טכנולוגיה סוגסטבילית – הסיפור של ה-LSD

הקטע הבא הוא המתווה של הרצאה שמסרתי השבוע במסגרת קורס על מדע טכנולוגיה וחברה בבר אילן. המטרה של הדברים הייתה להציג ניתוח שיעשה שימוש בכלים מתחום ביקורת הטכנולוגיה על מנת לפרש את הסיפור של ה-LSD ולהציג צורת התייחסות שונה לתחום של טכנולוגיה פסיכדלית, שתשקף מאפיינים ייחודיים של הטכנולוגיה הזו. הדברים הללו הם עדיין ברמת הטיוטה הרעיונית ובהמשך תפותח ההרצאה כנראה לסמינר ולמאמר, כך שהעניין כולו נמצא עדיין בעבודה. אשמח להערות ורעיונות.

ה-LSD או בשמו המלא Lysergic Acid Diethylamide הוא חומר הלוצינוגני אולטרא-פוטנטי שהתגלה על ידי הכימאי השוויצרי אלברט הופמן ב-1943[1] במעבדות סנדוז במהלך ניסויו בסינתוז נגזרות כימיות של השיפונית, פטריה הגדלה על חיטה ושזכתה לאורך ימי הביניים למוניטין מסתורי כרעל אכזרי כמו גם כחומר מרפא. בעת גילויו היה ה-LSD החומר ההלוצינוגני החזק ביותר הידוע למדע (פעיל ברמות של 100 מיקרוגרם) והשיג תוצאות מקבילות למנות גדולות פי 5,000 מהחומר ההלוצינוגני החזק ביותר הידוע עד אז, המסקלין (החומר הפעיל בקקטוס הפיוטה).

ההיסטוריה של ה-LSD שתוארה במגוון ספרים היא אחת מהצבעוניות ורבות ההשפעה שזכה להן איזשהו כימיקל. מתחילת שנות החמישים ולאורך כשני עשורים עמד ה-LSD במרכז תשומת הלב של קבוצות מגוונות כמו הקהילה הפסיכיאטרית, הצבא האמריקאי, ה-CIA, אינטלקטואלים, אמנים, מיסטיקנים ומהפכנים תרבותיים. בדרך הפך LSD לאחד מהסמלים העיקריים של שנות השישים ושל המאבק הגדול שהתחולל באותה תקופה בין תרבות הנגד של השמאל החדש והתנועה הפסיכדלית לבין הממסד האמריקאי.

הקדמה
טימותי לירי, כהן ה-LSD הגדול של שנות השישים שזכה בכינוי Mr. LSD,  טבע את המונחים Set & Settings כשהתייחס לחשיבותם של שני גורמים לאיכותה ולכיוון שאותה נושאת חוויה פסיכדלית: הציפיות והמצב הנפשי שאיתן מגיע האדם שצורך חומר פסיכדלי (Set) והסביבה והסיטואציה שבמסגרתה נצרך החומר הפסיכדלי. שני הגורמים הללו הינם לדברי לירי מכריעים לכיוון שתקח החוויה הפסיכדלית.

אני מעוניין לצאת מתוך האבחנה הבסיסית הזו של לירי, אבחנה שזוכה כיום להכרה כללית בקרב מי שחוקרים את החוויה הפסיכדלית, על מנת להציג את ה-LSD כמקרה מבחן שישמש לבחינת התכונות המיוחדות של טכנולוגיה פסיכדלית: טכנולוגיה שהיא טכנולוגיה סוגסטבילית, כלומר טכנולוגיה שמשיגה מגוון של מטרות שונות בתכלית בהתאם לתהליכים של סוגסטיה.

על מנת להבין את ההיסטוריה הטכנו-סוציאלית של ה-LSD נשתמש במודל ה-SCOT שפיתחו Bijker ו-Pinch על מנת ולהתבונן בקבוצות המשתמשים השונות של ה-LSD, באופן שהן תפסו את ה-LSD ובאופן שהמשמעות של ה-LSD התפתחה באופן דינאמי תוך אינטראקציה מתמדת עם המשמעויות שהקנו לו קבוצות שונות בחברה ועם ההשפעות שהיה לשימוש ב-LSD על קבוצות אלו.

טקסונומיה של השימושים השונים שהתפתחו ל-LSD
על סמך המידע שהתפרסם עד היום ביותר נדמה שאפשר לאבחן כ-10 שימושי-על שונים שזוהו ל-LSD.

ביון
ה-CIA היה בין הראשונים להתעניין ולחקור את ה-LSD. ה-CIA הגיע ל-LSD במהלך חיפושיו אחר נסיוב אמת שישמש את הסוכנות בחקירותיה ותלה ב-LSD מהרגע הראשון תקוות אדירות (סם חסר טעם וריח שבניסוי הראשון גרם לקצין לגלות סודות ולשכוח לאחר מכן את ההתרחשות כולה). ניסויי ה-LSD של ה-CIA החלו במבצע ARTICHOKE ב-1953 ונמשכו לאורך שנות החמישים בפרויקט הידוע לשמצה MK-ULTRA. ה-CIA פיתח מספר שימושים עיקריים ל-LSD: כאמצעי לשטיפת מוח, כאמצעי לחץ בחקירות (לתת לנבדק מנה אדירה של LSD, ללחוץ עליו כשמצבו הנפשי רעוע ולאיים עליו שמצבו הקשה לא יפסק כל עוד לא יכנע) וכאמצעי להביך אישויות לא רצויות (לדוגמה להחדיר למנהיג סוציאליסטי מנת LSD לפני הופעה פומבית ולגרום לו למבוכה).
לאורך שנות החמישים מימן ה-CIA מחקרים רבים ב-LSD ותרם להפצת הסם ברחבי ארה"ב. במקביל ביצעה הסוכנות ניסויים מחרידים למדי שבמהלכם ניתן LSD בכפיה לאסירים, לחולי נפש, לחולים במחלות סופניות ולבני קבוצות מיעוטים – פעמים רבות ללא ידיעתם של הנבדקים ותוך תוצאות הרסניות עבורם. במקרים מסוימים נשכרו יצאניות על מנת לפתות צרכני מין שלתוך משקאותיהם הוחדר LSD וסוכני ה-LSD צפו בתוצאות מצדו השני של החדר דרך מראה כפולה.
במקביל הגיע ה-CIA למסקנה, שגם האויב הסובייטי עשוי להשתמש ב-LSD ושעל כן חייבים סוכני ה- CIA להכיר את הסם לעומקו. על כן התנסו רבים מסוכני ה-CIA ב-LSD לאורך תקופה ארוכה. בנוסף, מתוך רצון להתכונן למקרה של התקפת פתע של LSD בוצעו נסיונות שבהם הוחדר LSD לכוס המשקה של סוכן באמצע יום עבודה ללא ידיעתו. על הסוכן היה להתמודד ולתפקד בסיטואציה המלחיצה. במקביל סוכנים אחרים התאמנו בהעברת הרצאות תוך שהם נמצאים תחת השפעת ה-LSD.

צבאי
גם הצבא האמריקאי הבין את הפוטנציאל הצבאי של ה-LSD כ- Incapacitator שיאפשר לנטרל את חיילי האויב ולהביא עידן חדש של מלחמה ללא דם. הצבא האמריקאי ביצע ניסויים שבמהלכם ניתנו לחיילים (גם כאן בכפיה) מנות LSD והוטל עליהם לבצע משימות בשדה. הניסויים הראו על ירידה ברורה בביצועי החיילים. הרעיון לשימוש צבאי ב-LSD היה אם כן לרסס אותו על חיילי האוייב (רעיון שהתגלה כבלתי ישים משום ש-LSD יעיל יותר בבליעה מאשר בשאיפה) או להחדיר אותו למאגרי מים בערי אויב (קציני צבא אף התלוננו על כך שידיהם כבולות מלבצע ניסויים על ריכוזי אוכ�
�וסיה גדולים). הצבא גם השתמש ב-LSD כסם חקירות. עם זאת בסופו של דבר איבד הצבא עניין ב-LSD לטובת ה-BZ, סופר-הלוצינוגן שגורם להזיות קשות שנמשכות בין 3 ימים ל-6 שבועות.

אינטלקטואלי – מתחילת הדרך משך ה-LSD את תשומת ליבם של אינטלקטואלים שונים. מגלה ה-LSD אלברט הופמן עבר בהשפעת ה-LSD מהפך פנימי והפך בהשפעתו להוגה דעות שפרסם ספרים הגותיים, בנוסף התנסה הופמן ב-LSD יחדיו עם אנשי רוח כמו הסופר ארנסט יונגר והמשורר וולטר ווגט שגם הם ראו בסם כלי אינטלקטואלי מופלא. אולם האינטלקטואל הבולט הראשון שנשא גאון את דגל ה-LSD היה הסופר אלדוס האקסלי ("עולם חדש מופלא") מי שנחשב לאחד המוחות הספרותיים המבריקים של תקופתו. האקסלי ראה ב-LSD חומר מרחיב תודעה שיכול לסייע לנו לתפוס את העולם בצורה מלאה יותר, באופנים חדשים ומאירי עיניים והביעה תמיכה בשימוש בו ככלי מרחיב תודעה. מאז שנות השישים והכתיבה של טימותי לירי תרם ה-LSD להופעה של ז'אנר שלם של כתבים המכונה לעיתים "הגות פסיכדלית" ושבין הוגיו המרכזים ניתן לציין את לירי, טרנס מקנה, אריק דיוויס, דניאל פינצ'בק ואחרים, והשפיע על כתיבתם של הוגים רבים חרים.

פסיכולוגי/תרפויטי – ה-LSD זכה לאורך שנות החמישים ועד הקפאת המחקר על ידי ה-FDA לתשומת לב מופלגת מהממסד הפסיכולוגי. יותר מאלף מחקרים על השפעות ה-LSD פורסמו בתקופה קצרה זו, והחומר שעמד במרכז העניינים נחשב באותה תקופה לחומר פלא שמשיג תוצאות תרפויטיות מרחיקות לכת תוך סיכון זניח לעומת טיפולים חלופיים כגון שוקים חשמליים או לובוטומיזציה.
שתי שיטות טיפוליות עיקריות פותחו לטיפול ב-LSD. הגישה הפסיכוליטית ותרפיית ה-LSD ומרפאות המטפלות בשיטות אלו נפתחו בארה"ב ומדינות שונות באירופה. בסוף שנות החמישים היה טיפול ב-LSD הצעקה האחרונה בהוליווד (בין המטופלים בשיטה היו ג'ק ניקולסון, ג'יימס קובורן, אניס נין ואחרים).
השחקן ההוליוודי קרי גראנט היה אחד מהתומכים הנלהבים של השיטה הזו כשאמר "כל חיי חיפשתי עבור שקט נפשי. חיפשתי ביוגה, בהיפנוטיזם ובצורות שונות של מיסטיקה ודבר לא העניק לי את מה שחיפשתי עד שהגעתי לטיפול הזה". הפרופסור לפסיכולוגיה טימותי לירי טען מצידו שטריפ ה-LSD הראשון שלו גילה לו ב-5 שעות יותר ממה שגילו לו 15 שנים של פסיכואנליזה.
במקביל ניסויים שונים שנעשו על ידי חוקרים כגון המפרי אוסמונד השיגו תוצאות חסרות תקדים בטיפול באלכוהוליזם ובצורות אחרות של התמכרות בעזרת LSD.
ב-1963 החל ה-FDA לנקוט בצעדים שהביאו במהרה להוצאת ה-LSD מחוץ לתחום ידם של פסיכיאטרים. עם זאת סצינה מחתרתית של תרפיית LSD המשיכה להתקיים.

יצירתי – LSD על שפע שינויים שהוא מעורר בתפיסה הויזואלית והאודיטורית כמו גם בדפוסי החשיבה יכול להוות סוכן מעודד ליצירתיות. הפסיכיאטר ריצ'רד פ. הרטמן ביצע ניסויים שבו נתן ל-30 ציירים ידועי שם LSD ופרסם את התוצאות והציורים בספר שהתפרסם ב-1974. אולם עיקר הפעילות היצירתית של ה-LSD התרחשה מחוץ לעיניהם הבוחנות של החוקרים.
ההשפעות הפסיכדליות של ה-LSD שחקו תפקיד מכריע בכתיבת הספר קן הקוקיה שאת רובו כתב קן קיזי במהלך סשנים ארוכים של LSD. ה-LSD הוביל גם למהפכה תרבותית שלמה שהגיע לשיאה בתקופה המכונה "התקופה הפסיכדלית" סביב שנת 1967 ושהצמיחה אמנות פסיכדלית (הפוסטר הפסיכדלי), קולנוע פסיכדלי (לדוגמה, צוללת צהובה) ובעיקר הרבה מוזיקה פסיכדלית: ה-LSD שיחק תפקיד מכריע לשינוי הסגנוני שעבר בוב דילן כשהפך לאמן חשמלי באמצע שנות השישים. ה-LSD היה קטליזטור יצירתי מכריע ביצירות המופת של הביטלס מהשנים 1966 והלאה. למעשה קשה לחשוב על מוזיקאי רוק חשובים במחצית השניה שלא הושפעו ביצירתם מה-LSD, מהנדריקס, לג'ופלין, לדלתות, לאבנים המתגלגלות ולגרייטפול דד.
מבקרי תרבות כמו טרנס מקנה טוענים שסגנון העריכה והחיתוך של הטלויזיה והקולנוע של ימינו מושפעים מהטריפ הפסיכדלי. ומבחינה זו ניתן לראות גם בטלויזיה של ימינו המשך של הטרנד הפסיכדלי של העבר.

רוחני – ממציא ה-LSD אלברט הופמן מתאר בסיום ספרו LSD: My Problem Child את השימוש הטוב ביותר ב-LSD ככלי משלים למדיטציה. אבל הראשון שזיהה והפיץ את הפוטנציאל הרוחני של ה-LSD היה קפטן אל האברד, מרגל במקצועו ובעל קשרים ענפים בעולם הביון, העסקים והממשל האמריקאים. האברד הפיץ "על חשבונו" כמויות אדירות של LSD בחוגים שונים של אנשי ממשל, עסקים, תרבות ורפואה. "רוב האנשים חיים מתוך שינה" טען האברד לאחר שהתנסה ב-LSD אלא שלטענתו אם תיתן להם LSD "תיתן להם לראות עצמם כפי שהם".
דרך הקשר של האברד עם דר' האמפרי אוסמונד הגיע גם הסופר והאינטלקטואל האנגלי אלדוס האקסלי להתנסות ב-LSD. האקסלי שהיה ידוע כבר אז בתור מי שחיבר את המניפסט הפסיכדלי הראשון (The doors of perception) בהסתמך על חוויות שעבר עם מולקולת המסקלין, טען כי חווית ה-LSD מעניקה לאדם חוויות המכניסות אותו בעומק המיסטיקה שעליה כתבו גדולי המיסטיקנים לאורך הדורות. תמיכתו של האקסלי, אחד האינטלקטואלים הבולטים בתקופתו במשמעותה הדתית יוצאת הדופן העמוקה של החוויה הפסיכדלית ושל ה-LSD בפרט היווה תמיכה אדירה בתפיסה של סמים פסיכדלים ככלים להארה והשפיע על ממשיכי דרכו.
בספרו The Kool Aid Acid Tests מספר הסופר והעיתונאי טום וולף על מסע האסיד שעשו בתחילת שנות השישים ברחבי ארה"ב קן קיזי וחבורת הקונדסנים העליזים (Merry Pranksters) שלו על אוטובוס הקסמים שלהם. וולף משווה בין אורח החיים המיסטי ורווי ה-LSD של החבורה לבין חבורות דתיות לאורך ההיסט
וריה ומתאר אותה כמעין חבורה שהדתיות שלה מרוכזת סביב ה-LSD.
גם טימותי לירי, הפרופסור לפסיכולוגיה שסולק מהארוורד ב-1963 ראה משמעות דתית אדירה ב-LSD ובטריפטמינים דומים לו. בניסוי ה-Good Friday העניק לירי פסילוסיבין לסטודנטים במדעי בכנסיה. 9 מתוך 10 הסטודנטים שצרכו מהסם חוו חוויות דתיות ומיסטיות עזות, לעומת 1 בלבד שטען טענה דומה מתוך קבוצת ההשוואה שלא צרכה פסילוסיבין (טענות המחקר אוששו שוב בניסוי שנערך ב-2006 באוניברסיטת ג'ון הופקינס). לאורך שנות השישים הקים לירי ארגונים דתיים שמטרתם לעודד את השימוש ב-LSD בקונטקסט דתי ואף כתב ספר בשם The Psychedelic Experience אשר היה מבוסס על ספר המתים הטיבטי בנסיונו לתת הדרכה למעבר לתוך המימדים שמעבר.
בהמשך לטענותיהם של האקסלי, קיזי ולירי הפך השימוש ב-LSD למטרות רוחניות לשימוש החשוב ביותר עבור התנועה הפסיכדלית. לאורך השנים הדגישו הוגיה השונים של התנועה כטרנס מקנה, דניאל פינצ'בק, אריק דיוויס ואחרים את החשיבות הדתית והרוחנית של ה-LSD. עד היום מתקיימים ברחבי העולם טקסים דתיים שבמהלכם נצרך LSD למטרות דתיות.

לצורכי בילוי – עם ההרחבה המהירה של מעגלי השימוש ב-LSD בסביבות אמצע שנות השישים והפיכתו של הסם לכוכב מדיה אמריקאי השתנה גם דפוס השימוש ב-LSD. ה-LSD חדל להיות תופעת שוליים של חבורות קטנות של חלוצים שהתנסו בו בקונטקסטים מקודשים וראו בו כלי להרחבת התודעה והפך להיות סם פופולרי שהתנסו בו מליונים של סטודנטים ותלמידי תיכון בתוך קונטקסט של היסטריית מדיה ותרבות פופ קפיטליסטית מתהווה שבה LSD היה מוצר צריכה.
השימוש הבידורי ב-LSD הגיע לשיאו ב"קיץ האהבה" של 1967, אירוע שיוצר בעיקר על ידי היסטריית מדיה שהעצימה את התחושה שמשהו אדיר עומד לקרות בסן פרנסיסקו והביאה אלפי צעירים מרחבי ארה"ב לנהור לאיזור. אם כי לא ניתן להפריד בצורה חדה וברורה בין שימוש לצורך בילוי לבין שימוש לצרכים דתיים, יצירתיים או מהפכניים ניתן לאפיין את השימוש הבילויי ב-LSD כשימוש שאופיו התפתח סביב 1967 ב- Trips Festival של קן קיזי וסטיוארט ברנד, ב-Human Be-In ומאוחר יותר במועדוני הלילה ובשכונת הייט-אשבורי.
במקביל לשימוש הבידורי ב-LSD התפתח ה-LSD גם כסחורה קפיטליסטית. לעומת סוחרי ה-LSD המוקדמים שהיו אידאליסטים (המפורסם בהם אווסלי) הסוחרים החדשים היו בעלי גוון מפוקפק יותר, קבוצות הקשורות לעולם התחתון ולפי טענות שונות גם ל-CIA. איכות ה-LSD באותה תקופה התדרדרה מה שהוביל (בנוסף לאווירת הפאראנויה שעודדה על ידי השלטונות והמדיה) לאחוז הולך וגובר של טריפים רעים. במקביל גם הלכה התפיסה של השימוש בסמים והתרחקה מהתפיסה של הרחבת תודעה קדושה לעבר שימוש "מחורע", שימוש ב-LSD "to get wasted" ללא מטרה מיוחדת מלבד "לדפוק את הראש".
השימוש הבילויי ב-LSD נמצא על כל גווני הקשת ויכול ללבוש צורות שונות: מריקוד במסיבה, דרך צפיה בסרט (הבחירה ההיפית הפופולרית: הסרט אודיסאה בחלל של סטנלי קיובריק), האזנה למוזיקה (פסיכדלית) ועד בילוי בטבע.

כטכנולוגיה לשלום עולמי – ההשפעות המרגיעות, הנעימות, מעוררות האהבה ותחושת האחדות עם הכל עוררו כבר מתחילת הדרך אמונה אצל רבים שה-LSD יוכל לסייע בשיפור מצב הפוליטיקה העולמית. וכך כבר בשנות החמישים הגו דר' האמפרי אוסמונד וקפטן אל האברד את הרעיון להשתמש ב-LSD על מנת לשנות את מערכות האמונה של מנהיגי העולם ובכך להביא לשלום עולמי. השניים ארגנו סשנים שונים שבהם השתתפו על פי עדויות מנהיגים פוליטיים אמריקאים, ראשי ממשלות, שגרירי או"ם וחברי פרלמנט בריטים.
בשנות השישים הפך הרעיון ש"הדלקת" (Turning-On) תושבי העולם ומנהיגיו בעזרת ה-LSD (וחומרים פסיכדלים אחרים) היא המפתח להבאת שלום עולמי לרעיון מפתח בתנועה ההיפית. התגובה הראשון של משורר הביט אלן גינסברג כאשר ניסה לראשונה פסילוסיבין הייתה רצון עז לצרף את קנדי, חרשוצ'ב ומאו צ'ה טונג לשיחת ועידה על מנת לשחרר אותם מהקטנוניות של המלחמה. "אם מנהיגי אומות העולם היו לוקחים LSD אפילו פעם אחת" טען מקרטני מהחיפושיות הם יהיו מוכנים "לחסל את המלחמה, העוני והרעב". ואילו גרייס סליק, מנהיגת להקת ג'פרסון פליין השתתפה יחד עם המהפכן הייפי אייבי הופמן במזימה להחדיר LSD לתה של ריצ'רד ניקסון על מנת לגרום לשינוי בהשקפת עולמו.

כטכנולוגיה מהפכנית/פוליטית– ההשפעה האינטנסיבית של ה-LSD על התודעה עוררה לאורך השנים השערות שונות לגבי הקשר בינו לבין נטיות פוליטיות – בין אם כסוכן שמשמש לא-פוליטיזציה ובין אם כסוכן לרדיקליזציה.
ה-LSD יכול לפעול כנראה לשני הכיוונים והוא אכן שיחק את שני התפקידים במסגרת התנועה המהפכנית של שנות השישים. כך לדוגמה, אחד הגורמים שהפכו את ה-Human Be-In בינואר 1967 להצלחה גדולה כל כך היה התחושה של איחוד של השמאל החדש (בהנהגת תנועת ה-SDS) ושל התנועה הפסיכדלית, אלא שהקשר בין האגף הפוליטי לבין האגף הפסיכדלי לא היה נטול חיכוכים לאורך השנים.

ה-LSD כטכנולוגיה א-פוליטית –אחד הסמלים הגדולים ביותר של התכונה הא-פוליטית של ה-LSD הוא קן קיזי. ב-1965 התקיימה בברקלי עצרת נגד המלחמה בויאטנם שקן קיזי הוזמן לדבר בסיומה. קיזי הופיעה לבוש כאסטרונאוט פסיכדלי והציג את ההשקפה הפסיכדלית שלו על תנועות פוליטיות, שלפיה כל מי שצועד ברחוב ומניף כרזות רק ממשיך את ההגיון של המלחמה. על פי קיזי מי שרוצה לעצור את המלחמה צריך פשוט להפנות לה את הגב ולומר "Fuck it". ההופעה של קיזי שבאה לכוון במכוון בעצרת נחשבת לאחד הסמלים של ההתנגדות הפסיכדלית לפוליטיקה של שנות השישים.
גם טימותי לירי תמך באמצע שנות שנות השישים בדעה שפעולה פוליטית שאינה יוצאת מתוך תודעה מורחבת היא פשוט "פעולה רובוטית"[2]. סמל נוסף של הא-פוליטיות של ה-LSD הוא בוב דילן שהעיסוק שלו ב-LSD גרם לו באמצע שנות השישים להפנות גבו אל המחאה החברתית של שיריו המוקדמים לטובת עיסוק בשורשי ההוויה והאני.
שימושים כאלה, כמו גם עדויות המצביעות על מעורבתו המסיבית של ה-CIA במכירת ה-LSD ברחבי העולם גרמו לרבים לחשוד שה-CIA השתמש ב-LSD כסוכן אנטי-פוליטי שמטרתו לנטרל את השמאל ולרבים בשמאל החדש לראות  ב-LSD גורם שלילי שמעכב את המהפכה.
LSD כסוכן מהפכני – במקביל ניתן לזהות גם את המגמה הההפוכה. כבר קארל אוגלסבי ראש ה-SDS זיהה את ה-LSD כחומר מהפכני והשווה את חווית הטריפ לחוויה של הסתערות על הבריקדות. תנועות מהפכניות-פסיכדליות כמו ה-Diggers שפעלו בהייט-אשבורי באמצע שנות השישים יצרו ז'אנר חדש של אקטיביזם פסיכדלית. מאוחר יותר בשנות השישים היו אלו צמד היזמי-מהפכה ג'רי רובין ואייבי הופמן שהקימו את התנועה הידועה בשם הייפים Yippies. ה-Yippies ראו את ה-LSD כחלק בלתי נפרד מהמהפכה ותכננו את הפעולות המהפכניות שלהם (הפצצת הפנטגון בפרחים, שריפת כסף בוול-סטריט, הופעות ערומות בכנסיות, הרצת החזיר פיגאסוס לנשיאות) בזמן שהם תחת השפעת LSD. בשלב מסוים אף איימו הייפים להחדיר LSD למאגרי המים המקומיים.
בהמשך הדרך עמד ה-LSD גם במרכזן של תנועות מהפכניות קיצוניות בהרבה כמ התנועה הונדליסטית The Motherfuckers שקראה למניפסט שלה "Acid Armed Consciousness" ומחתרת מזג האוויר שהתנגדה תחילה לשימוש ב-Acid אבל לאחר ש-Acid הוחדר ליין שלה (על ידי ה-Crazies, ענף מילטנטי של ה-Yippies) הכריזה על ה-LSD כסם מהפכני והורתה לכל אנשי המחתרת בניו-יורק להתנסות בסם. אנשי המחתרת היו מנהלים ישיבות תחת השפעת כמויות אדירות של LSD מתוך רצון להוכיח את קשיחותם. ב-1970 היו אנשי המחתרת גם מעורבים בשחרורו של טימותי לירי מהכלא האמריקאי.
לפי עדותם של גורמים שונים בתקופה ההיא כמו ג'ון סינקלייר מנהיג הפנתרים הלבנים, שיחק ה-LSD תפקיד שהגביר את הלהט המהפכני והוציא את המהפכנים מפרופורציה כאשר החדיר למציאות תחושת דחיפות קיצונית, הגזמה ואיכויות מיתיות ממש. אקטיביסטים שהיו מתונים בדרך כלל הפכו תחת השפעת ה-LSD לקיצוניים בהרבה.
בנוסף יש לציין את החשיבות של ה-LSD לתנועות שעל התפר המהפכני/קרימינלי כגון רשתות הפצת LSD אידאליסטיות שפעלו במהלך שנות השישים והשבעים שהמפורסמת בהן היא ה- Brotherhood of Eternal Love, רשת אידאליסטית להפצת LSD שנוסדה על ידי פושעים שלאחר ששתו LSD חוו תפנית חדה בתודעתם ונשבעו להקדיש חייהם להפצת אסיד באיכות מירבית ובמחירים זולים לעולם כולו על מנת לגאול את העולם.

מדעי/לוגי – הצד הפרקטי/מדעי של ה-LSD ושל הסמים הפסיכדלים בכלל הוא אולי הצד העלום ביותר של פעולתם. דר' ג'יימס פיידמן ביצע בשנות השישים מחקר שבמהלכו ניתן מסקלין לחוקרים, ממציאים, מהנדסים ומדענים שונים. הנבדקים נתבקשו להביא למחקר בעיות שבהן נתקלו במהלך העבודה שלהם ושנכשלו במציאת פתרון להן במשך תקופה של שלושה חודשים לפחות. על פי עדויות הנחקרים השפעת המסקלין סייעה להם להתרכז ולהבין את הבעיות בצורות עמוקות ומורכבות יותר מהרגיל. הנבדקים הצליחו לפתור רבות מהבעיות שנראו להן בלתי אפשריות לפתרון משך תקופה ארוכה, וכחצי מהם טענו לאחר מכן שחשיבתם ודרך עבודתם הושפעה לתמיד מהחוויה הפסיכדלית שחוו.
ה-LSD גם שיחק תפקיד חשוב בתגליות מדעיות אחרות לאורך ההיסטוריה. מגלה מבנה ה-DNA וזוכה פרס נובל לרפואה פרנסיס קירק חשב על מבנה ה-DNA לראשונה כשהיה תחת השפעת LSD. ממציא טכניקת ה-PCR וזוכה פרס נובל לכימיה דר' קארי מוליס טען שה-LSD עזר לו עזרה מכרעת בפיתוח ה-PCR שזיכה אותו בפרס. ואילו המתמטיקאי ראלף אברם דיווח גם הוא על פיתוחים מתמטיים שפיתח תחת השפעת LSD. מפתח ה-VRML מרק פשה דיווח כי קיבל את הדחיפה העיקרית ליצירת השפה מתוך טריפ LSD.
כמו במקרה של שימוש יצירתי ושימושים אחרים ב-LSD מדובר בשבריר בלבד מההשפעה האמיתית, רוב המקרים שבהם מעורב ה-LSD בהקשרים אלו אינם ידועים כנראה בעקבות ההשלכות המשפטיות והחברתיות שמוטלות על צרכני LSD.

ניתוח SCOT להיסטוריה של ה-LSD
LSD הופיעה כטכנולוגיה חדשה וחסרת תקדים ב-1943 וסיפור אימוצו והוצאתו מחוץ לחוק במהלך שנות החמישים והשישים הוא סיפור של משא ומתן ומאבק בין מספר קבוצות משתמשים.

ה-LSD אומץ תחילה על ידי קהילת הביון והצבא שביצעה בו נישואים מחרידים תוך כדי הפרת קוד נירנברג האתי שנקבע במשפטי נירנברג ושאוסר על ניסויים בבני אדם ללא ידיעתם. לאורך שנות השישים עודדו ה-CIA והצבא וממנו בצורה נדיבה עשרות ומאות מחקרים על LSD מתוך רצון לאסוף מידע רב ככל האפשר על השפעתו. רבים ממחקרים אל
ו הצביעו על חשיבות פסיכותרפיסטית אדירה של ה-LSD מה שהוביל את הקהילה הפסיכותרפיסטית לעסוק בחומר. באותה תקופה גם השתתפו בניסויים הפסיכדליים של הצבא דמויות כקן קיזי ואלן גינסברג שהושפעו ממנו והפכו לנביאים מרכזיים שלו בתרבות הנגד.

אלא שבעוד המגזרים השונים מתעניינים ב-LSD כל אחד למטרותיו שלו התחולל מאבק סמוי לגבי השאלה איזו מין טכנולוגיה היא ה-LSD ומה משמעותה?

בעוד ה-CIA והצבא שהתעניינו ב-LSD ככלי נשק תפסו את ה-LSD כסם פסיכומימטי, סם המחקה מצבים של פסיכוזה וששימושו הוא על מנת לשבור את רוחם של בני אדם או לשטוף את מוחם, תפסו אותם פסיכותרפיסטים, אמנים ואינטלקטואלים כסם פסיכדלי שמטרתו לחשוף את מבנה התודעה, לעורר תהליכים פסיכולוגים, יצירתיים, דתיים, ואינטלקטואלים.

הדברים הגיעו לנקודת האין חזרה כאשר טימותי לירי פרסם מאמר על הסכנה שבהחדרת LSD למי השתיה. ה-CIA שלא רצה שהמידע שאסף יתפרסם ברבים ויזלוג לידי הרוסים הגיב במורת רוח. מ-1962 כאשר ה-CIA כבר השיג את המידע שהיה נחוץ לו על LSD החל ה-CIA לפעול על מנת להביא לסיום המחקר על ה-LSD והוצאתו מחוץ לחוק. מדענים שעבדו עבור ה-CIA פצחו במסע השמצות כנגד ה-LSD והפסיכותרפיסטים שעבדו איתו מה שהוביל בסופו של דבר לאיסור גורף על שימוש ב-LSD.

התפיסה הפסיכומימטית שראתה ב-LSD סוכן ליצירת פסיכוזה ותו לא נצחה, התפיסה הפסיכדלית שנתמכה על ידי אינטלקטואלים ופסיכיאטרים רבים ושראתה ב-LSD חומר שיכול לשמש למטרות מועילות נחלה כשלון חרוץ כאשר ה-LSD הוכרז כ-Schedule I Drug, סם מזיק שאין לו כל פוטנציאל רפואי.

אלא שעד שה-LSD הפך לחומר אסור באמצע שנות השישים, הספיק הסם כבר לזלוג לתרבות הנגד. יכולותיו המופלאות של ה-LSD הפכו אותו לסמל של המהפכה האוטופיסטית שביקשה תנועת הצעירים להביא והובילו בכך להחרפת ה דמוניזציה שהתנהל נגדו על ידי תקשורת וממסד שחשו עצמם מאוימים על ידי תרבות הנגד. מאחר שה-LSD זוהה עם תרבות השמאל החדש הפך הסם עצמו לאויב הממסד ועבר התנקשות ממוקדת שממנה לא התאושש מעולם.

בסופו של דבר עלה וירד הסם יחד עם עלייתה ונפילתה של תרבות הנגד של שנות השישים. למרות הפוטנציאלים המוכחים של ה-LSD בתחומים שונים הסם אסור בכל מדינות העולם ללא יוצא מן הכלל בתוקפן של אמנות בינלאומיות שנוצרו ביוזמתה של ארה"ב ושמשמשות למעשה לייצוא חוקי הסמים של ארה"ב לשאר העולם.

LSD כטכנולוגיה סוגסטבילית
הסיפור של ה-LSD משמש כמקרה בוחן המציג את האופן שבו טכנולוגיה חדשה ובלתי ידועה שנכנסת לשימוש עוברת משמוע על ידי קבוצות משתמשים שונות הנאבקות על האופן שבו יש להבין את הטכנולוגיה הזו: כטכנולוגיה היוצרת פסיכוזה או כטכנולוגיה היוצרת הארה, כטכנולוגיה תרפיסטית, צבאית, יצירתית, אינטלקטואלית או מהפכנית.

אולם ישנו גם סיפור עמוק יותר שמסביר את הקשת הרחבה של אפשרויות הרמנויטיות לגבי משמעות ה-LSD שאפשרה להעניק לו לא פחות מ-10 פירושים שונים. ההוגה הפסיכדלי טרנס מקנה גרס שהתרבות חשה מאויימת מהסמים הפסיכדלים משום שהיא אינה מסוגלת להסביר אותם. התרבות לא מסוגלת להבין אותם, היא אינה מסוגלת להסביר למשתמש מה הם, איך הם עושים את מה שהם עושים ואת העולמות שבוקעים מתוכם – משום שהשפעתם חורגת ממה שתפיסת העולם המטריאליסטית-מדעית של התרבות מסוגלת להסביר.

סיפורו של ה-LSD הוא סיפור מבחן על טכנולוגיה פסיכדלית כזו. LSD היא טכנולוגיה שהיא מסתורין. 70 שנה לאחר שגילה הופמן את המולקולה, המדע עדיין אינו מסוגל להסביר את ההשפעות המופלאות שלה. בדרך בנסיונו של האדם להתמודד מול טכנולוגיה מרובת מימדים כל כך ניסו ממסדים וקבוצות שנחשפו לאפשרויות השונות של ה-LSD לנכס את הטכנולוגיה לעצמם.

הממסד החזק ביותר מבין הממסדים הללו, ה-CIA, עשה ב-LSD שימוש שהביא שלא במתכוון לפתיחתה של תיבת פנדורה ושמה שנות השישים ולאחר שהפיק ממנה מה שיכל דאג לכך שתוצא אל מחוץ לחוק.

הטכנולוגיה של ה-LSD היא דוגמה לטכנולוגיה שיוצרת תוצאות מגוונות כל כך עד שהיא מעוררת שתי גישות קיצוניות והפוכות לחלוטין לגבי מהותה (פסיכומימטית/הלוצינוגנית או פסיכדלית/אנתאוגנית), טכנולוגיה שיוצרת תוצאות מגוונות כל כך עד שקבוצות שונות שנתקלות בה: ממיסטיקנים, דרך אינטלקטואלים, אמנים, מדענים וצעירים פרועים רואים בה תרופת פלא לבעיותיהם.

10 השימושים השונים שנעשו ב-LSD על ידי קבוצות שונות שבמקרים רבים לא הכירו כלל ולא העלו על דעתן את השימושים האחרים שניתן לעשות בטכנולוגיה (אנשי ה-CIA שתפסו את ה-LSD כסם פסיכומימטי לא העלו על דעתם שמישהו ירצה לעשות בו שימוש מרצונו, ואילו ההיפים העליזים של אמצע שנות השישים לא יכלו להעלות על דעתם שסם האהבה שלהם עשוי לשמש למטרות של צבא ומבצעים מיוחדים) מעלים את המחשבה שבנוגע לטכנולוגיה פסיכדלית כדוגמת LSD תקפים חוקים אחרים משתקפים עבור טכנולוגיות מן השורה.

טכנולוגיה פסיכדלית כדוגמת ה-LSD הינה טכנולוגיה סוגסטבילית, כלומר מהותה של הטכנולוגיה משתנה על פי התפיסה של המשתמש בה. טריפ ה-LSD יכול לשמש לצורך חקירה קשוחה או לצורך טיפוח האהבה הקוסמית וקידום שלום עולמי. לחלופין הוא יכול לשמש לצורך תקשור עם מימדים רוחניים או לצורך ייצור פתרונות פרקטיים לתכנון של כסא משרדי. ההשפעה של ה-LSD היא חלק מאינטראקציה של החומר עם התודעה של המשתמש. הטכנולוגיה עצמה מוטה וניתן לחלץ ממנה השפעות שונות בהתאם לנטיותיו של המשתמש – כך שלמעשה
LSD מתפקד כלהקה של טכנולוגיות, כקבוצה דינאמית של טכנולוגיות שיכולה לשנות את צורתה תדיר.

טכנולוגיה סוגסטבילית היא טכנולוגיה ללא צורה קבועה, טכנולוגיה רב-כיוונית, טכנולוגיה שמגבירה תכונות שונות ומאפשרת להפיק ממנה צדדים שונה בהתאם לסוגסטיה שהמשתמשים שלה נוקטים בה. נדמה שה-LSD, עוד יותר מכל סם פסיכדלי אחר יכול לשמש כדוגמה מובהקת לטכנולוגיה סוגסטבילית קיצונית כזו.


[1] ה-LSD סונתז על ידי הופמן כבר ב-1938 למעשה, אלא שהוא עמד על ההשפעתו ההלוצינוגנית רק ב-1943 כאשר תחושת בטן בלתי מוסברת גרמה לו לשוב אל החומר שאותו סינתז 5 שנים מאוחר יותר. אף שהופמן לא נטל מהחומר לעצמו ואף שנקט באמצעי זהירות בעבודתו הוא כנראה בא במגע עם כמות מזערית של החומר אשר הספיקה על מנת להטיל אותו לתוך טריפ פסיכדלי עתיר עוצמה שהפך לאחד הטריפים המפורסמים בהיסטוריה של ה-LSD.
[2] לירי אמנם נסג מתפיסה זו לתקופה קצרה בסביבות 1970 לאחר ששוחרר מהכלא האמריקאי על ידי מחתרת מזג האוויר, בתקופה שבה קרא להתנגדות אלימה ל"מוח המכאני" של  "השוטר הרובוטי הג'נוסיידי", עם זאת התקופה הפוליטית של לירי לא האריכה ימים לאחר האפיזודה החורקת שחווה עם מנהיג הפנתרים השחורים אלדריג' קליבר.
מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תומר  On 27 ביוני 2008 at 4:51

    מרתק. אפשר לדבר על כשלון הלשון לתאר את הטריפ, כלומר על המרחק שבין החוויה ללשון. דרך זה להגיע לאופן שבו, בסופו של דבר, גם המדיום של הלשון משתדרג, במסגרת שימוש מושכל, התפתחותי, בטכנולוגיה הזו.

  • תומר  On 27 ביוני 2008 at 4:55

    "זה גם לא אשמתו של אף אחד כי קשה להבין דברים כאלה שגם מי שחווה אותם מתקשה לנסח אותם לעצמו, שלא לדבר על לתקשר אותם"

    http://www.notes.co.il/ido/39748.asp

  • עידו  On 27 ביוני 2008 at 10:03

    על זה ללא ספק אפשר לדבר ללא הפסק וגם ללא תועלת (כו הנסיון להשמש בטריפ). כטכנולוגיה לשונית זה מעניין מאוד, כפי שאבידן השתמש בזה בספר שלו מסעלסד – אני כולל את זה בשימוש האמנותי.

    אם כבר אני לא כותב על זה פוסט, אז אני אוסיף פה איזה חוכמעס קטן על איך שאפשר לראות את כל שנות השישים של האומה האמריקנית כלקיחה קולקטיבית של טריפ LSD שארך עשור. השנים הראשונות 64-65 הם השנים שהטריפ רק התחיל וכולם שאלו את עצמם מה קורה ולא היו בטוחים מה זה באמת, והדברים הללו מבוטאים במילים של דילן Well you know something is happening, but you don't know what it is, do you, Mr. Jones

    בשנים 66-67 זה הרגע שהטריפ עלה סופית. התפוצצות של כיף, צבעוניות ויצירה כמו שהיא התבטאה בסרג'נט פפר, בהופעה של הנדריקס, בפוסטרים הפסיכדלים, בוורהול וכל מה שקרה באותה תקופה.

    68-70 הם הסוף הרע של הטריפ האמריקאי, כמו שזה מתבטא בהפגנות האנטי-מלחמתיות, התלהטות המלחמה והדיכוי השיטתי של התנעוות המהפכניות שהופיעו בתוך אמריקה כמו הפנתרים השחורים או הייפים. הטריפ הופך להיות אפל פאראנואידי, ואמריקה כולה נכנסה הפכה לאומה פסיכוטית ומסוכסכת בנפשה והצליחה לצאת מזה (בערך) רק במהלך שנות השבעים, ואפשר גם לומר שהיא שרוטה עד היום מאז.

    אמריקה לקחה טריפ אחד של LSD בתחילת שנות השישים ומה שיצא היה שנות השישים שהם הייצוג המושלם של החומר הזה, ואחרי שהם נגמרו כל כך רע היא נשבעה שהיא בחיים לא תקח עוד אחד יותר 😉

  • עידן  On 13 ביולי 2008 at 12:34

    אתה בטוח של.ס.ד חזק פי 5000 ממסקלין?
    הייתי בטוח שזה הפוך והמסקליטו הרבה יותר ..

    וחוץ מזה, מאמר מרתק כמובן
    בעניין בוב דילן, הייתי שמח אם היית מביא איזה סימוכין לכך שהוא הפנה את הגב לפולק בגלל LSD..
    אני משוכנע שהיה יותר מזה

  • עידו  On 13 ביולי 2008 at 17:23

    בהצלחה, תשיג מעבר לקשת בענן… נראה לי שבימינו אין מדינה אחת בעולם ש-LSD חוקי בה, אפילו לא בהולנד 😦 שוק ה-LSD העולמי גם סובל מרעב LSD מאז תחילת שנות האלפיים, ובכל זאת, כנראה שמה שצריך להגיע יגיע בסופו של דבר 🙂

    בכל מקרה, לסד חזק פי 5000 ממסקלין מבחינת הכמות האקטיבית. כמובן שאנשים שמתנסים במסקלין בדרך כלל גם לוקחים בהתאם כמויות גדולות פי 5000 ולכן חווים חוויות שהן הרבה פעמים חזקות הרבה יותר.

    ובמילים אחרות, לעניות דעתי מבחינת העוצמה גרידא פחות חשוב מה המולקולה, יותר חשוב מה המנה.

    לגבי בוב דילן. בעמ' 134-138 בספר ACID DREAMS: THE COMPLETE SOCIAL HISTORY OF LSD, THE CIA, THE SIXTIES AND BEYOND מופיעה התייחסות נרחבת לקשרים בין יצירתו של דילן לבין ה-LSD.

    כאן אציין רק שדילן היה מעורב בשירת פולק שעסקה בעוולות החברה לפני שלקח LSD. בתקופה שהוא לקח LSD הוא לכנות את עצמו פרו-כימי ולחקור כיוונים חדשים יותר מוזרים וכאוטים כמו בטמבורין מן שעוסק בנושאים נרקוטיים או ב-subterranean homesick blues שמספר על ג'וני שמערבב את התרופות (medicine) במרתף וכו' וכו'. וזה מגיע עד השירה המפורסמת everybody must get stoned.

    המעבר של דילן מפולק לרוק ומנושאיים פוליטיים לנושאים אישיים ופנימיים יותר אירע בד ובד עם ההתנסויות של עם ה-LSD.

    אציין רק במאמר מוסגר שזה האופן שזה מוצג בספר, וכמו כל ספר שמציג תיזה מסוימת מן הסתם הוא מבליט את הצד הספציפי הזה ביצירתו של דילן, מן הסתם היו שם גורמים נוספים מלבד העניין הפסיכדלי.

    שלך,
    עידו

  • אומצה  On 18 בדצמבר 2008 at 18:48

    "מבקרי תרבות כמו טרנס מקנה טוענים שסגנון העריכה והחיתוך של הטלויזיה והקולנוע של ימינו מושפעים מהטריפ הפסיכדלי. ומבחינה זו ניתן לראות גם בטלויזיה של ימינו המשך של הטרנד הפסיכדלי של העבר."

    איפה הוא כותב את זה? ומי שאר מבקרי התרבות הללו?

    בכל מקרה. ההגדרה של 'טכנולוגיה סוגסטבילית' היא מאוד חלשה. אנרגיה אטומית היא אם כן טכנולוגיה סוגסטיבילית וכן גם כל טכנולוגיה אחרת, אם לצטט "with great power comes great responsibility"

    ההבדל בלסד שהוא לא פועל כמו ספר, סרט, פצצת אטום או מכונית על העולם החיצון אלא עליך; על דרכי החשיבה שלך ועל הדרכים שלך לתפוש את המציאות.

    לכן אם ניקח לדוגמא את התכנית של אייבי הופמן וגרייס סליק להחדיר תה לניקסון התוצאות יהיו מאוד תלויות בסט אנד סטינג, באישיות של ניקסון ובמצב רוח שלו וסביבה וכן הלאה. נאמר זאת כך: אם אני קורא ספר ואתה קורא ספר ושנינו הבנו דברים שונים נוכל להתווכח על כך. על אסיד לא נוכל.

  • עידו  On 18 בדצמבר 2008 at 19:14

    מקנה לא כותב את זה. הוא אומר את זה, אם אני לא טועה בהרצאה שלו שעוסקת במהפכת המחשבים ובטכנולוגיה הפסיכדלית, אפשר למצוא כאן.
    http://www.matrixmasters.net/blogs/?p=256

    יש הרבה התייחסויות לאופן שפסיכדליה השפיעה על הסגנון הויזואלי של שנות השישים ואחר כך, אבל אולי באמת הייתי צריך להתרכז במקנה בלבד בטענה הזו. תודה על ההערה.

    ההבדל בין LSD לאנרגיה אטומית זה שהאופן שאתה תופס אותה לא משנה את ההשפעה שלה. בגלל זה אני מגדיר אותה כטכנולוגיה סוגסטבילית, כלומר ניתנת להשאה. ההשפעה של כור לא משתנה לפי מה שאתה חושב על ההשפעה שלו.

  • דויד  On 21 בדצמבר 2008 at 19:24

    בהמשך לתגובה של עידן רציתי לדעת אם מסקלין זה כן חוקי ואם לא אז מה חומרת מצבו
    .
    בנוסף, יכול להיות שפיספסתי ,אבל לא ראיתי איזכור ברשימה (שאכן היא מרשימה
    לריצ'רד אלפרט הלא הוא רם דאס

    בברכה ובתודה על מה שאתה עושה
    דודי

  • עידו  On 22 בדצמבר 2008 at 21:33

    אני לא סגור על המצב של מסקלין. כנראה שהחומר הוא לא חוקי אני מאמין, בכל מקרה יהיה קשה מאוד להשיג אותו. עם זאת ברחבי ישראל צומחים צמחים המכילים מסקלין (סן פדרו, פיוטה). עם זאת לנסות להכין אותם בלי ידע עמוק בתחום זה מאוד מאוד לא מומלץ, כך שממש לא הייתי עושה דבר כזה בלי נסיון.

    טוב שהזכרתי את רם דאס היקר. כן אלפרט, ועוד רבים אחרים ראויים לאזכור: גינסברג, מצנר, בורוז', הולינהד, ארט קלמפ ואחרים.

    ותודה על התגובה הנחמדה שלך.

  • דודי  On 31 בדצמבר 2008 at 14:42

    ?

    אז מה יכול לעשות "האדם המחפש" בימים אלה

    ובהמשך לרםדאס- האם יש תרגום לעיברית של

    ?סיפרו המפורסם מ1970

    דודי

  • דודי  On 31 בדצמבר 2008 at 15:40

    ראיתי עכשיוב רשימה שלך מלפני כמה חודשים
    שאתה מחפש עבודה.
    אז אם זה עדיין רלוונטי ואם אכן אין תירגום
    לסיפרו המפורסם ביותר של ראם דאס

    (שפרק ממנו תורגם ע"י שי טובלי עבור סיפרו שלו אז זה פרוייקט
    ראוי ואחלה

    דודי

  • עידו  On 1 בינואר 2009 at 23:40

    למרות שאני לא בטוח כמה הכותרת מחפש עבודה נכונה כרגע. אני מחפש תמיד פרויקט רווחי, כיפי וטוב.
    לצערי יש כל כך הרבה ספרים ראויים וחשובים מאין כמוהם שלא תורגמו ושנראה שהוצאות הספרים מעדיפות להוציא עוד זבל על פניהם…
    אם תמצא למי לתרגם, תודיע לי…
    עידו

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: