טכנומיסטיקה

מתחתן הערב

עוד 10 שעות לחתונה שלי היום בערב. התעוררתי פעמיים בלילה, מה שמאוד לא רגיל. הפעם הראשונה קרתה לי שעה אחרי שהלכתי לישון. קמתי מהמיטה ובדקתי שלושה שעונים עד שהשתכנעתי שהשעה היא באמת רק אחת וחצי בבוקר. אני מרגיש דריכות, ציפיה, יראה, אהבה וגם קצת מבוכה – אולי ככה זה צריך להיות.

יש עוד המון מלאכות רוחניות לעשות היום, אבל אחת מהן שקלה לי יותר, ובאה לי יותר בדבקות ובאופן טבעי, היא לכתוב. אני יושב כאן ושומע מוזיקה מתוך Neon Genesis Evangelion, שתהיה גם בחתונה הערב. זה תענוג. ורציתי לכתוב כאן רגע לפני שזה קורה על ניסיון מעניין שחוויתי בשבוע האחרון.

אפרת, אישתי מהיום בערב, בעז"ה, היא חוזרת בתשובה ואנחנו מדקדקים יחסית בהכנות הרוחניות לחתונה שעל פי היהדות. אחד הדברים שאנחנו מקפידים בהם הוא המנהג האשכנזי שלא יראו החתן והכלה זה את זו שבוע לפני החופה.

מכיוון שבמשך שנים ארוכות שאפרת למדה במדרשה בירושלים ראיתי אותה בממוצע פעם בשבוע, אנחנו די רגילים למרווח הזה, ולכן הלכנו עם המחמירים יותר במנהג ואנחנו נמנעים גם משיחות טלפון. אנחנו מתקשרים רק בעזרת SMS, אימייל וגוגל-טוק.

מי שקורא את הבלוג הזה ואותי בעקביות כבר קיבל אולי מתוכם את הרעיון הזה שעובר לי כמו משאית רועשת בראש בתקופה האחרונה שהיהדות היא דת של ניסויי מדיה, ובעלת הרבה מודעות למדיות שסביבנו. השבת על פי תפיסה זו היא יום המוקדש למודעות למדיות והאופן שהן פועלות עלינו. אנחנו מנתקים את עצמנו ממדיות חיצוניות (כל אמצעי התקשורת והאלקטרוניקה המודרנים) ובאופן כזה מתחברים למדיה הפנימית של הנשמה היוצרת (ויש עוד הרבה מאוד מה לכתוב בנושא, שאני מקווה שאוכל עוד להוסיף בעתיד).

גם את חוקי הנידה והכשרות, שני הבסיסים האחרים של הבית היהודי על פי האורתודוקסיה ניתן לראות כסוג של ניסויי מדיה. הנידה והכשרות מתייחסות לתאוות המין ותאוות האוכל, שתי התאוות הגופניות הראשונות במעלה של האדם. הכוונה בחוקי הנידה והכשרות היא ליצור מעין וויסות ומחזוריות בתוך צריכת המדיות הללו.

על ידי ההפיכה של המין והמזון לדבר שמוגבל בשעות ובזמנים מסוימים אנחנו הופכים אתם לחלק ממחזור הטבע שאבד לנו בעידן המודרני [שבו הנקבה האנושית בניגוד לחיות בטבע, מוכנה תמיד לזיווג. ואילו הפירות והירקות בניגוד לטבע – זמינים תמיד בסופרמרקט, בכל עונות השנה] מה שמצוות הנידה והכשרות אומרות לנו הוא שהאדם אינו אמור לוותר על המדיות הללו אלא להפוך את הצריכה שלהן למודעת. שלא לקבל אותן כמובן מאליו ולשלוט בהן. היהדות, במובן הזה, היא סוג של תרופה לציבליזציה.

באופן דומה ניתן לראות גם את ההמנעות מקשר בין חתן ובין כלה בשבוע לפני החתונה. בעצם גוזרים על עצמם החתן והכלה המנעות מחמשת המדיומים שבאמצעותם הם צורכים את ה"תוכן" שנקרא האהבה. חמשת המדיומים הללו הם חמשת החושים. החתן והכלה אינם רואים זה את זה. הם אינם שומעים זה את זה. אינם מריחים זה את זה. אינם חשים זה את זה. ואינם טועמים זה את זה (אגב, מעניין לציין שחוש הטעם הוא החוש היחיד שהוא אקסקולוסיבי לחלוטין. כלומר, אנחנו שומרים אותו רק לאנשים שאותם אנחנו אוהבים).

בעצם המדיום היחיד שבעזרתו אנחנו צורכים את האהבה שלנו הופך להיות המדיום הטקסטואלי. התקשורת מתנהלת על בסיס טקסטואלי בלבד. זה מעניין כי זה יוצא מאוד יהודי (אף על פי שזה מנהג חדש, למיטב ידיעתי. בעבר לא היה SMS וגוגל טוק, אם כי אולי השתמשו במכתבים ופתקים. אולי מישהו אחר יודע.).

הטקסט נחשב ביהדות למהות הרוחנית הגבוהה ביותר המנותקת לחלוטין מעולם החושים והצלם. זהו המדיום של אש שחורה על גבי אש לבנה שבו מופיעה המהות האלוהית. מעניין שהיהדות מגבילה את התקשורת בכל המדיומים מלבד הטקסט ובכך היא אוסרת על החתן והכלה לתקשר בשבוע של החתונה באף שפה אחרת מלבד שפת הנשמה.

ואתם שואלים אם זה עובד? בטח שזה עובד. במקום שהיינו ביחד כל השבוע לפני עסוקים בהמון סידורים ומרוטי עצבים – אני מלא בגעגועים וכיסופים. יש להם שכל לפעמים, ליהודים האלה.

בינתיים, עם זאת, הבטן מציקה לי (אני גם צם), והכתיבה עוזרת לשכוח מזה גם. גם הצום הוא כמובן ניסוי מדיומיאלי. בנוסף ל-5 צומות מהמדיומים של החושים אנחנו גם מנתקים את המדיה של האוכל. ההרגשה בהקשר הזה היא מאוד אוונגליונית (בהקשר היפני, לא הנוצרי), משהו בין חיה גוססת, לחיה שנלחמת על ההשרדות שלה לקראת טרנספורמציה לרמת מודעות חדשה.

זהו, בוקר טוב עולם. הלילה הנשמה שלי נולדת מחדש. זה נורא אוונגליוני כי אני מרגיש כאילו קורעים אותי מכל הכיוונים, ממש כמו בניאון ג'נסיס אוונגליון. ברגעים אלו הנשמה שלי משוגרת אל תוך רובוט האווה ועוד רגע אנחנו עומדים לעבור אומגה פוינט בזעיר אנפין [ומי שאין לו מושג על מה אני מדבר שירוץ לקחת את ניאון ג'נסיס אוונגליון מהאוזן דחוף!], תהליך קריעת ים סוף שבמהלכו תאחד האלוהות את הנשמות לכדי יישות חדשה.

התהליך הזה הוא לא רק תהליך גאולי כמו שנוהגים הרבנים לומר בהזדמנויות כאלו (ואמרתי גם אני בהזדמנות אחת שבה יצא לי לחתן). בדיוק כמו הגאולה עצמה (שהחתונה היא סמל לה) זהו גם תהליך אפוקליפטי. בדיוק כמו חוויות פסיכדליות אחרות החתונה מסמלת לנו שהמעבר לרמות תודעה גבוהות אינו נטול כאב הוא תהליך שבו מופשטות פיסות עור מתוך הגוף שלך ונקרעים מעליך האיברים הרוחניים והמדיומיאלים שלך על מנת לברוא אותך מחדש בגרסה חדשה. ישות 2.0

כל הכבוד לחוכמתו הגדולה יתברך, הבורא את האדם שוב ושוב במהלך ימי חייו
איחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בייסורים ואהבה הוא נקנה
לאיחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה
לאיחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה
לאיחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה

9 בספטמבר 2007 – 10:35 קטגוריות: חיים | תגובות (22)

בטיחותיזציה

במהלך הגמר של כוכב נולד 5 שהזדמן לי לצפות בו עם חברים בשבוע שעבר היה תשדיר שירות אחד שתפס את תשומת לבי. זה היה תשדיר לבטיחות בדרכים עם הכותרת "לתת לילד עד גיל 9 לחצות את הכביש זה פשע". התשדיר המוגזם בעליל הזה מצטרף בסגנון לקמפיינים מוגזמים אחרים מהזמן האחרון כמו אלו שהשוו באופן שיטתי בין עברייני תנועה (וגם הזעירים שבהם) למחבלים. אבל מה שהיה מעניין בו בעיני, היה המגמה הכללית שלו במאבק שמתקיים כיום על פניה של החברה ובנסיון לבצע סטריליזציה של החברה.

כשהייתי בן 8 היה לחבר שלי עדי ולי מחנה צבאי קטן. חפרנו מערה מתחת לאדמה, יצרנו לעצמנו חרבות מעץ (לתוך חלק מהן תקענו מסמרים), היו לנו פגיונות וגם בקבוקי תבערה מאולתרים. זה היה ממש מחנה גרילה קטן לבני 8 – רק דבר אחד היה חסר לנו: אויב. הרבה זמן חיפשנו, עד שמצאנו את ליאור, אח של עדי, שהיה אז בן 14 והיה מוכן לשתף פעולה איתנו.

אני זוכר יום אחד שנלחמנו נגדו והוא יצא דרך החלון בקומה השניה של הוילה. עדי נעל את החלונות בקומה השניה וליאור עמד על אדן החלון בקומה השניה וצעק שנפתח לו. אנחנו מצידנו עמדנו למטה והתחלנו ליידות בו אבנים ללא רחמים. היינו בני 8. בסוף הכל נגמר בשלום…

זו אחת מכמה תקריות ילדות שהייתה בהם תחושת סכנה (אם כי במקרה הזה לא מצדי). אני זוכר את התקרית הזו בבירור, כאחד הזכרונות החזקים מהילדות שלי, אבל הסיבה שאני מספר אותה, היא שיש לי היום אחיינים בגיל 9, ולהם לא מרשים לחצות את הכביש.

אני בטוח שגם מי שגדל 20 שנה לפני היה בטוח שהילדים של הדור שלי הם חנונים. הנקודה היא שהחברה שלנו עוברת תהליך של סטריליזציה. ישנו ניסיון מתמיד להפוך את הכל לבטוח יותר ויותר. בהקשר הזה אפשר גם לראות חוקים כמו חוק קסדות האופניים או חוק האפודים הצהובים שעוברים מתוך הנטיה הטבעית של החברה שלנו לנסות לבטח כל דבר ולהפוך אותו לחסין מטעויות.

בכל מקום שאפשר להפוך דברים לבטוחים יותר נוטה החברה שלנו לעשות זאת. הטיעון של חסכון בחיי אדם נחשב טיעון מנצח שלא ניתן להתגבר אליו, ושגובר על כל טיעון אחר (מלבד הכלכלי כמובן). הנטיה היא לבטח את המציאות מבלי לקחת את ההשלכות הקיומיות של הבטיחותיזציה הזו בחשבון

הנקודה היא שלא ניתן להפוך את המציאות לבטוחה לחלוטין, כלומר אולי זה ניתן, אבל זו לא באמת תהיה מציאות ששווה לחיות בה – מציאות חיה. החיים מורכבים מאיזון עדין של סיכון ובטחון.
No pain, no gain.

אלא שכחלק ממגמת הכסת"ח הכללי, התיזה שמנסים למכור לנו היא שבכל מקום שבו ניתן להציל חיי אדם חייבים להציל אותם. לפי דעתי זו טעות חמורה. זה עשוי להשמע גרוע, אבל אני חושב שבין הברירה שכולם יסעו עם קסדות אופניים ושילדים בני 9 לא יחצו את הכביש לבין כך שכמה אנשים יאבדו את החיים שלהם, עדיפה האפשרות השניה.

בחברות קדמוניות יותר, או פשוט אמריקניות פחות, ילדים מסתובבים בצורה חופשית ונחשפים לחיים בצורה טבעית. מקלוהן כותב ב"המדיום הוא המסאג'" משהו שלא קשור באופן ישיר אבל נראה לי רלבנטי בהקשר הזה: "הילד' היה המצאה של המאה ה-17; הוא לא התקיים בזמנו של שייקספיר, נניח. עד לאותו הזמן הוא היה מוטמע בעולם המבוגרים ולא היה דבר שניתן היה לקרוא לו ילדות במונחים שלנו."

החיים שלנו כחברה אנושית בנויים גם על הבסיס של תחושת סכנה, חוש הרפתקנות ולפעמים אפילו כאב. העיקור של אלו מתבטא בעיקורה של האנושיות והוא פשע כנגד האנושות.

אני זוכר שלפני כמה חודשים הסתובבתי בירושלים העתיקה וראיתי שם ילדות חרדיות בנות 3 הולכות עם האחיות שלהן בנות ה-5 בסמטאות העיר חזרה לבד מבית ספר. הסמטאות של העיר העתיקה מפחידות הרבה יותר מהכביש ליד הבית בשכונה פה, אבל הילדות לא פחדו. הן הלכו ברחובות ושרו והקסימו אותי. אני מרגיש שתחושת החופש הזו, גם כשהיא מסוכנת יותר, שווה הרבה יותר.

חיים זה לחוות וכשאנחנו אוסרים על הילדים שלנו לצאת מהבית או לחצות את הרחוב לעולם שמצדו השני אנחנו משתפים פעולה עם לחץ חברתי שנועד להגן עליהם אבל בעצם מעקר את האפשרות שלהם לפתח עולם פנימי עשיר, מגוון, ספונטני ועצמאי.

אבל התקשורת המזדעזעת במקצועה אוהבת לעורר מהומת עולמים מהאבא ששוכח את הילדה שלו באוטו ולהכנס לפאניקה ופאראנויה מהאינטרנט, מסמים או מכל סוג של התנסות שמתרחשת מחוץ למדורת השבט.

מה שמזוין כל כך הוא שש מאות עד אלף אנשים מתים כל שנה מזיהום האוויר בערים הגדולות, הרבה יותר מילדים בני 9 שחוצים את הכביש או אנשים שמתים בגלל האינטרנט בעשור אבל זה לא מרשים את האנשים בחליפות ובמכוניות הגדולות. הפתרון שלהם הוא לא להפסיק את זיהום האוויר הזה שרוצח (לא במקרה, אלא שימו לב – בכוונה ידועה מראש) כמויות אדירות מתושבי הערים (לדוגמה בעזרת חוק למיסוי מדורג למכוניות על פי רמת זיהום האוויר, מסוג זה שנדחה לפני מספר שבועות על ידי הכנסת) – אלא לכלוא את הילדים ולאסור עליהם לעבור את הצד של הכביש לרחוב השני.

הניסיון הזה להפוך את הכל לאולטרא-בטיחותי מקסדות אופניים ועד להרגלי חציית הכבישים הוא שיעתוק מדויק של דרך החיים הרובוטריקית של האמריקאים. הפתרון שהרשויות מציעות הוא רמיסת ניצני החיים. העדיפות הראשונה היא תמיד לחסל את המקומות שבהם ישנה חיות מסוגים שלא מובנים להם, מסוגים שאין להן הצדקה מעשית אלא רק הצדקה של יצירתיות, אהבה וחיים ולגונן בתוקף על ההרגלים הסרטניים של הציביליזציה שלנו במיוחד אם הצידוק שלהם הוא קפיטליסטי.

הנסיון לסטריליזציה הוא הדרך הבטוחה למוות. בארה"ב תמותת התינוקות נמוכה למדי, לעומת זאת בבלקאן יש קבוצות רציניות של אנשים מתנהגים כמו פראי אדם ויורים באוויר בחתונות (לפחות אם להאמין לסרטים של קוסטריצה). איפה יש יותר חיים? איפה אנחנו נהיה מאושרים יותר? איפה נגשים יותר את האנושיות שלנו ואת זרע החיים שטמון בנו?

אני לא אומר שצריך לתת לכל ילד בן 9 לחצות כל כביש בארץ, אבל אני כן אומר שאנחנו לא נוכל לעולם להפוך את העולם שלנו לבטוח לחלוטין ואנחנו גם לא צריכים. עולם בטוח לחלוטין הוא עולם משעמם, כי כדי להפוך אותו לבטוח לחלוטין היו צריכים לעקר אותו מכל מה שדוקר או בולט ובקיצור מכל מה שמעניין.

אם יש לכם ילדים בני 9 אני מציע שתרשו להם לחצות את הכביש, תרשו להם לצאת לטבע עם חברים שלהם, גם לבד. תרשו להם לגלוש באינטרנט בחופשיות. ומצד שני אולי כדאי שתקחו את העצה שלי בערבון מוגבל. לי, כמו שכבר העירו, אין בכלל ילדים.

4 בספטמבר 2007 – 17:29 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (29)

Blogday 2007 – איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב בלוגים

הטקסט התפרסם היום באתר נענע10 לכבוד ה- Blogday

הרבה זמן התעצלתי לפתוח בלוג. בלוג היה מבחינתי דבר מגניב כזה שאנשים אחרים עושים. חוץ מזה שבתור עיתונאי, בלוגים יצרו אצלי משבר זהותי אמיתי. אם להאמין לתחזיות הזעם שהתפרסמו באופן תדיר בעיתונים, הרי בעידן הבלוגים שבו כל נודניק עם שלפוחית לוחצת בפה הופך להיות עיתונאי חובב, ימיו של מקצוע העיתונאי הם ספורים. למרות כל החיבה שלי לבלוגרים ולצרות שהם עושים לעיתונות הממוסדת לא יכולתי לשכוח שגם אני יושב על הענף הזה.

הפעם הראשונה ששקלתי לפתוח בלוג הייתה כשנפגשתי ערב אחד עם ההיפר-אולטרא-בלוגרית כרמל וייסמן. כבר ביקרתי כמה פעמים בבלוג של כרמל וכשכרמל סיפרה לי על איך שבלוג מאפשר לה ככותבת להתבטא בצורה חדשה, ובסגנון כתיבה ייחודי, וכשראיתי אצלה את הברק הזה בעיניים זה גרם לי לחשוב שאולי אני בכל זאת מפספס משהו. זה לקח לי עוד כמה שבועות של עצלות אבל בסופו של דבר פתחתי את הבלוג שלי בשכנות לכרמל באתר של רשימות.

אני לא חושב שהבנתי ממש מה זה בלוג כשפתחתי את הבלוג שלי. אני רציתי בעיקר שיהיה לי דף בית כזה עם לינקים לכל מיני דברים שכתבתי בכל מיני מקומות. לאורך השנים פיזרתי את הזרע שלי על פני דפים שונים ברשת ועכשיו רציתי ליצור לעצמי בית וירטואלי.

בהתחלה זה לא היה קל למצוא את הקול האישי שלי. הדברים שכתבתי נראו יותר מדי כמו כתבות, ופחות מדי כמו פוסטים. לכתוב בלוג היה נראה כמו עבודה נוספת, כאילו מעבר לכתבות שמצפים ממך לכתוב בעבודה, מצפים ממך עכשיו אנשים אחרים לכתוב עוד – אבל בחינם. איכשהו לא הבנתי למה אני צריך את זה.

ושוב פעם זו הייתה כרמל וייסמן שעשתה לי איזה סוויץ' בראש. בתחילת יולי, ביומיים הראשונים שלי בנענע נסעתי לכנס הבלוגרפנס ויצא לי לשמוע את כרמל מדברת על בלוגים ולדבר איתה על זה באופן אישי. היא אמרה לי שאנשים שכותבים לעצמם ולא מתקשרים עם הקהל שלהם לא באמת כותבים בלוג. ושבלוג זה יותר מסתם פורמט אינטרנטי – זה צורת תקשורת חדשה. בלב שלי ידעתי שגם אם היא לא התכוונה לזה ככה, בת'כלס היא מדברת עלי. כשאני כותבת בלוג זה לא כמו לכתוב מאמר, היא אמרה, זה כמו לספר משהו לחברה שלי. תנסה לכתוב כאילו אתה מסביר לחבר שלך משהו, הציעה לי.

חזרתי הביתה, וזה לקח עוד קצת זמן, אבל לאט לאט התחלתי לקלוט את הקצב החדש. זה לוקח זמן לקלוט שיש לך במה כל כך חופשית כדי לומר את מה שיש לך. אנחנו רגילים להיות מוגבלים על ידי עורכים, מגבלות מקום, מגבלות רייטינג, מגבלות החלוקה המדורית של עיתונים ועוד מליון גורמים אחרים.

אבל פתאום אפשר פשוט לכתוב. פתאום אפשר להפוךלתחנת שידור אינטרגלאקטית שמשדרת לכל היקום. הדף הראשון בוורדפרס הפוסט הראשון מקבל באופן אוטומט את הכותרת Hello World, והוא משקף כל כך את התחושה הזו כשפותחים בלוג, כאילו הנה נולדת מחדש – כאילו אתה מצהיר לראשונה על נוכחותך בעולם.

כשאתה מתחיל לקלוט שאתה קיים ושאתה יכול להתבטא בחופשיות ואף אחד לא מצר את צעדיך נוצרים כל מיני פוסטים שכמותם לא הייתי כותב לעולם לעיתונות הממוסדת. כמו מצעד 5 הפרסומות המגעילות ביותר,
מניפסט המגדיר את התכנות כזכות יסוד של האדם, פוסט התוהה למה הילדים היום כל כך דוחים
למה הילדים היום כל כך דוחים או תוכניות מפורטות למעבר דירה עתידי לג'ונגל.

אז בבלוג אולי לא סופרים את מספר הקוראים באלפים אלא במאות, אבל המאות הללו הם לפעמים יקרים לך לאין שיעור, כי הם לא נתקלו בדברים שלך במקרה סתם כי הם עברו באיזה אתר שהם נכנסים אליו לקרוא חדשות. אתה לא סתם כותב אנונימי מבחינתם. מתפתחת פה מערכת יחסים ייחודית בין כותב לקוראים, אינטימית הרבה יותר.

את הקוראים הללו אני יכול לאתגר בכל מיני בחינות שאני לא אעשה בעיתונות הממוסדת כי בחיים לא יתנו לי, ומצד שלי יש לנו מערכת יחסים שבה אני יכול ללמוד ולומד המון דברים חדשים מהקוראים שלי. הבלוג הופך לאיזשהו ערוץ לימודי משותף שאני אמנם מכוון אותו ברמה מסוימת אבל הוא גם יישות קולקטיבית משותפת של כל האנשים שמשתתפים בו. לאט לאט התחלתי להבין למה אנשים מספרים שהם מתמכרים לבלוגים שלהם.

בלוגים לא הולכים להחליף מחר את העיתונות הממוסדת. כפי שיותר ויותר אנשים שמו לב מאז אותם ימי ההפחדות של לפני שנתיים שלוש – הבלוגים הם עוד מדיה של תקשורת והמדיה הזו לא מחליפה מדיות קודמות אלא מוסיפה על שדה המדיה הקיים שלנו שכבה נוספת שמעשירה אותו. היא לא מחליפה כתבות, ולא מחליפה אימיילים – היא משהו אחר. דרך חדשה ומאוד חיה להתבטא. משהו שבין שיחה עם חבר לבין פרסום מאמר בעיתונות.

המדיה החדשה הזו מאפשרת מצד אחד העמקה, ומצד שני אינטימיות, היא מאפשרת חופש רב וגם קישוריות רבה. אני יודע שאני רק מתחיל להכיר אותה. אבל אני כבר יודע. אני אוהב אותה מאוד.

אגב, גם אתרשימת 5 הבלוגים שלי אפשר לקרוא בנענע. נראה לי שהשנה הלכתי יותר מדי על בטוח יחסית לחזון המקורי של הבלוגדיי. לא נורא, גם לזה לוקח זמן להתרגל.

31 באוגוסט 2007 – 14:19 קטגוריות: חיים | תגובות (4)

רשת חברתית שהיא שבת

הנה אתר שמצא חן בעיני במיוחד. מי שקרא את 'מהי טכנומיסטיקה' הפוסט הראשון שהתפרסם פה בבלוג וגם עקב אחר חלק מהדברים שכתבתי כאן יזכור אולי את האבחנה הבסיסית שהבלוג הזה מבוסס עליה. כלומר: שטכנולוגיה משמעה ריבוי, ריבוי איברים ופיצול בעוד מיסטיקה משמעה אחדות ושלמות (ויש עוד הרבה מה להרחיב בנושא, ונקווה שתהיה בעתיד הזדמנות).

עקרונית לשני העקרונות הללו ריבוי ואחדות יש מקום בהוויה האלוהית שאליה אנחנו מיועדים. הבעיה שהאנושות ניצבת סביבה היום היא שבעקבות מכשירי המידע שמקיפים אותנו אנחנו מאבדים את האיזון ומוצאים עצמנו מפוצלים יותר ויותר ושואבים את נקודת ההתייחסות שלנו מתוך מכשירים חיצוניים, או כמו שהחברה' ב- NoSo מכנים את זה: "כשאינך מלבגג, אתה יוצר וידאו או מפדקאסט או משוחח ב-Skype, שולח מסרים מיידיים, גולש באתרי הכרויות, סוחר במניות, משתף, נרשם, מוריד, מעדכן, מקשר, מאשר, מוסיף, בודק, שולח."

כל שפע הפעילויות הללו שמתחרות על תשומת הלב האנושית ונוגסות בה כל אחת באגרסיביות מותירות מעט מאוד מקום לאדם עצמו. שמעתי אתמול פודקאסט עם V. Vale שדיבר ב- R U SIRIUS Show (נשמע שהם נהנים שם בסן פרנסיסקו) על כך שאנחנו מגדלים דור שלם שאין לו כל עולם פנימי, שלא מסוגל לקרוא ספר בלי זמזום בלתי נפסק של מוזיקה ואמצעי תקשורת אחרים ברקע.

אבל כמובן זה לא בעיה דורית בכלל, כולנו נמצאים במאבק לתביעה מחדש של העולם הפנימי שלנו מול אמצעי המדיה שמנסים להשתלט עליו. אחד האתגרים הגדולים של העידן הזה הוא מה שהיה כל כך טריויאלי בעבר – לזכור לשמור על חלל פנימי, על יישות פנימית, או כמו שהפרק הראשון של האינטרגלאקטיק מכנה את זה – להתחבר לערוצי הטלויזיה הפנימיים.

השבת היא אחד הכלים החשובים בניסיון הזה של לשמור על ערוץ פנימי פתוח. בעולם שבו אנחנו שוכחים לנשום, השבת כופה עלינו באופן חיצוני (ולכן אנחנו צריכים אותה, כי אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים) לעצור את המרוץ. היא כופה אותנו יום אחד בשבוע שבו אנחנו לא יכולים להמם את עצמנו בסמדיה – אנחנו חייבים לבלות קצת זמן עם עצמנו, בלי הרעש החיצוניי המזמזם והנמשך שמונע אותנו בדרך מלהביט פנימה ולשמוע את הקולות הפנימיים.

הרבה זמן אני חוקר נסיונות טכנולוגיים ליצור טכנולוגיות מיסטיות – או טכנולוגיות שיהפכו את האפקט המפצל של הטכנולוגיה. הנה אחת, NoSo הוא אתר שהוא אנטי רשת חברתית שמטרתה לנתק אתכם מהרשתות החברתיות (כלומר לנתק מהריבוי) ולחבר אתכם לעצמכם. במובן הזה זוהי רשת חברתית שהיא מעין שבת אלטרנטיבית, רשת חברתית שהיא מעין עולם הבא.

לכתבה שכתבתי בנושא NoSo והשבת בנענע לחצו כאן

30 באוגוסט 2007 – 9:33 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (3)

כיצד לבנות מכונת זמן

פתחתי שבוע שעבר בלוג חדש באנגלית. יש לי כל מיני תוכניות גדולות למדי בשבילו, ובאותו הזמן אני גם לא לגמרי בטוח מהן, אבל יש. בכל מקרה, הפוסט הראשון הוא בנוגע לרעיון שהיה לי כבר מזה זמן מה, על איך אפשר לבנות מכונת זמן. זה לא מופרך כמו שזה שנשמע ויותר מזה אני מאמין שזה רק הגיוני שזה יקרה בשלב זה או אחר, ולאו דווקא עוד כל כך הרבה זמן.

כיצד לבנות מכונת זמן (אפשר גם להשאיר שם הערות באנגלית, למי שמתחשק. ואפשר כמובן גם פה 🙂 )

26 באוגוסט 2007 – 19:18 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (3)

מדיה רזיסטאנס – ראיון עם דאגלס ראשקוף – הגרסה המלאה

אנחנו חיים בתקופה שבה יסודות הקיום האנושי מותקפים על ידי משווקים ותאגידים שמנסים ללמד אותנו מה לחשוב ואיך לחשוב, מה לרצות ואיך לרצות. בין האדם הקטן לבין עולם המפרסמים והמדיה נוצר מירוץ חימוש, שבו המדיה מנסה כל העת להשתלט על התודעה של האדם בכלי נשק משוכללים יותר ויותר, בעוד האדם מבקש למצוא דרכים חדשות לאתר את הוירוסים שחברת הצריכה משתילה בתודעתו ולנקות אותם.

בסביבה התודעתית המאיימת הזו נחשב דאגלס ראשקוף לאחד ממבקרי החשובים ביותר של זמננו ואחד המגינים החשובים על החירות המחשבתית והחוזה של צורות תקשורת חדשות והוליסטיות יותר. מאז שנות התשעים פרסם ראשקוף שורה של רבי מכר וקומיקס – ביניהם הספרים "וירוס המדיה" ו"כפיה": למה אנחנו מקשיבים למה שהם אומרים" שעוסקים באקולוגיה של המדיה, בצורות שבהן המדיה ההמונית פועלת על התודעה ובצריכה חכמה וחתרנית של מדיה.

ראשקוף גם כתב מספר ספרים עלילתיים. ביניהם הספר "מועדון האקסטאזי" שתורגם לעברית ומתאר חבורות של טכנופילים, פנאטים דתיים ותיאוריות קונספירציה על רקע סוף המילניום. ספר אחר שלו, הרומן הגראפי השאפתני "עקדה" מתרחש בחלקו האחד בעולם עתידני שבו מושתלים במגויסים עתידיים לצבא שבבים העוקבים אחר מקום המצאם בעוד חלקו האחר עוקב אחר חייו של אברהם אבינו בשלוש אפיזודות שונות: עקדת יצחק, סיפור סדום ועמורה וסיפור המריבה שבין אברהם לאלוהים על חייו של לוט.

לראשקוף, קל כבר להבין מהדברים האלה, אין בעיה לקחת שני נושאים מעולמות שונים לחלוטין לכאורה ולחבר אותם. אחד מהחיבורים האלה שהפכו אותו לדמות מבוקשת ובאותה זמן שנויה כל כך במחלוקת בקהילה היהודית בארה"ב היה הרעיון שלו על "יהדות קוד פתוח" – שילוב של יהדות וקוד פתוח. על פי ראשקוף מהותה של היהדות היא כדת של יוצרי קוד פתוח – אנשים יודעי קרוא וכתוב שיודעים לראות את העולם סביבם כקוד שניתן לקרוא אותו בצורה מודעת וביקורתית וגם לשכתב או לתכנת אותו. יהדות על פי ראשקוף היא שיעור חשוב באוריינות מדיה (media literacy), היכולת להיות קורא חכם של המדיומים והמציאות סביבנו. לא סתם, אומר ראשקוף, הכניסה לבגרות ביהדות קורה בבר מצווה- על ידי זה שהאדם מוכיח שהוא מסוגל לקרוא את הקוד הוא הופך לבוגר.

בספר בעל השם הפרובוקטיבי 'שום דבר לא קדוש: האמת על היהדות', טוען ראשקוף כי הערכים הבסיסיים של היהדות הם הטלת הספק והנכונות לנתץ את האלילים ולהיות בחיפוש מתמיד ושובר מוסכמות. ראשקוף רואה בערכים הללו של היהדות כלים רבי עוצמה שיכולים לסייע לאדם בן זמננו המותקף על ידי מבול של מסרי מדיה, צרכנות ושיווק אגרסיבים.

חבל שהתפיסות המרתקות של ראשקוף על היהדות לא הגיעו עד היום לקהל בישראל. הספר המהפכני שלו על היהדות עורר בזמנו מחלוקת גדולה בקרב יהדות ארה"ב, בקריאה הרדיקלית שלו להתחדשות כללית של היהדות ברוח חברת המידע והמדיה המודרנית. לא מן הנמנע שגם השיח על היהדות בארץ היה יכול להנות מניעור קטן מהסוג הזה. בינתיים, עד שהוא יתורגם, תפסנו את ראשקוף לראיון קצר על דתיות קוד פתוח, יהדות קוד פתוח והחיים בעידן המדיה.

יהדות זה קוד פתוח

היי דאגלס, אז מה זה בעצם דתיות קוד פתוח ומה זה יהדות קוד פתוח?
"הדרך הקלה ביותר לתאר את זה היא שדתיות קוד פתוח היא ההכרה שדת אינה אמת נתונה מראש אלא תהליך נמשך. לדת הזו יכול להיות מקור בהשראה אלוהית, אבל זו עבודה של בני אדם העובדים יחדיו. שיתוף פעולה.

כתבתי את "שום דבר לא קדוש", הספר שלי על יהדות קוד פתוח, משום שחשבתי שדווקא היהודים צריכים להתחבר עם אתוס הקוד הפתוח שנמצא בבסיס הדת. מהרבה סיבות מובנות יהודים משתמשים הרבה פעמים ביהדות על מנת להצדיק כל מיני מצבים סטאטיים: הנחות יסוד על גזע, לאום ונבחרות. ישנה נטיה "לנעול" את הדת ולהבין את הסיפורים שלה בצורה היסטורית במקום בצורה מיתולוגית. זה גורם לכך שזה בלתי אפשרי "לעשות" יהדות (כלומר לנהל את הפרקטיקה האמיתית של היהדות – ע.ה.).

יהדות היא תהליך של אינטראקציה, החלטה ופעולה אתית. זה תהליך שבו אנחנו הופכים את העולם למקום טוב יותר. אלו היו רעיונות מקוריים ומהפכניים לפני כמה אלפי שנים. אז זה היה לא יעלה על הדעת להניח שבני אדם יכולים לשנות את הסיפור של העולם, אבל בדיוק על זה מדבר סיפור יציאת מצריים.

זה הרעיון המקורי של הקוד הפתוח: ללמוד את הקודים שנמצאים בבסיס העולם שאנחנו חיים בו ולשכתב אותם ביחד על מנת לשרת את כולנו טוב יותר. להשתתף.

וזה קיים רק ביהדות?
אני חושב שבדתות האחיות של היהדות, כמו גם באלו שיצאו מהיהדות כמו הנצרות והאיסלאם יש יסודות של קוד פתוח. אבל אני לא מרגיש שהם מרכזיים עד כדי כך כמו ביהדות. אנשים בדתות הללו אמורים "להאמין" בכל מיני דברים. ואיך שאני מבין את זה, יהדות היא יותר בעניין של לרסק אמונות מאשר לבנות אותן.

כאשר אנחנו מסתכלים על התרבות היהודית מהתלמוד ועד לאופן שבו התפתחה ההלכה לאורך הדורות אנחנו יכולים לראות שהקוד הפתוח כבר שם. האם יהדות קוד פתוח היא משהו חדש, או שהיא רדיקלית רק במובן של חזרה לשורשים של היהדות?

יהדות קוד פתוח היא קלאסית עד כמה שיהדות יכולה להיות. אלא שיהודים כבר לא מקיימים את היהדות וזה מפחיד למדי לאור כל מה שקורה בעולם. יהדות היא דרך רוחנית קשה לא פחות מבודהיזם או כ
ל דרך רוחנית אמיתית, והיא לא תואמת את ההגיון שהיהודים האמריקאים, באופן ספציפי, משתמשים בו כדי להצדיק את החיים שלהם.

זה קשה במיוחד להצדיק את הדרך שישראל משתמשת בסיפורים מהתורה, אם אתה רוצה לשמור את האפשרות להשתמש בסיפורים הללו באופן אלגורי. כל הרעיון שהכל פתוח לדיון הוא מאיים מדי עבור אלו שרוצים להשתמש בטקסט לצרכים פוליטיים. הכפיה של רעיונות מסוימים נוטה לדרוש מיתוסים מאחדים במקום מיתוסים פתוחים. אם אתה גורם לאנשים להאמין בסיפור מסוים ובדרך מסוימת לספר אותו – קל יותר לשלוט בהם. לכן הנקודות ההכרחיות של מדינה ושלטון חברתי עומדות למעשה בניגוד לתורות הבסיסיות של היהדות.

בעבר אמרת שאתה רואה את היהדות כמוצר של אוריינות מדיה. איך יהדות קשורה למדיה ולאוריינות מדיה. מהו המסר היהודי בהקשר הזה?

בשבילי יהדות היא מוצר של אוריינות מדיה. משמעות המילה הירוגליפים היא "כתיבה כוהנית" והם היו מוגבלים לכוהנים ולמעמדות העליונים. ההמצאה של האלפבית העברי בין 22 האותיות הפכה חלקים נרחבים מהאוכלוסיה לקוראים וכותבים. אז כשאלוהים למשה שיעשה מהיהודים "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" הוא אומר למעשה "אתם תהיו אומה שיודעת לקרוא ולכתוב". דמיין לעצמך! אומה שלמה שיודעת לקרוא ולכתוב. מה תהיה המשמעות של זה?

המשמעות של זה תהיה אנשים שלא נכנעים עוד פשוט לגחמות של האלים, אלא במקום זאת כותבים את החוקים שלהם, רושמים את ההיסטוריה שלהם ולוקחים את העמדה המאוד שנויה במחלוקת שמעשים אנושיים כן משנים. עליך להבין, בזמנים הקדם-ישראלים להגיד שבני אדם משנים משהו בעולם זה היה כפירה. מה שבני ישראל עשו כשהם ברחו למדבר לאחר שחיללו את האלים הגבוהים ביותר של מצריים (זבח הפסח היה בלתי חוקי במצרים ובמיוחד בניסן, בראש השנה) ואז ליצור מערכת חוקית ורוחנית המבוססת על חיים – זה היה מהפכני. "לחיים" זה אמירה גסה בתרבויות שמבוססות על פולחן מוות.

להתמודד מול הוירוסים של המדיה

הספרים שלך מדברים על עולם שבהו אנשים מותקפים שוב ושוב על ידי על ידי וירוסים של מדיה. כיצד ההיפר-יהודי של עידן המדיה יכול להתגונן מול הוירוסים ההולכים ומתפתחים?

"וירוס המדיה" הוא לא על אנשים המותקפים על ידי וירוסים, זה על אנשים שיכולים ליצור ולשלח וירוסי מדיה "משלהם". לרוע המזל משווקים נוטים לקרוא את הספר יותר מרדיקלים, ולכן זה הפך למשהו שנקרא "שיווק ויראלי". במקרה הזה אני מתאר לעצמי שאנשים עומדים תחת סוג של מתקפה ויראלית. אלא שהעובדה שמשווקים הם כל כך לא מוכשרים במה שהם עושים הופכת את זה יותר למבול של חרא מאשר התקפה ויראלית מתוכננת היטב.

הדרך "להתגונן" כנגד וירוסי מדיה, היא להיות בטוח בקוד ובנקודת המבט שלך. דברים תמיד ילכדו את תשומת הלב שלך אם הם נערכו בצורה טובה מספיק. זה כמו תאונה על צד הדרך. הטריק הוא החלק השני – האם הקוד בתוך הוירוס הזה (כמו ה- DNA של וירוס ביולוגי) מסוגל לבלבל את המחשבות והכוונות שלך? עליך לדעת מי אתה ומה אתה רוצה. אז חתיכת מידע חדשה יכולה להופיע ולהיות מעוכלת מבלי להוציא אותך משיווי משקל. אתה בוחר אם לקחת לעצמך את הרעיון או שלא.

בספר שלך "כפיה" אתה מבקש לעזור לצרכנים לקבל כוח מול "הם" ובו בזמן מכיר בכך ש"הם" זה למעשה "אנחנו". באותו הזמן אתה גם מייעץ לחברות כמו סוני שרוצות להשאר מעודכנות. איך "אנחנו" יכולים לנצח "נגדם" כאשר אתה בשני הצדדים? האם אפשר לעבוד עם קואופרטיבים ועדיין "לא לעשות רע"? מה אתה מייעץ לחברות שאתה עובד איתן?

הספר שלי כפיה תוכנן לעזור לצרכנים לקבל תפקיד אקטיבי יותר במירוץ החימוש שבין הצרכנים למדיה. אחרי שבספר "וירוס המדיה" חגגתי את המורכבות של הדאטהספירה שהתעוררה, בספר "כפיה" לקחתי צעד אחד אחורה וניסיתי לעזור לאנשים לראות כמה בקלות הם מעבירים את האוטונומיה שלהם לאחרים. הרעיון בכפיה היה שאנחנו רואים הרבה מוסדות ואנשים כ"הם" – כסמכות, כשלמעשה אין כזו סמכות. אנחנו יוצרים את "הם". בלעדינו "הם" לא קיימים.

בכל מה שנוגע ל"הם" ו"אנחנו", אין כזה דבר. יש רק אנחנו. יש הרבה בני אדם שעובדים בחברות וקואופרטיבים שהם האנשים המתוכנתים ביותר על הכוכב. כן – הם עושים דברים נוראיים, אבל זו הסיבה שאנשים חושבים ואמיתיים צריכים ללכת אליהם ולעזור להם להשיב לעצמם את המודעות. לפעמים זה אומר לשכנע אנשים בחברות ענק לעזוב את העבודה שלהם. עשיתי את זה. לפעמים זה אומר לעזור לקבוצה קטנה להשתלט על החברה – להחזיר אותה ממי שסילפו את המטרה העמוקה שלה. עשיתי גם את זה.

לפעמים אני פשוט מוותר. אני מבין שהמקום הוא גדול מדי ושהאנשים מחוספסים מדי בשביל להקשיב למה שאני אומר. אבל לרוב אלו לא סוג המקומות שמזמינים אותי מראש. הם מסתכלים באתר שלי או קוראים את המאמרים שלי ודי מהר מבינים מה אני מבקש מהם לעשות.

חבל שאנשים חושבים שכסף זה דבר אמיתי

מרשל מקלוהן נהג לומר ששום דבר לא בלתי הפיך כל עוד אנחנו מוכנים להרהר בו. להבין את המדיה יצירת המופת של מקלוהן נקראת כמו קטלוג של טכנולוגיות ומדיות והסימפטומים שהן יוצרות. ראשקוף שנחשב לאחד ממשיכי דרכו של מקלוהן בביקורת המדיה כיום מבקש בכתיבתו ליצור מודעות לצורה שהמדיה פועלת ולעזור לאנשים שלא לקבל את המדיה באופן פסיבי אלא לפתח אליה גישה אקטיבית וחכמה.

האם אפשר להפך את התפקיד של המדיה? האם אפשר להפוך א
ותה מסוכן מחליש לכח מחזק? כיצד?
זו תפיסה בינארית מדי. אני לא חושב שדברים הולכים לכיוון אחד ואנחנו הופכים אותם וגורמים להם ללכת לכיוון אחר. המדיה זה הרבה דברים, והיא פועלת בהרבה צורות בהרבה פעמים על הרבה אנשים.

אני חושב שהדרך הכי טובה לעזור לאנשים להשתמש במדיה בדרך נכונה ומעודדת חיים תהיה ללמד אותם את ההטיות של המדיה. למדיות שונות יש הטיות שונות. הן נוצרו מתוך תפיסות שונות. הטלויזיה נוצרה על מנת לשווק. האינטרנט נוצר כדי לשתף. מה זה בלוג? האם זו הדרך היחידה להשתמש באינטנרט, או שיש עוד אחרות? כיצד השתנה האינטרנט ממדיום של שיתוף למדיום של פרסום? למה רופרט מדיום אוהב את מייספייס כל כך?

על ידי זה שנבין כיצד מדיות ופלטפורמות שונות פועלות ואיזה סוגים של התנהגות הן מעודדות, ואת מי במיוחד הן מחזקות – אנחנו יוצרים עמדה טובה יותר לבחור מה אנחנו עושים. אבל הצעד הראשון היא להבין שהחומר הזה הוא מתוכנת. הוא לא נתון מראש. הוא מקודד על ידי אנשים.

תיארו אותך בעבר כטכנוריאליסט. כמו מרשל מקלוהן בזמנו נדמה שאתה גם נביא של הבטחות טכנולוגיות וגם סקפטי ומבקר של המדיה. האם הדעה שלך על המדיה השתנתה עם השנים? איפה אתה רואה את ההבטחות של סוגים חדשים של מדיה ואיפה אתה רואה את הסכנות עכשיו ובעתיד הקרוב?

אני פחות בעל תקווה לגבי ההשפעה המיידית של האינטרנט. אני חשבתי שכצביליזציה אנחנו מוכנים יותר לפתח תפיסה אקטיבית קולקטיבית משהתברר. המשווקים היו מהירים וחכמים יותר מכפי שנתתי להם קרדיט וכסף הוא כח גדול יותר ממה שהבנתי אז. תמיד הבנתי כסף כסוג של מדיה, משהו שנוצר על ידי חוקים ומושפע על ידי הטיות. אבל נראה שרוב האנשים חושבים שכסף הוא דבר אמיתי וזה המכשול האמיתי. אז האמונה שלי בטכנולוגיה נותרת בעינה, אבל המידה שבה אני מעריך את ההתניה החברתית שאנשים עברו במאה האחרונה פחות או יותר – עלתה. אני חושב שאתה יכול לתת לאנשים את המפתח ליקום והם עדיין יפחדו להשתמש בו.

צאו לנשום קצת אוויר

מה הייתי יועץ לקוראים שלנו בהקשר ליחסים שלהם עם המדיה. פרסומות, טלויזיה, הרשת?
אין לי עצה אחת שמתאימה לכולם. הכי טוב שאני יכול לעשות זה לבקש מאנשים להעריך איך חווית מדיה ספציפית משפייעה עליהם . במיוחד אחרי שהיא הסתיימה. האם אתה מרגיש חי יותר? חברותי יותר? אם התשובה התשובה לאחת מהשתיים היא לא, תשקלו לעשות משהו אחר בפעם הבאה.

אם היית יכול לדמיין חברת מדיה אוטופית של העתיד שמשתמשת במדיה בצורה חכמה ומעצימה, איך הייתה נראית החברה הזו?
החזון האוטופי שלי לחברה אוטופית היא אנשים שמתקשרים אחד עם השני בחלל אמיתי. ממש נושמים ביחד באותו החדר. אם המדיה יכולה לעשות את העולם יעיל מספיק כדי שלאנשים יהיה יותר זמן להיות אחד עם השני באמת, אז היא עשתה את העבודה שלה.

האמת, אתה מפתיע אותי. ציפיתי שתדבר פה על מציאויות וירטואליות משנות תודעה ואתה מדבר על לנשום יחד את האוויר של אותו החדר. מה יש בחלל הפיזי שכל כך חשוב בעיניך?
הגוף הוא פשוט ממשק נהדר בשביל המימד הזה. חמשת החושים שלנו עדיין לא נוצחו על ידי מסך וממשק קול, ואני גם לא צופה שזה יקרה. רוב האנשים עדיין יכולים להבדיל בין יחסים מיניים עם בן אדם לבין לאונן מול דימוי מיני באינטרנט. זה לא דבר רע, יתכן בהחלט שיש אספקטים של סקס שאי אפשר לחקות במדיום תקשורת דיגיטלי. לא כל פרמטר בחוויה האנושית יכולה להלקח בחשבון בכל ממשק.

ולמגע חי יש רוחב פס הרבה יותר גבוה מלזה של סיב אופטי. אנשים בחללים אמיתיים מתקשרים דרך הגוף שלהם, דרך התנוחה שלהם, דרך מגע. לפעילות ממשית יש הרבה תכונות תהליכי פידבק שלתהליכים וירטואלים אין. המטרה של מציאות וירטואלית זה לא להחליף את החיים, כמו שהמטרה של מפה היא לא להחליף טריטוריה. שפות לא מחליפות רגשות. אלוהים לא מחליף מסתורין.

22 באוגוסט 2007 – 19:04 קטגוריות: מדיה | תגובות (3)

מצעד 5 הפרסומות המגעילות ביותר

כבר כתבתי בעבר בבלוג על כך שפרסומות הן סוג של חוויה מיסטית. יוצרי הפרסומות מתכננים אותן כיצירות שפועלות על התת-מודע. פרסומות כיצירות תדמית מורכבות כהפצצות של דימויים, ארכיטיפים, ומושגים קמאיים. בכך הן מזכירות מאוד סוג של טריפ.

הפרסומות הן עוד הוכחה לתיאולוגיה החסידית והחב"דית שככל שדבר נמוך יותר כן נמצא שורשו במקום גבוה יותר. כיום נתונות הפרסומות בידי כוחות אופל המבקשים לעודד את האגו ויצר הרע שבאדם, אולם כשמביטים עליהן אפשר לראות לעיתים גם את הפוטנציאל המשיחי של הפרסומות להוות יום אחד כלי תודעה משוכלל ורב עוצמה שיפרסם את הגאולה.

בכל מקרה, בהזדמנות זו רציתי להזכיר כמה פרסומות שהגעילו אותי במיוחד בשנה האחרונה. זהו המצעד הפרטי שלי של הפרסומות המגעילות ביותר, אלו שמטנפות ביותר את התודעה האנושית וגורמות לי לרצות לצרוח ולעזוב את העולם הזה. כל אחד מוזמן להציע עוד פרסומות מגעילות משלו.

5. סלקום – ככה זה שאוהבים – חברות התקשורת נוהגות ליצור משוואה בין טכנולוגיות תקשורת לבין רגשות. המשוואה טוענת שככל שאנחנו צורכים יותר תקשורת ככה אנחנו יצורים סוציאלים וטובים יותר. הדרך להפגין רגשות היא על ידי שכפול הולך ונמשך של רשת התקשורת הבלתי-מהותית שמהווה את בסיס הרשת הסלולרית שלנו. "אמא, התקשרת אליו? הראית לו שאת אוהבת אותו?" שואלות הפרסומות לשיחות בינלאומיות. זוהי הפאראנויה הבלתי נגמרת בצורך התמידי לעוד תקשורת. אמנות האהבה התמה נעלמה ובמקומה נותרנו במציאות שבה הדרך היחידה לאהוב היא דרך קרינה סלולרית.

4. דרבי בערב, קריירה ביום – בפרסומת של דרבי רואים איש עסקים מתיישב במסעדה ופוגש חבר ישן מהבית ספר. "נו, מה קורה אצלך" שואל חבר אחד. אני ממלצר כאן ולומד. מספר החבר "ואתה?". החבר מדרבי בחולצת הפסים המשעממת מספר לו בשביעות רצון עצמית על המשרה המפוצצת שהוא עובד בה ודואג שהחבר מימי הילדות ירגיש כמה שיותר אפשר על הכשלון שלו הוא קורא חיים. החבר לעומת זאת מסתלק בפנים נפולות. דרבי מלמדים אותנו שאם אתם לא מנהלים מצליחים בחליפה אתם כישלון. תתביישו לכם.

3. "קודם פלאפון אחר כך אוכל" – זאת פרסומת ששמעתי השבוע באוטובוס. נדמה לי שהיא של בזק בינלאומי. בפרסומת שומעים ילד מבקש מאבא שלו לאכול ואבא שלו גוער בו באמרה "קודם פלאפון – אחר כך אוכל". סתם נראה לי שהפרסומת הזו מביעה באופן תמציתי את הגישה הכללית שחברות הסלולר מבקשות לשתול היום בתודעה הישראלית.

2. "צ'יטוס – מי שאוכל לבד אוכל יותר" –

שמעתי פעם שבעוד שמות החטיפים בעבר היו כאלו עם סיומת אלטרואיסטית המה את האחר במרכז: קנידלך, קרפעלך, רוגלך; הרי עם בוא עידן הקפיטליזם הסיומות התחלפו לכותרות אגואיסטיות יותר: ביס-לי, כיפ-לי, קינ-לי וכו'. הפרסומת החדשה של צ'יטוס, המשך ישיר של שמות המוצרים המודרנים, מחנכת את הילדים על האגואיזם החדש באופן מוצהר ומובהק, וכמה אופייני לזמננו – בלי שום בושה "כאילו" בקריצה.

1.ישראכרט – "בכל מקום שיש תרבות יש ישראכרט"

את התמונה הזו צילמתי בלילה הזוי בחודש יוני כשהגענו לסוזן דלל ב-4 בבוקר. הפרסומת של ישראכרט נחתה עלי כמו סוף העולם. "בכל מקום שיש תרבות יש ישראכרט". הקיום האנושי ללא ישראכרט הוא בלתי אפשרי, בכל מקום שנייסד את התרבות יגיע הישראכרט ויטמא אותו. התרבות מגיעה לכל מקום ובכל מקום שהיא מגיעה מגיע גם ישראכרט – יחסי ישראכרט, התנהגות ישראכרט, תפיסת עולם של ישראכרט. הקפיטליזם הוא באמת האפוקליפסה.

בכל מקום שיש תרבות יש ישראכרט. תמצית האפוקליפסה.

מסביבנו היינו מוקפים באותו האיכות הישראכרטית. עשרות בקבוקי ישראכרט שהיו זרוקים בכל מקום. על כל אחד מהבקבוקים הללו היה ציור של טבע פסטורלי, אבל ביחד הם היו טינוף אחד גדול של הסביבה. מעין דימוי של הדבר האמיתי שמסתיר ממך את הדבר הזה

על כל בקבוק ישנה תמונה של הטבע. אבל הם מסתירים את הדבר שאותו הם מדמים.

. בתוך כל אחד מהבקבוקים היה טבע – היו שם מים. מעין פיסת אלוהים. אבל זה היה אלוהים הכלוא בבקבוק פלסטיק. אותה תפיסה שגויה מעוותת ועצובה כל כך של החברה שלנו שמנסה לכלוא את האלוהות בתוך בקבוק פלסטיק.

המשמעות של המשפט הגאוני והנורא כל כך הזה "בכל מקום שיש תרבות יש ישראכרט" הכתה בי אז בכל העוצמה מזעזעת את עמקי ישותי: אנחנו ממשיכים ומנסים לברוח מהציבליזציה, אבל לא ניתן להמלט ממנה כי היא בפנים. אנחנו הציבליזציה. בכל מקום שיש תרבות יש ישראכרט.

21 באוגוסט 2007 – 22:23 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (10)

האם הרובוטים ישתלטו על העולם?

בסופהשבוע פרסמתי בנענע כתבה די מפחידה שעוסקת בהתפתחויות המטורפות שקורות כיום בתחום הרובוטיקה הצבאית. למי שלא מעודכן, אחרי שהאמריקאים חיסלו מבוקשים בתימן עם מטוסים בלתי מאוישים והתחילו להחליף טייסות שלמות של F16 במקבילות רובוטיות, כעת הם מציבים גם רובוטים קרקעיים שנלחמים בעיראק. גם ישראל הציבה רובוטים ששומרים על עזה ואילו הבריטים בעלי החוש הפואטי קראו למערכת הלווינית שמפקחת על המטוסים הבלתי מאוישים שלהן בעיראק בשם Skynet שזכור לדראון עולם בתור רשת המחשבים שמתקוממת כנגד האנושות בסדרת סרטי שליחות קטלנית.

האם הרובוטים ישתלטו על העולם?

20 באוגוסט 2007 – 21:10 קטגוריות: טכנולוגיה | תגובות (4)

שחרור ממוחשב: אתם יכולים וחייבים ללמוד לתכנת עכשיו

ב-1970 כתב טד נלסון את הספר Computer Lib: You Can and Must Understand Computers Now. הספר של נלסון שהפך לספר נדיר שהסתובב לאורך שנות השבעים בחוגים מחתרתיים של האקרים, היה קריאת תיגר כנגד "כוהני המחשוב" וקריאה לכל אדם להפוך להפסיק להיות מתוכנת, להפסיק לקבל את המדיה והממשק שלה באופן פסיבי ובמקום זאת להפוך למתכנת מדיה. הקריאה שלו הייתה חד משמעית ובלתי מתפשרת: כל אחד יכול לתכנת וכל אחד חייב ללמוד לתכנת.

את הספר של נלסון קראתי לפני מספר שנים, אבל בחודשים האחרונים התוודעתי על בשרי לקבוצה מעניינת של אנשים בתרבות שלנו. זו קבוצה שרק עתה גיליתי שאני נמנה עליה ושהמטרה שלה הופכת קרובה לליבי מיום ליום. מדובר באנשים שמשאלת ליבם היא להיות למתכנתים. לא בגלל הכסף. בגלל האידאל.

קצת רקע קודם. זה לא שלא ניסיתי להיות מתכנת. בבית הספר למדתי במגמת מחשבים את כל השפות הכי לא רלבנטיות של לימודי המחשבים בתיכון: שפת מכונה, אסמבלר, שפה פיקטיבית שהומצאה לצורך לימודי המחשבים ושאיני זוכר את שמה (אם מישהו זוכר איך קראו לשפה הזו שהמציאו במשרד החינוך, אשמח אם הוא יזכיר אותו פה), והשפה המתקדמת ביותר שלמדנו: טורבו פסקל. אבל אף פעם לא הרגשתי שהתכנות בא לי בטבעיות. זה היה נתקע, ובניגוד לכל שאר המקצועות חשתי שם בבעיה להפנים את החומר.

גם מאוחר יותר הנסיונות הצנועים שלי לעסוק בתכנות העלו חרס. כשהייתי בן 18 תיכנתתי קצת ב-HTML אבל HTML, כמו שיודע כל מי שהתעסק איתה קצת, זה לא ממש שפת תכנות אלא יותר שפת תיוג (אם אני מבין נכון, וההבנה שלי כאן מאוד מוגבלת, אז הרגישו חופשי לתקן אותי). בכל מקרה מה שקרה הוא שגעתי למסקנה המעציבה שאני ותכנות זה שני דברים שלא הולכים ביחד וזנחתי את הנסיונות הללו לחלוטין מתישהו בסוף גילאי העשרה.

תכנות – זכות יסוד לאדם

וכאן אני חוזר לאותה קבוצה שאני נמנה עליה ושאל חבריה התוודעתי לאחרונה. הקבוצה של מי שרוצים להיות מתכנתים היא תת קבוצה לעומת הקבוצה של Wannabe Geeks, שגם עליה אני נמנה, אם כי במידה חלקית בלבד, ושראויה להתייחסות בהזדמנות אחרת. זוהי קבוצה של אנשים שרואים בתכנות ערך תיאורטי ואידאולוגי ומרגישה לכן מעין דיסוננס קוגנטיבי עם העובדה שהיא אינה עוסקת בתכנות. בערך כמו שמאלנים רדיקליים ששוללים את זכות קיומה של ישראל אבל חיים בה.

תכנות נתפס אצלנו (בעצם אני לא יכול לדבר על אצלנו, כי אני לא יכול לדבר בשם אף אחד. אבל אני אקרא לזה כרגע אצלנו, כלומר, כפי שאני מדמיין לעצמי את הקבוצה הזו) כמשהו משחרר, משהו שהוא תהליך של שמחה. יש כאן מעין תכנות אידאולוגי, תפיסה שבה תכנות אינה מטרה אלא מעין אידאל חיים.

עכשיו אומרים בטח חלק מהקוראים, היי אבל זה לא בדיוק האידאל של האקרים? ובכן כן! הפילוסופיה של ההאקרים הדגישה תמיד את התכנות החופשי, הפתוח שנעשה מתוך תשוקה, הנאה ומשחק על פני צורת התכנות הסטרוקטוראלית. "אתה יכול ליצור אמנות ויופי על גבי המחשב" אומר הדיבר החמישי מבין ששת הדיברים של האתיקה ההאקרית

ההבדל בינינו לבין ההאקרים היא שאנחנו לא יודעים לתכנת. האקרים הם Tinkerers מלידה ואנחנו לא מהמתעסקים. או אולי בעצם כן. אולי יש בעצם סיבה אחרת שאנחנו לא האקרים של תוכנה. אנחנו Tinkerers של משהו אחר. אנחנו האקרים של רעיונות. (אולי אני האקר טוב ואולי גרוע – אבל בכל מקרה כך אני תופס את מהות התפקיד שלי כאדם שמבקש לחשוב, להבין ולתכנת מציאות)

משום שאני לא יודע תכנות אני מרגיש לעיתים כמו אנלפבתית. ובאמת הקריאה של נלסון מהדהדת כל כך. נלסון הבין שתכנות היא טכנולוגיה מעצימה. לדעת תכנות זה הלדעת קרוא וכתב של זמננו. האוריינות של שפת מחשב היא רמת אוריינות חדשה וגבוהה הרבה יותר שהיא זכות יסוד של כל אדם בתקופתנו.

מי שיודע תכנות יכול לשלוט בעולם ברמה גבוהה הרבה יותר. הוא כמו אדם מצורה חדשה ומפותחת יותר. אני נזהר מלהשתמש פה בביטויים מכוערים ולא רלבנטים אבל מה שאני מנסה לומר הוא שמהותו של הבריה האבולוציונית הקרויה אדם היא השימוש בכלים (ואני לא מתאפק מלצטט כאן את מקלוהן: We shape our tools and then our tools shape us). אנחנו השתמשנו בכלים על מנת לעצב את המציאות סביבנו מאז שחר הופעתנו, וזה היה המכשיר שאפשר לנו להפוך לאדוני הכוכב הזה ולהגיע למקום שאליו הגענו טוב ורע – עץ הדעת טוב ורע.

מי שיודע לתכנת מתעסק בכלים בעזרת בטכניקה שונה לחלוטין. הוא עוקף את התהליך המסורבל שבה אנחנו נאבקים בחומר של העולם על מנת לגלף ממנו כלים חדשים. הוא מתכנן ישירות על הקוד. זהו המעשה האלוהי. שהרי כדברי המדרש ברא אלוהים את העולם במאמרות. עכשיו אני אסביר לכם למה אני מעריץ מתכנתים. אני מעריץ מתכנתים כשאני קורא על אנשים כמו סטיב ווזניאק או האקרים אחרים שכשהם צריכים לעשות משהו הם מתכנתים לעצמם איזה תוכנה קטנה ברגע שתעשה להם את הדבר הזה.

האם זהו לא מעשה הבריאה שמתואר בספר יצירה, שבו דרך המילים נוצרים חיים?

אני לא אומר שמתכנתים יודעים תמיד לתכנת את המציאות. יש הרבה אנשים שיודעים לתכנת במחשב ולא יודעים לתכנת את המציאות כמו שיש הרבה אנשים שיודעים לתכנת את המציאות אבל לא יודעים לתכנת מחשב. אני אגלה לכם סוד. אני מעריץ את שניהם.

קבוצה ללימודי תכנות
לא כל מתכנת הוא האקר. האקר הוא מיוחד של מתכנת. הוא לא מתכנת מתוך חיוב במובן החיצוני אלא מתוך חיוב פנימי, מתוך תשוקה. ההאקר מתכנת מתוך אהבה. לעומת ההאקר יש הרבה מתכנתים שקבורים באולמות ריכוזיים על ידי תאגידים שאומרים להם מה לתכנת ועושים את זה ככופאם שד. אני לא יודע מה היחסים בין האקרים למתכנתים תאגידיים ואני משער שיש מגוון גדול למדי באמצע בין שני האידאלים הללו.

אני יודע שיש לי חברים מתכנתים שנהנים מלתכנת ויש כאלו שאוהבים את זה פחות, אבל רובם לא עושה לזה אידאליזציה כמוני. במחשבה שניה, אף אחד מלבד אחת. גיזלה, האקרית גרמניה שהכרתי בחודשים האחרונים של שהותי בגרמניה, הייתה אנרכיסטית, טרוריסטית חובבת, אמנית והאקרית גאונה בצורה בלתי רגילה שלמדה אותי פעם ראשונה שתכנות זה מגניב. זה שהיא הייתה האקרית רק מדגים שוב את הטענה שחדוות המחשבים שמורה להאקרים.

אז לא מזמן יצא לי להתקל בכנס בפקאצת הלינוקס וכשאלתי אותה איך הולך, היא סיפר לי שהיא קימפלה אתמול בלילה קרנל. שתי המילים הללו ירדו לי לגרון כמו לגימה של וודקה טובה. הם נשמעו לי כמו שיר. אמרתי לעצמי: כן, גם אני רוצה להיות בנאדם שמקמפל לעצמו קרנלים בלילה. זה נשמע כיף: לקמפל איזה קרנל.

אז השאלה אם אני יכול. אם אנחנו כקבוצה יכולים לעשות את זה. האם כל אחד יכול באמת לתכנת. היה לי מורה למחשבים שטען שאי אפשר לתת מחשבים כמקצוע חובה בבגרות כי לא כל אחד יכול לתכנת. זה דורש סוג מסוים של מחשבה הוא טען, שלא לכל אחד יש אותו. אולי הוא צודק. ומצד שני עומד טד נלסון: עם הצו הקטגורי שלו. נראה לי שאני מעדיף אותו.
שמעתי לא מזמן ראיון מדהים עם סטיב ווזניאק ששואלים אותו איך לפי דעתו צריך ללמד ילדים לתכנת. הוא אמר שם שמה שחשוב כשמלמדים ילדים לתכנת הוא שהחוויה הכללית שלהם תהיה כזו של כיף, שהם יקבלו תחושה שהם עושים משהו, שהם מבינים אותו ויכולים להיות יצירתיים. הוא אמר שעדיף להתחיל איתם עם תוכניות קטנות וללמוד אותם לעשות דברים קטנים ולהביע את עצמם.

זה היה נשמע מצוין. אז רציתי להעלות רעיון לשאר חברי הקבוצה שלנו, בתקווה שחלק מהקוראים מרגישים שהם נמנים עליה. בואו נקים קבוצת תכנות. אנחנו צריכים למצוא מתנדב שיסכים ללמד אותנו בשם האידאולוגיה והכיף והרעיון יהיה ללמוד לתכנת מתוך שמחה, הנאה ואהבה. אם יש עוד מישהו שזה מעניין אותו אנחנו יכולים להפגש פעם בשבוע וללמוד ביחד תכנות באופנים תרבותיים, תיאורטיים ופרקטיים. בכל מקרה, אם ההצעה הזו נוגעת ללב של מישהו, אתם מוזמנים להשאיר פה הודעה.