טכנומיסטיקה

1. פרצו לי לבלוג

פרצו לי לבלוג. ומחקו לי אותו. מחקו לי למעשה ארבעה בלוגים. הבלוג של טכנומיסטיקה. הבלוג של הוידאו הפסיכדלי היומי. האתר של הספר טכנומיסטיקה. והאתר של מפלגת הגאולה.

האקר תורכי בשם Cilginkurt מחק לי את כל הפוסטים והשאיר במקומם את הכתובת: “Fuck Your Israel” ו- “WE WILL FUCK ALL ISRAEL PEOPLES.”. את הבלוג הוא החליף בתמונה של ספינה עם דגל פלסטין.

קשה לי לתאר איך זה מרגיש. אני מרגיש מחולל. אני מרגיש חוסר בטחון בזהות האינטרנטית שלי. בקיום האינטרנטי שלי. זה גורם לי לרצות לעזוב את האינטרנט לחלוטין. כי אם מחקו לי ככה את הבלוגים שלי ברגע אחד, את הבית שלי שבניתי במשך שנים. טוב נו, אני משער שאני קצת מרגיש מה שמרגישים אנשים שהורסים להם את הבית. ואז אתה שואל את עצמך מה הטעם בלבנות עוד בית אם יכולים לבוא ולמחוק לך אותו ביום אחד?

 2. אני מפחד מהאינטרנט

חשבתי בימים האחרונים על חרדת האייפון שלי. על החרדה שלי מהרגע שהאינטרנט יהיה לידי כל הזמן. על החרדה שלי מעתיד שבו האינטרנט כל הזמן לצידי. אני נוסע להודו בגלל שאני רוצה להיות בלי אינטרנט. במקום שהוא לא סביבי, כי כל מקום שיש לי בו מגע עם הרשת הופך להיות נגוע. האינטרנט מפרק לי את המציאות כל הזמן. וכל מקום שהוא חודר לתוכו מאבד מהממשות שלו. בהתחלה הלכתי לטבע כדי להיות בלי אינטרנט והתפעלתי מהקיום בטבע. עכשיו אני מבין שכל רגע, גם כמה שעות בעיר, שבהם אני לא ליד אינטרנט. הוא רגע של חירות. אני חש כמו אסיר של האינטרנט. אסיר של מלבנים זוהרים. כל רגע שאני מצליח להשתחרר מהמלבנים הללו שמוצבים לי מול הפרצוף ופשוט להיות עם אנשים או עם העולם החיצוני מרגיש לי כמו רגע של חופש, כמו אסיר בחופשה.

אני מבין שהאינטרנט בסיסי בעיני עוד יותר מחשמל. הוא מבטא מצב קיומי שונה לחלוטין. השהות במקום שיש בו אינטרנט זמין שונה לחלוטין מהשהות במקום שאין בו אינטרנט זמין. כל מקום שאין בו אינטרנט הופך להיות מקום של חופש, מקום מחוץ לגריד שאנחנו בונים לעצמנו.

 השכבה הראשונה של הציביליזציה, של הווירטואליות, של הריחוק מהממשות הייתה העיר. כל עליה אספלטית שמרגישים אותה בשרירי הרגליים כשמדוושים באופניים הייתה פעם גבעה. זו השכבה הראשונה של מסנן המציאות, של הניתוק מהעולם.

 האינטרנט הוא השכבה השניה. הוא כל כך מנותק מהממשות שהוא גורם לעיר לחוש ממשית, לחוש כמו טבע, לעומת ההיפר-וירטואליות האלקטרונית.

 אנחנו בני האדם הקמנו לנו בית כלא דיגיטלי. אני האסיר.

 3. האינטרנט הולך להשתלט עלינו

דמיינו לעצמכם אתר שמערב את פייסבוק ואת זאפ. אתר שבו כל אדם ואדם בעולם מקבל משובים: איך הוא בתור חבר, בנאדם, בן זוג, זיון, שותף לעסקים. דמיינו לעצמכם שכל פעם שאתם פוגשים אדם ברחוב המשקפיים הדיגיטליות שלכם מזהות מי הוא, ומוסרות לכם מיד את כל הפרטים האלו עליו. האם אפשר לסמוך עליו? האם לדעת אחרים הוא מעניין או משעמם? האם שווה להכנס איתו למיטה?

 אח קטן פי 7 מיליארד.

 כמו שיטת הנקודות,  שיטת המשטור האולטימטיבי הזו יכולה לגרום לנו לנסות להיות טובים יותר: לרמות פחות, להיות ישרים יותר, להתאמץ יותר לספק את בני הזוג שלנו.

 כמו שיטת הנקודות גם השיטה האלקטרונית הזו יכולה להיות מסמר נוסף בארון הקבורה של הספונטניות והחופש שאנחנו עדין משמרים מהתקופה שהיינו קופים חסרי תעודת זהות בערבות של אפריקה.

 4. הגורל היהודי מכה שנית

בשבועות האחרון טבלתי בחמש בבוקר במעיין ונטהרתי באחת. מכת הקור שהגוף של ספג פתחה לי את נקבוביות הגוף והנשמה. הרבה פעמים כשמשהו יושב עלינו חזק. ממש חזק. אנחנו נדרשים לבצע פעולה מאוד דרסטית ולפעמים קשה על מנת להטהר. אנחנו אוכלים קקטוס ונמצאים בהזיות כל הלילה אבל חוזרים לעולם שלמים למחרת בבוקר. נכנסים לסווט-לודג' ומזיעים במשך שעות ארוכות בטמפרטורות של תנור. צמים ימים ארוכים. הולכים לסדנת ויפאסאנה. העניין חשוב בהיטהרות דרך סיגופים הוא הרעיון שצריך טלטול אמיתי  למערכת (ואולי אפילו פחות חשוב איזה טלטול בדיוק) על מנת לשחרר אותה ממה שהיה עד עכשיו.

 גם עמים חווים את אותו הדבר. גרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה זקוקה למלחמת עולם ולזוועות שבלתי יאומנו כדי להרפא מהמשבר שאליו נקלעה ולהיוולד מחדש. אני שואל את עצמי מה ישראל צריכה.

 כל פעם שאני קורא על גרמניה של שנות העשרים: על התחזקות הקבוצות הקיצוניות, על המדינה שחותרת תחת עצמה על ידי טיפוח מתמיד של ימין קיצוני, אני מתחיל לחשוב על ישראל. ישראל של שנות האלפיים מזכירה לי את גרמניה של שנות העשרים. 2010 מרגישה לפעמים כמו 1930.

 יותר ויותר אנשים מדברים איתי על גורל יהודי. אני צריך לדעת. כתבתי על זה את הספר שלי שלא פורסם "אנטי-גיבורים". אנשים מדברים על התחושה הזו, של: היי, גם סבתא שלי חיה את החיים שלה ולא האמינה שיום אחד תהיה פליטה. פתאום גם אנשים שגדלו בארץ מתחילים גם כן לחשוב על פליטות. שנות השלושים כל הזמן עומדות באוויר בתל אביב 2010.

 בעוד שבוע אני חוזר לגרמניה לסיבוב שני, 7 שנים אחרי שעזבתי אותה. בלי לדעת למה, ארזתי איתי סידור תפילה לתיק. מאז שהתגרשתי מרעייתי לשעבר היקרה שהייתה חוזרת בתשובה, היהדות הייתה משהו שנתתי לו גט כריתות. נדמה לי שעכשיו באירופה גם היהדות תקבל אצלי סוג של סיבוב שני.

  5. גלעד ארדן הוא החיה 666 של בורגנות קץ הימים

בזמנים כאלה מגיעים אנשים כמו גלעד ארדן, אדם שאני מכנה אותו "מעקר מציאות". כתבתי בעבר פוסט שקראו לו "בטיחותיזציה"  שעסק במגמה הכללית של החברה המודרנית לנסות להקטין סיכונים ועל ידי כך לעקר את הספונטניות של הקיום ולהפוך אותם לעיסה מונוטונית. המגמה קיבלה בתקופה האחרונה חיזוק משמעותי עם קבוצת ח"כים שחברי אורי בן עזרא מכנה אותה השמרנות החדשה. בן עזרא מאפיין את הח"כים האלה כליכודניקים, צעירים, חילונים, מהאגף הימני, בעלי תספורת קוצים (בדר"כ), שמבקשים לדאוג לאינטרסים של המעמד הבינוני המהוגן. על הקבוצה המדוברת נמנים לדבריו ח"כים כמו אופיר אקוניס, גדעון סער, דני דנון, כרמל שאמה, יריב לווין וכמובן, גלעד ארדן, הסופרנני האולטימטיבי. מגוון החוקים שלהם כולל את חוק קסדות האופניים (שבוטל בינתיים, למיטב ידיעתי) את החוקים כנגד רעש בלילה, השמעת מוזיקה בקול רם, נגד שתיה ברחוב, עישון במקומות בילוי ויחסי מין בין קטינים.

 העובדה שבזמן שמדינת היהודים נקרעת לגזרים וקורסת בתוך ים של פנאטיות וגזענות קמה קבוצת מחוקקים ששמה על ראש סדר יומה לדאוג לכך שאיש לא יעשה רעש בין שתיים לרבע ושילדים בגיל 15 לא יוכלו לקיים יחסי מין אחד עם השני, מעוררת בי עוד קבוצה של מחשבות נוגות על דרגת ההכחשה העצמית שהגענו אליה.