טכנומיסטיקה

הקופים מגלים את ההייפרספייס – טרנס מקנה בועידה הפסיכדלית בסנטה ברברה 1983

במאי 1983 כשאחד מהדוברים בועידה הפסיכדלית בסנטה ברברה ביטל את הופעתו החליטו המארגנים לאפשר לדובר צעיר בשם טרנס מקנה למלא את מקומו. בשביל מקנה, שרק התחיל את הקריירה הציבורית שלו באותה תקופה הייתה זו הועידה הגדולה ביותר שהשתתף בה. הוא היה בן 35 בלבד והופיע לצד השמות הגדולים שהנהיגו את התנועה הפסיכדלית כבר משנות השישים, אבל הרעיונות שלו היו פורצי דרך כל כך שמאז אותה ועידה כולם בתנועה הפסיכדלית ידעו מיהו טרנס מקנה.

תרגמתי בשביל NRG ניו-אייג' את ההרצאה ההיא של מקנה וגרסה מקוצרת של ההרצאה התפרסמה שם שבוע שעבר. אני מביא כאן עכשיו את הגרסה המלאה של הטקסט.

תורגם בהתבסס על על ההרצאה שנשא טרנס מקנה בועידה הפסיכדלית של סנטה ברברה במאי 1983.

התכוונתי בתחילה לקרוא לשיחה הזו 'קופים מגלים את ההייפרספייס' אבל חשבתי שהשם הזה עשוי להיות מעט שערורייתי מדי ולכן התפשרתי על 'הלוצינוגנים לפני ואחרי הפסיכולוגיה'. אז לפני שאני נכנס לנושא הזה אספר מעט על איך התחלתי להתעניין בחומרים הללו ובהשפעות המאוד יוצאות דופן שלהם. לפני שנים רבות, לאחר טריפ לסד, דמיינתי שאני רואה קשר בין חווית הלסד והמוטיבים של האמנות הטיבטית הדתית ובהתאם לכך נסעתי לנפאל והתיישבתי בכפר של פליטים טיבטים. אלא שבמהרה גיליתי שהשמניזם שעליו רציתי ללמוד היה בלתי נגיש מסיבות של שפה, ומהסיבה שבודהיסטים שלימדו אותי טיבטית התייחסו בחשדנות לשמאן שעמו רציתי ליצור קשר.

כך הבנתי שהקשר בין שמאניזם לבין חומרים הלוצינוגנים הוא ששני הדברים הללו הם בדרכם טאבו. כאשר אתה עוסק עם תרבויות קדם-אלפבתיות אתה מגלה שהשמאן הוא דמות יוצאת דופן מאוד. הוא דמות מכרעת לחיים הפסיכולוגיים והחברתיים של הקהילה שלו אבל הוא בו זמנית שולי אליה. הוא גר בקצה הכפר. קוראים לו רק בעניינים של משברים חברתיים גדולים. היחס אליו הוא יחס של פחד ושל כבוד. וזה עשוי להיות תיאור של החומרים ההלוצינוגנים הללו. היחס אליהם הוא יחס של פחד ושל כבוד. הם נותרים בלתי מובנים וקוראים להם רק ברגעים של משבר גדול. והם חלק קבוע אבל תמיד שולי של הקהילה.

ראיתי את זה בנפאל בשאמאניזם הפרינפו הטיבטי שהוא שאמאניזם שאינו הלוצינוגני. ראיתי את זה באינדונזיה שבה פותחו טכניקות על מנת ליצור טראנס שאינן טכניקות כימיות, ובאופן ספציפי ריקוד. וראיתי זאת במידה רבה באמזונאס שם אני חושב שיצרתי קשר עם השאמאניזם הראשוני.

כפי שאתם יודעים יש מחלוקת בשאלה האם השמאניזם הנרקוטי, או כפי שאני מכנה אותו השאמאניזם ההלוצינוגני הוא צורה מנוונת או הצורה הראשונית של השאמאניזם. מירצ'ה אליאדה תמך בעמדה ששאמאניזם הלוצינוגני הינו מנוון[1] ואילו גורדון וואסון תמך בצדק לדעתי בעמדה ההפוכה וטען שהייתה זו כנראה הנוכחות של חווית הסמים ההלוצינוגנים בחיים הקדמוניים של המין האנושי שהניחה את הבסיס לתפיסת הנשמה.

בעוד אני עושה את דרכי דרך תרבויות שונות וחומרים הלוצינוגנים שונים שמתי לב שבדעתם של אלו שחקרו את הפטריות היו הנחות מסוימות לגבי פסילוסיבין שהיו שונות מהמיתוס שבקע סביב להלוצינוגנים אחרים.

הלוגוס הפסיכדלי
מתוך החומרים ההלוצינוגנים הנפוצים פסילוסיבין הוא הויזואלי ביותר לדעתי. והוא בהחלט ויזואלי אם מתנסים בו באופן המסורתי. ואני תמיד נדהם עד כמה מעט ידועה או מתורגלת הדרך המסורתית אז אני אתאר לכם אותה. הדרך המסורתית להתנסות בפסילוסיבין היא לקחת כמות בריאה מאוד של בערך 50 מיליגרם על קיבה ריקה ובחושך מוחלט. (צחוק בקהל)

ובסיטואציה הזו שהיא במובן מסוים סיטואציה של חסך חושי הפסילוסיבין מסוגל להביע את עצמו ברמה המלאה ביותר ולהראות לך את עצמו לא כנגד הרקע של המציאות שמקיפה אותנו בדרך כלל אלא כנגד רקע של חשיכה כך שניתן לראות את המהות הטהורה של הדבר. וזה דבר ביזארי בצורה יוצאת דופן, ושקשה בצורה יוצאת דופן להטמיע אותו לתוך לתוך תפיסת העולם שלכם בין אם אתה צעיר משבט הבורה שעובר טקס התבגרות, סטודנט בקולג' או חוקר כימיה.

האינטגרציה של הדברים הללו לתוך השפה אינה דבר פשוט. אם היא הייתה פשוטה הדברים הללו לא היו תופסים את המקום הפריפריאלי הזה בתרבות אנושית לאחר 10,000 שנה. אבל מעל ומעבר לאינטנסיביות הויזואלית של הפסילוסיבין, הדבר שמפריד אותו מחומרים הלוצינוגנים אחרים הוא לדעתי תופעה שניתן לתאר אותה כהזיה שמעית אבל למעשה לתאר אותה כך יהיה סוג של ז'ארגון רפואי רדוקציוניסטי. משום שהדבר הזה הוא למעשה קול בתוך הראש שנפרד מהאגו הנתפס. במילים אחרות, ישנו קול שמדבר, אתה שומע אותו ונראה שהוא פועל בנפרד מהאגו. הוא פועל בתפקיד של מורה, כמספר של החזון שמתגלה לפני האדם באופן דומה לזה שבו הוביל ורגיליוס את דאנטה דרך מדורי הגהנום[2]. והציוד האינטלקטואלי המודרני אינו מסוגל להטמיע את הדבר הזה. זה סוג הדבר שאנחנו מקשרים אותו עם פסיכופאתולוגיה. קשה לדמיין משהו זר יותר לתודעה המודרנית מאשר קול מחוסר גוף שבוקע מתוך הראש. אלא שכשאנחנו מסתכלים על המחשבה המערבית בקנה מידה של אלפי שנה אנחנו מגלים שלא רק שאין מדובר בתופעה זרה אלא שלאורך חלקים ארוכים מההיסטוריה האנושית הוא היה חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית והוא נקרא, בהסתמך על היוונים 'הלוגוס'.

הלוגוס נשמע מתוך הראש והלוגוס היה ההגה המכוון של הציבליזציה האנושית לאורך מאות שנה עד הקריסה של דתות המסתורין העתיקות ועלייתה של הנצרות לסטטוס של דת עולם. אני בטוח שאתם מכירים את הסיפור של פלוטרכוס על הדייג ששמע רעש גדול וראה משהו נופל מהים ושמע קול מהשמיים אומר שפאן הגדול מת, או במילים אחרות שהעפילו על האלים העתיקים. ולמעשה במונחים יוניגיאנים האלים העתיקים שנפלו לתוך הים הוטבעו בתת מודע ונעלמו מהחוויה של האנשים הרגילים.

העלמות הלוגוס
מאותו רגע עברו כ-1,500 עד 1,700 שנה. בזמן שהנצרות עיבדה את משמעות המסר שלה המדע התרחק מהנצרות ויצר את סט הפעולות שלו. העולם החדש התגלה, ההיגיון הוכתר כמלך והשיטה המדעית הוצבה כבוררת עליונה והציבליזציה שאנחנו מכירים התפתחה סביב אלו. אבל אז ב-1953 ואלנטינה וגורדון וואסון נסעו לסיירה מאזאטק שבמקסיקו וגילו שם את דת הפטריות. ואני מאמין שעד היום הזה אנחנו לא יודעים מה היה בדיוק הדבר הזה שבו נתקלנו שם.

פטריות. סם. דת. כל הרעיונות הללו לגבי מהות הדבר הזה מתבססים על הרעיון שאנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על תודעה. ולמעשה כל מה שנאמר בועידה הזו התבסס על ההנחה שאחנו יודעים על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו מעלים את הקונספט של תודעה. אבל אמת העניין, גבירותי ורבותי, היא שאחרי 2,000 שנה של עיסוק בבעיה מדענים עדיין אינם יכולים לומר לך איך אתה יוצר את התפיסה שתגרום לך לסגור את כף ידך הפשוטה לאגרוף קמוץ, וזה יקרה. זוהי התערבות של התודעה לתוך עולם של חומר שאף פילוסוף עד היום לא הצליח לתת לה הסבר מספק.

עם ההלוצינוגנים ההתערבות הזו של מימד אחד לתוך אחר, של תודעה לתוך חומר, או של חומר לתוך תודעה עולה לעוצמות מטלטלות של אינטנסיביות ואני מאמין שאחת הסיבות הבלתי מודעות שעומדת בבסיס הגישה המוזרה של הממסד כלפי ההלוצינוגנים היא שהם מביאים את המסתורין אל פני השטח כחוויה אינדיבידואלית. במילים אחרות, אתה לא מבין את החוויה הפסיכדלית על ידי כך שאתה מקבל עליה דיווח ממגזין טיים או אפילו מהאקונומיסט. אתה מבין את החוויה הפסיכדלית על ידי כך שאתה חווה אותה. ולכן להבין אותה הוא לצאת למסע של חינוך עצמי, מחוץ לקונטקסט של התרבות שלך, משום שלתרבות שלך אין שום תשובות לשאלה מה עשוי הדבר הזה להיות.

פסילוסיבין ובמידה פחותה יותר גם DMT, מעורר סוג של לוגוס או מציג מחדש את התופעה של הלוגוס לתוך החוויה של האדם המודרני. אז מה אנחנו צריכים להבין מזה? אני חושב שעלינו לקחת את זה ברצינות רבה מאוד. אני חושב שהמשבר התרבותי שאנחנו מעורבים בו ובזה אני מתכוון המשבר התרבותי הגלובלי המוביל אולי להכחדתו של המין האנושי – קשור לעובדה שהמודלים שפיתחנו ב-500 עד 1,000 השנה האחרונות הונו אותנו. הם לא עובדים.

אנחנו כבשנו תרבויות אחרות עם קפיטליזם וטכנולוגיה ודיכאנו את הקשר שלהם עם המימדים האינטואיטיבים. אנחנו יצרנו שיטה אחת על מנת למדוד בעזרתה את האמת וכל דבר שלא עובר דרך השער הצר הזה נדחק לתחום של מיתולוגיה או גרוע מכך של חוסר בגרות תרבותי. ובאותה העת אנחנו התרבות שנמצאת במשבר. כשאתה הולך ליערות הגשם אתה לא מוצא שם תרבויות במשבר, מלבד במידה שבה הן מושפעות מאיתנו.

חזרתו של הלוגוס
אז אני מאמין שזה לא מקרה שברגע זה של משבר תרבותי מקסימלי שאותו אנחנו מכנים המאה העשרים ההלוצינוגנים, האנתיאוגנים[3] הופיעו בתרבות המערבית. זה לא מקרה שוואסון עשה את הטיול שלו למרכז אמריקה ויצר קשר עם הפטריות. מה שהוא גילה שם היה לא פחות מהארוס הנמצא בתנומה אך חי עדיין. הגוף של אוזיריס ששומר דרך עידן אסטרולוגי שלם. במילים אחרות, שלקחת פטריות היה להתעלות מעל המומנטום התרבותי של אלפי השנה האחרונים ולחזור לעולם שבו הלוגוס היה תופעה מציאותית. אנחנו שמענו את קארל ראק מדבר אתמול בלילה על מיסטריות הלוצינוגניות. זו לא הייתה תופעה קטנה. במשך 2,000 שנה כל מי שהיה משהו עשה את המסע לאלויזיס והתנסה בחוויה והייתה לזה השפעה אדירה על הדרמה היוונית, הפילוסופיה היוונית והפוליטיקה הרומית.[4] כל הדברים הללו הושפעו על ידי החוויה ההלוצינוגנית.

התרבות שלנו שחקה את התפקיד של הבן החוזר בתשובה. הלוצינוגנים אקסטטיים וחזיוניים לא היו במאות השנים האחרונות חלק מהתרבות שלנו כפי שאולי היו צריכים להיות מסיבות של אידאולוגיה, בוטניקה גיאוגרפית ופקטורים אחרים. עכשיו הדבר הזה משתנה ועל מנת להבין את המשמעות של השינוי הזה מוטל עלינו להביט אחורה בזמן, להיסטוריה העתיקה למודל של השאמאן, אבל לא השאמאן כפי שהאנתרופולוגים מתארים אותו אלא השאמאן כחלום שאמאני. בגלל שכל שאמאן מסתכל אחורה אל שאמאן ארכיטיפי ראשון שהיה על אנושי, שעלה לכוכבים, שיכל לצלול לקרקעית הים, שיכל לנוע דרך השערים של המוות ולחזור עם נשמה אבודה. נראה לי שכאשר אנחנו מסתכלים בפרספקטיבה של אלפי שנה יכולה ההיסטוריה כולה להראות כשרטוט של המשאלה הזו, הציפיה, התקווה למצב על-אנושי, להתעלות מעל חוקי הכבידה, מעל החוקים של חיים ומוות לתוך מצב על אנושי שהינו ייחודי למין האנושי ככלל, ובמילים אחרות – השאמאן בתור האדם המתוקן הארכיטיפי.

היום אחרי הצהריים שמעתם את מצנר מתייחס לאלכימיה כאחת ההשתברויות של הרעיונות הללו על תיקון הרוח. האלכימיה עוסקת בייצור של החומר המושלם שהוא האני המטוהר אבל היא גם הובילה לעליית המדע המודרני, באופן בסיסי בעקבות חוסר הבנה. נראה לי שמה שקורה עכשיו הוא מה שמירצ'ה אליאדה קרא לו התשוקה האנושית להתעלות שמביעה עצמה דרך המוטיב של טיסה קסומה שפותח בחברה הטכנולוגית לרעיון של טיסה לחלל. ואני בטוח שאם טימותי לירי היה פה הוא היה יכול לדבר על הרעיון הזה בצורה רהוטה יותר ממני. הטיסה לחלל היא לא פחות מהמטאפורה החיצונית למסע השאמאני או במילים אחרות בשביל חווית הסמים ההלוצינוגנית. זוהי הדרך שבה מהנדסים חווים היי. הם עולים לירח.

חזון החברה הפסיכדלית
מה שאנחנו צריכים כדי להתעלות מעל הסכיזופרניה התרבותית שלנו ולתקן את הפער שבין הרוח והנשמה או בין העולם והאני הוא להבין משהו שכולנו משלמים לו מס שפתיים, שלפחות חלק מהאנשים בחדר הזה משלמים לו מס שפתים. והוא שהפנים והחוץ הם למעשה אותו הדבר. המשמעות של זה היא למעשה שכל החלומות שלנו לגבי טרנספורמציה צריכים להיות מוגשמים באותו הזמן, ושאנחנו לא יכולים לעלות לשמיים כשהרגליים שלנו תקועות בבוץ. ובאותו אופן אנחנו לא יכולים גם להפוך את עצמנו לתרבות הלוצינוגנית אקולוגית אלא אם כן נאחד את ההפכים הדיכוטומים הללו.

רק במצב הקואינצידנציה אופוזיטורום, אחדות ההפכים שלא דורשת פתרון נוכל למצוא שפיות תרבותית, וזהו הדבר שהאנתיאוגנים, ההלוצינוגנים מאפשרים בבהירות ובאופן סדיר כל כך. הם מעלים את הפרדוקס לרמה של אינטנסיביות שאיש לא יכול להתחמק ממנה ובכך הם מכינים את הבמה להפיכתך לסוג של אדם שלא מתעקש לקבל את העולם במונחים של או כך או אחרת, שחור או לבן. ותרבות שמורכבת מאנשים כאלה תהיה מתורבתת יותר מכל תרבות שבה נתקלנו עד היום. ואני אעשה כאן פאראפראזה על תייאר דה שארדן: "כאשר התרבות האנושית תבין את הפוטנציאל של חווית הסמים ההלוצינוגנים היא תגלה את האש בפעם השניה". וזהו הדבר שלו אנו מצפים. אנחנו מציפים לגילוי של האש על מנת שנוכל להתעלות מעבר לענייני הקופיפות ולעבור לעניינים הגדולים של יישוב הדמיון שלנו.

זה בלתי אפשרי לקחת את העמדה הזו בלי שמישהו יקרא "מנאכיסטים", "דואליסטים", "אויבי הגוף". אולי… אבל נראה שמאז ראשית התרבות אנחנו מתפקדים כחיות שלוקחות חומר גס ומפרישות אותו כשהוא טבוע ברעיונות, ואנחנו עושים זאת בקני מידה הולכים וגדלים ומצפים ליום שבו כל ההגבלות הפיזיות יוסרו מאיתנו, בדיוק כפי שזה בדמיון שלנו, ואנחנו נוכל להקים את סוג הציבליזציה שאנחנו רוצים להקים ואת החזון הזה צפה נביא לא פחות מג'יימס ג'ויס.

נראה שאנחנו עומדים במפתן של דברים עצומים, העתיד של התודעה האנושית חייב להדהד במלוא עצמתו בעתידו של המין האנושי. אם הוא לא יהדהד במלוא עוצמתו אנחנו בצרות גדולות מאוד. אחד מהמונחים שבו עשו שימוש בעבר שימוש רב למרות שלא שמעתי אותו מוזכר בועידה הזו בהקשר להלוציניגונים הוא הוא סמים מרחיבי תודעה וזהו בהחלט מונח ניטראלי ומדויק מבחינה פנומנולוגית. אלו הם סמים מרחיבי תודעה והשאלה של מה היא התודעה לא יכולה להיות מופרדת מהשאלה: האם האדם טוב? וזוהי שאלה שעלינו לענות עליה עבור עצמנו משום שאני מאמין שאנחנו לא עומדים להשמיד את עצמנו, שאנחנו עומדים לחמוק מהמכשולים שניצבים בפנינו בצורה ברורה כל כך בשנים הבאות.

אנחנו עומדים לגעת בקצוות הגלקסיה, אבל באיזו צורה? ועל מנת שהצורה שבה אנחנו מגיעים לקצה הגלקסיה ומציגים את עצמנו להגמוניה של האינטיליגנציה המאורגנת שחייבת להתקיים שם – על מנת שהצורה הזו תהיה ראויה, אנחנו חייבים להגיע לשם כשהתודעות שלנו הולכות לפנינו מוארות לחלוטין. וזה אומר שאנחנו לא יכולים לחיות יותר עם הרעיון של התת מודע, של חלק אפל ובלתי נגיש של התודעה האנושית שבלתי ניתן לשליטה. זהו בצורה ברורה תיאור של שלב ילדות מוקדם של מין אינטיליגנטי. ואני מאמין שההלוצינוגנים מסמנים את סופה של הילדות הזו.

תמיד היו שאמאנים אינדיבידואלים שעשו את המעבר הזה ובמובן הזה לקחת הלוצינוגנים היא תופעה אהיסטורית. היא תמיד התרחשה. אבל הרעיון של חברה פסיכדלית הוא משהו חדש, והמשמעות היא לא בהכרח שכל אחד לוקח את הסמים אלא רק שהמורכבות והמסתוריות של המיינד נמצאות במרכז התודעה של הציביליזציה בתור המסתורין שמתוכו הגיחה ושאליו עליה לכוון עצמה על מנת להיות רלבנטית.

[1] כלומר שהשאמאניזם המקורי פעל מבלי שימוש בחומרים הלוצינוגנים ושסמים הלוצינוגנים הינם סימן של תרבויות שאמאניות שהתרחקו ממקורן.

[2] בקומדיה האלוהית של דאנטה

[3] הסמים מעוררי חווית האלוהים.

[4] הדרך לאלויזיס הוא שמו של הספר שכתבו ביחד הכימאי אלברט הופמן שפיתח את הלסד, גורדון וואסון מגלה דת הפטריות הדרום אמריקאית ופרופסור העולם העתיק קארל ראק. הטענה העיקרית בספר היא שטקסי החניכה שהתקיימו בעיר העתיקה אלויזיס ושבהם השתתפה האליטה של העולם העתיק כללו שימוש בחומרים פסיכואקטיבים ושלאלו הייתה השפעה ניכרת על המחשבה היוונית הקלאסית ובמיוחד על הפילוסופיה של אפלטון.

31 באוגוסט 2008 – 14:52 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (6)

סמים פסיכדלים ומפגש אסורים עם חייזרים – משהו לכבודו של אייבי נתן

החדשות המצערות על מותו של פעיל השלום אייבי נתן, גרמו לי לחשוב על פעילי שלום אחרים: פסיכונאוטים פסיכדלים.

הכיצד, תתמהו, פסיכונאוטים הם פעילי שלום? האנלוגיה הזו באה אלי פעם אחת באופן מפתיע כשהרהרתי בשוני המופלג כל כך של החוויה הפסיכדלית. החוויה הזו, אתם מבינים, היא רדיקלית כל כך שמי שנכנס בתוכה הזו מרגיש לעיתים קרובות שהוא מקבל מוח חדש ומערכת עצבים חדשה, כאילו הוא הפך בעצמו לחייזר. המפגש עם מערכות החשיבה החדשות הללו מזכיר פגישה עם תרבויות חייזריות שמתנחלות בתוך המוח.

אבל גם בוחרים להשאר בני אדם, מוטיבים חייזריים הינם דבר שכיח למדי בחוויות פסיכדליות. טרנס מקנה טען בעקשנות שכל מי שיקח DMT יגלה שהוא משוגר מיד ליקום אחר שבו הוא מוקף באלפים שצוחקים בעליזות וקוראים "הו, כמה נחמד שקפצת לבקר. באמת לא שמענו ממך הרבה בזמן האחרון". האלפים האלה לא נראים לדבריו של מקנה כמו הזיה. הם מציאותיים בערך כמו המציאות שלנו ומקנה תפס אותם כמימד נוסף על המימד של המציאות שלנו וכהוכחה לקיומם של החייזרים. מקנה נהג ללעוג למדענים שפטרו את רעיונותיו לגבי ציביליזציית החייזרים של האלפים בכך שאמר שאינו מוכן אפילו להתווכח עם מי שאינו מוכן להקדיש 7 דקות (הזמן הממוצע של טריפ DMT) על מנת להיווכח במה שהוא מעמיד פנים שהוא מקדיש את חייו כדי לחקור אותו. "אם אתם רציניים ברצון שלכם לחקור חייזרים, אני קורא לכם. תשיגו DMT טוב,קחו לעצמכם כמה דקות ואתם תפגשו אותם" הוא הבטיח. צריך לציין כאן שבניגוד לדבריו של מקנה נראה שלא כל מי שמתנסה ב-DMT פוגש באלפים.

ובכל זאת, למי שמתנסה בסמים פסיכדלים יש סיכוי לא רע לפגוש סוג כלשהו של חייזרים. בין אם מדובר בלוגוס חייזרי שמדבר מתוך הראש, בישויות צמחיות מהסוג שדתות אמאזוניות מדברות עליהן או במפגש עם האחר הגדול והמוחלט סטייל דניאל פינצ'בק. גם מי שלא נותן לצמחים הפסיכדלים את התואר חייזריים רואה בהם לעיתים קרובות סוג של אינטיליגנציה שונה, מה שמקנה כינה אינטיליגנציה צמחית. כמובן, אפשר להתווכח עד מחר על השאלה מה זה החייזרים האלה, האם זה השלכות פסיכולוגיות או משהו חיצוני וזה דיון שאין לי כוונה להתחיל אפילו כאן. אבל איך שלא תסתכלו על זה, לחוויות פסיכדליות יש אופי של מפגשים מהסוג השלישי.

מה שמביא אותנו למלחמה בסמים ולאייבי נתן. אם צמחים פסיכדלים מייצגים ציביליזציות חייזריות הרי שמוסדות המלחמה בסמים, האינקוויזיציה החדשה של העידן המודרני, מכריזים על הציביליזציות הללו כציביליזציות אויביות שאסור לבוא איתן במגע, בערך כמו שמדינת ישראל עשתה בעניין אש"ף ומדינות ערביות. מבחינתה של האינקוויזציה החדשה הזאת, כל מי שבא במגע עם הציביליזציות הללו, הוא פושע. כל מי שבא בקשר עם הציביליזציות הצמחיות הוא שגריר פוטנציאלי של רעיונות מוזרים ומסוכנים לתרבות ולחברה.

אוקיי, אז הם אוסרים את זה. וזה בדיוק מה שעושה את כל מי שמשתמש בצמחים המקודשים הללו על מנת להבטיח את התקשורת עם התרבויות הללו לסוג של אייבי נתן פסיכדלי. בעולם שכבר 2,000 שנה בפיתוח טכנולוגי הולך ומאיץ ממשיך ללא צמחים פסיכדלים, ההפסקה הגדולה ביותר בהיסטוריה של האנושות שהשפעתה ניכרת בניכור הולך וגובר מהטבע, מהסביבה ומהמסתורין הגדול – בעולם כזה השגרירים שיוצאים להפגש עם "האויב" הם דיפלומטים שתפקידם להעביר ידיעות מעבר למסך הברזל של התודעה.

בעולם שבו אנשים מעדיפים לעשות מה שאומרים להם בלי לשאול שאלות ולפתוח את הטלויזיה במקום לעמוד על זכותם הטבעית לבוא בקשר עם הצמחים של הטבע ולעמוד בקשר עם מופלאותו של היקום, האנשים שהולכים לעולמות האחרים מתקבלים שם בתשומת לב מיוחדת כאילו מעריכים את הנכונות שלהם לצאת אל המפגש האינטרגלאקטי הזה תוך סיכון נפשותיהם, בזמן שבעולם החומר האינקוויזציה מחפשת בנרות אחר הדיסידנטים. האנשים הללו, כשהם הולכים עם התודעה היציבה של התפקיד הדיפלומטי שלהם בחיבור שבין שני העולמות, הם האייבי נתן של התודעה.

אגב, אני כותב את הדברים האלה ומודע לכך שהם עשויים להשמע כאילו הם מזילים את פועלו של אייבי נתן. אני יכול רק לומר שמי שמכיר את מעט את דעותי יבין שאני מתכוון בדיוק להפך, לשבח ולהלל את מי שסירב שיאמרו לו מי אויב ועם מי מותר או אסור לדבר. יהי זכרו ברוך.

28 באוגוסט 2008 – 16:32 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (7)

האם ואיך הטוקבקים משפיעים על הפוליטיקה הישראלית

בתקופה האחרונה יצאו כמה עיתונאים בהתקפה מוצדקת למדי על הטוקבקים. הטוקבק כפי שהציגו אותו שי גולדן ואחרים הוא כלי אנטי-דמוקרטי. הוא מאפשר לאנשים לשבת בבית, להוציא עצבים ולחשוב שאם הם כותבים תגובה כועסת הם הראו מה זה לאולמרט, לממשלה, לפוליטיקאים או למי שהם רוצים. אלא שהפוליטיקאים, כך גולדן ואחרים לא מתרשמים מטוקבקים אלא רק מאיום מוחשי כמו הפגנה מול הבית.

יש הרבה היגיון וצדק בעמדה הזה ובכל זאת כדאי לעמוד גם על התפקיד של הטוקבק ככלי דמוקרטי מהמעלה הראשונה. אחת ההשפעות החשובות ביותר של הטוקבק היא שהוא מעין הצבעה קובעת קונצנזוס. כאשר 90% מהטוקבקים הם דברי ביקורת חריפים על ראש הממשלה אז מי שנחשף אליהם מושפע בכמה אופנים. ראשית, הוא יניח (באופן בלתי מודע) שהדעה השלטת בטוקבקים היא הדעה המקובלת בציבור מה שיגרום לו להמנע מלהביע דברי תמיכה זהירים בראש הממשלה גם אם זו דעתו, אולי מתוך תחושה שמול הררי הטוקבקים הנזעמים העמדה שלו כבר לא לגיטימית ואולי משום שישמח להצטרף אל הרוב. שנית כמו במשא ומתן עצם קביעתו של מרכז מסוים שסביבו מתנהל הדיון תשפיע על דעת הקורא.

הטוקבקים הם מהבחינה הזאת אם כן מנגנון היזון חוזר שמאפשר לבצע מעין בורסה של דעות בזירה ציבורית משותפת. הטוקבקים הם דמוקרטים לא פחות מהרשות הרביעית של העיתונות משום שהם חלק מאותה אקולוגיה של דעות ורעיונות.

האם מבחינה פוליטית יש טעם לכתוב טוקבק בסגנון "חולדאי הביתה" או "חודלאי הוא גדול", או שכפי שטוענים חלק זה בזבוז זמן? לטעמי יש טעם בטוקבק הזה לא פחות משיש טעם לכתוב מאמר בעיתון, להתראיין בטלויזיה או לפרסם מודעה בעיתון. ואחרי הכל במה שונה הטוקבק "חולדאי הביתה" מפרסום מודעת טקסט כנגד חולדאי? הטוקבק למרות שהשפעתו היחסית קטנה יותר, הוא חבר באקולוגית המדיה של הדעות בדיוק כמו כל האחרים. הוא דורש מעט מאוד זמן ונושא לרוב מעט מאוד עומק, אבל הוא מהווה השתתפות לגיטימית בתהליך דמוקרטיית-מדיה המתנהלת מרגע לרגע. הוא מעין הטלת קול קטנטונת המתנהלת מספר פעמים ביומו של הגולש ומתבצעת במאות קלפיות וירטואליות שונות הפרושות לאורך ולרוחב השיח הישראלי.

בשנים האחרונות התחילו מספר מחקרים חלוציים כמו אלו של ד"ר פביאן סיקרון או של ד"ר חיים הכט לבדוק את ההשפעה של הטוקבקים על השיח הציבורי. יהיה מעניין, לטעמי, לבדוק כיצד הטוקבקים משפיעים על השיח הפוליטי: כמה מושפעות הדעות הפוליטיות של הקוראים מקריאת טוקבקים? האם תרבות הטוקבקים מעודדת תרבות פוליטית ימנית או דווקא שמאלית? כיצד טוקבקים משפיעים על העמדות של כותבי המאמרים? מה עובר לפוליטיקאים בראש כשהם קוראים טוקבקים? האם ואיזה החלטות ותהליכים פוליטיים במדינת ישראל נולדו מטוקבק?

22 באוגוסט 2008 – 12:15 קטגוריות: טכנולוגיה | תגובות (8)

העולם שייך לתינוקות

מנהלי שיווק ועיצוב של קונצרנים גדולים ומסואבים שוכרים להם אנשים צעירים על מנת שיגידו להם מה חם, מה Hot, מה Cool. הם נמשכים למעיין הנעורים וסגנון המחר שמאז שנות השישים כולנו יודעים שהוא של הצעירים.

אנשים צעירים שמשלמים להם כסף על מנת שיכריזו מה Hot ומה Cool הולכים להתחקות אחר מעשיהן של האחיות הקטנות והמעצבנות שלהם, כי כמו שכולם יודעים הטרנדים שהם הצעקה האחרונה הם דווקא הטרנדים של האחיות הקטנות האלה שנגנבות על איזה סדרת אנימה איזוטרית או מפתחות שיטה חדשה לקשור את השרוכים של הנעליים או סגנון של דיבור חדש עם 100 מילים סמסיות חדשות שאף אחד לא מבין.

האחיות הקטנות והמעצבנות (וחשוב שהן יהיו קצת מעצבנות, כי זה שהן מעצבנות זה סמל לאיזוטריות שלהן, ליכולת שלהן להרגיז את כל מה שמקובל וידוע) מנהלות את התרבות בת זמננו. אנשים מבוגרים, אנשים בעלי ממון שליטה ושררה נכפפים למרותן של האחיות הקטנות, המעצבנות והבלתי נלאות (טוב נו, כי ממציאים אותן כל הזמן מחדש) שמבשרות לנו (מתוך אנרגיה בלתי נדלית של להמציא את החדש) מה מגניב, מה מזניב ואיך יראו פני המחר.

נשים בנות ארבעים מתלבשות כמו ילדות בנות 12, מנכ"לים בגיל העמידה עם כרס מנסים לתבל את השפה שלהם במילים של בני נוער בשביל שידעו שהם בעניינים. אבל החברה שלנו לא מסתפקת בזה. ההתמכרות שלנו לאופנת הצעירות, הפטיש שלנו אל הזאטוטי והדרדסי אינו יודע גבול.

נקודת הסינגולריטי המיסטית שאליה שואפת תעשיית הקול.

הכל מתיילד. ילדותי הופך האידאל החדש. אנחנו כובשים את גילאי העשרה וממשיכים הלאה הלאה מטה במורד סולמות הגיל. עוד רגע כבר ניתן לילדים בני שמונה להכתיב לנו כיצד עלינו להראות, לדבר ולהתנהג. אנחנו ממשיכים לדחוף את הגבולות לראות את האידאל שלנו בגילאים מוקדמים יותר ויותר, אצל אלו שעדיין לא עוצבו על ידי חברת הצריכה ושומרים על המשהו הרענן הזה, הפראי, האותנטי שהוא הגביע הקדוש שלנו – עייפי הצריכה. את דור האיקס החליף דור ה-y ואותו החליף דור ה-z. התינוקות של היום, מספרים לנו, הם דור העתיד, משחקים עם אייפון כבר מהעריסה ומלמדים אותנו את דרכיהם הכמוסות של אנשי המחר, אבל השיא המיסטי שאליו מובילה אותנו תרבות אופנת הצריכה המופלאה שלנו יהיה כשבסופו של דבר נוביל את הדברים אל השלב הסופי, אל המסקנה הלוגית הרדיקלית שנובעת מההכרה שהטרי ביותר הוא החי והרענן ביותר, הוא הקולי ביותר וניתן לתינוקות בני יומם שרק עתה יצאו מהרחם לקבוע לתרבות את הצעקה האחרונה.

17 באוגוסט 2008 – 15:47 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (4)

איכות הסביבה של הנפש – ראיון עם מבקר תרבות הצריכה קאלה לאסן

באנרג'י ניו-אייג' התפרסמה היום ראיון שלי עם קאלה לאסן מייסד ארגון Adbusters, יוזם שבוע ללא טלויזיה ויום ללא קניות שכתב את הספר המשובח 'שיבוש תרבות', שאני ממליץ עליו בחום לכל מי שמתעניין באנטי-קונסומריזם עמוק (על משקל אקולוגיה עמוקה). למה אני מתכוון בזה? בעיקר שלעומת ספרים כמו 'בלי לוגו' של נעמי קליין, הספר של לאסן מתעמת לא רק עם השאלות המוסריות, התרבותיות והירוקות (הכל כך חשובות) אלא גם נכנס לתוך הנפש האנושית בעידן הקונסומריסטי.
קראתי את הספר של לאסן באיחור של 8 שנים אבל הוא היה בעיני (סליחה על הקלישאה) רלבנטי יותר מתמיד, מה שגרם לי להרים אליו טלפון. השיחה בינינו הייתה ידידותית ומענגת להפליא, הנה מה שהיה שם:

איכות הסביבה של הנפש
דחף מהפכני הוא לעיתים משהו שצץ ברגעים הבלתי צפויים ביותר. לקאלה לאסן זה קרה יום אחד כשעמד במגרש של סופרמרקט מתוסכל על כך שהוא נדרש לדחוף מטבע לתוך חריץ על מנת לאסוף את עגלת הקניות שלו. "לפתע הבנתי איזה מין טמבל אני. הנה אני עומד כאן, משלשל מטבע אל תוך עגלה, כדי שתוענק לי הזכות לבזבז את כספי, בחנות שאליה אני מגיע בכל שבוע, למרות שאני מתעב אותה, אחת מרשת של חנויות סטריליות שלעיתים נדירות משווקות סחורה מקומית, ותמיד גורמות לי לעמוד בתור על מנת לשלם". באותו רגע שלף לאסן מכיסו מטבע, דחף אותו בכל הכח אל תוך החריץ בעגלה ודפק עליו בעזרת קמע בודהא עד שהוא נתקע בתוך המנגנון.

בשביל לאסן שנולד באסטוניה, בילה את ילדותו במחנה פליטים גרמני ומתגורר כיום בקנדה היה המרד הקטן הזה במערכת הקפיטליסטית תחילתה של דרך אקטיביסטית ארוכה. לאסן הקים מאז את ארגון ה-Adbusters שיוצר אנטי-פרסומות כנגד הסמלים הגדולים של חברת הצריכה (חברות הטבק, והמזון המהיר, מותגים וצריכת יתר) ובעד קיום שפוי יותר ושגם מוציא לאור את מגזין ה-Adbusters, שמופץ ב-100,000 עותקים ברחבי העולם ונחשב לאחד המגזינים האקטיביסטים החשובים כיום. לאסן גם עומד מאחורי כמה מהיוזמות אנטי-צרכניות המצליחות של העשורים האחרונים. היום ללא קניות שמתקיים ברחבי העולם כל שנה ב-26 בנובמבר, ביום שבו מתקיים בארה"ב בולמוס הקניות שלאחר חג ההודיה; והשבוע ללא טלויזיה שמתקיים כל שנה בסביבות סוף אפריל.

מה שהופך את לאסן להרבה יותר מעוד אקטיביסט פוליטי הוא שהתורה והפרקטיקה שלו מעוגנות בהבנה עמוקה של ההשפעות הפסיכולוגיות העמוקות שיש לאמצעי המדיה, ולניתוק מן הטבע על האדם ועל החברה. התפיסה המהפכנית של לאסן מושפעת מהתנועה הסיטואציוניסטית שעסקה ב"סירוב מוסרי, פואטי, אירוטי וכמעט נפשי לשיתוף פעולה עם התביעות של תרבות הצריכה".

בספר המניפסטי שלו שיבוש תרבות (שראה אור בהוצאת בבל), ספר שהפך לאחד מהסמלים של האקטיביזם של תחילת של שנות האלפיים, הוא מציג כתב אישום משכנע ורב מימדי כנגד חברת הצריכה, הרעש השיווקי הבלתי פוסק שהיא כופה על אזרחיה, האופן שבו היא משתמשת באלימות ומיניות גסה על מנת לסמם את צרכניה והמצור שהיא מטילה על האינדיבידואל האנושי. לאסן מציע כאלטרנטיבה תנועה למען איכות הסביבה של הנפש, כזו שתשחרר את "הצרכן המנצ'ורי" כפי שהוא מכנה את הצרכן המערבי בפרפרזה על סרטו המפורסם ג'ון פרנקהיימר, משטיפת המוח הצרכנית שהוא נתון בה.

בין השאר הוא לא פוחד להעמיד בסימן שאלה מגוון הנחות יסוד שהחברה הצרכנית מאמצת ללא מחשבה. למשל: כמה נזק צריך תאגיד לגרום על מנת שנעמיד בסימן שאלה את זכות קיומו? או האם תוצר לאומי גולמי (שכולל לדוגמה את עלויות הטיפול הבריאותי בנפגעי זיהום האוויר) הוא הדרך הנכונה למדוד קדמה כלכלית?

המהפכה בפתח
כמעט עשור עבר מאז שהתפרסמה המהדורה הראשונה של שיבוש תרבות. מה השתנה מאז 1999?
"ובכן, המצב של חברת הראווה העמיק עוד יותר. אני לא יודע איך זה בישראל, אבל כאן בארה"ב, אנגליה, אוסטרליה ובמקומות שאני מטייל בהם אני מרגיש שהאנשים מבולבלים ומזויני-מח מאי פעם. גי דבור חזה לפני מותו שהמצב עוד יחמיר ואני חושב שזה מה שקרה. רגע האופוריה הזה שהיה לנו בקרב על סיאטל, כששיבוש תרבות הפך לפתע לאחד המוקדים הגדולים של האקטיביזם הגלובלי, הרגע הזה חלף. חשבנו שנוכל לבנות על זה ולשנות, אבל זה לא קרה. בוש נבחר ואיכשהו השמאל ושיבוש התרבות באופן כללי עדין חסרים בטחון מסוים שיאפשר להם לשנות את העולם".

קרו גם דברים חיוביים?
"הו כן. בשנים לפני ששיבוש תרבות פורסם כל הדיבור על חברת הראווה, צרכנות או התמכרות לטלויזיה היה מאוד בילדותו. אנשים צחקו כהשקנו לראשונה את יום ללא קניות. זה היה נראה להם מאוד טפשי. אבל מאז דברים השתנו. האקלים השתנה באכזריות. היום מדברים על כך שתוך כמה דורות לא יהיו דגים למאכל בים ומתחוללת מלחמה בלתי נגמרת בטרור, שזה סוג של מילים יפות למלחמת העשירים בעניים. אז הרבה דברים השתנו והרבה מהסוגיות שדנתי בהן בשיבוש תרבות הן עניינים מיינסטרימים כיום, כאלה שאנשים חושבים עליהן ודואגים לגביהן כל הזמן.

נראה שמשבר האקלים הפך את האקלים נוח יותר לשיחה על האפקט הפתולוגי של צרכנות היתר של המין האנושי.
"נכון. אני לא מצפה שמשבר הה
תחממות בפני עצמו יביא לשינוי קריטי, אבל אני חש שמבחינה אקולוגית אנחנו פוגעים בקיר של שינוי האקלים, שמבחינה פסיכולוגית אנחנו באמצע מגפה גלובלית של הפרעות מצב-רוח, חרדות ודכאון ובו בזמן יש גם את המלחמה הבלתי נגמרת בטרור. אני חושב ששלושת הכוחות הללו: האקולוגי, הפסיכולוגי והפוליטי קשורים אחד לשני בדרך כלשהי. יש לי תחושה שהרגע הזה יגיע שבו הניסוי האנושי על כדור הארץ יגיע לסוג של שיא. אני לא יודע מה יקרה בשיא הזה, אבל אני חש שהרגע למהפכה גלובלית יהיה בשל, ואני חושב שהרגע הזה יגיע בעקבות קריסה כלכלית גלובלית שעשויה לדעתי לקרות בכל רגע".

אתה נותן בשיבוש תרבות דוגמאות כמו השתלטות על לוחות מודעות או שבירת החלונות בסיאטל. האם אלימות עשויה להיות חלק מהדרך שבא המהפכה תגיע?
"בוודאי" מגיב לאסן מיד ללא כחל ושרק "מהפכות תמיד היו כמו קשת בענן. מצד אחד יש לך אנשים נחמדים ועדינים שעושים מדיטציות ליד הנהר מנגנים וכותבים שירה ומצד שני יש לך את אלה עם החולצות השחורות, האנשים הצעירים והממש זועמים שדי שמחים לשבור חלונות ולהתעסק בואנדליזם מכל מיני סוגים. ובאמצע, באמצע יש לך את הרוב של האוכלוסיה שלא ממש יודע מה קורה או איך להתנהג. כשהמהפכה תגיע היא תהיה כמו תמיד בכל צבעי הקשת".

כשהקואופרטיבים הפכו ירוקים
העולם במאה העשרים ואחת הוא על פי לאסן בעיצומו של מלחמת העולם השלישית שמתנהלת, כפי שחזה מרשל מקלוהן, כמלחמת גרילה של מידע. הקרבות האמיתיים מתנהלים לא בשמיים, לא ברחובות וגם לא ביערות אלא באינטרנט, בטלויזיה. מלחמת העולם השלישית היא מלחמה של ממים, מלחמה של השקפות עולם וחזונות אלטרנטיבים לעתיד. מצד אחד עומדים התאגידים ששולטים באמצעי המדיה המרכזיים (טלויזיה, עיתונות, אתרי האינטרנט הגדולים) ומדירים משם קולות אחרים (חלק ניכר מהספר של לאסן מוקדש לסירוב העיקש של רשתות הטלויזיה לשדר תשדירים כנגד צרכנות, כנגד חברות המזון המהיר והטבק), מהצד השני עומדות קבוצות של אינדיבידואלים שמבקשות ליצור חזון לאנושות חדשה.

על איזה מימים מתנהלת היום המלחמה?
"אני חושב שאחד מקרבות הממים הגדולים של זמננו מתרחש היום במקצוע הכלכלה שם הייתה לנו תקופה ארוכה מערכת ניאו-קלאסית שמתעלמת מהתזרים של הטבע ומתרכזת בתזרים המזומנים. למערכת הזו יש דרך מאוד ספציפית להסתכל על האופן שבו כלכלות מתפקדות. כעת יש פרדיגמה כלכלית חדשה שזוכה להרבה מומנטום ושאנשים מסוימים קוראים לה "כלכלת שתי העלויות" או "כלכלה אקולוגית". זה הקרב הגדול ואם המחנה של הכלכלה האקולוגי ינצח וזו תהפוך להיות כלכלה שמלומדת באוניברסיטאות אז יהיה לנו נצחון בלתי-אלים אבל משמעותי מאוד עבור כל מה ששיבוש תרבות דיבר בעדו".

כשאתה מדבר על כלכלה אקולוגית אתה מתכוון לכלכלה שלוקחת בחשבון את העלות האקולוגית המצטברת של מוצרים שונים?
"זה חלק מזה, אבל זה גם דרך שונה למדוד מהי קדמה. זה גם להיות מסוגלים ככלכלנים לשאול האם אנחנו מעוניינים להרשות לתאגידי-על להתקיים, האם עלינו להרשות להם להפוך גדולים יותר או אולי עלינו ליצור מערכות כלכליות חדשות שיוכיחו שחקלאות בקנה מידה קטן הינה חשובה למדינה. ואם אתה מדבר על שתי העלויות של חקלאות אז חקלאות בקנה מידה קטן היא יותר יעילה וטובה לבטחון של אומה מאשר מגה-חקלאות."

מה אתה חושב על הטרנד החדש של חברות ענק שמתחברות לאופנה הירוקה, מוציאות מוצרים ירוקים ומכריזות על מחויבותן לסביבה?
"טוב, חברות היום מבינות שהמותג שלהן חייב גוון ירוק ושהן לא ישרדו את העשר עשרים שנה הקרובות אם לא יצטרפו לסיפור הירוק. אפילו חלק מהחברות הנוראיות ביותר בעולם. אפילו אקסון מוביל (חברת הנפט הידועה לשמצה) שעצרה את הדיון הגלובלי על שינוי האקלים במשך 10 שנים על ידי שפיכת מליונים של דולרים לאנשים שיעצרו את הדיון, אפילו הם מנסים להיות ירוקים עכשיו ואני רואה פרסומות בניו-יורק טיימס שמספרות כמה שאקסון מנסה לעזור עם משבר האנרגיה. כן, אני חושב שיש כאן הרבה צביעות ואני חושב שזה טיפוסי בחברת הראווה. הראווה תמיד הולכת לכיוון שהיא צריכה על מנת לשרוד. אני חושש שלא תהיה לזה משמעות רבה ושזה יהיה יותר ספקטקל ירוק מאשר שינוי אמיתי"

כת הצריכה
הביקורת של לאסן על החברה הקפיטליסטית היא ביקורת שמכילה הבנה עמוקה לא רק של מערכות הדיכוי הכלכליות שמניעות אותה, אלא גם של החוליים התרבותיים והפסיכולוגיים. לא פחות מששיבוש תרבות הוא מניפסט פוליטי, הוא גם מניפסט על התנגדות למדיה שכולל תובנות חשובות בתחום ביקורת המדיה ומכיל הבנה עמוקה של חשיבות הטבע לחיה האנושית.

איך ההגירה מן הטבע לתוך סביבות של מדיה השפיעה עלינו כאינדיבידואלים וכחברה?
"אני חושב שמה שקרה בשלוש הדורות האחרונים הוא תהליך עמוק מאוד. במשך 20-30 אלף דורות של היסטוריה אנושית חיינו בטבע. כל השיעורים והתובנות שהפקנו כילדים באו מלראות את הציפורים עפות ואת הנהרות זורמים, והחרקים ולשים את היד בתוך האדמה. ואז לפתע, לפני שניים שלוש דורות אנשים התחילו לחיות בערים וזה היה שינוי אדיר והם התחילו לזנוח את הטבע, גם בגלל שכבר היה פחות טבע. אנשים עברו מלגדול בסביבה טבעית ללגדול בסביבה אלקטרונית ואם אתה גדל בסביבה אלקטרונית אז אתה סוג אחר לחלוטין של אדם בהשוואה לאדם כמוני שהיה אחד מהדורות האחרונים שגדלו בטבע. והתיאוריה שלי, וזו תיאוריה לא מדעית, היא שה
מעבר מהטבעי לאלקטרוני הוא זה שהוביל אותנו למגיפת המחלות הנפשיות שאנחנו נמצאים בה כעת. כמובן שהתמונה מורכבת יותר, אין סיבה אחת בלבד, אבל אני חושב שזה פקטור גדול ופקטור גדול אחר הוא מה נמצא בסביבה האלקטרונית הזו, מה הנוירונים שלך סופגים מדי יום. אני לא יודע איך המצב בישראל כרגע…"

גרוע מאוד
"טוב אז כאן אנחנו מקבלים 3,000-5,000 הודעות שיווקיות מדי יום לתוך המוח, בין אם אתה אוהב את זה או לא. הטלויזיה והאינטרנט ושלטי החוצות, והרדיו, והלוגואים על החולצות של האנשים ועל המכוניות. כל הסביבה הנפשית שלנו כבר לא מורכבת מציפורים וצמחים ורוחות אלא על ידי פרסומות זיינות מוח ולוגואים. חלקם אגרסיבים מאוד, חלקם מציעים באופן מפתה מאוד שאתה יכול להיות מאושר אם רק תצא ותקנה דברים. זה הוא אחד מזיוני המוח הגדולים של זמננו, ואני חושב שאנשים צעירים היום הופכים מודעים לעובדה הזו. הרבה אנשים צעירים היום ציניים ולא לגמרי מאושרים ורבים מהם מתעוררים לעובדה שלגדול בתוך הסביבה אלקטרונית וטעונה במסרים מסחריים פגע באנושיות שלהם. אני חושב שהקרב הזה על השליטה, מי שולט באקלים המנטלי הוא אחד מקרבות הממים הגדולים של זמננו ואני חושב שהרבה אנשים צעירים הופכים ללוחמי ממים."

"שאלת אותי מה הממים הגדולים. אני חושב שהרעיון הזה שצריך להיות חופש מוחלט של הסביבה המנטלית ושהאינפורמציה צריכה להיות חופשית ושאנשים צריכים ליצור את התרבות מלמטה למעלה ולא להרשות לסוכנויות פרסום לתת לנו תרבות בכפית מלמעלה למטה – אני חושב שזה אחד מקרבות הממים החשובים של זמננו. אני קורא לזה ה-Media Carta, מי שולט בממים? מי ישלוט בסביבה המנטלית החדשה?"

אתה מתייחס לחברה המערבית בספר כחברה האקסליאנית. זהו מושג מאוד טעון. האם אתה רואה את החברות הקפיטליסטיות המערביות כדמוקרטיה או כדיקטטורה? האם אלו חברות של שטיפת מוח?
"אני חושב שאלו חברות שבהן אנשים עוברים פרופגנדה מהרגע שבו היו תינוקות קטנים שזחלו מסביב לטלויזיה בסלון ועד הרגע שבו הם מתים במיטה. שטיפת מוח הוא מונח טוב, גם אם מעט חזק, ואני חושב שהוא מתאר את המצב באופן מדויק. אני חושב שאנחנו חיים בחברה שגויסה לתוך כת של צריכה, וקשה מאוד להתנגד לזה. קשה מאוד להתנגד אם אתה אדם צעיר שגדל היום בצפון אמריקה, אז אלא אם יש לך הורים פנטסטים שמגדלים אותך בדרך מיוחדת מאוד, או אם אתה מוצא את עצמך במקסיקו או מטייל בחלקים בעולם שבהם הסיטואציה עוד לא הגיעה למצב הזה. צריך להיות מאוד ממוזל כדי שלא להיות מגויס לתוך הכת הזאת ואני חושב שיותר ויותר אנשים מתחילים לעשות את זה בימינו."

שאובמה ילך למדבר
הרבה אנשים תולים בתקופה האחרונה תקוות בבחירות הקרובות לנשיאות ארה"ב. מה אתה חושב על התופעה של ברק אובמה? האם גם אתה תולה בו תקווה?
"כשברק אובמה התחיל אני הייתי כל כך שמח. כל דבר שהוא אמר נשמע לי הגיוני ואני זוכר את ההרגשה הזו: "הבחור הזה הוא בובי קנדי החדש[1]. יש לו את כל הרעיונות הנכונים ונראה שיש לו את השקט הפנימי והוא באמת ישנה את אמריקה. וזה אולי עשוי לקרות, אבל לאחרונה הוא עשה כמה דברים שהדאיגו אותי. הוא נע למרכז, ואני מרגיש שעשיתי ממנו יותר מדי גיבור. אני מתחיל לתהות אם הוא באמת האדם."

אולי התנועה הזו למרכז היא חלק מתהליך טבעי שעובר על מועמד שרוצה לסחוף כמה שיותר קולות?
"אבל אני לא בטוח אם הוא באמת נבחן. כשהסתכלת על בחור כמו קנדי. הוא התנסה בדברים. אחיו מת. הוא היה אדם שבילה זמן רב במדבר והוא ראה שם את האור וכשהוא יצא מהמדבר כמו ישו הוא דיבר בצורה כזו שהאמנת לו. לא היה שם שום יחסי ציבור, שום דבר. הוא היה פשוט אדם שיצא מהערבה והחל לדבר את האמת כמו שראה אותה, ואילו ברק אובמה עוד לא נבחן באמת. הוא לא בילה זמן רב בשיממון".

ומה איתך? מה אתה עושה בימים האלה?
"טוב אני ממשיך לעבוד על המגזין ושאר הפעילויות של Adbusters. ואני עובד על ספר על כלכלה. זה מדריך ההשרדות לכלכלה 1.1. איך לשרוד את לימודי הכלכלה ולשמור על הלב והדעת שלך. זה ספר לתלמידי כלכלה ואם הוא יהיה מוצלח תלמידי כלכלה יוכלו לקרוא אותו ולצאת איתו לקרב על הממים במחלקות הכלכלה של האוניברסיטאות. וחוץ מזה אני מחכה למהפכה. הרגשת הבטן שלי אומרת שהרגע מעולם לא היה בשל יותר, שאנחנו עומדים בפני זמנים קשים מאוד מאוד מאוד. שפגענו בקירות פסיכולוגים, אקולוגים ופוליטים. אני בן 66 עכשיו ואני ממש רוצה להשאר פה עוד מספיק זמן כדי להיות חלק מזה כשזה קורה. יש לי הרגשה שאני לא רוצה להחמיץ את המהפכה כשהיא תגיע".

[1] רוברט קנדי – אחיו של נשיא ארה"ב ג'ון קנדי שנרצח גם הוא ב-1968 בעת המירוץ לנשיאות ארה"ב.

14 באוגוסט 2008 – 16:41 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (11)

לשחק אל השלמות

לפני שנה בדיוק פרסמתי כאן פוסט על משחקים לשיפור עצמי (Self Help Games) שגם זכה לאזכור באתר The Marker. בסיום הפוסט הבטחתי כתבה שתסקור את הנושא בצורה מלאה יותר. הדברים נכתבו אבל לא פורסמו תקופה ארוכה ובסופו של דבר התפרסמה הכתבה ההיא שהבטחתי בעיתון מרכזי בארץ אבל עברה עריכה אגרסיבית כל כך שאי אפשר היה להכיר את הדברים. עכשיו, לאחר שנה אני מפרסם כאן את הכתבה שהבטחתי כאן אז.

משחקי מחשב לא נחשבו הרבה שנים כהשפעה חיובית במיוחד. ההאשמות הרגילות טענו שהם הופכים השחקנים ליצורים אסוציאלים עם קשב מקוצר ונטיות אלימות; אלא שבעשור האחרון הלכו והתרבו הקולות שטוענים שאולי עשוי להיות בהם בכל זאת להיות משהו חיובי.

בתחילה היו אלו רק קולות מהוססים שהציעו שלמשחקי מחשב יש השפעות חיוביות בפיתוח קואורדינצית עין-יד או רפלקסים, אלא שעם הזמן הלך והתברר שלמשחקי מחשב יש פוטנציאל אדיר ללמד מגוון רחב של תחומים. כיום נראה שההתלבטות האם משחקי מחשב הם מורים טובים או לא כבר הפכה לסוגיית העבר, אנספור גופים שונים מהצבא והצי האמריקאים ועד בתי ספר לרפואה כבר משתמשים במשחקי מחשב ככלים לימודיים.

היתרונות הם רבים. במקום להציב את הלומד מול טקסט משחקי מחשב מטמיעים אותו בתוך החומר הלימודי עצמו, ובדור שחונך על משחקי מחשב יותר מאשר על ספרים הגישה אליהם היא טבעית ואינטואיטיבית יותר. אלא שאם עד לאחרונה שמשו משחקי מחשב לצורך למידה בעיקר בארגונים ממוסדים ולצורך אימון מקצועי הרי שלאחרונה מסתמן ז'אנר חדש ומבטיח של משחקי מחשב, משחקי מחשב לעזרה עצמית.

משחקי מחשב לבטחון העצמי
עזרה עצמית היא ז'אנר תרבותי שהתפתח מאז אמצע המאה התשע עשרה וזכה לתאוצה משמעותית בעשורים האחרונים של המאה העשרים במקביל לעליית תנועת הניו-אייג' כאשר השוק הוצף בספרים שמלמדים אנשים איך לשפר את הבטחון העצמי, להנות מביצועים מיניים מוגברים, לנהל את הכסף ועוד ועוד. "בעזרת העזרה העצמית אתה לא נזקק ללכת במנגנונים הרגילים שהחברה בנתה לך בשביל לעשות את מה שאתה צריך. אפשר לעקוף את אנשי המקצוע ולקבל חזרה את החוויה ההוליסטית שבה אתה לא תלוי באלפי אנשים" אומרת דר' מריאנה רוח מדבר שחוקרת את תרבות הניו-אייג'.

היום עזרה עצמית היא אחד הז'אנרים המתפתחים ביותר בעולם המדיה. לפי מחקר שערכה חברת מרקטדטה עמד שוויו של שוק מוצרי העזרה העצמית על 9.6 מיליארד דולר ב-2005 וצפוי להנות ב-5 השנים הקרובות מצמיחה ממוצעת של 11.4% לשנה ולהגיע לשווי של 13.9 מיליארד דולר ב-2010. "אין כל מחסור בדרישה עבור מוצרים ותוכניות שיאפשרו לאמריקאים, במיוחד לנשים אמידות מדור הבייבי בום להרוויח יותר כסף, להוריד במשקל, לשפר את הקישורים החברתיים והעסקיים, להתמודד עם לחץ ולהשיג מנה מהירה של מוטיבציה" כתבו בחברת המחקר. אלא שאם עד היום היו מורכב שוק העזרה העצמית בעיקר מספרים, קלטות שמע, DVD והרצאות, הרי ששורת משחקים מהשנה האחרונה מסמלת דרך חדשה לתחום.

המשחק Mindhabits שאותו ניתן למצוא באינטרנט, הוא דוגמה למהפך המשחקי שעובר התחום. מדובר בסדרת משחקי מחשב אינטרנטיים שפותחו לאחר מחקר ממושך על ידי צוות של פסיכולוגים וחוקרי התנהגות במטרה לעזור לשחקנים לשנות את הדפוסים המנטליים שלהם, לפתח בטחון עצמי ולסייע בהורדת לחץ. המשחקים מתהדרים בשמות כמו "פתח את הצ'י שלך", "מי אתה" או "פוקוס" ומתיימרים לסייע בפיתוח היכולות הנפשיות של השחקן. באחד המשחקים, לדוגמה, מוצגים בפני השחקן עשרות פרצופים חלקם זועפים וחלקם מחייכים. השחקן מקבל ניקוד על הקלקה מהירה ככל האפשר על פרצופים מחייכים. המטרה, כך מסבירים המפתחים, היא ללמד אותנו להתעלם מטיפוסים הנרגנים שממררים את חיינו ולמצוא בכל מקום את החיוך.

סדרת המשחקי של ה-Wild Divine Project היא עוד דוגמה לפרויקט שעושה שימוש במשחקי מחשב על מנת לשנות דפוסים מנטליים. המשחקים שעושים שימוש בציוד ביופידבק מנטרים את המדדים הפיזיולוגים של השחקן, כמו למשל הדופק ורמת ההזעה מלמדים אותו בעזרת משחקי מחשב להשיג שליטה טובה יותר בנשימה ובמצב הנפשי שלו ולהוריד את רמת הלחץ בחיים.

נינטנדו תעשה אתכם יפים
אבל בחזית משחקי העזרה העצמית נמצאים ללא ספק היפנים וליתר דיוק חברת המשחקים נינטנדו. נינטנדו שחררה כבר ב-2005 את המשחק Brain Age לקונסולת הניידת ה-Nintendo DS. מטרתו של המשחק לשמור על גילו הצעיר של המוח בעזרת סדרת משחקים מיוחדים שפותחו על פי ספר פופולרי של חוקר המוח היפני ריוטה קוואשימה. המשחק של נינטנדו התווה דרך חדשה שמתגה מחדש את משחקי המחשב של החברה כמשחקים שמסייעים לשחקנים לפתח את מוחם ואת גופם.

בשנה שעברה שחררה נינטנדו לשוק עוד מספר משחקי עזרה עצמית ל-Nintendo DS. ביניהם משחק לאימון הראיה וגם את ה-Face Trainer, משחק לשיפור המראה החיצוני. המשחק של נינטנדו מבוסס על טכנולוגיה שסורקת את פני השחקן. השחקן נדרש לבצע תרגילי התעמלות שונים שפותחו על ידי מומחיתה היופי היפנית פומיקו אינודו במטרה לשמור על גמישות שרירי הפנים וללמד אתכם להפיק מפניכם חיוכים מקסימים יותר.

ב-Wired קראו ל-Face Trainer של נינטנדו משחק לייף סטייל אבל נינטנדו לא נרתעו. בדצמבר 2007 שחררה החברה את גולת הכותרת של משחקי העזרה העצמית שלה. ה-Wii-Fit הוא ערכת חומרה ותוכנה שמתממשקת על קונסולת ה-Wii הפופולרית של נינטנדו ומשפר את הכושר הגופני של השחקן בעזרת סדרה של משחקי יוגה, סקי, ג'וגינג, אירובי ועוד. הצעד של נינטנדו היה טבעי למדי בהתחשב בכך שעוד לפני הופעת ה-Wii-Fit כבר החלו מועדוני כושר להכניס את ה-Wii לחדרי הכושר. בשבוע הראשון מהופעת המשחק נמכרו ממנו רבע מליון עותקים וכעבור פחות מחודשיים כבר נמכרו ממנו יותר ממליון עותקים ביפן לבדה.

משחקי מחשב הם קואצ'רים
בשביל דר' מארק גריפית', ראש המרכז הבינלאומי למחקר הימורים באוניברסיטת נוטינגהאם-טרנט,
ההצלחה המרשימה שמשחקי אימון נוחלים אינה הפתעה. "משחקי עזרה עצמית מצליחים לערב את המשתמשים יותר בגלל האינטראקטיביות שלהם." אומר גריפית' שחקר את השימוש התרפויטי במשחקי מחשב "יש לי שלושה ילדים ואם תיתן להם לעשות משהו על משחק מחשב או עם עפרון ומחברת הם יבלו הרבה יותר זמן עם משחק המחשב ויגלו הרבה יותר מוטיבציה איתו".

משחקי עזרה עצמית יגיעו לשוק הפרטי לדעתך?
"קונסולות של Wii נכנסות היום לבתי ספר במטרה לעזור לילדים להכנס לפעילות גופנית. הניחוש שלי הוא שיש כאן שוק נישה שאפשר להשתמש בו למטרות חיוביות".

גם פרופסור שיזף רפאלי, ראש בית הספר לניהול באוניברסיטת חיפה המתמחה במשחקי מחשב רואה עתיד מבטיח לתחום. "הטרנדים המרכזיים בחברה המערבית של אינדיבידואליזם ושל הרצון לעשות דברים בזמנך החופשי, במקומך החופשי ובקצב שלך כולם ממש מזמינים את השימוש בטכנולוגיה של משחקים".

האפשרות של משחקי מחשב לחולל מהפכה בתחום העזרה העצמית בולטת במיוחד כששוקלים לרגע את העובדה שהבעיה העיקרית שרוב בני האדם נתקלים בה בתהליכי שינוי היא מוטיבציה. אדם קורא ספר שמלמד אותו כיצד לבצע מדי יום סדרה של תרגילי כושר, לחיות חיים מאוזנים יותר או לפתח את הידע הפיננסי שלו –בזמן הקריאה הספר נותן לאדם קפסולות קבועות של מוטיבציה, אבל ברגע שהאדם סוגר את הספר הקפסולות הללו מתנדפות והאדם מתמלא באותו חוסר אנרגיה שבו היה נתון קודם.

משחקי מחשב, בגלל שהם מפעילים אותנו, ובגלל שהם מודדים אותנו ונותנים לנו פידבקים ותגמולים בלתי פוסקים שומרים על המוטיבציה שלנו גבוהה. כל מי שבילה את הלילה עד השעות הקטנות בקישוש עצים או כריית זהב באיזה משחק רשת יכול להעיד שלמשחקי מחשב יש יכולת לגרום לנו לעשות דברים שבכל קונטקסט אחר היו משעממים אותנו ולהתמקד בהם זמן ארוך מתוך שאיפה להשתפר ולהצטיין. אם אנחנו מתמכרים למשחקים, לפחות שאלו יהיו משחקים שמשפרים אותנו…

ויש עוד סיבה שמשחקי מחשב טובים כל כך כמאמנים. ספר או סרט אדישים לשאלה האם אתה מבין אותם. לספר כלכלה אין בעיה שתעבור לפרק שלוש גם אם לא הבנת את פרק שתיים. במשחק מחשב הרמה הבאה חסומה בפניך כל עוד לא הצלחת בחציית הרמה הנוכחית. שיטת האימון של משחקי המחשב שבה השחקן חוזר שב ושוב על אימון שנמצא בקצה היכולת שלו, על מנת לעבור את הקצה הזה לבסוף ולהגיע לרמה הבאה ולאחר מכן לזו שאחריה הוא שיטת אימון קטלנית ואפקטיבית להפליא שמביאה גיימרים לתוצאות מפליאות. כעת בעזרת משחקי עזרה עצמית עשויות היכולות מעוררות הקנאה של הגיימרים לפלוש גם לתחום המיומנויות הפרטיות שלנו, משחקים הם הקואצ'רים של העתיד.

14 באוגוסט 2008 – 15:22 קטגוריות: טכנומיסטיקה | פרסם תגובה

טכנולוגיה פסיכדלית – ביקורת המדע והטכנולוגיה על הפסיכדליה

סמים פסיכואקטיבים מהווים אתגר מיוחד לתחום הפילוסופיה והביקורת של המדע והטכנולוגיה. הם שוברים מספר מהנחות היסוד של התחום, אולם לפני שניגע בנושא זה נתחיל בקביעה שנדמה שלא יהיה מיותר לציינה כאן.

סמים פסיכואקטיבים הינם טכנולוגיה. לפני שניגע בהשלכות של הקביעה הזו עלינו לציין את עובדת היותה לא טריויאלית בחברה שלנו. סמים נתפסים בחברה שלנו כישויות טובות המוליכות אותנו להארה, כשטנים רעים המובילים לתלות או לשגעון, כבסיס לאידאולוגיות פוריטניות או ליברליות, כקטגוריות נפרדות בפני עצמן, אבל חסרה התייחסות אליהם כמו שהם ברמה הבסיסית ביותר: טכנולוגיה לשינוי התודעה.

כארטיפקט טכנולוגי, סמים פסיכואקטיבים הינם אחת הקטגוריות המעניינות ביותר בעולם הטכנולוגיה. הנקודה הראשונה שיש לציין ביחס אליהם היא הפחד הגורף מהטכנולוגיה הזו, פחד חוצה תרבויות למעשה. תרבויות רבות בעולם אמנם מקדשות סמים פסיכואקטיבים. תרבויות האינדיאניות מקדשות את הטבק וגם סמים פסיכדלים כמו קקטוס הפיוטה, תה האיוואסקה או פטריות הקסם המקסיקניות, השמאניזם הסיבירי קידש את פטריות האמניטה מוסקריה, דתות אפריקניות שונות קידשו את שורש האיבוגה, היהדות מקדשת את היין ואילו כתות מוסלמיות שונות בהיסטוריה קידשו את החשיש ואפילו את הקפה.

אלא שבמקביל לקידושם של סמים מסוימים היוו סמים פסיכואקטיבים גם מטרה לאיסור גורף. כל אחד ואחד מהסמים הפסיכואקטיבים שמנינו בפסקה הקודמת גם עבר דמוניזציה וכל אחד מהם עמד במרכזו של קרב שמטרתו לבער את השימוש בו.

טכנולוגיות אסורות
הקטגוריה של טכנולוגיות אסורות היא קטגוריה שהופיעה לאחרונה יחסית בהיסטוריה האנושית. קבוצות פונדמנטליסטיות שונות ברחבי העולם היהודי, המוסלמי והנוצרי (הטאליבן, היהדות החרדית ודת האיימיש עולים במחשבה) אמנם אסרו במאות השנים האחרונות טכנולוגיות שונות כמו הטלויזיה, האינטרנט או המחשב האישי ובמקרה של האימיש חשמל, אבל האיסורים הללו הינם נחלתם של קבוצות שוליים מתוך כלל האוכלוסיה העולמית.

איסורים אחרים כגון האיסור לשבט עוברים אנושיים או הנסיון לאסור סוגים שונים של ננוטכנולוגיה הינם איסורים שצצו בשנים האחרונות בלבד ולא ברור האם יגובשו והאם יחזיקו מעמד אל תוך העתיד. אלו גם איסורים פרגמטים שנוגעים לשאלה פוליטית/מוסרית ספציפית (שיבוט בני אדם) או פרגמטית מקומית מתוך החשש מתוצאות של הפצה של טכנולוגיות מסוימות במצב פוליטי מסוים (כמו במקרה של ננוטכנולוגיה).

לעומת שני סוגי האיסורים הללו הטאבו על טכנולוגיות כימו-פסיכואקטיביות הוא איסור שמתקיים כבר מספר אלפי שנים בתרבויות שונות מסביב לעולם ואשר מתייחס, כך נדמה, לפחד הטבוע עמוק במין האנושי מפני טכנולוגיות כימו-פסיכואקטיביות.

הפסיכדלים מעלים את המדיום זה המסר בריבוע

על הסיבות לפחד המושרש הזה מטכנולוגיות כימו-פסיכואקטיביות אפשר להתחקות אם נלך בעקבות תורתו של מרשל מקלוהן על המדיה והשפעתם. המכתם המפורסם של מקלוהן "המדיום הוא המסר" גורס כי המשמעות העיקרית של כל טכנולוגיה אינה במסרים שעוברים דרכה אלא בצורניותה כמדיום. המסר של הכתב, הדפוס, הטלויזיה או האינטרנט אינם בתכנים שמועברים בהם אלא בעצם המבנה הקוגניטיבי ששימוש בדפוס מעורר לעומת שימוש בטלויזיה או באינטרנט. מקלוהן אומר לנו למעשה למעשה שהטכנולוגיה קובעת את התודעה.

כ-45 שנה לאחר שבוטאה, האמירה של מקלוהן עדיין מבטאת אוונגארד תרבותי שזוכה להכרה מועטה בלבד בשדרות המרכזיות של התרבות. זו מתייחסת אל טכנולוגיה באותו חוסר מודעות המאפיין ילד רך בשנים המחזיק בכף ידו חרק מפרפר ותולש את כנפיו. הסיבה שהאמירה של מקלוהן אינה זוכה להכרה הינה משום שההבנה שהמדיום הוא המסר מערערת את תפיסת הנאורות את האדם כיצור אוטונומי וחופשי וישות שהוויתה ההגיונית אינה מוטה או מושפעת מגורמים חיצוניים אלא מהווה שיקוף של הגיון בלתי תלוי.

אלא שבעוד שבכל הקשור לטכנולוגיות מן השורה החברה שלנו מצליחה להדחיק את משמעותו האינטרינסית של המדיום ולהעמיד פנים שניתן לשמור על מעין הפרדה בין המדיום, למסר, לאדם, הרי שכשאנחנו עוסקים בסמים פסיכואקטיבים החלוקה הזו מתמוטטת כלל ועיקר.

אין ולא יכולה להיות הפרדה בין המדיום והמסר כאשר אנו עוסקים בסמים פסיכואקטיבים שכן בכל הנוגע לסמים פסיכואקטיבים המדיום הוא המסר בצורה הבולטת והברורה ביותר. צורות החשיבה, התחושה וההרגשה השונות שיוצרים סמים פסיכואקטיבים הן עצם העניין בסמים הללו. המדיום של סם פסיכדלי, של סם סטימולנטי או דפרסנטי הוא המסר שלו.

מקלוהן ראה בסמים פסיכדלים וב-LSD, הסם הפסיכדלי הגדול של תקופתו את אחת המדיות המעניינות והרבה להשוות ביניהם לבין טכנולוגיות אלקטרוניות. "העליה בשימוש בסמים קשורה באופן אינטימי להשפעה של המדיה האלקטרונית" אמר מקלוהן בראיון שלו לפלייבוי "תסתכל על המטאפורה ללהתמסטל: להדליק [turning on]. האדם מדליק את התודעה שלו דרך סמים בדיוק כפי שהוא פותח את כל החושים שלו למעורבות עומק על ידי כך שהוא מדליק את הטלויזיה".

בדרכו שוברת המוסכמות סולל מקלוהן את הדרך לטענותיו של מקנה על הקשר בין סמים פסיכדלים למדיה כשהוא אומר "צריכת הסמים מגורה על ידי הסביבה הנפוצה היום של אינפורמציה מיידית, עם מנגנון הפידבק של הטריפ הפנימי. הטריפ פנימי אינו הזכות המיוחדת של נווד ה-LSD, הוא החוויה האוניברסלית של צופי הטלויזיה."

טרנס מקנה שהמשיך במובנים רבים את דרכו של מקלוהן טען כי "סמים ומחשבים הינם שניהם כלים להרחבת התודעה. הם פשוט מרחיבים איזורים שונים של התודעה".

מדע פסיכדלי חדש
ההטיות והסילופים שהתרחשו בתחום מחקר הסמים הפסיכואקטיבים יכולים להוות כר מחקר פורה לעשרות מחקרי דוקטורט בתחום ביקורת המדע. בעוד חוקרים מתחום ההסטוריה והפילוסופיה של המדעים מחפשים בדרך כלל בנרות על מנת להוכיח שפרדיגמות שונות במדע המערבי משלטון המספר ועד הפיזיקה של ניוטון הינן ביטוי של מוסכמות תרבותיות שונות, המצב בתחום מחקר הפסיכדליה שונה בתכלית. כפי שבפסיכדליה המדיום אינו סתם המסר, אלא הוא הוא המסר, כך במחקר הפסיכדליה מה שנחשב בדרך כלל נחשב לתכונת לוואי פריפיריאלית שיש לגודעה בכל אמצעי, כלומר ההטיה של המדע בשם האידאולוגיה הופך למרכז העניין – מרכז המחקר של תחום הפסיכדליה הוא המאבק הפוליטי על משמעותו של מדע זה.

קשה לחשוב על תחום מדעי אחר שבו הייתה ההטיה של העובדות בשם אידאולוגיות שונות ומשונות מכרעת ומרכזית כל כך. למעשה מרבית תחום מחקר הסמים עד היום היה יותר שדה קרב אידאולוגי ומומן ברובו על ידי ארגונים בעלי אג'נדות מוצהרות שמטרתם העיקרית במחקרים המדעיים שביצעו הייתה להוכיח טענות אפריוריות שונות בגנות או בזכות חומרים פסיכואקטיבים שונים.

ומאחר שכפי שטוען חוק Orr (שאליו מתייחס באריכות רוברט אנטון ווילסון בספרו Prometheus Rising) מתנהג המוח האנושי כאילו יש בו שני חלקים זה החושב וזה המוכיח ו"המוכיח יוכיח מה שהחושב חושב" – אין פלא שהתפתחו שני קורפוסים שונים לחלוטין של ידע לגבי טכנולוגיה פסיכדלית, בהתאם למגמות החוקרים. ומאחר שחוק Orr מקבל עוד משנה תוקף בנוגע לטכנולוגיה פסיכדלית משום שהיא כפי שהראיתי בעבר טכנולוגיה סוגסטבילית הרי שאין פלא שאפשר להוכיח עליה דברים שונים לחלוטין ולעיתים הפוכים ממש.

מחקר עצמאי, מהימן ובלתי מוטה של השפעותיהם של סמים פסיכואקטיבים הינו מן הנדרש. אלא שיותר מכך נדרש, אם ברצוננו להבין את משמעויותיהן של טכנולוגיות פסיכואקטיביות. הקשר האינהרנטי בין המדיה של סמים פסיכואקטיבים לבין התודעה דורשת חקירה אחרת של המדיום הכימו-פסיכואקטיבי, חקירה אשר תתנהל בשני ראשים נפרדים. היא מעלה את הצורך בחקירה נפרדת של מצד אחד ההשפעה המיידית של המדיום של סמים כימו-פסיכואקטיבים או במילים אחרות המדיום הכימו-פסיכואקטיבי ובמקביל לה חקירה של ההשפעה ארוכת הטווח של סמים על האדם, לא רק מהבחינה הגופנית אלא מבחינת ההשפעה התרבותית שלהם. מצד אחד מה הסמים הללו אומרים לנו כשאנחנו משתמשים בהם ומצד שני איזה מן סוג של חברה הם יוצרים דה פאקטו לאורך זמן.

מחקרים כלליים על ההשפעה של סמים פסי�
�ואקטיבים על חברות אנושיות הינם חלק מכריע והכרחי בכל מחקר שכזה. אילו ערכים מקדמת צריכת קפה ואילו ערכים מקדמת צריכת LSD? אילו ערכים מקדמת צריכת אלכוהול ואילו מקדמת צריכת מריחואנה? אילו מין חברות מופיעות כתוצאה משימוש בחומרים הללו?

זו לא תהיה מלאכה פשוטה. ההפרדה של האלמנט הכימו-פסיכואקטיבי מאלמנטים תרבותיים והיסטוריים אחרים שמשפיעים על תבניתם של חברות הינה מלאכה מורכבת עד כמעט בלתי אפשרית. ועם זאת כל מחקר רציני וכנה של הטכנולוגיה הפסיכדלית יצטרך לתת דעתו על שאלות אלו.

11 באוגוסט 2008 – 17:14 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (3)

החייזר הסיני נחת – רשמים מטקס הפתיחה של האולימפיאדה

אחרי כל מה שכתבתי פה בשבוע האחרון נגד האולימפיאדה לקחתי את הזמן בשביל לצפות בטקס הצפיה הארכני של האירוע הבומבסטי של פתיחת האולימפיאדה. ולמרות שציפיתי למשהו יוצא דופן מצאתי את עצמי מעט מופתע.

תרבות חייזרית שיוצרת First Contact. הסינים.

אלפי סינים זוהרים, מנצנצים, מרחפים בשלל תלבושות אקזוטיות וסגנונות איפור ביזארים חלפו על פני המסך במה שנראה היה כמו נסיונות ראשונים של תרבות חייזרית ליצור קשר עם המין האנושי. גם הפרשנויות שניפקו אנשי ערוץ אחד תמכו בהיפותיזה הזו. "השיר הבא עושה שמש בסמל דרך המשי" אמר שדרן אחד "הוא מבטא את הרצון של הסינים להפתח אל העולם", בעוד קטע אחר "מסמל את ההיסטוריה של סין". וכך הפך כל קטע למעין קוד תרבותי צופן סוד וכל הקטעים הללו יחדיו הצטרפו למעין ריקוד זיווג של שני עקרבים, בעוד מזרח ומערב חוברים להם יחדיו.

חודשים לפני האולימפיאדה הבטיחו לי חברים שהסינים שמארגנים את הטקס הגדול אי פעם על מנת להכריז בפני העולם כולו על עלייתם על במת ההיסטוריה כמעצמת העל החדשה יעשו בטקס הפתיחה מחווה בומבסטית, משהו בסגנון של הודעה על פיתוח נשק בין כוכבי חדש או הכרזת מלחמה. בתחילת הטקס כשהמון ההרקדנים הסינים יצרו תמונות העשויות מאנספור ניצבים עוד דמיינתי לעצמי שהם יוצרים לפתע תמונה של ג'ורג' בוש, שהתמונה מתחילה להתעוות ומתוך העין השמאלית שעל פניו המתעוותות של בוש מופיע לפתע מקק שפוצח בנאום בסינית ומכריז מלחמה על ארה"ב.

אבל תסריטי האימים לא התממשו. במקום זה ראינו את התאחדותו של העולם באחד הטקסים הגלובלים המרשימים ביותר בהיסטוריה. הפקת הענק הסינית הייתה צפויה אך עדיין מרשימה. "אם מישהו ב-1984 היה רואה את זה, הוא לא היה מאמין" לחש לי חבר "זה היה נראה לו כמו סרט מדע בדיוני". הטקס שעירב סצינות המונים בסגנון הפשיזם-לייט האולימפי החביב (מעין גרסה מרוככת של טקסי הענק החביבים החביבים על קים ג'ונג איל) עם סרטים מעובדי מחשב ואנימציות מרהיבות שהוקרנו לכל עבר היה נראה כמו טקס של תרבות עתידנית שמבקרת את האנושות.

הקטע הזה הזכיר לי את אחת מסצינות הסיום בניאון ג'נסיס אוונגליון

בסופו של דבר הטקס של האולימפיאדה הזכיר לי יותר צפיה בטקס בין גלקטי בסגנון סטאר-וורז מעורב בסטאר טרק. השידור הגלובלי, הגלובליות של החגיגה. אלפי הספורטאים שעמדו על הרחבה שחורים, לבנים, צהובים, חומים, אדומים ולבושים בססגוניות המבטאת את 205 המדינות המשתתפות נראו כמו מייצגים של אנספור קבוצות חייזריות שונות מרחבי האימפריה של מלחמת הכוכבים המתאספות בטקס בין-גלקטי כלשהו. נשיא הועד האולימפי שנכנס יחד עם ראש עירית בייג'ין על רקע של מוזיקה סטייל ג'ון ויליאמס (מלחין מלחמת הכוכבים) הזכיר לי את ראש הפדרציה הבין כוכבית כשהכריז על פתיחתם של המשחקים הגלובליים תחת הססמה "עולם אחד, חלום אחד".

לרגע אחד כולם, כל האנשים מכל המדינות נופפו בידיים, כולם חייכו ונופפו לעולם כולו והיה אפשר לדמיין שזה עולם אחד, שיש שלום עולמי, שלא התחילה היום מלחמה שגבתה מיד ביומה הראשון כ-2000 אזרחים.

8 באוגוסט 2008 – 23:02 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (1)

היום שבו נגביל את תוחלת החיים

בספר המד"ב של ויליאם נולן Logan's Run (1967) מופיעה חברה אנושית המתמודדת עם בעיה של עודף אוכלוסיה ונוקטת בשיטה אכזרית בשביל למנוע אותה. רף עליון לגיל שאליו ניתן להגיע נקבע וכל אדם שמגיע לגיל 21 מומת על ידי השלטונות במאמץ לשמור על איזון האוכלוסיה. הספר של נולן עובד לאחר מכן לסרט קאלט מ-1976 שזכור היום בעיקר בזכות הסטים הקמפיים שלו שציירו את העתיד כעידן בעל אסתטיקה של עטיפת צלופן.

חששות מאכלוס יתר של הכוכב הם עניין של המאתיים שנה האחרונות. המחשבות הללו על הגבול של האנושות לא הטרידו את העולם העתיק אבל עלו מאז ספריו המשפיעים של הדמוגרף תומס מלתוס שפעל בתחילת המאה ה-18. מאז מלתוס הכו בנו תחזיות על הגעה למצב של אכלוס יתר שוב ושוב. שנות השישים והשבעים, התקופה שבה כתב נולן את Logan's Run הייתה תקופה שבה חזו כותבים כפול ארליך (The Population Bomb) קטסטרופת אכלוס יתר בקצב הולך וגובר, אלא שהמין שהמין האנושי הצליח עד היום לעמוד במעמסה של כוכב ומתאכלס.

ובכל זאת עלו לי כל מיני מחשבות מלתוסיאניות על בריחתו של לוגאן בזמן האחרון. בעוד שספר כמו Logan's Run שנכתב ב-1967 בשיאה של מהפכת הנוער של שנות השישים חוזה אחוז הולך וגדל של צעירים בחברה, הרי היום כשהצעירים של 1967 הם גיל הזהב החדש אחת המגמות היציבות של זמננו היא דווקא עליה בתוחלת בחיים, או צניחה חדה בשיעורי התמותה בגילאים פחות ממקשישים. תוחלת החיים האנושית במדינות המפותחות זינקה במאות האחרונות מכ-30 שנה בתחילת המאה התשע עשרה לכ-50 שנה בתחילת המאה העשרים לכ-80 שנה בתחילת המאה העשרים ואחת. לא רק שסוף אינו נראה באופק אלא שעתידנים כמו ריי קורצוויל כותב הספר Fantastic Voyage: Live Long Enough to Live Forever מקדמים את החזון של חיי נצח, תעשיה שלמה של Anti-Aging ומגזרים שלמים של עולם הביוטכנולוגיה מקדישים הון עתק על מנת לעצור את תהליך ההזדקנות וחלק מהתחזיות טוענות שתוך כעשור, בעקבות המהפכה הביוטכנולוגית, תוארך תוחלת החיים ביותר משנה מדי שנה, מה שאומר שאחוזי המיתה יצנחו בפראות משנה לשנה.

כל זה היה טוב ויפה לולא הייתה תקופה זו של נסיון להתעלות מעל לגבולות ההזדקנות האנושית גם תקופה שבה האנושות נתקלת באופן מוחשי יותר מאי פעם בגבולות ההתפתחות שלה. מחסורים גלובלים במתכות, דלקים, מזון, מים וחומרי גלם מעלים את השאלה האם אנחנו מתקרבים לאיזשהו מחסום בהתפתחות האנושית. נכון, מחסום שיהיה ניתן לעבור אותו לו יפותחו טכנולוגיות חדשות להפקת אנרגיה, מזון ומים, או אם בני אדם בכלל יהפכו למחשבים כמו שקרוצוויל טוען. ובכל זאת מחסום שכל עוד הדברים האלו לא קורים הופך מוחשי יותר ויותר.

זה מחזיר אותי ללוגאן. תארו לכם את התסריט הבא. בני האדם לא הופכים לתוכנה ומעלים את עמם לרשת, לא עוזבים לכוכבים ולא מצליחים לפרוץ דרך בתחומי תפוקת המזון והאנרגיה. בינתיים עם ההתפתחות של מגזר ביוטכנולוגי המרוכז בהארכת חיים ועליה באיכות החיים במדינות המתפתחות ממשיכה העליה דרסטית בתוחלת החיים. האוכלוסיה על פני כדור הארץ צומחת וצומחת עד שהיא מגיעה לסף מסוים שהחברה מגיעה למסקנה שהוא הסף העליון שהרמה הטכנולוגית הנוכחית מסוגלת לתמוך בו.

הולדת ילדים חדשים הופכת בגידה בחברה שבה יש צורך לשמור על סף אכלוס עליון על מנת למנוע קטסטרופה גלובלית. על הכוכב הכחול יש מקום מוגבל. אבל אז נשמעים קולות חדשים. למה שהילדים יסבלו? למה שאדם שכבר בילה 150 או 200 שנה על פני הכוכב יתפוס את מקומו של ילד חדש שמצפה להיוולד. כל אדם שחי על הכוכב ישקל למול אדם אחר שהוא פוגם בזכותו להיוולד. מכסות החיים יועמדו כנגד מכסות מורבידיות של מוות.

קשה לדמיין דברים כאלה, אבל מעניין שכאשר ממשיכים את הטרנדים הנוכחיים של הארכת החיים ושל המגבלות הפיזיות של הכוכב הם מובילים אותנו לעולם כזה. אז מצד אחד הטרנדים הנוכחיים הם בסיס רעוע מאוד ליצור עליו תחזיות לעתיד, משום שתמיד מגיע איזשהו ברבור שחור (מושג של האנטי-עתידן נאסים ניקולס טאלב, אחד מההוגים המפתיעים והמרתקים ביותר שנחשפתי אליהם לאחרונה) שטורף את הקלפים כולם, ומצד שני מעניין שהחזון הפרוע של Logan's Run, אינו כל כך רחוק כמו שאנחנו חושבים, הוא ההמשך ההגיוני של המגמות שקורות היום בחברה שלנו.

8 באוגוסט 2008 – 13:49 קטגוריות: טכנולוגיה | תגובות (5)

ההרגשה אולימפית: תגובת תרבות נגד למשחקים האולימפיים (עברית)

הגולש יו, מגולשי האתר תרגם באדיבות ובכשרון רב את הטקסט שפרסמתי לפני מספר ימים באתר Reality Sandwich על החוויה האולימפית. אני מפרסם כאן את הגרסה העברית של הטקסט, בתרגומו של יו ושולח לו תודות רבות.

אוגוסט 2008 והמשחקים האולימפיים, בפעם ה-29 בזמן המודרני, כבר כמעט כאן. שוב יאספו אתלטים מכל העולם, הפעם בבייג'ין, לשליחת מסר אוניברסאלי אשר יתעלה מעל לכל הבדל פוליטי או לאומי. שוב תהיה האנושות כאחד בחוגגה את גוף האדם והאפשרויות הגלומות בו.

אבל האם זה באמת כך? התמונה האידיאלית שהוועד האולימפי בקול אחד עם ממשלות לאומיות ותאגידים בין לאומים מנסים לצייר היא, כפי שרבים מודעים, די פגומה.

האמת הברורה היא שמלבד העובדה הטריוויאלית שהמשחקים נוגעים באנושות וחלומותיה, הם בעצם, בעת ובעונה אחת, יוזמה פוליטית, לאומנית, קפיטליסטית וצרכנית, המגלגלת סכומי עתק. האולימפיאדה כסמל, לכאורה ללא דופי, משמש כפלטפורמה רב צדדית המייצרת הכנסות פוליטיות, הכנסות כספיות ומניפולציות תקשורתיות.

מה לא בסדר עם המשחקים האולימפים?
מאחורי החזות הנקייה והנוצצת של חגיגה אוניברסאלית, המשחקים האולימפים הם בראש ובראשונה תמצית של כל מה שלא בסדר בחברת האדם הקפיטליסטי בראשית המאה העשרים ואחת – טונות על גבי טונות של כסף שזורם בצורות שונות של סמים ותרופות שאתלטים צורכים בכדי לשפר את יכולתם הגופנית, שהצופים בבית צורכים (מבירה עד קפה וניקוטין) ושהועד האולימפי עצמו מעודד (קוקה קולה); תעשיית פרסום המגלגלת מיליארדים במטרה לשעבד מוחות נוספים לסגידה הקולקטיבית לקבוצת העילית הנבחרת של מותגי העל; וכמובן פוליטיקאים מושחתים הגוזרים קופונים על גבם של אתלטים מיוזעים אשר במקרים מסוימים נתונים תחת משטר אימונים אכזרי שאינו מתאים אפילו לפילים בזירת הקרקס, למכבש לחצים פסיכולוגים ולשטיפת מח בשירותם של אידיאולוגיות לאומניות.

אפשר כמעט היה להתפתות ולהכריז שהמשחקים האולימפים הם פרי באוש אלמלא העובדה שמאחרי העסקים המזהמים, מניפולטיביים ולעיתים גם שוטפי המוח נמצא משהו עילאי ואמיתי, משהו ראשוני ורגש אינטימי שנובע מגוף האדם, חווית הגוף ויכולתנו לחוקרה.

מתחת לשכבות הרב צדדיות של תהילה, פוליטיקה וכסף, נמצא הגוף האנושי ברגע של קדושה, שמביא את האתלט להתלכדות עם הכוח הפנימי להשגת פוטנציאל גבוה יותר. שכן חרף הכוחות הרבים השולטים בפוליטיקה האולימפית, הסמל העליון של המשחקים נותר הרגע שבו מחסומים פנימיים נחצים ושלב חדש של מערכת יחסים בן אדם וגופו מתגלה לאור.

ולזה אני קורא הרגשה אולימפית, הרגשה טוטלית של החיבור לגופנו, חיבור המתעלה מעל כל הסח דעת תקשורתי מסמם ששולט על האקולוגיה הנפשית הפוסט מודרנית.

בתרבות המאביסה את הגוף, מרעיבה את הגוף, מרביצה אותו מול הטלוויזיה לשעות על גבי שעות, מדרבנת אותו דרך הליכונים, מושיבה אותו מול שולחנות משרדיים מבוקר עד ערב, ממלאת אותו בחומרים מדכאים או מעוררים או בקיצור מדחיקה את הגוף ומרחיקה את האדם מעצמו בכל דרך אפשרית – בתרבות כזו ההרגשה האולימפית הינה חיסון חיוני למסר הריק הנושב מהתקשורת האולימפית, קריאה לאנושות להתחבר שוב דרך כלי הביטוי הנקרא גוף, לחוות מחדש את הקיום הייחודי של האדם דרך החוויה הגופנית הישירה, ולחגוג את מה שהפילוסוף טראנס מקנה קרא לו הרגע הנחווה של החוויה הישירה (felt moment of immediate experience).

המסר האולימפי האמיתי
ההרגשה האולימפית הזו, שהינה המסר האמיתי והחתרני של תרבות הנגד המסתתר מאחורי המשחקים האולימפים אינו יכולה להיות מתורגמת למותג, להיסחר או להימכר. הרגשה זו של חיבור לגוף יכולה להיות מושגת לא רק (אם בכלל) מול עשרות מצלמות טלוויזיה, אלא גם על ידי עשרות פעולות שונות של האדם מלבד ספורט – מסקס והנאה בטבע ועד התבוננות, משחק עם חברים, ריקוד או סתם שימת לב לדרך בה אתה נושם.

המסר האולימפי הזה מגיע לא ממסכי הטלוויזיה או השרירים האולטרה מהונדסים, לא מספורטאים היפראקטיביים שנקנים בכסף, אלא מתוך קודש הקודשים של החוויה האישית, הגוף האנושי.

כאשר המשחקים האולימפיים יתחילו באוגוסט 2008, יהיה זה רק מועיל לזכור שאם יש ערך אמיתי לאירוע התקשורתי המנופח ומלא הסטרואידים הזה, הרי הוא בראש ובראשונה קריאה לגילויו מחדש של הגוף האנושי והחוויה הייחודית הטמונה בו.