טכנומיסטיקה

המלצת צפיה: יס מן

Yes!

הסרט החדש של ג'ים קרי, יס מן, זכה לביקורות מעורבות מהמבקרים. השבוע צפיתי בסרט בפעם שניה וחשבתי על זה שאולי הסרט הזה נתפס כעוד קומדיה נוסחתית רק בגלל שחלק מהמבקרים ממהרים להקל ראש במסר שלו ובאפקטיביות שבה הוא מעביר אותו.

זה נכון שהסרט יס מן הוא סרט נוסחתי אבל בלי להתיימר יותר מדי הוא גם אחד הסרטים הרוחניים האפקטיבים ביותר שאני ראיתי בימי חיי. המסר שהוא מעביר נראה לחלק פשטני וזול, אבל לטעמי יס מן הוא דווקא דוגמה יפה לשילוב בין קומדיה מטופשת לבין מסרים רוחנים מדויקים ונכונים.

המהלך שיס מן בנוי עליו הוא מהלך פשוט מאוד. קארל אלן (ג'ים קרי) הוא טיפוס שלילי שסוגר עצמו בפני העולם החיצון ומתחמק מכל ניסיון למגע של העולם החיצוני. אורח החייים של קארל מביא אותו לבסוף לרגע משבר שבו הוא מחליט להצטרף לסדנה בשם "כן!" שגורסת ש"'כן' הוא ה'לא' החדש" ומלמדת את המשתתפים בה לומר כן לכל הזדמנות שנקרית בדרכם.

כשקארל מתחיל לנסות את השיטה החדשה מתחילים לקרות דברים מופלאים. בלי לחשוף את העלילה של יס מן, אני יכול לומר שיס מן הוא אחד התשדירים המוצלחים ביותר שקראתי לרעיון שהחיים הם משחק אחד גדול שיש לשחק אותו בשמחה. יס מן מדגים שוב ושוב איך כשלא מתעצלים ונותנים לחיים הזדמנות הם מתגמלים אותנו בשפע של חוויות חדשות ואפשרויות לצמיחה. אז נכון, הרעיון הזה כנראה נראה לרבים נדוש וקלישאי, ובמיוחד כשהוא מופיע בסרט הוליוודי, אבל לטעמי במציאות שאנחנו חיים בה, בעולם ציני ומשועמם מעצמו, זהו מסר שאי אפשר להדגיש מספיק.

הסרט הזה הצליח, בערב שראיתי אותו, לשנות לי את מצב הרוח מהקצה השלילי אל הקצה החיובי, לגרום לי לחשוב עליו בימים שאחר כך וגם לשפר את ההתנהגות שלי. בשביל כמה אנשים שאני מכיר הוא הצליח לשנות את ההתנהגות ודפוסי החשיבה, ולו לימים בודדים. בעיני סרט שמצליח לעשות את זה לאנשים הוא די נדיר. אז אם אתם בדאון איזה ערב, מומלץ לנסות את יס מן כבוסט טבעי למצב הרוח.

נ.ב.
בכלל, למי שמתעניין בפרודיות על ניו-אייג', מומלץ מאוד לראות את הסצינה שבה קארי מגיע לסדנת ה"כן" של טרנס באנדלי בתחילת הסרט, כנראה הפרודיה המשעשעת ביותר על תופעת "הסוד" עד עתה. Hilarious.

2 בינואר 2009 – 10:59 קטגוריות: קולנוע | תגובות (3)

איך התחלתי להאמין באלוהים

המאמר פורסם בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י-מעריב

יש בעולם המון סוגים של דרכים לחלק את האנשים, ואחת מהדרכים האלה היא בין אנשים שמאמינים לאנשים שלא מאמינים. ופעם, לפני לא כל כך הרבה שנים, אני הייתי בין מי שלא האמינו.

מוזר להזכר שהייתי פעם אתאיסט. אבל בימים ההם רק האיזכור של אלוהים היה מספיק על מנת להוציא אותי מדעתי. בכיתה ג' כשלמדנו את סיפור 'יונה' בכיתה הרגשתי שאני רותח מזעם. בסיום השיעור ביקשתי מהמורה רשות לומר לכיתה כמה דברים. בלב הולם ביקשתי מהתלמידים לשקול בדעתם מה היה קורה אם טרוריסטים היו חוטפים מטוס, דורשים שיוסגרו לידיהם היהודים בו ומאיימים שאם לא יעשה הדבר ה זה הם יהרגו את כל יושבי המטוס. תארו לעצמכם, הצעתי, שלאחר שאותו יהודי היה מסגיר עצמו בידי החוטפים כדי להציל את שאר הנוסעים היה מגיב העולם על ידי כך שהוא משבח את הטרוריסטים ומגנה את היהודי במקום להפך. בסיפור הזה, לא קל לנחש, אלוהים היה הטרוריסט ויונה היהודי. אחרי שאמרתי את הדברים האלה הסתכלה עלי המורה בצורה קצת מוזרה. בהפסקה שאלה אותי אחת הילדות אם זאת הייתה סוג של בדיחה.

הרבה שנים עברו מאותו היום ועד שאלוהים נכנס לי ללב. זה קרה בערך בגיל 19-20. אני הייתי סוג של פקיד בבסיס תל נוף וחברי היקר רע עמית שהוליך אותי בנבכי הקלאסיקה של הספרות העולמית במשך שנים של שירות צבאי מהורהר, אומלל ומאושר הגיע יום אחד להפסקת הצהריים ליד השק"ם כשהוא נרגש ורוטט ומספר לי שמצא אידאל חדש לחייו. לאידאל החדש הזה קראו אליושה והוא היה דמות בתוך ספר בשם "האחים קרמזוב" שסבתא שלי ז"ל סיפרה לי עליו בפעם האחרונה שפגשתי אותה לפני מותה, כשהייתי בן 13. וזה היה החזון החדש: לא עוד להיות האינטלקטואל המרושע והמנוון איוון קרמזוב, מעתה נהיה נפשות זכות, מעתה נהיה אליושה. לא הבנתי לגמרי על מה הוא מדבר. אבל זה היה נשמע שווה בדיקה.

כמה ימים מאוחר יותר כבר הייתי עמוק בתוך האחים קרמזוב. ושם זה קרה אני חושב, הטרנספורמציה הזו, הרגע האלכימי הזה שבו מתחולל השינוי הפנימי והכל כך בלתי מוסבר הזה מחוסר אמונה לאמונה.

איך להפוך מאתאיסט למאמין ברגע אחד

הקונברסיה, אותה חווית המרת חומרי הלב שוויליאם ג'יימס עוסק בה בהרחבה בספרו "החוויה הדתית לסוגיה", מתרחשת במגוון צורות שונות. יש אנשים שמגלים את אלוהים במעין זינוק אמונה, אחרים משתכנעים דווקא על ידי מערכת תיאולוגית מגובשת היטב ויש מקרים שבהם המרת הדעת היא תוצאה של שינוי כימי במח, מכוון או לא מכוון, או של רגע התגלות ספונטני.

לקונברסיה אין חוקיות, אבל אני חושב שאולי אי אפשר להניע אותה מבחוץ. אולי כמו שלייבוביץ' נהג לטעון, היא יכולה להגיע רק אם יש באדם משהו שכבר מוכן לרעיון. כי אלוהים חייב לנבוט מבפנים בסתר בעבור כל אדם שמגלה את האמונה שבתוכו. ועד הרגע האחרון לפני שהיא מתרחשת הקונברסיה נראית בלתי אפשרית כמו פיגוע 11 ספטמבר בלב התאומים הרציונלים שבמח שלך.

אז מה גרם לזה? איך הפכתי מאדם ספקן לאדם מאמין? הרי עד היום הוכחות לקיומו של אלוהים (או לאי קיומו) לא נחשבות בעיני כלום. אז איך השתכנעתי?

כשאני מנסה להזכר ברגע ההוא שבו הדברים השתנו בשבילי מקצה לקצה אני נזכר בדבר אחד – יופי ואור.

יופי ואור, ואידך זיל גמור. כל אחד צריך לגלות עבור עצמו את ההוכחה שלו לכך שאלוהים קיים. הוכחות אונתולוגיות, היסטוריות או מדעיות עובדות רק בתיאוריה. מה שצריך זה חוויה ישירה ודוסטוייבסקי הוא זה שנתן את הדחיפה קלה שלי לעבר תהום ההתנסות.

אני זוכר את עצמי רוכב ברכבת ההפתעות הסוערת של קרמזוב במשך מספר שבועות ואז יום אחד לקראת סיומו של הספר זה קרה. רגע שאני יכול לתאר אותו רק כנס. פתאום באמצע הקריאה, נדמה לי שזה היה כשאליושה נשא את הנאום שלו על קבר הילד הרך, הכל התחבר, המציאות כולה הופיעה לפני שקופה וצלולה. קשה לתאר מה ראיתי שם, ואני גם לא בדיוק זוכר. אני רק זוכר שזה היה רגע של התגלות מהסוג הזך ביותר שנובע ישירות מהלב. אני יודע כמובן שבקנה מידה רציונלי לא היה פה הוכחה לכלום, אבל זה כל מה שהייתי צריך. מה שאני זוכר הוא שבאותו רגע אמרתי לעצמי שבעולם שקיים בו דבר יפה ומושלם כל כך חייב להיות גם אלוהים, כי עצם קיומו של הדבר הזה כבר מצדיק את קיומם של כל הדברים הטובים והרעים בעולם. הייתי בן 20 ואני זוכר שנשבעתי לעצמי שלעולם לא אשכח את הרגע הזה. שתמיד, לא משנה לאן אגיע בחיים האלה, אזכור שהיופי האינסופי הזה קיים. הזכרון שהיופי הזה קיים יהווה הקמיע שלך, הבטחה תמידית של האל שהוא איתך כאן בעולם.

קראתי פעם שמישהו מפורסם אמר, לא זוכר מי, שגם לו כל שאר העם הרוסי היו רשעים היה דוסטוייבסקי לבד מצדיק את קיומו לאורך ההיסטוריה כולה. דוסטוייבסקי.

השבוע חשבתי עוד קצת על הספר הזה שנשאר תמיד בראש רשימת הספרים האהובים שלי הבנתי שהתובנה הזו שהייתה לי אז בסיום קריאת הרומן של דוסטוייבסקי עוסקת בדיוק באותו דיון אלמותי בין אליושה לאיוואן קרמזוב באותו בית מרזח שבו נפגשו לסגור את כל הסוגיות שבין השמיים לארץ. בדיון שנפרש על פני מספר פרקים ארכניים (אבל מרתקים) מתאר איוון קרמזוב את כל הזוועות, העוולות והרעות שמעולל המין האנושי על פני האדמה. איוון מתאר את סבלו של הילד הקטן והתמים שאציל רע לב משסה בו את כלביו. גם לו יחזור ישו בסוף הימים, אומר איוון, לא יוכלו הוא וכל מלכות השמיים לכפר על כאבו של הילד הקטן הזה. שום דבר, וגם לא כל צבאות השמיים, לא יוכל לכפר על דמעות העלבון שזרמו על לחיו של הילד המת.

כל הזמן הזה אליושה יושב מולו ודומע, אבל יש לו אמונה אחת שהוא לא מוכן להרפות ממנה. האמונה שכשיגיע ההוד הגדול הזה של מלכות השמיים הוא יכפר על כל זה. לא ברור איך, אבל לפתע הכל יקבל את המשמעות שלו. כל העוולות שהתרחשו על פני האדמה יגאלו ויהפכו לחלק מהסדר הגדול.

והדבר הזה שאליושה האמין בו הוא בדיוק מה שהתגלה בפני אז. ירידת מלכות שמיים אל תוך התודעה וההבנה שהנה: הנה הדבר הקדוש הזה. הדבר הקדוש הזה שמעמיד את כל מה שסבלת כל ימיך, ואת כל מה שסבלו כולם בהקשר אחר וקדוש.

אמונה באמונה
ומאז אני מאמין באלוהים?

הדברים כמובן לא פשוטים עד כדי כך. ראשית כל בגלל שאת המילים "להאמין" ו"אלוהים" אפשר להבין בכל כך הרבה צורות שהדיבור עליהן הוא כמעט חסר משמעות.

שנית בגלל שהתודעה שלי קפריזית מדי בשביל שבועות נצחיות. היא קופצת ומדלגת בין הרים ועמקים מנטלים. בבשבועות ובחודשים אחרי שקראתי בקרמזוב חייתי בתחושה של היי. פתאום זה היה נראה טיפשי להיות עצוב בגלל העולם הזה, כשיש את הדבר ההוא, המושלם כל כך, חבוי בין הדפים של קרמזוב. אחר כך גם זה חלף.

חלף וחזר. וחלף וחזר. החיים שלי הם מאז סיפור הרצוא ושוב של הניסיון לגעת שוב ושוב בדבר ההוא שמעניק להכל משמעות והקשר. אבל אף פעם לא שכחתי לגמרי את הדבר ההוא שראיתי בין הדפים של האחים קאראמזוב. אפילו כששכחתי מה זה היה בדיוק שריגש אותי כל כך שם, אני תמיד לוקח איתי את הזכרון הזה לכל מקום. אתה ראית את הדבר הזה. והוא היה שם. והוא ציווה עליך לזוכרו לכל ימי חייך.

יש מבחינתי משהו מאוד הגיוני בסוג הזה של אמונה כי כמו החוויה הפסיכדלית היא מבוססת על נסיון אישי ולא על דוגמות או שאלות שאין לך ידע אמיתי עליהן. יש רבנים שניסו להוכיח לי שמעמד הר סיני חייב היה להתרחש כמו בתורה בעזרת נימוקים כאילו מדעיים. לייבוביץ' הגדיר מתישהו את הנצרות כדת שמבוססת על האמונה באירועים ההיסטוריים של שנת 33. המוסלמים אומרים שמוחמד נלקח על בהמה פלאית בשם אל-בוראק שלקחה אותו למסגד אל-אקצה.

מאיפה אני יודע אם מעמד הר סיני התרחש? או אם ישו עשה ניסים בגליל? או אם מוחמד טס לאל-אקצה? כיצד אני יכול לבסס את כל תפיסת עולמי על משהו שמישהו אחר סיפר לי שקרה ומישהו אחר סיפר שלא?

כשאני חושב על אלוהים, אני לא חושב על אלוהים עם זקן או אלוהים מגולח. אני חושב על אלוהים שנמצא בכל מקום, קרוב אלי עד כדי אחדות ורחוק ממני עד כדי אחרות מוחלטת. האלוהים הזה לא יכול להיות מבוטא בשום דוגמה או הגדרה, בגלל שהמהות שלו היא שהוא חומק מכל הגדרה או ניסיון לכנות אותו בשם.

האמונה שלי נובעת מהחוויה של מגע ישיר עם הדבר ההוא, אבל היא גם מבוססת על משהו אחר בסיסי הרבה יותר שהפגישה עם הדבר האחר ההוא הוא מה שמקיים אותה. היא מבוססת על אמונה באמונה. אמונה בכך שהשאלה האם יש אלוהים זהה לשאלה האם העולם טוב, זהה לשאלה האם לבטוח באדם שמולי, זהה לשאלה האם להאמין באנושות, זהה לשאלה האם להאמין בעצמי. האמונה שלי מבוססת על ההחלטה הנחושה לענות על התשובות האלה תמיד שוב ושוב ב"כן". לא בגלל שאני יודע, אלא בגלל שאני מאמין – כי לאף אחת מן השאלות האלה אי אפשר לפי דעתי לתת תשובה עובדתית. כל מה שאפשר לתת עליהם זה תשובה של אמונה.

האמון הזה שצריך לתת ביקום, בבני האדם ובעצמך אינו מושתת על כל מידע מוקדם. זה לעמוד שוב ושוב מול מצב של בחירה מתוך חוסר ידע מוחלט אם את העולם ברא אלוהים או השטן ולבחור שוב ושוב לתת אמון. לחבק תמיד את היקום, לפני שאתה יודע אם הוא בא אליך במתנות או בסכין שלוף.

וזה, אני חושב, מה שעשה אליושה קארמאזוב.

נ.ב.
הפך בשנה האחרונה ללהיט ורב מכר. הגיע הזמן להתחיל לייבא מחו"ל גם טרנדים טובים.

26 בדצמבר 2008 – 15:50 קטגוריות: מיסטיקה | תגובות (37)

נגד האידאולוגיה

לפילוסוף הפסיכדלי טרנס מקנה היה קייס נגד אידאולוגיות. אחד מהמשפטים המפורסמים של מקנה "תרבות ואידאולוגיה אינן חברות שלך" נועד להזהיר את כל מי שמוכן להקשיב מפני ההשפעה המסממת שיש לאידאולוגיות על המח האנושי. על פי מקנה העולם מורכב מדי על מנת שניתן יהיה לצמצם אותו במודל אחד . ולכן כל מי שמנסה לראות את העולם דרך עיניים של איזושהי אידאולוגיה מתחיל בהכרח לפספס המון פרטים שנדחקים הצידה משום שהם לא מתאימים לתמונה המונוליתית שאותה אידאולוגיה מנסה לייצר מהעולם.

המגרעה הזו משותפת לכל האידאולוגיות, ויהיו הן: מרקסיזם, קפיטליזם, פמיניזם, שוביניזם, פונדמנטליזם, ליברליות, טכנו-אוטופיזם, סיינטיזם, אוכל אורגני או כל דבר אחר. לא יהיה מיותר לציין שהדבר תקף גם לגבי אידאולוגיות פרשניות או פילוסופיות כמו סטורקטורליזם, דקונסטרוקציה, the cultural turn בסוציולוגיה, הפסיכואנליזה או הביהביוריזם ואפילו שיטת ארגון המשחק של סקולארי.

אידאולוגיות ככלל נוטות לצמצם את החופש היצירתי שלנו כאינדיבידואלים ואת החופש שלנו להבין את העולם במגוון של דרכים ולצמצם אותנו לכיוון אחד. במובן הזה הן הופכות אותנו לג'אנקים אידאולוגים שניזונים מהתמכרות לצורת פרשנות אחת ומאבדים את הטעם של כל האחרות

אידאולוגיה למעשה היא סוג של סם שיוצר הטיה רעיונית מאוד חריפה. רוברט אנטון ווילסון כינה זאת מודל-תאיזם (Model Theism). לדבריו כל מי שמאמץ לעצמו מודל אחד שדרכו הוא מביט על העולם הופך אוטומטית למאמין דוגמטי שסוגד למודל שלו.

התהליך שמתרחש לאחר שהמאמין בחר באידאולוגיה שלו הוא כבר ידוע מראש. ווילסון סיכם אותו במשפט: What the thinker thinks, the prover proves. התהליך הזה שבו אנחנו מחפשים ללא הפסק סימנים בעולם על מנת להצדיק את האידאולוגיה שלנו הוא שאחראי לעובדה המבלבלת שכאשר מתרחשים אירועים כמו נפילת ברה"מ, ה-11 בספטמבר, האינתיפאדה השניה או כל אירוע פוליטי אחר אחר, כל אחד מהצדדים בויכוח מצליח כמעט תמיד לראות באירועים הצדקה לתפיסת העולם שלו.

וכך, מלבד במקרים נדירים קפיטליסטים ומרקסיסטים מצליחים להחזיק בדעות שלהם גם לאחר נפילת ברית המועצות וגם לאחר נפילת שוק המניות. אנרכו-פרימיטיביסטים ימצאו תמיד הוכחות לכך שפעם היה טוב יותר, וטכנואוטופיסטים לכך שפעם היה רע יותר. תומכי תיאורית ההתחממות הגלובלית ימצאו בכל מקום אינספור עדויות להתרחשותה ומי שמתנגד לה ימצא אנספור עדויות לכך שהיא אינה הזיה עלובה. כל אחד מהצדדים יתעלם בדרך כלל מהנתונים שאינם תואמים את האידאולוגיה ויבצע מאמץ פרשני לגייס את כל הנתונים הקיימים לטובת האידאולוגיה שלו שלו.

בשם ההשפעה המסממת של האידאולוגיה יוותרו כולם על האפשרות שלהם לראות את המציאות כמו שהיא ויאמצו במקום את נקודת ההשקפה של אידאולוגיה מסויימת. זהו הסימום האידאולוגי.

לתקן את נזקי האידאולוגיה

בשנות התשעים נהוג היה לדבר על סוף עידן האידאולוגיות. הדיבורים הללו שהלכו טוב יחד רעיון "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה עסקו ברעיון שעכשיו אחרי שהקומוניזם העולמי קרס, ואחרי שגם הפשיזם הלך לעולמו (נניח) אנחנו חיים בחברה מערבית ליברלית שכבר אינה מונעת על ידי אידאולוגיות. על פי הפרשנות הזו המאה העשרים הייתה המאה האידאולוגית ואילו המאה העשרים ואחת תהיה המאה הפוסט-אידאולוגית.

אלא שהפרשנות הזו לסוף האידאולוגיה היא כמובן צרה למדי. העובדה שרוב המדינות בעולם על מודל כלכלי ליברלי במשך תקופה מסויימת במהלך שנות התשעים עדיין לא אומרת שאידאולוגיות, באשר הן, נעלמו. במובן העמוק, שעליו דיבר מקנה. אנשים עדיין מפתחים וחיים אידאולוגיות מסביב לכל מיני דברים: מהמזון שהם אוכלים ועד המבנה של היקום שלנו.

ובכל זאת, הדיבור על הסוף של האידאולוגיה, במובן העמוק של הדבר, לא מרפה מהתרבות. בזמן האחרון נחשפתי לשני הוגים שדיברו כנגד אידאולוגיות בקונטקסטים מאוד שונים ומרתקים ונתנו לי תקווה שאולי אנחנו אכן נעים לקראת סופה של האידאולוגיה.

הראשון שהייתי רוצה להזכיר כאן הוא הפעיל הסביבתי פול הוקן. בספר האחרון והנפלא שלו Blessed Unrest טוען הוקן שעליית תנועות זכויות האדם והסביבה בעשרות השנים האחרונות מבטאת תהליך אדיר מימדים שמתרחש בחברה המערבית. התנועה הזו שמורכבת לדברי הוקן מכמליון ארגונים ו-100 מיליון חברים מסביב לעולם עשויה לדעתו של הוקן להפוך לתנועה המשמעותית ביותר של המאה ה-21.

אבל מה שמעניין אותי במיוחד הוא האופן שבו הוקן מבחין בין תנועות האדם והסביבה שצצות כיום מסביב לעולם בקצב מסחרר לעומת התנועות האידאולוגיות של המאה העשרים.

ראשית, בניגוד לרוב התנועות החברתיות עד כה שהתבססו על ארגונים בעלי מבנה מרכזי שמאוחר יותר התפצלו הרי שמאות אלפי תנועות האדם והסביבה של ימינו לא צמחו מתוך נסיון ליצור גוף אחד שירכז כח וסביב מנהיג אחד אלא דווקא מתוך נסיון לפזר את הכח. הקשרים ביניהם אינם קשרים ארגוניים אלא קשרים שנוצרים בצורה אורגנית בין ישויות עצמאיות.

שנית, התנועות הללו אינן מציעות איזושהי אידאולוגיה מסודרת שמנסה לארגן את כל העולם באופן מסוים. הוקן מתאר את התנועות הללו כתנועות המבוססות על רעיונות. ורעיונות, לעומת אידאולוגיה אינם דוגמות שצריך להגן עליהם בכל מחיר. רעיונות הם משהו שאפשר לבדוק אותו. אם הוא עובד ממשיכים איתו ומשכללים אותו, אם לא, זורקים אותו לפח ומנסים רעיון חדש. בסופו של דבר, הוקן מתאר את התנועה הסביבתית כתנועה שבאה לתקן את הנזקים שיצרו האידאולוגיות של המאה העשרים.

לצוד את האידאולוג שבפנים

אדם אחר שנתן לי תקווה שיותר ויותר אנשים מבינים ויבינו את הכשל האינהרנטי שיש באידאולוגיה הוא הפסיכולוג פיליפ טטלוק. טטלוק שחוקר כבר מעל ל-20 שנה את מידת ההצלחה של מומחים לחזות את העתיד הגיע בסופו של דבר למסקנה מעניינת: מה שקובע את מידת ההצלחה של מומחים לחזות את העתיד אינו קשור דווקא בתוכן של תחזיות העתיד שלהם, אלא באופי שלהן.

בהרצאה שנשא עבור קרן העכשיו הארוך ושקיבלה את הכותרת "למה שועלים הם חזאים טובים יותר מקיפודים" עושה טטלוק שימוש בחלוקה שעשה ההוגה ישעיה ברלין בחיבור שלו "הקיפוד והשועל".

כותרת החיבור של ברלין נסמכת על המשורר היווני ארכילוכוס שאמר "השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול". על פי וויקיפדיה העברית:

"ברלין יוצא מן התמצית הרעיונית המובאת בפתגם זה, ומשתמש בה כמטאפורה כאשר הוא דן במתח שבין ראיית עולם מוניסטית לפלורליסטית. לפי ברלין, נחלקים ההוגים והיוצרים לשתי קטגוריות:
קיפודים – אלה הרואים את העולם מבעד לעדשה חד-ממדית; עם סוג זה של הוגים נמנים לדוגמה דנטה אליגיירי, אפלטון, פסקל, הגל, דוסטויבסקי, ניטשה, איבסן ופרוסט.
שועלים – הוגים המתבססים על מגוון רחב של התנסויות ואינם מצטמצמים לשיפוט על בסיס רעיון יחיד. לדוגמה: שייקספיר, הרודוטוס, אריסטו, מישל דה מונטן, ארסמוס מרוטרדם, מולייר, גתה, פושקין, אונורה דה באלזאק וג'יימס ג'ויס."

טטלוק משתמש באבחנה של ברלין על מנת לדבר על שני סוגי מומחים שנותנים תחזיות לעתיד. סוג אחד הוא זה שמאבחן תופעה אחת גדולה: משבר אקולוגי, סינגולריות טכנולוגית, עליית הטרור וכו' ומפרש בהתאם לה את המציאות כולה. הנטיה האידאולוגית של הקיפוד גורמת לו להשתמש במודל אחד לקריאת המציאות ולהתעלם מפיסות מידע שונות ממנו. קיפודים גם נוטים להיות פסקניים בהרבה בתחזיותיהם מאשר שועלים (למשל להצהיר שאין כל סיכוי שמאורע יתקיים, או שהוא יתקיים בהכרח) שנוטים לשלב בין כל מיני פיסות רעיונות שהם תופסים בדרך על מנת להציג תחזיות מורכבות יותר ולא מוכנים לקבל שום דבר כעובדה גמורה לכאן או לכאן.

המחקר של טטלוק מראה שבמקרים מסוימים, כאשר קיפוד עולה על רעיון גדול שכולם פספסו ונחוש לרדת לחקר השלכותיו יש לקיפודים יתרון בצפיית מאורעות גדולים מאוד כמו קריסת הקומוניזם. עם זאת ברובם המכריע של המקרים למרות שהקיפודים נטו להיות נחרצים ודעתניים בהרבה מהשועלים הם גם טעו לעיתים הרבה יותר קרובות. העובדה שהם עובדים עם מודל אחד בלבד גורמת להם לפספס שוב ושוב דברים אחרים שמתרחשים במקביל למודל שלהם ולצאת בתחזיות חד ממדיות מדי לכאן ולכאן.

את השאלה מה זה אומר על כל מיני עתידנים בני ימינו נשאיר להזדמנות אחרת. מה שמעניין זה שזוהי ההוכחה הטובה ביותר שראיתי עד עכשיו לכך שאידאולוגיה היא סם שפוגע בשיפוט שלנו כבני אדם.

המגמה להפוך לאידאולוגים היא כמובן לא נחלתו של צד אחד או אחר. וזו גם הסיבה שאחד הדברים שמקנה דרש מהתנועה הפסיכדלית הוא לבחון את עצמה שוב ושוב על מנת שלא תהפוך לאידאולוגית. אידאולוגיה היא חלק מהמדיום האנושי ולכולנו יש איזושהי נטיה להפוך לאידאולוגים. אני בעצמי זוכר כמה התמכרויות אידאולוגיות שעברתי בחיי כמו גרמניות, ציונות, שמאלניות, ימניות, אורתודוקסיה יהודית, טכנואוטופיזם, רפואה אלטרנטיבית ועוד כמה שאני בטוח שעדיין מסתובבות לי במערכת. כדאי להסתכל בפנים ולשאול את עצמנו איזה אידאולוגיות מזינות אותנו.

23 בדצמבר 2008 – 13:40 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (6)

מחקר פסיכדלי אקדמי ועוד כמה קישורים פסיכדלים שהצטברו

מחקר בתחום הפסיכדליה היה להיט באקדמיה של שנות השישים. באותה תקופה עליזה כשפסיכולוגים נהגו להזמין כמויות סיטונאיות של LSD ממעבדות סנדוז בשוויץ ביצעו חוקרים (בעיקר בתחום הפסיכולוגיה) מעל לאלף מחקרים קליניים עם חומרים כמו פסילוסיבין, מסקלין, LSD ו-DMT והגיעו להשגים די מדהימים בתחומים כמו פסיכולוגיה, תיאולוגיה, עידוד יצירתיות וטיפול במגוון של בעיות.

לתקופה מסוימת נחשבו סמים פסיכדלים כחומרים פלאיים, אבל שורה של נסיבות הובילה להוצאתם מחוץ לחוק. כך שהחל משלב מסוים באמצע שנות השישים החלו האוניברסיטאות שעד אז עודדו מחקרים בחומרים החדשים לתקוע מקלות בגלגלים של מי שביקשו לחקור סמים פסיכדלים ובמקרים מסוימים אפילו להשמיד חומרים יקרי ערך על המחקרים שנערכו בחומרים הללו.

חיבוק האהבים בין האקדמיה "החופשית" למשטרות העולם נמשך מאז כבר עשרות השנים. ברוב הספריות האוניברסיטאיות, בוודאי בישראל, לא תמצאו יותר מקומץ של ספרים מהספרות הענפה שנכתבה על פסיכדליה. הנושא כולו נחשב מוקצה, סובל מסטיגמות של "תמהוניות" ונחשב כנושא משהו שאקדמאי רציני ירחק ממנו כאש. מאמרים אקדמאים זורמים כידוע למקומות שבהם נמצאים מענקים ותקציבי מחקר והעובדה שמאות המחקרים שנערכו בשנות השישים עוד לא התחילו אפילו לגרד את קצה הקרחון של החוויה הפסיכדלית והתופעות המשויכות לה לא הצליחה לשכנע את האוניברסיטאות שמצבי תודעה שמליוני אנשים התנסו בהם באופן מזה אלפי שנה ושתרבויות שלמות הושתתו עליהם הם אובייקט ראוי למחקר. על כך התווספה כמובן הבעיה הפעוטה שהרשויות נטו להעמיס קשיים ולאסור כל מחקר בחומרים פסיכדלים אף על פי שהמחקרים הפסיכדלים בשנות השישים נחשבו בטוחים למדי ולא הובילו לאף אסון יוצא דופן (לעומת מחקרים אחרים שחברות התרופות מנהלות בשגרה).

האביב הפסיכדלי

מאז תחילת שנות האלפיים ניכרת בכל זאת התעוררות בתחום המחקר הפסיכדלי. זרזיף קטן של מחקרים פסיכדלים הצליח לעבור את הפילטרים הנוקשים של הממסד, לקבל אישור ואף להגיע לפרסום. ביניהם לדוגמה המחקר שפרסמו בשנת 2006 חוקרים מאוניברסיטת ג'ון הופקינס ושהראה שפטריות פסילוסיבין מהסוג שנאסר לאחרונה בהולנד יכולות לגרום לחוויות מיסטיות אותנטיות הזהות לאלו שמיסטיקנים מדווחים עליהן מזה מאות שנה.אפילו בארץ ביצעו בשנים האחרונות טיפולים בנפגעי הלם קרב בעזרת MDMA, החומר הפעיל באקסטזי והגיעו לתוצאות יפות.

ארגון MAPS י (Multidisciplinary Association for Psychedelic Studies) שנוסד ב-1986 על ידי הפעיל הפסיכדלי ריק דבלין מקשר כיום בין מדענים פסיכדלים מסביב לעולם ומשתדל באמצעים הפיננסים המועטים העומדים לרשותו לסייע להם לתכנן, לממן ולקבל אישורים למחקרים פסיכדלים. ועם זאת זה עדיין שבריר מזערי ממה שניתן לעשות במחקר לגבי האופן שבו חומרים פסיכדלים יכולים לסייע בחילול טרנספורמציה חיובית בחברה שלנו.

אחת הדרכים החשובות שבה אפשר להפיץ את הידע על הכוח שיש לחומרים הללו לעזור לאנשים וגם לנו כחברה היא בעזרת מחקרים מדעיים ריגורוזיים שיראו את האפשרות להשתמש בהם בצורה בטוחה, חיובית ואפקטיבית. כאשר התקווה היא שכאשר החיוב וחוסר הסיכון שבשימוש מבוקר בחומרים הללו יגובו במחקרים מדעיים תיווצר מתישהו בעתיד האפשרות לרפורמה ביחס החברתי אליםה. כלומר, העובדה שמחקרים כאלו התנהלו כבר לפני 40 שנה לא מנע מאף אחד לעצור אותם בגסות כבר אז, אבל זה לא אומר שאי אפשר לנסות שוב.

PSQ

יוזמה אחת כזו שרציתי לספר עליה כאן היא היא יוזמה בשם ה-Psychedelic Salon Quarterly שהיא מעין ספין אוף של אתר ה-Psychedelic Salon, אחד האתרים הפסיכדלים המשובחים ביותר ברשת. לפני שאני מספר קצת על ה-PSQ אני מרגיש שאני חייב לספר קצת על ה-Psychedelic Salon ואני גם מרגיש שזה קצת לא פיירי שלא סיפרתי עליו עד היום משום שהאתר הזה נתן לי בשנה האחרונה יותר משנתן לי איזשהו אתר ברשת, Ever.

ה-Psychedelic Salon היא תוכנית פודקסטים פסיכדלית שאותה מנחה הסופר והפעיל הפסיכדלי לורנזו האגרטי. במסגרת התוכניות שלו משמיע האגרטי הרצאות של דמויות מפתח בהיסטוריה של של הקהילה הפסיכדלית כמו טרנס מקנה, טימותי לירי, אלדוס האקסלי או סשה שולגין וגם של הוגים פסיכדלים עכשווים כמו דניאל פינצ'בק, אריק דיוויס, ברוס דיימר, האמן הפסיכדלי אלכס גריי (שבהרצאה משותפת עם אשתו ובתו מספר איך זה לחיות חיי משפחה פסיכדלים)

ועוד רבים רבים ואחרים. אני לא יכול להמליץ על האתר הזה מספיק, משום שהוא באמת פוצץ לי את המח ברמות שקשה לי לתאר. אני אישית משתדל להקשב להרצאות של הסלון לפחות שעה בשבוע ואם יש לכם עניין בתודעה שלכם, ביקום או סתם ברעיונות שהם לחלוטין Out There, אני ממליץ מאוד לשמוע בנסיעה במכונית או לשים אותן על האייפוד, או להשמיע בבית כשאתם עושים ספונג'ה או בכל הזדמנות אפשרית. להרצאות האלה יש תכונה מופלאה שכשאתה משלב אותן ביום יום שלך הן גורמות לכל פעולה לקבל משמעות נוספת, קוסמית ולהתרומם מעל הפרוזאיות היומיומית שלה.

ה-PSQ הוא ניסיון לרתום את הקהילה הבינלאומית שנוצרה סביב הסלון על מנת ליצור מחקר פסיכדלי אקדמאי ועצמאי, לאפשר למחקרים פסיכדלים לחזור ולהתפרסם וליצור קהילה למחקר פסיכדלי. דין הדוק מהצוות של ה-PSQ מסר לי שהם מחפשים כרגע סקירות למאמרים בתחום וגם מאמרים אקדמיים בנושאים של פסיכדליה. אז אם אתם חוקרים פסיכדלים או רוצים לתרום למחקר האקדמי של הפסיכדליה, ה-PSQ יכול להיות מקום טוב לפנות אליו בנושא – כאן.

ועוד שני לינקים סטלניים משעשעים

ואם אני כבר כותב כאן על הסלון, נדמה שזה הזמן לשחרר כאן עוד כמה לינקים פסיכדלים ששעשעו אותי בחודשים האחרונים. אחד מהפודקסטים המצליחים האחרים בסצינת הפודקסטים הפסיכדלים המשגשגת ברשת הוא רשת הפודקסטים הסטלניים של ה-DopeFiend שמכילה קבוצה של פודקסטים פופולרים לסטלנים.

אני אישית פחות מקשיב לפודקסטים של הדופ-פינד בגלל שאני נהנה יותר מההרצאות האינטלקטואליות והמובחרות שהאגרטי משדר בסלון הפסיכדלי אבל אוהדי התוכניות הללו טוענים שהם כוללות אינפורמציה יקרה ומובחרת בתחומי הפסיכדלים (בעיקר כל מה שקשור לקנביס). ה-Dopecast לדוגמה הוא תוכנית כמו תחנת רדיו מיקום סטלני מקביל לשלנו. היא כוללת הרבה ראיונות עם סטלנים מדופלמים ומוזיקה משובחת, ויכול להיות משעשע להאזין לה. אבל הסיבה האמיתית שהתחשק לי לכתוב כאן על ה-Dopecast היא התוכנית השערורייתית ששידרו שם החברים ב-11 באוגוסט מפסטיבל ה-Big Chill הבריטי. מי שרוצה לדעת איך נשמעים אנשים שמנסים לבצע שידור רדיו לאחר שהתמסטלו משילוב של קנביס איכותי, פטריות פסילוסיבין וכמויות מסחריות של גז צחוק צריך לנסות להריץ לדקה העשירית של הפודקסט הזה. ככה כנראה זה היה נשמע אם מישהו היה מחדיר LSD למשקאות של השדרנים בגלי צה"ל.

ולינק משעשע אחרון שקיבלתי השבוע מחבר:
בארי קופר, קצין משטרה לשעבר שנואש מהשקרים של המלחמה בסמים הוציא DVD שבו הוא מלמד את הצופים כיצד להחביא קנביס מהמשטרה וזכה לחקירה צולבת וקיתונות בוז מהשדרנים השמרנים של רשת FOX האמריקאית. כך זה נראה.

נ.ב.

כרגע קראתי ב-Reality Sandwich את המאמר הזה שפורסם ב-Scientific American ונותן סקירה נרחבת, מקיפה ומעמיקה יותר של כל מה שכתבתי עליו כאן בנוגע לתחיה של המחקר האקדמי של פסיכדליה בשנים האחרונות. מומלץ למתעניינים בתחום.

18 בדצמבר 2008 – 12:20 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (2)

מותה של העיתונות הישראלית – או למה אתר רשימות כל כך חשוב

בשבועות האחרונים הם נופלים אחד אחרי השני. מהדורות הדפוס של עיתונים ברחבי העולם נסגרות בזו אחר זו, רק השבוע שמענו על סגירת הטריביון. עוד אינספור מגזינים ועיתונים אחרים ממשיכים להנמיך את תעריפי הכותבים ביתר שאת. זה כאילו הם חיכו כולם למשבר הכלכלי, אבל למעשה זה המשך של מגמה לא כל כך מזדחלת שמתרחשת כבר מזה שנים.

צריך להגיד את זה בפה גלוי. לעולם העיתונות הישראלי (וכמובן יותר ויותר גם בחו"ל) אין יותר כסף לשלם לעיתונאים. וגם אם יש לו כסף אין לו שום רצון לשלם להם על כתיבה שיהיה בה איזשהו משמעות. לעיתונות הישראלית יש כסף לשלם מקסימום לחבורות של פסאודו-עיתונאים שיסקרו את הודעות היח"צ שמגיעות להם לתיבת המייל ויאספו פיסות רכילות או לעיתונאים שיסקרו נושאים בעלי ערך כלכלי.

את התוצאות ניתן לראות בשטח בצניחה חדה ומהירה ברמתם של האתרים הישראלים, אחד אחרי השני. לאחרונה אפשר להרגיש בצורה ברורה את סופה של מגמה מזדחלת. בעיתונות הישראלית פשוט אין מה לקרוא. לא נותר בעיתונות הזו אתר אחד או עיתון אחד שמיועד לאנשים חושבים. הכתבות המעטות של העיתונאים הרציניים שנותרו במערכת מוקפות בלהקות של ידיעות קצרצרות וחסרות ערך וגם הן מוכנסות במידה גוברת והולכת למיטות סדום שמטרתן לעקר אותן מכל תוכן.

בשבועות האחרונים אני מנסה להבין בעקבות הנסיון שלי בעולם העיתונות האם ניתן עדיין לומר בכלל משהו בעל משמעות במסגרת העיתונות. עד כמה האמת והשיח הצהבהב של התקשורת הישראלית יכולים לחפוף ועד כמה הם Mutually Exclusive. האם שני הדברים האלה, מה שהוא בעל משמעות, ומה שניתן לדבר עליו חופפים זה לזה במידה מסוימת או נחים רחוקים זה מזה כמרחק מזרח ממערב. המסקנה שאליה הגעתי היא שגם אם מתקיימת עדיין לעיתים חפיפה מינימלית בין שני הדברים האלה הרי שמדובר בשני מעגלים הנעים במהירות מסחררת בכיוונים הפוכים.

לעיתונות הישראלית אין יכולת או רצון לטפל או לדבר על אף אחד מהנושאים שעומדים כרגע כעל הפרק: לא במשבר הסביבתי-כלכלי, לא במשבר החברתי-תרבותי, ולא במשבר התודעתי. אם אפשר להתייחס לנושאים הללו בעיתונות הישראלית כיום הרי שזה רק כאנקדוטות מנותקות מכל הקשר כאשר כל אמירה בעלת משמעות נעטפת בהרבה צהוב מבריק ודביק. לעיתונות הישראלית יש כיום כלים בעיקר לטפל ביוסי בובליל, רכילות, תמונות גסות והפחדות מהפצצה האיראנית.

במצב זה העיתונות משרתת ביודעין או שלא ביודעין לא כרשות רביעית שמפקחת על המשטר אלא כחלק מהמישטור של התודעה של האוכלוסיה. במילים אחרות היא בסה"כ מנגנון נוסף שמטרתו לאפשר לנו להעמיד פנים שבחברה שלנו מתנהל שיח אמיתי. בעוד העיתונות עוברת תהליך מואץ של הצהבה וטריוויאליזציה והאקדמיה עוברת תהליך מזדחל של גטואיזציה שבו חוקרים מתוחמים בתחומים מצומצמים ומחוסרי כל קשר לעולם האמיתי הרי שמה שנמצא באמצע בין השניים, האיזור שבו מתנהלת מחשבה אמיתית וכנה, נעלם במהירות אל תוך האופק. העיתונות והאקדמיה, מי שהיו אמורים להיות בועז ויכין של המחשבה הציבורית רקובים ומכורסמים עד היסוד. העשיה בתוכם הופכת קשה עד בלי נשוא.

התהליך הזה שנוח כל כך לאותם גורמים שמעוניינים להמשיך את הרס הכוכב, המרקם החברתי והתודעתי מביא אותנו למצב הנוכחי של אוליגרכיה קפיטליסטית הנשלטת על ידי בעלי ההון. צורת השלטון הזו היא דיקטטורה המבוססת על ריכוז עקבי של הנכסים בידיים של מספר משפחות שליטות, ציבורים גדולים המכורים לסמים תודעתיים קשים בדמותם של סדרות ריאליטי ושאר לוח השידורים הטלוויזיוני ולחיצות סדירות וקצביות על בלוטות החרדה של הציבור מה"אויבים שמסביב".

למה רשימות כל כך חשוב
כבר שנים רבות שאני פותח את היום כל בוקר עם תפוח ועיתון. הבעיה היא שבשבועות האחרונים אני מגלה שכבר אין לי מה לקרוא בעיתון שלי. נשארתי עם תפוח בלי עיתון. אין מה לקרוא. אין רשות רביעית.

וזאת הסיבה שהנפילה של האתר של פרויקט רשימות השבוע הייתה סמלית וחשובה כל כך. כי במצב הקודר שבו נמצאת החשיבה והכתיבה בישראל 2009 הבלוגים הם המקום היחיד שבו אנשים שיש להם את הנכונות לכתוב משהו בעל משמעות עוד יכולים לעשות את הדבר הזה.

הבלוגים, נכון להיום, הם המקום האחרון שבו יכול להתנהל שיח בעל עומק, המקום היחיד שאפשר עוד לומר בו משהו בעל משמעות, המקום היחיד שמאפשר לתקשר. וזה כל כך נכון, אבל גם עדיין כל כך לא מגובש. בגלל שסוף עידן העיתונות הזה מלווה בתחושה אפוקליפטית ולא מלווה בינתיים בתחושה שהבלוגים יכולים להוות אלטרנטיבה מסודרת. או במילים אחרות, מה הלאה?

האם אנחנו זקוקים לאלטרנטיבה מסודרת כזו? בעבר העליתי את ההצעה לפתוח פורטל שירכז את הפוסטים האיכותיים ביותר של הבלוגוספירה ויהווה אלטרנטיבה לפורטלים המסחריים הגדולים. אני חושב שזה היה יכול לקדם את הנראות והנגישות של הבלוגוספירה הישראלית בשביל רוב קהל הקוראים, אבל לא בטוח אבל שזה מה שאנחנו זקוקים לו ומה שנכון מבחינת המדיום הבלוגי. ולדבר אחד הבלוגוספירה לא תוכל לדאוג בטווח הנראה לעין, בטח לא בארץ. היא לא תוכל לשלם לאנשים את השכר דירה. ולמרות כל המעלות שלה, אנשים עדיין צריכים לשלם שכר דירה.

פרוייקט רשימות חייב להמשך. הוא חייב להמשיך בגלל שהוא (כמו שאר הבלוגוספירה) מהווה את אחת הזירות האחרונות שבה יכול להתקיים שיח אמיתי ולא זומבי מהסוג שכבר מז
מן לא מתנהל בתקשורת ההמונים. מפתה לומר שבמדינה מתוקנת הפרויקט הזה היה מקבל תקצוב נדיב ממשרד התרבות, אבל כולנו יודעים שאם זה היה המצב הוא גם היה מאבד ממה שהופך אותו למוצלח ונכון כל כך. אותו הדבר תקף גם לגבי האפשרות לגבות כסף מהכותבים, שעד כמה שהיא אולי הכרחית, כך היא גם בעייתית מאוד מאוד.

פרוייקט רשימות חייב להמשך בגלל שהוא כיום אחד המקומות האחרונים בתרבות הישראלית שדברים טובים עדיין קורים ויכולים לקרות בו. במצב של סימום הולך וגובר של התודעה על ידי מדיית ההמונים, הוא קריאה בודדה למשהו אחר.

נ.ב.

פרשנות אופטימית יותר למצב תתקבל בשמחה

15 בדצמבר 2008 – 13:25 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (26)

מופע הסטנד-אפ הקוסמי

המאמר פורסם בסופשבוע בערוץ הניו-אייג' של אתר NRG-מעריב

הומור ורוחניות הם לא שני דברים שהולכים בדרך כלל ביחד. ההופעות של רוב הקומיקאים בטלוויזיה ניחנות בדרך כלל ברמת הרוחניות של בדיחת קרש. לעומת זאת רוב המורים הרוחניים (אם כי לא כולם) נוטים להיות טיפוסים די כבדים.

השילוב הנדיר הזה שבין הומור לתובנה רוחנית אמיתית ונדירה וביקורת חברתית אמיצה הוא שהפך את הסטנד-אפיסט האמריקאי ביל היקס לאחד הקומיקאים הגדולים של כל הזמנים. היקס שתפקד בו זמנית כנביא וסטנדאפיסט היה קומיקאי מנפץ מוסכמות ששילב בהופעתיו בין ביקורת חברתית, תובנות רוחניות והשתלחות חסרת רסן בממסד הדתי ובצרי המוח באשר הם. ההופעות שלו היו מופע נדיר שעירב בין תכנים פילוסופיים וחברתיים מהמעלה הראשונה לבין הרבה צחוק פרוע מה שגרם להיקס לתאר אותן כ"חומסקי מעורב בבדיחות גסות".

היקס נגד הנוצרים
מספרים על היקס שהיה כוכב קומי כבר בבית הספר היסודי. הכומר שחינך אותו בכנסיה בימי ראשון אמר לאימו שתשגיח על התפתחותו בתשומת לב יתרה. ביל אכן לא טרח אי פעם להזהר זהירות יתרה בדוגמות הנוצריות שנדרש להאמין בהן מתוקף השתייכותו המשפחתית. הנצרות ודתות ממוסדות אחרות היו מבחינתו בעיקר כר שופע לבדיחות. בתגובה ההורים של היקס לקחו אותו בגיל 17 לפסיכואנליטיקאי אבל זה לא מצא שום בעיה בהתפתחות שלו ורמז שההורים הם אלה שכנראה זקוקים יותר לטיפול מאשר הבן.

אבל הכומר צדק. היקס הפך לאיום על הנצרות הממוסדת. הבדיחות שלו על הנצרות העמידו את הדת הגדולה הזו באופן מגוחך, לדוגמה התמיהה שלו בשאלה למה הרבה נוצרים עונדים צלב על הצוואר "אתם חושבים שכשישו יחזור הוא ירצה לראות צלב? זה כמו לגשת לג'קי אונאסיס [אשתו של נשיא ארה"ב הנרצח ג'ון קנדי, ע.ה.] עם סיכה של רובה ציד על דש הבגד."

התגובות לא אחרו לבוא. היקס זכה להרבה תגובות שליליות במהלך ההופעות שלו. באחת ההופעות שלו שמופיעות ביוטיוב הוא מספר על אנשים שניגשו אליו באגרסיביות אחרי הופעה ואמרו לו "אנחנו נוצרים. אנחנו לא אוהבים את הדברים שאתה אומר". התגובה של היקס: "אז תסלחו לי".

למה אלוהים יצר את הרפובליקנים
אחד הדברים שהפכו את היקס לידועים לשמצה במיוחד בחוגים מסוימים היו הנטיות הפסיכדליות הבלתי מוסתרות שלו. היקס תמך במופגן בשימוש בסמים פסיכדלים. הוא מילא את ההופעות שלו בהתייחסויות להוגה הפסיכדלי טרנס מקנה ואפילו לתיאורית הקוף המסומם שלו שטוענת שסמים פסיכדלים היו חלק משמעותי באבולוציה של המין האנושי. "אף פעם לא מראים חדשות חיוביות על סמים בטלויזיה" הוא מתלונן באחת ההופעות שלו. "זה לא מוזר? בגלל שרוב החוויות שהיו לי על סמים היו חיוביות לאללה. מי המטומטמים האלה שהם מוצאים? הייתי רוצה להתקשר לחדשות ולומר להם: בואו לבית שלנו. תראו את טומי. הוא חזיר. צלמו אותו. הוא עושה את זה כבר שעות".

בהמשך אותו הקטע הוא תוהה. "מה עם סיפורי LSD חיוביים? האם לא יהיה שווה לבסס את הדעה שלך פעם אחת על מידע ולא על טקטיקות הפחדה, דעות קדומות ושקרים. רק פעם אחת. אני חושב שזה יהיה שווה ידיעה. 'הערב, איש צעיר על אסיד הגיע למסקנה שכל החומר הוא בסה"כ אנרגיה המתרכזת לתנודה איטית. שכולנו ישות מודעת אחת אשר חווה את עצמה בצורה סובייקטיבית. אין מוות, החיים הם חלום ואנחנו הבדיה של עצמנו".

גם חוקי המריחואנה זכו לביקורת חריפה בהופעות של היקס. לדעתו של היקס מי שמוציא את המריחואנה מחוץ לחוק בעצם אומר שאלוהים עשה טעות. בגרסה של היקס לבריאת העולם הנוצרית, אלוהים בורא את העולם ואז מגלה ששכח בתוכו המון גראס מפוזר בכל מקום. כדי למנוע מאנשים לעשן אותו, הוא נאלץ להמציא את הרפובליקנים.

גם הדעות של היקס על התרבות הפופולרית לא היו בדיוק פופולריות בקהל הרחב. היקס קונן על כך שאנשים רואים בלהקות בנים כמו הנערים החדשים בשכונה "דוגמה חיובית ילדים". "לעזאזל עם זה!" הוא קרא "ממתי בינוניות והתמסחרות הם דוגמה חיובית לילדים שלך. אני רוצה שהילדים שלי יקשיבו לאנשים שחיו עד הסוף. לא אכפת לי אם הם מתו בשלולית של הקיא של עצמם. אני רוצה מישהו שמנגן מכל הלב המזורגג".

החיים הם נסיעה בפרק שעשועים
כל זה לא הפך את החיים של היקס לקלים. היקס סבל במשך שנים מההתמכרות שלו לסמים כמו אלכוהול וסיגריות כמו גם מהעובדה שקומיקאי מיינסטרים כמו דניס לירי לקח את החומר שלו, התאים אותו לקהל הרחב (ואם צפיתם ב-MTV בשנות התשעים אתם בוודאי זוכרים את לירי) וזכה איתו להצלחה כלכלית רבה יותר ממה שהוא זכה לה אי פעם. בתגובה לכך אמר למראיין על לירי "יש לי סקופ בשבילך. אני גנבתי את המופע שלו. הסוויתי אותו עם פאנצ'ים וכדי באמת להטריף אנשים העליתי אותו לפניו".

בפברואר 1994, שנה בלבד לאחר שהרולינג סטון בחר בו לקומיקאי הלוהט של השנה, נפטר ביל היקס מסרטן. הוא אפילו לא הספיק להגיע לגיל 33.

יש משהו בהומור של היקס שמערב בטבעיות בין חציפות מחוסרת כבוד כלפי המוסכמות החברתיות לבין תובנות עמוקות על המציאות וזה גורם לי להאמין שבתקופה אחרת הוא היה יכול להיות סוג של חכם זן מטורף לחלוטין שהיה מפיל את התלמידים שלו מצחוק עם קוואנים משעשעים במיוחד.

האם היקס היה קומיקאי או מורה רוחני? לטעמי הוא היה שני הדברים האלה גם יחד ושניהם תמכו זה בזה. בסופו של דבר כמו שהיקס לא שכח לומר בהופעות שלו בבסיס של הכל עומדת השאלה הנצחית האחת של הבחירה בין פחד לאהבה והאמירה הזו היא אצלו כל כך נכונה וכל כך מצחיקה בו זמנית.

וכל כך מרגש לראות אותו שם על הבמה, צעיר כל כך והוא עוד מעט עומד למות, שולח את הצופים שלו הביתה עם התובנה הבאה:

"העולם הזה הוא כמו סיבוב בפרק שעשועים וכשאתה בוחר לעלות עליו אתה חושב שהוא אמיתי כי המוחות שלנו רבי עוצמה עד כדי כך. והנסיעה עולה ויורדת וזורקת אותך לכל הכיוונים. יש בה קטעים מהנים וקטעים מפחידים והיא בוהקת בצבעים בהירים ורועשת מאוד. וזה כיף לזמן מה. יש אנשים שהיו בדרך זמן רב והם מתחילים לתהות: האם זה אמיתי, או שזה רק סיבוב? ואנשים אחרים זוכרים והם חוזרים אלינו ואומרים: אל תדאגו, אל תפחדו לעולם. בגלל… שזה רק סיבוב. ואנחנו הורגים את האנשים האלה".

14 בדצמבר 2008 – 20:32 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (1)

קוקה קולה הארה

מי יושב בראש מחלקת הפרסום של קוקה קולה? לפני שנה וחצי כתבתי כאן על הקמפיין "לאהוב את החיים" של קוקה קולה, ששילב בין מסרים פרסומיים מסורתיים לבין מסרים ניו-אייג'ים של מחשבה חיובית ואהבה. עכשיו יצאה קוקה קולה בקמפיין חדש שקורא לקהל השותים "למצוא את הטוב בכל רגע". ואני ממשיך לשאול את עצמי אם זה טוב או רע.

עם קוקה קולה להארה בכביש המהיר.

מאחר שבעבר התלוננתי פה על כך שהמרחב הציבורי שלנו מוקדש ברובו למסרים פרסומיים שליליים שמטרתם לגרום לנו לחוש חוסר שלמות ולנטוע בנו תשוקה מתמדת עבור המוצר הגואל אני חושב שזה נחמד שיש חברות מסחריות שמשתמשות בכסף שלהן על מנת להעביר לנו מסרים שמטרתם לגרום לנו לחוש שלמים עם עצמנו. מצד שני, כשהדבר הזה מלווה בתמונה של בקבוק קוקה קולה, אני לא בטוח אם לא מדובר בסוג של משיח שקר.

ואצטט כאן את עצמי מלפני שנה וחצי:

"אולי אנחנו נכנסים לעידן שבו המסרים הרוחניים מופרטים כל כך שתורות רוחניות ניתנות לציבור בחסות חברות מסחריות? הרי רק לפני עשור היה זה נראה כחזון עיוועים ששוק הרינגטונים יגלגל מחזורים כספיים גדולים יותר משוק הדיסקים, שחברות הסלולרי יחליפו את חברות התקליטים וש"אומנים" יהפכו להיות יצורים מהונדסים על ידי משרדי יחצ"נות של חברות מסחריות ופסטיבלי "מוזיקה" לפסטיבלי מותגים."

אז האם אנחנו נכנסים לעידן שבו האתר העיקרי ליצירה והשפעה תיאולוגית הוא בפרסומות?

כרגע זה עדיין נראה הגזמה אבל באופן אישי אני יודע שאני אוהב את הפרסומת החדשה של קוקה קולה ומעדיף את ההשפעה שלה על התודעה שלי על פני ההשפעה של רוב הפרסומות שמופיעות סביבנו. בינתיים מחלקת השיווק של קוקה קולה (או משרד הפרסום שלה) יוצרת את הפרסומות הרוחניות והפסיכדליות ביותר בסביבה. וזה מה זה סבבה.

8 בדצמבר 2008 – 11:21 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (5)

האינקוויזיציה עוד תיפול – כמה מילים אחרונות על חוק הפטריות ההולנדי

במוסף הארץ התפרסמה בסוף השבוע האחרון כתבה שכתבתי מאמסטרדם על החוק החדש אוסר את מכירתן של ה-Magic Mushrooms (חייבים למצוא להם שם אחר, כי השם פטריות הזיה ממש לא עושה אסוציאציות חיוביות).

כמו שקורה בדרך כלל בעריכה של כתבות מהסוג הזה, חלק מהדברים שמאוד רציתי שיהיו חלק מהכתבה לא יכלו להיות חלק ממנה ולכן אני משתמש בהזדמנות הזו כדי להכניס כאן כמה רעיונות שנפלו שם ועוד כמה דברים שאני רוצה להוסיף כאן. מי שקרא את הכתבה המקורית (ומי שלא) יכול לראות בקטע הזה תוספת שלי למיטיבי לכת, כזו שאפשר לקרוא אותה לאחר סיום הכתבה בהארץ.

חייזרים מהחלל הפנימי
טרנס מקנה, האיש שטימותי לירי קרא לו "טימותי לירי האמיתי", האמין שהפטריות התפתחו על כוכב אחר והגיעו לכדור הארץ מהחלל. לירי נתן כמה סיבות לאמונה הזו. ראשית כל, המבנה הכימי של פטריות שונה מכל שאר האורגניזמים על פני כדור הארץ. שנית, נבגי הפטריות הם האורגניזמים היחידים שיכולים לשרוד בתנאי הוואקום של החלל מעל עשרת אלפים שנה, מה שהופך אותם לטרמפיסטים האינטרגלאקטים האולטימטיביים. ולבסוף, בכדור הארץ אין שרידי מאובנים של פטריות שעתיקים יותר מארבעים מליון שנה. אבל הסיבה העיקרית שמקנה האמין שהפטריות הן אינטליגנציה חוצנית הייתה משום שהן אמרו את זה לו ולקבוצת אנשים שצרכו אותן לאורך ההיסטוריה. העובדה שהפטריות אומרות דברים לאנשים בהזיות כמובן לא גורמת למדענים להאמין בהם. במסגרת של המדע המערבי הרעיון של צמח שמדבר אל אדם, של צמח עם מסר הוא מופרך מדי בשביל אפילו להתייחס אליו.

אם וואסון ראה את השפעת הפטריות בתחילת הפילוסופיה המערבית, מקנה חיפש אותן בתחילתו של המין האנושי. מקנה שהיה ידוע אפילו כהוגה פרוע במיוחד אפילו בקהילה הפסיכדלית גם המציא את תיאורית הקוף המסומם, תיאוריה הגורסת שפטריות פסילוסיבין היו חלק קבוע מהתפריט של המינים ההומונידים באפריקה של לפני מליון שנה. מקנה האמין שתכונותיהן מרחיבות התודעה של הפטריות הן שהובילו להרחבת התודעה האנושית, להתפתחות המודעות העצמית והשפה. גם התיאוריה הזו של מקנה נחשבת איזוטרית ונדחתה על ידי העולם המדעי.

לדעתו של מקנה החולי שבו נמצאת החברה המערבית הוא תוצאה של הריחוק מהצמחים הפסיכדלים. הריחוק הזה שנמשך היום יותר זמן מאי פעם בהיסטוריה האנושית הוא לדעת מקנה הגורם לניכור בין אדם לאדם, בין האדם לטבע ולעצמו. המשך הניתוק הזה שבין האדם לצמחים המקודשים שלו הוא שאחראי לדעתו תחושות אובדן המשמעות בחברה המודרנית ולשליטת תפיסת העולם המטריאליסטית שהרסה את משאבי כדור הארץ. התרבות שלנו מצפה על פי מקנה להתעוררות ארכאית (Archaic Revival) שתחזיר את את התרבויות הפליאוליתיות הפסיכדליות ותאפשר יצירה של חברה חדשה שתמזג את היתרונות הטכנולוגים של החברה המערבית עם הידע והשפע הרוחניים של הצמחים הפסיכדלים.

מחכים למהפכה הבאה

תפריט פטריות.

בשימוש המסורתי כמו גם במחקרים מדעיים שנעשו איתן נטען ששימוש מושכל בצמחים פסיכדלים יכול לעורר פריצות דרך דתיות, אינטלקטואליות יצירתיות, פסיכולוגיות ואפילו רפואיות יוצאות דופן. למרות זאת השימוש בצמחים הללו האלה הוא טאבו בחברה המודרנית. מתישהו לאחר המהפכה החקלאית החל בעולם כולו טרנד היסטורי שהוביל באיטיות ובהתמדה לאיסורם של צמחים פסיכדלים מסביב לעולם, תחילה על ידי הנצרות ודתות אחרות ובהמשך על ידי ממשלות. היום סמים פסיכדלים אסורים בעולם כולו.

את הסוף של הפטריות של הולנד, מהלך שמביא לסיום תהליך בן אלפי שנה שהוביל לאיסורן בכל אלפי תבל אפשר אולי לזקוף למפגש הנפיץ של הפטריות עם החברה המודרנית. בחברות שבטיות שהשתמשו בצמחים הללו אלפי שנים לא יצא להם שם של משהו שדופק את הראש אבל כן של צמחים שיש לגשת אליהם ביראת כבוד ובזהירות מירבית. לאחר צום מנקה, למשל, ובליווי של שאמאן מדריך. אבל בשוק החופשי אין מקום לקדושה והתוצאות קטלניות. בעולם הצרכני שבו הפטריות נמכרות כעוד מוצר בסופרמרקט החטאים של אמסטרדם הגורל של הפטריות היה אולי מועד לכשלון. הפטריות מחכות למהפכה הבאה.

נ.ב.

איך אפשר להסביר את זה שבזמן שרוב תאונות הדרכים אצל נהגים צעירים קורות בהשפעת אלכוהול, אלפי תאונות קטלניות מדי יום, הדבר הזה מתקבל כשגרה, וכשיש תאונה אחת בשנה שמתרחשת בהשפעת פטריות הדבר הזה מוביל מיד לתנועה מסיבית לעצירת "הפגע הנורא". הדרך היחידה לפרש את הנתונים הללו מה שברור הוא שאת התשוקה האדירה לעצור את הפטריות בכל מחיר אי אפשר להבין באופן רציונלי משום שהיא לא רציונלית.

8 מתוך 24,000 אנשים שהתנסו ב-LSD במסגרות טיפוליות בשנות השישים חוו השפעות שליליות נמשכות. למרות שהאחוז הזעום הזה (0.00033 או 0.033%) נמוך בהרבה מאחוז הנפגעים שיש לתעשיית התרופות שלנו, רוב האנשים מפחדים להתנסות בצמחים פסיכדלים. מהנסיון שלי למדתי שככל שאנשים נחשבים יותר "נורמלים", ככה הם יותר מפחדים ממה שהם ימצאו בעצמם, מכך שהם בעצם מטורפים. הפחד הזה מפני מה שנמצא בתוכך הוא אחד הסימנים המאפיינים את החברה המערבית. הפחד הזה להתנסות בזהות הפנימית שלך הוא אחד הגורמים המשתקים ביותר לדעת המערבית.

טרנס מקנה אמר "The western mind is a house of cards". התודעה המערבית היא מגדל קלפים והאנשים שבנו אותו יודעים את זה, ולכן הדבר שהחברה שלנו הכי מפחדת מאיתנו הוא מהמבט הזה פנימה. כמובן שהיא מוכנה להתיר כל מיני פרקטיקות כמו פסיכואנליזה ומדיטציה שיציעו הצצה חטופה למקומות האלה אבל כאשר מוצעת לה טכנולוגיה שמציעה מבט חודר כל לתוך התודעה היא נרתעת ממנה מיד ורוצה לאסור אותה בכל מחיר.

כמה ארגזים פסיכואקטיבים שהיו כנראה מספיקים כדי למסטל רובע אמסטרדמי מצוי.

איסור הסמים האחרון שם גם את הולנד ברשימה ארוכה של מדינות פשיסטיות שאוסרות על חקירה עצמית באמצעים האנושיים המסורתיים של צמחי האדמה. העובדה ששר הבריאות אב קלינק בחר להתעלם במופגן מההמלצה של וועדת CAM שהוא מינה בעצמו, מתאימה באופן מושלם להיסטוריה של הפסיכדלים. מעולם לא התקיים דיון מנומק באיסור של החומרים הללו מפני שאיסור כזה לעולם לא היה עובר בדיון מנומק.

האיסור של הפטריות הוא אחד השלבים האחרונים בתהליך שהחל כבר לפני אלפי שנה, תהליך של איסור חקר התודעה על ידי שורה של ממסדים שחששו מאוד מהאפשרות שאנשים יקיימו ערוצי מידע חלופיים לאלו שלהם ויפתחו דעות עצמאיות משלהם. אבל את הנבגים המרחפים של הפטריות לא יהיה אפשרי לעצור בטווח הנראה לעין. הן ימשיכו לצמוח במקומות שירד בהם הגשם מסביב לעולם. בשביל מי שירצה לשחרר את התודעה שלו התודעה תמשיך להיות חופשית, למרות כל הנסיונות לאסור אותה. כמו שג'ון לנון אמר "אנשים עדיין לוקחים LSD ומגלים שהיקום הוא אחד, פשוט לא מודיעים על זה בחדשות".

יום אחד, בעזרת השם, ימי החושך הללו יגיעו לסיומם. בני אדם יהיו חופשיים לחקור את התודעה שלהם ואנשים יביטו בזעזוע על תקופתנו ויראו במסעי הצלב האנטי-תודעתיים של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת המשך ישיר של תנועת האינקוויזיציה. אנשים כמו הופמן, לירי ומקנה יראו אז בעתיד כמו הקופרניקוס והגלילאו של זמנם. אנשים שהוקעו ונרדפו על ידי ממסד ערל, אבל הצביעו על הדרך למאות הבאות עבור האנושות. אמן.

7 בדצמבר 2008 – 15:56 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (12)

האוטופיה הבאה בתור

המאמר פורסם היום בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י-מעריב.

לפני זמן מה פרסמתי כאן כתבה שעסקה בקונספירציות ובסרט הקונספירציה צייטגייסט (מילה שמשמעותה משהו כמו: רוח הזמן). מהדברים שכתבתי אז השתמע גם עניין בסרט וגם ספקנות כלפיו. השבוע צפיתי בחלק השני של צייטגייסט שיצא לא מזמן לרשת בשם צייטגייסט: אדנדום. (כאן עם כתוביות בעברית).

החוויה הייתה מהפנטת ואני מרגיש צורך לערוך מחדש את מה שאמרתי בנושא הסרט הזה בעבר. זה לא שאני מסכים עם כל מה שנאמר שם. למעשה אני לא יודע אפילו מה לחשוב על רוב מה שנאמר שם ואם הסרט הזה חושף את הקונספירציה הגדולה בהיסטוריה או שהוא רק פיסת הפרופגנדה האפקטיבית ביותר שראיתי הרבה זמן. מה שברור לי הוא שצייטגייסט: אדנדום הוא יצירת מופת שמסמנת את רוח הזמן שלנו לא פחות משאוטופיה של תומס מורסימן את רוח הזמן ב-1516 ואטלנטיס החדשה של סר פרנסיס בייקון סימנה את רוח הזמן עם פרסומה ב-1627.

לקראת שינוי תודעתי
אנחנו חיים כיום בתקופה מיוחדת. זה לא שאני מתיימר לחזות מה קורה, יקרה ואיך כל זה יסתיים אבל מה שכן ברור הוא שהתגלעו כאן ברגע ההיסטורי המיוחד הזה כל מיני דברים שיוצרים קרקע נוחה מאוד לשינוי שעשוי לבוא אלינו בהפתעה הגדולה.

1. אם עד לפני מספר חודשים מערכת הדיכוי הצרכנית-קפיטליסטית שאנחנו חיים בה נחשבה למעין חוק טבע שאין לקרוא תיגר על ההיגיון שבבסיסו הרי שאנחנו עומדים בפני מה שמכונה כיום המשבר הכלכלי החמור ביותר מאז 1929 ולדעת חלק המשבר הכלכלי החמור אי פעם. עובדה זו מעוררת בחינה מחדש של ההיגיון של המערכת.

2. בארה"ב נבחר נשיא חדש ולמרות שאין לתלות בו יותר מדי ציפיות, זהו הנשיא השחור הראשון בהיסטוריה של ארה"ב מה שמעיד על עליית מדרגה אדירה במאבק בגזענות על פני כוכב הלכת שלנו. הנשיא הזה שהציג לאורך הקמפיין שלו נטיות רוחניות עמוקות גרם לכמה אנשים לקרוא לו הנשיא המואר הראשון,
שזה כמובן סלוגן. אבל בניגוד להרבה סלוגנים יש בו גם משהו. מי שהביט בברק אובמה בחודשים האחרונים לא יכול היה שלא להשגיח שבין אם הוא יהיה נשיא טוב או גרוע יש בו איכויות רוחניות שלא זכורות מאף נשיא אמריקאי בעשורים האחרונים ואולי במאה השנה האחרונות.

3. התנועה הסביבתית שאת שורשיה ניתן למצוא במאה ה-19 ושנחשבה במשך יותר מ-100 כתנועת שוליים ולעיתים אף כתנועה של תמהונים או רדיקלים, עברה בשנים האחרונות תהליך מואץ של קבלה לזרם המרכזי של החברה. פעיל הסביבה פול הוקן מעריך שלא פחות מ-100 מליון אנשים מועסקים כיום במשרה מלאה בלא פחות ממליון ארגונים ארגוני זכויות אדם ובארגוני סביבה מסביב לעולם. זהו המגזר הצומח במהירות הגבוהה ביותר באנושות: יותר מהניאו קונסרבטיבים ויותר מהפונדמנטליסטים. המשבר הסביבתי הזה שבו אנו נתונים מעורר היום חשיבה מחדש של המושגים הבסיסיים של ציביליזציה שלנו כמו פיתוח, קדמה וצריכה. רשמו את מילותי, "מחבקי עצים" עוד יהפוך בעתיד מכינוי גנאי לשם חיבה.

4. תנועה רוחנית שמחזיקה בתפיסות רוחניות שנחשבו בעבר אליטיסטיות במובהק (תפיסות מופשטות של הכח העליון, של החיים לאחר המוות, של אחדות האנושות וכל הדברים וכו') הפכה לתנועה הרוחנית המיינסטרימית. יש לה ערוץ באתר האינטרנט הזה והיא העמידה בראש האומה החזקה בעולם נשיא שאפשר לומר שמשתייך על חברי הקבוצה הזו. (וברק אובמה בתפיסות הדתיות שלו הוא ניו-אייג'יסט).

5. ברקע של כל זה עומדת תנועה משיחית שצופה מהפך תודעתי בסביבות 2012. תנועות משיחיות זה לא דבר חדש כמובן, אבל מעבר לכך שזו אחת התנועות המשיחיות הגדולות בהיסטוריה מה שמייחד אותה הוא שמדובר בתנועה שמורכבת מאנספור תנועות; תנועה שמעבר לנבואות אפוקליפטיות סטנדרטיות יש לה עקרונות סביבתיים, חברתיים ורוחניים. וחשוב מכל זו תנועה שאינה מדברת על מיעוט נבחר שינצל אלא עלינו כאנושות, תנועה שאינה רואה את העתיד כמשהו שכתוב בסלע, ותנועה משיחית עם חוש הומור עצמי, שזה כבר באמת ימות משיח. מעבר למשמעות 2012 או חסרונה, כבר באופן שהתנועות המשיחיות בנויות בימינו יש משהו מבשר ימי משיח.

לא הכל טוב כמובן. הייתי יכול לערוך רשימה הפוכה של סימנים המעידים על כך שהכל הופך גרוע יותר (ועוד לא דיברנו על ההתפשטות הגרעינית, המשבר הסביבתי וכו'). אבל כל הדברים האלה, הטובים והרעים, גורמים לי להעריך שיש סבירות די גבוהה שאנחנו נמצאים כרגע בתחילתה של תקופה שעשויה להיות מעניינת למדי. בשנים הבאות יתקיים על פני הפלנטה רגע של חסד שבו המערכות שמקיימות את הציבילזציה שלנו נמצאות במצד די עדין שבין משבר לבין תחיה, מה שיוצר סבירות גבוהה יותר לשינויים עמוקים באופן שהציביליזציה שלנו בנויה ומתפקדת.

כסף זה חוב
וזה מחזיר אותי לצייטגייסט: אדנדום ולסיבה שאהבתי אותו כל כך. לפני כמה שנים יצא לי לכתוב במחקר אקדמי על הסדרה ניאון ג'נסיס אוונגליון שהטקסטים המיסטיים של ימינו אינם עוד טקסטים במובן הישן של טקסט, אלא טקסטים של מדיה. יותר אנשים רואים היום קליפ קבלי של מדונה ב-MTV מאשר שקראו את הזוהר לאורך 700 שנה. צייטגייסט אדנדום הוא דוגמה מושלמת לתופעה הזו כי הסרט האינטרנטי הזה מהווה טקסט מיסטי אינטנסיבי מאין כמוהו שמתכנת מחדש את התודעה של הצופה וגורם לבליפ ולהסוד להראות כמו תעלולי יח"צ לתינוקות.

חיים בעתיד. מרכז הפיתוח של ז'אק פרסקו בונוס, פלורידה.

צייטגייסט: אדנדום תוקף את הציביליזציה שלנו בנקודה הבסיסית ביותר שלה כשהוא נוגע בסוגיה שנותרת בדרך כלל עלומה: האופן שהחברה שלנו יוצרת כסף. החצי הראשון של הסרט, שעוסק בסוגיה הזו טוען שלמעשה כסף בחברה שלנו מייצג חוב ולא ערך, חוב שהחברה שלנו באופן משותף חייבת לבנק המרכזי. הסרט מראה איך בנקים יכולים לייצר כ-100 דולרים וירטואלים על כל דור שהבנק המרכזי ממציא משום מקום ובאופן כזה יוצרים מערכת שמבוססת על חוב במקום על ערך ממשי. הוא גם מראה שמאחר שהחוב הזה נושא כל הזמן ריבית ושכל הכסף שנמצא במערכת הגיע מהבנק המרכזי אין לנו בעצם סיכוי להחזיר את החוב הזה לעולם. הסיכוי היחיד להחזיר את החוב הוא ללוות עוד כסף מהבנק המרכזי ולהגדיל עוד ועוד את החוב בתהליך ספיראלי שעומד בבסיס החברה שלנו ושהתוצאה שלו היא הרס הולך ומתגבר של הסביבה מתוך ניסיון לצור עוד ועוד דברים כדי לשלם חוב הולך ותופח. חברת בת קיימא, טוען הסרט הזה, לא תהיה אפשרית לעולם בחברה מבוססת כסף.

כמובן שבפסקה הקודמת הסברתי את הדברים בצורה פשטנית מאוד. מי שרוצה להבין אותם טוב יותר כדאי לו לצפות בסרט עצמו או בסרט Money as Debt או לקרוא על הנושא ברשת ובספרים שנכתבו בנושא. אבל אם כבר עסקנו שבוע שעבר בקונספירציות וביצירות קונספירציה כדאי לציין שכבר מהבחינה הפשוטה הזו צייטגייסט אדנדום טוב בהרבה מסרט הצייטגייסט הראשון משום שבניגוד אליו הוא אינו מתרכז בקונספירציות מפוקפקות שלא ניתן לבדוק את הבסיס העובדתי שלהן אלא בשיטה כלכלית שרירה וקיימת מכל בחינה אפשרית שהבעיות שהיא גורמת לחברות שלנו הן מפלצתיות ושיש קבוצות גדולות של כלכלנים שמכירים בהן.

התוכנית להצלת האנושות

האוטופיה אוטוטו כאן. צייטגייסט: אדנדום.

חשיפה לקונספירציה הגלויה והאימתנית ביותר של זמננו, הארת הפגמים המהותיים במערכת. כל זה היה יכול להיות די והותר. אבל מה שהופך את צייטגייסט אדנדום למעניין הוא שהוא לא רק יוצא נגד השיטה, הוא גם מהווה את אחד המסמכים הטכנואוטופיסטים השאפתניים ביותר שהציביליזציה שלנו יצרה בעשרות השנים האחרונות.

בהתבסס על התוכניות של ז'אק פרסקו, עתידן בן ה-92 שנראה כמו מדען מטורף בן 50 שעבר במכונת זמן, צייטגייסט: אדנדום מציע את פרויקט ונוס שעיקרו הוא ביטול הכלכלה מבוססת המונטרית וליצור במקומה כלכלה מבוססת משאבים. פרוייקט ונוס מציע שברגע שנבטל את הכסף נגלה שהדברים שחשובים עבור החברה שלנו הם המשאבים שמהם אנחנו מתקיימים ולכן חברת בת קיימא שתיווצר לאחר שיבוטל הכסף תשקיע את מאמציה בשמירה על המשאבים הללו וטיפוחם. ברגע שתהיה לנו כלכלה מבוססת משאבים במקום כלכלה מבוססת כסף נוכל לבטל את כל המקצועות שעוסקים בכסף כמו בנקאים, כלכלנים ופרסומאים. בכלכלה מבוססת משאבים גם רוב הסיבות לפשע יבוטלו. בחברה כזו במקום שמשאבים יופנו רק למקומות שבהם ניתן לעשות כסף, משאבים יופנו למקומות שבהם יוכלו לשפר את חיי האדם.

אבל איך תתקיים החברה כזו בלי כסף? צייטגייסט אדנדום טוען שכיום לראשונה בהיסטוריה הטכנולוגיה של המין האנושי הגיע למצב שבו אנחנו יכולים לבטל 90% מהמקצועות הקיימים בעזרת טכנולוגיה. הוא מציע שהשעבוד האנושי לעבודה יכול להסתיים ושאנחנו יכולים היום להקים חברה שבה עבודה תהיה זכרון רחוק ועגום מהעבר ושתהיה מבוססת על חופש, יצירתיות, התפתחות רוחנית ושפע לכל.

צייטגייסט: אדנדום מציע לא פחות מפירוק המערכות המוניטריות, הדתיות והפוליטיות של האנושות אם ברצונה לשרוד. ומעבר למהפכות הכלכליות והטכנולוגיות הוא גם מציע מהפכה רוחנית. החברה שהסרט מציע מבוססת על סוף הצרכנות ותחילתו של עידן חדש של התפתחות ולמידה נמשכות, חקירה פנימית וניסיון ישיר.

ובסופו של דבר צייטגייסט אדנדום גם דורש מהצופים שלו כמה דרישות קונקרטיות וישירות מאוד:
להחרים את הבנקים המרכזיים. להחרים את ערוצי המדיה המרכזיים שמשרתים את הממסד ולהתבסס רק על מקורות אינטרנטיים אלטרנטיבים. לעולם לא להתגייס לאף צבא. להחרים את חברות האנרגיה. להחרים את המערכת הפוליטית. להתחיל לפעול דרך האינטרנט.

למה חובה לראות את צייטגייסט: אדנדום
צייטגייסט: אדנדום לא נטול חולשות, למעשה הוא עתיר חולשות ואפשר לבקר אותו ממגוון כיוונים. ראשית כל, ומבלי להכנס לפרטים עצמם, על כך שכמו הסרט הראשון בסדרת הצייטגייסט הוא דמגוגי ומתעקש להציג דברים כאילו הם פשוטים בהרבה ממה שהם באמת. שנית, על כך שהטכנואוטופיזם והקולקטיביזם שלו מוחלטים כל כך שהם שמים את הסרט במקום בעייתי מאוד בהיסטוריה של הרעיונות

אם תרצו אין זו אגדה?

ובכל זאת אני חושב שצייטגייסט: אדנדום הוא סרט חשוב מאין כמוהו. ראשית בגלל שאם הוא צודק, ועד כמה שהצלחתי לגלות בחקירות שלי ברשת הוא ברוב המקרים צודק, הפגמים שצייטגייסט אדנדום חושף בשיטה הקיימת הם בלתי נסבלים. ושנית בגלל שגם אם הוא לא צודק הוא עדיין היה מיצירות הפרופגנדה הגדולות בכל הזמנים. יצירה שמערבת פסיכדליה, מד"ב ותכנות תודעה באופן שהיה גורם לפיליפ ק. דיק להזיל ריר.

מה שמדהים בצייטגייסט: אדנדום הוא עצם ההעזה המחשבתית. פרויקט ונוס, התוכנית שהסרט הזה מציע עבור האנושות, נראית כמו תוכנית שנלקחה מסרט מדע בדיוני משנות השישים עם השפעות חזקות של בקמינסטר פולר.
האתר שלהם נראה כמו משהו שמפיקים של סדרת טלויזיה בסגנון אבודים הקימו באינטרנט בשביל לשגע את המעריצים שלהם. מה שמטריף הוא שהמארגנים של הפרויקט הזה באמת חיים במתחם מבודד ומד"בי בונוס, פלורידה ועובדים על הפרוייקט הזה כבר כמה עשרות שנים. אז עד כמה שהסיפור הזה של פרויקט ונוס יכול להראות מצוץ, הזייתי או מופרך הוא גם מדגדג לי את הקורקבן הטכנומשיחי משום שהוא הטקסט הטכנואוטופיסטי הקולנועי המרשים ביותר שזכור לי.

אבל הסיבה העיקרית שצייטגייסט, אדנדום חשוב כל כך היא שבמציאות שבה כל מה ש"המנהיגים" שלנו מציעים הוא צריכה, מלחמה ועוד צריכה הסרט הזה עושה את העבודה החשובה כל כך של לפתוח את הדמיון ולעורר אותו לחשוב על העתידים האפשרים של האנושות במאות השנים הבאות. החזון שצייטגייסט אדנדום מציע לאנושות הוא מרתק ומעורר השראה בהרבה מכל מה שהממשלות העולמיות יודעות להציג לנו כיום. וזה כל כך נכון שהחזון החברתי והרוחני הזה בוקע מהאינטרנט ומופיע בצורה של יצירת מדיה משנת תודעה.

צייטגייסט: אדנדום יוצר משהו שציפיתי לו הרבה זמן, הוא יוצר אלטרנטיבה חברתית ורוחנית שבוקעת מתוך המדיה ושמציעה משהו שונה רדיקלית מכל מה שאנחנו שומעים מאמצעי התקשורת בדרך כלל, משהו שנשמע כרגע כמו הזיה, אבל דווקא בגלל זה הוא מעניין הרבה יותר ממה שיש לתקשורת הקונבנציונלית למסור לנו כרגע.

אתם חייבים לעצמכם לראות את צייטגייסט: אדנדום בגלל שהוא שונה לחלוטין מכל מה שראיתם עד היום. צייטגייסט אדנדום הוא מוצר תרבותי אוונגארדי שקורא ללא פחות מתכנון מחודש של החברה האנושית לאור עקרונות של צדק, קדמה טכנולוגית והתפתחות רוחנית. גם אם זה לא קורה בזמן הקרוב, כדאי להתרשם איך זה היה יכול להיות.

5 בדצמבר 2008 – 12:34 קטגוריות: קולנוע | תגובות (5)

האוניברסיטה הפסיכדלית

לכבוד כניסתו לתוקפו של איסור ה-Magic Mushrooms בהולנד השבוע. באתר Reality Sandwich התפרסם אתמול מאמר שלי שמציע דרך אלטרנטיבית שבה ניתן יהיה לבצע רגולציה אחראית לנושא של סמים פסיכדלים בחברה עתידית בעזרת הקמת אוניברסיטה פסיכדלית שתופקד על הענקתם של רשיונות פסכינואוטים לחקירה פנימית.

כאן