טכנומיסטיקה

ב-NRG ניו-אייג' התפרסם היום המאמר שלי על המאסטר האינטרגלאקטי ה-13 קן קיזי. אני מפרסם כאן את הגרסה המלאה של המאמר.

זה בתחושה של כבוד עמוק וגם שניות מסויימת שאני ניגש לכתוב כאן על המאסטר האינטרגלאקטי ה-13, הסופר והפסיכונאוט קן קיזי. קיזי והחבורה שלו הקונדסנים העליזים (Merry Pranksters) היו אנשים שהשתמשו בסמים פסיכדלים בצורה הכי בלתי אחראית שיכולה להיות (חוץ מה-CIA והממשל האמריקני), ומצד שני הם חיו על הקצה, בכל נים מנימי ישותם, חיו ב-Now וזה דבר נדיר מאוד שראוי לטור ב-NRG לצד כתבה על עוד הפצצות בעזה.

אספקת LSD חופשית מה-CIA
הזמן הוא סוף שנות החמישים, ואנחנו בתקופה משונה שבה הגוף העיקרי שמחלק LSD לנוער האמריקאי הוא ה-CIA שפרוייקט ה-MKULTRA שלו בדק את האפשרות לעשות שימושים צבאיים בסם הפסיכדלי העוצמתי.

קן קיזי שהיה באותה תקופה סטודנט בתוכנית הכתיבה היצירתית של סטנספורד התנדב להיות שפן הניסויים הפסיכדלי של ה-CIA, אלא שבמהלך הניסויים הפסיכדלים התחיל העולם של קיזי לשנות את צורתו במהירות. בשביל קיזי, כמו בשביל רבים אחרים באותה תקופה היה ה-LSD חזית חדשה לחלוטין בחקר התודעה ובהיסטוריה של האנושות, כרטיס כניסה לעולם סודי ומופלא שאותו הכירו רק בודדים.

הספר The Electric Kool-Aid Acid Tests שכתב טום וולף על הרפתקאות קיזי והקונדסנים העליזים מספר איך קיזי יושב עם רופא שמעולם לא ניסה LSD בעצמו ומנסה להבין את השפעות הסם על ידי תחקורו של קיזי.

"כשאני אומר לך 'עכשיו' תגיד לי מתי אתה חושב שעברה דקה". אומר הרופא. לקיזי רצות בין הסינפסות אלפי מחשבות בשניה, כל רגע נראה לו כמו חמישים גלגולי חיים – אבל הוא זוכר דבר אחד, שכל פעם שהרופאים מודדים לו את הדופק, הדופק הוא תמיד 75. הוא מחליק את האצבע שלו בהחבא סופר עד 75 וקורא: "זהו". הד"ר מביא בשעונו וקורא "מדהים".  בדיוק, חושב לעצמו קיזי, ואין לך אפילו מושג עד כמה. בעיניו הייתה זו אירוניה מדהימה. בעוד הרופאים של ה-CIA הניחו שהם שולטים משתמשים בנסייני ה-LSD כשפני נסיון, הם למעשה נתנו להם את המפתח הקוסמי הישר לידיים.

החוויות של קיזי בחוות הניסויים הפסיכדלית של ה-CIA היוו את הבסיס לספר הביכורים של קיזי, הספר המצליח "קן הקוקיה" שנכתב בהשפעת LSD והפך לבסוף לסרט עטור אוסקרים. קיזי זכה באותה תקופה לכבוד כאחד הכשרונות הספרותיים המבטיחים של ארה"ב. בשביל השכנים האינטלקטואלים בשכונת Perry Lane ההצלחה הלאומית של קיזי אצל המבקרים הייתה הוכחה לכך ש-LSD לא דופק את המוח  אלא דווקא מרים אותו לגבהים יצירתיים. זו הייתה תחילתו של מהלך שהובילה רבים מהאינטלקטואלים והבוהמיינים של אמריקה להתחיל להתנסות בחומרים משני תודעה.

קיזי שבאותה תקופה כבר עזב את ניסויי ה-MKULTRA והמשיך להתנסות בעצמו ב-LSD ובסמים מוזרים אחרים כמו הסם ההלוצינוגני הסובייטי IT-290 עוד הספיק לכתוב ספר נוסף, אבל נראה שחוויות ה-LSD שינו אצלו משהו. ה-LSD פתח אצל קיזי משהו, את התאווה לדבר הזה, לדבר האמיתי, לדבר הזה שמילים לעולם לא יוכלו לתאר אותו – לחוויה. החזון החדש של קיזי היה לצאת מעבר למילים, לעבור לחיות ב-עכשיו.

איך להפנט שוטר
וה-NOW המוחלט הזה, החוויה הבלתי מעורערת של להיות חי עד הסוף ולגעת בשמיים עמדה בבסיס של הפרויקט הבא של קיזי – האוטובוס הפסיכדלי. אוטובוס ה-LSD הפסיכדלי של קיזי הפך לאחד הסמלים הבולטים של החיים החופשיים של שנות השישים. בולט כל כך שהביטלס כתבו בהשראתו את השיר Magical Mystery Tour ואף יצאו לצלם סרט באותו השם בחיקוי ברור של הסרט הפסיכדלי שצילמו הקונדסנים של קיזי.

אוטובוס הקסמים של קיזי היה אוטובוס בית ספר שקנה בזיל הזול. קיזי והקונדסנים העליזים צבעו את הרכב בקרנבל ססגוני של צבעים זוהרים (שבהם היו נוהגים לצבוע כל דבר שבו נתקלו) וחיווטו את האוטובוס עם מערכת סאונד, ואנספור רמקולים ומיקרופונים שקישרו בין חלקיו השונים. בגג הם קדחו חור שאיפשר לעלות למעלה, לשבת ולנגן מוזיקה. אפילו מערכת תופים הייתה שם. מאחורי האוטובוס שמו הקונדסנים שלט "אזהרה: מטען מוזר" ובמקום יעד הם כתבו מקדימה בגדול Furthur. הלאה, לכל מקום, בכל הכח, מבלי התחשבות בתחביר או דקדוק.

השנה היא 1964, התנועה ההיפית עדיין לא התחילה, אבל היא בדיוק יוצאת לדרך. האוטובוס של קיזי היה טירוף מתנייע על גלגלים: הוא היה מורכב מחבורה של צעירים שלוחי רסן במצב של שכרון חושים מתמיד שמשתמשים בכל סם אפשרי ללא כל חשבון, ללא כל אמצעי זהירות במטרה אחת ויחידה – לדרוך עד כמה שאפשר על הגז ולהגיע כמה שיותר רחוק במרוץ אל קצה התודעה האנושית וריסוק כל מוסכמה של החברה האמריקאית השמרנית.

במושב הנהג ישב ניל קסדי, גיבורו החסון וחופשי הדרך של  הרומן 'בדרכים' של ג'ק קרואק שהפך לסמל הביטניקים של שנות החמישים. קסדי כבר היה קרוב לגיל 40 כשהפרנקסטרים יצאו למסע שלהם והצטרפותו למסע העניקה לו רובד נוסף של משמעות. זה היה המסע שבו יעביר דור הביטניקים של שנות החמישים את השרביט לדור ההיפים של שנות השישים.

אבל למרות גילו המתקדם לא שיחק קסדי תפקיד המבוגר והממתן. למעשה הוא נהג באוטובוס תחת השפעת טריפים הרואיים של LSD ימים ארוכים ללא הפסקה, בהרים תלולים ובכבישים פתלתליםתוך כדי שהוא מפתח תחביב מוזר לנהוג שעות ארוכות מבלי ללחוץ לעולם על הברקס.

אין. אין שום תירוץ להתנהגות המחפירה של הפרנקסטרים. הם היו אחת מחבורות הסטלנים חסרות האחריות ביותר שהלכו על פני הכוכב הזה. אין שום תירוץ, אבל נמשיך איתם בדרך.

כמובן שכשנוסעים בדרכים בצורה פוחחת כל כך עשויים ל
התקל בשוטרים ממינים שונים וחבורת הפרנקסטרים שלנו אכן נתקלה בכמה שוטרים בדרכה. אפשר לומר שמה שחילץ אותם ברוב המקרים היה הכישורים הפסיכו-טלפאתיים של קיזי וקסדי. לקיזי וקסדי, שניהם אנשים כריזמטים בצורה בלתי רגילה היה כשרון יוצא דופן לגרור כל אדם שאותם פגשו לתוך "הסרט" שלהם, כפי שכינו זאת ולגרום להם להאמין בכל דבר שרצו שיאמין בו (תחשבו על הג'דיים במלחמת הכוכבים). אנספור ההתקלויות של חברות הפרנקסטרים הצבעוניים והטריפיים עם שוטרים לאורך הדרך לא הניבו מעצרים אלא בעיקר שוטרים מבולבלים שהתופעות המוזרות שאותן פגשו הדהימו אותן כל כך עד שהניחו להן להמשיך הלאה בדרכם – Furthur.

החוויה הדתית של קיזי
האוטובוס המטורלל של קיזי היה ישות קוסמית פסיכדלית ואמורפית ששנתה את צורתה לאורך הנסיעה. לאורך הדרך עלו וירדו אנשים, נערים ונערות צעירים שכרגע גילו את עצמם ושרצו להצטרף לאוטובוס הזה ששמעו כבר יצא למרחוק. האוטובוס היה אלגוריה לחיים. "או שאתה על האוטובוס, או שאתה לא על האוטובוס" היה קיזי נוהג לומר. להיות על האוטובוס היה להיות במסע מתמיד של גילוי, של הרפתקה – לחיות ב-עכשיו.

כדי להצליח להוביל בהרמוניה קבוצה אינדיבידואליסטית כל כך של צעירים פורקי עול בכל מובן נדרשת כריזמה וחכמה יוצאת דופן, וזה בדיוק מה שהיה לקיזי. קיזי לא היה המנהיג של הפרנקסטרים אלא ה"לא-נווט" שהוביל את חבורת הפרנקסטרים מבלי להוביל, באופן דאואיסטי, בסגנון של זן ממש. כל פוטנציאל לעימות נפתר על ידי קיזי במחווה פשוטה או משפט קצר שקצת כמו תורות זן גרמו לפרנקסטרים להסתכל על הכל קצת אחרת.

הוא לעולם לא נתן הוראות אלא רק רמז על הכיוון המשוער שבהם צריכה ההרפתקה הרוחנית. התורות הרוחניות שלו היו משפטים סתומים למחצה כמו "שום דבר אינו לעד" או "ראה עם אוזניך ושמע עם עיניך". טום וולף משווה בספר שלו בין מסע האוטובוס של החבורה של קיזי לבין הרגעים הנדירים הללו בתחילת הדרך של דתות ותנועות דתיות – כאשר ההתנסות הדתית היא עדיין אותנטית, חיה, נושמת, בועטת, חסרת גבולות.

לא הייתה שום תיאולוגיה, שום פילוסופיה, שום תביעה מוסרית או חברתית. מה שהיה הייתה המחויבות הסוחפת של קבוצת אנשים ל-NOW, להשאר בעכשיו לא משנה מה. היה כאן משהו רוחני ואפילו דתי חזק מאוד, אומר וולף, אבל כמו בתחילה של כל הדתות הגדולות העניין לא היה איזושהי מערכת אלא החוויה.

וולף מרחיב בנסיון שלו להראות שכל הקבוצות הדתיות הגדולות יצאו מתוך הדבר הזה, מתוך קבוצה קטנה של אנשים שגילו משהו חדש, חוויה של אקסטזה דתית, משהו שהעולם מסביב עיוור לו. זו קבוצה שהולכת בעקבות החוויה החדשה הזו, בעקבות דמות כריזמטית שמתחילה לאסוף סביבה תלמידים, "הנביא המופתי אינו מציג חוקים להתנהגות. הוא מציג את חייו שלו כדוגמה לחסידיו" כותב וולף.
והם הופכים לקבוצה לא-פורמלית אך קשורה בקשרים עבותים. וולף מצטט את חוקר הדת הגרמני יואכים וואך: "הוא [המנהיג] מופיע כמחדש של חוזים אבודים עם כוחותיהם המסורתים של החיים" "בדרך כלל לא בא מהאריסטוקרטיה אלא מהעם הפשוט ונותר נאמן למוצאו אפילו בסביבה המשתנה" "מדבר בצורה נסתרת עם מילים, סימנים, מחוות, הרבה מטאפורות, פעולות סימבוליות מסוגים מגוונים"  "מאיר ומפרש את העבר וצופה את העתיד במונחים של הקיירוס (הרגע הנעלה)".

קיזי הגואל
הנוכחות הרוחנית של קיזי הייתה אותנטית וחיה כל כך שהוא הצליח לסחוף לטריפ פסיכדלי שלו גם גם הרבה קבוצות אחרות ולא שגרתיות. בשלב מסוים הצליח קיזי לזכות באהדתם של כנופיית האופנוענים האלימים ופורעי החוק הידועה בשם 'מלאכי הגהנום'. מלאכי הגהנום היו באמצע שנות השישים סמל לכנופיה רדיקלית שרתקה את האינטלקטואלים אבל הייתה פראית מכדי שיעזו להתקרב אליה. אבל קיזי עם גישת ה"בלי בולשיט" שלו והבעיות שלו עם המשטרה זכה במהירות להערצתם של המלאכים. קיזי הביא את המלאכים למעון הפרנקסטרים בלה הונדה, שם התנסו המלאכים לראשונה ב-LSD והפגינו בהשפעתו של קיזי התנהגות מופתית לצד אנספור ההיפים והילדים החנונים ששרצו בלה הונדה באותה תקופה. למשך תקופה מסוימת מלאכי הגהנום הצטרפו לפרנקסטרים וקיזי היה כמו מאלף אריות שהצליח לגרום לחבורה המופרעת הזו לסור למשמעתו ללא אפילו רמז לאלימות.

בהזדמנות אחרת הוזמנו הפרנקסטרים להשתתף בכנס בן 7 של הכנסיה היוניטארית. הכנסיה היוניטארית הייתה ידועה ככנסיה אנרכיסטית וליברלית למדי אבל הרגלי צריכת הסמים וההתנהגות המוזרה של קיזי וחבריו הרימו כמה גבות בין הכמרים, אלא שהענף הצעיר של הכנסיה התעקש שקיזי הוא בדיוק ההתנסות הדתית הרדיקלית שהכנסיה זקוקה לה. וקיזי באמת תפס את הפגישה עם הכנסיה היוניטארית כאתגר רוחני. בתחילת השבוע הוא הציג לפרנקסטרים מטרה: אנחנו הולכים לייצר פה נס בשבעה ימים. במשך שבעה ימים עבדו הפרנקסטרים שלו בחריצות על מנת לערער כל קבעון רוחני שהיה לכמרים ולמאמינים הצעירים. בסיום השבוע האינטנסיבי היו חברי הכנסיה היוניטארית במצב של התעלות רוחנית, שבויים לחלוטין בקסמו של קיזי. זה לא היה נביא נוקשה שמלמד בדרשות מליציות או למדניות. זה היה הדבר האמיתי. קיזי פשוט יצר את האורה הנבואית סביבו.

אבל כשהועידה נגמרה והפרנקסטרים קיבלו מכתב ממעריצה יוניטארית שעטרה את מכתבה במשפטים פסאודו-מקראיים על מלאכותיו של "הנביא קיזי" הניע קיזי בראשו במלנכוליה "אנחנו לא על הטריפ של ישו" אמר "כב�
� עשו את זה, וזה לא עובד. אתה מוכיח את הנקודה שלך ואז יש לך 2,000 שנה של מלחמות. אנחנו יודעים לאן הטריפ הזה הולך".

את התפיסות הפוליטיות-דתיות הרדיקליות והאנטי-סמכותניות של קיזי היה ניתן לראות בצורה ברורה בהופעה השנויה במחלוקת שלו בעצרת האנטי-מלחמתית בברקלי בסתיו 1965. קיזי הוזמן כדובר הלפני אחרון בעצרת שנמשכה יום שלם והייתה אמורה להסתיים בעימות מול כוחות המשטרה. המטרה שאליה כיוונו מארגני העצרת הייתה לחמם את האווירה ולהדגיש את האמונה המוחלטת בצדקת הדרך. אלא שמבחינת קיזי והפרנקסטרים העצרת האנטי-מלחמתית הייתה עוד ביטוי פאתטי של כוחות ממסדיים. כשקיזי עלה לנאום מוקף בפרנקסטרים הם כנראה נראו לסטודנטים כמו פרודיה הזויה של המטרה הגדולה. חבושים בקסדות טייסים, עם משקפי טיסה ובבגדים פסיכדליים זוהרים קיזי וחבריו היוו את האלטרנטיבה החדשה לאמצעים הפוליטיים המסורתיים של השמאל החדש.

"אתם יודעים, אתם לא תעצרו את המלחמה הזו בעזרת עצרת, על ידי מצעד … זה מה שהם עושים … הם עורכים עצרות והם צועדים" אמר קיזי לסטודנטים הנדהמים "הם עושים מלחמות כבר 10,000 שנה ואתם לא תפסיקו את זה ככה … עשרת אלפים שנה, וזה המשחק שהם משחקים בשביל לעשות את זה … עושים עצרות וצועדים … וזה המשחק שאותו אתם משחקים … המשחק שלהם".

וקיזי שלף מכיס המעיל הזוהר שלו מפוחית והחל לנגן לתוך המיקרופון שיר בלוז מוטרף למול קהל האלפים ההמום. מדי פעם עצר על מנת לספר להם שהנואם הקודם שראה הזכיר לו בטון הדיבור ובשפת הגוף שלו את מוסוליני. "כן… אתם משחקים את המשחק שלהם" וחזר לנגן במפוחית. את הצעקות של המפגינים הוא השווה לצרחות של המעריצות בקונצרט של הביטלס בו ביקר כחודש לפני כן. "הן צועקות אני! אני! אני! אני! זו הצעקה של האגו וזו הצעקה של העצרת הזו". העצה שלו למפגינים: פשוט תסתכלו על המלחמה הזו ואז תפנו לה את הגב ותגידו 'שתלך להזדיין'.

המפגינים לא יצאו באותו יום להתעמת מול השוטרים. הנאום של קיזי היה כמו בעיטה היישר בבטן של תנועות השמאל החדש של שנות השישים – הוא הציג את האלטרנטיבה המיסטית החדשה שהחלה לשבות קהל רב יותר ויותר באיזור קליפורניה ולהעביר אותם מפעילות פוליטית לפעילות פסיכדלית.

הפרופסור של מבחני האסיד
אבל השיא הבלתי מעורער של הפעילות של קיזי והפרנקסטרים היו מבחני האסיד המפורסמים. היוזמה הראשונית למבחנים יצאה מתוך "פסטיבל הטריפים" שהפרנקסטרים ארגנו יחדיו עם סטיוארט בראנד. הרעיון היה פשוט. לקחת קבוצה של אנשים שמעולם לא ניסו מעולם אסיד, לשים אותם בסביבה הפסיכדלית של הפרנקסטרים עם המוזיקה, הצבעים הזוהרים והאורות הסטרבוסקופים, לתת להם LSD ולהעביר אותם חוויה רוחנית שכמותה לא חוו מעולם. אם אתה מצליח לעבור את זה בכבוד ולהתעמת מול המציאות העליונה בלי להתחרפן הרי שעברת את מבחן האסיד.

החזון של מבחני האסיד היה חזון של מדיה. אם במדיות הישנות כמו הריאנוע או הרדיו האדם השתתף בעולם המדומיין בעזרת חוש אחד בלבד, ובקולנוע ובטלויזיה הוא נמצא מול עולם של מראה וקול – הרי מבחן האסיד היה מדיה חדשה שבו אתם הסרט, שבו אין עוד הבחנה בין סרט לשחקנים. במסיבה הגדולה עם מלאכי הגהנום בלה הונדה כולם היו חלק מהוייב – לכל אחד, לקיזי, לפרנקסטרים, למלאכי הגהנום, לסקרנים שהגיעו מרחוק, לכל אחד היה תפקיד. אפילו השוטרים היו חלק מהוייב.

מבחני האסיד היו חזון על הפצת החוויה לתוך ארה"ב. כל אדם יכול להתנסות בחוויה, להיות חלק ממבחן האסיד. המועדים למבחני האסיד היו מפורסמים במקומות מיוחדים שעות ספורות לפני האירוע, קצת כמו במסיבות הטבע היום. אאוזלי (השפן הלבן מהשיר של ג'פרסון איירפליין) היה ספונסור ה-LSD, הפרנקסטרים דאגו לאווירה הפסיכדלית, הגרייטפול דד היו להקת הבית (שרוב האירוע הייתה קרועה מכדי לנגן) והקהל בא להתנסות.

שוב חייבים לומר. חסר אחריות לחלוטין. Never trust a prankster נהגו הפרנקסטרים לומר. מבחני האסיד היו מקור בלתי נדלה לסיטואציות פסיכדליות ונפשיות קיצוניות שהתרחשו על הרקע של תקופה פסיכדלית קיצונית בחייו של קיזי. המשטרה שרצתה לשפוט את קיזי על אחזקת מריחואנה כבר הייתה קרובה על עקבותיו ובשלב מסויים החליט קיזי לביים את ההתאבדות שלו וברח למקסיקו שם המשיך לקיים מבחני אסיד בשביל האוכלוסיה המקומית. אחרי חצי שנה במקסיקו שבה הספיק להסתבך גם עם המשטרה המקומית חזר הסופר הנמלט והפושע הפסיכדלי לארה"ב והמשיך משם במעשי הקונדס שלו. החזון של קיזי בשלב הזה היה להיות מעין גיבור קומיקס פסיכדלי ולגרור את האומה האמריקנית כולה לתוך הטריפ שלו. בעוד המצוד בעקבותיו נמשך היה קיזי מופיע לרגע או שניים לראיון פתאומי בעיתון, בטלויזיה או באיזה אירוע גדול ואז נעלם כעבור מספר רגעים כלעומת שהגיע.

החזון הגדול היה בשלב הזה לערוך לאלפי בני אדם את מבחן האסיד הגדול בהיסטוריה באולם ווינטרלנד מתחת לאף של המשטרה. הרעיון היה לעשות נשף מסכות פסיכדלי. המשטרה כולה תגיע אבל לא תדע מי מחובשי המסכות הוא קיזי. באמצע מבחן האסיד יחשוף קיזי את עצמו, ישא דברים קצרים להמון ואז יתלה על חבל בקרבת מקום ויחולץ ממסוק שיגיע לפתע מהגג ויחלץ אותו מבין טפרי המשטרה.

כל זה לא קרה. באמצע הספיק קיזי להתפס על ידי המשטרה, להשתחרר, לתכנן שוב את האירוע בווינטרלנד ולחטוף בסוף סכין בגב מהתנועה הפסיכדלית שהתחילה לקבל סחרחורת מהטריפר המטורלל הזה. טקס האסיד האחרון
שקיזי קיים היה טקס הסיום של מבחני האסיד, שאליו הזמין את כל מי שהיו חלק ממבחני האסיד לאורך השנים. שם הוא דיבר לראשונה בפני הקהל על "להמשיך מעבר לאסיד" על להפסיק להתבונן בשלהבת ולהפוך לשלהבת עצמה. "במשך שנה היינו בגן עדן. האסיד פתח את הדלת אליו. זה היה גן העדן והתמימות והכיף. האסיד פתח את הדלת הזו ואתה נכנס ונשאר זמן מה" אמר במבחן האחרון ההוא. "אנחנו נכנסו דרך הדלת ההיא ונשארנו שם קצת ואז יצאנו החוצה דרך אותה דלת. אבל עד שנתחיל ללכת למרחק כזה… ואז להמשיך הלאה… אנחנו לא הולכים להגיע לשום מקום, אנחנו לא הולכים לחוות שום דבר חדש".

בטקס הסיום של מבחני האסיד קיבלו לובשי סטודנטים פסיכדלים חובשי גלימות וחובשי כובעים תעודות על כך שסיימו בהצלחה את מסע המסתורין הקסום והגדול. במהרה לאחר מכן נאסר קיזי, הפרנקסטרים התפזרו לדרכם. השנה הייתה 1967 אבל זו כבר הייתה ההתחלה של הסוף של שנות השישים. התנועה ההיפית שהתפתחה בהשראת רבים מהמעשים והרעיונות הרדיקליים של קיזי וחבריו הפכה להיות תנועה רחבה וגדולה הרבה יותר שבסופו של דבר יצרה טריוויאליזציה של הדבר האותנטי למוסכמה של סקס, סמים ורוקנרול.