טכנומיסטיקה

לשחק עם התודעה

על הז'אנר המתעורר של משחקי ביופידבק

הממשק שבעזרתו אנחנו מתקשרים עם המחשבים שלנו לא השתנה הרבה מאז שהומצא על ידי דאגלס אנגלבארט בשנות השישים. בדרך כלל הוא מורכב מעכבר ומקלדת, לפעמים ג'ויסטיק ובמקרים קיצוניים בקר תנועה או מצלמה שעוקבת אחר תנועות הגוף שלנו. זה בסדר, זה בדרך כלל יעיל במידה סבירה, אבל זה משאיר את רוב החוויה האנושית בחוץ. התחושות של השחקן, הרגשות שלו, המחשבות שלו והמצב הנפשי שלו כולם לא באים לידי ביטוי כאשר אנחנו משתמשים במחשב.

אלא שכל זה מתחיל להשתנות בימינו, עם העליה בפופולריות של משחקים מסוג חדש. משחקי ביופידבק כמו Journey to the wild divine, Rally, Inner-Tube ודומיהם מאפשרים לראשונה לשחקני מחשב לשחק בעזרת קצב הלב, המוליכות החשמלית של העור, טמפרטורת העור, רמת המתח בשרירים או אפילו גלי המוח.

אלא שהאפשרות לשחק בעזרת האנרגיה של הגוף אינה סתם עוד גימיק זול. הרעיון שעל ידי קבלת פידבק מהמשחק על המצב שבו נמצא הגוף יכול האדם ללמוד לפתח מודעות ולשלוט במדדים הגופניים שלו. בין השאר מבטיחים משחקי ביו-פידבק לטפל בבעיות נפוצות כמו מתח, כאבי גב, כאבי ראש ואפילו בעיות מעיים. אם רוב המשחקים הופכים את הגיימר הטיפוסי לאלוף השליטה באגודלים, הרי משחקי ביו-פידבק רוצים ליצור סוג חדש של גיימר שאלוף בשליטה בקצב הלב שלו, או בגלי המוח שלו. הגיימר היוגי.

ללמוד לשלוט בלב
לתומר יעקובוב, הבחור צעיר מהמרכז לביופידבק שבא להדגים לי את משחק הביופידבק Journey to Wild Divine יש מבט יציב וחיוך רגוע. כשרואים אותו מפעיל את המערכת הכל נראה הגיוני, הוא הרי מעביר את היום שלו בתרגולים שהוא מבצע תוך כדי שהוא מדגים את הערכה ללקוחות. יום העבודה של יעקובוב הוא הרפיה אחת גדולה, בתפקיד.

"ביופידבק זה שימוש בטכנולוגיה שכבר קיימת" הוא מספר בזמן שהוא מעלה את המשחק על הנייד שלו. "כבר הרבה שנים שמשתמשים במדידה פיזיולוגית של מדדים כמו EEG, מוליכות חשמלית, קצב לב או טמפרטורת עור. החידוש בביופידבק הוא ההבנה שהאלמנטים הפיזיולוגים מקבילים למצב הנפשי שהאדם נמצא בו. והשלב הבא זה להבין שיש דרכים מסוימות שאפשר להשפיע על הפסיכופיזיולוגיה".

באיזו אופן מדדים גופניים קשורים למצב הנפשי?
"ב-Journey to the wild divine יש שני משתנים. קצב הלב ורמת המוליכות החשמלית של העור. באופן כללי ידוע לנו שככל שרמת המוליכות החשמלית של העור, כלומר ההזעה, גבוהה יותר ישנה גם עוררות גבוהה יותר. בנוסף אנחנו מודדים את קצב הלב. כאשר אדם נמצא במצב רגוע, אופטימי ושמח קצב הלב הוא קוהרנטי, כלומר ההבדל במרווחים שבין דפיקות הלב הם בטווח מסוים".

אז איך אפשר ללמוד לשלוט בקצב הלב?
"קצב הלב אינו דבר רצוני, אבל נשימה היא פעילות רצונית שמשפיעה על קצב הלב. הנשימה משפיעה על הלב ואז אני יכול להביא אותו לקצב רגוע. והמצב הקוהרנטי הזה יכול להביא לתוצאות פסיכופיזיולוגיות חיוביות מאוד כמו שיפור של הריכוז, הפחתה של דכאון וחרדה, שיפור המערכת החיסונית, ויש מחקרים שמראים אפילו על שיפור היכולות האינטואיטיביות, שזה כבר על גבול הפאראפסיכולוגי".

כמו במלחמת הכוכבים
מתקן הביופידבק של יעקובוב מתחבר היישר מקצות האצבעות שלי אל שקע ה-USB של המחשב. יש משהו עתידני בממשק האדם-מחשב הלא שגרתי הזה, שמזכיר לי את סרט המדע הבדיוני אקזיסטנס. אחרי חיים שלמים של שימוש יומיומי במקלדת ועכבר, יש משהו מרגש וחגיגי בקשר החדש הזה, הגופני והאינטימי כל כך עם המחשב. כשחווים לראשונה איך המצב האנרגטי של הגוף משפיע ישירות על המתרחש על המסך יש תחושה של התגלות, כמו בפעם הראשונה שהזזתם עכבר על המסך.

יעקובוב מציג לי סדרה של משחקים/תרגילים המעוצבים בסגנון ניו-אייג'י בולט עם מוזיקת עולם וציורים צבעוניים. במשחק אחד אני נדרש לעשות להעיר את האש הבוערת באח בעזרת קצב הנשימה שלי, ואילו במשחק אחר אני מרים אבנים באוויר ועורם אותן בערימה בעזרת רמות האנרגיה שלי ובלי לנקוף אצבע, ממש כאילו הייתי לוק סקייווקר ממלחמת הכוכבים שמרים סלעים באוויר בעזרת ה-Force. חלק מהמשחקים דורשים ממני להרגע וחלקם דורש ממני לרכז את האנרגיה שלי, משחקים אחרים דורשים להעלות ולהוריד את רמות האנרגיה בגוף במחזורים. כמו בכל משחק מחשב, אין דרך לעבור לשלב הבא מלבד להשלים את המשימה, ובמקרה הזה: ללמוד לשחק באנרגיות של הגוף.

אחרי כמה משחקים אני מרגיש שכבר שפרתי את יכולתי בהורדת והעלאת האנרגיה בגוף. הגוף מתמלא בעקצוצים נעימים והרגשת אנרגטית, ובתור מי שכל חייו משתעמם מכל תרגיל מדיטציה אני מגלה שהעברתי את חצי השעה האחרונה בתרגילי נשימות, ובלי בכלל לשים לב. לדברי יעקובוב, אימון מתמיד במשחקים הללו יכול להביא לשיפור משמעותי ביכולות של האדם לשלוט במצב הפיזיופסיכולוגי שלו.

מדיטציה משעממת הרבה אנשים, אבל נראה שסוג הפעילות הזה שנותן לך משהו להתייחס אליו יכול לעזור בלשמור על הריכוז.
"זה בהחלט עוזר לראות שמה שאתה עושה זה אמיתי ולא פיקציה של מישהו שעומד בחוץ ואומר לי 'עכשיו אתה רגוע'. אבל בסופו של דבר מה שהביופידבק מנסה לעשות זה להטמיע את היכולות האלה. יש היום המון מחקרים שמראים שתרגול קבוע לאורך זמן, יותר משנה, משאיר את זה בתוך המערכת. האדם לומד שיש לו כלי בתוכו. זה לא משנה אם תזרוק אותי לזימבבואה עם מליון אריות מסביב ושבט אפריקני שמכוונים עלי חניתות, אני יודע שיש לי את ההרפיה של הנשימה ואני נרגע".

משחק אינר-אקטיבי
תחום משח
קי הביו-פידבק מתפתח בשנים האחרונות ומפיק עוד ועוד וריאציות יצירתיות ומשעשעות, כמו לדוגמה מרוצי מכוניות שבהם צריך להרגע כדי לשים גז (נו, תרגע כבר, הוא משיג אותך!) ואפילו משחקי יריות שבהם השחקן נדרש להרגע. אבל החברה הבולטת ביותר בתחום עדה היום היא ה-Wild Divine Project, שהוציאה את סדרת המשחקים של ה-Journey to the Wild Divine.

החברה שהוקמה על ידי יזם המכשור הרפואי קורט סמית' מהווה דוגמה לחיבור יצירתי ומבטיח בצומת המתעורר שבין עולם משחקי מחשב לתחום הרפואי ולתחום הניו-אייג' והעזרה העצמית. מאז 2004, שבו יצא המשחק הראשון בסדרה הוציאה החברה עוד כמה משחקי המשך, כאשר מחירה של ערכה הכוללת מכשור ביופידבק ומשחק נע בין 1000 ל-1500 שקלים.

המשחקים המעוצבים באריזת עידן חדש שלא הייתה מביישת את 'הסוד' משווקים עם הטייטל המחוכם Inner-active Game, רוצה לומר שהמשחקים של ה-Wild Divine Project אינם כמו כל משחק רגיל באינטראקציה מול מחשב, אלא באינר-אקציה, בפעולה פנימית. על מנת לגייס לגיטימציה רפואית למשחקים השיגה החברה את תמיכתם של הרופא האינטגרלי הנודע אנדרו וייל כמו גם את מומחה הרפואה המניעתית ומחלות הלב דין אורניש.

אבל יותר מכולם מזוהה עם משחקי הביופידבק של ה-Wild Divine Project עם הרופא והמורה הרוחני דיפאק צ'ופרה, מי שכבר כונה האפיפיור של הניו-אייג' ונחשב למצליח ביותר מבין המורים הרוחניים כיום. המשחקים של ה-Wild Divine Project מלאים בציטוטים מתוך "ספר הסודות" רב המכר של צ'ופרה.

באתר של מרכז הביופידבק הישראלי אפשר לצפות בסרטונים שבהם מספר צ'ופרה על המשחק שאותו הוא מתאר כסוג של מסע מיתי. "במשחק הזה אתה הופך ליוגי תוך מספר סשנים" אומר צ'ופרה "אתה לומד שהגוף שלך, המחשבה שלך, הרגשות שלך והתודעה שלך הן רצף אחד". צ'ופרה רואה במשחק בשורה חדשה שבה "טכנולוגיה מודרנית וחכמה עתיקה מצטרפות על מנת להפוך אותנו ליותר מסתם טכנאים, למרפאים אמיתיים".

כשהוא מביט בעתיד הוא רואה "אפשרות שבה הפציינט הולך לרופא והרופא אומר לו: יש לך בעיות במעיים ומיגרנות. אני יכול לתת לך מרשם לשתיים או שלוש תרופות, או במקום זה אתה יכול לשחק במשחק הזה, The Wild Divine. שחק במשחק הזה ואז תחזור אלי בעוד שבועיים שלוש ואולי לא תצטרך בכלל את תרופות המרשם".

החזון של צ'ופרה אמנם מעורר השראה, אבל לפני שהוא מתממש כדאי ששוק משחקי הביופידבק יתעורר ויעבור את התהליך ההכרחי של התכנסות. כרגע כל אחד ממשחקי הביופידבק של החברות השונות בתחום דורש את ערכת החומרה הייחודית של אותה החברה, וכל ערכה כזו עולה מאות רבות של שקלים. על מנת שהשוק יוכל לפרוח ולהגשים את מלוא הפוטנציאל שלו יש צורך בפיתוח סטנדרט משותף שיאפשר לקנות מכשיר אחד ולהנות ממגוון המשחקים הזמינים בשוק.

12 ביולי 2008 – 21:54 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (1)

קריאה לממשלה גלובלית – מסר למנהיגי ה-G8

המאמר פורסם היום בערוץ הניו-אייג' של אתר NRG

בתחילת שנות התשעים השתתף הביולוג והסופר רופרט שלדרייק בפורום של חברות ענק בריטיות שהקימו קבוצת חשיבה לנושא עתיד המין האנושי (ובמיוחד, מן הסתם, האופן שבו העתיד הזה ישפיע על העסקים שלהן). העבודה המשותפת עם חברי הצוות הביאה שלדרייק למסקנה הדי מובנת מאליה ועדיין מרגיעה שגם למוחות של הקונצרנים הגדולים אין באמת מושג אמיתי מה קורה, ועם זאת הפאנל גם הגיע באופן מעניין לשתי מסקנות על שני תהליכים סותרים המתרחשים בפלנטה:

בפלנטה מתבצע תהליך גלובליזציה שמבטל את הרלבנטיות של גבולות וממשלות ויוצר חברה גלובלית אחת. בפלנטה קורה תהליך של פרגמנטציה והתפרקות של מדינות אם לחלקים אתניים ולוקאליים הולכים וקטנים.

בסיומו של התהליך נדרש צוות החשיבה להסביר את ממצאיו הסותרים ולהציע כיצד ימשיכו תהליכים אלו בעתיד. הצוות הציע מספר תרחישים שבאחרון והכביכול קונטרה-אינטואיטיבי מביניהם ממשיכים שני התהליכים הללו ומתרחשים בבמקביל.

היום, כמעט שני עשורים מאוחר יותר נדמה שאפשר להסכים שמה שהתרחש מאז אכן היה תנועת כפולה של שני התהליכים שגרמה מצד אחד לניידות גדולה יותר מאי פעם בהיסטוריה האנושית, לרישות עסקי ואנושי גלובלי (כפי שהוא מתבטא לדוגמה ברשת האינטרנט) – ומצד שני להתפרקות אתנית פרגמנטרית כפי שקרה בברה"מ וגרורותיה, ביגוסלביה וממשיך לרחוש גם היום בספרד, איטליה ומדינות אחרות.

אזרח העולם הראשון
בתרחיש הזה של המשך הגלובליזציה והמשך הפרגמנטציה אפשר לדעתי לראות איזשהו שיקוף של רעיון נקודת האומגה: תהליך התכללות ואיחוד האנושות לישות אחת שמלווה בתהליך מקביל של התפרטות ושמירה על המאפיינים הייחודיים של כל חלק וחלק מחלקי האנושות.

אלא שאם מסתכלים מחפשים היום בעולם את נקודת האומגה, אם נבקש להסתכל על העולם בתור ישות אחדותית, נגלה מצב די מזוויע. הצד הפרגמנטרי משתולל והצד המאוחד כמעט ואינו קיים. אם העולם היה בן אדם הרי שמדובר בישות מסוכסכת ביותר בדעתה. כל צד וצד באותו אדם מושך לכיוון אחר, כל חלק אחר בנפשו נלחם בחלקים האחרים. לו האנושות היא אדם, הרי שהיא מציגה מציגה תכונות אופי של חולה סכיזופרניה במצב פסיכוטי – וזה לא נראה טוב לא לסביבה ולא לנו.

ממשלה גלובלית, ממשלה שתנהל את ענייני המין האנושי כישות אחת, תוך התחשבות קודם כל באינטרס המשותף של תושבי הפלנטה ותתייחס לכל אדם ואדם כאזרח שווה של העולם היא אחת הפתרונות שאפשר להעלות על הדעת למצב הזה. אלא שהרעיון של ממשלה גלובלית כבר ידע בעבר ימים טובים יותר.

בעקבות מלחמת העולם השניה היו שנות הארבעים, החמישים והשישים עידן הזהב של חזון הממשלה הגלובלית. השנים הללו הביאו את עליית נאט"ו, ברית וורשה והאומות המאוחדות ויצרו בעולם ציפיה לכך שתיווצר ממשלה מאוחדת. תנועה הולכת וגדלה להקמת ממשלה גלובלית קמה בעשרות מדינות מסביב לעולם ונציגה הבולט ביותר, גארי דיוויס, טייס מפציץ B17 ממלחמת העולם השניה היה לאזרח העולם הראשון כשויתר על האזרחות האמריקנית שלו והכריז על עצמו כאזרח העולם. דיוויס שכתב ספרים כמו "העולם הוא מדינתי: מהרפתקאותיו של אזרח עולמי" עלה למרפסת בבניין האו"ם בצרפת ב-1948 ופצח בנאום מחתרתי שקרא להקמת ממשלה גלובלית עד שנגרר משם לבסוף על ידי שומרים. בשנות החמישים עסק דיוויס בהקמת ארגונים בעלי כוונות גלובליות ואף החזיק בפספורט פלנטארי שבדרך כלל היה מזכה אותו בכניסה ישירה לבתי הכלא במדינות שאליהן היה מטייל.

ב-1951 הפך סרט המדע הבדיוני הקלאסי של רוברט וייז "היום שבו עמדה האדמה" (The Day the Earth Stood Still) לסמל של הצורך הדחוף בממשלה גלובלית. בסרט מגיע חייזר בשם קלאטו לכדה"א ומזהיר את מנהיגיו שלולא יחדלו מדרכיהם הילדותיות והכוחניות יהפוך כדוה"א לבעיה קוסמית הדורשת טיפול.

אלא שבעקבות המלחמה הקרה והיווצרות שני גושים גלובאלים עוינים זה לזה התקרר גם רעיון הממשלה הגלובלית. מאז שנות החמישים והשישים התרבות שלנו כבר לא עוסקת בנסיון לאחד כוחות וליצור ממשלה גלובלית משותפת. הרגעים היחידים שבהם אנחנו יכולים לדמיין איחוד משותף של המין האנושי, הם כשאנחנו מעלים על הדעת את האפשרות שמין חייזרי יפלוש לכדור הארץ (כמו ביום השלישי או הפלישה ממאדים) . התפיסה המגוחכת הזו שדורשת את הופעת האחרות על מנת שנוכל לגלות את הזהות העצמית היא אחת הרעות החולות של המין האנושי. אלא שהצורך בממשלה כזו, ממשלה אמיתית שכזו ממשיך להיות דחוף ולחוץ.

למה חייבים ממשלה גלובלית היום
כל שלב באבולוציה המביא איתו עליית דרגה בצורת הקיום מביא איתו גם בעיות חדשות מדרגות חדשות הדורשות פתרונות מדרגות חדשות. כשהפרוטוזואה (האורגניזמים הראשונים) הפכו לחיות רב-תאיות ומורכבות המנווטות במרחב נוצר צורך במוח שישלוט בתנועה ובתהליכים ביולוגים, כשיונקים וקופים פיתחו חיים סוציאלים וקהילתיים התפתח מוח מפותח יותר שמטרתו להתמודד עם המורכבויות הסוציאליות של קיום בקבוצה. כאשר הטכנולוגיה מאפשרת ליצור קבוצות בני אדם המורכבות ממאות ואלפי אנשים מתפתחת לה צורת ממשל (עיר, מדינה) שתענה על האתגרים הללו. כיום כאשר הטכנולוגיה שלנו יוצרת חברה גלובאלית נדרשת שיטת ממשל גלובאלית.

האנושות עומדת היום חסרת אונים מול אתגרי הגלובליזציה משום שאתגרי הגלובליזציה הם גלובלים בעוד שצורות השלטון של האנושות הינן לוקאליות, מפוזרות ומצויות בקונפליקטים זו עם זו. אי אפשר לטפל בסוגיות כמו חוסר שוויון הכלכלי בכל אחת ממדינות העולם כל עוד מדינות אחרות משמשות כמקלטי מס או איזורים לפיתוח כלכלי מחוסר רסן ונצלני.

התוכנית האחרונה של ניצן הורוביץ' בסדרת "העולם הבא" עסקה בהגירה מאפריקה לאירופה אשר מתרחשת לטענת הורוביץ בעקבות תהליכי מדבור הנובעים משינויי האקלים שייצר העולם הראשון ומובילים לבריחה נואשת של מליוני בני אדם מבתיהם ולמוות של מליונים.

צפיה בפרק כזה מספיקה כדי לראות שהבעיות שעומדות בפני המין האנושי בעידן הגלובלי החדש – בין אם זה שינויי
האקלים, הבעיות הכלכליות שהם יוצרים, או בעיות ההגירה שנוצרות מכך – הם כולם בעיות גלובליות באופיין.

בהקשר הזה של הממשלה גלובלית אי אפשר שלא להדגיש עוד פעם את החשיבות של סמים פסיכדלים. הקישור הזה אולי נראה מוזר בתחילה, אבל יש בו הרבה הגיון מפני שסמים פסיכדלים גורמים לאנשים לראות בכל מיני ישויות פרטיקולריסטיות כמו מדינות דבר מגוחך למדי. במקום צורות לאומיות ומתבדלות מדגישים חומרים פסיכדלים את קדימותה של הוויתו הביולוגית של האדם, וקדימותה של החוויה האנושית הזו לכל צורת שלטון תרבותית. כדבריו של טרנס מקנה, החוויה הפסיכדלית גורמת לתרבות להחשף כצעיף דק שאנחנו מניחים על משהו עמוק ובסיסי הרבה יותר – האנושיות שלנו. בעוד הם עושים זאת סמים פסיכדלים מדגישים את הקשר בין בני האדם באשר והם ובכך חותרים תחת היגיון השלטון המדינתי שמפלג את העולם. נדמה שכבר בכך יש כבר מספיק על מנת להפוך אותם לבלתי רצויים עבור קבוצות הכח שלא ששות להרפות מעמדות הכח שתפסו במרבית מדינות העולם.

היום כאשר מנהיגי ה-G8 נפגשים על מנת לדון בשלוש בעיות דחופות וגלובליות באופיין: משבר הדלק, התחממות כדור הארץ ובעיית העוני – זהו הזמן לשוב ולקרוא את הקריאה הנושנה להקמתה של ממשלה גלובלית. הזמן שבו אפשר לטפל בבעיות הגלובליות בעזרת מנגנונים גלובלים רופפים וחסרי שיניים המתעמתים מול ממשלות סוררות הולך ואוזל. המודל המדינתי שבו אנחנו משתמשים הולך והופך בלתי מתאים לטיפול בבעיות השעה. המין האנושי צריך למצוא דרך להתעלות מעל המחסומים המלאכותיים שיצר בתוכו ומהר. האנשים שמובילים אותנו צריכים לשים את האינטרסים של הפלנטה ותושביה לפני אלו של כל מדינה ספציפית או קבוצות כח שבתוכה, אחרת כולם יסבלו. צריך ממשלה גלובלית!

8 ביולי 2008 – 14:12 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (14)

ברק אובמה והמהפכה האינטגרלית

המאמר על אובמה והמהפכה האינטגרלית התפרסם היום בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י

למה ברק אובמה מעורר בכל הרבה אנשים היום ציפיות משיחיות, למה הרבה אנשים אחרים בוחרים להשאר זהירים ואיך כל זה קשור למהפכה הפסיכדלית בשנות השישים

הרבה זמן שלא הייתה בעולם ציפיה גדולה כל כך לאירוע פוליטי כמו לבחירות הנשיאותיות שיתקיימו בנובמבר השנה בארה"ב. אנספור אקטיביסטים, רוחניקים, אנשי שלום וסתם אנשים עם תקווה בלב תולים עיניהם בברק אובמה ובהבטחה שלו לשינוי. שינוי אמיתי וגדול.

אז נכון, היו לנו הרבה פוליטיקאים שהבטיחו שינוי, אבל משהו אצל ברק אובמה נראה שונה. מהעובדה שהוא שחור דרך הרקע שלו כפעיל חברת ועד להילה האנרגטית שלו.

מה שבטוח הוא שאחד הדיונים הערים המתנהלים היום בעולם האקטיביסטי-רוחניקי הוא הדיון בשאלה האם אובמה יהיה הנשיא המואר
הראשון כמו שטען לאחרונה מרק מורפורד או שמדובר אולי בעיקר במותג שימשיך פחות או יותר את מה שהיה קודם כמו שטען דאגלס ראשקוף.

שתי העמדות האלה לגיטימיות. העניין הוא שמה שמעניין בתופעה של אובמה זה לא רק האנשים שהולכים שבי אחריה, אלא גם האנשים שמעדיפים להשאר זהירים. ואת הקונטקסט של ההיסטורי שגורם להרבה אנשים שרוצים מאוד ללכת שבי אחרי אובמה לשמור על זהירות אפשר להבין אם מסתכלים על הנסיון הגדול האחרון שהיה פה לעשות מהפכה.

Acid Dreams: The Complete Social History of LSD: The CIA, the Sixties and Beyond, ספר מרתק של מרטין לי וברוס שליין שקראתי לאחרונה, נותן זווית מעניינת על הנושא. מייקל רוסמן, אחד ממנהיגי תנועת חופש הדיבור של ברקלי בשנות השישים שוטח שם את ההסבר שלו להתפרקות תנועות המחאה של התקופה בסיום שנות השישים: "ככל שהפוליטיקה הפכה תרבותית הבנו שכוחות עמוקים יותר מעורבים מאלו שלקחנו בחשבון או עסקנו בהם באופן מכוון" אומר שם רוסמן, כשהוא מתייחס להתפרקות המפכה לאנספור תנועות שונות באותו הרגע שבו האג'נדות של המהפכה חדלו להיות רק פוליטיות והפכו להיות אג'נדות רב מימדיות שעסקו בכל קשת הנושאים של הקיום האנושי: מהפוליטיקה הבינלאומית, דרך הקשר לטבע ועד לטבע האני.

חשבתי על הדברים האלה של רוסמן כשעסקתי באובמה ובמורכבות האינסופית של המהפכה הנדרשת כיום. על מנת לפתור את בעיות התחבורה, המלחמה, הגזענות, האלימות, המין, המדיה, גסות הרוח, הקנאה, הגאווה, התאווה, החלואה, הבירוקרטיה, התקציב, חוסר הבטחון, חוסר הריכוז, האנרגיה, ההבניה החברתית, המחזור, ההתחממות הגלובלית, הכחדות המינים, הפערים החברתיים, המערכת הכלכלית, השטחיות, הטפשיות, ההרגלים והשחיתות ועוד אנספור חזיתות אחרות שבהם אנחנו מפסידים כל העת – לא בטוח שברק אובמה יספיק.

החיים בעידן היאוש
איך זה קשור לשנות השישים? ובכן, זה קשור מפני שאחד השיעורים הראשונים והחשובים ביותר שהחוויה הפסיכדלית מלמדת הוא שהמציאות היא דבר מורכב ומרובה מימדים לאין שיעור: האני נמצא בעולם שבו הוא בא במגע עם אנספור עולמות: פנימיים, בינאישיים, עם העולם החיצון, מול אובייקטים טכנולוגים, אנרגטיים ועוד. רב המימדיות של החיים נחשפת בחוויה הפסיכדלית כמו כמו רשת פרקטלית אינסופית, כמו רשת המראות של אינדרה.

בימים אלו שבהם נדרשות תשובות ופתרונות דחופות בתחום הסביבה, הצבא, הפוליטיקה, הכלכלה, האלימות ובכל נושא אפשרי כמעט, בימים אלו שבהם ערכים אנושיים בסיסיים הפכו לדבר נדיר במקומות רבים, אנחנו נוטים ללגלג על שאיפתם הבסיסית של הוגי המדינה לעשות את ישראל למדינה בעלת שיעור קומה רוחני שתהיה לא סתם מופת של קדמה כלכלית אלא גם של קדמה של יחסים בין אדם לחברו, בפעילות תרבותית, אינטלקטואלית ורוחנית.

וזה לא רק אנחנו. אנשים בכל העולם שוכחים את מה שהיה פעם מובן מאליו. התרבויות הדתיות שמתוכן יצא התרבות האנושית הדגישו תמיד שאם יש משמעות כלשהי לקיומו של המין האנושי הרי זה רק כשהוא עומד בקשר בלתי ניתק עם המימדים הנצחיים של הרוח. אלא שכמות אדירה של אנשים, לא רק בישראל אלא בעולם כולו, גלשה למעין אפטיות ונכונות להפוך לחלק בלתי נפרד מהזהות הצרכנית המעוקרת שמשווקת על ידי הממסד. צעירים בכל העולם מונעי כסף היום יותר מאי פעם, על כל מה שזה אומר.

האם האפטיות הזו היא סתם רעה חולה? לא בטוח. הלגלוג הזה שאנחנו רגילים להתייחס בו לכל נסיון להביא את המהפכה אינו סתם מחווה ריקה אלא צורת התנהגות שנלמדה על ידי התרבות שלנו ביגון רב, הוא פרי של הרבה התפכחויות כואבות שחווה המין האנושי לאורך ההיסטוריה בנסיונות שלו לשנות את העולם באופן רדיקלי ולהביא את הגאולה.

הדברים האלה קרו שוב ושוב לאורך הדורות. אבל המקום הראשון שצריך לחזור אליו על מנת להבין למה המין האנושי חושש היום כל כך מהנסיון להביא מהפכה היא 40 שנה אחורה, אל מה שקרה בסוף שנות השישים, כשהנסיון הגדול האחרון להביא למין האנושי מהפכה נפח את נשמתו.

הופעת רעיון המהפכה האינטגרלית
בספרו אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם כותב אילן גור זאב על הקרע שנוצר בסוף שנות השישים בין חלק מהוגי אסכולת פרנקפורט (אדורנו והורקהיימר אם אני לא טועה) לבין אנשי מהפכת 68 על הרקע של התפיסה השטחית מדי (בעיני אנשי אסכולת פרנקפורט) של מושגי המהפכה בתנועות הסטודנטים.

אנשי אסכולת פרנקפורט שצפו בסטודנטים שהבעירו את אירופה במאי 68 בדרישות שונות ומשונות לשחרור האדם חשו שהסטודנטים המפגינים הולכים בכיוון הנכון, אבל לא רחוק מספיק. מהפכה אמיתית, כזאת שלא תחליף את מבנה הכח הישן בעוד מבנה כח אחר ודומה מדי אלא תיצור שינוי עמוק ואמיתי דורשת על פי אנשי אסכולת פרנקפורט שידוד ערכים מקיף ורדיקלי הרבה יותר מזה שהובילו אנשי מהפכת 68. היא דורשת עימות לא רק עם המערכות הפוליטיות אלא גם עם אנספור מערכות תרבותיות, טכנולוגיות, פסיכולוגיות ועוד.

אלא שהמצב היה שונה אצל חלק מהתנועות המהפכניות האמריקאיות של שנות השישים. אולי משום שהשימוש בחומרים פסיכדלים היה נפוץ יותר בשמאל החדש האמריקאי, הבינו חלק מהמהפכנים הגדולים של שנות השישים באמריקה את העניין הזה וניסו לאחד את המסר המהפכני הפוליטי במסר מהפכני תודעתית.

ה- Diggers, אחת הקבוצות ששגשגו בהייט אשבורי בתקופה שמסביב לקיץ האהבה של 1967, הושפעו מהמחזאי, הבמאי והחלוץ הפסיכדלי הצרפתי אנטונין ארטו. ה-Diggers חרצו לשון למול העימות ששרר בין החלקים האקטיביסטים (הפוליטיים) לבין החלקים הפסיכדלים (התודעתיים) של תרבות הנגד. המהפכה האמיתית לטענתם הייתה באקטיביזם פסיכדלי. (ושווה לציין כאן את האמרה הבלתי נשכחת של טרנס מקנה על כך שהחובה הראשונה של כל אקטיביסט היא להפוך לפסיכדלי, כלומר להתחיל במהפכה פנימית).

על פי ה-Diggers כותבים לי ושליין: "אם אתם רוצים עולם אמיתי הרי שזה תפקידכם לגרום לכך לקרות, משום שאף אחד אחר – בוודאי פוליטיקאים נוכלים – לא יגישו לכם את זה על מגש של כסף. על מנת לקבל חזרה את מה ששייך להם, אנשים צריכים לקחת לעצמם את החופש שלהם כאן ועכשיו: 'אף רגעים קפואים עבור המהפכה הדמיונית של מחר!'. ה-Diggers התנהלו כאילו האוטופיה היא עובדה אקטואלית וכולם חופשיים."

התפיסה המהפכנית-פסיכדלית של הדיגרז היא התשובה הניצחת לכל מי שחושבים שמהפכנים לא יכולים להנות, ושחוסר הצדק בעולם מספק לנו תירוץ להיות חמוצי פנים וזעופי הבעה במקום להתחיל מיד במהפכה פנימית.

אלא שהתפיסה המהפכנית המהפכנית של ה-Diggers היא לא משהו שקבוצות גדולות מאוד של אנשים היו מסוגלים להכיל. הפסיכדליות הרב מימדית של האקטיביזים של שנות השישים גרמה לו לראות את הדברים בצורה רבת מימדים מדי. הבעיות שגילה האקטיביזם של סוף שנות השישים היו מרובות פנים כל כך עד שהוא נשבר לאלפי רסיסים מהתנועה לשחרור האישה ועד לתנועה לזכויות הנמרים הסיבירים.

בשביל המהפכה הפסיכדלית של שנות השישים מהפכה פשטנית וחד מימדית כבר לא הספיקה: אבל איך עושים מהפכה שתענה על כל השאלות? שנות השישים נכשלו בלענות על השאלה הזו וקשה לומר שהיום, 40 שנה מאוחר יותר, התשובה קלה יותר.

העולם שלנו, העולם של שלהי עידן הקפיטליזם המאוחר הוא מכונת קדמה-טכנולוגית שיצאה מכלל שליטה. הוא מזכיר לי סוג של של מכונת קיטור מפלצתית השורקת שריקות רמות ומחרידות ומאיימת להתפוצץ כל רגע ורגע. אדי קיטור של אלימות, חוסר זהירות ושטחיות נפלטים מתוך פתחים שנפערים בין חתיכות המתכת בכל מקום שהברגים מתרופפים. המהנדסים העלובים של התרבות שלנו מנסים להטליא עוד טלאי ועוד טלאי על צורת קיום שנמצאת בקריסה (תרבותית, אנושית, סביבתית, חברתית, טכנולוגית) אבל מכונת הקיטור המגושמת הזו ששמה העולם הולכת והופכת מהירה יותר ויותר עד שקשה לשלוט בה. היא גולשת מכל הכיוונים.

קשה נורא להסתכל על כל הדברים מכל הכיוונים ולפתור את כל הבעיות שסבוכות זו בזו. זה מה שהחברים בשנות השישים, או לפחות חדי התפיסה מביניהם, הבינו. ואני חושב שזה מה שמקסים בתקופה הזו של שנות השישים. שזו התקופה האחרונה שכל כך הרבה כוחות של אור התאחדו ביחד בשביל להביא לשינוי. שנות השישים מלאות באנשים שהיוו סמלים מעוררי השראה: מרטין לותר קינג ומלקולם X, מריו סאביו וג'ימי הנדריקס, מוחמד עלי, סטיוארט ברנד, ג'ון לנון, בוב דילן, אלן גינצברג, טימותי לירי וקן קיזי, אייבי הופמן, מרשל מקלוהן, אנדי וורהול ואפילו האחים קנדי. לעומת החבורה הזו (וסליחה על הרבים האחרים שהשמטתי כאן) הפוליטיקאים הזמרים והמתאגרפים שלנו היום נראים כמו חבורת נמושות רודפות בצע.

כשנבחרת כזו עולה למגרש אתה לא מצפה להפסיד. אבל כוחות הריאקציה היו חזקים יותר מהחבורה הזו שרובה ככולה עלתה ונפלה במקביל לסיפור של שנות השישים.

אובמה כוכב עליון
ואז מגיע מישהו כמו אובמה. לא מזמן פורסמה כאן כתבה של ענבל בהונקר שעסקה בתקוות של אנשים מסוימים בכך שברק אובמה הוא סוג של אדם מואר שישנה את המסלול הכושל שבו משתרכת האנושות. העניין הוא שאני מכיר כמה מאמיני אובמה כאלה וגם רואה בעצמי את המשיכה בלהפוך לאחד כזה ואפילו חוטא בזה לפעמים.

אז כן, אני מבין למה אחרי ברק אובמה נראה אחרי ג'ורג' בוש כמו הבודהא בכבודו ובעצמו. ובכל זאת אני משתדל להקפיד לזכור שמרחב התמרון של נשיא אמריקאי הוא לא רחב כפי שהוא נראה ושהוא כבול בתוך מערכת ב�
�רוקרטית שמנהלת את עצמה ושהאנושות כבולה בידיה לא פחות משהיא מחזיקה אותה בידיה.

אז כן, אני רוצה לראות את אובמה זוכה, וכן, אני לא יכול שלא לשמור תקווה קטנטנה שלדבר הזה יהיו השפעות חיוביות על העולם שלנו, אבל אני גם זוכר איך נראה העולם הזה שאובמה אולי ינסה להציל. ונדמה שההבדל בין היום לבין שנות השישים, זה שיותר אנשים מאי פעם מבינים היום כמה מורכבת הבעיה: עד כמה האויב הוא חסר צורה ורב פנים. עד כמה הוא מוטמע לתוך המערכת התרבותית שהמין האנושי מתקיים בה היום: פוליטית, כלכלית, אקולוגית, פסיכולוגית, ערכית. ההבנה הזו היא אחד המקורות שאי אפשר לזלזל בהם לחוסר הנכונות של הרבה אנשים לנסות לעשות שינוי אמיתי.

מאז אותו הרגע שהמהפכה של שנות השישים שלמה את המחיר על רצונה לתת פתרון אינטגרלי לבעיה ששמה המציאות אין מישהו שירהיב עוז לומר שיש לו פתרון כללי. 40 שנה לאחר דיכוי תרבות הנגד בארה"ב של שנות השישים, זהו ההשג הפסיכדלי הגדול ביותר: ההבנה שהמציאות מורכבת מדי בשביל איזה מהפכן דה לה שמטה עם פתרון בשנקל.

פתרון אמיתי של המציאות דורש שינוי כללי ומעמיק, כזה שיהפוך את המערכת על ראשה, שיהיה מוכן להעמיד בשאלה את התפיסות שלנו לגבי מהו אדם, מהו טבע, איך צריך לנהוג עם טכנולוגיות, כיצד נמדדת קדמה כלכלית, מהו המין האנושי ומהם הערכים שקדושים לו ועוד ועוד הרבה שאלות גדולות.

מאז שנות השישים היו לנו מהפכות קטנות, מהפכות מופרטות: זכויות האישה, זכויות הקהילה ההומולסבית, זכויות המיעוטים, זכויות החיות, איכות הסביבה, מהפכת הניו-אייג', ועוד אנספור מהפכות קטנות, אבל לא היה לנו אף טוען אמיתי לכתר. כזה שיטען ברצינות שהוא יודע לנהל את העולם יותר טוב מההגמוניה השמרנית-קפיטליסטית שמנהלת את העולם כיום.

ואולי בגלל זה ברק אובמה עושה משהו נעים בלב, כי הוא מזכיר את האמונה שפעם באלף שנה אדם שראוי לכך יגיע אל הכח, שאולי פעם אחת יגיע מישהו אחד ששיעור קומתו מתאים לגודל המשימה. לא ברור מה הוא יוכל לעשות כשהוא יגיע לשם, אבל זו פנטזיה נחמדה ואם מספיק אנשים יחלמו אותה בארה"ב היא עשויה לנצח. זה החומר שממנו עשויים חלומות.

3 ביולי 2008 – 10:26 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (10)

מהי טכנומיסטיקה, ה-27 ביוני 2008

לאורך השנים שהבלוג הזה קיים נשאלתי לא פעם אחת ולא פעמיים מהי טכנומיסטיקה. אם בהתחלה היו לי הגדרות מסודרות למקרה כזה, הרי שככל שהמשיכה הדרך הלאה הופיעו עוד ועוד פרשנויות של הדבר ההוא. הגרסה הזו היא אולי גרסה מאה. אני כבר לא מנסה להגדיר, אבל נותן הגדרה מקומית נכונה להיום ה-26 ליוני 2008, היום שבו אני מתחיל בעז"ה בעבודה מחודשת על הספר טכנומיסטיקה.

להיות טכנומיסטי זה להבין שאתה ישות מיסטית שחיה בעולם טכנולוגי. זה מתחיל באופן שבו אתה מתקשר עם חברים שלך בטלפון הסלולרי ובסמס, ומסתיים במתי אתה נכנס למקלחת. זה לעולם לא מתחיל ולעולם לא מסתיים.

כולנו עושים את זה, בצורה זו או אחרת. אנחנו מנווטים בתוך העולם הזה שמלא טכנולוגיות מתוך רצון לחבור לתוך איזושהי כמיהה פנימית שבוערת תמיד שם, גם אם אנחנו מתרחקים כל כך ממקורה שאנחנו טועים ומזהים את הכמיהה הזאת עם חלונות הראווה של החנויות או בבתים הפרבריים שלנו, ואפילו אם אנחנו נאבדים לחלוטין בתוך מבוך המדיה.

להיות מאסטר טכנומיסטי זה אומר לדעת מתי לפתוח את הטלויזיה ומתי לכבות אותה, מתי להדליק את הפלאפון ומתי לכבות אותו, מתי לשתות ומתי לא לשתות, מתי להכנס לתוך המים בים ומתי להשאר בחוץ. ולדעת מה אתה עושה בפנים אם החלטת להכנס למים.

כל הדברים הללו הם טכנומיסטיקה.

להבין מה אתה אמור לעשות בעולם הטכנולוגי הזה כדי להביא להגשמתה המלאה של הוויתך המיסטית זה להיות טכנומיסטיקן.

ובמובן הזה אני מתלמד היום בעולם הזה, כמו כולנו. מתלמד בעולם שנמצא בתנועה מתמדת בין חשבונות ג'ימייל לגוגלטוקים לסמסים. זה עולם שאף אחד מהכתבים לא חזה אותו ולא נתן לנו הוראות מדויקות כיצד להתמודד בו. אבל אלו דברים שאנחנו חייבים להבין בעצמנו. לא הקוראן, ולא הברית החדשה ולא התנ"ך לא הכינו אותנו למצב שבו אנחנו נהיה מוקפים בפרסומות ובסמסים ושנחיה בתוך סביבות וירטואליות מצפצפות. זה מאוד מאוד קשה להשאר מרוכזים במצב כזה, אבל זה בדיוק המצב שבו אנחנו נמצאים כרגע. ובתוך המצב הזה כל מי שלא רוצה לטבוע בזרם המידע אבל כן רוצה להכנס לים – צריך ללמוד לדעת לגלוש.

הדבר שאנחנו מחפשים הוא בתוך המערכת, אבל הוא מסביבה לה. הוא בתוך רשתות החוטים אבל הוא גם ביער. המקום שבו אנחנו נמצאים היום בתחילת המאה העשרים ואחת, קרועים בין רשתות החוטים לבין היערות, הוא המקום בו הטכנומיסטיקה נדרשת יותר מכל.

השליטה הזו בטכנולוגיות, היכולת לתזמר אותם לכדי סימפוניה שמעצימה את ההויה הפנימית בסביבה טכנולוגית שמשתנה כל הזמן היא יכולת ששליטה מלאה בה היא כמעט בלתי אפשרי להשגה אבל לא יותר משלהיות מאסטר קונג-פו הוא בלתי ניתן להשגה. תמיד יש עוד מה ללמוד, הדבר הזה נתון בזרימה מוחלטת. אבל הטכנומיסטיקה היא איזושהי גישה להשגת הדבר הזה. אתיקה לשימוש בטכנולוגיה, קונג-פו בשביל עולם של מדיה.

27 ביוני 2008 – 10:54 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (4)

טכנולוגיה סוגסטבילית – הסיפור של ה-LSD

הקטע הבא הוא המתווה של הרצאה שמסרתי השבוע במסגרת קורס על מדע טכנולוגיה וחברה בבר אילן. המטרה של הדברים הייתה להציג ניתוח שיעשה שימוש בכלים מתחום ביקורת הטכנולוגיה על מנת לפרש את הסיפור של ה-LSD ולהציג צורת התייחסות שונה לתחום של טכנולוגיה פסיכדלית, שתשקף מאפיינים ייחודיים של הטכנולוגיה הזו. הדברים הללו הם עדיין ברמת הטיוטה הרעיונית ובהמשך תפותח ההרצאה כנראה לסמינר ולמאמר, כך שהעניין כולו נמצא עדיין בעבודה. אשמח להערות ורעיונות.

ה-LSD או בשמו המלא Lysergic Acid Diethylamide הוא חומר הלוצינוגני אולטרא-פוטנטי שהתגלה על ידי הכימאי השוויצרי אלברט הופמן ב-1943[1] במעבדות סנדוז במהלך ניסויו בסינתוז נגזרות כימיות של השיפונית, פטריה הגדלה על חיטה ושזכתה לאורך ימי הביניים למוניטין מסתורי כרעל אכזרי כמו גם כחומר מרפא. בעת גילויו היה ה-LSD החומר ההלוצינוגני החזק ביותר הידוע למדע (פעיל ברמות של 100 מיקרוגרם) והשיג תוצאות מקבילות למנות גדולות פי 5,000 מהחומר ההלוצינוגני החזק ביותר הידוע עד אז, המסקלין (החומר הפעיל בקקטוס הפיוטה).

ההיסטוריה של ה-LSD שתוארה במגוון ספרים היא אחת מהצבעוניות ורבות ההשפעה שזכה להן איזשהו כימיקל. מתחילת שנות החמישים ולאורך כשני עשורים עמד ה-LSD במרכז תשומת הלב של קבוצות מגוונות כמו הקהילה הפסיכיאטרית, הצבא האמריקאי, ה-CIA, אינטלקטואלים, אמנים, מיסטיקנים ומהפכנים תרבותיים. בדרך הפך LSD לאחד מהסמלים העיקריים של שנות השישים ושל המאבק הגדול שהתחולל באותה תקופה בין תרבות הנגד של השמאל החדש והתנועה הפסיכדלית לבין הממסד האמריקאי.

הקדמה
טימותי לירי, כהן ה-LSD הגדול של שנות השישים שזכה בכינוי Mr. LSD, טבע את המונחים Set & Settings כשהתייחס לחשיבותם של שני גורמים לאיכותה ולכיוון שאותה נושאת חוויה פסיכדלית: הציפיות והמצב הנפשי שאיתן מגיע האדם שצורך חומר פסיכדלי (Set) והסביבה והסיטואציה שבמסגרתה נצרך החומר הפסיכדלי. שני הגורמים הללו הינם לדברי לירי מכריעים לכיוון שתקח החוויה הפסיכדלית.

אני מעוניין לצאת מתוך האבחנה הבסיסית הזו של לירי, אבחנה שזוכה כיום להכרה כללית בקרב מי שחוקרים את החוויה הפסיכדלית, על מנת להציג את ה-LSD כמקרה מבחן שישמש לבחינת התכונות המיוחדות של טכנולוגיה פסיכדלית: טכנולוגיה שהיא טכנולוגיה סוגסטבילית, כלומר טכנולוגיה שמשיגה מגוון של מטרות שונות בתכלית בהתאם לתהליכים של סוגסטיה.

על מנת להבין את ההיסטוריה הטכנו-סוציאלית של ה-LSD נשתמש במודל ה-SCOT שפיתחו Bijker ו-Pinch על מנת ולהתבונן בקבוצות המשתמשים השונות של ה-LSD, באופן שהן תפסו את ה-LSD ובאופן שהמשמעות של ה-LSD התפתחה באופן דינאמי תוך אינטראקציה מתמדת עם המשמעויות שהקנו לו קבוצות שונות בחברה ועם ההשפעות שהיה לשימוש ב-LSD על קבוצות אלו.

טקסונומיה של השימושים השונים שהתפתחו ל-LSD
על סמך המידע שהתפרסם עד היום ביותר נדמה שאפשר לאבחן כ-10 שימושי-על שונים שזוהו ל-LSD.

ביון
ה-CIA היה בין הראשונים להתעניין ולחקור את ה-LSD. ה-CIA הגיע ל-LSD במהלך חיפושיו אחר נסיוב אמת שישמש את הסוכנות בחקירותיה ותלה ב-LSD מהרגע הראשון תקוות אדירות (סם חסר טעם וריח שבניסוי הראשון גרם לקצין לגלות סודות ולשכוח לאחר מכן את ההתרחשות כולה). ניסויי ה-LSD של ה-CIA החלו במבצע ARTICHOKE ב-1953 ונמשכו לאורך שנות החמישים בפרויקט הידוע לשמצה MK-ULTRA. ה-CIA פיתח מספר שימושים עיקריים ל-LSD: כאמצעי לשטיפת מוח, כאמצעי לחץ בחקירות (לתת לנבדק מנה אדירה של LSD, ללחוץ עליו כשמצבו הנפשי רעוע ולאיים עליו שמצבו הקשה לא יפסק כל עוד לא יכנע) וכאמצעי להביך אישויות לא רצויות (לדוגמה להחדיר למנהיג סוציאליסטי מנת LSD לפני הופעה פומבית ולגרום לו למבוכה).
לאורך שנות החמישים מימן ה-CIA מחקרים רבים ב-LSD ותרם להפצת הסם ברחבי ארה"ב. במקביל ביצעה הסוכנות ניסויים מחרידים למדי שבמהלכם ניתן LSD בכפיה לאסירים, לחולי נפש, לחולים במחלות סופניות ולבני קבוצות מיעוטים – פעמים רבות ללא ידיעתם של הנבדקים ותוך תוצאות הרסניות עבורם. במקרים מסוימים נשכרו יצאניות על מנת לפתות צרכני מין שלתוך משקאותיהם הוחדר LSD וסוכני ה-LSD צפו בתוצאות מצדו השני של החדר דרך מראה כפולה.
במקביל הגיע ה-CIA למסקנה, שגם האויב הסובייטי עשוי להשתמש ב-LSD ושעל כן חייבים סוכני ה- CIA להכיר את הסם לעומקו. על כן התנסו רבים מסוכני ה-CIA ב-LSD לאורך תקופה ארוכה. בנוסף, מתוך רצון להתכונן למקרה של התקפת פתע של LSD בוצעו נסיונות שבהם הוחדר LSD לכוס המשקה של סוכן באמצע יום עבודה ללא ידיעתו. על הסוכן היה להתמודד ולתפקד בסיטואציה המלחיצה. במקביל סוכנים אחרים התאמנו בהעברת הרצאות תוך שהם נמצאים תחת השפעת ה-LSD.

צבאי
גם הצבא האמריקאי הבין את הפוטנציאל הצבאי של ה-LSD כ- Incapacitator שיאפשר לנטרל את חיילי האויב ולהביא עידן חדש של מלחמה ללא דם. הצבא האמריקאי ביצע ניסויים שבמהלכם ניתנו לחיילים (גם כאן בכפיה) מנות LSD והוטל עליהם לבצע משימות בשדה. הניסויים הראו על ירידה ברורה בביצועי החיילים. הרעיון לשימוש צבאי ב-LSD היה אם כן לרסס אותו על חיילי האוייב (רעיון שהתגלה כבלתי ישים משום ש-LSD יעיל יותר בבליעה מאשר בשאיפה) או להחדיר אותו למאגרי מים בערי אויב (קציני צבא אף התלוננו על כך שידיהם כבולות מלבצע ניסויים על ריכוזי אוכ�
�וסיה גדולים). הצבא גם השתמש ב-LSD כסם חקירות. עם זאת בסופו של דבר איבד הצבא עניין ב-LSD לטובת ה-BZ, סופר-הלוצינוגן שגורם להזיות קשות שנמשכות בין 3 ימים ל-6 שבועות.

אינטלקטואלי – מתחילת הדרך משך ה-LSD את תשומת ליבם של אינטלקטואלים שונים. מגלה ה-LSD אלברט הופמן עבר בהשפעת ה-LSD מהפך פנימי והפך בהשפעתו להוגה דעות שפרסם ספרים הגותיים, בנוסף התנסה הופמן ב-LSD יחדיו עם אנשי רוח כמו הסופר ארנסט יונגר והמשורר וולטר ווגט שגם הם ראו בסם כלי אינטלקטואלי מופלא. אולם האינטלקטואל הבולט הראשון שנשא גאון את דגל ה-LSD היה הסופר אלדוס האקסלי ("עולם חדש מופלא") מי שנחשב לאחד המוחות הספרותיים המבריקים של תקופתו. האקסלי ראה ב-LSD חומר מרחיב תודעה שיכול לסייע לנו לתפוס את העולם בצורה מלאה יותר, באופנים חדשים ומאירי עיניים והביעה תמיכה בשימוש בו ככלי מרחיב תודעה. מאז שנות השישים והכתיבה של טימותי לירי תרם ה-LSD להופעה של ז'אנר שלם של כתבים המכונה לעיתים "הגות פסיכדלית" ושבין הוגיו המרכזים ניתן לציין את לירי, טרנס מקנה, אריק דיוויס, דניאל פינצ'בק ואחרים, והשפיע על כתיבתם של הוגים רבים חרים.

פסיכולוגי/תרפויטי – ה-LSD זכה לאורך שנות החמישים ועד הקפאת המחקר על ידי ה-FDA לתשומת לב מופלגת מהממסד הפסיכולוגי. יותר מאלף מחקרים על השפעות ה-LSD פורסמו בתקופה קצרה זו, והחומר שעמד במרכז העניינים נחשב באותה תקופה לחומר פלא שמשיג תוצאות תרפויטיות מרחיקות לכת תוך סיכון זניח לעומת טיפולים חלופיים כגון שוקים חשמליים או לובוטומיזציה.
שתי שיטות טיפוליות עיקריות פותחו לטיפול ב-LSD. הגישה הפסיכוליטית ותרפיית ה-LSD ומרפאות המטפלות בשיטות אלו נפתחו בארה"ב ומדינות שונות באירופה. בסוף שנות החמישים היה טיפול ב-LSD הצעקה האחרונה בהוליווד (בין המטופלים בשיטה היו ג'ק ניקולסון, ג'יימס קובורן, אניס נין ואחרים).
השחקן ההוליוודי קרי גראנט היה אחד מהתומכים הנלהבים של השיטה הזו כשאמר "כל חיי חיפשתי עבור שקט נפשי. חיפשתי ביוגה, בהיפנוטיזם ובצורות שונות של מיסטיקה ודבר לא העניק לי את מה שחיפשתי עד שהגעתי לטיפול הזה". הפרופסור לפסיכולוגיה טימותי לירי טען מצידו שטריפ ה-LSD הראשון שלו גילה לו ב-5 שעות יותר ממה שגילו לו 15 שנים של פסיכואנליזה.
במקביל ניסויים שונים שנעשו על ידי חוקרים כגון המפרי אוסמונד השיגו תוצאות חסרות תקדים בטיפול באלכוהוליזם ובצורות אחרות של התמכרות בעזרת LSD.
ב-1963 החל ה-FDA לנקוט בצעדים שהביאו במהרה להוצאת ה-LSD מחוץ לתחום ידם של פסיכיאטרים. עם זאת סצינה מחתרתית של תרפיית LSD המשיכה להתקיים.

יצירתי – LSD על שפע שינויים שהוא מעורר בתפיסה הויזואלית והאודיטורית כמו גם בדפוסי החשיבה יכול להוות סוכן מעודד ליצירתיות. הפסיכיאטר ריצ'רד פ. הרטמן ביצע ניסויים שבו נתן ל-30 ציירים ידועי שם LSD ופרסם את התוצאות והציורים בספר שהתפרסם ב-1974. אולם עיקר הפעילות היצירתית של ה-LSD התרחשה מחוץ לעיניהם הבוחנות של החוקרים.
ההשפעות הפסיכדליות של ה-LSD שחקו תפקיד מכריע בכתיבת הספר קן הקוקיה שאת רובו כתב קן קיזי במהלך סשנים ארוכים של LSD. ה-LSD הוביל גם למהפכה תרבותית שלמה שהגיע לשיאה בתקופה המכונה "התקופה הפסיכדלית" סביב שנת 1967 ושהצמיחה אמנות פסיכדלית (הפוסטר הפסיכדלי), קולנוע פסיכדלי (לדוגמה, צוללת צהובה) ובעיקר הרבה מוזיקה פסיכדלית: ה-LSD שיחק תפקיד מכריע לשינוי הסגנוני שעבר בוב דילן כשהפך לאמן חשמלי באמצע שנות השישים. ה-LSD היה קטליזטור יצירתי מכריע ביצירות המופת של הביטלס מהשנים 1966 והלאה. למעשה קשה לחשוב על מוזיקאי רוק חשובים במחצית השניה שלא הושפעו ביצירתם מה-LSD, מהנדריקס, לג'ופלין, לדלתות, לאבנים המתגלגלות ולגרייטפול דד.
מבקרי תרבות כמו טרנס מקנה טוענים שסגנון העריכה והחיתוך של הטלויזיה והקולנוע של ימינו מושפעים מהטריפ הפסיכדלי. ומבחינה זו ניתן לראות גם בטלויזיה של ימינו המשך של הטרנד הפסיכדלי של העבר.

רוחני – ממציא ה-LSD אלברט הופמן מתאר בסיום ספרו LSD: My Problem Child את השימוש הטוב ביותר ב-LSD ככלי משלים למדיטציה. אבל הראשון שזיהה והפיץ את הפוטנציאל הרוחני של ה-LSD היה קפטן אל האברד, מרגל במקצועו ובעל קשרים ענפים בעולם הביון, העסקים והממשל האמריקאים. האברד הפיץ "על חשבונו" כמויות אדירות של LSD בחוגים שונים של אנשי ממשל, עסקים, תרבות ורפואה. "רוב האנשים חיים מתוך שינה" טען האברד לאחר שהתנסה ב-LSD אלא שלטענתו אם תיתן להם LSD "תיתן להם לראות עצמם כפי שהם".
דרך הקשר של האברד עם דר' האמפרי אוסמונד הגיע גם הסופר והאינטלקטואל האנגלי אלדוס האקסלי להתנסות ב-LSD. האקסלי שהיה ידוע כבר אז בתור מי שחיבר את המניפסט הפסיכדלי הראשון (The doors of perception) בהסתמך על חוויות שעבר עם מולקולת המסקלין, טען כי חווית ה-LSD מעניקה לאדם חוויות המכניסות אותו בעומק המיסטיקה שעליה כתבו גדולי המיסטיקנים לאורך הדורות. תמיכתו של האקסלי, אחד האינטלקטואלים הבולטים בתקופתו במשמעותה הדתית יוצאת הדופן העמוקה של החוויה הפסיכדלית ושל ה-LSD בפרט היווה תמיכה אדירה בתפיסה של סמים פסיכדלים ככלים להארה והשפיע על ממשיכי דרכו.
בספרו The Kool Aid Acid Tests מספר הסופר והעיתונאי טום וולף על מסע האסיד שעשו בתחילת שנות השישים ברחבי ארה"ב קן קיזי וחבורת הקונדסנים העליזים (Merry Pranksters) שלו על אוטובוס הקסמים שלהם. וולף משווה בין אורח החיים המיסטי ורווי ה-LSD של החבורה לבין חבורות דתיות לאורך ההיסט
וריה ומתאר אותה כמעין חבורה שהדתיות שלה מרוכזת סביב ה-LSD.
גם טימותי לירי, הפרופסור לפסיכולוגיה שסולק מהארוורד ב-1963 ראה משמעות דתית אדירה ב-LSD ובטריפטמינים דומים לו. בניסוי ה-Good Friday העניק לירי פסילוסיבין לסטודנטים במדעי בכנסיה. 9 מתוך 10 הסטודנטים שצרכו מהסם חוו חוויות דתיות ומיסטיות עזות, לעומת 1 בלבד שטען טענה דומה מתוך קבוצת ההשוואה שלא צרכה פסילוסיבין (טענות המחקר אוששו שוב בניסוי שנערך ב-2006 באוניברסיטת ג'ון הופקינס). לאורך שנות השישים הקים לירי ארגונים דתיים שמטרתם לעודד את השימוש ב-LSD בקונטקסט דתי ואף כתב ספר בשם The Psychedelic Experience אשר היה מבוסס על ספר המתים הטיבטי בנסיונו לתת הדרכה למעבר לתוך המימדים שמעבר.
בהמשך לטענותיהם של האקסלי, קיזי ולירי הפך השימוש ב-LSD למטרות רוחניות לשימוש החשוב ביותר עבור התנועה הפסיכדלית. לאורך השנים הדגישו הוגיה השונים של התנועה כטרנס מקנה, דניאל פינצ'בק, אריק דיוויס ואחרים את החשיבות הדתית והרוחנית של ה-LSD. עד היום מתקיימים ברחבי העולם טקסים דתיים שבמהלכם נצרך LSD למטרות דתיות.

לצורכי בילוי – עם ההרחבה המהירה של מעגלי השימוש ב-LSD בסביבות אמצע שנות השישים והפיכתו של הסם לכוכב מדיה אמריקאי השתנה גם דפוס השימוש ב-LSD. ה-LSD חדל להיות תופעת שוליים של חבורות קטנות של חלוצים שהתנסו בו בקונטקסטים מקודשים וראו בו כלי להרחבת התודעה והפך להיות סם פופולרי שהתנסו בו מליונים של סטודנטים ותלמידי תיכון בתוך קונטקסט של היסטריית מדיה ותרבות פופ קפיטליסטית מתהווה שבה LSD היה מוצר צריכה.
השימוש הבידורי ב-LSD הגיע לשיאו ב"קיץ האהבה" של 1967, אירוע שיוצר בעיקר על ידי היסטריית מדיה שהעצימה את התחושה שמשהו אדיר עומד לקרות בסן פרנסיסקו והביאה אלפי צעירים מרחבי ארה"ב לנהור לאיזור. אם כי לא ניתן להפריד בצורה חדה וברורה בין שימוש לצורך בילוי לבין שימוש לצרכים דתיים, יצירתיים או מהפכניים ניתן לאפיין את השימוש הבילויי ב-LSD כשימוש שאופיו התפתח סביב 1967 ב- Trips Festival של קן קיזי וסטיוארט ברנד, ב-Human Be-In ומאוחר יותר במועדוני הלילה ובשכונת הייט-אשבורי.
במקביל לשימוש הבידורי ב-LSD התפתח ה-LSD גם כסחורה קפיטליסטית. לעומת סוחרי ה-LSD המוקדמים שהיו אידאליסטים (המפורסם בהם אווסלי) הסוחרים החדשים היו בעלי גוון מפוקפק יותר, קבוצות הקשורות לעולם התחתון ולפי טענות שונות גם ל-CIA. איכות ה-LSD באותה תקופה התדרדרה מה שהוביל (בנוסף לאווירת הפאראנויה שעודדה על ידי השלטונות והמדיה) לאחוז הולך וגובר של טריפים רעים. במקביל גם הלכה התפיסה של השימוש בסמים והתרחקה מהתפיסה של הרחבת תודעה קדושה לעבר שימוש "מחורע", שימוש ב-LSD "to get wasted" ללא מטרה מיוחדת מלבד "לדפוק את הראש".
השימוש הבילויי ב-LSD נמצא על כל גווני הקשת ויכול ללבוש צורות שונות: מריקוד במסיבה, דרך צפיה בסרט (הבחירה ההיפית הפופולרית: הסרט אודיסאה בחלל של סטנלי קיובריק), האזנה למוזיקה (פסיכדלית) ועד בילוי בטבע.

כטכנולוגיה לשלום עולמי – ההשפעות המרגיעות, הנעימות, מעוררות האהבה ותחושת האחדות עם הכל עוררו כבר מתחילת הדרך אמונה אצל רבים שה-LSD יוכל לסייע בשיפור מצב הפוליטיקה העולמית. וכך כבר בשנות החמישים הגו דר' האמפרי אוסמונד וקפטן אל האברד את הרעיון להשתמש ב-LSD על מנת לשנות את מערכות האמונה של מנהיגי העולם ובכך להביא לשלום עולמי. השניים ארגנו סשנים שונים שבהם השתתפו על פי עדויות מנהיגים פוליטיים אמריקאים, ראשי ממשלות, שגרירי או"ם וחברי פרלמנט בריטים.
בשנות השישים הפך הרעיון ש"הדלקת" (Turning-On) תושבי העולם ומנהיגיו בעזרת ה-LSD (וחומרים פסיכדלים אחרים) היא המפתח להבאת שלום עולמי לרעיון מפתח בתנועה ההיפית. התגובה הראשון של משורר הביט אלן גינסברג כאשר ניסה לראשונה פסילוסיבין הייתה רצון עז לצרף את קנדי, חרשוצ'ב ומאו צ'ה טונג לשיחת ועידה על מנת לשחרר אותם מהקטנוניות של המלחמה. "אם מנהיגי אומות העולם היו לוקחים LSD אפילו פעם אחת" טען מקרטני מהחיפושיות הם יהיו מוכנים "לחסל את המלחמה, העוני והרעב". ואילו גרייס סליק, מנהיגת להקת ג'פרסון פליין השתתפה יחד עם המהפכן הייפי אייבי הופמן במזימה להחדיר LSD לתה של ריצ'רד ניקסון על מנת לגרום לשינוי בהשקפת עולמו.

כטכנולוגיה מהפכנית/פוליטית– ההשפעה האינטנסיבית של ה-LSD על התודעה עוררה לאורך השנים השערות שונות לגבי הקשר בינו לבין נטיות פוליטיות – בין אם כסוכן שמשמש לא-פוליטיזציה ובין אם כסוכן לרדיקליזציה.
ה-LSD יכול לפעול כנראה לשני הכיוונים והוא אכן שיחק את שני התפקידים במסגרת התנועה המהפכנית של שנות השישים. כך לדוגמה, אחד הגורמים שהפכו את ה-Human Be-In בינואר 1967 להצלחה גדולה כל כך היה התחושה של איחוד של השמאל החדש (בהנהגת תנועת ה-SDS) ושל התנועה הפסיכדלית, אלא שהקשר בין האגף הפוליטי לבין האגף הפסיכדלי לא היה נטול חיכוכים לאורך השנים.

ה-LSD כטכנולוגיה א-פוליטית –אחד הסמלים הגדולים ביותר של התכונה הא-פוליטית של ה-LSD הוא קן קיזי. ב-1965 התקיימה בברקלי עצרת נגד המלחמה בויאטנם שקן קיזי הוזמן לדבר בסיומה. קיזי הופיעה לבוש כאסטרונאוט פסיכדלי והציג את ההשקפה הפסיכדלית שלו על תנועות פוליטיות, שלפיה כל מי שצועד ברחוב ומניף כרזות רק ממשיך את ההגיון של המלחמה. על פי קיזי מי שרוצה לעצור את המלחמה צריך פשוט להפנות לה את הגב ולומר "Fuck it". ההופעה של קיזי שבאה לכוון במכוון בעצרת נחשבת לאחד הסמלים של ההתנגדות הפסיכדלית לפוליטיקה של שנות השישים.
גם טימותי לירי תמך באמצע שנות שנות השישים בדעה שפעולה פוליטית שאינה יוצאת מתוך תודעה מורחבת היא פשוט "פעולה רובוטית"[2]. סמל נוסף של הא-פוליטיות של ה-LSD הוא בוב דילן שהעיסוק שלו ב-LSD גרם לו באמצע שנות השישים להפנות גבו אל המחאה החברתית של שיריו המוקדמים לטובת עיסוק בשורשי ההוויה והאני.
שימושים כאלה, כמו גם עדויות המצביעות על מעורבתו המסיבית של ה-CIA במכירת ה-LSD ברחבי העולם גרמו לרבים לחשוד שה-CIA השתמש ב-LSD כסוכן אנטי-פוליטי שמטרתו לנטרל את השמאל ולרבים בשמאל החדש לראות ב-LSD גורם שלילי שמעכב את המהפכה.
LSD כסוכן מהפכני – במקביל ניתן לזהות גם את המגמה הההפוכה. כבר קארל אוגלסבי ראש ה-SDS זיהה את ה-LSD כחומר מהפכני והשווה את חווית הטריפ לחוויה של הסתערות על הבריקדות. תנועות מהפכניות-פסיכדליות כמו ה-Diggers שפעלו בהייט-אשבורי באמצע שנות השישים יצרו ז'אנר חדש של אקטיביזם פסיכדלית. מאוחר יותר בשנות השישים היו אלו צמד היזמי-מהפכה ג'רי רובין ואייבי הופמן שהקימו את התנועה הידועה בשם הייפים Yippies. ה-Yippies ראו את ה-LSD כחלק בלתי נפרד מהמהפכה ותכננו את הפעולות המהפכניות שלהם (הפצצת הפנטגון בפרחים, שריפת כסף בוול-סטריט, הופעות ערומות בכנסיות, הרצת החזיר פיגאסוס לנשיאות) בזמן שהם תחת השפעת LSD. בשלב מסוים אף איימו הייפים להחדיר LSD למאגרי המים המקומיים.
בהמשך הדרך עמד ה-LSD גם במרכזן של תנועות מהפכניות קיצוניות בהרבה כמ התנועה הונדליסטית The Motherfuckers שקראה למניפסט שלה "Acid Armed Consciousness" ומחתרת מזג האוויר שהתנגדה תחילה לשימוש ב-Acid אבל לאחר ש-Acid הוחדר ליין שלה (על ידי ה-Crazies, ענף מילטנטי של ה-Yippies) הכריזה על ה-LSD כסם מהפכני והורתה לכל אנשי המחתרת בניו-יורק להתנסות בסם. אנשי המחתרת היו מנהלים ישיבות תחת השפעת כמויות אדירות של LSD מתוך רצון להוכיח את קשיחותם. ב-1970 היו אנשי המחתרת גם מעורבים בשחרורו של טימותי לירי מהכלא האמריקאי.
לפי עדותם של גורמים שונים בתקופה ההיא כמו ג'ון סינקלייר מנהיג הפנתרים הלבנים, שיחק ה-LSD תפקיד שהגביר את הלהט המהפכני והוציא את המהפכנים מפרופורציה כאשר החדיר למציאות תחושת דחיפות קיצונית, הגזמה ואיכויות מיתיות ממש. אקטיביסטים שהיו מתונים בדרך כלל הפכו תחת השפעת ה-LSD לקיצוניים בהרבה.
בנוסף יש לציין את החשיבות של ה-LSD לתנועות שעל התפר המהפכני/קרימינלי כגון רשתות הפצת LSD אידאליסטיות שפעלו במהלך שנות השישים והשבעים שהמפורסמת בהן היא ה- Brotherhood of Eternal Love, רשת אידאליסטית להפצת LSD שנוסדה על ידי פושעים שלאחר ששתו LSD חוו תפנית חדה בתודעתם ונשבעו להקדיש חייהם להפצת אסיד באיכות מירבית ובמחירים זולים לעולם כולו על מנת לגאול את העולם.

מדעי/לוגי – הצד הפרקטי/מדעי של ה-LSD ושל הסמים הפסיכדלים בכלל הוא אולי הצד העלום ביותר של פעולתם. דר' ג'יימס פיידמן ביצע בשנות השישים מחקר שבמהלכו ניתן מסקלין לחוקרים, ממציאים, מהנדסים ומדענים שונים. הנבדקים נתבקשו להביא למחקר בעיות שבהן נתקלו במהלך העבודה שלהם ושנכשלו במציאת פתרון להן במשך תקופה של שלושה חודשים לפחות. על פי עדויות הנחקרים השפעת המסקלין סייעה להם להתרכז ולהבין את הבעיות בצורות עמוקות ומורכבות יותר מהרגיל. הנבדקים הצליחו לפתור רבות מהבעיות שנראו להן בלתי אפשריות לפתרון משך תקופה ארוכה, וכחצי מהם טענו לאחר מכן שחשיבתם ודרך עבודתם הושפעה לתמיד מהחוויה הפסיכדלית שחוו.
ה-LSD גם שיחק תפקיד חשוב בתגליות מדעיות אחרות לאורך ההיסטוריה. מגלה מבנה ה-DNA וזוכה פרס נובל לרפואה פרנסיס קירק חשב על מבנה ה-DNA לראשונה כשהיה תחת השפעת LSD. ממציא טכניקת ה-PCR וזוכה פרס נובל לכימיה דר' קארי מוליס טען שה-LSD עזר לו עזרה מכרעת בפיתוח ה-PCR שזיכה אותו בפרס. ואילו המתמטיקאי ראלף אברם דיווח גם הוא על פיתוחים מתמטיים שפיתח תחת השפעת LSD. מפתח ה-VRML מרק פשה דיווח כי קיבל את הדחיפה העיקרית ליצירת השפה מתוך טריפ LSD.
כמו במקרה של שימוש יצירתי ושימושים אחרים ב-LSD מדובר בשבריר בלבד מההשפעה האמיתית, רוב המקרים שבהם מעורב ה-LSD בהקשרים אלו אינם ידועים כנראה בעקבות ההשלכות המשפטיות והחברתיות שמוטלות על צרכני LSD.

ניתוח SCOT להיסטוריה של ה-LSD
LSD הופיעה כטכנולוגיה חדשה וחסרת תקדים ב-1943 וסיפור אימוצו והוצאתו מחוץ לחוק במהלך שנות החמישים והשישים הוא סיפור של משא ומתן ומאבק בין מספר קבוצות משתמשים.

ה-LSD אומץ תחילה על ידי קהילת הביון והצבא שביצעה בו נישואים מחרידים תוך כדי הפרת קוד נירנברג האתי שנקבע במשפטי נירנברג ושאוסר על ניסויים בבני אדם ללא ידיעתם. לאורך שנות השישים עודדו ה-CIA והצבא וממנו בצורה נדיבה עשרות ומאות מחקרים על LSD מתוך רצון לאסוף מידע רב ככל האפשר על השפעתו. רבים ממחקרים אל
ו הצביעו על חשיבות פסיכותרפיסטית אדירה של ה-LSD מה שהוביל את הקהילה הפסיכותרפיסטית לעסוק בחומר. באותה תקופה גם השתתפו בניסויים הפסיכדליים של הצבא דמויות כקן קיזי ואלן גינסברג שהושפעו ממנו והפכו לנביאים מרכזיים שלו בתרבות הנגד.

אלא שבעוד המגזרים השונים מתעניינים ב-LSD כל אחד למטרותיו שלו התחולל מאבק סמוי לגבי השאלה איזו מין טכנולוגיה היא ה-LSD ומה משמעותה?

בעוד ה-CIA והצבא שהתעניינו ב-LSD ככלי נשק תפסו את ה-LSD כסם פסיכומימטי, סם המחקה מצבים של פסיכוזה וששימושו הוא על מנת לשבור את רוחם של בני אדם או לשטוף את מוחם, תפסו אותם פסיכותרפיסטים, אמנים ואינטלקטואלים כסם פסיכדלי שמטרתו לחשוף את מבנה התודעה, לעורר תהליכים פסיכולוגים, יצירתיים, דתיים, ואינטלקטואלים.

הדברים הגיעו לנקודת האין חזרה כאשר טימותי לירי פרסם מאמר על הסכנה שבהחדרת LSD למי השתיה. ה-CIA שלא רצה שהמידע שאסף יתפרסם ברבים ויזלוג לידי הרוסים הגיב במורת רוח. מ-1962 כאשר ה-CIA כבר השיג את המידע שהיה נחוץ לו על LSD החל ה-CIA לפעול על מנת להביא לסיום המחקר על ה-LSD והוצאתו מחוץ לחוק. מדענים שעבדו עבור ה-CIA פצחו במסע השמצות כנגד ה-LSD והפסיכותרפיסטים שעבדו איתו מה שהוביל בסופו של דבר לאיסור גורף על שימוש ב-LSD.

התפיסה הפסיכומימטית שראתה ב-LSD סוכן ליצירת פסיכוזה ותו לא נצחה, התפיסה הפסיכדלית שנתמכה על ידי אינטלקטואלים ופסיכיאטרים רבים ושראתה ב-LSD חומר שיכול לשמש למטרות מועילות נחלה כשלון חרוץ כאשר ה-LSD הוכרז כ-Schedule I Drug, סם מזיק שאין לו כל פוטנציאל רפואי.

אלא שעד שה-LSD הפך לחומר אסור באמצע שנות השישים, הספיק הסם כבר לזלוג לתרבות הנגד. יכולותיו המופלאות של ה-LSD הפכו אותו לסמל של המהפכה האוטופיסטית שביקשה תנועת הצעירים להביא והובילו בכך להחרפת ה דמוניזציה שהתנהל נגדו על ידי תקשורת וממסד שחשו עצמם מאוימים על ידי תרבות הנגד. מאחר שה-LSD זוהה עם תרבות השמאל החדש הפך הסם עצמו לאויב הממסד ועבר התנקשות ממוקדת שממנה לא התאושש מעולם.

בסופו של דבר עלה וירד הסם יחד עם עלייתה ונפילתה של תרבות הנגד של שנות השישים. למרות הפוטנציאלים המוכחים של ה-LSD בתחומים שונים הסם אסור בכל מדינות העולם ללא יוצא מן הכלל בתוקפן של אמנות בינלאומיות שנוצרו ביוזמתה של ארה"ב ושמשמשות למעשה לייצוא חוקי הסמים של ארה"ב לשאר העולם.

LSD כטכנולוגיה סוגסטבילית
הסיפור של ה-LSD משמש כמקרה בוחן המציג את האופן שבו טכנולוגיה חדשה ובלתי ידועה שנכנסת לשימוש עוברת משמוע על ידי קבוצות משתמשים שונות הנאבקות על האופן שבו יש להבין את הטכנולוגיה הזו: כטכנולוגיה היוצרת פסיכוזה או כטכנולוגיה היוצרת הארה, כטכנולוגיה תרפיסטית, צבאית, יצירתית, אינטלקטואלית או מהפכנית.

אולם ישנו גם סיפור עמוק יותר שמסביר את הקשת הרחבה של אפשרויות הרמנויטיות לגבי משמעות ה-LSD שאפשרה להעניק לו לא פחות מ-10 פירושים שונים. ההוגה הפסיכדלי טרנס מקנה גרס שהתרבות חשה מאויימת מהסמים הפסיכדלים משום שהיא אינה מסוגלת להסביר אותם. התרבות לא מסוגלת להבין אותם, היא אינה מסוגלת להסביר למשתמש מה הם, איך הם עושים את מה שהם עושים ואת העולמות שבוקעים מתוכם – משום שהשפעתם חורגת ממה שתפיסת העולם המטריאליסטית-מדעית של התרבות מסוגלת להסביר.

סיפורו של ה-LSD הוא סיפור מבחן על טכנולוגיה פסיכדלית כזו. LSD היא טכנולוגיה שהיא מסתורין. 70 שנה לאחר שגילה הופמן את המולקולה, המדע עדיין אינו מסוגל להסביר את ההשפעות המופלאות שלה. בדרך בנסיונו של האדם להתמודד מול טכנולוגיה מרובת מימדים כל כך ניסו ממסדים וקבוצות שנחשפו לאפשרויות השונות של ה-LSD לנכס את הטכנולוגיה לעצמם.

הממסד החזק ביותר מבין הממסדים הללו, ה-CIA, עשה ב-LSD שימוש שהביא שלא במתכוון לפתיחתה של תיבת פנדורה ושמה שנות השישים ולאחר שהפיק ממנה מה שיכל דאג לכך שתוצא אל מחוץ לחוק.

הטכנולוגיה של ה-LSD היא דוגמה לטכנולוגיה שיוצרת תוצאות מגוונות כל כך עד שהיא מעוררת שתי גישות קיצוניות והפוכות לחלוטין לגבי מהותה (פסיכומימטית/הלוצינוגנית או פסיכדלית/אנתאוגנית), טכנולוגיה שיוצרת תוצאות מגוונות כל כך עד שקבוצות שונות שנתקלות בה: ממיסטיקנים, דרך אינטלקטואלים, אמנים, מדענים וצעירים פרועים רואים בה תרופת פלא לבעיותיהם.

10 השימושים השונים שנעשו ב-LSD על ידי קבוצות שונות שבמקרים רבים לא הכירו כלל ולא העלו על דעתן את השימושים האחרים שניתן לעשות בטכנולוגיה (אנשי ה-CIA שתפסו את ה-LSD כסם פסיכומימטי לא העלו על דעתם שמישהו ירצה לעשות בו שימוש מרצונו, ואילו ההיפים העליזים של אמצע שנות השישים לא יכלו להעלות על דעתם שסם האהבה שלהם עשוי לשמש למטרות של צבא ומבצעים מיוחדים) מעלים את המחשבה שבנוגע לטכנולוגיה פסיכדלית כדוגמת LSD תקפים חוקים אחרים משתקפים עבור טכנולוגיות מן השורה.

טכנולוגיה פסיכדלית כדוגמת ה-LSD הינה טכנולוגיה סוגסטבילית, כלומר מהותה של הטכנולוגיה משתנה על פי התפיסה של המשתמש בה. טריפ ה-LSD יכול לשמש לצורך חקירה קשוחה או לצורך טיפוח האהבה הקוסמית וקידום שלום עולמי. לחלופין הוא יכול לשמש לצורך תקשור עם מימדים רוחניים או לצורך ייצור פתרונות פרקטיים לתכנון של כסא משרדי. ההשפעה של ה-LSD היא חלק מאינטראקציה של החומר עם התודעה של המשתמש. הטכנולוגיה עצמה מוטה וניתן לחלץ ממנה השפעות שונות בהתאם לנטיותיו של המשתמש – כך שלמעשה
LSD מתפקד כלהקה של טכנולוגיות, כקבוצה דינאמית של טכנולוגיות שיכולה לשנות את צורתה תדיר.

טכנולוגיה סוגסטבילית היא טכנולוגיה ללא צורה קבועה, טכנולוגיה רב-כיוונית, טכנולוגיה שמגבירה תכונות שונות ומאפשרת להפיק ממנה צדדים שונה בהתאם לסוגסטיה שהמשתמשים שלה נוקטים בה. נדמה שה-LSD, עוד יותר מכל סם פסיכדלי אחר יכול לשמש כדוגמה מובהקת לטכנולוגיה סוגסטבילית קיצונית כזו.

[1] ה-LSD סונתז על ידי הופמן כבר ב-1938 למעשה, אלא שהוא עמד על ההשפעתו ההלוצינוגנית רק ב-1943 כאשר תחושת בטן בלתי מוסברת גרמה לו לשוב אל החומר שאותו סינתז 5 שנים מאוחר יותר. אף שהופמן לא נטל מהחומר לעצמו ואף שנקט באמצעי זהירות בעבודתו הוא כנראה בא במגע עם כמות מזערית של החומר אשר הספיקה על מנת להטיל אותו לתוך טריפ פסיכדלי עתיר עוצמה שהפך לאחד הטריפים המפורסמים בהיסטוריה של ה-LSD.

[2] לירי אמנם נסג מתפיסה זו לתקופה קצרה בסביבות 1970 לאחר ששוחרר מהכלא האמריקאי על ידי מחתרת מזג האוויר, בתקופה שבה קרא להתנגדות אלימה ל"מוח המכאני" של "השוטר הרובוטי הג'נוסיידי", עם זאת התקופה הפוליטית של לירי לא האריכה ימים לאחר האפיזודה החורקת שחווה עם מנהיג הפנתרים השחורים אלדריג' קליבר.

25 ביוני 2008 – 10:11 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (13)

המאסטר האינטרגלאקטי ה-13 – קן קיזי

ב-NRG ניו-אייג' התפרסם היום המאמר שלי על המאסטר האינטרגלאקטי ה-13 קן קיזי. אני מפרסם כאן את הגרסה המלאה של המאמר.

זה בתחושה של כבוד עמוק וגם שניות מסויימת שאני ניגש לכתוב כאן על המאסטר האינטרגלאקטי ה-13, הסופר והפסיכונאוט קן קיזי. קיזי והחבורה שלו הקונדסנים העליזים (Merry Pranksters) היו אנשים שהשתמשו בסמים פסיכדלים בצורה הכי בלתי אחראית שיכולה להיות (חוץ מה-CIA והממשל האמריקני), ומצד שני הם חיו על הקצה, בכל נים מנימי ישותם, חיו ב-Now וזה דבר נדיר מאוד שראוי לטור ב-NRG לצד כתבה על עוד הפצצות בעזה.

אספקת LSD חופשית מה-CIA
הזמן הוא סוף שנות החמישים, ואנחנו בתקופה משונה שבה הגוף העיקרי שמחלק LSD לנוער האמריקאי הוא ה-CIA שפרוייקט ה-MKULTRA שלו בדק את האפשרות לעשות שימושים צבאיים בסם הפסיכדלי העוצמתי.

קן קיזי שהיה באותה תקופה סטודנט בתוכנית הכתיבה היצירתית של סטנספורד התנדב להיות שפן הניסויים הפסיכדלי של ה-CIA, אלא שבמהלך הניסויים הפסיכדלים התחיל העולם של קיזי לשנות את צורתו במהירות. בשביל קיזי, כמו בשביל רבים אחרים באותה תקופה היה ה-LSD חזית חדשה לחלוטין בחקר התודעה ובהיסטוריה של האנושות, כרטיס כניסה לעולם סודי ומופלא שאותו הכירו רק בודדים.

הספר The Electric Kool-Aid Acid Tests שכתב טום וולף על הרפתקאות קיזי והקונדסנים העליזים מספר איך קיזי יושב עם רופא שמעולם לא ניסה LSD בעצמו ומנסה להבין את השפעות הסם על ידי תחקורו של קיזי.

"כשאני אומר לך 'עכשיו' תגיד לי מתי אתה חושב שעברה דקה". אומר הרופא. לקיזי רצות בין הסינפסות אלפי מחשבות בשניה, כל רגע נראה לו כמו חמישים גלגולי חיים – אבל הוא זוכר דבר אחד, שכל פעם שהרופאים מודדים לו את הדופק, הדופק הוא תמיד 75. הוא מחליק את האצבע שלו בהחבא סופר עד 75 וקורא: "זהו". הד"ר מביא בשעונו וקורא "מדהים". בדיוק, חושב לעצמו קיזי, ואין לך אפילו מושג עד כמה. בעיניו הייתה זו אירוניה מדהימה. בעוד הרופאים של ה-CIA הניחו שהם שולטים משתמשים בנסייני ה-LSD כשפני נסיון, הם למעשה נתנו להם את המפתח הקוסמי הישר לידיים.

החוויות של קיזי בחוות הניסויים הפסיכדלית של ה-CIA היוו את הבסיס לספר הביכורים של קיזי, הספר המצליח "קן הקוקיה" שנכתב בהשפעת LSD והפך לבסוף לסרט עטור אוסקרים. קיזי זכה באותה תקופה לכבוד כאחד הכשרונות הספרותיים המבטיחים של ארה"ב. בשביל השכנים האינטלקטואלים בשכונת Perry Lane ההצלחה הלאומית של קיזי אצל המבקרים הייתה הוכחה לכך ש-LSD לא דופק את המוח אלא דווקא מרים אותו לגבהים יצירתיים. זו הייתה תחילתו של מהלך שהובילה רבים מהאינטלקטואלים והבוהמיינים של אמריקה להתחיל להתנסות בחומרים משני תודעה.

קיזי שבאותה תקופה כבר עזב את ניסויי ה-MKULTRA והמשיך להתנסות בעצמו ב-LSD ובסמים מוזרים אחרים כמו הסם ההלוצינוגני הסובייטי IT-290 עוד הספיק לכתוב ספר נוסף, אבל נראה שחוויות ה-LSD שינו אצלו משהו. ה-LSD פתח אצל קיזי משהו, את התאווה לדבר הזה, לדבר האמיתי, לדבר הזה שמילים לעולם לא יוכלו לתאר אותו – לחוויה. החזון החדש של קיזי היה לצאת מעבר למילים, לעבור לחיות ב-עכשיו.

איך להפנט שוטר
וה-NOW המוחלט הזה, החוויה הבלתי מעורערת של להיות חי עד הסוף ולגעת בשמיים עמדה בבסיס של הפרויקט הבא של קיזי – האוטובוס הפסיכדלי. אוטובוס ה-LSD הפסיכדלי של קיזי הפך לאחד הסמלים הבולטים של החיים החופשיים של שנות השישים. בולט כל כך שהביטלס כתבו בהשראתו את השיר Magical Mystery Tour ואף יצאו לצלם סרט באותו השם בחיקוי ברור של הסרט הפסיכדלי שצילמו הקונדסנים של קיזי.

אוטובוס הקסמים של קיזי היה אוטובוס בית ספר שקנה בזיל הזול. קיזי והקונדסנים העליזים צבעו את הרכב בקרנבל ססגוני של צבעים זוהרים (שבהם היו נוהגים לצבוע כל דבר שבו נתקלו) וחיווטו את האוטובוס עם מערכת סאונד, ואנספור רמקולים ומיקרופונים שקישרו בין חלקיו השונים. בגג הם קדחו חור שאיפשר לעלות למעלה, לשבת ולנגן מוזיקה. אפילו מערכת תופים הייתה שם. מאחורי האוטובוס שמו הקונדסנים שלט "אזהרה: מטען מוזר" ובמקום יעד הם כתבו מקדימה בגדול Furthur. הלאה, לכל מקום, בכל הכח, מבלי התחשבות בתחביר או דקדוק.

השנה היא 1964, התנועה ההיפית עדיין לא התחילה, אבל היא בדיוק יוצאת לדרך. האוטובוס של קיזי היה טירוף מתנייע על גלגלים: הוא היה מורכב מחבורה של צעירים שלוחי רסן במצב של שכרון חושים מתמיד שמשתמשים בכל סם אפשרי ללא כל חשבון, ללא כל אמצעי זהירות במטרה אחת ויחידה – לדרוך עד כמה שאפשר על הגז ולהגיע כמה שיותר רחוק במרוץ אל קצה התודעה האנושית וריסוק כל מוסכמה של החברה האמריקאית השמרנית.

במושב הנהג ישב ניל קסדי, גיבורו החסון וחופשי הדרך של הרומן 'בדרכים' של ג'ק קרואק שהפך לסמל הביטניקים של שנות החמישים. קסדי כבר היה קרוב לגיל 40 כשהפרנקסטרים יצאו למסע שלהם והצטרפותו למסע העניקה לו רובד נוסף של משמעות. זה היה המסע שבו יעביר דור הביטניקים של שנות החמישים את השרביט לדור ההיפים של שנות השישים.

אבל למרות גילו המתקדם לא שיחק קסדי תפקיד המבוגר והממתן. למעשה הוא נהג באוטובוס תחת השפעת טריפים הרואיים של LSD ימים ארוכים ללא הפסקה, בהרים תלולים ובכבישים פתלתליםתוך כדי שהוא מפתח תחביב מוזר לנהוג שעות ארוכות מבלי ללחוץ לעולם על הברקס.

אין. אין שום תירוץ להתנהגות המחפירה של הפרנקסטרים. הם היו אחת מחבורות הסטלנים חסרות האחריות ביותר שהלכו על פני הכוכב הזה. אין שום תירוץ, אבל נמשיך איתם בדרך.

כמובן שכשנוסעים בדרכים בצורה פוחחת כל כך עשויים ל
התקל בשוטרים ממינים שונים וחבורת הפרנקסטרים שלנו אכן נתקלה בכמה שוטרים בדרכה. אפשר לומר שמה שחילץ אותם ברוב המקרים היה הכישורים הפסיכו-טלפאתיים של קיזי וקסדי. לקיזי וקסדי, שניהם אנשים כריזמטים בצורה בלתי רגילה היה כשרון יוצא דופן לגרור כל אדם שאותם פגשו לתוך "הסרט" שלהם, כפי שכינו זאת ולגרום להם להאמין בכל דבר שרצו שיאמין בו (תחשבו על הג'דיים במלחמת הכוכבים). אנספור ההתקלויות של חברות הפרנקסטרים הצבעוניים והטריפיים עם שוטרים לאורך הדרך לא הניבו מעצרים אלא בעיקר שוטרים מבולבלים שהתופעות המוזרות שאותן פגשו הדהימו אותן כל כך עד שהניחו להן להמשיך הלאה בדרכם – Furthur.

החוויה הדתית של קיזי
האוטובוס המטורלל של קיזי היה ישות קוסמית פסיכדלית ואמורפית ששנתה את צורתה לאורך הנסיעה. לאורך הדרך עלו וירדו אנשים, נערים ונערות צעירים שכרגע גילו את עצמם ושרצו להצטרף לאוטובוס הזה ששמעו כבר יצא למרחוק. האוטובוס היה אלגוריה לחיים. "או שאתה על האוטובוס, או שאתה לא על האוטובוס" היה קיזי נוהג לומר. להיות על האוטובוס היה להיות במסע מתמיד של גילוי, של הרפתקה – לחיות ב-עכשיו.

כדי להצליח להוביל בהרמוניה קבוצה אינדיבידואליסטית כל כך של צעירים פורקי עול בכל מובן נדרשת כריזמה וחכמה יוצאת דופן, וזה בדיוק מה שהיה לקיזי. קיזי לא היה המנהיג של הפרנקסטרים אלא ה"לא-נווט" שהוביל את חבורת הפרנקסטרים מבלי להוביל, באופן דאואיסטי, בסגנון של זן ממש. כל פוטנציאל לעימות נפתר על ידי קיזי במחווה פשוטה או משפט קצר שקצת כמו תורות זן גרמו לפרנקסטרים להסתכל על הכל קצת אחרת.

הוא לעולם לא נתן הוראות אלא רק רמז על הכיוון המשוער שבהם צריכה ההרפתקה הרוחנית. התורות הרוחניות שלו היו משפטים סתומים למחצה כמו "שום דבר אינו לעד" או "ראה עם אוזניך ושמע עם עיניך". טום וולף משווה בספר שלו בין מסע האוטובוס של החבורה של קיזי לבין הרגעים הנדירים הללו בתחילת הדרך של דתות ותנועות דתיות – כאשר ההתנסות הדתית היא עדיין אותנטית, חיה, נושמת, בועטת, חסרת גבולות.

לא הייתה שום תיאולוגיה, שום פילוסופיה, שום תביעה מוסרית או חברתית. מה שהיה הייתה המחויבות הסוחפת של קבוצת אנשים ל-NOW, להשאר בעכשיו לא משנה מה. היה כאן משהו רוחני ואפילו דתי חזק מאוד, אומר וולף, אבל כמו בתחילה של כל הדתות הגדולות העניין לא היה איזושהי מערכת אלא החוויה.

וולף מרחיב בנסיון שלו להראות שכל הקבוצות הדתיות הגדולות יצאו מתוך הדבר הזה, מתוך קבוצה קטנה של אנשים שגילו משהו חדש, חוויה של אקסטזה דתית, משהו שהעולם מסביב עיוור לו. זו קבוצה שהולכת בעקבות החוויה החדשה הזו, בעקבות דמות כריזמטית שמתחילה לאסוף סביבה תלמידים, "הנביא המופתי אינו מציג חוקים להתנהגות. הוא מציג את חייו שלו כדוגמה לחסידיו" כותב וולף.
והם הופכים לקבוצה לא-פורמלית אך קשורה בקשרים עבותים. וולף מצטט את חוקר הדת הגרמני יואכים וואך: "הוא [המנהיג] מופיע כמחדש של חוזים אבודים עם כוחותיהם המסורתים של החיים" "בדרך כלל לא בא מהאריסטוקרטיה אלא מהעם הפשוט ונותר נאמן למוצאו אפילו בסביבה המשתנה" "מדבר בצורה נסתרת עם מילים, סימנים, מחוות, הרבה מטאפורות, פעולות סימבוליות מסוגים מגוונים" "מאיר ומפרש את העבר וצופה את העתיד במונחים של הקיירוס (הרגע הנעלה)".

קיזי הגואל
הנוכחות הרוחנית של קיזי הייתה אותנטית וחיה כל כך שהוא הצליח לסחוף לטריפ פסיכדלי שלו גם גם הרבה קבוצות אחרות ולא שגרתיות. בשלב מסוים הצליח קיזי לזכות באהדתם של כנופיית האופנוענים האלימים ופורעי החוק הידועה בשם 'מלאכי הגהנום'. מלאכי הגהנום היו באמצע שנות השישים סמל לכנופיה רדיקלית שרתקה את האינטלקטואלים אבל הייתה פראית מכדי שיעזו להתקרב אליה. אבל קיזי עם גישת ה"בלי בולשיט" שלו והבעיות שלו עם המשטרה זכה במהירות להערצתם של המלאכים. קיזי הביא את המלאכים למעון הפרנקסטרים בלה הונדה, שם התנסו המלאכים לראשונה ב-LSD והפגינו בהשפעתו של קיזי התנהגות מופתית לצד אנספור ההיפים והילדים החנונים ששרצו בלה הונדה באותה תקופה. למשך תקופה מסוימת מלאכי הגהנום הצטרפו לפרנקסטרים וקיזי היה כמו מאלף אריות שהצליח לגרום לחבורה המופרעת הזו לסור למשמעתו ללא אפילו רמז לאלימות.

בהזדמנות אחרת הוזמנו הפרנקסטרים להשתתף בכנס בן 7 של הכנסיה היוניטארית. הכנסיה היוניטארית הייתה ידועה ככנסיה אנרכיסטית וליברלית למדי אבל הרגלי צריכת הסמים וההתנהגות המוזרה של קיזי וחבריו הרימו כמה גבות בין הכמרים, אלא שהענף הצעיר של הכנסיה התעקש שקיזי הוא בדיוק ההתנסות הדתית הרדיקלית שהכנסיה זקוקה לה. וקיזי באמת תפס את הפגישה עם הכנסיה היוניטארית כאתגר רוחני. בתחילת השבוע הוא הציג לפרנקסטרים מטרה: אנחנו הולכים לייצר פה נס בשבעה ימים. במשך שבעה ימים עבדו הפרנקסטרים שלו בחריצות על מנת לערער כל קבעון רוחני שהיה לכמרים ולמאמינים הצעירים. בסיום השבוע האינטנסיבי היו חברי הכנסיה היוניטארית במצב של התעלות רוחנית, שבויים לחלוטין בקסמו של קיזי. זה לא היה נביא נוקשה שמלמד בדרשות מליציות או למדניות. זה היה הדבר האמיתי. קיזי פשוט יצר את האורה הנבואית סביבו.

אבל כשהועידה נגמרה והפרנקסטרים קיבלו מכתב ממעריצה יוניטארית שעטרה את מכתבה במשפטים פסאודו-מקראיים על מלאכותיו של "הנביא קיזי" הניע קיזי בראשו במלנכוליה "אנחנו לא על הטריפ של ישו" אמר "כב�
� עשו את זה, וזה לא עובד. אתה מוכיח את הנקודה שלך ואז יש לך 2,000 שנה של מלחמות. אנחנו יודעים לאן הטריפ הזה הולך".

את התפיסות הפוליטיות-דתיות הרדיקליות והאנטי-סמכותניות של קיזי היה ניתן לראות בצורה ברורה בהופעה השנויה במחלוקת שלו בעצרת האנטי-מלחמתית בברקלי בסתיו 1965. קיזי הוזמן כדובר הלפני אחרון בעצרת שנמשכה יום שלם והייתה אמורה להסתיים בעימות מול כוחות המשטרה. המטרה שאליה כיוונו מארגני העצרת הייתה לחמם את האווירה ולהדגיש את האמונה המוחלטת בצדקת הדרך. אלא שמבחינת קיזי והפרנקסטרים העצרת האנטי-מלחמתית הייתה עוד ביטוי פאתטי של כוחות ממסדיים. כשקיזי עלה לנאום מוקף בפרנקסטרים הם כנראה נראו לסטודנטים כמו פרודיה הזויה של המטרה הגדולה. חבושים בקסדות טייסים, עם משקפי טיסה ובבגדים פסיכדליים זוהרים קיזי וחבריו היוו את האלטרנטיבה החדשה לאמצעים הפוליטיים המסורתיים של השמאל החדש.

"אתם יודעים, אתם לא תעצרו את המלחמה הזו בעזרת עצרת, על ידי מצעד … זה מה שהם עושים … הם עורכים עצרות והם צועדים" אמר קיזי לסטודנטים הנדהמים "הם עושים מלחמות כבר 10,000 שנה ואתם לא תפסיקו את זה ככה … עשרת אלפים שנה, וזה המשחק שהם משחקים בשביל לעשות את זה … עושים עצרות וצועדים … וזה המשחק שאותו אתם משחקים … המשחק שלהם".

וקיזי שלף מכיס המעיל הזוהר שלו מפוחית והחל לנגן לתוך המיקרופון שיר בלוז מוטרף למול קהל האלפים ההמום. מדי פעם עצר על מנת לספר להם שהנואם הקודם שראה הזכיר לו בטון הדיבור ובשפת הגוף שלו את מוסוליני. "כן… אתם משחקים את המשחק שלהם" וחזר לנגן במפוחית. את הצעקות של המפגינים הוא השווה לצרחות של המעריצות בקונצרט של הביטלס בו ביקר כחודש לפני כן. "הן צועקות אני! אני! אני! אני! זו הצעקה של האגו וזו הצעקה של העצרת הזו". העצה שלו למפגינים: פשוט תסתכלו על המלחמה הזו ואז תפנו לה את הגב ותגידו 'שתלך להזדיין'.

המפגינים לא יצאו באותו יום להתעמת מול השוטרים. הנאום של קיזי היה כמו בעיטה היישר בבטן של תנועות השמאל החדש של שנות השישים – הוא הציג את האלטרנטיבה המיסטית החדשה שהחלה לשבות קהל רב יותר ויותר באיזור קליפורניה ולהעביר אותם מפעילות פוליטית לפעילות פסיכדלית.

הפרופסור של מבחני האסיד
אבל השיא הבלתי מעורער של הפעילות של קיזי והפרנקסטרים היו מבחני האסיד המפורסמים. היוזמה הראשונית למבחנים יצאה מתוך "פסטיבל הטריפים" שהפרנקסטרים ארגנו יחדיו עם סטיוארט בראנד. הרעיון היה פשוט. לקחת קבוצה של אנשים שמעולם לא ניסו מעולם אסיד, לשים אותם בסביבה הפסיכדלית של הפרנקסטרים עם המוזיקה, הצבעים הזוהרים והאורות הסטרבוסקופים, לתת להם LSD ולהעביר אותם חוויה רוחנית שכמותה לא חוו מעולם. אם אתה מצליח לעבור את זה בכבוד ולהתעמת מול המציאות העליונה בלי להתחרפן הרי שעברת את מבחן האסיד.

החזון של מבחני האסיד היה חזון של מדיה. אם במדיות הישנות כמו הריאנוע או הרדיו האדם השתתף בעולם המדומיין בעזרת חוש אחד בלבד, ובקולנוע ובטלויזיה הוא נמצא מול עולם של מראה וקול – הרי מבחן האסיד היה מדיה חדשה שבו אתם הסרט, שבו אין עוד הבחנה בין סרט לשחקנים. במסיבה הגדולה עם מלאכי הגהנום בלה הונדה כולם היו חלק מהוייב – לכל אחד, לקיזי, לפרנקסטרים, למלאכי הגהנום, לסקרנים שהגיעו מרחוק, לכל אחד היה תפקיד. אפילו השוטרים היו חלק מהוייב.

מבחני האסיד היו חזון על הפצת החוויה לתוך ארה"ב. כל אדם יכול להתנסות בחוויה, להיות חלק ממבחן האסיד. המועדים למבחני האסיד היו מפורסמים במקומות מיוחדים שעות ספורות לפני האירוע, קצת כמו במסיבות הטבע היום. אאוזלי (השפן הלבן מהשיר של ג'פרסון איירפליין) היה ספונסור ה-LSD, הפרנקסטרים דאגו לאווירה הפסיכדלית, הגרייטפול דד היו להקת הבית (שרוב האירוע הייתה קרועה מכדי לנגן) והקהל בא להתנסות.

שוב חייבים לומר. חסר אחריות לחלוטין. Never trust a prankster נהגו הפרנקסטרים לומר. מבחני האסיד היו מקור בלתי נדלה לסיטואציות פסיכדליות ונפשיות קיצוניות שהתרחשו על הרקע של תקופה פסיכדלית קיצונית בחייו של קיזי. המשטרה שרצתה לשפוט את קיזי על אחזקת מריחואנה כבר הייתה קרובה על עקבותיו ובשלב מסויים החליט קיזי לביים את ההתאבדות שלו וברח למקסיקו שם המשיך לקיים מבחני אסיד בשביל האוכלוסיה המקומית. אחרי חצי שנה במקסיקו שבה הספיק להסתבך גם עם המשטרה המקומית חזר הסופר הנמלט והפושע הפסיכדלי לארה"ב והמשיך משם במעשי הקונדס שלו. החזון של קיזי בשלב הזה היה להיות מעין גיבור קומיקס פסיכדלי ולגרור את האומה האמריקנית כולה לתוך הטריפ שלו. בעוד המצוד בעקבותיו נמשך היה קיזי מופיע לרגע או שניים לראיון פתאומי בעיתון, בטלויזיה או באיזה אירוע גדול ואז נעלם כעבור מספר רגעים כלעומת שהגיע.

החזון הגדול היה בשלב הזה לערוך לאלפי בני אדם את מבחן האסיד הגדול בהיסטוריה באולם ווינטרלנד מתחת לאף של המשטרה. הרעיון היה לעשות נשף מסכות פסיכדלי. המשטרה כולה תגיע אבל לא תדע מי מחובשי המסכות הוא קיזי. באמצע מבחן האסיד יחשוף קיזי את עצמו, ישא דברים קצרים להמון ואז יתלה על חבל בקרבת מקום ויחולץ ממסוק שיגיע לפתע מהגג ויחלץ אותו מבין טפרי המשטרה.

כל זה לא קרה. באמצע הספיק קיזי להתפס על ידי המשטרה, להשתחרר, לתכנן שוב את האירוע בווינטרלנד ולחטוף בסוף סכין בגב מהתנועה הפסיכדלית שהתחילה לקבל סחרחורת מהטריפר המטורלל הזה. טקס האסיד האחרון
שקיזי קיים היה טקס הסיום של מבחני האסיד, שאליו הזמין את כל מי שהיו חלק ממבחני האסיד לאורך השנים. שם הוא דיבר לראשונה בפני הקהל על "להמשיך מעבר לאסיד" על להפסיק להתבונן בשלהבת ולהפוך לשלהבת עצמה. "במשך שנה היינו בגן עדן. האסיד פתח את הדלת אליו. זה היה גן העדן והתמימות והכיף. האסיד פתח את הדלת הזו ואתה נכנס ונשאר זמן מה" אמר במבחן האחרון ההוא. "אנחנו נכנסו דרך הדלת ההיא ונשארנו שם קצת ואז יצאנו החוצה דרך אותה דלת. אבל עד שנתחיל ללכת למרחק כזה… ואז להמשיך הלאה… אנחנו לא הולכים להגיע לשום מקום, אנחנו לא הולכים לחוות שום דבר חדש".

בטקס הסיום של מבחני האסיד קיבלו לובשי סטודנטים פסיכדלים חובשי גלימות וחובשי כובעים תעודות על כך שסיימו בהצלחה את מסע המסתורין הקסום והגדול. במהרה לאחר מכן נאסר קיזי, הפרנקסטרים התפזרו לדרכם. השנה הייתה 1967 אבל זו כבר הייתה ההתחלה של הסוף של שנות השישים. התנועה ההיפית שהתפתחה בהשראת רבים מהמעשים והרעיונות הרדיקליים של קיזי וחבריו הפכה להיות תנועה רחבה וגדולה הרבה יותר שבסופו של דבר יצרה טריוויאליזציה של הדבר האותנטי למוסכמה של סקס, סמים ורוקנרול.

22 ביוני 2008 – 18:10 קטגוריות: מאסטרים אינטרגלאקטים, פסיכדליה | תגובות (10)

הדוניזם מדעי – עקומות של הנאה

כשניר גבר (בתקופה העדי-רנית שלו) שרת איתי בבסיס חיל האוויר רמון לפני יותר מעשור הוא נהג לומר לי שמזון הוא הנאה בזויה, תחתונה, שפלה ממש. לגבר היו באותם ימים הרבה טיעונים משכנעים על הארציות והארעיות של האכילה לעומת עליונותם ונצחיותם של תענוגות רוחניים יותר.

שנים אחרי זה, כל פעם שהייתי נושא איתי רעב מציק לאורך שעות ארוכות, הייתי מתאכזב שוב ושוב מהמודל העסקי-הדוניסטי של הרעב, מהאופן בו ההנאה המצופה מהמזון הייתה מתחלפת לאחר דקה או שתיים של אכילה בתחושת שובע. ההשוואה בין הציפה והסבל הארוכים של הרעב לעומת ההנאה הקצרה כל כך שבאכילה גרמה לזו להראות כסיפור בלתי מתגמל ובלתי מספק בעליל וחזרה ותקפה אותי ביתר שאת בכל יום כיפור וגם כשצמתי פעם אחת למשך תקופה ארוכה יותר.

השבוע, כשחזרתי מחופשה משפחתית בקלאב בטורקיה יצא לי להרהר שוב בתחושה שאכילה (מונעת רעב) היא אחת ההנאות הבלתי מספקות שיש ושיש לה מבנה בלתי מתגמל בעליל. כשהשוויתי את האכילה להנאות אחרות שבני האדם עוסקים בהן כמו סקס, סמים או שינה גיליתי שכל אחת מההנאות הללו מאופיינת בגרף ייחודי שמבדיל את חווית ההנאה שלה מהאחרות.

וכך הרכבתי לעצמי מדע מאולתר של הדוניזם, מדע שעוקב אחרי המבנים של ההנאה.
(ומיותר להוסיף שהגרפים כאן אינם ממוספרים וכי הגובה שאליהן מגיעות העקומות בגרפים הוא עניין שרירותי, כי הוא סובייקטיבי לחלוטין ומותאם לאדם)

הנאה מאכילה
לפני הגרף הזה הייתי צריך להוסיף למעשה קו ארוך של סבל שנובע מרעב. הקו הזה יכול להיות ארוך יותר או פחות בהתאם לזמן שהאדם התנזר ממזון אולם מה שמגיע לאחריו הוא אחיד. ההנאה בנגיסות הראשונות במזון היא אדירה, אולם במהרה האדם שוקע באכילה מורגלת, רובוטית וחסרת הנאה. ואם ממשיך האדם לאכול גם לאחר שהתמלא יכולה האכילה גם להפוך לסבל ממש.

הנאה משינה
גרף ההנאה משינה הוא הפוך לזה של האכילה. בעוד האכילה מתחילה בהנאה גדולה וממשיכה במחזורים הלכים וקטנים של הנאה, הרי רוב זמן השינה האדם אינו מעריך כלל את ההנאה שלו. רק כשמסתיימת השינה אנחנו חווים רגע קצר של הנאה מהשינה, שבו אנחנו מבינים כמה מתוק היה לנו קודם – כשלא ידענו שאנחנו נהנים. ההנאה הזו מתערבת במהירות עם הסבל שבהכרח להתעורר.
טום הודג'קינסון כותב בספרו המצוין "אלוף בטלות" על מונטן, המסאי הגדול בן הרנסנס שאהב לישון אבל היה מתוסכל מכך שאינו מודע לתענוגות השינה בזמן שהוא ישן. "לפיכך הורה למשרתו להעיר אותו באמצע הלילה כדי שיוכל להתנער לכדי הכרה חלקית – ואז להתענג על החזרה השינה". וזו אכן טכניקה שרבים נוקטים בה על מנת להעצים את הנאה השינה (אך אינה מומלצת בשום אופן למי שסובלים מנדודי שינה).

הנאה משתיית אלכוהול
שתיית אלכוהול מרכיבה גם כן גרף מעניין. במהלך תהליך ההתבשמות גוברת לה ההנאה של השתיין במה שאני מכנה כאן "קו ההתבשמות", אלא שאם לא ייזהר הוא עשוי לעבור את הקו האדום של השתיה, באותו רגע השתיה הופכת לסיוט והשתיין יגמור את הערב מקיא וסובל ויסבול למחרת מהנג-אובר קשה.

הנאה מטריפ פסיכדלי
לטריפ הפסיכדלי יש מבנה הנאה שונה מזה של האלכוהול. הוא משקף את עקומת הפעמון. מרגע תחילת ההשפעה של הטריפ עולה השפעתו באופן יציב ומתגבר. אלא שאת הטבלה הזו יש לקרוא לא באופן לינארי אלא באופן אקספוננטיאלי. ההנאה מהטריפ עולם בקפיצות מדרגה, כמו סולם ריכטר ויכולה להגיע לגבהים אדירים. אלא שכאן גם הקאץ'. חוויות עזות מאוד עשויות אצל משתמשים בלתי מנוסים ובסיטואציות לא נכונות להפוך לחווית סבל, שהיא למעשה שיא שהמשתמש לא מצליח לעמוד בה. במקרה כזה חווית הנאה עזה מתהפכת והופכת לסבל. הטריפ הרע. עם זאת בניגוד לאלכוהול בסופו של דבר גם מי שחווה טריפ רע ינחת נחיתה רכה ברובם המוחלט של המקרים ויחזור לתחושת ההנאה ברגע שהאינטנסיביות של הטריפ שוככת.

הנאה ממין סטנדרטי
כמין סטנדרטי אני מכנה פה את הסקס המקובל, החד אורגזמטי, זה שאינו "סקס אחר". במקרה הזה אנחנו נמצאים בעקומה שהולכת ומתגברת לקראת האורגזמה כאשר משיכת העיתוי של רגע השיא תגרום (לא תמיד) גם לחיזוקו.

הנאה ממין רב אורגזמטי
מין טנטרי או רב אורגזמטי מבטיח להעלות את האדם על רכבת הרים שכל שיא בה הוא גבוה מזה הקודם לו. ככה זה נראה.

ואפשר להמשיך את זה הלאה עם הנאות נוספות כמו כמו לדוגמה המוזיקה, שפרוסט קרא לה אמנות הזכרון מפני שהיא מבוססת על על ההנאה מהתפתחות היצירה בהתאם לזכרון. כך לדוגמה נראית בערך ההנאה שלי מהסימפוניה השניה של מאהלר כאשר הציר האופקי מסמן את מספר ההאזנות.

ומשהו אחרון
במוצ"ש הקרוב בשעה 20:30 אתארח (בצוותא עם רפיק) בבית אהבנה בכרם התימנים כחלק מסדרת המפגשים "אדם חדש – אנושות חדשה" שמנחה אייל סלונים. השיחה תעסוק באופן כללי ביחסים בין התקשורת, המדיה, התעוררות רוחנית והמצב הפלנטרי. פרטים נוספים אפשר למצוא כאן. נראה לי שיהיה מעניין.

13 ביוני 2008 – 15:14 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (9)

תחרות עידו הרטוגזון לפרנסה טובה בעיצומה

תחרות עידו הרטוגזון לפרנסה טובה נמשכת לאורך כל חודש יוני. נרשמים, משתתפים, מוצאים לעידו הרטוגזון פרנסה טובה ליום ההולדת ה-30 וזוכים בפרסים ענקייים!!!

לפרטים נוספים לחצו כאן.

5 ביוני 2008 – 7:59 קטגוריות: טכנומיסטיקה | פרסם תגובה

המדיום הוא המסר – הגרסה הסינית

כתבתו המרתקת של ניצן הורוביץ 'סין זוכרת' מתוך התוכנית לונדון וקירשנבאום. (הלינק כאן, צריך לבחור את הכתבה מה-19.5) מדגימה כיצד האמרה הידועה של מרשל מקלוהן "המדיום הוא המסר" פועלת כיום בסין.

רעידת האדמה האדירה בסין הובילה לשיאו את תהליך ההפתחות של התקשורת בסין והביאה לסינים ולנו מבול של שידורים חיים מאזורי אסון. השידורים הללו שמציגים לראשונה סבל בטלויזיה הממלכתית הסינית, תמונות של נפגעי רעידת האדמה, של אוכלוסיות שלמות שעוברות חיטוי ממגפות, של ראש הממשלה הסיני עומד ומנסה לעודד את הנפגעים בתוך הכאוס – השידורים הללו הם צורה חדשה לחלוטין של פוליטיקה שמתגבשת בסין על בסיס הכניסה המאסיבית של המדיה האלקטרונית והמבנה החברתי הצרכני.

אמירותיו של מקלוהן לגבי הכפר הגלובלי מעולם לא נראו רלבנטיות יותר. המציאות החדשה של המדיה מביאה את סין למצב שבו כל אחד מעורב בכל אחד אחר. אני מצטט מהתרגום שלי לספר "המדיום הוא המסג'" של מקלוהן (שנקווה שיתפרסם בקרוב בימינו).

"יותר מדי אנשים יודעים יותר מדי אחד על השני. הסביבה החדשה שלנו כופה מעורבות והשתתפות. הפכנו מעורבים בצורה בלתי הפיכה ואחראים אחד עבור השני."

סין בוחרת כיום להעתיר בשידורים חיים של הסבל המצוי בשטחה, אולי בשל הרצון לזכות באהדה בינלאומית לקראת האולימפיאדה – אבל המסר האמיתי של המהלך הפוליטי הזה של סין אינו רק מסר של אהדה, אלא המדיום שסין בוחרת להשתמש בו, מדיום שמוביל אותה לכיוון של חברה צרכנית הולכת ונפתחת.

וכיפאק היי לניצן הורוביץ
וזה גם המקום להמליץ על תוכניתו המצוינת של ניצן הורוביץ "העולם הבא". בשני הפרקים הראשונים ששודרו (עדיין לא צפיתי בשלישי) על הודו וסין הציג הורוביץ מציאויות זרות ומוזרות למי שחי בתוך הבועה הישראלית-מערבית של אימפריות אדירות המגיחות ממזרחה לנו. ומציג את התיזה הפרובוקטיבית שאין מה לצפות להפיכתה של סין למעצמת העל הבאה – היא כבר מעצמת העל.

גם זה מזכיר לי את מקלוהן ואת ההרגל שלו לצטט בכל הזדמנות כמעט את ג'ויס מ-Finnegans Wake.

"The west shall shake the east awake…
While ye have the night for the morn"

ההתעוררות הטכנולוגית של המערב במאות האחרונות מעירה מתרדמתם את הענקיים ההודים והסינים וכעת ירחמו עלינו האלים. הורוביץ מציג בצדק לא מבוטל את הודו וסין כשחקניות העיקריות של המאה העשרים ואחת. המסר הזה, מהפנט עוד יותר משהוא טריויאלי משום שהוא מציג לנו עולם חדש לחלוטין.

הורוביץ אמנם מפגין סימנים של התאהבות ולעיתים אף כמעט התבטלות למול מקורות העוצמה החדשים האלה, אבל אפשר להבין אותו, ונדמה שהוא מבין את זה בעצמו. השינוי הוא פשוט אדיר כל כך עד שהוא מעורר תדהמה.

צפיה בשני הפרקים ששודרו עד כה גורמת לי כצופה להתחיל לשנות חלק מנקודות היחס במפה המנטלית שלי לגבי העולם. מול הנאראטיבים האמריקאי והאירופי מופיעים לפתע שני נאראטיבים אחרים ורבי עוצמה לא פחות: הסיני וההודי. הראשון הוא נאראטיב של אימפריה המבקשת לעלות לגדולה ולהראות את כוחה, של קולקטיביות אדירה שאת כמותה כבר הספקנו לשכוח. השני מציג נסיון מרשים ומרתק ליצור זיווג חסר תקדים של עסקים ורוחניות.

מדובר כמובן בהכללות גסות ופשטניות, אבל הכח הגס של האירועים הגלובלים הללו אדיר כל כך עד שקשה שלא לחטוא בהן. הפרק על הודו גרם לי אישית לראות בהודו את אחד המקומות המעניינים ומעוררי ההשראה בעולם כרגע. אור לגויים.

עוד פעם אני מתנצל ואומר שמדובר בהכללה כל כך גסה שהיא חייבת לעורר בושה, ובצדה קיימת גם ביקורת קשה. במקום לקרוא פה, פשוט תראו את התוכניות. צפיה חובה לכל מי שרוצה להיות אזרח גלובלי.

5 ביוני 2008 – 7:54 קטגוריות: טכנולוגיה | פרסם תגובה

תחרות עידו הרטוגזון לפרנסה טובה

איך שהזמן עובר. ב-18 ביוני הקרוב אחגוג את יום הולדתי השלושים. זהו זמן של חשבון נפש והתפכחות מעולם העיתונות וגם זמן מצוין בשביל לקחת את החיים בידיים ולדאוג לעתיד, ולכבוד אירוע משמח זה אני מכריז בזאת על תחרות שתתקיים לאורך חודש יוני בין קוראי הבלוג וכל מי שירצה לעזור– מי יוכל לעזור לי למצוא עבודה?

העבודה שאנחנו מדברים עליה צריכה לעמוד במספר תנאים בסיסיים:

1. לא להיות רעה יותר מדי לקארמה.

2. להיות יציבה במידה מינימלית.

3. לספק פרנסה סבירה.

4. במידת האפשר לאפשר מקום לעניין וליצירתיות ולעשיה טובה. וכל המרובה הרי זה משובח.

5. יתרון לעבודות בעלות אופק מקצועי.

ואציין שוב, עיתונאות לא נכללת ברשימת העבודות האפשריות. ניסיתי את זה, וזה מסובך וכפוי טובה מדי.

מה בא בחשבון?
עבודות בתחום המדיה, התוכן האינטרנטי, תרגום, עריכה, ארגון וניהול ועוד המון דברים שלא חשבתי עליהם ואולי אפילו לא שמעתי עליהם (כל דבר בעצם) אבל אני פתוח אליהם לגמרי עד הודעה חדשה.

מה יש לי להציע?
הרבה יצירתיות ומחשבה מחוץ לקופסה, יכולת ניתוח ארגון ואנליזה, סקרנות, רצון ויכולת למידה, יסודיות, אמינות, אחריות, ראיה מערכתית והרבה כוונות טובות. אנגלית וגרמנית מצוינות ועוד כמה שפות אחרות.
לאורך השנים כתבתי באתרים ובעיתונים הגדולים בארץ בנושאים של טכנולוגיה, תרבות ורוחניות. ביימתי והפקתי סרטים ואירועים תרבותיים מכל תחומי הקשת וגם השתתפתי בכמה יוזמות תרבותיות קצת אחרות. קורות חיים ישלחו על פי דרישה.

הפרס
מי שיעזור לי למצוא עבודה שתענה על הדרישות הללו ושתתאים לי באופן כללי יזכה בשלושה מאמרים פרי עטי שיכתבו לכבודו ובהתאם לבחירתו על כל נושא שירצה. מלבד זאת הוא יקבל תודה מיוחדת בבלוג הזה (מעין ספונסריות) ויזכה לתמוך בכתיבה העברית המקורית וללא מטרות רווח בתחומים של הטכנולוגיה, ביקורת התרבות וחקר התודעה, להבטיח את המשך פעילותו של הבלוג הזה ולהביא אותו למקומות חדשים.

איך משתתפים
מי שיש לו הצעה מוזמן לשלוח לי מייל בלינק "כתבו לי" שבצד הימני עליון של הדף. אפשר גם לעשות בריינסטורמינג בתגובות שבתחתית הדף. קורות חיים ישלחו על פי דרישה.

שלכם,
עידו