טכנומיסטיקה

המחשבה הראשונה שתפסה אותי כשנחתתי בשעת צהריים, בפסטיבל הריינבואו בקרחת נידחת ביער יתיר, היא שהאוטובוס שלקחתי מהתחנה המרכזית בבאר שבע, היה למעשה מכונת זמן שהחזירה אותי כמה עשרות שנים אחורה לשנות השישים. במישור הקוצני של העמק ישבו במעגל גדול כמאתיים איש בלבוש צבעוני ושבטי וסעדו יחדיו, כאשר בינתיים סובבים את המעגל חבורת נגנים המלווים ברקדנים וזמרים שהיו באקסטזה בלתי מובנת. האווירה הייתה וודסטוקית, כמעט בלתי מציאותית מוצפת חיוכים וצחוקים גדולים.

יש לי ניסיון די רע מפסטיבלים ומפגשים ניו-אייג'ים, ובמיוחד כאלה המתרחשים בטבע. ראשית כל, אף פעם לא אהבתי באמת טבע. נופים מרהיבים לא ריגשו אותי, הפעימות האיטיות והקבועות של הטבע שעממו אותי והממדים הנעלמים שלו נותרו נסתרים מעיני. הטבע מבחינתי היה בעיקר מקום לא נוח. שנית כל, פסטיבלים שבהם אתה אמור להרגע, לחוש משוחרר, להתחבר לעצמך, לאנשים אחרים, ליקום ולאהוב את כולם, הם בדרך כלל המקום שבו אני מרגיש הכי פחות משוחרר, הכי באובר-מודעות והכי מנוכר. בחיי היום יום שלי אני לא היפי, לא בטבע, לא לובש בגדים פריקים ולא חי חיים אלטרנטיבים. כשאני מנסה לשוחח עם העם הזה, הדיאלקט שלי נתקע בשלהם. מבחינתם אני מדבר יותר מדי, מנתח יותר מדי ולא מספיק "זורם".

אבל הריינבואו היה אמור להיות משהו אחר. שמעתי עליו לראשונה מקלראנס, היפי בגיל העמידה,  עם שער מדובלל וכרס קטנה שחי כבר שלושים שנה על דמי האבטלה של הרפובליקה הגרמנית ומטייל ברחבי העולם. קלראנס סיפר לי על מקום אחר, מחוץ למפה המוכרת לי. מקום שבו ישנה יצירתיות מוחלטת, אהבה מוחלטת, קיום מוחלט. מעבר לקשת ומעבר לענן. הריינבואו.

האגדה של שבט ההופי האינדיאני מספרת על שבט "לוחמי הריינבואו" אשר יופיע לקראת קץ הימים ויראה מפלט ודרך מילוט מהכאוס והרס שפשו בעולם. מפגשי הריינבואו המודרנים הם התרחשות לחלוטין לא פוליטית ולא מסחרית. כל בני האדם מוזמנים להצטרף להתקהלות ולהפוך לחלק ממשפחת הריינבואו. המפגשים מתרחשים בטבע, תוך כבוד כלפיו וקיום בהרמוניה עם כל צורות החיים שבסביבה. המשתתפים נקראים לוותר על כל התמכרויות היום יום שלהם לסיגריות, אלכוהול, קפה, סוכר או כל סם אחר ולהמנע משימוש בכלים טכנולוגים כמו פלאפונים, מצלמות, נגני מוזיקה ועוד. אורכם של המפגשים הוא ירח אחד, ושיאם בדומה לרבים מחגי היהדות, ב- Full Moon, הירח המלא שבאמצע החודש.

כשרואים אנשים משוחררים כל כך, האינסטינקט הראשוני הוא לפעמים דווקא להסתגר בעצמך. אבל הגעתי לכאן מסיבה ולכן החלטתי לא להניח לפקפוקים להשפיע עלי. שעה מאוחר יותר כבר הקמתי לעצמי אוהל על הרכס ההר הגבוה ביותר בסביבה (אלוהים יודע למה כל כך גבוה) והתחלתי לתת למקום הזה לחדור לתוכי. והוא חדר.
אם בתחילה חשבתי שחזרתי לשנות השישים, הרי במהרה הסתבר לי שמכונת הזמן שתפסתי עליה טרמפ הובילה אותי רחוק הרבה יותר. הניתוק מהטכנולוגיה, והחיים בטבע החזירו אותי במהירות לעולם האסוציאציות של הניאולית והמזולית. כוח בלתי מוכר חדר לתוכי ונפגש בכוח נוסף שהיה נוכח בי דומם כל השנים. התקשרות השניים החלה לפעול בי פעולה משונה.

האדם הקדמון שבתוכי מתעורר
הריינבואו הוא התכנסות של שבטי הארץ השונים למסר של אחדות ושלום. יש כאן מכל הסוגים והמינים. חילונים ודתיים, ילדים וזקנים, יהודים וערבים. מרפאים הוליסטים, חקלאים אורגנים, דתיים היפים ואנשים שיצאו הבוקר מהקיוביקל המשרדי. כל אחד תורם לאירוע, כל אחד נותן ממה שיש לו וכך אנו יוצרים ביחד את המציאות שלנו. כל שנה יש להתאספות הזו אנרגיה אחרת, וגם כל יום. הכפר הזמני הזה הוא מטריקס של רעיונות, תחושות ומחשבות שזורמות אחת לתוך השניה וזה משתקף לכל מקום שאתה הולך: באוכל שאתה מקבל, בפנים שאתה פוגש, בשיחות שאתה שומע.
כל אחד נותן משהו משלו. כל יום בסיום הארוחה מציעים אנשים סדנאות ושיעורים. מסדנה להכנת מנורות ועד טיפול שיאצו. אחרים מביאים את כלי הנגינה שלהם ומנגנים למי שעוסקים במטבח, או למי שבנו סוג של סאונה על אחד הרכסים הסמוכים. יש שמבצעים מופעי ג'אגלינג ואש בלילה, ויש מי שתלה על עץ נידח ביער מראה שעליה נכתב "?Who am I". זו חברה קומוניסטית במובן האמיתי של המילה, כאשר כל אחד זוכה להזדמנות להגשים את הפוטנציאלים האבודים שלו ולהיות מה שהוא רוצה. כל אחד הוא גוון בקשת העצומה של הריינבואו.

"השתתפות היא המפתח" גורסים אנשי הריינבואו וכמה שהם צודקים. כן, אפשר גם לרבוץ כל היום באוהל או בצ'אי קיטצן, אבל הריינבואו מדגים את בצורה המוחשית ביותר את העקרון הקבלי הגורס כי כח הנתינה הוא משפיע ומפתח את כח הקבלה. אחרי שקיבלת כל כך הרבה מהאנשים מסביבך, מתעורר בפנים רצון לתת משהו חזרה, וככל שנותנים יותר מרגישים שייך וקשורים יותר לשבט הגדול הזה. הנתינה היא הפשוטה ביותר, כי אין מה להפסיד. אנחנו פה כדי ליצור מציאות חד פעמית. הריינבואו הוא שיעור בנתינה וביציאה מהגבולות של עצמך.

אחרי שבילית את היום בעבודה או בקפיצות תיש בין ההרים והגבעות מחלחל הרעב בערב. האוכל נישא מהמטבח בשירים וריקודים. המגישים שרים "We are the servants of the food". והמושג "Food" מקבל לפתע את המשמעות האמיתית שלו. מזון, הדבר שמקיים אותך, אוכל לנשמה. מגישי המאכלים, הופכים כמעט למלאכים. כולנו עומדים מסביב למדורה במעגל גדול מחזיקים ידיים ומעלים תודה לאל שנתן לנו מטובו. לפתע חוזרת לברכת המזון משמעותה המקורית, הנסתרת כל כך מעינינו כשאנו מוציאים משהו מהמקרר או מקבלים אותו מוגש במסעדה. לא משנה מה שמו לך בצלחת, הקיבה והלב מתלאות סיפוק שלם ואמיתי. מדי פעם נשמעות מקצוות המעגל השונות קריאות "תודה על האוכל!" שלא ברור אם הן מכוונות, למבשלים, למגישים או לאלוהים הגדול.

בטבע אין טלויזיה, וכך לאחר הארוחה מתקבצים כולם מסביב לאש המדורה והמושג מדורת השבט זוכה מחדש למשמעותו. האנרגיה השבטית שאבדה לנו בעיר שבה בטבעיות מפתיעה. בין ארבעה רכסי הרים, נמצא עמק, ובמרכזו במדורה יוקדת וסביבה מעג
ל  השר הללו-יה ומעליהם עולה ירח מלא. במשותף עם האנשים הללו, בקור של הלילה, לאחר ארוחה שציפיתי לה שעות ארוכות, ההודיה לאל הופכת כנה וטבעית כל כך. ספונטניות רוחנית סוחפת. הדת השבטית והמקורית של ישראל מבצבצת פה דרך השבטיות. דת סוחפת ובלתי ממסדית. לא צריך למסד אותה כי היא כל כך טבעית. טבעי  להתפלל ואין צורך בכפיה ואין צורך לקבוע זמנים לתפילות. טבעי לקום בבוקר ולהודות לאלוהים, טבעי לקבל מזונך ולהודות לאלוהים, טבעי לחתום את היום בחילוי ובתפילה לעוד יום כזה. לפתע הבנתי למה אומרים לך כאן כולם, Welcome Home. זה השיבה הביתה אל מהותי האבודה, אל מקורי האבוד, אל המאמין החבוי שבקרבי, אל איש הטבע שבתוכי.

אם היו עושים סרט על הריינבואו, הוא היה בוודאי מחזמר. מכל קצה של היער נשמעת שירה שבטית, אנשים חווים ופועלים. במרכז של הכל עומד המושג המיסטי העצום של המעגל. המעגל של האוכל, מעגל המדורה, המעגל ללא התחלה וללא סוף, שבו כולם שווים, שבו כולם אחד. מעגלים נוצרים באופן ספונטני ובכל מקום. כל אחד יכול ליצור מעגל, וכל אחד יכול להצטרף לכל מעגל.  מישהו, כל אחד, מספר סיפור ולאיטו  נרקם סביבו, ובהדרגה מצטרפים מוזיקאים שחקנים וצופים אחרים והסיפור הופך למחזמר. זה כמו ערוצי טלויזיה, אבל אנחנו השדרים. כל ילד וקשיש שולפים גיטרה ומזמרים מעשרות שירי השבט האופטימים והסולידאריים. לכל אחד קול של זמיר והמסרים החיוביים מתחזקים משיר לשיר ומרתכים לך למוח שוב ושוב את ההכרה: אני אחד עם האנשים כאן, אני אחד עם אלוהים.

זהו כפר קטן. כשהולכים ביער בצהריים אפשר לראות אנשים חוצים את היער בדרך למלאכותיהם השונות. זו תחושה צבעונית וחיה. יש כאן צעירים ומבוגרים, והם חיים יחדיו, בתוך עולם אחד, ללא הניתוק המקומם של העיר. פורחים כאן הילדים והתינוקות שמתרוצצים בטבע, וגם המבוגרים יותר שזוכים חזרה במעמדם האבוד כזקני השבט. ראיתי כאן ילדים בני 17 לומדים תורה מאמהות השבט. אנו חוזרים לארכיטיפים היונגיאנים של האם הגדולה. כאן הכל ארכיטיפי והכל סימבולי. הכל מקבל את משמעותו הבראשיתית. כוחות העולם מתבהרים והופכים מוחשיים: הירח, ההר, הסלע, העץ.

מהי שבת? בשבילי שבת זה להיות במקום שאתה בו, להתקיים בתחושת השלמות והאחדות עם העולם. אמרו על שבת שהיא מעין עולם הבא. וכאן בריינבואו, זהו מעין עולם הבא חי ומתמשך. שבת מתמשכת. אבל אם ימי השבוע היו מעין עולם הבא. הרי כשבאה השבת, עברנו לעולם הבא ממש. "שבת שלום", הקריאות נישאו מהר להר, וכל אחד שקיבל את בשורת בוא השבת העביר אותה הלאה להרים הסמוכים, אל הרחוקים יותר. מעין מוח שבאיזור אחד שלו התעורר זרם חשמלי והוא שולחת זרמים ומעורר סערות חשמליות במוח כולו. כזהו היער הזה, והשבת התפשטה בו לנגד עינינו המתפלאות. קבלת שבת מסביב למדורה עם עשרות נגנים וזמרים ששרים את "מלאכי השלום". אי אפשר היה שלא להרגיש אותם יורדים מעלינו, את מלאכי השלום הללו. היו שם דתיים ירוקים, מתנחלים מההאחזויות הקיצוניות, ופעילי שלום, וכולם שילבו קולם לרומם שמו. הצביון היהודי נרקם כאן בצביון האוניברסלי באופן הרמוני ומעורר השתאות, כל עוד לא קורה, כפי שקרה פעם, כך שמעתי, כשבקבלת שבת מלהיבה במיוחד התלהטה מישהי כל כך שהורידה את חולצתה וזינקה למול המדורה ערומה בריקודים. לכמה מהנוכחים נשמטו הלסתות.

הימים עוברים, והשינויים בהוויה זוחלים לאיטם, מפרקים אותי מולקולרית והופכים אותי לאדם אחר שלא הכרתי. שוב, זה לא נסיעה ליער יתיר ליד הר חברון, זה פניית פרסה אלפי שנים אחורה. זה נסיעה מעצמי השכלתני והמילולי לאני שבגוף ושבהוויה הרוחנית. בבית החבר הכי טוב שלי הוא מחשבי, וכאן זה מקל שמצאתי. כל כך הרבה ימים אני יושב בבית על הכסא לבד קורא וכותב כל היום ורואה במקרה הטוב את פומליקו השותף. לפתע אני כל היום עם אנשים "זרים", רץ את ההר הזה מעלה ומטה מבוקר עד ערב, יושב על סלעים וקוצים ורוקד ריקודים שבטיים בכל רגע פנוי. הגוף המבולבל שלי לא מבין מה קורה ומה אני מנסה לומר לו. ביומיים הראשונים הולכים ומתגברים אצלי כאבי הגב. ביום השלישי אני כבר חושב שעוד רגע יצטרכו לסחוב מפה אותי על אלונקה. אבל כפי שלפני שעוברים את מחסום הקול, רועד המטוס רעידות גדולות, ולאחר שנחצה המחסום הופכת הטיסה חלקה במיוחד, כך קורה גם לגוף שלי. ביום הרביעי אני חוצה מחסום מסוים. האיברים הופכים לפתע קלים ורכים. הם שוקעים בנוחות לתוך כל נקבת סלע, מקבלים לעצמם באהבה כל קוץ ודרדר. ההרים טוענים את גופי באנרגיות חסרות קץ. אני רץ את המדרונות התלולים ורוקד מסביב למדורות אבל הכוח לעולם לא נגמר. לגלות את עצמך כאיש מערות. לגלות את עצמך כאדם קדמון. לגלות את עצמך כחיה.

השינויים המפליאים הללו פועלים גם על הוויתי הפנימית. אני מתחיל לבטוח בהשם ולגבש תחושה טבעית יותר של העולם סביבי, בלי להסתבך בעצמי, בעבר או בעתיד. למה זה קורה דווקא פה? אני שואל את עצמי. האדם רצה לחיות חייים יעילים וניסה לקצר כל דבר למהותו התמציתית ביותר. אבל משום שהעדיף את הנוחות על פני אהבת העבודה הוענש בכך שגורש מתוך ההווה וחדל לחיות בתוך הזמן. פניו תמיד קדימה לעתיד או אחורה לעבר ולעולם לא במקומו. תפיסותיו את הקיום הפכו מסולפות.
השינוי ההפוך מתחולל בי בטבע ללא מאמץ אפילו. אני לא צריך לעשות מדיטציות, יוגה או פסיכואנליזה. ההוויה הקסומה של הקיום הטבעי חודרת לתוכי פשוט מלהיות. כשאני מקושש עצים אני מקושש עצים, כשאני מרדד פיתה אני מרדד אותה
ואתמול הבטתי כשעה בפיצה שנאפתה בתנור. כמו לשים משהו במיקרוגל בעיר ולהביט על השעון מתקדם במשך שעה. אבל כמה שאני הייתי עם הפיצה הזאת בתנור. הרוגע של הטבע שורה עלי. בעיר הייתי פוכר באצבעותי באופן בלתי רצוני ואילו כאן התנועות הללו נעלמו כלא היו.

לפני שאנחנו עוזבים אני רוצה להודות לאלוהים. לא בגלל שצריך, בגלל שאני חש שכה ראוי. לשלוח משהו מלבי לתודעה הקוסמית. להגיד לה שאני מעריך את זה ואוהב אותה. לקחתי את הסידור לתוך היער ושאלתי מישהו היכן ירושלים. הוא חשב רגע ואז הצביע למרחקים. הפניתי פני לשם והרשיתי סוף סוף למילות 'שמע ישראל' לפרוץ מפי בשירה. הקול שפורץ מחזי גם הוא אחר לפתע, לא נשמע כך מעולם. ענוג ומהלל, ועם כל מילה ומילה מתבהר הכתוב לפני. התפילה הזו שונה מכל תפילה אחרת שנשאתי עד כה. אני מריח את האדמה, מנשק אותה, אומר לה שלום ומבטיח שנתראה בקרוב.

השיבה לציביליזציה
כבר כשהמכונית יוצאת מהחניה ב- Welcome Center, מתחילות האצבעות למלול את השפתיים במתח. אני שם ליבי לכך מיד, מניח את ידי על ברכי ומנסה לאמץ שוב את אותו הרוגע שמילא אותי קודם. זה מצליח, אבל אני כבר יודע שלאורך זמן הקרב הזה אבוד. בדרך חזרה החברים שהגיעו אתמול ונוסעים איתי מדליקים פלאפונים. לפתע אני שם לב לכל רשתות האנרגיה השליליות שפועלות בעולמנו, והפלאפונים שנעלמו מעולמי נראים כמו שדים שחודרים לתוך ההרמוניה האנרגטית מפריעים אותה ומפרידים בין בני האדם.

אנחנו עוצרים בבית הוריה של חברה בבאר שבע. הפעם זו טיסה חדשה מהקיום הניאנדרטלי אלפי שנה לעתיד. אני מוצא עצמי מפליט קריאות התפעלות בלתי נשלטות מהשולחן הנקי, המנורות המאירות והרדיו המזמר. כשמוגשת על השולחן ארוחה נדיבה אנו פורצים בקריאות ספונטניות "תודה על המזון". הורי הידידה חושבים שהשתגענו שם ביער וחוקרים על תפוצת הסמים באירוע.

כשחוזרים לתל אביב, אני כבר לא רגיל ללכת את הרחובות השטוחים של העיר הזו האהובה עלי כל כך. שטוחים בצורה מלאכותית כל כך, עם מדרכות מקצה לקצה. מרגיש כמו קוף שמתהלך על אספלט בין קופסאות בטון מנותק מסביבתו הטבעית. אני זז מדוד, כאילו גלומה בתוכי תכונה מיוחדת שעלולה לנשור ממני ולהעלם עם כל צעד בלתי זהיר. מתפלל שלא יעבור לידי אף אוטובוס רועש ונחרד מכל צלצול פלאפון שמא יטיל עלי קללה. אבל אין תקווה. התחושה הבריאה והטבעית הזו תאבד לאיטה ותותיר אחריה את השאלה למה אני לא יכול להיות בעיר כמו שהייתי שם? למה הרוחניות והרוגע שחדרה לתוכי חייבים לנזול הלאה ממני? אין ברירה. לעיר יש הליכה אחרת, לעיר חשיבה אחרת, לעיר הוויה אחרת. היא מעצבת אותך. בטבע לא היה צריך לעשות מדיטציה כי כל הטבע היה מדיטציה אחת גדולה שאתה נבלע בתוכה. ואילו כאן יש המולה אחת גדולה שאתה הופך לחלק ממנה. אני אוהב מדיטציה ואני אוהב גם המולה. אני אוהב את הטבע ואני אוהב את המכונה. אבל כרגע אני שואל את עצמי כיצד לשלב מבלי לוותר על שום דבר משניהם. כיצד להיות ממוחשב לחלוטין וניאוליתי לחלוטין.  אני רוצה להיות האדם במלאותו. מתחילתו ועד סופו. אתגר חדש מונח לפני.

בוקסה
מפגש הריינבואו הראשון התקיים בקולוראדו, ארה"ב ב-1972 במשך 4 ימים. מאז מתרחשים המפגשים הללו באופן שנתי ולאורך כחודש. בשנות השמונים נדדו מפגשי הריינבואו לאירופה ומשם הייתה קצרה הדרך לעולם כולו. ישנם מפגשי ריינבואו מדינתיים, יבשתיים עולמיים. מלבד המפגש העולמי יתרחש השנה לראשונה גם מפגש ריטריט עולמי שבו יינתן דגש מיוחד על הילינג, מדיטציה, צום ויוגה (שימו לב, הריינבואו ריטריט העולמי יערך השנה בפברואר בסיני!). המפגש הישראלי הראשון התרחש ב-1992 ומאז בנובמבר מדי שנה.
הריינבואו מתנהל באופן א-פוליטי, א-מסחרי וחסר מבנה הירארכי של סמכות תוך שיתוף פעולה וללא מנהיגים במעגלי הצבעה שכל אחד יכול להצטרף אליהם.
העקרונות המנחים של המפגשים הם המנעות מאלימות ושמירה על הסביבה. המשתתפים נקראים שלא להביא איתם כלי נשק או מוצרי חשמל. המשתתפים נקראים גם לזנוח את ההתמכרויות השונות: לאלכוהול, קפאין, סוכר, סיגריות וסמים אחרים. כמו כן נמנעים המשתתפים משימוש בסבון רגיל (שאינו מתכלה) או בנייר טואלט.
ההתארגנות המשותפת מבוססת על רוח ההתנדבות של המשתתפים וזו אחריותם לדאוג למזון ולבישולו, לעצים למדורה המרכזית, לחפירת בורות, לניקוי השטח ועוד. השבט כולו נפגש בשתי הארוחות המרכזיות הנערכות מדי יום במעגל גדול. הכסף לארוחות והוצאות אחרות מגיע מ"כובע הקסמים" שעובר בין הסועדים בסיום כל ארוחה.
למי שמתכנן להגיע למפגש, מספר המלצות:
לא לסמוך על הריינבואו בשביל מים ואוכל. הגיעו כך שתוכלו גם להסתדר בעצמכם במקרה הצורך. הגיעו כשלוח הזמנים שלכם פתוח יחסית. נדרש זמן מסוים כדי לתת לריינבואו לשקוע לתוככם. סופשבוע זה פשוט לא מספיק. תביאו מהבית דברים שבעזרתם תוכלו להביע את עצמכם. כלי נגינה, בגדים שאתם לא מרשים לעצמכם ללבוש בדרך כלל, אביזרי ג'אגלינג, קטורת, נרות וכל דבר שיש בו כדי לתרום לאווירה בקהילה ולאפשר לכם להביע את עצמכם. אם אתם רוצים לצאת ממש לארג'ים תביאו גם מעדר, חבל או כלי עבודה אחרים שיתרמו לרווחת הכלל. תמיד יש בהם צורך ויש מי שיעריך זאת.