טכנומיסטיקה

לפני כמה חודשים כשהייתי באמסטרדם פרסמתי כאן פוסט בשם "עמים הם סמים" שעסק במה שכיניתי שם "ההשפעה המסמעמת" של עמים (ותרבויות), או במילים אחרות הנטיה שלהם להכניס את המשתמש (התושב) למצב תודעתי מסוים, לפעמים מומלץ יותר ולפעמים פחות.

בביקור האחרון בסרייבו עלו לי כמה מחשבות על הקשר בין שני סוגים של טריפים – הטריפ הפסיכדלי המקבל השראתו מחומר פסיכואקטיבי פסיכדלי זה או אחר וטריפים גיאוגרפיים או במילים אחרות טיולים, שאנשים עורכים מסביב לעולם.

זה התחיל משיחה שהייתה לי עם ג'ון (שם בדוי), אוסטרלי שעובד במכרות באוסטרליה, עושה שם ים כסף ומבלה את חציה של השנה בטיולים בעולם. בקיצור, טריפר מקצועי. כמי שכבר ביקר בכ-70 מדינות שונות מסביב לעולם שרבט לי לבקשתי רשימה של כ-15 מדינות מובחרות לביקור. בינתיים ציין בפני שהוא לא משתגע על סרייבו "התרבות פה לא שונה עד כדי כך. כלומר היא שונה, אבל זה עדיין דומה מדי" ציין. על איזה מקומות הוא כן משתגע? על מקומות ששונים לחלוטין. לדוגמה פפואה גינאה ששם התקיים קניבליזם עד לפני 50 שנה, שמלאה בשבטים פראיים ומאופינת באופן כללי בחיים פרועים וחסרי מעצורים.

הרעיון שעמים הם סמים קיבל כאן תפנית די מעניינת. אם עמים הם סמים, אולי גם מקומות גיאוגרפים הם סוג של סם, הלוצינציה או בכל מקרה השפעה פסיכואקטיבית. תיירים שמגיעים מאירופה למדבר הנגב או ישראלים שנוחתים בהודו או בדרום אמריקה מוקסמים מהמציאות הייחודית והשונה כל כך שנחשפת בפניהם שם. הטיול למקום חדש חושף בפנינו מציאות שונה כל כך עד שהיא דומה להזיה, כמו כוכב זר שעליו נזדמנו לביקור, כמו דרך אחרת לצפות בעולם. הם מזכירים במילים אחרות, חוויה פסיכדלית. כמי שאוהב לבקר בארצות הזרות והמוזרות ביותר ג'ון הזכיר לי מהבחינה הזו את הטריפרים הקשים שאוהבים להתנסות בחומרים הקיצוניים ביותר בחיפוש אחר המציאות הזרה והמוזרה ביותר. לעומתו מי שנוסעים לערים במרכז אירופה מזכירים את מי שהסם החביב עליהם הוא קפאין.

אלא שכמו שימוש תכוף מדי בחומרים משני תודעה, גם שהות ארוכה מדי במקום מסוים יוצרת הרגל ועמידות לאפקט הפסיכואקטיבי המיוחד שלו. לאחר זמן מסוים הופכת החוויה למורגלת ומאבדת מהקסם שלה. וזה מוביל אותנו לנקודת דימיון נוספת בין שתי הפרקטיקות הללו, וזהו אפקט הזמן של טריפים משני הסוגים.

מכיוון שהטריפ הוא ביקור במציאות אחרת וזרה, מכיוון שהוא עמוס כל כך בפרטים השונים בצורה רדיקלית מהמציאות היומיומית המוכרת לך הרי הוא מכיל כמות אירועים משמעותיים גדולה בהרבה מסכום זמן אובייקטיבי המקביל לו בחיי היום יום. על מנת להבין במה מדובר אפשר לחזור למושג הזמן המשמעותי של רבי נחמן, מושג שגורס שהזמן היחיד שיש לו משמעות אינו הזמן המכאני האובייקטיבי אלא זמן שנמדד בהתרחשויות, תורות, חיים – בכמות החידושים, החוויות והקדושה. התפיסה הזו של רבי נחמן הופכת מוחשית למדי בטריפ פסיכדלי. משתמשים בסמים פסיכדלים יספרו פעמים רבות ששניות קלות בטריפ נראו להם כמו שנים ארוכות או אפילו כעידנים שלמים. מכיוון שהמציאות שנגלית בפניהם מחדשת להם כה הרבה, לעיתים בהבזק רגע יותר משנים ארוכות של חיים תפגשו אנשים שיטענו לאחר טריפ פסיכדלי שעבר משך זמן ארוך יותר מכל אורך חייו עד כה.  באופן דומה כשחיכיתי בנמל התעופה של זאגרב למטוס שיקח אותי הביתה הרהרתי בהפתעה רבה בכך שעבר בסך הכל שבוע מאז שעזבתי את הארץ. השבוע האחרון הרגיש לי כמו חודש או אפילו חודשיים.

אלא שכפי אצל טריפרים מנוסים שכבר מכירים את העולמות הפסיכדלים היטב תופעות התארכות הזמן דוהות מעט, כך גם מי שנמצא בטיול זמן רב תחושת התארכות הזמן נוטה להעלם. מי שנמצא כבר חצי שנה בטיול לא מרגיש כל שבוע כמו חודש.

בקיצור, אם עמים הם סמים, הרי טיולים הם סוג של טריפים, והדמיון בין שני סוגי הטריפים אינו חיצוני בלבד אלא מגיע עד להקבלות האינטימיות ביותר שבקרבי החוויות הללו. ביום האחרון שלי בסרייבו נתקפתי בבדידות, שעמום והרגשה גופנית רעה. היו לי עוד 8 שעות לחכות עד הנסיעה הבייתה, כבר לא היה לי חדר לשהות בו ובאמת שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

הרגע הזה הזכיר לי את הרגע המוכר ההוא שהוא תמצית החלק הקשה והמפחיד של הטריפ הפסיכדלי. מדובר בותו הרגע שבו לפתע המצב האחר, השונה והדינאמי שאליו נכנסת כשחדרת לעולם הפסיכדלי הופך למאיים ומטריד. פתאום המציאות זוחלת עליך כרמשים שברצונך לגרשם מעליך ואתה מעוניין רק לחזור למצב הקודם שהיית בו קודם – להביט על העולם כמו בורגני מצוי, בלי שהדברים יהיו מורכבים, מעניינים מדי. שיחזור העולם להיות דהוי ושגרתי כמו קודם, חושב לעצמו אז הטריפר, נאמר יפה תודה ונלך לישון. אלא שהטריפ כמובן לא עוזב אותו ואז מתוך הרצון לחזור אל חוף המבטחים של התודעה הקונצזנזואלית הוא עלול לצלול לתוך חוויה שלילית שעלולה במקרים קיצוניים להתפתח לפאניקה ומה שמכונה בז'ארגון "טריפ רע".

באותו רגע בסרייבו, כשהייתי שרוי בצלילה לתוך יאוש נזכרתי בפתרון הפסיכדלי למצבים הללו שקורים בטריפים. הפתרון הוא בדרך כלל להרגע, לנשום, לפתוח את בית החזה, להבין שהכל טוב, שלא צריך להלחץ מכלום ושאפשר לחיות ולחקור, ובאופן כללי שלא צריך להלחץ מהמציאות. ולא – אין שום דבר שצריך לשאוף אליו בנוחות הנוחה מדי של המציאות בבית. המציאות הלא מספיק לא נוחה של הבית (המוטורי, האינטלקטואלי, הרגשי, הרוחני) היא בדיוק זו שכובלת אותך לדפוסים של מי שאתה, היא הגבולות שאתה שם לעצמך בתוך נוחות שאתה מארגן לעצמך ושהופכת להיות לכלוב האישי שארגנת לעצמך.

הטריפ הוא הטיול. בלשון הזוהר 'טיול' הוא זיווג, זיווגה של האלוהות, של עליונים בתחתונים. הטריפ הוא הטיול, הוא הזיווג – הוא דורש יציבות. יציבות באהבה, יציבות באמונה. הוא דורש זרימה, אהבה זורמת, אמונה זורמת. הוא דורש עמידה יציבה של איבר הברית של היסוד מתוך חשק שהוא פנימי וקדוש.

טיולים וטריפים הם בסך הכל מטאפורה לחיים. הם באים להזכיר לנו לפתוח את בית החזה, לנשום, לחקור, להתרגש, לגלות את התשוקה לחיים שמכחידה כל דאגה וקליפה.