טכנומיסטיקה

לפילוסוף הפסיכדלי טרנס מקנה היה קייס נגד אידאולוגיות. אחד מהמשפטים המפורסמים של מקנה "תרבות ואידאולוגיה אינן חברות שלך" נועד להזהיר את כל מי שמוכן להקשיב מפני ההשפעה המסממת שיש לאידאולוגיות על המח האנושי. על פי מקנה העולם מורכב מדי על מנת שניתן יהיה לצמצם אותו במודל אחד . ולכן כל מי שמנסה לראות את העולם דרך עיניים של איזושהי אידאולוגיה מתחיל בהכרח לפספס המון פרטים שנדחקים הצידה משום שהם לא מתאימים לתמונה המונוליתית שאותה אידאולוגיה מנסה לייצר מהעולם.

המגרעה הזו משותפת לכל האידאולוגיות, ויהיו הן: מרקסיזם, קפיטליזם, פמיניזם, שוביניזם, פונדמנטליזם, ליברליות, טכנו-אוטופיזם, סיינטיזם, אוכל אורגני או כל דבר אחר. לא יהיה מיותר לציין שהדבר תקף גם לגבי אידאולוגיות פרשניות או פילוסופיות כמו סטורקטורליזם, דקונסטרוקציה, the cultural turn בסוציולוגיה, הפסיכואנליזה או הביהביוריזם ואפילו שיטת ארגון המשחק של סקולארי.

אידאולוגיות ככלל נוטות לצמצם את החופש היצירתי שלנו כאינדיבידואלים ואת החופש שלנו להבין את העולם במגוון של דרכים ולצמצם אותנו לכיוון אחד. במובן הזה הן הופכות אותנו לג'אנקים אידאולוגים שניזונים מהתמכרות לצורת פרשנות אחת ומאבדים את הטעם של כל האחרות

אידאולוגיה למעשה היא סוג של סם שיוצר הטיה רעיונית מאוד חריפה. רוברט אנטון ווילסון כינה זאת מודל-תאיזם (Model Theism). לדבריו כל מי שמאמץ לעצמו מודל אחד שדרכו הוא מביט על העולם הופך אוטומטית למאמין דוגמטי שסוגד למודל שלו.

התהליך שמתרחש לאחר שהמאמין בחר באידאולוגיה שלו הוא כבר ידוע מראש. ווילסון סיכם אותו במשפט: What the thinker thinks, the prover proves. התהליך הזה שבו אנחנו מחפשים ללא הפסק סימנים בעולם על מנת להצדיק את האידאולוגיה שלנו הוא שאחראי לעובדה המבלבלת שכאשר מתרחשים אירועים כמו נפילת ברה"מ, ה-11 בספטמבר, האינתיפאדה השניה או כל אירוע פוליטי אחר אחר, כל אחד מהצדדים בויכוח מצליח כמעט תמיד לראות באירועים הצדקה לתפיסת העולם שלו.

וכך, מלבד במקרים נדירים קפיטליסטים ומרקסיסטים מצליחים להחזיק בדעות שלהם גם לאחר נפילת ברית המועצות וגם לאחר נפילת שוק המניות. אנרכו-פרימיטיביסטים ימצאו תמיד הוכחות לכך שפעם היה טוב יותר, וטכנואוטופיסטים לכך שפעם היה רע יותר. תומכי תיאורית ההתחממות הגלובלית ימצאו בכל מקום אינספור עדויות להתרחשותה ומי שמתנגד לה ימצא אנספור עדויות לכך שהיא אינה הזיה עלובה. כל אחד מהצדדים יתעלם בדרך כלל מהנתונים שאינם תואמים את האידאולוגיה ויבצע מאמץ פרשני לגייס את כל הנתונים הקיימים לטובת האידאולוגיה שלו שלו.

בשם ההשפעה המסממת של האידאולוגיה יוותרו כולם על האפשרות שלהם לראות את המציאות כמו שהיא ויאמצו במקום את נקודת ההשקפה של אידאולוגיה מסויימת. זהו הסימום האידאולוגי.

בשנות התשעים נהוג היה לדבר על סוף עידן האידאולוגיות. הדיבורים הללו שהלכו טוב יחד רעיון "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה עסקו ברעיון שעכשיו אחרי שהקומוניזם העולמי קרס, ואחרי שגם הפשיזם הלך לעולמו (נניח) אנחנו חיים בחברה מערבית ליברלית שכבר אינה מונעת על ידי אידאולוגיות. על פי הפרשנות הזו המאה העשרים הייתה המאה האידאולוגית ואילו המאה העשרים ואחת תהיה המאה הפוסט-אידאולוגית.

אלא שהפרשנות הזו לסוף האידאולוגיה היא כמובן צרה למדי. העובדה שרוב המדינות בעולם על מודל כלכלי ליברלי במשך תקופה מסויימת במהלך שנות התשעים עדיין לא אומרת שאידאולוגיות, באשר הן, נעלמו. במובן העמוק, שעליו דיבר מקנה. אנשים עדיין מפתחים וחיים אידאולוגיות מסביב לכל מיני דברים: מהמזון שהם אוכלים ועד המבנה של היקום שלנו.

ובכל זאת, הדיבור על הסוף של האידאולוגיה, במובן העמוק של הדבר, לא מרפה מהתרבות. בזמן האחרון נחשפתי לשני הוגים שדיברו כנגד אידאולוגיות בקונטקסטים מאוד שונים ומרתקים ונתנו לי תקווה שאולי אנחנו אכן נעים לקראת סופה של האידאולוגיה.

הראשון שהייתי רוצה להזכיר כאן הוא הפעיל הסביבתי פול הוקן. בספר האחרון והנפלא שלו Blessed Unrest טוען הוקן שעליית תנועות זכויות האדם והסביבה בעשרות השנים האחרונות מבטאת תהליך אדיר מימדים שמתרחש בחברה המערבית. התנועה הזו שמורכבת לדברי הוקן מכמליון ארגונים ו-100 מיליון חברים מסביב לעולם עשויה לדעתו של הוקן להפוך לתנועה המשמעותית ביותר של המאה ה-21.

אבל מה שמעניין אותי במיוחד הוא האופן שבו הוקן מבחין בין תנועות האדם והסביבה שצצות כיום מסביב לעולם בקצב מסחרר לעומת התנועות האידאולוגיות של המאה העשרים.

ראשית, בניגוד לרוב התנועות החברתיות עד כה שהתבססו על ארגונים בעלי מבנה מרכזי שמאוחר יותר התפצלו הרי שמאות אלפי תנועות האדם והסביבה של ימינו לא צמחו מתוך נסיון ליצור גוף אחד שירכז כח וסביב מנהיג אחד אלא דווקא מתוך נסיון לפזר את הכח. הקשרים ביניהם אינם קשרים ארגוניים אלא קשרים שנוצרים בצורה אורגנית בין ישויות עצמאיות.

שנית, התנועות הללו אינן מציעות איזושהי אידאולוגיה מסודרת שמנסה לארגן את כל העולם באופן מסוים. הוקן מתאר את התנועות הללו כתנועות המבוססות על רעיונות. ורעיונות, לעומת אידאולוגיה אינם דוגמות שצריך להגן עליהם בכל מחיר. רעיונות הם משהו שאפשר לבדוק אותו. אם הוא עובד ממשיכים איתו ומשכללים אותו, אם לא, זורקים אותו לפח ומנסים רעיון חדש. בסופו של דבר, הוקן מתאר את התנועה הסביבתית כתנועה שבאה לתקן את הנזקים שיצרו האידאולוגיות של המאה העשרים.

אדם אחר שנתן לי תקווה שיותר ויותר אנשים מבינים ויבינו את הכשל האינהרנטי שיש באידאולוגיה הוא הפסיכולוג פיליפ טטלוק. טטלוק שחוקר כבר מעל ל-20 שנה את מידת ההצלחה של מומחים לחזות את העתיד הגיע בסופו של דבר למסקנה מעניינת: מה שקובע את מידת ההצלחה של מומחים לחזות את העתיד אינו קשור דווקא בתוכן של תחזיות העתיד שלהם, אלא באופי שלהן.

בהרצאה שנשא עבור קרן העכשיו הארוך ושקיבלה את הכותרת "למה שועלים הם חזאים טובים יותר מקיפודים" עושה טטלוק שימוש בחלוקה שעשה ההוגה ישעיה ברלין בחיבור שלו "הקיפוד והשועל".

כותרת החיבור של ברלין נסמכת על המשורר היווני ארכילוכוס שאמר "השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול". על פי וויקיפדיה העברית:

"ברלין יוצא מן התמצית הרעיונית המובאת בפתגם זה, ומשתמש בה כמטאפורה כאשר הוא דן במתח שבין ראיית עולם מוניסטית לפלורליסטית. לפי ברלין, נחלקים ההוגים והיוצרים לשתי קטגוריות:
קיפודים – אלה הרואים את העולם מבעד לעדשה חד-ממדית; עם סוג זה של הוגים נמנים לדוגמה דנטה אליגיירי, אפלטון, פסקל, הגל, דוסטויבסקי, ניטשה, איבסן ופרוסט.
שועלים – הוגים המתבססים על מגוון רחב של התנסויות ואינם מצטמצמים לשיפוט על בסיס רעיון יחיד. לדוגמה: שייקספיר, הרודוטוס, אריסטו, מישל דה מונטן, ארסמוס מרוטרדם, מולייר, גתה, פושקין, אונורה דה באלזאק וג'יימס ג'ויס."

טטלוק משתמש באבחנה של ברלין על מנת לדבר על שני סוגי מומחים שנותנים תחזיות לעתיד. סוג אחד הוא זה שמאבחן תופעה אחת גדולה: משבר אקולוגי, סינגולריות טכנולוגית, עליית הטרור וכו' ומפרש בהתאם לה את המציאות כולה. הנטיה האידאולוגית של הקיפוד גורמת לו להשתמש במודל אחד לקריאת  המציאות ולהתעלם מפיסות מידע שונות ממנו. קיפודים גם נוטים להיות פסקניים בהרבה בתחזיותיהם מאשר שועלים (למשל להצהיר שאין כל סיכוי שמאורע יתקיים, או שהוא יתקיים בהכרח) שנוטים לשלב בין כל מיני פיסות רעיונות שהם תופסים בדרך על מנת להציג תחזיות מורכבות יותר ולא מוכנים לקבל שום דבר כעובדה גמורה לכאן או לכאן.

המחקר של טטלוק מראה שבמקרים מסוימים, כאשר קיפוד עולה על רעיון גדול שכולם פספסו ונחוש לרדת לחקר השלכותיו יש לקיפודים יתרון בצפיית מאורעות גדולים מאוד כמו קריסת הקומוניזם. עם זאת ברובם המכריע של המקרים למרות שהקיפודים נטו להיות נחרצים ודעתניים בהרבה מהשועלים הם גם טעו לעיתים הרבה יותר קרובות. העובדה שהם עובדים עם מודל אחד בלבד גורמת להם לפספס שוב ושוב דברים אחרים שמתרחשים במקביל למודל שלהם ולצאת בתחזיות חד ממדיות מדי לכאן ולכאן.

את השאלה מה זה אומר על כל מיני עתידנים בני ימינו נשאיר להזדמנות אחרת. מה שמעניין זה שזוהי ההוכחה הטובה ביותר שראיתי עד עכשיו לכך שאידאולוגיה היא סם שפוגע בשיפוט שלנו כבני אדם.

המגמה להפוך לאידאולוגים היא כמובן  לא נחלתו של צד אחד או אחר. וזו גם הסיבה שאחד הדברים שמקנה דרש מהתנועה הפסיכדלית הוא לבחון את עצמה שוב ושוב על מנת שלא תהפוך לאידאולוגית. אידאולוגיה היא חלק מהמדיום האנושי ולכולנו יש איזושהי נטיה להפוך לאידאולוגים. אני בעצמי זוכר כמה התמכרויות אידאולוגיות שעברתי בחיי כמו גרמניות, ציונות, שמאלניות, ימניות, אורתודוקסיה יהודית, טכנואוטופיזם, רפואה אלטרנטיבית ועוד כמה שאני בטוח שעדיין מסתובבות לי במערכת. כדאי להסתכל בפנים ולשאול את עצמנו איזה אידאולוגיות מזינות אותנו.