, תופס הסגול גם אפוקליפסה מוחשית מאוד והוא מקונן עליה בשירים כגון 'ועידת פסגה': "לא להטיף/ אני רק רוצה להקיף/ את הנושא מהצד האנושי של הסקאלה/ מהחלון של הבית שלי רואים את רמאללה/ וגם שמה ילדים רועדים בלילה/ גם שמה אנשים מתוסכלים לאללה/ מדיניות קורסת/ אבטלה מבאסת" ו' ' "פעם שרנו שרנו יחד עם כנר על הגג/ היום חייל על הגג נהרג בשוגג". הסגול גם  קורא למהפכה כאילו הוא מצפה לשינוי המצב בשיר 'המהפכה לא תשודר בטלויזיה: "לא תוכל להחליף ערוץ כי המהפכה לא תשודר בטלויזיה/ המהפכה לא תשודר לכם בחסות בית מלון בקפריסין/ הגרלה של 20 מיליון או תכשיר לעיכוב הזדקנות העור/ לא יהיה מבזק חדשות מיוחד או עדכונים מהשטח/ מיקי וגדי לא יחליפו חיוכים, חיים לא יכריז על מהפך וחלי לא תקשקש על מזג האויר/ כי המהפכה לא תשודר בטלויזיה".

 ומצד שני זה מגוחך, האם הסגול באמת מאמין שאפשרית מהפכה ללא חסות בית מלון בקפריסין והגרלה של 20 מיליון? קל וחומר מהפכה שלא משודרת בטלויזיה? ובכן, קשה להאמין במהפכה רדיקלית כל כך. קשה להאמין בה בערך כמו שקשה להאמין שיגיע משיח. ובכל זאת, כמיטב המסורת היהודית יודע סגול שהמהפכה (גרסה עכשווית למשיחיות) לא יכולה כלל להגיע ואף על כן חובה להאמין באמונה שלמה כי בוא תבוא.  
 
רק במקום שיש בו מצוקה יודעים משמעותן של תקווה ואמונה.  רק במקום של אפוקליפסה יכולה להבליח הגאולה. אצל הסגול מתואר המצב הישראלי כקטסטרופה המעורבת בגאולה. לעומת סימון שמציג את האפוקליפסה כגאולה עצמה שהתחפשה בלבוש אופנתי, מופיעות אלו אצל הסגול כשתי תופעות נפרדות הקורות בסמיכות אחת לשניה ואולי בתלות הדדית. הסגול, כישראלי  מאוהב בגאולה, מודע לקשר הסיאמי שהיא קשורה לאפוקליפסה ובכל זאת נרתע מהאחרונה.
 
קרב יום

עטיפה של אלבום אחר של הרב ירמיה דמן. הכשרון המוזיקלי המטורף של הרב המזמר הזה מזכיר לי את הביטלס. בכל הרצינות.

 אולי הקיצונית ביותר במגוון התרבויות שקמו בישראל בעת הזו היא תרבות הגאולה המוזיקלית של חסידות בעלזא. מבין חורבות השכול קמה קריאה שאינה מכירה אובדן ויגון אלא רק שמחה חסרת גבולות לנגד עולם המתפרק מגבולותיו. חסידות בעלזא אינה מכירה בשום אפוקליפסה אלא בגאולה שלמה וקבועה שהייתה פה מאז ומתמיד. על גאולה זו שרים החסידים ברינה ובדיצה בעזרת ההפקה המוזיקלית המושלמת של הכשרון הגדול של המוסיקה החסידית העכשווית, בעל המנגן הרב ירמיה' דמן. האלבום "קרב יום" של חסידות בעלזא מרמז כבר בשמו על מגמתו התשועתית. בשיר "קרב יום" מתפרשת משמעות המילה התמימה "יום" כאשר מדובר ביום קרב "אשר הוא לא יום ולא לילה" הווה אומר, אחד מן הימים הקודמים לבריאה, לפני הופעת האור או לחלופין אחד מימי המשיח, ימי אחרית הימים בהם ימחקו המחיצות, ההבדלות והדואליזם וכל שיוותר הוא השפיעה האלוקית האינסופית שאין בה מקום להבדלות העולם הסופי. היום הזה, אליבא דחסידות בעלזא, קרב.

"אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו. ורוממתנו מכל הלשונות. וקדשתנו במצוותיך. וקרבתנו מלכנו לעבדתך. ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת:" (מתוך 'אתה בחרתנו', על פי תפילת עמידה לשלושת הרגלים).
בשיר הראשון "אתה בחרתנו" מבטאים החסידים את שמחתם על הזכות לעבוד את אלוקים בעולמנו זה ועל בחירתם למילוי המצוות.
הבחירה, בניגוד לדמיונות השווא של מספר יהודים תועים, אינה בחירה לזכויות מופלגות אלא למצוות המקדשות ולזכות להתקרב לעבודת מלך מלכי המלכים. חסידי בעלזא מבינים זאת היטב ואין דבר אשר לו הם כמהים יותר מאשר אותה זכות להתקרב לעבודתו.

יותר מכך, ההתקרבות היא התוצאה ההגיונית היחידה הנגזרת מהכרת השפע האלוקי, ולכן "ודבק לבנו במצותיך" הוא פועל יוצא של "האר עינינו בתורתך" (מתוך השיר "והאר עינינו") על משקל 'פתח לבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי' (תפילת עמידה). דרך ידיעת האמת תגיע גם הדבקות לה שואף החסיד. כמו במסכת חגיגה, בה מסופר לנו כי משום שייחד אותו עם ישראל, ייחד הקב"ה את עמו, כך גם כאן מבקש החסיד "ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". ייחוד הלב הוא הקרבה הגדולה והבלתי אמצעית ביותר לייחוד האמיתי שהוא השם.  
משום דרך ההגיה האשכנזית נהגות מילים כגון "אתה בחרתנו" כ- "אתה בחרתוני" וכך הופכת בתודעתו של המאזין האמרה הלאומית של הטקסטים התנ"כיים לאמרה אישית. מעבר חסידי טיפוסי זה הרואה בנפש מיקרוקוסמוס למציאות כולה הופך את הטקסט לטקסט דו משמעי שהוא גם חד משמעי. כן, מדובר פה גם בנו וגם בי. מדובר פה גם בעם וגם בנשמה, אולם השניים הללו כלל אינם ניתנים לחלוקה או להפרדה. הנפש היא אחד עם העולם, והיחיד חלק בלתי נפרד מהכלל. היחיד אינו כפוף לכלל, וגם הכלל אינו כפוף ליחיד. השניים קיימים בעת ובעונה אחת, או במילותיו של ההוגה הדתי מתן גרינגר: "סוד התלמוד הוא שאין אני. אני והמאזין לי אותו דבר. אין הבחנה במעגל הריקוד החסידי. אין לו התחלה ואין לו סוף, כמו יער שאין לו אמצע. אין גופים נפרדים: מה שאעשה יעשו כולם, מה שיעשו כולם אני אעשה, אם אין הם ואין אני אז אפשר לשמוח ולצחוק."
בסיפור החסידי 'אני מאמין' שמביא מרטין בובר בקובץ 100 סיפורים חסידיים (Hundert Chassidische Geschichten, Manesee)  מסופר על חסיד שבא לרבי נוח מלכוביץ' ושואל אותו מדוע הוא נוהג לומר "אני מאמין באמונה שלמה" בעודו מתפלל, שהרי כלל אינו בטוח באמונתו, ואם אינו מאמין מדוע ישקר. הרבי מסביר לו שאותו משפט קצר "אני מאמין" אינו סתם קביעה אובייקטיבית של עובדה אלא אמירה נורמטיבית: "אני מבקש להאמין. ראוי שאאמין."

ולכן כששרים החסידים בקולות שונים את אותו משפט מנטרה "והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך" (מתוך שחרית לשבת ויום טוב), חווית המאזין היא כאילו האזין לקהילה שלמה הקוראת לאלוקים שיאיר אותה בתורתו. הזמרים הם אנשים בגילאים שונים, עם קולות שונים וסגנונות שונים. ניתן לסווג אותם לאבא, אח גדול וילד או אולי כשלושה דורות שונים. שלושת אלה מסמלים את השתלשלות המשפחה היהודית לדורותיה. כל אחד מהם מבקש בדרכו מהאל שילמד אותו דרכה של תורה. כמו בסיפורו של הבעש"ט "החליל", שם מסופר על הילד קשה התפיסה שחילל בבית הכנסת ביום כיפור והעלה בנגינתו, התפילה הבלתי אמצעית מכולן, את תפילות הקהילה כולה לשמיים, כך גם כאן קריאתו הנלהטת של הילד הצעיר היא זו החודרת את הנשמה עמוק יותר מכל התפילות. עם שלם רוצה גאולה! אדם שלם רוצה שחרור! עם שלם נגאל! ואדם שלם משוחרר! 

כך גם כשנאמר "והביאנו לציון עירך ברנה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם" הרי לא מדובר על ציון הארצית אלא על ציון הרוחנית שמשכנה ברינה, ואילו מקומה של ירושלים בית מקדשו של האל נמצא "בשמחת עולם". כל עוד האדם הדתי נמצא ברינה ובשמחת עולם נמצא הוא תמיד בציון, בירושלים ובבית המקדש של האל.
האפוקליפסה היא גשר צר מאוד וכשמבין האדם שכל העולם כולו גשר צר מאוד, הוא נחרד לרגע כי כל רגע עלול הוא ליפול, ולא ניתן לו כלל לחמוק למקום בטוח. ומצד שני מגשר צר לא ניתן כלל ליפול. אני תופעה זמנית אבל גם תופעה נצחית, עוד רגע אחלוף מפה ותמיד אוותר כאן. זהו אחד השערים לשמחת העולם.

זאת שחסידי בעלזא יודעים להמצא תמיד בבית מקדש זה שבשמחת עולם זאת הוכיחו החסידים כבר רבות גם באלבומים כ"פתח שערי שמים" שבהם הם פורצים במחרוזות שמחה ארוכות נשימה ופנומנליות בנות 20 דקות. שהרי מחרוזות השמחה הצרופות, העמוסות בששון מתפרץ ובלתי אנושי ממש, שערי השמחה הללו הם ממש שערי השמיים עצמם.  על מצב זה קשה כל כך לדבר כי הוא מצב שבו התאדה העולם והותיר מעצמו רק דיסקורס שאינו עוד דיסקורס משום שהוא המציאות.
 
התיפול טרויה?

מהו אם כן הקשר העמוק בין התרבות הישראלית העכשווית לבין התרבות היהודית העתיקה של התלמוד? האם הקיום הישראלי בא"י אינו אלא העתקה והגשמה הלכה למעשה של אידאל הדיסקורס התלמודי לתוך עולם מציאות סכיזופרני ופוסטמודרני, משל פליטת הפה הפרוידיאנית-קוקינית ששם הקב"ה בפיו של הרצל כשאמר בנוגע למדינה הציונית העתידה לקום: 'אם תרצו אין זו אגדה'? (משפט המשתמע לשתי פנים, אחד כניסיון לעקור את האגדה התלמודית מתוך היהדות והשני להביא להגשמת עולם האגדה בתוך המציאות) האם המדינה היהודית באגן הים התיכון אכן הגשימה את רוח האגדה של רבי יהושע כפי שחזה הרצל?

על שאלות אלו ואחרות מוקדם עדיין לענות. התגברות נטיות פאשיסטיות ופונדמנטליסטיות בישראל מעלה את החשש שאיזון זה הוא פרי קצר ימים שלא ישרוד את קשיי העתיד. נדמה שהקושי הגדול ביותר בפניו עומדת המציאות הישראלית בנסיונה להגשים את חזונם של רבי יהושע והרצל היא היוהרה העומדת בבסיסה. 'מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך. אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה' מורה לנו התלמוד (תענית, ז', א'). על מנת להבין את התורה חייב האדם להיות עניו, להישיר מבט אל האחר ואף יותר מכך לשאוף להיות האחר. שהרי מספרת לנו התורה שאמרה בת קול משמים במחלוקת בין בית הלל לשמאי "אלו ואלו דברים אלהים חיים הם, והלכה כדברי הלל."

ושואלת האגדה: "מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, – מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם?" ועונה "- מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי; ולא עוד, אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם. ללמדך, שכל המשפיל עצמו – הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו – הקדוש ברוך הוא משפילו." (עירובין יג: ; ע"י).

אומרת לנו אם כן האגדה, כי זכו בית הלל לקבוע הלכה משום שהקדימו בית שמאי לעצמם ונקבו תמיד בדעת בית שמאי לפני אומרם הסתייגויותיהם, רוצה לומר שבית הלל לא ניסה להעמיד עצמו במרכז וליצור הגמוניה אלא הניח לשמאי לקבוע את ההגמוניה וחלק עליה מבחוץ מתוך עמדה של אחרות ומתוך כבוד וענווה (בדומה לתרבות הטורים היהודית, שבה כל טור ממרכז פיזית ממש את הטקסט שקדם לו). הבדל זה שבין ענווה ודיאלוג הדדי לבין כוחניות ויהירות אטומות, הוא זה העומד בבסיס התהום בין תרבות דיון סובלנית, ארוכת ימים ומסורת לבין תרבות לאומית העומדת דרך קבע בפני סכנות מאיימות של מלחמת סוף הימים. על מנת להשלים את שיעורי היהדות שלה, זקוקה הישראליות לא רק ללמוד לדבר באלפי שפות, אלא גם ללמוד להבין ולקבל את כל השפות בו זמנית מתוך מבט באחר ובו בזמן לסרב להיות נתינה של אחת מהן.

סופר גיבורים דיסקורסיביים מהסוג שמציגים סימון, סגול 59 וחסידות בעלזא עלולים  להיות תחנת ביניים להלל צעיר, לעם 'עצבני כמו לימור לבנת במחזור' או לקיציונים המממשים את נטיותיהם הציוניות בעזרת משחקי שיח וצריכה תרבותית היפראקטיבית; אולם נדמה כי  הבשורה החשובה טמונה בכך שהסוס הטרויאני היהודי אינו מתחבא כבר, הוא פרץ זה מכבר ויתמודד על בכורת ההנהגה. עצם ההתמודדות והדיון איתו הופכות את ניצחונו לכמעט ידוע מראש.

מאת Ido Hartogsohn | לכתוב תגובה

המסרים הדתיים בקמפיין של אובמה

5 בנובמבר 2008 – 3:27

הולך עוד מעט לישון. לא ברור מה יהיה מחר אבל בטוח שיהיה יום חדש. שנות האלפיים מגיעות לסיומן ומתחיל עידן חדש. סוף המילניום היה זמן של הרבה תקוות. שנות האלפיים הנחיתו אותנו חזרה עם אינתיפאדה חדשה, 11 בספטמבר, דיכוי זכויות האזרח, קפיטליזם חזירי, משבר כלכלי, מלחמה כושלת, אסון אקולוגי. הנשיא הבא יכנס למשרד בשנה האחרונה של העשור הראשון של המאה ה-21. הוא יסמל אולי איזו רוח אחרת שתנבט דרך מסכי המדיה אל האנושות, עם מסר אחר.

לאורך מסע הבחירות חשבתי על ססמאות מסע הבחירות של אובמה. "Yes we Can". איזה משפטים גדול. תגידו שזה קיטש, תגידו מה שאתם רוצים, אבל כשאובמה אומר Yes we Can אני חושב על ה-Yes we Can הפסיכדלי, על הקריאה הפנימית של הנשמה להתעלות למקום חדש והאמונה העמוקה ביכולת להתגבר על הפחדים של עצמך ולהשתחרר.
 
מה שהיה כל כך נכון בססמה ה"שינוי" של אובמה הוא רב המימדיות שלה. שינוי היא מילה רחבה כל כך. היא מופיעה כעקרון הקוסמי המרכזי בדאואיזם. היא מופיע בזרימת המים. היא מופיעה גם בגדילה והתפתחות. האמונה הזו, שמופיעה שוב ושוב בחייו של האדם ושמופיעה עכשיו בחייו של האדם במובן הגדול, הקולקטיבי. שכן, אנחנו יכולים להשתנות.
 
היה משהו דתי כל כך במסע הבחירות של אובמה ואני לא אומר שאני יודע אם יש מאחורי זה משהו אמיתי, אבל היה משהו דתי כל כך במסע הזה משום שנדמה היה שהוא עוסק במשהו שמעבר. אולי זה היה נדמה רק לי, אבל הנגיעה הזאת, אפילו אם טווה אותה איזה אסטרטג בחירות, השפיעה עלי.
 
אצל ג'ון מקיין הרגישו פחות מהדתיות אבל גם סוג של ערכיות שורשית מאוד. הרגישו את החגיגיות הזאת. את הנכונות הזאת ללכת ממש עד הסוף המר. זה יהיה עצוב לראות אותו מפסיד, אם הוא יפסיד. אבל איכשהו נראה שזה חלק מההצגה.
 
הפוליטיקה היא מחזה שייקספירי. ואם הפוליטיקאים רוצים למלא את תפקידם הם חייבים להיות שחקנים. הם מרגשים אותנו ואנחנו מתרגשים איתם. בארה"ב אנשים קונים היום את הכרטיסים. בארבע השנים הבאות כולנו נצפה בהצגה.

 

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (10)

עוד מחזור של הלילה התרבותי

12 באוקטובר 2008 – 9:39

לאחרונה הגעתי למסקנה שאם לא יקרה משהו קיצוני במיוחד לעולם לא אהיה מסוגל לקרוא את Finnegans Wake של ג'יימס ג'ויס.
 
קריאה בספרים של ג'ויס הייתה (לפחות בתקופה שתרבות גבוהה עוד נחשבה) מעין תו תקן תרבותי. כמתבגר וחייל שקדתי (לעיתים בעברית ולעיתים באנגלית) על דבלינאים, דיוקן האמן כאיש צעיר ויוליסס. האחרון, שכשמכינים את רשימת הספרים הגדולים הוא כנראה המקבילה הספרותית של האזרח קיין (אחח, לו רק היה קל לצלוח אותו כפי שקל לצפות באזרח קיין), היה בשבילי לפני קצת יותר מעשור אתגר לא קטן. אני לא כל כך זוכר מה קרה שם, אבל אני זוכר שזה היה פחות נורא ממה שחשבתי שזה יהיה ואפילו הצלחתי להנות לסירוגין.
 
אבל Finnegans Wake, זה תמיד היה נראה לי יותר מדי בשביל מישהו שאפילו לא משתגע על ג'ויס. אמנם יש לי כבוד לתרבות אבל נדמה ש-Finnegans Wake שכבר שמעתי שטענו לגביו שאולי 5 אנשים ברחבי העולם מסוגלים להבין אותו, הוא שאלת הקיטבג התרבותית האולטימטיבית.
 
תחושת ההחמצה על כך שאני מפספס את הספר שרבים כל כך טוענים שהוא מגדולות יצירות המופת של הספרות העולמית כמובן הדהדה בי, ואמרתי לעצמי שיום אחד אולי נעשה את זה. מה שהוסיף לדבר הזה הוא שרבים כל כך מההוגים שמעסיקים אותי כל כך כמו מרשל מקלוהן, טרנס מקנה, טימותי לירי ורוברט אנטון ווילסון מתייחסים לג'ויס ובמיוחד ל-Finnengans Wake בפירוט ובהערצה גדולים כל כך ביצירות שלהם. (מקלוהן לדוגמה משבץ ציטוטים מ-Finnegans Wake לאורך כל ספרו War and Peace in the global village).
 
הקריאה החוזרת ונשנית בכתביהם של הענקים הללו והיחס המרתק שלהם לג'ויס גרם לי לנסות לנחש שוב ושוב, מה הם רואים בו שאני לא רואה, למה הוא כל כך סתום בעיני וכל כך ענק בעיניהם?
 
אלא שהשבוע ירדה עלי באחת שתי תובנות: הראשונה היא שאני לעולם לא אצליח לקרוא את Finnegans Wake והשניה לגבי למה מקלוהן, מקנה ואנטון ווילסון אוהבים אותו כל כך. ראשית כל שאני לעולם לא אצליח לקרוא את Finnegans Wake. מכיוון שכדי לקרוא את הספר הזה צריך ידע אדיר כל כך באנגלית (וגם בשפות נוספות, שלא לדבר על הרפרנסים התרבותיים שהספר הזה מניח שקיים אצל הקורא שלו) שנראה שלצפות ממישהו שאנגלית אינה שפת האם שלו אפילו לנסות לקרוא אותו גובל בהתעללות.
 
ולמה אני אומר ש-Finnegans Wake הוא ספר חשוב למרות שלא צלחתי אפילו עמוד מלא מתוכו ותוך הסתמכות בעיקר על ציטוטים ומתוכו ודברים שנאמרים עליו. טוב, קודם כל חייבים לומר שהרושם הזה הוא מפוקפק לא פחות אם לא יותר מכל רושם של מבקר על יצירה שלא צלח אותה. ובכל זאת אני אאזור אומץ ואומר כאן דעתי כמשקיף מהצד בעניין שהידע שלי בו הוא שטחי עד לא קיים.
 
כצופה מהצד  נראה שהסיבה שמקלוהן, לירי, אנטון ווילסון ומקנה כל כך אהבו את ג'ויס היא קודם כל בגלל שסגנון זרם התודעה שלו הוא חקירה ספרותית של תחום חקר התודעה שמקלוהן ומקנה היו מרותקים כל כך בחקירתו, מי באמצעי הביקורת הטכנולוגית, מי בעזרת טכניקות שינוי תודעה כמו מדיטציה ו-NLP ומי בעזרת צמחים משני תודעה.
 
אלמנט נוסף הוא השפה של ג'ויס. השפה של ג'ויס שמבוססת על מה שוויקיפדיה מכנים "משחקי מילים רב מימדיים" מתכתבת באופן מדויק עם בדיוק מה שעושים לדברי מקנה ה-Mind Transforming Elf Machines במימדים הפסיכדלים של ה-DMT. למקנה יש איזה קטע יפה שבו הוא מדבר על משחקי המילים והפרדוקסים של המימד הפסיכדלי. מקנה מספר שם על שבהם היצורים שאותם הוא מכנה ה- Mind Transforming Elf Machines מופיעים לפניו ומציגים לפניו את מאחורי הקלעים של התודעה, את המכונות של החשיבה והשפה תוך שהם מבצעים תרגילי התעמלות מדהימים של המחשבה. הם מבצעים גימנסטיקה של סמנטיקה, פליפ-פלופים של סינטקס סינסתטי ויוצרים משחקי מילים ופרדוקסים בארבעה, חמישה או שישה מימדים. דברים שגורמים למי שחווה אותם לתחושה שלו היה ניתן להוריד אותם מהמרחב הפסיכדלי חזרה אל האדמה העולם היה משתנה מן היסוד מעתה והלאה שכן לכולם היה ברור שזה עשה את הדבר, היה הדבר, התחיל את הדבר, סיים את הדבר, סובב של הדבר, זה הדבר. או במילים אחרות, כמו שמקנה מודה בעצמו בסוף המונולוג הנלהב-משועשע שלו: צריך היה להיות שם כדי להבין.
 
כשאני מנסה לקרוא את ג'ויס אני מקבל את התחושה שהשפה שהוא כותב בה, גמישה כל כך, אקרובטית לשונית, שמרתכת מילים ומחשבות בצורות חדשות שמבצעות מהפכה בעולם התודעתי – היא היא ההיפר שפה הפסיכדלית של הפטריות. ההבדל היחיד הוא שג'ויס, עד כמה שידוע לי, עשה את הכתיבה שלו בלי סמים.
 
ויש עוד משהו אחרון שקושר בין ההוגים המופלאים האלה. וזו האמונה בחזרה הנצחית של ההיסטוריה. Finnegnas Wake שעוסק בלילה של דבלין על עולמות החלום שלו מעלה שוב ושוב את תימת מחזוריות ההיסטוריה האנושית והחזרה אל השבטיות. לעומת יוליסס שתיאר את היום הדבלינאי (יום=תרבות) מאכלסים את Finnegans Wake, המתאר את תודעתו של אדם ישן, יצירי הלילה (לילה=שבטיות). המחזוריות הזו שבין שבטיות לתרבות וחזרה לשבטיות היא אחד הרעיונות המובילים בהגות של מקלוהן, שבעמ' 82 של War and Peace in the Global Village חוזה שהטכנולוגיה האלקטרונית החדשה תחזיר ברברס את פעולת המכאניזציה והטקסטואליזציה של הטכנולוגיה המכאנית. משהו שנדמה שאנחנו רואים אותו היום כאשר כלים אלקטרוניים מכחידים שוב את התודעה הגוטנברגית, כ-500 שנה לאחר היווצרותה, כ-100 שנה לאחר שהגיעה לשיאה בסוף המאה התשע עשרה.
 
המעגל הנצחי בין התרבותי לשבטי הוא גם הנושא המרכזי של The Archaic Revival, ספרו
חשוב ביותר של מקנה לטעמי, שבו הוא צופה את עתידה של החברה האנושית בתרבות שתאחד את הטכנולוגיה האלקטרונית יחד עם חזרה של צורות החשיבה והחוויה השבטיות שאותן הוא מזהה עם הצמחים הפסיכדלים.
 
תומר פרסיקו פרסם השבוע בבלוג שלו את הראיון שערכתי איתו כחלק מהכתבה שלי בחיים אחרים על 2012. אבל כחלק מהגוג ומגוג הכלכלי שמתרחש היום בעולם מפקיעת הכלכלות העולמיות שמעלימה כרגע מהעין את משבר האנרגיה העולמי, אבל לא תעלים את המציאות של ציביליזציה שמכלה את עצמה במהירות מבהילה היו כמה אנשים שאמרו לי ש-2012 זה קצת רחוק מדי… נחזיק מעמד עד אז? תורת השמיטות מספרת לנו שהעולם נברא מחדש כל 7 שנים, הבורסה פוקעת כל 7 שנים, נכנסים לעוד מחזור של לילה תרבותי. 

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (5)