טכנומיסטיקה

הכתבה נכתבה במשותף עם איתמר קציר והתפרסמה לראשונה במוסף גלריה של הארץ. יהי זכר הנרצחים ברוך. בתפילה לרפואתם השלמה של כל מי שנפגעו במסיבה בגוף או בנפש.

זוועת הטבח שביצע חמאס במסיבת הטבע בקיבוץ רעים תלווה את קהילת הטראנס הישראלית עוד שנים רבות.את מה שהתרחש ברייב הסמוך לגבול עם עזה ניתן להגדיר כסיוט הגדול ביותר של כל משתמש בחומרים פסיכדליים.

קשה להסביר לאנשים שלא מכירים מיד ראשונה מצבי תודעה פסיכדליים, עד כמה מצב התודעה בזמן החוויה הוא רגיש ושברירי. אחד האפקטים הפסיכדליים החשובים ביותר, ואולי אף המרכזי שבהם, הוא העצמה והגברה של תכני התודעה: צלילים, דימויים, רגשות, מחשבות וכל סוגי הרשמים שנקלטים במוחנו. זו הסיבה שהעיקרון החשוב ביותר אצל משתמשי פסיכדלים הוא לדאוג היטב לסט וסטינג מיטיבים: לסביבה נעימה, עם אנשים נעימים, בזמן טוב ובהתכוונות טובה.

כבר אצל אוכלי החשיש הבוהמיינים של פריז של אמצע המאה ה-19 היתה התייחסות רחבה לעקרון העצמת החוויה: תחת השפעת מנה הירואית של חשיש שנאכל, הם ציינו, תמונה יפה יכולה להפוך לחוויה טרנסצנדנטית משנת חיים, אבל מפגש עם אלמנטים לא נעימים או מטרידים עלול, מנגד, להפוך לחוויית פלצות סיוטית.

תחת ההשפעה הפסיכדלית, טען הסופר האנגלי אלדוס האקסלי ("דלתות התודעה", "עולם חדש מופלא"), נמצא האדם בתווך בין גן עדן לגיהנום. וכשמה שניצב על הכף קריטי כל כך, חשוב להתכונן בצורה הקפדנית ביותר. זו הסיבה שמשתתפים בטקסים וריטריטים פסיכדליים מכינים את עצמם באמצעות דיאטות מפורטות שכוללות תשומת לב מיוחדת למזון, צריכת מדיה, התנזרות ממין ודיוק כוונות. לא כל מי שצורך פסיכדלים מקפיד על סט וסטינג במידה שווה, אבל העקרונות הבסיסיים מוכרים ומשמשים רבים.

אפקט ההגברה וההעצמה הפסיכדלי מסביר מדוע החוויה של מתקפת טרור באמצע מסיבת טבע שרבים ממשתתפיה נטלו חומרים פסיכדליים עשויה להיות מטלטלת אף יותר ממתקפת טרור שפוגעת במי שאינם נתונים תחת השפעה כזאת. גם הטראומה, בהתאמה, מוגברת ומועצמת.

הסכנה שבזריחה

מתקפת הטרור של חמאס על מסיבת נובה ברעים התרחשה בסמוך למועד הזריחה, בדיוק בפרק הזמן שנחשב במסיבות מסוג זה לשיא האירוע: הרגע שבו השחר העולה לאחר לילה ארוך של ריקודים מביא איתו את התקווה של יום חדש, של אפשרויות חדשות ולידה מחדש. "כשהבוקר עולה והשמש זורחת אחרי שעות של ריקודים בחשיכה כמעט מוחלטת כשרק אורות צבעוניים מרצדים מול העיניים", כתב ניסן שור בשבוע שעבר בניסיון להסביר את האופוריה שלפני הזוועה, "ואתה מוקף מכל הכיוונים בבני אדם ובנות אדם, הם נעשים שותפי הסוד שלך לאותו רגע מסוים שנוצר בזמן, אתה בוטח בהם, יש אמון מוחלט שהכל יהיה בסדר. הכל יהיה יותר מבסדר. הכל יהיה מדהים. הכל ממש ממש מדהים". על כן, רבים מהמבקרים במסיבות מגיעים למקום בשעות הקטנות של הלילה כדי לתזמן את הטריפ שלהם כך שיגיע לשיאו בדיוק בשעת הזריחה המיוחלת. במסיבה ברעים ב-7 באוקטובר זה היה בדיוק השלב שבו נחתו על החוגגים במסיבה חוליות המחבלים. הם הגיעו חמושים על טנדרים בעשרות וסגרו על באי המסיבה מכל עבר.

קהילת הטראנס הישראלית רגילה להיאבק מול כוחות שמנסים לחסל את סצינת המסיבות המקומית, ובראשם המשטרה שדורשת סכומים שערורייתיים עבור אישורי בטיחות ואבטחת האירועים ואז מבטלת אותם שרירותית ברגע האחרון תוך גרימת הפסדי ענק למארגנים, או חמור מכך: פושטת באגרסיביות על המסיבה, עוצרת בליינים ושולחת אחרים – בעודם תחת השפעה – לנסוע בחזרה הביתה. לא בכדי הסצינה הזו גם מלאה באנשים אידיאליסטים שעושים את שלהם מתוך אהבה לקהילה וחבריה.

אחת התופעות המופלאות ביותר בעולם הפסיכדלי הזה היא תופעת הסייפזונס (Safe Zones), האזורים הבטוחים: מתנדבים שמגיעים למסיבות ומקימים מתחמים המיועדים ליצור מרחב בטוח ותומך למי שמתנסים בחוויה מאתגרת. מחקרים ועדויות מראים שלהפעלת המתחמים הללו יש ערך אדיר לבריאות הציבור. הדבר האחרון שבן אדם על טריפ רע צריך, כך לפחות חשבנו עד לפני שבועיים, זה שוטר שיעלה אותו על ניידת. אבל אם החברים לוקחים אותו למתחם שיש בו מזרן, מים ואנשים שמספקים לו נוכחות תומכת והכלה לא שיפוטית – הרגעים הקשים הללו יכולים להפוך ממשהו שהיה מצלק אותו, לחוויה מרפאת ואפילו טרנספורמטיבית. זו הסיבה שמתנדבים מגיעים למסיבות טבע בלי להתנסות באף חומר משנה תודעה, פשוט כדי לחזק אנשים במצבי קיצון מאתגרים ולהיות חלק מאתוס מופלא של קהילתיות, הדדיות ואחדות. אפילו המשטרה כבר למדה לכבד את האוטונומיה המרפאת של המרחבים האלה ולהפנות לשם אנשים שעוברים חוויה קשה.

במסיבה ברעים המרחב הבטוח קרס. למעשה, ספק אם אי פעם בהיסטוריה הרייבית-פסיכדלית כל כך הרבה אנשים חוו אירוע טראומטי בו בזמן. אנשים שדיברתי איתם על מה שהתרחש שם תיארו את האירוע כתרחיש יום הדין של הסייפזון. מתנדבי קבוצת "אנשים טובים", שעובדים כחלק מפעילות עמותת "עלם", עשו כמיטב יכולתם לטפל באנשים תוך כדי שהם מקפלים את המתחם. הם מתארים את האירוע כסרט אימה כאוטי שבו אנשים נפוצו לכל עבר, אבל גם כרגעים שהתאפיינו במידה אדירה של סבלנות, עזרה הדדית ותמיכה הדדית. עבור רבים מהמשתתפים, הם מספרים, מצב החירום קירקע או הוריד במהירות את הטריפ הפסיכדלי. אנשים שנדרשים להתמודד עם מצב חירום יכולים לפעמים להוריד את עצמם במהירות מפתיעה מהרקיע השביעי של הפסיכדליה למציאות הסבוכה. במקרה הזה, ייתכן מאוד שהיתה בפעולה הזו מגננה מהסיוט האדיר של מתקפת טרור תחת טריפ; מצד שני, עבור חלק ממי שנחטפו מהמסיבה הדלקה ירדה רק כשהיו כבר בשבי. קשה לדמיין חזרה מסויטת יותר למציאות.

קהילת הטראנס הפסיכדלי, ככלל, חרטה על דגלה ערכים של סובלנות וקבלת האחר. הפילוסופיה הכללית של קהילת הרייבים זכתה לשם PLUR (Peace Love Unity Respect) – שלום, אהבה, אחדות, כבוד. גם אם במציאות היא לא תמיד עומדת במבחן הערכים הללו באופן מושלם, זוהי קהילה שהאתוס שלה הוא אתוס של אמונה בעולם טוב יותר, באפשרות של לידה מחדש והתחדשות. 260 ההרוגים, נוסף על החטופים הרבים מהמסיבה ברעים, מסמלים פקיעה של בועה יקרה, אזור אוטונומי ארעי של חלומות שנתקלו במציאות מדממת.

השימוש הרפואי המבטיח והמדובר ביותר בחומרים פסיכדליים הוא השימוש בחומרים כמו MDMA לטיפול בהפרעת דחק פוסט-טראומטית – בין השאר של נפגעי טרור וחיילים עם הלם קרב. אלא שגם בעזרת כל משני התודעה שבעולם, את הטראומה הקולקטיבית הזו ייקח זמן רב מאוד לרפא.

ערבות הדדית

יש כאלה שמתחילים כבר עכשיו במסע הריפוי. קבוצה עצמאית של אנשי טיפול ומומחים מובילים בתחום מזעור נזקים פסיכדלי הקימה עמוד אינטרנט שכותרתו "תמיכה מקצועית בנפגעי מסיבת נובה" (novasupport.org). "אנחנו רק יכולים לתאר כמה קשה לעבור חוויה כזו קשה בזמן מסיבה", הם כותבים שם. "אנחנו מבינים גם שאלו מכם ומכן שהיו תחת השפעה של חומרים חוו את זה בצורה חזקה ומבלבלת עוד יותר".

"בגלל שידענו שיש אנשים רבים מהמסיבה שחוו את הטראומה תחת משני תודעה, החלטנו שחשוב שיידעו שיש מי שמבין אותם ומנהל איתם שיח בצורה לא שיפוטית, ושיינתן תוקף לחוויה שלהם. שיידעו שאנחנו אחים ואחיות שלהם ואנחנו איתם", מסרו מהקבוצה בתשובה לשאלה על המניע ליוזמה, שבינתיים גם קיבלה התגלמות פיזית בשטח בדמות מתחם טיפולי שנתרם על ידי מועצת בית יצחק והועבר בהמשך לחוות רונית. "חשוב לא להיות לבד", מספר גורם מהקבוצה, "ואפשר פשוט לבוא לפה וסתם לשהות במתחם, או לקבל טיפולים קבוצתיים".

"בשבת, כשהבנו את ממדי האסון", ממשיך אותו גורם – פרופסור לחקר המוח – "היתה בקשה שמטפלים שמבינים את העולם הפסיכדלי יגיעו לבית החולים ברזילי. יש כאן הרי ממד מיוחד שרשויות בריאות הנפש לא מבינות אותו מספיק טוב. ומכיוון שהיו במסיבה קרוב ל-4,000 איש, הבנו שלא יעזור להביא שני אנשים. יצרנו קשר עם קבוצות של מרחבים בטוחים וטיפולים בפסיכדלים והגענו למטפלים שמתמחים בחיבור הזה. קרוב ל-1,100 מטפלים התנדבו, מתוכם סיננו 300 שמבינים גם טראומה, גם פסיכדליה והם גם בעלי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, או עו"סיים קליניים או מטפלים באמנות עם ניסיון עמוק.

"סוגיית הדעות הקדומות או העדר הידע לגבי שימוש בפסיכדלים ששכיחה עדיין בקרב חלק מהמטפלים עשויה להוביל לתגובה בלתי אופטימלית. השיח על סמים לא שכיח בקרב אוכלוסיית המטפלים, ואנחנו מודעים לחשיבות הרבה שיש בתחושה שמישהו יודע מה עובר עליך ומבין אותך, ושאתה חש שלגיטימי לדבר איתו על כך שהשתמשת בסמים".

מבחינת הקבוצה מסר מרכזי הוא "אנחנו יודעים שהחומרים הם חלק מהחוויה שלכם, ואנחנו כאן כדי לתמוך. המטרה היא לא בהכרח לתת טיפול, אלא בעיקר מענה ראשוני. אנחנו יודעים שהמענה הראשוני הוא גורם בסיכוי להגיע ל-PTSD. רצינו להגיע לכמה שיותר אנשים כמה שיותר מהר, כי מספיק שאדם יודע שיש שם מישהו בשבילו, וזה כבר אקט טיפולי משמעותי" .

מה מייחד חוויה טראומטית שמתרחשת תחת השפעה פסיכדלית?

"חומרים פסיכדליים הם זכוכית מגדלת למה שמתרחש אצלנו בנפש. הם יכולים להגביר תחושות ורגשות. לעוות את המציאות וליצור דימויים פנימיים שמתמזגים עם העולם בחוץ. כאשר ההשפעות הללו משתלבות במתח ובאימה של אירוע טראומטי כמו פיגוע טרור, עשוי להיות קשה יותר להגיב במהירות וביעילות למצב המסכן חיים. ניתן לשער כי חלק מהשורדים באירוע עברו ממצבי אופוריה קיצוניים לחוויות שאול. מהתעלות לאימה מוחלטת".

לסוג הסמים שהאדם לוקח יש השפעה על החוויה במצב כזה?

"התגובות יכולות להשתנות מאוד על בסיס הרקע האישי, ההקשר של השימוש הפסיכדלי, סוג החומר והמינון. מובן שגם אלכוהול וקנאביס הם חומרים משני תודעה שמשפיעים בצורה משמעותית על היכולת שלנו להגיב לסיטואציה. אין לנו מספיק מידע על תופעות כאלה".

מה עם עזרה למטפלים, שבטח גם הם נתקלים בזוועות ומתקשים?

"יש לנו הדרכה. לכולם יש רגעים קשים. למשל כשפתאום מתקשרים הורים. לכל מטפל יש הדרכה אישית. יש טופס מעקב כדי לראות שגם הם בסדר".

בין ההבדלים העיקריים שמייחדים חוויות טראומטיות תחת השפעה פסיכדלית מציינים אנשים מהקבוצה את "הרגישות המוגברת, תפיסת הזמן הלא סדירה, קולות מועצמים וקושי במסגור האירועים הקונקרטיים. במצב מפוכח אדם עדיין יחווה פחד קיצוני, הלם ודיסוציאציה, אך ללא התוספת המכרעת של עיוותי זמן ומרחב תפיסתיים".

כרגע, המענה שמעניקים בקבוצה הוא בעיקר חיבור בין מטפלים מוסמכים עם ניסיון בעבודה עם השפעותיהם של חומרים משני תודעה לבין נפגעי המסיבה ברעים. המטרה הראשונה והראשית, הם אומרים, היא לא להתחיל להציע שכבות של פרשנויות מחדש אלא לקרקֵע. "מה שחשוב באמת זה לקצר את זמן השהייה בבלבול, דיסאוריינטציה ודיסוציאציה, ולחזור כמה שיותר לעוגנים קונקרטיים בחיים. בפוסט טראומה מענה מהיר אפקטיבי לעתים יותר מטיפול עמוק וארוך שמגיע בהמשך. אם נצליח באמצעות המענה שאנחנו נותנים למנוע PTSD ל – אפילו – עשרים איש, יש לנו מקום מובטח בגן עדן". נכון לרגע זה פנו אליהם 1,237 איש – כשליש ממשתתפי המסיבה – ומתוכם 900 כבר קיבלו מענה וחוברו למטפל ייעודי. "המטרה שלנו היא לגייס תרומות כך שכל מי שניצל מהמסיבה ברעים יקבל טיפול בחינם לשנה הקרובה".

כך, לצד ההרס המכלה של אלימות ושנאה, יוזמות קהילתיות של ערבות הדדית ממשיכות להצמיח נבטים של ריפוי. "בחיים לא חשבתי שנגיע למספר הזה, לכל כך הרבה אנשים שמושיטים יד לעזרה", מספר גורם בקבוצה. "זה אומר שאנחנו מגיעים להרבה אנשים ונוח להם לפנות אלינו. אנחנו בעצמנו מגיעים מתוך הסצינה, אלה אנשים שאנחנו מכירים והם מכירים אותנו, והדיבור הישיר מאפשר להם לדבר איתנו בפתיחות בלי פחד שישפטו אותם. אצל הרבה משתמשים בחומרים פסיכדליים יש גם כך את המרכיב של אשמה, ועל רקע האירועים האלה – העולם התהפך עליהם".

דלוק ודרוך

מרכיב האשמה והמבט השיפוטי של החברה מסביר גם מדוע רבים מניצולי המסיבה לא מדברים בעדויותיהם על המימד הפסיכדלי. עם זאת, בעילום שם, יותר קל להם – עד כמה שאפשר – לדבר על מה שעברו. "הגעתי למסיבה על אם-די, עשיתי שורות קיי, ובשלוש וחצי טיפטפתי אסיד", אומר א', בן 28, שהיה במסיבה, "באיזה שש וחצי ראיתי את הזריחה בחוץ עם חברים, יצאנו לשתות באוטו, ותשמע, ראיתי זריחה מטורפת, צבעים וזה, לאיזה דקה אני אומר, 'וואו, איזה טירוף', אני רואה פיצוצים בשמים, אני רואה דברים עפים… עד שהמוח שלך מבין מה זה לוקח איזה 15 שניות. אני אומר, 'באנ'ה, זה פאקינג טילים'".

א' מספר שנכנס ללחץ ונשכב על הרצפה, "כמו איזה תייר ששמע אזעקה לראשונה בחייו", ואז, הוא אומר, "קמתי בגלל שהייתי דלוק רצח, ורציתי לעוף משם כמה שיותר מהר. האסיד מעלה לך, מעצים לך כל דבר. אם אתה קצת בלחץ – אז אתה פי עשר בלחץ". א' והחברה שהגיעה איתו נסעו לכיוון היציאה והסתובבו כשראו רכבים חוזרים מחוררי כדורים, יצאו מהרכב ונכנסו למיגונית, ואז יצאו ממנה שוב. ברגע הזה התקבל פוש על חדירת מחבלים ב-22 מוקדים. "שם הבנתי מה קורה – השתלטתי על זה חזרה. הורדתי את הטריפ מהר אחושרמוטה. הגוף כן נשאר דלוק, ולמה זה עזר לי? כי נפלתי איזה שלוש פעמים בריצה. נקעתי את הקרסול ולא הרגשתי את זה, גם בגלל האנדרנלין, אבל גם כי ככה הגוף מגיב כשהוא ב'דלקה'".

יכול להיות שהסמים הצילו אותו. "זה שהבנתי מה קורה לא אומר שהפסקתי להיות דלוק. יכול להיות שהייתי במצב מועצם של תפקוד והישרדות – זה נתן לי את היכולת לתפקד יותר טוב, כי הייתי בדריכות מוגזמת. הייתי ממש דרוך, בקטע טוב, בקטע שעזר לי בסוף לצאת משם. לא הייתי מחובר לתודעה שלי ברמה שאני יודע את זה, אבל פעלתי הרבה מהתת מודע, בלי בכלל לעשות את הסנכרון בין המודע ללא מודע. אתה פשוט פועל. ואתה לא פועל בהכרח רציונלית, כי אולי רציונלית היה נכון להישאר במקום, אולי להתחבא היה הכי טוב. גם כשהייתי בשטח אמרו להתחבא בחממות – אבל אני אמרתי, אני לא מתחבא, אני ממשיך עד שאני מגיע לאנשהו".

ההשפעה של סמים על הגוף והנפש ברגעים האלה יכולה לקחת את המבלים לכיוונים שונים – יש כאלה, כמו א', שמרגישים שהחוויה המועצמת שנכפתה עליהם בגלל האסיד גרמה להם להיות מפוקסים יותר. מבלה אחר שניצל מהתופת במסיבה ברעים סיפר ל"הארץ": "לא עשיתי שום דבר פסיכדלי, ודווקא לקחתי אטנט (חומר ממריץ. א"ק) חצי שעה-שעה לפני כל הטילים, כדי להיות ערני ומפוקס. באיזשהו מקום אני חושב שזה הציל לי את החיים, כי פעלתי בצורה מאוד חדה, והבחירות של נתיבי הבריחה – למשל לעזוב את האוטו ולברוח לשדות – זה פשוט היה מטורף. או בירי מעלינו בשיחים".

מצד שני, להפרה הכל כך בוטה של הסט והסטינג יכולה להיות השפעה הפוכה. "חצי מהמשתתפים במסיבה היו דלוקים", אומר צעיר בן 23 שנכח באירוע, "אני עצמי לא עושה סמים פסיכדליים. עישנתי קצת גראס. כשהתחילו הטילים אנשים שהיו דלוקים נגנבו מהמראה הזה. היה אחד שמחא כפיים. כשהגיעו הטנדרים והמחבלים, יכולת לראות שהם אבודים לגמרי. בגלל שזה היה ירי בצרורות, מיד הבנתי שזה לא צה"ל, למרות שעישנתי. אבל הם – ראית בעיניים שלהם שהם לא איתנו. הם נהיו כמו משותקים. זה היה נורא לראות אותם ככה".

א' מתקשה לדמיין מה עבר על אנשים שנתקלו במחבלים ממש כשהם תחת השפעת סמים פסיכדליים, או שהתחבאו במקומות מסתור. "להסתתר תחת השפעה זה יותר מלחיץ, תחשוב איזה סרטים בטח רצים לך בראש… כשאני במנוסה, אני במנוסה – כל סרט שרץ לי בראש אני חייב לשים בצד כי אני עסוק בלברוח על החיים. אבל כשאתה רק מסתתר – לדעתי זו חוויה אפילו יותר מסריטה".

כמה עדויות של ניצולים מהמסיבה שצצו ברשתות החברתיות מספרות על אישה מבוגרת מסתורית שחילקה להם פתקים מעודדים, כחצי שעה לפני שהמחבלים תקפו. "אף אחד לא יוצא מהחיים בחיים, תשמש במה שיש", נכתב באחד הפתקים, ועל אחר נכתב: "אני לא יודע למות אז אני חי". הניצולים סיפרו שהמסרים הללו עזרו להם לשרוד כשנסו על חייהם.

האישה המסתורית, שחותמת כל פתק ב"הזקנה עם המקל והפתק", היא מונה, שחגגה יום הולדת 64 עם בני משפחתה בנובה. "זה מאוד מאוד מאוד ריגש אותי, מאוד", היא אומרת על הפוסטים שחיפשו אותה והודו לה על הסיוע בהינצלות מהאסון. "אני יודעת שלפתקים יש השפעה על הבנאדם שמקבל את הטקסט. פה זה הפך להיות כל כך משמעותי כי זה היה עניין של חיים ומוות. היינו בסיטואציה של חיים ומוות".

הפתקים של מונה. ניצולים סיפרו שסייעו להם במנוסתם

היא וכל שלושים בני המשפחה והחברים שהיו איתה בקאנטה – האוהל שלהם – הצליחו לצאת בשלום מהתופת, כל אחד בדרכו. מונה עצמה מספרת שבנה הסיע אותה ואת חברתה דרך השדות עד נתיבות, מבלי להתכוון. שם עברה "חוויה מיסטית", לדבריה: "הגענו פתאום למתחם שנקרא הציון הקדוש, שזה בית קברות", היא מספרת, "שם התחבאנו באיזה צינור מבטון, ופתאום בא בחור, כולו לבוש בלבן, עם טלית עליו וספר, רגוע ושליו, והוא לא מבין על מה אנחנו מדברים אבל אומר – אם אתם פוחדים, בואו, אני אקח אתכם לחדר מוגן. הוא מעלה אותנו במעלה הגבעה ומכניס אותנו לחדר ריק, עם שני כיסאות, ובאמצע החדר יש קבר של הצדיקה אסתר אדרעי, הבת של הבאבא סאלי. ואז השבוע מישהו הראה לי שמישהי העלתה פוסט שהיה נס בנתיבות, והערבים ברחו משם כי הם ראו שלוש דמויות קדושות אז הם נבהלו וברחו…", היא צוחקת, "בכלל חטפתי הלם – נתיבות הגנה עלינו".

מונה, דמות מוכרת בסצינת הטראנס הישראלית, כבר מתעסקת ביום שאחרי – איך היא וכל אנשי הקהילה שלה יכולים להמשיך ליום שאחרי. "צריך קודם כל לפרק את המתח שהצטבר בתוך הגוף", היא אומרת, "הסיטואציה נקלטה בתוך הגוף, בכלל לא בנשמה. לוקח זמן עד שמעכלים שמה שהיה שם אמיתי. כל אחד שתדבר איתו משם יגיד לך – זה לא נראָה אמיתי. זה נראה סרט, זה נראה משחק וידיאו, 'קול אוף דיוטי'. הבן שלי, שהוא הלום קרב בעצמו, נסע דרך יריות, מכוניות שרופות, גופות, פיצוצים… נשארנו תקועים בסרט. כל אחד במקום אחר".

ההבנה הזאת רווחת בקרב אנשי הקהילה. הסיוע הנפשי שמציעה קהילת נובה מפורסם ברבים – ברשתות החברתיות ומפה לאוזן – והמבלים מפצירים בחבריהם לקבל סיוע. "מי שלא יודע, גם אני הייתי במסיבה ברעים אבל לא על זה אני רוצה לדבר עכשיו, מה שחשוב לי עכשיו זה העלאת המודעות לכך שכל מי שניצל מהמסיבה חייב אבל חייב להיות צמוד למטפל מוסמך בשביל למנוע פוסט טראומה", כתב אחד מהם בפייסבוק. "אני יודע שיש לי פה עשרות אם לא מאות חברים שהיו במסיבה, זאת הסצינה שלי. גם מי שחושב שהכל בסדר איתו עכשיו – זה לא אומר כלום, ואפילו מדאיג. בבקשה חברים, תגלו אחריות, ואם אתם ניצלתם או מכירים אנשים שניצלו ולא מדברים עם גורם מוסמך – תפנו אותם אלי ואפנה אותם… הכל מתבצע בהתנדבות של אנשים מדהימים ומקצוענים שיודעים לטפל בחוויות טראומטיות עם חומרים משני תודעה".

היות שהחוויה הפסיכדלית היא מאוד אישית, אומרת מונה, כל אחד חווה את הסיוט הזה בצורה אחרת – ועל כן, כל טיפול צריך להיות אינדיבידואלי. "אני יודעת שהתחילו לקיים מפגשים של שבט נובה, וביקשו שגם אני אבוא, ואני לא ממש מבינה בטיפולים בטראומה, אבל אני מבינה באינדיבידואל – אחד על אחד", היא אומרת. "אני חושבת שבגלל זה צריך לעשות טיפולים אחד על אחד ולא קבוצתיים – נכון שעברנו חוויה גלובלית, אבל כל אחד עבר חוויה פרטית. אני אומרת למטפלים: אל תגידו למישהו שעבר את זה 'אני מבין אותך', כי אתם לא מבינים אותו. רק מי שהיה שם יכול להבין. ואני חושבת, וזה גם מה שאני עושה מהרגע שהגעתי הביתה, אני חושבת שבזכות העובדה שאני יותר מבוגרת והיו לי כבר יותר תובנות בחיים – אני מאחסנת את זה במגירה של חוויות. זה חוויות, זה זיכרונות, זה עבר, ועכשיו אנחנו כאן. יש לנו את מה שיש לנו, כאן ועכשיו. זו תיאוריית החיים שלי מאז ומעולם, והיא רק התחזקה".

אז מה היית ממליצה למי שעברו את זה לעשות עכשיו?

"זו בעיה קשה יותר, כי כרגע המצב במדינה הוא ממילא חרדתי. הרבה יותר קשה להתאושש, ואני מרגישה את זה – אני מרגישה שאני יכולה להתאושש, אבל אנחנו, כל מי שהיה במסיבה, לא הבומים מפחידים אותנו; כשמתחילים הבומים מעל הראש שלנו אנחנו מתחילים לראות שוב את האנשים רצים מסביב עם רובים. זה משליך אותנו לחרדה יותר גדולה. אז אני ממש לא יודעת… אני רק יודעת להגיד שאנחנו ניצולי שואה, אבל נשארנו בחיים. אנחנו לא יכולים למות בגלל שאחרים מתו – אנחנו פה, אנחנו חיים. אז אנחנו צריכים להמשיך את החיים שלנו. אם זה כואב או לא כואב, זה בסדר. אסור לנו לשכוח שהמדינה הזאת קמה בזכות אנשים שניצלו מהשואה – הם הקימו לנו את המדינה. הם לא שקעו. הם רק נבנו מזה. אז איכשהו צריך להעביר את זה, ואני מנסה עם הפתקים שלי. זה מה שאני יכולה לעשות".

כחלק מהשקפת העולם שלה, מונה בטוחה שיום אחד תחזור לרקוד במסיבות בישראל – היא עצמה לא טסה לפסטיבלים בחו"ל, אלא הולכת למסיבות רק כאן. גם א', ששרד את התופת כמותה, מאמין שיחזור לרקוד – גם תחת השפעת חומרים פסיכדלים. "זה ייקח קצת זמן, זה ייעשה בזהירות עד כמה שאפשר", הוא אומר, "אבל רק כשהכל ייגמר, וכשתהיה אווירה שתאפשר ללכת למסיבות. גם מבחינה ביטחונית, וגם מבחינת הנפש".