נגד האידאולוגיה

לפילוסוף הפסיכדלי טרנס מקנה היה קייס נגד אידאולוגיות. אחד מהמשפטים המפורסמים של מקנה "תרבות ואידאולוגיה אינן חברות שלך" נועד להזהיר את כל מי שמוכן להקשיב מפני ההשפעה המסממת שיש לאידאולוגיות על המח האנושי. על פי מקנה העולם מורכב מדי על מנת שניתן יהיה לצמצם אותו במודל אחד . ולכן כל מי שמנסה לראות את העולם דרך עיניים של איזושהי אידאולוגיה מתחיל בהכרח לפספס המון פרטים שנדחקים הצידה משום שהם לא מתאימים לתמונה המונוליתית שאותה אידאולוגיה מנסה לייצר מהעולם.

המגרעה הזו משותפת לכל האידאולוגיות, ויהיו הן: מרקסיזם, קפיטליזם, פמיניזם, שוביניזם, פונדמנטליזם, ליברליות, טכנו-אוטופיזם, סיינטיזם, אוכל אורגני או כל דבר אחר. לא יהיה מיותר לציין שהדבר תקף גם לגבי אידאולוגיות פרשניות או פילוסופיות כמו סטורקטורליזם, דקונסטרוקציה, the cultural turn בסוציולוגיה, הפסיכואנליזה או הביהביוריזם ואפילו שיטת ארגון המשחק של סקולארי.

אידאולוגיות ככלל נוטות לצמצם את החופש היצירתי שלנו כאינדיבידואלים ואת החופש שלנו להבין את העולם במגוון של דרכים ולצמצם אותנו לכיוון אחד. במובן הזה הן הופכות אותנו לג'אנקים אידאולוגים שניזונים מהתמכרות לצורת פרשנות אחת ומאבדים את הטעם של כל האחרות

אידאולוגיה למעשה היא סוג של סם שיוצר הטיה רעיונית מאוד חריפה. רוברט אנטון ווילסון כינה זאת מודל-תאיזם (Model Theism). לדבריו כל מי שמאמץ לעצמו מודל אחד שדרכו הוא מביט על העולם הופך אוטומטית למאמין דוגמטי שסוגד למודל שלו.

התהליך שמתרחש לאחר שהמאמין בחר באידאולוגיה שלו הוא כבר ידוע מראש. ווילסון סיכם אותו במשפט: What the thinker thinks, the prover proves. התהליך הזה שבו אנחנו מחפשים ללא הפסק סימנים בעולם על מנת להצדיק את האידאולוגיה שלנו הוא שאחראי לעובדה המבלבלת שכאשר מתרחשים אירועים כמו נפילת ברה"מ, ה-11 בספטמבר, האינתיפאדה השניה או כל אירוע פוליטי אחר אחר, כל אחד מהצדדים בויכוח מצליח כמעט תמיד לראות באירועים הצדקה לתפיסת העולם שלו.

וכך, מלבד במקרים נדירים קפיטליסטים ומרקסיסטים מצליחים להחזיק בדעות שלהם גם לאחר נפילת ברית המועצות וגם לאחר נפילת שוק המניות. אנרכו-פרימיטיביסטים ימצאו תמיד הוכחות לכך שפעם היה טוב יותר, וטכנואוטופיסטים לכך שפעם היה רע יותר. תומכי תיאורית ההתחממות הגלובלית ימצאו בכל מקום אינספור עדויות להתרחשותה ומי שמתנגד לה ימצא אנספור עדויות לכך שהיא אינה הזיה עלובה. כל אחד מהצדדים יתעלם בדרך כלל מהנתונים שאינם תואמים את האידאולוגיה ויבצע מאמץ פרשני לגייס את כל הנתונים הקיימים לטובת האידאולוגיה שלו שלו.

בשם ההשפעה המסממת של האידאולוגיה יוותרו כולם על האפשרות שלהם לראות את המציאות כמו שהיא ויאמצו במקום את נקודת ההשקפה של אידאולוגיה מסויימת. זהו הסימום האידאולוגי.

לתקן את נזקי האידאולוגיה

בשנות התשעים נהוג היה לדבר על סוף עידן האידאולוגיות. הדיבורים הללו שהלכו טוב יחד רעיון "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה עסקו ברעיון שעכשיו אחרי שהקומוניזם העולמי קרס, ואחרי שגם הפשיזם הלך לעולמו (נניח) אנחנו חיים בחברה מערבית ליברלית שכבר אינה מונעת על ידי אידאולוגיות. על פי הפרשנות הזו המאה העשרים הייתה המאה האידאולוגית ואילו המאה העשרים ואחת תהיה המאה הפוסט-אידאולוגית.

אלא שהפרשנות הזו לסוף האידאולוגיה היא כמובן צרה למדי. העובדה שרוב המדינות בעולם על מודל כלכלי ליברלי במשך תקופה מסויימת במהלך שנות התשעים עדיין לא אומרת שאידאולוגיות, באשר הן, נעלמו. במובן העמוק, שעליו דיבר מקנה. אנשים עדיין מפתחים וחיים אידאולוגיות מסביב לכל מיני דברים: מהמזון שהם אוכלים ועד המבנה של היקום שלנו.

ובכל זאת, הדיבור על הסוף של האידאולוגיה, במובן העמוק של הדבר, לא מרפה מהתרבות. בזמן האחרון נחשפתי לשני הוגים שדיברו כנגד אידאולוגיות בקונטקסטים מאוד שונים ומרתקים ונתנו לי תקווה שאולי אנחנו אכן נעים לקראת סופה של האידאולוגיה.

הראשון שהייתי רוצה להזכיר כאן הוא הפעיל הסביבתי פול הוקן. בספר האחרון והנפלא שלו Blessed Unrest טוען הוקן שעליית תנועות זכויות האדם והסביבה בעשרות השנים האחרונות מבטאת תהליך אדיר מימדים שמתרחש בחברה המערבית. התנועה הזו שמורכבת לדברי הוקן מכמליון ארגונים ו-100 מיליון חברים מסביב לעולם עשויה לדעתו של הוקן להפוך לתנועה המשמעותית ביותר של המאה ה-21.

אבל מה שמעניין אותי במיוחד הוא האופן שבו הוקן מבחין בין תנועות האדם והסביבה שצצות כיום מסביב לעולם בקצב מסחרר לעומת התנועות האידאולוגיות של המאה העשרים.

ראשית, בניגוד לרוב התנועות החברתיות עד כה שהתבססו על ארגונים בעלי מבנה מרכזי שמאוחר יותר התפצלו הרי שמאות אלפי תנועות האדם והסביבה של ימינו לא צמחו מתוך נסיון ליצור גוף אחד שירכז כח וסביב מנהיג אחד אלא דווקא מתוך נסיון לפזר את הכח. הקשרים ביניהם אינם קשרים ארגוניים אלא קשרים שנוצרים בצורה אורגנית בין ישויות עצמאיות.

שנית, התנועות הללו אינן מציעות איזושהי אידאולוגיה מסודרת שמנסה לארגן את כל העולם באופן מסוים. הוקן מתאר את התנועות הללו כתנועות המבוססות על רעיונות. ורעיונות, לעומת אידאולוגיה אינם דוגמות שצריך להגן עליהם בכל מחיר. רעיונות הם משהו שאפשר לבדוק אותו. אם הוא עובד ממשיכים איתו ומשכללים אותו, אם לא, זורקים אותו לפח ומנסים רעיון חדש. בסופו של דבר, הוקן מתאר את התנועה הסביבתית כתנועה שבאה לתקן את הנזקים שיצרו האידאולוגיות של המאה העשרים.

לצוד את האידאולוג שבפנים

אדם אחר שנתן לי תקווה שיותר ויותר אנשים מבינים ויבינו את הכשל האינהרנטי שיש באידאולוגיה הוא הפסיכולוג פיליפ טטלוק. טטלוק שחוקר כבר מעל ל-20 שנה את מידת ההצלחה של מומחים לחזות את העתיד הגיע בסופו של דבר למסקנה מעניינת: מה שקובע את מידת ההצלחה של מומחים לחזות את העתיד אינו קשור דווקא בתוכן של תחזיות העתיד שלהם, אלא באופי שלהן.

בהרצאה שנשא עבור קרן העכשיו הארוך ושקיבלה את הכותרת "למה שועלים הם חזאים טובים יותר מקיפודים" עושה טטלוק שימוש בחלוקה שעשה ההוגה ישעיה ברלין בחיבור שלו "הקיפוד והשועל".

כותרת החיבור של ברלין נסמכת על המשורר היווני ארכילוכוס שאמר "השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול". על פי וויקיפדיה העברית:

"ברלין יוצא מן התמצית הרעיונית המובאת בפתגם זה, ומשתמש בה כמטאפורה כאשר הוא דן במתח שבין ראיית עולם מוניסטית לפלורליסטית. לפי ברלין, נחלקים ההוגים והיוצרים לשתי קטגוריות:
קיפודים – אלה הרואים את העולם מבעד לעדשה חד-ממדית; עם סוג זה של הוגים נמנים לדוגמה דנטה אליגיירי, אפלטון, פסקל, הגל, דוסטויבסקי, ניטשה, איבסן ופרוסט.
שועלים – הוגים המתבססים על מגוון רחב של התנסויות ואינם מצטמצמים לשיפוט על בסיס רעיון יחיד. לדוגמה: שייקספיר, הרודוטוס, אריסטו, מישל דה מונטן, ארסמוס מרוטרדם, מולייר, גתה, פושקין, אונורה דה באלזאק וג'יימס ג'ויס."

טטלוק משתמש באבחנה של ברלין על מנת לדבר על שני סוגי מומחים שנותנים תחזיות לעתיד. סוג אחד הוא זה שמאבחן תופעה אחת גדולה: משבר אקולוגי, סינגולריות טכנולוגית, עליית הטרור וכו' ומפרש בהתאם לה את המציאות כולה. הנטיה האידאולוגית של הקיפוד גורמת לו להשתמש במודל אחד לקריאת  המציאות ולהתעלם מפיסות מידע שונות ממנו. קיפודים גם נוטים להיות פסקניים בהרבה בתחזיותיהם מאשר שועלים (למשל להצהיר שאין כל סיכוי שמאורע יתקיים, או שהוא יתקיים בהכרח) שנוטים לשלב בין כל מיני פיסות רעיונות שהם תופסים בדרך על מנת להציג תחזיות מורכבות יותר ולא מוכנים לקבל שום דבר כעובדה גמורה לכאן או לכאן.

המחקר של טטלוק מראה שבמקרים מסוימים, כאשר קיפוד עולה על רעיון גדול שכולם פספסו ונחוש לרדת לחקר השלכותיו יש לקיפודים יתרון בצפיית מאורעות גדולים מאוד כמו קריסת הקומוניזם. עם זאת ברובם המכריע של המקרים למרות שהקיפודים נטו להיות נחרצים ודעתניים בהרבה מהשועלים הם גם טעו לעיתים הרבה יותר קרובות. העובדה שהם עובדים עם מודל אחד בלבד גורמת להם לפספס שוב ושוב דברים אחרים שמתרחשים במקביל למודל שלהם ולצאת בתחזיות חד ממדיות מדי לכאן ולכאן.

את השאלה מה זה אומר על כל מיני עתידנים בני ימינו נשאיר להזדמנות אחרת. מה שמעניין זה שזוהי ההוכחה הטובה ביותר שראיתי עד עכשיו לכך שאידאולוגיה היא סם שפוגע בשיפוט שלנו כבני אדם.

המגמה להפוך לאידאולוגים היא כמובן  לא נחלתו של צד אחד או אחר. וזו גם הסיבה שאחד הדברים שמקנה דרש מהתנועה הפסיכדלית הוא לבחון את עצמה שוב ושוב על מנת שלא תהפוך לאידאולוגית. אידאולוגיה היא חלק מהמדיום האנושי ולכולנו יש איזושהי נטיה להפוך לאידאולוגים. אני בעצמי זוכר כמה התמכרויות אידאולוגיות שעברתי בחיי כמו גרמניות, ציונות, שמאלניות, ימניות, אורתודוקסיה יהודית, טכנואוטופיזם, רפואה אלטרנטיבית ועוד כמה שאני בטוח שעדיין מסתובבות לי במערכת. כדאי להסתכל בפנים ולשאול את עצמנו איזה אידאולוגיות מזינות אותנו.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אידי לא אמין  On 23 בדצמבר 2008 at 15:32

    קודם כל, כפי שכבר הובהר בעבר, מקנה הוא פילוסוף כמו שפוקויאמה הוא משורר, אין צורך להדביק נוצות לסוס. פילוסוף הוא זה אשר בונה תורה מתוך העולם הפילוספי, לוגיקה ושאר מחלות, אין צורך להדביק את מקנה בהן. לו יש את החיידקים שלו. לגבי האידיאולוגיה, א: הרצון למגר אותה היא ככל הנראה מחשבה אוטופיסטית של מח קודר וכמובן אידיאליסט מאין כמותו. ב: מה הבעיה באידיאלים כמו אהבת איש את רעהו? שימור הסביבה? חופש דיבור? התשובה ברורה – אין בעיה הבעיה באידיאולוגיה זה שהיא מתעקמת בדרך, מסוציאליזם לסטניליניזם ומשוק חופשי לניצול ילדים בויאטנם. אידיאליזם אפלטוני מזהה את מקורותיו בעולם בלתי נראה, זה שלנו הוא כאן ועשיו לנגד עינינו, אלא שאנו עצלנים מדי או פשוט מוגבלים מדי להשיגו.

    דבר אחרון, ניטשה רואה דברים דרך עדשה חד מימדית? בחיאת הר-הרטוגזון, אתה יותר מכל אדם אמור לזהות את השגיאות של ויקיפידיה…

    חות מזה, נהנתי מאד לקרוא, בימים של עיתונות שחונה אין תחליף לבלוג שלך. אתה דון קישוט של המילה האלקטרונית. אוהב אותך מאד חבוב.

  • איתי  On 23 בדצמבר 2008 at 16:08

    הבעיה היא אכן לא באידיאולוגיות כשלעצמן, אלא בתפיסות אוטופיסטיות (ואכן יש משהו אירוני בכך שתפיסה אנטי-אידיאולוגית היא אוטופיסטית משהו ברוחה). הנטיה האוטופיסטית היא זו שעשתה את הקומוניזם כל כך הרסני, ולא המימוש שלו בשטח והטרנספורמציה לסטליניזם. לא יודע אם יצא לך להתקל בהגותו של קרל פופר, אבל הוא גם אומר דברים נורא דומים למה שציטטת, בדבר פתרונות אד-הוק לבעיות ספציפיות בניגוד לתפיסה כוללנית שמכתיבה את הכל מראש (הוא אגב לא האמין שניתן לחזות את העתיד או להוציא מסקנות חותכות על העתיד מההיסטוריה).
    אידיאולוגיות כשלעצמן הן יעילות עבורנו כמצפן, כשאין לנו את כל המידע ואנו לוטים באפלה ומחפשים אחר איזשהו בסיס להיאחז בו. אף בנאדם לא יכול לקבל את כל המידע ועוד אחר כך לנתח אותו בצורה הבהירה ביותר, לכן טוב לפעמים שיש בסיס כלשהו להאחז בו, כל עוד כמובן לא מוציאים את ההגיון הבריא והביקורת לפנסיה.
    או במילים אחרות, אי אפשר להיות פרגמטי לנצח.
    לדעתי האידיאולוגיה הכי פחות מזיקה היא הומניזם, למרות שיש משהו מעורפל ובסיסי מאוד בה, אך היא יעילה בפקיחת עיניים מתפיסות אוטופיסטיות שמוכנות להקריב את היחיד לטובת הכלל, ועדיין לא פרסקריפטיבית מדי, כך שהיא מאפשרת לך חופש מחשבה ביחס לכל מה שאינו נוגע לה בצורה מיידית.

  • עומר  On 23 בדצמבר 2008 at 21:19

    אני חייב להעיר משהו לגבי ה"רעיון שעכשיו אחרי שהקומוניזם העולמי קרס, ואחרי שגם הפשיזם הלך לעולמו (נניח) אנחנו חיים בחברה מערבית ליברלית שכבר אינה מונעת על ידי אידאולוגיות".

    הרעיון הפופולרי הזה מתעלם מכך שגם הקפיטליזם הליברלי הוא אידיאולוגיה. הוא מסווה את האידיאולוגיה הזאת כסוג של חשיבה פרגמטית קומון-סנסית, וכך עושה את האידיאולוגיה הדומיננטית של זמננו (כמו כל אידיאולוגיה דומיננטית של כל תקופה אחרת) שקופה לחלוטין. הרעיון הזה הוא שמוביל להחלפת ה"פוליטיקה" ב"ניהול", וגורם ישירות לפסאודו-פוליטיקה הא-פוליטית שבה אנחנו חוזים במערכת הבחירות הבאה עלינו לא-כל-כך-לטובה. יש קשר ישיר בין העובדה ש"אידיאולוגיה" נהיתה מילה גסה, לבין העובדה שאי אפשר להבחין בצל-צילו של הבדל בין רוב המפלגות שרצות לפרלמנט שלנו.

    זה כמובן לא בא לשלול את שלילת-האידיאולוגיה שאתה מציע. אני מסכים איתך מאוד, רק חשוב להעיר שאידיאולוגיות דומיננטיות יכולות להסוות את עצמן כסתם חשיבה פרגמטית נטולת הטיות, וכך לרכב על גבי קו המחשבה הראוי שאתה מציג.

  • שי  On 23 בדצמבר 2008 at 23:41

    אחד הפוסטים היותר מוצלחים שלך, זה נושא שלא הקדשתי לו יותר מדי מחשבה, לפחות לא כהיבט כללי. לרוב נהוג להתייחס לנושא כשמדובר באידיאולוגיות שנוטות יותר לפנטיות.
    בכל מקרה נראה לי שהתגובות לפוסט מעידות בעצמן כי זה נושא רגיש, ושהצלחת לפגוע בול. התגובות מתעסקות רבות עם הדוגמאות ולא עם הרעיון הכללי, וסביר להניח שהדבר נובע מכך שהתייחסת לאידיאולוגיות שאנשים מאמינים בהן בצורה זו או אחרת.
    בנוגע למאה ה-21 כמאה פוסט-אידיאולוגית, קשה לי לראות את זה קורה. אידיאולוגיות וריטואליזם הם הלחם והמים בקרב נפשם של רוב אוכלוסיית כדוה"א, ולכן היעלמותן ללא התערבות חיצונית, הינה על סף הבלתי אפשרי. להזכירך לא מזמן התייחסת לאידיאולוגיה האמריקאית בנוגע לצריכת סמים פסיכדלית כיום ביחס ללפני 40-50 שנה.

  • עידו  On 24 בדצמבר 2008 at 0:55

    מסים איתך במאה אחוזים
    כמובן ששוק חופשי הוא אידאולוגיה.
    וכמובן שרוב המפלגות במערכת הפוליטית שלנו הן שכפול מדויק פחות או יותר זו של זו.

  • שפונזי  On 24 בדצמבר 2008 at 11:29

    אהבתי את התגובה שלך
    אתה גם ביקרותי וגם מראה חיבה וגם ישיר לעניין
    זה נחמד

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: