טכנומיסטיקה

היה מסע חזק ומטלטל בכנס 'פסיכדליה בעת מלחמה' שהתקיים ביום שלישי השבוע בתאטרון היהלום ברמת גן. בין דיווחים חלוציים על האפקט המחזק והמגן שהיה לחומרים פסיכדליים עבור רבים ממי שעברו את המתקפה של ה-7 באוקטובר, לעדויות של ניצולים, ואמנות פסיכדלית בהשראת האירוע, זו הייתה קודם כל הזדמנות עבור הקהילה הפצועה הזו להפגש, להתחבר ולעבד ביחד. הנה דברי הסיום שלי מסיום האירוע.

החיבור בין פסיכדליה למלחמה הוא משהו  שאפשר לגשת אליו בהרבה דרכים. דרך אחת שאני אישית מחובר אליה זה הראיה של הפסיכדליה את האנשים שעושים את העבודה הרוחנית כסוג של לוחמי אור. זו ראיה שאנחנו מוצאים במסורות כמו הכנסיה הילידית האמריקאית, הדרך האדומה, דתות איוואסקה וקבוצות ילידיות.

ואנחנו מוצאים את התפיסה הזו גם בעולם של מסיבות הטרנס. ואם  אתם בילתים ברחבות האלה בטח פגשתם את לוחמי האור האלה, ואולי גם אתם לוחמי אור כאלה.

להיות לוחם אור זה להכנס לתוך הקושי והכאב – לחפור ולחפור ולפרק ולרפא ולחלץ משם אור. אנשים נכנסים ברחבה למלחמת חפירות שהיא מלחמה של טרנספורמציה – של להתגבר על מה שחשבנו שהם הגבולות הגופניים שלנו ומה שחשבנו שהם הגבולות הנפשיים, והתודעתיים שלנו.

בתפיסה הזו של לוחמת אור – בין אם היא בטרנס או במסורות ילידיות. לוחם האור הוא האדם ששומר על יציבות, שנלחם באויבים הכי קשים בלי להכנע לשנאה או לפחד. בבהירות של תודעה. לוחם האור פוגש את כל מה שבא ומנצח אותו. הוא יודע לחדור דרך השערים התודעתיים שהפסיכדליה פותחת כדי להיות גמיש יותר, כדי לראות את המציאות מעוד פרספקטיבות, מעוד כיוונים שפותחים אפשרויות חדשות, שלא היו זמינות קודם לכן. הוא מצליח בזה כי כי הוא כל כך שם בנוכחות ובמודעות שלו – שהוא מסוגל לפגוש כל מכה ולנשום לתוכה. וככה הוא מביא ריפוי להכל.

***

אלה דברים יפים, אבל המפגש עם  האימות הנוראות של ה-7 באוקטובר יכול להשאיר אותנו ללא מילים.

כל מילה שניתן לומר אחרי ה-7 לאוקטובר – תהיה חסרת משמעות. כי מה ניתן לומר לנוכח כזו אימה והסבל. כל צורת דיבור – נראית מיותרת. קצת כמו  הדיבור על אלוהים אחרי השואה.

מה שהתרחש ב-7 באוקטובר היה זוועות קשות כל כך שזה יכול  להראות שלוחמת האור הזו חסרת חשיבות. שהיא מתגמדת, או שאין לה את היכולת לנצח את הזוועות האלה. במילים אחרות, המחשבה על להיות לוחם אור נראית כמעט בלתי אפשרית בהקשר של ה-7 באוקטובר.

אלה זוועות שמאיימות לנתץ את המשמעות של הקיום לא רק עבור מי שעברו אותם על בשרם אלא עבור כל מי שנחשף לדבר הזה.

***

הזווית הזו היא זווית עוצמתית, ומאתגרת לעיכול. אבל היא גם לא היחידה.

כי כמו שאנחנו יודעים לצד post-traumatic stress יש גם  אפשרות ל- post-traumatic growth.

חוויות טראומטיות יכולות לצלק. ליצור נזקים מתמשכים. אבל הן יכולות גם לעורר באנשים כוחות חדשים, כיוונים חדשים להתפתחות, והערכה מחודשת לחיים.

אנחנו רואים את זה בכתיבה של הרבה ממי שעברו את השואה. סופרים כמו ויקטור פרנקל, אתי הילסום, ק.צטניק, אדית אגר.

ויקטור פרנקל – היה פסיכיאטר ניצול שואה, עבר באושוויץ פריצות דרך פנימיות. הוא כותב בספר שלו 'האדם מחפש משמעות' על החשיבות של משמעות ואיך אנחנו יכולים למצוא אותה גם במקומות הכי ברוטאליים: באמצעות יצירה, באמצעות אהבה, וגם באמצעות הסבל שלנו והאופן שבו אנחנו מתמודדים עם סבל. הוא מלמד אותנו שגם בנסיבות הקשות ביותר ניתן להכניס לחיים משמעות.

עוד אחת מהנביאות שיצאו מאושוויץ זו אתי הילסום, שנספתה באושוויץ ב-1943. וגם הילסום מצאה בשואה את ההתגלות הרוחנית שלה. את האפשרות לשחרר מהאגו. לראות את אלוהים בהכל, ולהתמסר לנתינה ולריפוי של אחרים כדרך רוחנית. היא התעקשה ללכת למחנות ההשמדה למרות שהיו לה דרכים למלט את עצמה מהגורל הזה, כדי ללוות את מי שנשלחו למותם. מי שהיו איתה מספרים שברכבת לתאי הגזים היא המשיכה במשימה שלה להפיץ אור ואהבה.

ויש לנו את ק. צטניק, שורד מחנות הריכוז שהקדיש את שארית חייו לתיאור זוועות המחנות – עם ספרים כמו סלמנדרה ובית הבובות שהפכו לבסיס של תודעת השואה פה בארץ.

ק. צטניק נותן  לנו את החיבור עם הפסיכדליה. 

צפיתי לאחרונה בסרט החדש של אסף לפיד על קצטניק וטיפולי הלסד שהוא עבר ושעזרו לו לרפא את הטראומה שלו מאושוויץ. אני ממליץ לכל מי שמתעניין בטיפול בטראומה עם פסיכדלים לצפות בסרט הזה שנקרא "הפלנטה האחרת".

אחרי אושוויץ, קצטניק היה תקוע במשך עשרות שנים במעגלים חסרי מוצא של סבל. הוא הצליח לצאת מהלופ הזה באמצעות הלסד שאפשר לו לחדור לפינות הכי אפלות של אושוויץ ולהזדהות בצורה מוחלטת עם הכל – עם הרוצחים, ועם הנרצחים. הסובייקטיביות של קצטניק מתמוססת לחלוטין בחווית הלסד שלו ובאופן הזה הוא עובר ריפוי. אחרי עשרות שנים של טראומה וייסורים הוא הפך את אושוויץ לבסיס של  התעוררות רוחנית ששחררה אותו והפכה אותו לאדם שלם ושלו יותר בעשור וחצי האחרונים של החיים שלו.

קצטניק נותן לנו דוגמה של האופן שבו הטראומה הנוראית ביותר יכולה להפוך בסיס לצמיחה.

50 שנה מאוחר יותר, הנכדים של הנכדים של קצטניק חזרו לפגוש את אותם מקומות של זוועה, אבל הפעם חומרים פסיכדליים נכחו ממש ברגעים של הטראומה. הם העצימו זוועות אבל הם גם נתנו כח ויציבות למי שהיה זקוק  להם.

אפשר לפגוש כאן במורכבויות שלא היו במקרה של ק. צטניק. רבים ממי שעברו  את הזוועות של ה-7 באוקטובר היו במצב תודעה פסיכדלי והמפגש בין  חומרים פסיכדליים לטראומה בזמן אמת הוא נפיץ במיוחד.

חומרים פסיכדליים יכולים להיות חרב פיפיות. הם יכולים לרפא אבל הם גם יכולים להעצים את הטראומה. אנחנו עדיין לומדים את המורכבויות של הדבר החדש הזה.

נדרשת מאיתנו הרבה צניעות כשאנחנו מתמודדים עם השאלות הגדולות שה-7 לאוקטובר מעלה, ובשאלה מה יש לחוויה הפסיכדלית לתרום לנו ברגע כזה ואיך מחברים בין האימות האדירות הלאה למאמצים הצנועים שלנו להביא רפואה?

אבל אם רוצים בכל זאת לנסות לגזור מהפסיכדליה ומההיסטוריה איזשהו לקח ושיעור אני חושב שדבר אחד לקחת איתנו הוא שמה שאנשים כמו הילסום, ופרנקל, וק.צטניק מלמדים אותנו זה שהמסר הפסיכדלי של לוחמת אור רלבנטי עבורנו בדיוק באותה מידה שהוא היה עבור הילסום וק. צטניק ועבור לוחמי אור באנספור מסורות של רפואה.

אחת התימות שחוזרות בכתיבה על החוויה הפסיכדלית הוא רעיון הלידה מחדש. הרעיון שאנשים שעוברים חוויה פסיכדלית מקבלים הזדמנות לארגן מחדש את התודעה. לעשות ריסט על דפוסי תודעה שלא מטיבים. לחפש דרכים חדשות וטובות יותר להיות.

אז לצד ה- Post traumatic stress יש גם דרכים של post-traumatic growth .

דרכים להתחזק באור, להתחזק ביציבות, להתחזק באהבה – גם בתוך האימה והסבל.

דרכים לחזק אחרים ולהתחזק תוך כדי זה. להרים תדר עבור כל השבט –ולגדול דרך זה.

ואנחנו רואים את הדבר הזה בצורה כל כך עוצמתית התארגנויות הקהילתיות של תמיכה הדדית וערבות הדדית מאז ה-7 באוקטובר.

הרבה מהביקורת על הקהילה הפסיכדלית לאורך השנים הייתה שהיא יותר מדי בורוד. יותר מדי lovey dovey. שיש המנעות מפוליטיקה וממפגש עם החלקים המורכבים של המציאות הפוליטית שלנו. אני חושב שהאירועים של ה-7 באוקטובר יכולים להיות גם הזמנה לצמיחה ולהתפתחות מהבחינה הזו. איך תפיסה פסיכדלית יכולה ללמד אותנו לחשוב אחרת על המציאות שאנחנו חיים בה, ועל הדרכים שאפשר להכניס לתוכה שחרור.

אני רואה את הכנס הזה כחלק מהתהליך הזה של ה-post traumatic growth – של האפשרות למשמע מחדש את הטריפ הרע הזה. לא בצורה שתמחק את הסבל ואת הכאב ואת הרוע שנמצא שם – אבל כן בצורה שתאפשר יצירה של מרווח להופעה של נחמה ואהבה ומשמעות. בצורה שתקח אותו ותייצר מתוכו אפשרויות חדשות להתפתחות ולתמיכה.

אז אני רוצה לומר תודה לכל מי שארגן, אפשר, ובאופן רחב יותר לכל מי שמהווים חלק מתוך התהליך הזה של להפוך את ה-7 באוקטובר מאירוע של post traumatic stress לאירוע של post-traumatic growth

מי ייתן שכל הכוונות הטובות, וכל העשיה הטובה הזו יהיו חלק מיצירה של מציאות  חדשה וטובה ביותר – בכל הרמות של הקיום. תודה לכם.