איך התחלתי להאמין באלוהים

המאמר פורסם בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י-מעריב

יש בעולם המון סוגים של דרכים לחלק את האנשים, ואחת מהדרכים האלה היא בין אנשים שמאמינים לאנשים שלא מאמינים. ופעם, לפני לא כל כך הרבה שנים, אני הייתי בין מי שלא האמינו.

מוזר להזכר שהייתי פעם אתאיסט. אבל בימים ההם רק האיזכור של אלוהים היה מספיק על מנת להוציא אותי מדעתי. בכיתה ג' כשלמדנו את סיפור 'יונה' בכיתה הרגשתי שאני רותח מזעם. בסיום השיעור ביקשתי מהמורה רשות לומר לכיתה כמה דברים. בלב הולם ביקשתי מהתלמידים לשקול בדעתם מה היה קורה אם טרוריסטים היו חוטפים מטוס, דורשים שיוסגרו לידיהם היהודים בו ומאיימים שאם לא יעשה הדבר ה זה הם יהרגו את כל יושבי המטוס. תארו לעצמכם, הצעתי, שלאחר שאותו יהודי היה מסגיר עצמו בידי החוטפים כדי להציל את שאר הנוסעים היה מגיב העולם על ידי כך שהוא משבח את הטרוריסטים ומגנה את היהודי במקום להפך. בסיפור הזה, לא קל לנחש, אלוהים היה הטרוריסט ויונה היהודי. אחרי שאמרתי את הדברים האלה הסתכלה עלי המורה בצורה קצת מוזרה. בהפסקה שאלה אותי אחת הילדות אם זאת הייתה סוג של בדיחה.

הרבה שנים עברו מאותו היום ועד שאלוהים נכנס לי ללב. זה קרה בערך בגיל 19-20. אני הייתי סוג של פקיד בבסיס תל נוף וחברי היקר רע עמית שהוליך אותי בנבכי הקלאסיקה של הספרות העולמית במשך שנים של שירות צבאי מהורהר, אומלל ומאושר הגיע יום אחד להפסקת הצהריים ליד השק"ם כשהוא נרגש ורוטט ומספר לי שמצא אידאל חדש לחייו. לאידאל החדש הזה קראו אליושה והוא היה דמות בתוך ספר בשם "האחים קרמזוב" שסבתא שלי ז"ל סיפרה לי עליו בפעם האחרונה שפגשתי אותה לפני מותה, כשהייתי בן 13. וזה היה החזון החדש: לא עוד להיות האינטלקטואל המרושע והמנוון איוון קרמזוב, מעתה נהיה נפשות זכות, מעתה נהיה אליושה. לא הבנתי לגמרי על מה הוא מדבר. אבל זה היה נשמע שווה בדיקה.

כמה ימים מאוחר יותר כבר הייתי עמוק בתוך האחים קרמזוב. ושם זה קרה אני חושב, הטרנספורמציה הזו, הרגע האלכימי הזה שבו מתחולל השינוי הפנימי והכל כך בלתי מוסבר הזה מחוסר אמונה לאמונה.

איך להפוך מאתאיסט למאמין ברגע אחד

הקונברסיה, אותה חווית המרת חומרי הלב שוויליאם ג'יימס עוסק בה בהרחבה בספרו "החוויה הדתית לסוגיה", מתרחשת במגוון צורות שונות. יש אנשים שמגלים את אלוהים במעין זינוק אמונה, אחרים משתכנעים דווקא על ידי מערכת תיאולוגית מגובשת היטב ויש מקרים שבהם המרת הדעת היא תוצאה של שינוי כימי במח, מכוון או לא מכוון, או של רגע התגלות ספונטני.

לקונברסיה אין חוקיות, אבל אני חושב שאולי אי אפשר להניע אותה מבחוץ. אולי כמו שלייבוביץ' נהג לטעון, היא יכולה להגיע רק אם יש באדם משהו שכבר מוכן לרעיון. כי אלוהים חייב לנבוט מבפנים בסתר בעבור כל אדם שמגלה את האמונה שבתוכו. ועד הרגע האחרון לפני שהיא מתרחשת הקונברסיה נראית בלתי אפשרית כמו פיגוע 11 ספטמבר בלב התאומים הרציונלים שבמח שלך.

אז מה גרם לזה? איך הפכתי מאדם ספקן לאדם מאמין? הרי עד היום הוכחות לקיומו של אלוהים (או לאי קיומו) לא נחשבות בעיני כלום. אז איך השתכנעתי?

כשאני מנסה להזכר ברגע ההוא שבו הדברים השתנו בשבילי מקצה לקצה אני נזכר בדבר אחד – יופי ואור.

יופי ואור, ואידך זיל גמור. כל אחד צריך לגלות עבור עצמו את ההוכחה שלו לכך שאלוהים קיים. הוכחות אונתולוגיות, היסטוריות או מדעיות עובדות רק בתיאוריה. מה שצריך זה חוויה ישירה ודוסטוייבסקי הוא זה שנתן את הדחיפה קלה שלי לעבר תהום ההתנסות.

אני זוכר את עצמי רוכב ברכבת ההפתעות הסוערת של קרמזוב במשך מספר שבועות ואז יום אחד לקראת סיומו של הספר זה קרה. רגע שאני יכול לתאר אותו רק כנס. פתאום באמצע הקריאה, נדמה לי שזה היה כשאליושה נשא את הנאום שלו על קבר הילד הרך, הכל התחבר, המציאות כולה הופיעה לפני שקופה וצלולה. קשה לתאר מה ראיתי שם, ואני גם לא בדיוק זוכר. אני רק זוכר שזה היה רגע של התגלות מהסוג הזך ביותר שנובע ישירות מהלב. אני יודע כמובן שבקנה מידה רציונלי לא היה פה הוכחה לכלום, אבל זה כל מה שהייתי צריך. מה שאני זוכר הוא שבאותו רגע אמרתי לעצמי שבעולם שקיים בו דבר יפה ומושלם כל כך חייב להיות גם אלוהים, כי עצם קיומו של הדבר הזה כבר מצדיק את קיומם של כל הדברים הטובים והרעים בעולם. הייתי בן 20 ואני זוכר שנשבעתי לעצמי שלעולם לא אשכח את הרגע הזה. שתמיד, לא משנה לאן אגיע בחיים האלה, אזכור שהיופי האינסופי הזה קיים. הזכרון שהיופי הזה קיים יהווה הקמיע שלך, הבטחה תמידית של האל שהוא איתך כאן בעולם.

 

קראתי פעם שמישהו מפורסם אמר, לא זוכר מי, שגם לו כל שאר העם הרוסי היו רשעים היה דוסטוייבסקי לבד מצדיק את קיומו לאורך ההיסטוריה כולה. דוסטוייבסקי.

השבוע חשבתי עוד קצת על הספר הזה שנשאר תמיד בראש רשימת הספרים האהובים שלי הבנתי שהתובנה הזו שהייתה לי אז בסיום קריאת הרומן של דוסטוייבסקי עוסקת בדיוק באותו דיון אלמותי בין אליושה לאיוואן קרמזוב באותו בית מרזח שבו נפגשו לסגור את כל הסוגיות שבין השמיים לארץ. בדיון שנפרש על פני מספר פרקים ארכניים (אבל מרתקים) מתאר איוון קרמזוב את כל הזוועות, העוולות והרעות שמעולל המין האנושי על פני האדמה. איוון מתאר את סבלו של הילד הקטן והתמים שאציל רע לב משסה בו את כלביו. גם לו יחזור ישו בסוף הימים, אומר איוון, לא יוכלו הוא וכל מלכות השמיים לכפר על כאבו של הילד הקטן הזה. שום דבר, וגם לא כל צבאות השמיים, לא יוכל לכפר על דמעות העלבון שזרמו על לחיו של הילד המת.

כל הזמן הזה אליושה יושב מולו ודומע, אבל יש לו אמונה אחת שהוא לא מוכן להרפות ממנה. האמונה שכשיגיע ההוד הגדול הזה של מלכות השמיים הוא יכפר על כל זה. לא ברור איך, אבל לפתע הכל יקבל את המשמעות שלו. כל העוולות שהתרחשו על פני האדמה יגאלו ויהפכו לחלק מהסדר הגדול.

והדבר הזה שאליושה האמין בו הוא בדיוק מה שהתגלה בפני אז. ירידת מלכות שמיים אל תוך התודעה וההבנה שהנה: הנה הדבר הקדוש הזה. הדבר הקדוש הזה שמעמיד את כל מה שסבלת כל ימיך, ואת כל מה שסבלו כולם בהקשר אחר וקדוש.

אמונה באמונה
ומאז אני מאמין באלוהים?

הדברים כמובן לא פשוטים עד כדי כך. ראשית כל בגלל שאת המילים "להאמין" ו"אלוהים" אפשר להבין בכל כך הרבה צורות שהדיבור עליהן הוא כמעט חסר משמעות.

שנית בגלל שהתודעה שלי קפריזית מדי בשביל שבועות נצחיות. היא קופצת ומדלגת בין הרים ועמקים מנטלים. בבשבועות ובחודשים אחרי שקראתי בקרמזוב חייתי בתחושה של היי. פתאום זה היה נראה טיפשי להיות עצוב בגלל העולם הזה, כשיש את הדבר ההוא, המושלם כל כך, חבוי בין הדפים של קרמזוב. אחר כך גם זה חלף.

חלף וחזר. וחלף וחזר. החיים שלי הם מאז סיפור הרצוא ושוב של הניסיון לגעת שוב ושוב בדבר ההוא שמעניק להכל משמעות והקשר. אבל אף פעם לא שכחתי לגמרי את הדבר ההוא שראיתי בין הדפים של האחים קאראמזוב. אפילו כששכחתי מה זה היה בדיוק שריגש אותי כל כך שם, אני תמיד לוקח איתי את הזכרון הזה לכל מקום. אתה ראית את הדבר הזה. והוא היה שם. והוא ציווה עליך לזוכרו לכל ימי חייך.

יש מבחינתי משהו מאוד הגיוני בסוג הזה של אמונה כי כמו החוויה הפסיכדלית היא מבוססת על נסיון אישי ולא על דוגמות או שאלות שאין לך ידע אמיתי עליהן. יש רבנים שניסו להוכיח לי שמעמד הר סיני חייב היה להתרחש כמו בתורה בעזרת נימוקים כאילו מדעיים. לייבוביץ' הגדיר מתישהו את הנצרות כדת שמבוססת על האמונה באירועים ההיסטוריים של שנת 33. המוסלמים אומרים שמוחמד נלקח על בהמה פלאית בשם אל-בוראק שלקחה אותו למסגד אל-אקצה.

מאיפה אני יודע אם מעמד הר סיני התרחש? או אם ישו עשה ניסים בגליל? או אם מוחמד טס לאל-אקצה? כיצד אני יכול לבסס את כל תפיסת עולמי על משהו שמישהו אחר סיפר לי שקרה ומישהו אחר סיפר שלא?

כשאני חושב על אלוהים, אני לא חושב על אלוהים עם זקן או אלוהים מגולח. אני חושב על אלוהים שנמצא בכל מקום, קרוב אלי עד כדי אחדות ורחוק ממני עד כדי אחרות מוחלטת. האלוהים הזה לא יכול להיות מבוטא בשום דוגמה או הגדרה, בגלל שהמהות שלו היא שהוא חומק מכל הגדרה או ניסיון לכנות אותו בשם.

האמונה שלי נובעת מהחוויה של מגע ישיר עם הדבר ההוא, אבל היא גם מבוססת על משהו אחר בסיסי הרבה יותר שהפגישה עם הדבר האחר ההוא הוא מה שמקיים אותה. היא מבוססת על אמונה באמונה. אמונה בכך שהשאלה האם יש אלוהים זהה לשאלה האם העולם טוב, זהה לשאלה האם לבטוח באדם שמולי, זהה לשאלה האם להאמין באנושות, זהה לשאלה האם להאמין בעצמי. האמונה שלי מבוססת על ההחלטה הנחושה לענות על התשובות האלה תמיד שוב ושוב ב"כן". לא בגלל שאני יודע, אלא בגלל שאני מאמין – כי לאף אחת מן  השאלות האלה אי אפשר לפי דעתי לתת תשובה עובדתית. כל מה שאפשר לתת עליהם זה תשובה של אמונה.

האמון הזה שצריך לתת ביקום, בבני האדם ובעצמך אינו מושתת על כל מידע מוקדם. זה לעמוד שוב ושוב מול מצב של בחירה מתוך חוסר ידע מוחלט אם את העולם ברא אלוהים או השטן ולבחור שוב ושוב לתת אמון. לחבק תמיד את היקום, לפני שאתה יודע אם הוא בא אליך במתנות או בסכין שלוף.

וזה, אני חושב, מה שעשה אליושה קארמאזוב.

נ.ב.
הפך בשנה האחרונה ללהיט ורב מכר. הגיע הזמן להתחיל לייבא מחו"ל גם טרנדים טובים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אופיר  On 26 בדצמבר 2008 at 16:11

    עידו, ומה אם מה שחווית היה לא יותר מחוויה אסתטית? מדהימה ובלתי-נשנית מאז, אולי, אבל רק תחושה אסתטית. למה ישר לשייך את זה לאלוהים, למושג חובק-כל שכזה? האין זאת לא השלכה מחוויה פרטית על כלל המציאות?

  • עידו  On 26 בדצמבר 2008 at 16:23

    קשה לי לענות על זה.

    כל אמונה חייבת לבוא מחוויה פנימית. החוויה הזו בלתי ניתנת להוכחה, כלומר אפשר למצוא לאמונה אנסוף הפרכות ואנסוף הוכחות. זה לא כל כך משנה. האמונה אינה עניין עובדתי, היא עניין ערכי. היא עניין של הכרות עם סדר עליון יותר והתחייבות לסדר העליון הזה שלאחר שהכרת אותו קשה לך להתעלם ממנו עוד. זו בכל מקרה התפיסה שלי וכמו שציינתי במאמר עצמו יש אנספור תפיסות.

    הדבר הזה שנתקלתי בו היה לא רק אסתטי, הוא היה מוסרי, רוחני, אינטלקטואלי, גופני ועוד הרבה דברים אחרים.
    כמובן שאם זה היה נמצא רק שם בקריאה קאראמזוב בלבד הייתי כנראה תוך זמן מסוים כבר מרגיש מרוחק למדי מהדבר הזה כנראה. האמונה שלי מוצאת לה אישוש במגוון של רגעים בחיים שלי, והם שנותנים לי את כח החיים שממלא אותי. היא גם כמובן נתקלת באתגרים לא קלים כל הזמן.

    אני בוחר להאמין בלהאמין כי אני יודע שזה מה שהופך אותי לאדם טוב יותר, ועושה לי טוב, ועושה לאחרים סביבי טוב. אני משתדל להאמין כי אני מאמין בלהאמין מכל הבחינות האפשריות.

    אני מקווה שהמשפטים האחרונים נשמעו הגיוניים במידת מה.

    שבת שלום,
    עידו

  • דב  On 26 בדצמבר 2008 at 17:02

    1. יגעת ומצאת? – תאמין!
    2. מכל מקום – אשרי המאמין.
    3. אני, לצערי, לא.
    4. לצערי – כי המראה איום ונורא.

  • בעז יניב  On 26 בדצמבר 2008 at 17:05

    מעניינת החוויה שלך שניצתה דווקא על ידי חוויה מעוגנת בתרבות כמו קריאה בספר. קצת קשה לי לתפוס כיצד חווית הקריאה תיצור תובנה אמונית אבל אני משער שזה מאוד תלוי זמן, מקום ואישיות. התובנות שיותר ברורות לי מבחינת אמונה מתחילות דווקא מהמפגש עם הטבע (כמו תאורי הילדות של א. הופמן), נראה לי שהסיבה לכך היא שהטבע הוא תמיד שם וניתן לשחזר דרכו את החוויות האלו, בעוד שאני מניח שהחוויה שחווית עם "האחים קרמזוב" היא חוויה חד פעמית לספר זה. לגבי החלוקה של העולם למאמינים ולא מאמינים אני מסכים איתך, הייתי מוציא את המילה אלוהים מהדיון. מילה זאת (וההקשרים התרבותיי) שלה נוטה לערפל את הנושא יותר מלהאיר אותו.
    בכל מקרה מאוד התחברתי לתאור שלך את החוויה כמגע ישיר.

  • עידו  On 26 בדצמבר 2008 at 17:22

    התגובה שלך גרמה לי לצחוק ואחר כך לחייך ואז לצחוק שוב.

    קודם כל תודה על הפרגון.

    שנית, מאחל לך שתמצא גם אתה.

    שלישית, שלא תחשוב, גם אני נופל לעיתות של חוסר אמונה ועצבות. כמו שכמה פוסטים שהתפרסמו לאורך הזמן בבלוג הזה הראו.

    רביעית. אל תאמר נואש.

    ולבסוף אולי זה נשמע מגוחך, אבל אני חושב שאני יכול להבטיח לך שזה לא איזה הזיה שלי. הדבר הזה קיים. העובדה שיש אנשים שמכחישים אותו היא לא יותר מבדיחה בשביל אנשים שמבחינתם הוא מציאות יומיומית. צריך למצוא את הדרך אליו ולכל אחד יש את הדרך שלו. יהי רצון שתמצא את שלך.

  • עידו  On 26 בדצמבר 2008 at 17:29

    אפשר להכיר את אלוהים מספר (לי זה קרה עם קרמזוב וגם קודם לכן, במידה חזקה פחות עם פראני וזואי של סלינג'ר) סדרת טלויזיה (לי זה קרה עם ניאון ג'נסיס אוונגליון) יצירה מוזיקלית (השיר על הארץ של מאהלר), דרך מפגש אמיתי עם הטבע, דרך סמים פסיכדלים, דרך מורה רוחני ובעוד מגוון של דרכים.
    אני מסכים איתך שהטבע הוא אחד הדרכים הטובות והטהורות ביותר לעשות את זה. בשבילי זה דרש הרבה שנים עד שהצלחתי לגשת אליו דרך הערוץ הזה.

    קראתי לזה אלוהים משום שזה השם היחיד שמקובל בתרבות שלנו לאנסוף, דאגתי לציין שאין לכינוי הזה שום משמעות בגלל שקיימות לו מיליארדים של פירושים משום שכל אדם מפרש אותו שונה לעצמו ואפילו בכמה צורות שונות.

    כשפוגשים באינסוף זה כבר לא משנה איך קוראים לזה. השאלות שנוגעות בזהותו של אלוהים הופכות חסרות חשיבות. הוא פשוט שם.

    (מצטער אם אני נשמע כאילו אני יותר מעוד אפרוח בלול האפרוחים שזה עתה בקעו למציאות החדשה וכאילו אני יודע יותר מהאפרוח הממוצע בלול. אני לא. אני פשוט במצב רוח קצת דבק היום וזה גורם לי להעז קצת יותר).

  • א' נדב  On 26 בדצמבר 2008 at 19:47

    אתה בטוח שאתה מאמין באלוהים?
    כלומר, אני עברתי גם כן חוויה דומה
    בהקשר אחר
    בערך באותו גיל כמוך
    ומאז אני לא מסוגל להגדיר את עצמי כאתאיסט
    אז השאלות האלה מעסיקות גם אותי
    לפעמים אני אומר שאני מאמין באלוהים ולפעמים לא
    תלוי במצב רוח

    אבל בכל מקרה
    אני לא בטוח שהמילה "אלוהים" היא המילה המתאימה
    אתה מדבר על איזושהי מהות של טוב
    ואני מבין למה אתה מתכוון
    אבל אתה מתחמק במוצהר מלהגדיר בדיוק מה היא
    אתה מגדיר אותה כמשהו שאי אפשר להגדיר אותו:
    "שהמהות שלו היא שהוא חומק מכל הגדרה או ניסיון לכנות אותו בשם."
    אז למה בכל זאת לכנות אותו אלוהים?
    למה למסגר אותו בתוך כל ההיסטוריה (וההווה) הבעייתיים של המושג הזה?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 26 בדצמבר 2008 at 19:47

    יפה לאללה

  • קיקה  On 26 בדצמבר 2008 at 21:42

    תראה איך אנשים מפחדים מאלוהים כמו מקדחת.
    אותי זה מצחיק.
    לא צחוק של זלזול.
    צחוק של היכרות עם הפחד הזה. הישן.

    רוב המגיבים, אני מנחשת, לא קוראים בתורה או בתנ"ך בכלל.

    הרי משם זה מתחיל. משם בכלל אפשר להתחיל להתפזר בנועם.
    והרי הקב"ה של התנ"ך הוא לא רק אור, לא רק שלום ואחווה, לא רק כבוד ואמונה.

    הוא גם זעם, נקמנות, סמכות, הוא נלעג ע"י בני האדם, נדחה על-ידם. הוא כמעט תמיד בצל סולם הרייטינג.
    הרבה הרבה לפני הטלויזיה היו מי שהעדיפו את החומר על הרוח, מי שהעדיפו עצת אדם נידף ברוח על העמקת שורשיו במה שבסופו של דבר מוצע לו כהצעה לדרך חיים.

    לא יודעת עד כמה נכון המשפט שאומר שאין ממה לפחד אלא מהפחד עצמו.
    מבינה ומזדהה יותר עם המשפט שאומר שקל לפחד ממה שאינך מכיר.
    קל לפחד ממנו וקל לשנוא אותו.

    (ראה ערך מיעוטים. אלוהים, במובן הזה, הוא האתיופי עבור היהודי הלבן. לא נראה לי שכהנא צדק. אבל בנאי בטוח צדק)

  • עידו  On 26 בדצמבר 2008 at 22:16

    כן, אני בטוח שאני מאמין באלוהים.

    שוב, אני חוזר. השאלה האם אתה מאמין בארנבות תלויה באיך אתה מגדיר ארנבת.

    מבחינתי התפיסה של אלוהים עם זקן שבה משתמשים לעיתים רבות דתיים וגם חילוניים היא התפיסה המעוותת, הפשטנית וחסרת התוכן.

    לעומת זאת יש את הדבר הזה שאני נמצא איתו בקשר הקרוב ביותר שאפשר, יותר קרוב מלעצמי. הדבר הזה שחשתי אותו בעמקי נשמתי וגופי, שהנחה אותי לאורך השנים האחרונות בחיי. הדבר הזה שאני חושב אותו כל הזמן ומשתמש בו על מנת להסביר לעצמי את הכח, את האמת (בדרכים האינטימיות ביותר האפשרויות, דרכים שלצערי עדיין לא יכולות בדרך כלל לבוא לידי ביטוי כאן בבלוג מלבד לעיתים ברמז, למרות הרצון הכנה שלי לשתף אותם). הדבר הזה הוא הדבר הבסיסי ביותר בחיי ולמרות שהוא לא דווקא תואם את התפיסה המסורתית של אל מבחינתי הוא אלוהים. העובדה שהוא יותר מופשט ואין לו אופי פרסונלי אלא הוא הוויה מרובת מימדים שאני יכול לדבר עליה עד בלי סוף לא הופכת אותו לפחות ממשי בעיני. זהו אלוהים. כך אני מבין אותו וההבנה הזו תקפה לא פחות מזה של חסיד חב"ד או של פונדמנטליסט נוצרי.

    התמזל מזלי לעבור חוויות עוצמתיות מאוד עם האל הזה שלי. להיות מופל שוב ושוב וזכות בזכות לקום שוב ושוב על מנת לעשות עצמי לעבדו.

    היחסים שלי לא היו יחסים עם איזה ישות פילוסופית מופשטת אלא סוערים עד אפיסת כוחות פיזית ונפשית, לא פחות מרומן האהבה הסוער ביותר שאני יכול להעלות על הדעת.

    לא, אני לא מרגיש שהאמונה שלי היא נחותת דרגה לעומת זו של זה שמאמין באל עם הזקן.

    כל טוב,
    עידו

  • עידו  On 26 בדצמבר 2008 at 22:32

    עדיין לא מרוצה לגמרי מהתשובה הקודמת שלי אליך.

    קראתי אותה שוב ואני חושב שמה שהייתי באמת רוצה לכתוב לך זה שאלוהים זה הטוב.

    אם הטוב נמצא בבסיס היקום שלנו, הסימן הוא שהיקום אינו סתם רדנדומלי – יש משהו טוב בבסיסו.

    אם יש משהו טוב בבסיסו. זהו האל.

    את המשהו הטוב הזה ניתן להכיר בהרבה דרכים שונות. יצא לי לי להתקל בו שוב ושוב בכל כך הרבה מקומות והוא כמו חבר וותיק.

    הסדר הזה שעומד מול עקרון האין סדר הוא שעומד בכל מיני מיתולוגיות כעקרון האלוהי שעומד מול מול העקרון השטני.

    אלוהים מהבחינה הזו זהה לשאלה, האם יש משמעות אאו שהכל מקרי. מהבחינה הזו אני עברתי את הרוביקון התיאולוגי שלי. אני מחויב אליו. אני מחויב לבחור בו שוב ושוב ולהאמין בו שוב ושוב. וזה הדבר שהכי חשוב לי מבחינת הקשר שלי עם האל.

    כל טוב,
    עידו

  • א' נדב  On 26 בדצמבר 2008 at 23:10

    קיקה – סביר להניח שהמונותאיזם קדם ליהדות, במצרים העתיקה ובדת הזורואסטרית. בכל אופן, יצא ויוצא לי לקרוא מדי פעם בתנ"ך וגם בתלמוד. יש שם טקסטים מקסימים אבל גם לא מעט זוועות. אני מוכרח להודות שאם הייתי חייב לבחור באמונה בדת מאורגנת, ההטפות ההיפיות-פציפיסטיות של ישו יותר קרובות ללבי מאשר אל הנקמות היהודי.
    מה שמוביל אותנו ל…

    "והרי הקב"ה של התנ"ך הוא לא רק אור, לא רק שלום ואחווה, לא רק כבוד ואמונה.

    הוא גם זעם, נקמנות, סמכות, הוא נלעג ע"י בני האדם, נדחה על-ידם. הוא כמעט תמיד בצל סולם הרייטינג."

    תגידי, אנחנו חיים באותה מדינה? רק תסתכלי על המצב הפוליטי בימינו. כלי התקשורת מלאים בהתלהמות ובקריאות "להיכנס בהם". זה מה שמביא רייטינג. מי שמדבר על שלום או פשרנות מוקע כבוגד או רכיכה חסרת-חוליות. מה שחסר לנו היום זה בדיוק אותה הבנה של אלוהים כאור, אחווה ושלום שעידו מדבר עליה. ואליך, עידו…

    בתגובה הראשונה שלך היה משהו קצת מתגונן. אני לא מנסה להגיד שהבנת האלוהים שלך תקפה פחות מזו של החב"דניק או נחותה ביחס לפונדמנטליסט הנוצרי. ובכל אופן, אני לא בא לתקוף אותך אלא לשתף אותך בשאלות שמטרידות גם אותי, מאחר ונדמה לי שיש לי תפישת אלוהים דומה לשלך, ושאין לי ממש תשובה מוחלטת לגביהן.

    אני מעלה פה שתי שאלות (ודרך אגב אני לא מקבל את ההפרדה בין חוויות אינטלקטואליות ורגשיות. מבחינתי הן מזינות האחת את השנייה ומקיימות תלות-הדדית):

    א. אתה לא חושב שיש בעייתיות בלכפות שם מסוים על יישות שלפי הגדרתך-שלך חומקת מכל הגדרה?
    ב. לטעמי, כל בחירה שלך היא לעולם אינה רק שלך. תמיד יש לה השפעות והשלכות על אחרים, והיא בפני עצמה תוצר של בחירות של אחרים שנעשו לפניך ונעשות גם ברגעים אלה. וכשאתה קורא למה שאתה מדבר עליו "אלוהים" אתה חייב לקחת בחשבון שלא אתה המצאת את המושג הזה, ושאתה נמצא בתוך דיאלוג עם כל המשמעויות שניתנו, ניתנות ויינתנו לו. וזה בעייתי לא כי אני מפחד מאלוהים, כמו שקיקה אמרה. זה בעייתי באותה מידה שקשה לי לקרוא לעצמי "קומוניסט", למרות שאני תומך בשיתופיות מלאה וביטול ההבדלים המעמדיים, עקב כל הדברים שנעשו בשם הזה במאה ה-20. כנ"ל לגבי כל הדברים הנוראיים שנעשו ונעשים ברגעים אלה בשם אלוהים.

    וכאן נכנסת גם שאלת היחס בין הטוב והסדר. קשה לי לקבל את ההקבלה שאתה עושה בין טוב/רע לסדר/אי-סדר. אני חושב שדווקא המניפסטציות המועדפות עליי של הרוחניות מתבטאות באי-סדר – החל מהבכחאנליות ועד לתנועה הפסיכדלית בעת המודרנית. סדר דווקא יותר מתקשר אצלי לדוגמטיות, מסעות צלב וג'יהאד. אז כן, אני בצד של הטובים. אבל גם בצד של הבלגאן.

  • עומר  On 27 בדצמבר 2008 at 0:42

    בדיוק חשבתי היום על שאלת הסדר/כאוס (שהיא גם שאלת המשמעות/ריקנות עבורי), והגעתי למסקנה שמתכונת האמונה שמתאימה עבורי כעת היא כזו של כאוס בסיסי עם הבלחות מפתיעות של סדר. פשוט אמונה ביותר מזה כרוכה אצלי במאמץ לחפש את הסדר הזה, וזה הגיע למצב שהתחושה היתה קצת כאילו אני אונס את המציאות לתבניות.
    ואז, שעה אחר כך, הופיעה פתאום עוד אחת מהצטרפויות המקרים המרהיבות האלה…

  • יוסי  On 27 בדצמבר 2008 at 4:09

    אפ יש אלוהים או אין אלוהים, האמונה בו איננה משנה לו. האפ יש אלוהיפ אחד? האפ לכל אדפ יש אלוהים שונה? איך אפשר לודא מי מגדיר את האלוהיפ נכון…

    למה לא להודות שאנו לא יודעים אם יש אלוהים – אגנוסטים

    אני חווה את היופי הבלתי ניתן לתיאור ת את האהבה לבלתי ניתן לתיאור אך אין לי צורך להגדיר זאת במילה כה טעונה.

  • מודי תולשששש  On 27 בדצמבר 2008 at 7:44

    אני בחרתי להאמין באלוהים בגיל 30 בערך, ואני עדיין לא בטוח שיש אלוהים. האל שאני מאמין בו הוא לא יהודי, הוא לא כולו טוב, ואני לא בטוח שהוא כל יכול. אבל הוא עוזר לי בחיים. עוזר לי לא להתחרפן.

  • תומר  On 27 בדצמבר 2008 at 8:05

    "השאלה האם יש אלוהים זהה לשאלה האם העולם טוב"
    לזה אני מסכים, והייתי מוסיף: טוב במהותו.

  • סמדר  On 27 בדצמבר 2008 at 9:24

    גם אני חוויתי חוויות של גילוי אחדות מעבר לדברים הפרטיים. אני תוהה על הזהות בין האחדות לטוב אבל משתדלת למצוא דרכים לבטוח בה ולחוש אותה יותר ויותר.

    מחוייבות לבחור בה, באל, שוב ושוב זה דבר גדול.

  • עידו  On 27 בדצמבר 2008 at 11:16

    הייתה איזה תקופה שראיתי את עצמי כאגנוסטי לפני איזה 10-15 שנה.

    הייתי מתווכח עם ההנחה שזה לא משנה לאלוהים אם אנחנו מאמינים בו. אני חושב שכמו שהיהדות אומרת, האמונה שלנו בו היא זו שיוצרת אותו בעולם. משהו קצת קוואנטי כזה. אני מצטער אם זה נשמע זיבול שכל, אני יכול להרחיב אבל זה דורש אולי פוסט נפרד.

    מה שבטוח זה שהאמונה בו משפיעה עלינו.

    בכל מקרה, כאמור. אני לא לא יודע אם אלוהים קיים. אני יודע טוב מאוד. אני חווה אותו שוב ושוב, בצורות עמוקות והוא מציאות מוחשית עוד הרבה יותר מהרבה מהדברים שקיימים סביבי בשדה הפוליטי, היסטורי, חברתי שאני בוחר להאמין בהם.

    אפשר להיות אגנוסטי גם לגבי קיומו של העולם, ולא נוכל לדעת אי פעם אם העולם באמת קיים או שהקיום שלנו הוא סוליפסיסטי. אני בוחר להאמין שהעולם קיים. על רקע החיים שלי עד עכשיו זה הדבר היחיד שהגיוני מבחינתי וקונסיסטנטי. כנ"ל לגבי אלוהים.

    אני לא מתכוון להשמע כמו איזה מחזיר בתשובה וקצת לא נח לי שזה נשמע כאילו אנחנו נגררים לדיון של יש או אין אלוהים, שזה בוודאי לא הכוונה שלי.

    לא ניתן לשכנע, זה צריך לבוא מבפנים, מתוך ידיעה פנימית. רק ניסיתי לספר איך זה קרה לי. אני משתמש במילה אלוהים כי זה מה שזה בשבילי בצורה מאוד מדויקת וברורה, בכל רגע ורגע מחיי. הדרך המקובלת להבין את המושג אלוהים, זו שלא מוכנה לקבל אמונה באלוהים אם אין לו אופי אנתרופומורפי היא זו שנראית לי פשטנית וחוטאת לאמת ואין לי גם ממש צורך להתפלמס איתה בדרך כלל.

    כל טוב,
    עידו

  • עידו  On 27 בדצמבר 2008 at 11:17

    מסכים לגמרי

  • עידו  On 27 בדצמבר 2008 at 11:52

    לא' נדב

    כתבתי לך כרגע את התגובה הכי ארוכה שאי פעם כתבתי בבלוג שלי. לצערי נראה שהיא נמחקה. בעסה.

    אני אנסה לקצר ובכל זאת להבהיר כמה נקודות עיקריות מבחינתי. אני מקווה שאתה מבין…

    א. מסכים איתך לחלוטין. אין הפרדה בין האינטלקטואלי לרגשי. רק רציתי להבהיר שאלוהים השלי הוא לא רק אינטלקטואלי אלא גם רגשי וגופני יותר מכל דבר אחר בחיי.

    ב. בוודאי שיש בעייתיות. אבל כשאני מנסה לדבר על הדבר הזה שלא ניתן לקרוא לו בשם אני חייב להשתמש במילה מסוימת ומבחינתי אלוהים הגיוני יותר מכל מיני שמות אחרים כמו "אנרגיה" "קוסמוס" או "כח עליון".
    בסופו של דבר אני מתאר לעצמי שזו העדפה אישית שנובעת מהרקע התיאולוגי שלי. הדבר הזה שאני פוגש בו שוב ושוב מתגלה בפני כאלוהים ואני חושב עליו כעל אלוהים.

    ג. יש בעייתיות בוודאי. אני יכול גם לקרוא לו סנגדולאק. גדלתי בתוך מסורות דתיות, פילוסופיות וניו-אייג'יות מסוימות של חשיבה על המוחלט שאין להן בעיה לדבר על דברים מאוד מופשטים כאלוהים אם זה הזוהר, הרב קוק, דה שארדן או לוינס. גדלתי גם בתוך חבורות של אנשים שיכלו לדבר בצורות כאלה על אלוהים והתרגלו לדבר בצורה כזו.
    כמובן שאני לא יכול להמנע מכל המשמעויות שכבר נדבקו אליו, אבל אני רואה עצמי כאדם דתי וכחלק ממי שנאבקים על שמו האמיתי של אלוהים לא מפקיר את השטח לאחרים.

    ד. אני מסכים איתך לגבי זה שזה לא עד כדי כך פשוט. במקום שהוא מסודר לחלוטין אי אפשר לשנות שום דבר ולא יכולה להיות התפתחות ויצירתיות ולכן אם אלוהים היה רק סדר הוא היה קופא. וזו אחת הבעיות הבסיסיות של התיאולוגיה. לכן אלוהים זקוק לשטן, או לשבירת הכלים. העולם חייב להיות מורכב מסדר וחוסר סדר מפני שרק מתוך חוסר סדר יכולה לבוא התפתחות.

    פיליפ ק. דיק כותב בהרחבה ובצורה מאוד מעניינת על אלוהים כעקרון של סדר בואליס, שם העולם הוא מערכת אינפורמציה ואלוהים הוא עקרות מסדר שנלחם בעקרון האנתרופיה שהוא השטן.
    אולי יותר נכון לחשוב על אלוהים לא כסדר אלא כתהליך מסדר, וכך הוא מתגלה בפני כשהוא מסדר את הדברים שוב ושוב: הרגשיים, האינטלקטואלים, האופרציונלים. הוא תמיד יוצר סדר והיגיון ומשמעות במקומות שנדמה שהם אבודים כבר.

    אני מצטער אם התשובות הללו לא מספקות. כאמור, כתבתי לך תשובה מאוד ארוכה, לצערי היא נמחקה. נאשים את אלוהים 🙂

    עידו

  • תמר  On 27 בדצמבר 2008 at 21:06

    אנחנו יוצרים ומוצאים את הסדר וההגיון במקומות האבודים
    בראש ובראשונה אתה הוא שהוגה חושב יוצר כותב

    האלהות מתבוננת בדממה ומכוונת אותנו למצוא את הסדר וההגיון בבלאגן המדומה.
    אחרת איך נלמד לשוות את התודעה שלנו למחשבת האלהים?
    כדי להבין איך האלוהות פועלת צריך לפתח תפיסה רב מימדית ורב מרחבית שאיננה מוגבלת בזמן לינראי
    אגו ופחדים
    להבין מהי עמדת ההתבוננות שלנו ולחוות הזדהויות עם עמדות התבוננות אחרות
    ראיה המוכנה לקבל שינויים בקנה מידה ועמדות לצאת מהרגלים תפיסתיים
    האלוהים בהעדרו ובשתיקתו נוכח יותר מכל
    הדממה הזו מלווה אותנו משחר ההסטוריה האנושית בשלל ובמגוון דימויים
    אנחנו יוצרים אותו והוא יוצר אותנו
    זו יצירה משותפת
    לכן נראה לי שטחי לתאר את האלהים
    רק כדילוזיה אשליה קולקטיבית כפי שמאמין ריצ'רד דוקינס
    יש הרבה מעבר לנחווה
    וזה היופי הקסום שאנחנו מסוגלים לפתח עמדות רבות של המתבונן
    ולהזדהות ולשאר כיצד האלהים פועל ונוכח
    לפני חודש ראינו הצגה בבימוי פיטר ברוק
    The Grand Inquisitor

    http://www.villagevoice.com/2008-11-05/theater/peter-brook-s-grand-inquisitor-brings-
    clarity-shanley-s-romantic-poetry-turns-prosy/

    עיבוד לפרק המפורסם ביותר מהאחים קרמזוב
    על הבמה היו שתי דמויות אחת מדברת, האדם
    ואחת ששותקת ומקשיבה במבט חודר ומלא חמלה
    האלהים
    פיטר ברוק בחר להדגיש את האנקווזיטור כמיצגו של הפחד האנושי הקטן והכפירה בכבודה ובעצמה דוקא בגלל שכממסד ומחוקק
    שולל ומונע מהאדם את החפש שנתן האלהים
    האנקוויזיטור שכח שהוא רק אדם
    וכאדם הוא מונע מחולשות ותאות מגאוה ופחד
    הוא מאיים על האלהים בשריפה על המוקד
    האלהים מביט בו בדממה מלאת הרחמים
    ונושק לו בשפתיים
    האנקוויזטור משחרר את האלהים מעונש המוות ומורה לו לעזוב ולא לחזור לעולם
    הוא חש צריבה מוזרה ועזה בחזהו
    ומיד מתעשט
    ומחליט שלא לשנות מתפיסת עולמו ומאמונתיו
    האירוניה מופלאה המסופרת על ידי בני אדם
    המתבוננים בעצמם ובאלהים

  • עמית  On 27 בדצמבר 2008 at 21:48

    חוץ ממספר קטן של קיצוניים שמתכחשים בתוקף אפילו לקיומה של החוויה הסובייקטיבית שלהם עצמם (מסתבר שיש כאלה), כולם מאמינים באלוהים אבל לא כולם מוכנים לקרוא לזה ככה או להסכים על ההגדרה.

    בטח שמעתם פעם את המשפט הזה: "אני לא מאמין באלוהים אבל אני מאמין שקיים איזשהו כוח". אני שמעתי את זה כל כך הרבה פעמים וזה מפליא אותי למה אנשים לא מוכנים לקרוא לכוח הזה אלוהים.

    פה אני חושב שורש עניין האמונה/אי-אמונה. חוסר אחדות לגבי ההגדרה של אלוהים והאסוציאציה של המילה הזאת עם אמונות תפלות.

    מבחינתי אלוהים הוא ההוויה והקיום, בסיס החוויה. אני חווה את הפלא הזה כל רגע. כל מה שאני מתבסס עליו. זה בכלל לא רלבנטי מבחינתי להגיד שאני מאמין או לא מאמין בזה כי זה כאן מולי כל הזמן. זה זה.

    יש אנשים שמגדירים את אלוהים אחרת; לפעמים זקן ארוך לו עד ברכיים והוא חצי שקוף על רקע השמיים, ולפעמיים בעל אלף עיניים שצופות בכולם כל הזמן גם בלילה, ולפעמים ישות בלתי נראית ואינטלגנטית במיוחד שממלאת את כל המרחב, ועוד ועוד.
    כמובן שבאלוהים כזה אפשר להאמין או לא להאמין אבל מה שבטוח זה שקשה למצוא לו הוכחות ושהוא בטח לא נמצא לנגדינו תמיד או בכלל אי פעם.

    משפט נוסף שאני שומע הרבה בהקשר הזה הוא: "עולם הטבע כל כך משוכלל ויפהפה, רק מלתבונן במחזור החיים המורכב של דבורה קטנה מוכרחים להבין מיד שחייב להיות אלוהים שתכנן את כל זה". אני רוצה להגיד משהו לכל מי שחושב ככה; אלוהים קיים גם בלי דבורים, וגם בלי יצורים מורכבים, הוא קיים גם במאדים ובירח ובין הסלעים, הוא קיים באש וקיים במים, הוא קיים בחלקיק הכי פשוט.
    בזה אני מאמין

  • ציפורני  On 27 בדצמבר 2008 at 23:05

    והתגובות של המורה והילדה גם מצחיקות מאד

  • עומר נ.  On 28 בדצמבר 2008 at 0:16

    .ממש עשית לי חשק לנסות את "האחים קרמזוב" גם.

  • אור ברקת  On 28 בדצמבר 2008 at 2:07

    התגובות של קיקה ועמית הן מהגורמים של האלמנט הדווקאי באתאיסטיות הגורפת שלי.

    שהוא רק אלמנט אחד ממנה.

    אבל אם דבר אחד אסכים, אם ש ספר שעלול להרעיד את אמות הסיפן של זהותי הרי שהאחים קאראמזוב הוא אחד מהם

  • עידו  On 28 בדצמבר 2008 at 9:27

    תודה, אמרת את זה יפה יפה.

    פעם אחת אני זוכר שהרגשתי ככה, כמו איזה מישהו שניחת עליו זרם אדיר של אלוהות, ששוטף אותו כמו מבול. וחשבתי איזה דיון מוזר זה היה אם היה פה אתאיסט עכשיו שהיה מטיל בפני ספק בקיומו של אלוהים.

    הצחיקה אותי התמונה הזו, שאתה עומד בתוך הנוכחות הזו והיא מציפה אותך כמו מבול בצורה הכי ישירה עד שאתה בקושי נושם ולידך מישהו עומד ומנהל איזה דיון רציונליסטי בשאלה אם זה בכלל קיים.

  • תומר  On 28 בדצמבר 2008 at 18:22

    ונאמר אמן.

  • דורון  On 29 בדצמבר 2008 at 21:53

    יש לי את הספר הזה ברשימת הקריאה כבר איזה 10 שנים, הוא עכשיו על המדף מתבונן עליי, כן נראה לי שהשנה אני אקרא אותו.

    קראת פעם את "מכתבים מהמחתרת".

    פעם אחת שאלו את ישו, "למה זה תדבר אלינו במשלים?"
    אז הוא ענה
    "בשביל לתת לאלו שיש להם את מה שיש להם ולקחת מאלו שאין להם את המעט שיש להם"
    שזה ההפך מהעמדה המטרייליסטית שלו מה שמרמז על מלכות שמיים.

    עכשיו, פעם כשהייתי מאוהב נואשות הייתה לי תחושה מפחידה ומדהימה ביופייה שכל השירים שאי פעם נכתבו מדברים ישירות אליי ועליי. לרכיב שמשכנע אותך במציאות קראו האמת ואם שינוי מחשבתי גורם לך להבין אין ספור דברים שלא הבנת קודם…
    מבין?

    בכל מקרה, בקשר לעליות ולירידות שלך, מבחינתי אפילו יהוה זאת בסופו של דבר מילה, אמרו פעם שאם לא היה יהוה אז היה צריך להמציא אותו, בקונין האנרכיסט הגדיל והוסיף שאם יהוה היה קיים היה צריך לצאת להורגו (קראתי לא מזמן על איזה כותב מדע בדיוני עכשיווי שהוציא את זה לפועל). לי זה נראה קו נכון יותר ודע לך דבר אחד ברור. כל מה שאתה מצליח להרוג זה בטוח לא יהוה.

  • עידו  On 30 בדצמבר 2008 at 9:44

    קרא את קרמזוב. זה באמת מאוד מומלץ.

    כתבים מן המחתרת – גם יצירת מופת. אבל לגמרי מהצד השני, הספר הכי אפל דוסטוייבסקי אולי. בעיני יצירת יפה המופת הכי יפה של דוסטוייבסקי מהתקופה לפני שהחל לכתוב כאדם דתי (מהחטא ועונשו והלאה, למעשה)

    בפלישה האלוהית של פיליפ' ק. דיק, יש צבאות בירוקרקטים וטוטאליטארים שעושים הכל כדי לחסל את בנו של יקוק. לפעמים נדמה לי שזה מה שקורה היום עם הנסיון לחסל את הצמחים הפסיכדלים על פני האדמה. האלוהי נרדף על פני האדמה.

    כל דבר שאתה יכול להצביע עליו הוא לא זה, וכל דבר הוא כן זה.

    עידו

  • אדי  On 31 בדצמבר 2008 at 11:24

    שנו דבר אחד שהינו תמיד שלם.
    לפני היות השמיים והארץ, הוא כבר שם:
    כה שוקט, כה בודד.
    בדד הוא עומד ואינו משתנה.
    הוא סובב במעגל ואינו מסכן עצמו.
    אפשר לכנותו "אביו של העולם".
    איני יודע את שמו.
    אני קורא לו דאו.
    בלית ברירה אני נאלץ לכנותו "גדול".
    גדול משמע שהוא "תמיד בתנועה".
    "תמיד בתנועה" משמע שהוא "רחוק".
    "רחוק" משמע שהוא "חוזר".
    כך, אלוהים הוא גדול, שמיים הינם גדולים, ארץ היא גדולה,
    גם אדם הוא גדול.
    בחלל קיימים ארבעת הגדולים,
    ואדם הינו אחד מהם.
    האדם מתאים עצמו לארץ
    הארץ מתאימה עצמה לשמיים.
    השמיים מתאימים עצמם לאלוהים.
    אלוהים מתאים עצמו לעצמ

  • ז'וליאן  On 1 בינואר 2009 at 12:05

    אלוהים יוצר מתוך הכאוס
    הוא התקיים קודם לשמיים ולארץ.
    דומם, וללא תנועה,
    הוא מתקיים מעצמו ואינו משתנה כלל.
    סובב,סובב ולא נלאה.
    ניתן לראות בו אבא ואמא
    אני לא יודע איך צריך לקרוא לו אז אני קורא לו אלוהים.
    הוא זורם בעוצמה,
    ימינה ושמאלה!
    כל הישויות נסמכות עליו לקיומן
    והוא אינו דוחה אותן.
    תפקודו מושלם
    כן
    אך הוא אינו מתהדר בכך 🙂

  • נמרוד בן אר"י  On 3 בינואר 2009 at 15:32

    התורה קדמה לשמים וארץ.

    התורה הולידה את האור.
    האור הוליד את החושך.
    מהאור והחושך נולד הריבוי.
    מהריבוי נולדו כל הברואים.
    כל הברואים נושאים חושך על גבם ואור בזרועותיהם.
    כשהאנרגיות שלהם מתמזגות, נוצרת הרמוניה.

    יש בזה משהו, לא?

  • זיקני  On 4 בינואר 2009 at 15:54

    בתמונה המקורית הזקן שלו מדובלל ובקושי נראה וכן עיבדו אותו להיות זקן עבה וגדול יותר.
    מפתיע

  • גרינהאוס  On 5 בינואר 2009 at 14:43

    הגעתי לכאן דרך שמועות ונפלתי על פוסט (מאמר?) מעניין, מורכב, עמוק שהעלה בי תסביכים בשאלה הנצחית שמחברת את כולנו- אלוהים! כל עוד תכנים העוסקים באלוהים מקרבים אליהם מאזינים רבים- כנראה, שהוא קיים בזכותינו ולא בזכות עצמו בלבד. אני לא קוראת לו אלוהים, אבל זה הרי לא משנה (כפי שכבר צוין כאן בתגובות) העיקר- כולנו מכוונים לאותו דבר.

    ואצטט אותך, כי זה משפט מסכם נפלא-
    "האמון הזה שצריך לתת ביקום, בבני האדם ובעצמך אינו מושתת על כל מידע מוקדם. זה לעמוד שוב ושוב מול מצב של בחירה מתוך חוסר ידע מוחלט אם את העולם ברא אלוהים או השטן ולבחור שוב ושוב לתת אמון. לחבק תמיד את היקום, לפני שאתה יודע אם הוא בא אליך במתנות או בסכין שלוף

  • דניאל  On 19 במאי 2011 at 17:34

    "…
    אני לא מאמין באל משום שמעולם לא ראיתיו.
    אילו רצה שאאמין בו,
    היה בא, בלי ספק, לדבר אלי
    היה נכנס בדלת ביתי פנימה
    ואומר לי: ה נ נ י כ א ן!

    (זה עשוי להישמע מגוחך באזניו
    של מי שאינו יודע מה זה להתבונן בדברים,
    ואינו מבין את מי שמדבר עליהם
    באותו אופן דיבור שמלמדת המודעות אל הדברים).

    אך אם האל הוא הפרחים והעצים
    וההרים והשמש וזיו-הירח,
    או אז אני מאמין בו בכל שעה ועת,
    וכל הויתי היא תפילה ומיסה
    אחדות עמו, באמצעות עיני ואזני.

    אך אם האל הוא הפרחים והעצים
    וההרים וזיו-הירח והשמש,
    למה אני קורא לו אל?
    אקרא לו פרחים ועצים, הרים ושמש וזיו-הירח;
    שהרי, אם ברא את עצמו כדי שאראנו
    והוא שמש וזיו-ירח ופרחים ועצים והרים,
    והוא מופיע אלי כמה שהוא עצים והרים
    וזיו-ירח ושמש ופרחים,
    הרי זה משום שהוא רוצה שאכירנו.
    כמה שהוא עצים והרים וזיו-ירח ושמש.

    ומשום כך הריני מציית לו.
    (וכי אדע על אל יותר משהו יודע על עצמו?)
    אני מצית לו מתוך חיים ספונטניים
    כמי שפוקח את עיניו ורואה.
    ואני קורא לו זיו-ירח ושמש ופרחים ועצים והרים,
    ואני אוהב אותו בלי להגות בו,
    ואני הוגה בו בראיה ובשמיעה
    ובכל שעה ועת אני לצידו."

    ** מתוך השיר "יש די מטפיסיקה בלא לחשוב כלום." (מהחלון הגבוה ביותר/פרננדו פסואה)

  • אנה  On 2 במרץ 2016 at 11:37

    אותו הדבר בדיוק קרה לי עם העמודים האחרונים של אנה קרנינה בהם לוין
    עובר תהליך שעברתי איתו ומדהים איך
    מה שאתה מתאר שהבטחתי לעצמי שלא אשכח והקפיצות רצוא ושוב האחים קרמזוב כבר אצלי גרמת לי לרוץ לסיפרייה . תודה מספיק לי לדעת שעוד מישהו עובר טלטלות אמוניות כאלו תודה נתת לי הרבה שלווה וכוחות

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: