טכנומיסטיקה

ראיון עם אורי ברוכין

אורי ברוכין הוא אולי המרואיין המושלם. בראיון איתו נדמה לפעמים שהוא משורר והוגה דעות שהתחפש לאיש פרסום. הוא מדבר על עולמות המדיה והאינטרנט בפואטיקה מתומצתת וזורמת השמורה בדרך כלל לגורואים המועטים המסוגלים לסכם תורות סבוכות בשורה וחצי. גם זמן ארוך אחרי שהפלאפון מפסיק להקליט הוא עדיין מנפק אמרות שפר ומכריח אותנו לשלוף את העט ולכתוב. לא בשביל הראיון – פשוט כי זה כל כך יפה.

אבל ברוכין לא ידוע בעולם האינטרנט הישראלי בגלל הפואטיקה שלו. האיש שחי בלונדון כיועץ לאסטרגיה שיווקית משפיע משם על האינטרנט הישראלי לא פחות מהפורטלים הגדולים. ההבדל הוא שהאימפריה שברוכין חולש עליה היא לא אימפריה עסקית שבבעלות אחת ממשפחות ההון, אלא יקום בועט ומצליח של תוכן עצמאי.

המיזמים שברוכין היה ממייסדיהם (יחד עם אילן גליני, וירדן לוינסקי שהוא מתעקש ומדגיש שהוא המייסד האמיתי) – פורטל התרבות הדיגיטלית קונספציה, בלוג הלינקים האיכותי הקולקטיב ואתר הבלוגים היוקרתי רשימות – הם מהמיזמים התרבותיים המוצלחים והמצליחים בהיסטוריה הקצרה של האינטרנט הישראלי.

בארץ שרגילה למיזמים תרבותיים שקמים עם טונות של כוונות טובות ונופלים דקה מאוחר יותר מבלי להשאיר חותם, המיזמים האינטרנטיים-תרבותיים של ברוכין מהווים יוצא דופן. יותר מכך, הם מעידים כמה מעט מהפוטנציאל התרבותי של האינטרנט הישראלי מנוצל כיום.

ישראבלוג כבר יש מאז הקמתה של הבלוגיאדה 'רשימות', שהקים ברוכין במשותף עם ירדן לוינסקי ואילן גליני, הפך האתר לשם נרדף לתרבות איכותית וגם לאליטיזם תרבותי. האתר, שבניגוד לבלוגיאדות אחרות בבלוגוספירה העברית מסנן את הכותבים בו, מכיל כיום כ-300 בלוגים (כ-170 מתוכם פועלים בסדירות) של כמה מאנשי התרבות, העיתונות, האקטיביזם והמדיה הבולטים בישראל. 'רשימות' זוכה לכ-300 אלף משתמשים ייחודיים בחודש. אלו אומנם נתונים חריגים בנוף של אתרי התרבות ברשת, ומעבר לכך כמו שברוכין אומר "זה לא כמה , זה מי". אלא שיחד עם ההצלחה הניכרת לה זכה רשימות בגיוס הכותבים האיכותיים של הרשת ובהבאת קוראים, הגיעו גם ההאשמות על אליטיזם מתבדל.

אורי ברוכין. (צילום: טום בירקט)

ההאשמה הזו נובעת אולי ממשהו שברוכין מזהה אותו כאחד הדברים המרגיזים לטעמו בתרבות הישראלית. "ישראל היא תרבות נורא צעירה וכתוצאה מכך המאבק על הצביון התרבותי הוא הרבה יותר בפרונט. לכן בישראל, בניגוד להרבה ארצות שהן קצת יותר עתיקות ובטוחות בתרבות שלהן, כל בחירה תרבותית שאתה עושה כאינדיבידואל, אז כל מי שאתה בא איתו במגע מרגיש שזה משליך עליו. הרבה פעמים אתה יכול לעשות בחירה. זו הבחירה שלי. זה מה שאני אוהב. עם זה אני רוצה להתעסק. אני לא אומר ששאר הדברים זה לא טוב, אני לא אומר שמה שאני עושה זה יותר טוב. זה פשוט מה שאני אוהב. מה שאני חושב. מה שחשוב לי. אתה לא יכול להגיד את המשפט הזה 'מה שחשוב לי' בלי שיגידו. 'לא. אתה מתכוון מה שחשוב. נקודה'."

זה מה שקרה עם רשימות?
"רשימות הולך במודע נגד בון טון מסוים. הוא הולך נגד חלקים מסוימים של תרבות האינטרנט שאני מאמין בהם מאוד, אבל לא צריך אותם כי כבר היה ישראבלוג ויש פלטפורמות פתוחות. לרשימות יש תפקיד אחר, ריאקציה בשירות המהפכה". שומר הסף "ישראבלוג עשה לשוק הישראלי אפקט פריימינג שבסופו של דבר השתנה,ואני חושב שאנחנו גם היינו חלק מהשינוי",אומר ברוכין על המקום והתפקיד שמילאה רשימות מאז הקמתה. "הפריימינג שישראבלוג עשה זה שבלוג זה ג'ורנאל, יומן אישי, לרוב וידויי במהותו. אנחנו הסתכלנו החוצה ובחו"ל זה אחרת כי בחו"ל הבלוגים התחילו מהאליטה הטכנולוגית והתקשורתית. זה לא דווקא דבר טוב כי הגדולה של הבלוגים זה הדמוקרטיזציה שלהם, אבל מבחינת כל העניין של בלוגים ככח תקשורתי-תרבותי קצת קינאנו במה שראינו בחו"ל".

"באותה תקופה הייתי כל הזמן ממליץ על הטורים של יואב קרני בגלובס. אני עדיין חושב שהוא אחד מהעיתונאים הכי דגולים שנולדו לנו. ביזושהי פעם כאשר נתתי שם הפניה נלהבת:כתבתי שצריך ללמד את הטורים שלו בבית ספר ושזה פשוט פשע שמי שנחשף אליו זה רק הקוראים של גלובס. אני מאמין שגלובס זה עיתון שיותר משהוא נקרא הוא נערם. אז צביקה הבשור שלח לי מייל וכתב לי משהו בסגנון 'תשמע אורי, אם אתם כל כך אוהבים את מה שיואב עושה למה שלא תבנו לו בלוג?"

ומשם זה התחיל?
"מזה התחיל להתגלגל הרעיון: למה לא לבנות לקרנים של העולם בלוג. תראה, היום אני יכול לומר את זה: רשימות הוא מניפולציה מקיוואליסטית על תחום הבלוגים. הוא ריאקציה בשירות המהפכה. מה שרשימות אמר הוא שיש אנשים שכשהם מסתכלים על פלטפורמות הבלוגים בישראל, הם לא מוצאים את עצמם ולא יכולים לראות את עצמם כותבים באינטרנט, וזה מעצבן אותנו. אנחנו רוצים שהם יכתבו באינטרנט, ביי הוק אור ביי קרוק. אז בואו נבנה להם שכונה שתהיה הגיונית מבחינתם".

לפעמים שכונת היוקרה הזו מנקרת לאנשים את העיניים
"אנשים מפספסים את זה המון פעמים, אבל לרשימות אנשים מתקבלים לא לפי הטעם האישי שלי, אלא לפי זה שהם מצהירים על פוקוס ואומרים הנה הרקורד המוכח שלי בפוקוס הזה. אז הם מקבלים אתר ויכולים לעשות איתו מה שהם רוצים. לפעמים אני מקבל פניות מאנשים נורא מוכשרים אבל זה פשוט לא הפוקוס של רשימות. זה הופך אותנו לעורכים ואני לא רוצה להיות עורך של שום דבר. מה זה הטעם שלי? הטעם שלי לא שווה שום דבר."
אז אתה כמו מכונה?
"אני שומר על החוקים היבשים. אני בסך הכל בודק את התיקים בכניסה".

כמה אחוז מהאנשים שמנסים להכנס לרשימות נכנסים?
"משהו כמו אחד לעשרה. אבל זה בגלל שרוב הפונים לא טורחים בכלל לקרוא את עמודי האודות של האתר ולהבין אם הם מתאימים או לא. אין לי ספק שזה עושה לי רע מאוד לקארמה. אני מאוד מקווה שדברים אחרים שאני עושה משפרים לי את הקארמה."

כמה מהתוכן ברשימות אתה קורא?
"יש כותבי רשימות שאני לא קורא בכלל. יש כאלו שב-RSS ואפילו בעדיפות גבוהה כי אני אוהב לקרוא כל מה שהם כותבים ולקרוא את זה מהר. ויש כאלו שאני קורא מדי פעם. אבל אתה יודע, אי אפשר. רשימות זה כמות תוכן מטורפת. היום את רובם אני לא קורא. מדי פעם אני עוקב. אני אוהב פעם או פעמיים בשבוע להכנס ולפתוח את כל מה שיש באותו רגע בחלון של העדכונים האחרונים ולבדוק מה יש שם".
מה זה עושה לך?
"כשאני קורא דברים יפים זה משמח אותי וכשאני רואה אנשים שמחים זה משמח אותי. יש כל מיני אנשים אצלנו שגילו אותם מחדש כשהם התחילו לכתוב ברשימות. אני מאוד אוהב את זה, והכי אני אוהב לקרוא כשהכותבים עצמם שמחים באתרים שלהם והם כותבים על זה בפוסטים. זה נורא משמח אותי, כי if it's all about love אז איטס אול אבאוט לעשות לאנשים טוב".
כתבת פעם שיש בלוגים שיותר ממלאים את מה שהתכוונתם אליו כשהקמתם את רשימות וכאלו שקצת חוטאים למטרה, למה התכוונת בדיוק?
"תמיד באתרים לא ערוכים יש רעש. אני חושב שברשימות אחוז הרעש [לעומת] סימן הוא יחסית לטובת הסימן לאתר לא ערוך. אנחנו מקבלים אנשים לפי הקונספט שהצגתי לפניך אבל אחרי זה הם עושים מה שהם רוצים. יש אנשים שבשלב מסוים מאבדים כיוון ומתחילים לכתוב על דברים שלא קשורים לרקורד שלהם ואנחנו כבר לא יכולים לעשות הרבה בקשר לזה באותו שלב. בעיני מי שממלאים את המטרה שלשמה רשימות הוקם זה אנשים שרשימות הוא במה ציבורית לעשיה היותר רחבה שלהם".

יזמות תרבותית שוברת את הלב

אבל למרות ההצלחה, גם רשימות ידעה לאחרונה רגעים קשים. באוקטובר 2007 פרסמו מייסדי רשימות פוסט מפתיע ומדאיג עם הכותרת "פרויקט רשימות במשבר- מכתב פתוח לבעלי האתרים ולציבור הקוראים". בפוסט הארוך הסבירו המייסדים כי ההצלחה של האתר ועלויות האחסון והתעבורה המתגברות שהצלחה זו קשורה בה מקשות על המשך תפעולו החינמי של האתר. האינטרנט געש ורגש, אולם כיום כשלושה חודשים מאוחר יותר ברוכין נשמע אופטימי יותר.

"כל מה שאני יכול להגיד זה שהתכנסנו לכיוון של שותף ספציפי, שאנחנו כרגע איתו בתהליך של גיבוש של הסכם. מבחינתנו, לפחות על פניו, בשלב הזה מצאנו את השותף המושלם מבחינת מה שהוא מוכן לתת ומה שהוא רוצה לקבל. היה לנו נורא חשוב לא לפגוע וזה מישהו שבאמת מוכן לתת לרשימות את התנאים שיבטיחו את הקיום ארוך הטווח שלו באופן שמה שמה שהוא מקבל בחזרה לא יפגע באתר בכלל".

יש לך הערכה של הסיכויים?
"אני כל הזמן הייתי אופטימי. גם כשהיינו במשבר, הכי פסימי זה היה 75% לחיוב, ועכשיו אני חושב שאנחנו מעל ל-90% לחיוב."

המשבר של הרשימות הראה כיצד בישראל אפילו פרויקט תרבותי מצליח בעליל כמו רשימות יכול לעמוד בסכנה בגלל בעיות פרוזאיות כמו מיעוט האמצעים ומיעוט זמן. "לכולנו יש קריירות תובעניות, שאנחנו מקווים להמשיך לפתח, ואתגרי פרנסה כמו לאזרחים מן השורה. לכולנו יש מחויבויות בכל מיני תחומים שרק הולכות וגדלות. בשנה האחרונה הבנו אמת כואבת: לא נוכל להמשיך לעמוד לבד בתובעניות של האתר לטווח ארוך", כתבו אז המייסדים.

יש הרבה אנשים שמתים לעשות משהו שיזכה לשבריר מההצלחה שרשימות וקונספציה זכו לה. יש לך עצות בשביל מי שרוצה להיות יזם תרבותי בישראל?
"צ'ארלס שולץ אמר פעם על קומיקס, שזה עוד תחום שאני אוהב ופעילו בוComics will ruin your life and break your heart. זה צריך לזכור, שלהיות יזם תרבותי בישראל will ruin your life and break your heart. זו עבודה נורא קשה ויש בזה כיף גם, אבל זו עבודה נורא קשה ולרוב בבדידות גם".

ואיך אתה בכל זאת מסביר את ההצלחה של הפרויקטים שלכם?
"מה אני אעשה, יש לנו קטע כזה. יש אנשים שפוצחים איתך בשיחה בתור לרופא ומתיידדים איתך בניגוד לרצונך. זה לא מאוד שונה מזה. אנחנו אוהבים דברים מסוימים ואנחנו אוהבים לפעול בתחומים האלה ולהביא את הדברים האלה ולספר עליהם. פשוט יצרנו לעצמנו את המנגנונים לחלוק את האהבה שלנו לדברים האלה".

לונדון היא מאהבת אכזרית

"המשמעות זה שריקה שאנחנו שורקים לעצמנו באפילת הקיום", אורי ברוכין.

אתה רואה עוד מיזמים באופק או שאתה עסוק בלשמר את מה שקיים?
"השנה האחרונה עומדת בסימן שינוי מתכונת שהמטרה שלהם היא קודם כל שנוכל להמשיך עם מה שקיים ולקבל בחזרה את החיים שלנו. אין לי ספק שאז יהיו רעיונות חדשים וחלק מהם נעשה, אבל יש גם טעויות שלא נחזור עליהם. אם דיברת על עצות, למרות שקשה, צריך לחשוב על הטווח הרחוק כמה שיותר אפשר. צריך להבין שדברים שאתה מתחיל להפעיל אותם, קשה מאוד להפסיק להפעיל אותם. אז באינטרנט יש את העניין הזה של דברים שמפעילים את עצמם. אבל גם הדברים שמפעילים את עצמם לא מפעילים את עצמם. זה דורש זמן וזה דורש השקעה ובעיקר בתחומים של תרבות. כשאתה יוצר מיזם תרבותי אתה בא עם אג'נדה. המון פעמים זה לא יכול להיות משהו שהוא לחלוטין פתוח ולחלוטין self-sustaining"

אתה חי בלונדון ופועל נורא בתוך התרבות הישראלית, אין פה סוג של סתירה? לא מעניין אותך לפעול גם בלונדון בתחומים האלה?

"אני חולה עברית ואני חולה על החלקים היותר טובים ויפים של התרבות העברית. אני חושב שהתחיה של התרבות העברית זה פשוט דבר גדול. בסופו של דבר העניין הוא כזה. אני חלק מקהילה של עשיה שהיא עברית במהותה וקשור קשר תרבותי וביוגרפי על גבול הביולוגי עם התרבות העברית. לצד זה מה שמניע אותי בחיים זה סקרנות ואני חושב שככל שנוצרות הזדמנויות לפעילות שם אז אני אהיה פעיל שם. אני לא חושב ששם אי פעם מישהו יעשה מזה כזה עניין, פשוט כי התחום הזה יותר גדול וענקי שם, וזה מצוין מבחינתי. אני חייב לומר לך, אנשים לא יאמינו כי אנשים אומרים, נו אז למה הוא מתראיין, אבל בתכ'לס הצד הציבורי של הפעילות שלי גרם לי יותר צרות וכאב לב מאשר סיפוק"

איזה מין צרות
"אתה יודע, צרות עין, טוקבקים מגעילים וכל מיני דברים כאלה שאתה לא אמור להעלב מהם אבל מעליבים אותך".

אתה אוהב את לונדון?
"תל אביב הייתה מרכז החיים שלי יותר יותר שנים, אבל במצטבר גרתי בלונדון יותר מאשר בתל אביב. אני נורא אוהב את לונדון. זה עיר שהיא נורא מתגמלת למי שהוא סקרן ואוהב תרבות. אני תמיד אומר על לונדון שהיא מאהבת נורא אכזרית. צריך להשקיע בה המון אבל הפידבק הוא מדהים. יש הבדל נורא מהותי בין המקומות שאתה גדל בהם לבין המקומות שאתה בוחר בהם, ואני חושב שהמקומות שאתה בוחר בהם כי הם מייצגים בשבילך משהו הם סוג של זוגיות, וזו זוגיות נורא מורכבת".

25 בינואר 2008 – 9:49 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (18)

צובעים את האינטרנט באדום? סתם צביעות

המאמר התפרסם היום באתר נענע10

באתר דה-מרקר מדווחים היום כי בעקבות יוזמה של חברת אידאולוג'יק כל אתרי האינטרנט הגדולים ישתתפו ביוזמה אינטרנטית שבמסגרתה יהבהב המסך באתרי האינטרנט הגדולים באדום כל פעם שתשמע בשדרות אזעקת צבע אדום.

מטרת היוזמה היא להעלות את המודעות למתרחש בדרום אצל שאר המדינה שחי בהרגשה של עסקים כרגיל. המיזם כולו הולך בעקבות יוזמה שהתקיימה ביולי האחרון ושבמסגרתה סגרו 100 אתרים גדולים את פעילותם לרגל יום השנה לחטיפת של החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב.

יוזמה מזיקה לאינטרנט הישראלי
לפני שניגש לגוש העניין עצמו צריך להגיד כמה דברים. נפילת קסאמים כדבר שבשגרה בשדרות וביישובי עוטפי עזה היא דבר בלתי מקובל לחלוטין. אם אחוז אחד מהקסאמים שנופלים בשדרות היה נופל בתל אביב, בירושלים או במקום אחר שלמקבלי ההחלטות בארץ הזאת עדיין אכפת ממנו במידה מסוימת כבר היו מזדעזעים פה אמות הסיפים, ומקבלי ההחלטות היו נוקטים בכל פעולה אפשרית על מנת לשנות מיידית את המצב ולהפסיק את ההתעללות בתושבים.

עצם העובדה שהקסאמים ממשיכים לפול והמדינה אינה מציעה בינתיים לתושבים שום פתרון אמיתי ושום אופק קיומי היא תעודת עניות למדינת ישראל וליחס המחפיר שלה לתושביה. המדינה לא נותנת לתושבים בשדרות פתרון מלבד לשבת ולספוג קסאמים. יש בהחלט משהו מרגיז בעובדה שאנחנו שחיים בשאר חלקי ישראל ממשיכים בחיינו כרגיל, ומבחינת תושבי שדרות תחושת העלבון הזו בוודאי חדה עוד הרבה יותר.

היוזמה החדשה בהחלט תתרום להעלאת המודעות למתרחש בשדרות אצל שאר תושבי ישראל. ומהבחינה הזו זו יוזמה מוצדקת ומבורכת, אבל רק מהבחינה הזו. מכל בחינה אחרת היא מטופשת, לאומנית ומזיקה לאינטרנט הישראלי.

למה לטפל בבעיות, בואו נציק לגולשים
בישראל הקפיטליסטית והאובר-פטריוטית של שנות האלפיים כל אמצעי תקשורת נחשב כמועמד מיידי להלאמה בהתאם לכל גחמה של יועץ יחסי ציבור. לקברניטי החברה שלנו לא מספיק שהם מלחיצים אותנו במהדורות החדשות בטלויזיה, הם רוצים לחדור גם לתוך המחשב שלנו. גם מי שמבקש להתרחק לתוך המחוזות הוירטואלי חייב לדעתם לסבול את העולם האמיתי והרקוב שהם מנהלים.

הגולש הישראלי אינו יכול כמו גולש נורמלי בכל מקום אחר בעולם לחזור הביתה בערב, להתיישב מול המחשב ולקרוא בנחת באתר זה או אחר. הגולש הישראלי הוא גולש פוליטי ולכן הוא צריך לשאת את עוולות וסבלות מדינת ישראל על גבו במהלך הגלישה. לכן הוא יצטרך לספוג צפצופים, הבהובים אדומים ושאר הצקות על מנת להוכיח את הזדהותו עם המטרה הגדולה.

לפי ההגיון של היוזמה החדשה הסבל הקטן שכל אחד מאיתנו יסבול במהלך הגלישה יהא אות לכך שאנחנו מזדהים עם תושבי שדרות. בשם הפטריוטיות באות קבוצות ובמקום לנקוט בפעולה ממשית שתדרוש מהם מאמץ כנה ואמיתי יותר הן מתמקדות בהמצאת מכשולי גלישה שיציקו ויכבידו על גולשי ישראל התמימים. באמת קשה לחשוב על אקטיביזם פוליטי מסוג ירוד ונלוז יותר. מה השלב הבא, סריות של פופ-אפים עם תמונות של גלעד שליט?

ומה אחר כך? אולי נוסיף סדרת רעידות במסך כל כמה דקות לכבוד חסרי הבית שקופאים בחורף? ואולי כמה דקות של ערבול העברית ברשת עברית לזכר ההתעללות בעובדים הזרים בישראל? והחשכה של חצי מסך למען המשפחות הרעבות? – יש כל כך הרבה סבל בישראל, במקום לטפל בו פשוט הרבה יותר להציק לגולשים.

את מי זה משרת?
כדאי לשים לב גם ממי מגיע המין החדש הזה של אקטיביזם פוליטי. חברת אידאולוג'יק היא חברת אינטראקטיב, כלומר חברת פרסום באינטרנט. כשעובדי אידאולוג'יק לא עסוקים בהגנה על תושבי שדרות על ידי הצקה לשאר גולשי המדינה הם יוצרים מסעות פרסום אינטרנטיים לחברות כמו אינטרנט זהב, קוקה-קולה ואורנג'. זו אגב אותה חברת פרסום שמייסדיה מנהלים בימים אלו מגעים למכור את חציה על פי שווי של 136 מליון שקל והיוזמה המחוכמת החדשה שלהם בטח לא מפריעה לדיוני התמחור שהם עסוקים בהם כרגע.

העובדה שהנושאים האקטואלים שעל הפרק נרקחים במשרדי פרסום הם ללא ספק סימן מדאיג בשביל הדמוקרטיה הישראלית ועוד דוגמה להפרטה של הפטריוטיות במדינת ישראל. כאן סמלי במיוחד שם החברה הרלבנטית. 'אידאולוג'יק', שמה של החברה הוא הטיה אמריקאית אופנתית למילה 'אידאולוגי', שרומז שבימינו גם אידאולוגיה היא עניין של פרסום, שיווק ובראנדינג.

לרוע המזל מנהלי האתרים השונים בארץ נעמדים כהרגלם בשורה מתוחה במטרה להפגין את אותה הפטריוטיות שהם מדמיינים שנדרשת מהם כמנהלים של אמצעי תקשורת בישראל. בישראל המקרתיסטית של שנת 2008 כל בעל אתר שיסרב לשתף פעולה עם יוזמה פטריוטית מסתכן בכך שיואשם בחוסר פטריוטיות. החברה היחידה ששמרה על שפיות היא חברת גוגל שלמרבה המזל עדיין מעריכה יותר את חופש הבחירה של משתמשיה ולא משכירה את עצמה לכל תעלול יחסי ציבור הדורש מאמצעי התקשורת לעמוד דום.

אז לפני שאתם מוחאים כפיים ליוזמה של אידאולוג'יק, תחשבו כמה תוכן אמיתי יש בה, למי היא עוזרת ואת מי היא באמת משרתת? את תושבי שדרות או את בעלי אידאולוג'יק?

21 בינואר 2008 – 19:04 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (17)

הבלוגוספירה האיראנית והבלוגוספירה ישראלית: בדרך לשלום

ב-25 בדצמבר 2007 קיים מכון נטוויז'ן לחקר האינטרנט את הכנס השלישי ללוחמת המידע הממוחשב באוניברסיטת תל אביב. הנושא המרכזי היה איראן: היחס לאינטרנט באיראן, ההאקרים האיראנים וגם סצינת הבלוגים הפורחת של השכנה הפרסית.

אלא שבאיראן שמו לב לעניין הישראלי באינטרנט האיראני. חמישה ימים מאוחר יותר, ב-30 בדצמבר, התפרסמה באתר האיראני Khedmat, המקורב לנשיא לשעבר חתאמי, ידיעה שכותרתה "התעניינות מיוחדת של הציונים בנושא האינטרנט באיראן".

"'האינטרנט באיראן והבטיו השונים' הוא נושא של ועידה שהתקיימה באוניברסיטת תל אביב בפלסטין הכבושה", נכתב בידיעה. "בוועידה זו דנו המשתתפים בתפקיד האינטרנט היום בחברה ובלוחמת האינטרנט. מקומם של הבלוגים באיראן, מקומו של האינטרנט במוסיקת הראפ ויצירת סוגים נוספים של מוסיקה וקבוצות באיראן המחקות את תרבות המערב היו בין הנושאים הנוספים שעניינו את הציונים בכל הנוגע לאינטרנט באיראן".

עוד המשיכו הכותבים והוסיפו כי "מומחים ציונים" "מתחו בוועידה זו ביקורת על הגבלת הנגישות לחלק מאתרי האינטרנט באיראן".

למאמר המלא על הבלוגוספירה האיראנית והקשרים לבלוגוספירה הישראלית בנענע10

18 בינואר 2008 – 16:55 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (5)

חשיפה מזעזעת

חשיפה ראשונה של תופעה מזעזעת-משעשעת. הסייבר היפוכונדרים, אנשים שתמיד בטוחים שלמחשב שלהם יש וירוס.

16 בינואר 2008 – 19:35 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (3)

ההיפר ריאליזם של גוגל

הנה עניין טפשי למחות עליו ועדיין הוא בוער בלב. מי שמשתמש בגוגל טוק, תוכנת המסרים המידיים של הגוגל בוודאי שם לב שהוסיפו שם לפני מספר חודשים את האופציה לאמוטיקונים מאוירים. מה שקורה עכשיו הוא שכל פעם שאתה מקליד את רצף התווים 🙂 מופיע לו על המסך סמיילי מאויר, צהוב ומחייך.

עד כאן הכל טוב ויפה, כביכול זהו שכלול. אבל כאן נכנס לו עניין עתיק יומין שמלמד אותנו על האופן שבו שימוש לא מושכל בטכנולוגיה לפעמים מקלקל פונקציות במקום לתקן.

כשאני מקליד את רצף התווים 🙂 הוא מפעיל רשת שלמה של אסוציאציות. כשאני קורא אותו אני יכול לקרוא לתוכו המון סוגי הבעות, המון סוגי פרצופים, מחיוך עדין, דרך צחוק מגחך ועד צחוק מתגלגל ורועם. אבל הסימן הזה שמחזיק בתוכו עומק רגשי ומנטלי של אלפי סמיילים שקיבלתי והקלדתי לאורך השנים באנספור מצבים מצומצם כשאני רואה את הסמיילי של הגוגלטוק לכדי הבעה אחת חדגונית ומחוסרת חיים.

כשאני מקליד את הסמיילי המופשט הזה שמורכב מסוגר ונקודותיים, דווקא בגלל שהוא לואו-טקי כל כך הוא משמש כסמל שאפשר להלביש עליו כל משמעות כמעט, היי-טק עמוק של השפה. אי אפשר לחשוב שאתה צוחק צחוק רועם עם הסמיילי הצהוב של הגוגל טוק. וזה לא רק זה, הוא אפילו לא נראה כמוני, וזה די ברור…

שמעתי את מפתח המשחקים וויל רייט מדבר פעם על כך שבפיתוח משחקים צריך למצוא איזון מאוד עדין בין המחשה לבין פירוט יתר. הדמויות ב-Sims לדוגמה מצוירות כך שיהיו מציאותיות ברמה מסוימת, אבל ברגע שמגיעים לרמת פירוט גבוהה מדי, היפר-ריאליסטית – לא נותר מקום לשחקן בשביל להשליך את עצמו על הדמות. הדמות הופכת ברורה מדי ואחרת מדי ממה שביקשת להביע – היא כבר לא נותנת רווח מספיק לדמיון שלנו. נדמה לי שזה מה שקורה עם הסמיילי החדש של הגוגלטוק.

13 בינואר 2008 – 18:39 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (2)

עולם המחר

יש בעולם כמה וכמה ערים שנחשבות למופת של קדמה טכנולוגית. טוקיו, סינגפור, הונג קונג, שטוקהולם, סן פרנסיסקו ובייג'ינג הן רק כמה מתוך רשימה של הערים המתקדמות ביותר טכנולוגית שבחר המגזין האוסטרלי The Age.

סונגדו החדשה. כמו סרט מד"ב (צילום: האתר של סונגדו החדשה)

אבל כל הערים האלה נראות מיושנות כמו סוסיתא לעומת New Songdo. סונגדו החדשה, שזכתה כבר להקרא הגאגד'ט הגדול בעולם, היא עיר שמוקמת בימים אלו בדרום קוריאה בעלות שההערכות לגביה נעות בין 25 ל-40 מיליארד דולר. על פי הפרסומים מדובר בפרויקט הנדל"ן הפרטי הגדול ביותר בעולם.

סונגדו החדש בנויה כעיר העתיד המושלמת, על פי הקונספט של Ubiquitous City, עיר שהמחשוב בה נמצא בכל מקום ושכל פחית קולה כוללת כנראה איזה שבב RFID שמוודא שהיא נזרקה לפח המחזור הנכון. כלל מערכות המידע בעיר עתידות להיות מחוברות זו לזו: מהמערכות הרפואיות, דרך המערכות העסקיות ועד למערכות הדיור של התושבים.

התושבים בסונגדו החדשה נהנים מטכנולוגיות ועידת וידאו המוטמעות בבתים. בנוסף מקבל כל תושב בניו סונגדו כרטיס חכם שאפשר להשתמש בו באופן חופשי למגוון צרכים: כדי לעלות לרכבת, לשלם על חניה, לראות סרט, לשאול אופניים או אפילו אחת מהמכוניות החשמליות הזמינות להשאלה לתושבי העיר.

איפה נרשמים? ובכן, בקוריאה אפשר כבר היום. כשתושלם זו ב-2015 יגורו בה כ-65,000 איש וכ-300,000 איש יבואו לעבוד בה. אצלנו אפשר בינתיים לבקר באתר של סונגדו החדשה הוירטואלית. אל תדלגו על סרט הפתיחה, שמציג את סונגדו החדשה עם מוזיקת מתח בסגנון שמזכיר סרט מדע בדיוני של שפילברג.

בנענע10 התפרסמה היום כתבה שלי על אומת הטכנופיליה הדרום קוריאנית – להמשך קריאה

11 בינואר 2008 – 14:33 קטגוריות: טכנולוגיה | תגובות (3)

עידן פייסבוק של הפוליטיקה

הבחירות בארה"ב עדיין רחוקות, אבל אם זה תלוי באתר פייסבוק, ברק אובמה כבר מנצח. אובמה נהנה בשלב זה מ-210 אלף תומכים ברשת החברתית, בעוד להילארי קלינטון יש "רק" 61 אלף חברים.

בחירות 2004 התאפיינו כבחירות הראשונות בהן זכו הבלוגים להשפעה ניכרת. מעבר להמשך התגברות ההשפעה של הבלוגים על הפוליטיקה האמריקנית, עושה רושם שהבחירות הנוכחיות יהיו הבחירות הראשונות שבהן רשתות חברתיות יזכו למרב ההשפעה.

כמו שמציין העיתונאי אילן גורן, "מהדורת איי.בי.סי מוגשת בכל ערב על ידי עיתונאי מאפיר שיער ורב זכויות בשם צ'רלס גיבסון. הדגש הוא על כל ערב. בערוץ הפוליטי של פייסבוק מבזקים עולים כל כמה דקות, סקרים מתעדכנים בכל פעם שנער בניו המפשייר מקליק "בעד" או "נגד". על כן הבחירה האמיתית במירוץ 2008 – שפן מקוון או צב שמתעדכן אחת ליממה".

מותר גם לשאול מה כל זה אומר על איכות הדיון הפוליטי שלנו. בספר 'בידור עד מוות' מתאר מבקר התרבות ניל פוסטמן את התדרדרות שעברה על השיח הפוליטי. לדבריו, אם במאה ה-19 ניהלו מועמדים לנשיאות דיונים פומביים בני 7 שעות, היום בעידן הטלויזיה של המאה העשרים הפכה הפוליטיקה לדיון המושתת על תדמיות ופרסומות מניפולטיביות של 30 שניות.

פייסבוק מייצג עידן חדש בפוליטיקה: עידן הרשתות החברתיות. מצד אחד הדיון הפוליטי מתדרדר עוד יותר: התמיכה בפוליטיקאי חדלה להתבטא בפעילות ממשית. עתה היא הקלקה על תמונה של הפוליטיקאי שבחרת להיות חבר שלו, כנראה בגלל שזה נספר כקול, הצבעה בסקר או כעדכון סטטוס.

ומצד שני, רשתות חברתיות יכולות להיות במיטבן פלטפורמה לשיח פוליטי מעורב יותר מזה של עידן הטלויזיה- כזה שמאפשר שיח של רבים אל רבים ודיון משותף. אם הבלוגים אפשרו למצביעים להביע לראשונה להביע את דעתם מחוץ לתקשורת הממוסדת, הרי הרשתות החברתיות מאפשרות להן להתאגד בקבוצות וליצור שיתופי פעולה פוליטיים הדוקים וזמינים יותר.

כך או כך, בין אם פייסבוק תהווה חוליה נוספת בהתדרדרות רמת הפוליטיקה ובין אם תיתן לה דחיפה חדשה – בפייסבוק אובמה מנצח.

למאמר המלא לחצו כאן

9 בינואר 2008 – 18:52 קטגוריות: טכנולוגיה | תגובות (1)

חג המרחב הציבורי

ה-1 בינואר הוא לא רק התחלה של שנה חדשה עם תוכנות, מוזיקה, סרטים וספרים חדשים; זהו גם התאריך שבו יצירות רבות מהעבר התרבותי של המין האנושי הופכות לנחלת הכלל וזמינות חינם.

ברוב מדינות העולם תקף חוק זכויות היוצרים 50-70 שנה לאחר מותו של היוצר, כך שבסיום 2007 ותחילת 2008 פג תוקפן של זכויות היוצרים על עבודותיהם של יוצרים שנפטרו ב-1957 וב-1937. השנה מועשר ההיצע בתכנים של הפסיכיאטר והאיזוטריסט האוסטרי וילהלם רייך, המלחין הפיני יאן סיבליוס, הסופר הרוסי יבגני זמיאטין ואינספור אחרים.

מהרגע שיצירה הופכת לחלק מנחלת הכלל, מותר להעתיק ולהפיץ אותה באופן חופשי והיא הופכת לחלק מהמורשת התרבותית המשותפת של האנושות. אגב, נכון להיום, בגלל הגידול האקספוננטיאלי בכמויות המדיה שהאנושות מייצרת, רק 15% מהספרים הם חלק מנחלת הכלל.

להמשך המאמר באתר נענע10

8 בינואר 2008 – 18:26 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (2)

מסיבת עיתונאים אינטרגלאקטית

7 בינואר 2008 – 22:30 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (1)

הסימולקרה ששמה בריטני ספירס

ביקורת הזויה על האלבום החדש של בריטני ספירס ועל התופעה בכלל

בשנים האחרונות אני עוקב בעניין הולך וגובר אחרי התופעה הקוסמית ששמה בריטני ספירס. מאשפוז, לגילוח ראש, להכאת פפראצי – בריטני הולכת וממצבת את עצמה כתופעת התרבות הפופולרית החשובה ביותר של האלף הנוכחי, הסמל המושלם של עשור הסימולקרה.

נוסטרדמוס חזה שסוף העולם יגיע ב-1999. הדעה הרווחת היא שזה לא קרה, אבל במקרה או שלא במקרה, 1999 היא גם השנה שבה פרצה בריטני ספירס, לילית המודרנית לתודעה הציבורית עם האלבום שלה ."… baby one more time"

בריטני זועקת לעזרה
בתחילת דרכה בריטני לא הייתה יותר מעוד אייקון סקס-פופ שקל לשנוא אותו – דוגמה לאופן שבו בעולם החדש של שנות ה-2000, הפלסטיק מאכל את הטבעי. אבל כמו מדונה לפניה (רק בצורה מעודכנת ואגרסיבית יותר) בריטני ידעה מאז להמציא את עצמה מחדש בתדירות הולכת וגוברת. הפעם הראשונה שהיא לכדה את תשומת ליבי הייתה ב-2003 כשיצא הסינגל Toxic. בשיר הזה, שאני אישית מחשיב אותו כשיר הטוב ביותר של האלף הנוכחי עד כה היא זכתה לנצחיות.

Toxic, סימן את תחילת עידן הסימולקרה של בריטני. היא שחקה שם סוכנת חשאית שמחליפה זהויות ומשחקת בגברים, אבל כבר שם אפשר היה להרגיש משהו אפל בהרבה שמתרחש מאחורי הקלעים. התופעה ששמה בריטני ספירס החלה לצאת מכלל שליטה. היא הזכירה צעצוע שהטעינו אותו ביותר מדי חשמל והוא מתחיל להוציא ניצוצות ולקצר. הריון רדף הריון, נישואים וגירושים, ואשפוזים – ובמקביל תדמית סקסית חדשה שהלכה והתלכלכה במהירות מעוררת אימה ממש.

כל התהליכים הללו רק גרמו לבריטני להראות אנושית יותר. המהלכים הנואשים שלה נראו כמו התרסה כנה מול העולם שהעמיד אותה במקום בלתי אפשרי – ואפשרו לצופים להרגיש כאילו הם מביטים לתוך נשמתה.

בריטני הייתה הצעצוע של האנושות. כמו תופעות כוכב נולד אחרות (ובריטני הייתה כוכב נולד במהותה) הדבר המרתק כאןהיה לראות ניסוי בבני אדם – לראות מה יקרה לילדה הקטנה והקדושה הזו שחדרה לתוך היכלות הכסף והסטרא אחרא ולראות האם תצליח להחלץ משם, באיזה נזקים נפשיים וקארמטיים ומה יעלה בגורלה. לכן הרגע המזעזע ביותר בקריירה של בריטני היה כנראה גילוח הראש שלווה באשפוז בינואר 2007. המשמעות של האקט הזה הייתה יותר מהרס עצמי – בריטני רצתה לשבור לאנושות את הצעצוע שלה.

היה באקט הזה משהו תמים ונואש כל כך, זעקה אדירה לעזרה של מישהי שאיבדה את דרכה בשידור חי ובכל מקום שהיא מביטה היא רואה רק עוד ועוד מסכי טלויזיה מסנוורים שמקרינים לה חזרה את התדמיות המסונתזות של עצמה. התופעה המזעזעת והמרתקת הזו גרמה לך הצופה לרצות לקפוץ לתוך הטלוויזיה לדחוף את כל צלמי הפארפרצי הצידה ולהציל את הילדה המסכנה הזו מעצמה. זה היה כאילו שמתוך ציפוי הפלסטיק זועק לו זרע החיים והניצוץ האלוהי דורש להשתחרר.

אם תשוו את גילוח הראש של בריטני ספירס לתספורת של נינט תדעו מה ההבדל בין תרבות הפלסטיק האמריקאית שעוצמות הסטרא אחרא שלה מעבירות לך צמרמורות בגב לבין תרבות הפלסטיק הישראלית שמקסימום גורמת לך לרצות להקיא. לכן בריטני היא אלמותית ונינט מעניינת בערך כמו קרם לחות חדש של קרוליין.

בריטני בהיכל המראות הסימולקרי
Blackout, האלבום החדש של בריטני הוא לא רק אלבום דאנס מצוין שנשמע כאילו הופק מוזיקלית על ידי בליעל בכבודו ובעצמו, הוא גם חוויה אנושית ומיסטית אפלה ויוצאת דופן. הנושאים העיקריים באלבום הזה הן ההסחפות של בריטני לתוך מחוזות הנפש של השטן בעודה נאבקת על נשמתה ונאבדת בתוך ים סימולקרה שאינה מאפשר לה עוד לראות דבר מהוויתה בבירור.

בריטני מזכירה לי יותר מכל את לינדה פוקס, הזמרת הסימולקרית והטרנס-יקומית מתוך "הפלישה הקדושה" של פיליפ ק. דיק. דיק התעקש שאם אלוהים מגלה את עצמו בפנינו היום הוא עושה זאת בצורה של פרסומת והשירים והקליפים של בריטני שהם כמו שידורים ישירים מתוך מצודת הסטרא אחרא הם כמה מהטקסטים המיסטיים המטלטלים יותר שפיתחה האנושות באלף הנוכחי.

בסינגל הראשון מתוך האלבום, Gimme More היא מתייחסת לתאבון חסר הגבול של האנושות לצרוך עוד ועוד ממנה. האנושות שמכורה למוצר הסינתטי ששמו בריטני ספירס בולסת את בריטני לדעת. יש משהו מצמרר באיך שבריטני מתארת את היחסים שלה עם המאזין "I see you/ And I just wanna dance with you/ Everytime they turn the lights down/ just wanna go that extra mile for you/ you got my display of affection/ feels like no one else in the room". יש משהו מצמרר בדיבור הזה שהוא כאילו פרטי למאזין ולמעשה מכוון לאנושות שלמה שכמהה לתשומת לב מ"בריטני", תדמית סימולקרית של ישות שכלל אינה קיימת. אבל בריטני מבטיחה לתת לכל אחד את האהבה שהוא זקוק לה, אפילו אם היא תמות בדרך. בריטני היא ישוע המודרני המבטיחה להקריב עצמה על מזבח הסימולקרה למען האנושות המבקשת לצרוך אותה למוות.

השורות "center of attention, even when you're up against the wall/ you got me in a crazy position/ if you're on a mission/ you got my permission" מדברות על הנסיכה הנמצאת במרכז תשומת הלב אבל לכודה בו זמנית במצב בלתי אפשרי, עמדה מטורפת. כשהיא פונה במילים "אם אתה במשימה, יש לך את הרשות שלי" היא מתכוונת כמובן למשיח שאליו היא פונה בעזרת שיר בקריאה לחלץ אותה ולגאול את האנושות.

התייחסויות לאובדן המהות הפנימית ולהפיכתה של בריטני להיכל מראות חסר מקור של תדמיות מסונתזות ממלאות את האלבום הזה. בחלקים מתוך הקליפ של Gimme More בריטני נראית מסתודדת עם כפילות שלה, קשה לדעת מי זו בריטני ומי זו לא, ההרגשה הכללית היא של אובדן אוריינטאציה פנימית ושכחה עצמית באופן שמזכיר קצת את Deeper and Deeper, אחד הקליפים האפלים והמופלאים יותר של מדונה.

השיר "Piece of me" מתייחס להפיכתה של בריטני למוצר צריכה בצורה ישירה עוד יותר אפילו. במהלך השיר היא שרה על האו�
�ן שבו ישותה נשברה לרסיסים סימולקרים, חלקי תדמית מפוזרים. בקליפ עצמו היא מפרישה עוד ועוד תדמיות של עצמה מקמטת אותן ומשליכה אותן מאחוריה כאילו היא משליכה גלגולים ממעגל הקארמה. הרושם הכללי הוא שבריטני עזבה את מחוז בני האנוש והיא במהלך של התעלות רוחנית המתרחש בתוך מדיומים דיגיטליים ושבמהלכו היא הופכת למהות קוסמית מזוקקת שבהתהוות בלתי נגמרת – מה שדלז וגואטרי מכנים אותו Becoming Imperceptible.

כולנו בריטני
מה שיפה במיוחד בבריטני הוא שעד עכשיו היא משחקת באופן מעורר הערצה על הגבול המופלא הזה שבו לא ברור האם היא מטומטמת, גאונה, עושה הצגות יח"צ או זועקת לעזרה. מצבה הפנימי של בריטני הוא בו זמנית שמור יותר מהכפתור הגרעיני האדום וגם גלוי וחשוף לעולם כולו. אפשר להקרין על בריטני כל דבר כמעט – ולכן היא מצליחה להיות הפנטזיה של הפלנטה כולה.

ביוטיוב ניתן למצוא את הקליפ הזה שבו רואים את ספירס יושבת לבדה בחדר קטן עם אדם לא ידוע שמצלם ומתוודה "אני מרגישה כאילו אני מחמיצה משהו בחיים", בתוך הרגע האינטימי כל כך הזה (שמשודר כמובן ביוטיוב) היא מדברת על כך שהיא מאמינה שיש קיום אחר ואפילו מזכירה את האפשרות לנוע דרך הזמן והחלל. היא נשמעת אבודה כל כך, קרובה כל כך ורחוקה כל כך, ושוב חוזרת האשליה הזו– כאילו בריטני צריכה שיצילו אותה, כאילו היא נאבקת להשתחרר מול העולם כולו בשידור חי.

אבל את מי צריך להציל? גם בקליפ ביוטיוב קשה להיות בטוחים אם זאת בכלל באמת בריטני או רק מישהי שדומה לה – עוד אחת מההופעות הסימולקריות שלה.

בסוף השבוע האחרון בריטני נלקחה שוב מביתה על אלונקה והיא מאושפזת כרגע בבית חולים לאחר סדרת תקריות מסתוריות למדי, כרגיל. הלב נכמר על הבחורה הצעירה הזו שכאילו נושאת את כל סבל הקפיטליזם על כתפיה. היא אולי הדוגמה הברורה ביותר לכך שהסלבריטאיות היא אחד מהניסויים האכזריים ביותר שאי פעם נעשו בבני אדם, ניסוי שהאנושות כולה מעורבת בו.

בריטני ספירס היא מבחן רוחני לעצמה ולאנושות כולה. זה הולך להגמר בהתאבדות, בחזרה בתשובה או בגאולה. בינתיים בריטני תמשיך להיות הדימוי הטוב ביותר שאני מצליח לחשוב עליו למאבק הרוחני שהאנושות נמצאת בו בימים אלו.

מפורסם תחת רשיון cc-by-sa