יואב בן דב כתב בזמנו מאמר שבו הוא מחלק את ההיסטוריה של התרבות שלנו והדימויים של המחשבה שלה לשלוש תקופות: האורגנית, המכאנית והדיגיטלית. האוריינטאציה של הדברים הללו נראית לי באופן כללי נכונה מאוד (עד כדי כך שאני משתמש בה מזה שנים כהנחת יסוד במחשבה שלי, ונזכרתי רק עכשיו כשאני כותב את הפוסט הזה שהאבחנה הזו לקוחה במקור מבן דב).
בהקשר הזה חשבתי בסוף השבוע על שלושה דגמים של יהודים המקבילים שלושת השלבים האלה. שלושת הדגמים הללו מאפשרים לראות את היחסים שבין היהדות לבין הטכנולוגיה שהקיפה אותה לאורך העידנים התרבותיים, או במילים אחרות מהווים מעין קריאה מקלוהניסטית ליהדות.
היהודי האורגני – היהודי האורגני הוא מה שנקרא לעיתים היהודי הפשוט. זהו יהודי שהיחס שלו אל הדת הוא יחס "אורגני" – כלומר טבעי, ישיר, בלתי מקובע ועדיין לא מלאכותי'. היהדות האורגנית (ומדובר כאן על התקופה התלמודית עד תקופת הראשונים אך יותר מכך בתקופה המקראית) היא יהדות בלי גבולות ברורים, יהדות שהמאמין יכול עדיין לעצב אותה בצורות שונות בהתאם להבנתו – באופן הנגזר מהקיום הפרה-תעשייתי והקרוב יותר אל הטבע [אגב, צורת הטכנולוגיה שמשחקת את התפקיד המרכזי ביהדות הזו, ובמידה רבה עד היום היא המצאת הכתב, אבל לזה לא נכנס כאן מפני שזה דורש מאמר אחר לחלוטין]. זה מתחיל בקשר הישיר והייחודי לכל אדם של דמויות המקרא עם האלוהים, המשך בנטיות האנרכיסטיות של התלמוד כמו רבי יוסי הגלילי שהיה אוכל חלב עם בשר עוף ועד ועד לתיאורי היהודים הפשוטים בסיפורי הבעש"ט. היהודי האורגני מבטא תפיסת עולם שבה הדת הינה עדיין חלק טבעי ובלתי נפרד מעולמו של האדם והיחסים בין אדם לאלוהיו הם יחסים אורגניים, חיים ומשתנים ממש כמו החיים עצמם.
היהודי המכאני – עם טכנולוגית הדפוס שלגביה מציין מקלוהן שהיא הטכנולוגיה הראשונה שהציגה את הקונספט של הסרט הנע, הסמל העיקרי של המהפכה המכאנית והתעשייתית, אנחנו נעים לקראת סוג חדש של יהודי: יהודי סרט נע, יהודי שנוצר בפורמה קבועה.
האחדת הגרסאות של הטקסטים התלמודיים [ואחרים] אשר התרחשה בעולם כולו בעקבות המעבר לדפוס גרמה להאחדה של הנורמות ההלכתיות כפי שקורה באורתודוקסיה שהיא תוצאתה הישירה של המעבר לעולם הדפוס (אף שהיא תוצאה מאוחרת שארך כ-4 מאות עד שהבשילה). התגבור העצום של האפשרויות לפרסם ספרים הוביל לפרסום של עוד ועוד הלכות וספרי הלכה שהרחיבו את תחום שיפוטה של ההלכה לכל חלק בחיי היום יום מתוך נסיון להכניס כל מעשה ומעשה במסגרת מחשבה הלכתית סטרוקטורלית. התוצאה הייתה כמובן האחדה נוספת של הדפוסים הדתיים.
בהקשר של הקשר בין טכנולוגית הדפוס לבין היהודי המכאני יש לשים לב למשמעות המילולית של המילה 'דפוס'. היהודי המכאני, הוא היהודי האורתודוקסי (ואני כמובן איני מתכוון ליהודי מקיים המצוות, אלא להגדרה של האורתודוקסיה כתנועה היסטורית-אידאולוגית שתחילתה במאה ה-19) הוא יהודי של דפוסים, של נוסח קבוע, תוצר של האחדת האותיות של טכנולוגית הדפוס.
היהודי הדיגיטלי – היהודי הדיגיטלי צומח בסביבות סוף המאה העשרים עם התרחבות הדאטה-ספירה ובעיקר טכנולוגיות המחשוב והתקשורת של הרשת ועם הצמיחה של מעמד חדש של יהודים שגדל במרחבים הווירטואלים. בתוך העולם הפוסטמודרני, היפרטקסטואלי והמלונקק של היהודי הדיגיטלי הנסיון להגדיר דרך אחת אחידה ובעלת מאפיינים קבועים מאבד שוב ממשמעותו. אמונה, כל אמונה יכולה להיות בעלת משמעות רק כאשר היא עומדת בקשר עם נקודות אחרות על הרשת, וכאשר היא בתנועה מתמדת – אחרת היא פשוט משעממת.
היהודי הזה שיש נקודות דמיון בינו לבין היהודי הניו-אייג'י הוא יהודי שהיהדות שלו היא ריזומטית, מקושרת לאנספור תכונות וזרמים בתוך היהדות ומחוצה לה. הוא לוקח רעיונות מדתות, פילוסופיות ותנועות רוחניות אחרות ומשלב אותם בתוך היהדות. למעשה זהו יהודי מאש-אפ.
רובה המוחלט של היהדות תקוע עדיין בשלב המכאני והסימפטום הברור ביותר לכך הוא כמובן ההתנגדות של רובה של האורתודוקסיה לאינטרנט וההאחזות שלהם בספר ובטכנולוגיות הדפוס. ההאחזות הזו בספר נראית לי בזבוז אנרגיה. מבחינת הערכים היהודים הבסיסיים של ניתוץ עבודת האלילים, הגלות והגאולה, ותפיסת היקום כטקסט חי מהווה המרחב הווירטואלי שיקוף מוצלח עוד יותר מזה של הספר שבו התאהבה כל כך היהדות במאות השנים האחרונות. אבל אני לא מודאג, מסביבי צצים כל העת יותר ויותר יהודים דיגיטלים. מבחינת רבים שנולדו מחוץ למערכות הדתיות האורתודוקסיות והדוקטריניציה שלהן ובחרו בכל זאת לגלות עניין ביהדות נראה שזו האפשרות היהודית הרלבנטית היחידה. היהדות הדיגיטלית הזו עושה לי חשק לחזור ולבחור שוב ביהדות, יהדות חדשה ומאתגרת במובן החיובי של המילה שתוכל להוות שוב בשורה רעננה מציון.
-
על עידו הרטוגזון
-
רסס לבלוג זה
-
פרויקטים נוספים שלי
טכנומיסטיקה 