חזרנו מהפארק אחרי חוויה פסיכדלית מפוצצת שבמהלכה טיילנו בטבע במשך שעות ארוכות. זו הייתה הפעם הראשונה של ס', ואם בהתחלה היא כל הזמן צחקקה וקשקשה איתי על כל מיני מחשבות מוזרות שעברו לה בראש, הרי שבשלב מסוים, ככל שנסחפנו פנימה, היא החלה להסגר ועכשיו, כשחשבתי על זה, הבנתי שכבר עברו כמעט שעתיים מהפעם האחרונה שאמרה לי משהו. כל הנסיונות שלי לחלץ ממנה דיווח כלשהו על החוויה הפנימית שלה לא הניבו דבר. היא הייתה מתחילה לענות לי ואז משתתקת או פשוט מביטה בי ולא אומרת דבר. היא הייתה מקשיבה לי ולפעמים אפילו שואלת שאלות קצרות או מהנהנת אבל לא אומרת כלום. הרגשתי שהיא מתרחקת ממני, הייתה בינינו איזה תחושה קצת מתוחה וכשהגענו לביתה לא יכולתי שלא להרגיש שהיא ממש נמנעת ממני. בשלב מסוים אמרתי לה שאני מרגיש שהנוכחות שלי לא נוחה לה ושאלתי אם היא רוצה שאלך.
היא אמרה שלא.
Ido, soll ich was machen?
"עידו, אני צריכה לעשות משהו?" היא שאלה את זה בטון הכי תמים שאפשר, כאילו היא באמת לא יודעת.
אמרתי לה שתבוא אלי. אני שכבתי על המיטה. היא נשכבה לצדי, מחובקת בי.
דיברתי אליה, אבל היא עדיין לא ענתה לי.
אמרתי לה שאני מרגיש שהיא מרוחקת. שמאוד הייתי רוצה לדעת מה שלומה.
“Ido, soll ich reflektieren?”
"עידו, אתה רוצה שאדבר בקול על התחושות שלי?"
"כן!" דמעות עמדו בעיני "בבקשה. זה מה שאני מנסה לומר לך בשעתיים האחרונות שאני כל כך רוצה שתדברי אלי. בבקשה תגידי לי איך את מרגישה."
“soll ich wirklich reflektieren?”
"כן!"
"Aber ich schäme mich so"
“לא מתוקה. אין לך בשום דבר מה להתבייש."
"אבל אני כל הזמן חושבת מחשבות כאלה. שאני כל כך מתביישת בהן. ואני מפחדת שתכעס עלי."
אחזתי בפניה והבטנו אחד בשניה קרוב קרוב. "מתוקה, זה נורא חשוב לי שתביני ממש טוב שאין שום דבר שאת יכולה לומר שיגרום לי לכעוס עליך או להפסיק לאהוב אותך. שום דבר בעולם. בבקשה, תדברי אלי."
"soll ich wirklich reden?"
"כן! בבקשה!!!" כל מילה ומילה שיצאה מפיה מילאה אותי באושר, כאילו זו ילדה שלי ששתקה עשרות שנים ומדברת עכשיו בפעם הראשונה.
"אבל עידו, מי זה שעושה את הדיבור? מי זה שם?"
"את רואה!" קראתי "הנה, את מבינה!"
"אבל זה בכלל לא הגיוני. שאדם יכול לדבר עם אדם אחר, ומי זה מדבר? מי עושה את הדיבור? זה לא אני. מי מדבר את הדברים האלה?"
"אבל זה בדיוק מה שכל האנשים הללו, מייסטר אקהארט והבודהא דיברו עליהם. רק שעכשיו את חווה את זה בעצמך."
"אבל איך זה יכול להיות שהדבר הזה קיים?" היא אמרה פתאום "איך זה יכול להיות! איך זה שאפשר לעבור דבר כזה ולהמשיך לחיות בעולם הזה? איך זה שהעולם הזה אפילו יכול להמשיך להתקיים?"
"זה בדיוק מה שהרגשתי גם אני בפעם הראשונה שלי."
"אבל למה לא אמרת לי? לא חשבתי שזה יהיה כל כך עצום. כל כך מעבר למציאות."
"ניסיתי לומר לך. אבל את כל הזמן חשבת שאני סתם מגזים, ואחרי הפעמים הקודמות כבר העדפתי לא לצאת בהכרזות, שלא תתאכזבי."
"אבל, עידו. מה עכשיו? איך ממשיכים את החיים מכאן?" השאלה שלה הייתה כל כך כנה ורצינית.
"עכשיו את יכולה להסתכל מחדש על החיים שלך ולחשוב איך את רוצה לעצב אותם. מה את רוצה לשנות בהם, מה את רוצה שיהיה בהם ומה את רוצה שלא יהיה בהם."
חשבתי על ניאון ג'נסיס אוונגליון. על הרגע ההוא בפרק 26 ששינג'י מוחק את האני שלו, נוחת בתוך עולם של ריק ומתחיל לתהות על טבעה של המציאות. הוא מהלך בחלל לבן חסר כל אובייקטים, ואז כשהוא מבקש שייצרו לו למעלה ולמטה מציירים עבורו קו אופקי שחוצה את המסך לשניים. "הנה קיבלת גבולות. עכשיו יש לך למעלה ולמטה". וקול אחר קורא לעברו "אבל גם איבדת חלק מהחופש שלך". ס' ואני איבדנו את האני וחזרנו לתוך העולם הזה. עכשיו היה אפשר לחשוב מחדש על האני הזה: הירידה חזרה למפעל האוטופי של האני, ההבטחה הגלומה בו, ההבטחה שהפעם נצייר לעצמנו את העולם כמו שרצינו, והידיעה שהחזרה לתוך האני כוללת בחובה באופן בלתי נמנע גם את כל האכזבות והכאבים שגלומים בחווית אני.
היא עדיין הייתה משתתקת לרגעים ארוכים וכאילו קופאת לרגעים. היא אמרה שהיא עדיין מחוץ לעולם, שאני צריך לתת לה פקודות. שאגיד לה כל הזמן בדיוק מה לעשות. לרחוץ רגליים? איזה חולצה ללבוש? מה לומר? הייתה בה בושה עצומה. היא אמרה שהיא רואה את כל הדברים הלא יפים הללו שבתוכה.
"לא!" קראתי "את יפה!"
"אתה אמרת שהחומר הזה הוא כמו זכוכית מגדלת לתודעה, שהוא מגדיל את מי שאתה ושהוא יאפשר לי להביט לתוך עצמי. אתה יפה ולכן הוא מעצים לך את היופי הזה ומשקף אותו. אבל עלי הוא לא משפיע באותו אופן."
"אבל ס', אני מכיר את הבושה הזו. אני מכיר אותה מתוכי."
"אתה?" היא הביטה עלי במבט מפקפק "אבל אתה כל כך בטוח בעצמך. אתה תמיד כל כך שמח."
"לא תמיד. זה מה שאני מנסה להגיד לך. שגם לי יש את הצדדים הללו. וגם אצלי הם עולים בחוויות הללו. או שאני מאושר ומרגיש את האהבה, או שאני מרגיש את הבושה ומסתבך בעצמי וזה קרה לי הרבה פעמים. בגלל זה אני יכול כל כך להבין את מה שעובר עליך."
"אז מה עושים?"
"היום את הבטת לתוך עצמך וראית את עצמך כמו שלא ראית את עצמך עד היום. זו התחלה של עבודה ארוכה, של להתגבר על הבושה הזו, של ללמוד לאהוב את עצמנו, לקבל את עצמנו, את מי שאנחנו. להפסיק להתבייש. ללמוד להיות בני אדם. ללמוד לחיות. וזו התורה הפסיכדלית שאומרת לעשות את העבודות האלו, בעצמך ועם אנשים אחרים. לעבוד עם החומרים הללו, או בלעדיהם בשביל להתחזק בעצמנו ולקבל יציבות בתוך החיים, בתוך מי שאנחנו. והמסר הבסיסי ביותר שלה, הוא שאחרי שאתה מכיר את החוויות הללו מיד ראשונה, בגלל שאתה חווית אותן בעצמך, בגלל שנפלת ולמדת לקום, אתה יכול להזדהות עם כל אדם ואדם שחווה אותן ולעזור לו לקום, ולהעניק לו כי אתה מבין שכולנו אותו זרע חיים יפהפה, שנאבק, נאבק על לאהוב את עצמו, על לאהוב את היקום. שכולנו שותפים לאותה החוויה, לאותם המאבקים, שזה האקזיסטנס שכולנו חלק ממנו. אחרי שקיבלת את האהבה של האחר, אתה מרגיש את הרצון לתת אותה לכל אדם ואדם. ואתה רואה את היופי בכל אחד מהאנשים, ואת המאבק הפנימי שלהם, שהוא אותו המאבק שלך."
"זה כמו האהבה שלך אלי. היא מרגישה כאילו יש לה שני חלקים שונים לגמרי. כאילו זו אהבה אלי עצמי, אבל לצידה גם יש אהבה שלא קשורה אלי בכלל."
"נכון, זו האהבה שלי לעולם. וככה זה צריך להיות."
היא הנהנה בפנים רציניות.
"מה השעה?"
הסתכלנו בשעון. השעה הייתה שבע בערב. הייתה את התחושה הקסומה הזו, כאילו קיבלנו כרגע את היקום במתנה. המתנה המתוקה מכל.
"אנחנו יכולים לעשות הערב כל מה שנרצה, נכון? אפשר לבשל ארוחת ערב, ולדבר, ולשכב במיטה בשקט, ופשוט להיות מאושרים. אפשר פשוט לעשות איזה ערב מושלם."
עשינו את כל הדברים הללו. היינו מאושרים והיה לנו ערב מושלם.
טכנומיסטיקה 
תגובות
נפלא ומרגש. תודה לך.
יום אחד היה לי טריפ רע ומפחיד, הלוואי והיה לי אותך שם להוציא אותי מזה. היית בא לי טוב בטריפ…בדוק
אני מרגישה מטופשת ונבובה.
ניסיתי כמה וכמה חוויות פסיכדליות ובכל פעם פשוט נהניתי מהדרך, מהנסיקה. התפעלתי מהעולם. אהבתי אותו.
מעולם לא התחפרתי בעצמי, הבנתי אמיתות עמוקות, נגלה לפניי משהו חדש על החיים האלה. חוויתי וראיתי הכל דרך עיניים אחרות ונהניתי בטירוף, אבל סיפורים כמו זה שלך פשוט גורמים לי להרגיש כאילו אין בי ס"מ של עומק.
כששיתפתי את ידידי למסע בכך, הוא אמר שאני כנראה מאוד מודעת בחיים ה"רגילים" ואין לי הרבה לאן לעלות. אבל אני חושבת שהוא רק ניסה לשפר את הרגשתי.
נ יקרה,
אל תרגישי טיפשה ונבובה. כל חוויה שונה ממשנתה. לא כל החוויות עמוקות, ולא כל החוויות מדהימות. יש הכל מכל סוג וסוג, ויש אנשים שאולי בכלל לא כל כך מתחברים למדיום הפסיכדלי הזה. המשיכי לחקור בכל דרך שנראית לך נכונה ומרגשת אותך, אל תצפי למצוא דבר ספציפי ואני בטוח שתמצאי.
כל טוב,
עידו
תענוג
מצאתי כבר כל כך הרבה, ואני אכן מאוד מתחברת לרגשות המרתקים שצפים במצב הזה. פשוט סיפורים כדוגמת שלך מתרבים סביבי וזה מרגיש כאילו משהו נמנע ממני. הנה אני כביכול משתמשת ב"דרכי קיצור נלוזות" ובכל זאת לא מגיעה לשם.
[ועכשיו הקול השני שלי אומר לי שעליי לשמוח בחוויות שנפלו בחלקי, לשמוח שהתפכחויות מטלטלות עוד לפניי, ולסתום את הפה]
איזה יופי.
אזכור לחפש אותך לפני הפעם הראשונה שלי.
ובנימה מחויכת מעט יותר, גם אני חשבתי אחרי הפעם הראשונה שלי "איך בכלל אפשר להמשיך לחיות כרגיל אחרי זה", וגם "למה לא כולם עושים את זה כל הזמן". זה עבר לי למחרת בבוקר 🙂
מרגש!
תודה על השיתוף!
איזה חיים!
איך מגיעים לזה?? יש הוראות? (:
מקסים!
In my opinion it is sad you depened on drugs to experience what some of us can go through without any of these addictive chemicaly ingineered materials. the love you have for each other is not enough to reach high mental awareness? these peaks of conscious? this is what true love all about (not just for a woman, love), and believe me you actually do not need the substance you'r taking. a true experience of love and self conscious doesn`t cost 100$ for I dont know how much gr, nor causes violence, crime, and severe addiction and damages your body. its free, and it is everywhere, all the time , all the time and room you have inside your heart to let it in.
(מציג את דעתי)
ey כבודה של האהבה כמשפיעה על התודעה מונח במקומה 🙂
אך אהבה איננה משפיעה כמו איווסקה, פטריות, איבוגה ושאר האנתאוגנים המדהימים.
קודם כל הפוסט מדהים ומעורר השראה, כתוב יפהיהפה ומעביר תחושת התעלות חד פעמית. מזכיר לי צבעים יפים כמו תכלת וטורקיז.
ל-ey:
אהבה לבטח היא מעורר התודעה הטוב ביותר. אך זו טעות נפוצה כבדה לחשוב שחומרים פסיכדליים (כמו פטריות פסילוסיבין) או סמים קלים כמו חשיש מזיקים לנפש או לגוף. מעולם לא הוכח שהם ממכרים או פוגעים בתפקודי הגוף, ולא מובילים להתנהגות אלימה ומסוכנת. להפך, רוב העדים מצביעים על כך שהם גורמים תחושת אהבה ופתיחות כלפי העולם. רוב הסיכויים הם שהסמים הנפוצים יותר כמו אלכוהול או ריטלין ממכרים וגורמים נזק רב יותר מאשר ל.ס.ד. אז בפעם הבאה בבקשה, תפעל על פי ההגיון ותלמד קצת את החומר לפני שמפיצים דעות קדומות וסגורות-מחשבה.
נ.ב.: עידו, האם היית במקרה באלפים השבוע? ראיתי שם מישהו שדומה לך, שתי טיפות מים ביחד עם בחורה, ואח"כ ראיתי אותו שוב בנמה"ת בז'נבה.
שלום לך אדם מודע,
תודה על תגובתך החביבה 🙂
לצערי עלי לאכזב קמעה ולהודות שלא הייתי באלפים השבוע וגם לא בז'נבה. מעניין מי היה הכפיל…
כל טוב,
עידו
my father is a doctor. I talked to him and showed him the post and your comment. here is the respond
(UpToDate – medical journal )
Intoxication develops after ingestion of a substance and is characterized by a reversible syndrome of maladaptive behavioral or psychological changes, such as mood lability, cognitive impairment, or poor judgment.
Cognition, psychomotor performance — Cannabis use decreases reaction time and impairs attention, concentration, short term memory, and risk assessment. These effects are additive when cannabis is used in conjunction with other central nervous system depressants [2]. Acute cannabis use also impairs motor coordination and interferes with the ability to complete complex tasks that require divided attention.
Impairment of cognition, coordination, and judgment lasts much longer than the subjective mood change of feeling "high." Psychomotor impairment lasts for 12 to 24 hours due to accumulation of marijuana in adipose tissue, slow release of THC from fatty tissue stores, and enterohepatic recirculation.
However, a marijuana user may think that he or she is no longer impaired several hours after the acute mood altering effects have resolved. As an example, a placebo controlled trial with licensed pilots found that smoking marijuana impaired performance on a flight simulator for up to 24 hours [5].
In addition, only one of the nine subjects was aware that performance was still impaired at 24 hours.
Acute psychomotor impairments interfere with the ability to operate other heavy machinery such as automobiles, trains, and motor cycles, and there is evidence that cannabis intoxication increases the risk of traffic accidents [2,6].
regarding LSD:
Unwanted neuropsychiatric effects include fear, panic reactions, dysphoria, frightening imagery, and an overwhelming sense of dread. Frank psychosis may occur and occasionally persists for days. Hallucinogens are not thought to induce psychotic disorders, but may unmask latent psychiatric illness [14].
Short-term tolerance may develop. Cross-tolerance has been reported for LSD, mescaline, and psilocybin, and likely occurs for other drugs in this class.
Vital sign abnormalities — Severe vital sign abnormalities are uncommon with hallucinogens and should prompt consideration of another toxin such as PCP, amphetamines, or cocaine. Hypertension and tachycardia are often seen with acute hallucinogen intoxication, but generally do not require specific therapy. (See 'Agitation and dysphoria' below and "Methamphetamine intoxication" and "Cocaine: Acute intoxication".)
Hyperthermia seldom occurs with isolated hallucinogen intoxication, but denotes severe toxicity that requires aggressive management in a critical care setting. When hyperthermia (when body temperture rises) does occur, psychomotor agitation is the most common cause [15]. Less common causes include central stimulation and serotonin syndrome. Complications from severe hyperthermia may include rhabdomyolysis, renal failure, hepatic injury, disseminated intravascular coagulation, and multiorgan failure. (See "Severe hyperthermia in adults" and "Serotonin syndrome".)
Psilocybin :
Hallucinogenic tryptamines produce neuropsychiatric effects similar to LSD. They may also cause prominent gastrointestinal symptoms, such as nausea, vomiting, and diarrhea. Tryptamines are structurally related to serotonin and therefore serotonin syndrome is a particular concern. A table describing the typical recreational doses and duration of effects of select tryptamines is provided (table 2).
Ay שלום,
מדי זמן מסוים קורה שבתגובה לפוסט שהתפרסם כאן בבלוג על חומרים פסיכדליים אני נענה בקטעי טקסט שהועתקו והודבקו ממקום זה או אחר ומפרטים את הנזקים האפשריים של השימוש בחומרים פסיכדליים. ההנחה הגלומה בתגובות מעין אלו היא שהשימוש בחומרים פסיכדליים הוא מסוכן ובלתי אחראי ובהשלכה מכך שכל העיסוק בנושא הוא בלתי מכובד או ראוי.
מכיוון שאין ביכולתי או ברצוני לענות ולהתדיין שוב ושוב באריכות על סוגיות אלו שמטרידות את הרוח המערבית מאז חזרתם של החומרים הפסיכדליים לזירה התרבותית ברצוני לענות עליהן כאן בצורה מרוכזת ורצינית על מנת להביע אחת ולתמיד את עמדתי בנושא.
אך לפני שאני מגיעים לנושא עצמו ברצוני להעיר משהו על ההקשר שבו העלית את התגובה שאותה פרסמת כאן בבלוג. הבלוג "טכנומיסטיקה" עוסק כבר מזה מספר שנים באופן אינטנסיבי יחסית בנושא הפסיכדלי ממגוון זוויות תרבותיות ולעיתים גם פילוסופיות. מרכז העיסוק של הבלוג בחומרים האלו אינו שאלת החוקיות או הנזקים של השימוש בחומרים פסיכדליים. זהו עניין שדיון נפרד כמו שאלת סכנת הנזקים הנשקפת מכל פרקטיקה אחרת: מיוגה, דרך אכילת בשר ועד צפיה בטלוויזיה. אם היית מפרסם את התגובה שפרסמת כאן במסגרת פוסט שהיה עוסק בשאלת הנזקים/חוקיות של החומרים הפסיכדליים, היא הייתה יכולה להיות במקום והיה אף עשוי להיות בה עניין רב. עם זאת לא כך היה הדבר. אתה פרסמת את התגובה שפרסמת בתגובה לפוסט בעל גוון אישי ובעיני העובדה שהתפרצת לדיון עם אג'נדה מוכנה שקשורה רק באופן שולי, אם בכלל, לנושא הפוסט, מעידה בעיני על חוסר רגישות מסוים למקום ולדיון המתנהל בו. זה כמו להכנס לפורום על הסופראנוס ולפרסם שם ממצאי מחקרים שמעידים על כך שטלוויזיה הינה ממכרת, פוגעת בלכידות המשפחתית, ומובילה לדכאון או להכנס לפורום של חובבי תרבות מוטורית ולפרםם שם תגובה מפורטת על סבלם של נפגעי תאונות הדרכים. זה פשוט לא לעניין. אם הדברים הללו נראים לך מופרזים קמעה, ברצוני להדגיש אותם כאן שוב במשנה הדגשה ולומר חד וחלק:
הצמחים המקודשים הם מבחינתי אחד הדברים המקודשים ביותר, הדבר הכי מקביל שיש לי לדת, דבר שאני מאמין בו, בקדושתו ובכוחו בכל ליבי. לפרסם תגובה מהסוג שפרסמת בדיון מהסוג שבה הופיע, זה מבחינתי קצת כמו להכנס לפורום על החוויה הדתית, שמישהו מספר בו על חוויה מיסטית עזה שהייתה בו ולהעלות שם לינקים לספרו של ריצ'רד דוקינס "יש אלוהים?". זה פשוט לא קשור, וכאמור מעיד בעיקר על חוסר רגישות או חוסר ערות לסוג הדיון המתנהל.
אני ער לכך שהדברים הללו עשויים לבוא לך בהפתעה ושייתכן מאוד שלא זו הייתה כוונתך, ובכל זאת חשוב לי להבהיר כיצד תגובות מסוג אלו, שמתפרסמות בקונטקסט שבהן התפרסמו, נתפסות בעיני. אני מקווה שתוכל להבין מדוע.
ולגוף הטענות שהעלית. נדמה לי שעל הטענה: הסמים הפסיכדליים הם מזיקים ויש לעצור את השימוש בהם אפשר וצריך לענות בכמה רמות שונות. ראשית ברמה הטכנית, שנית ברמה התרבותית ושלישית ברמה הפילוסופית.
ברמה הפרקטית, אין צורך להכביר ולומר עד כמה מוטה פוליטית הוא המחקר בנושא הסמים הפסיכדליים. נושא זה תועד במגוון ספרים וסרטים מ-Acid Dreams: Full Social History of LSD: The CIA, the Sixties and Beyond, The Pharmocratic Inquisition, Psychedelic Psychiatry: From the Clinic to the Campus ורבים אחרים. ברצוני לומר שבכל מחקר שנכתב על החומרים הללו (כמו בכל מחקר מדעי בכלל, אבל כאן במשנה קפדנות) יש לשאול: מי הזמין את המחקר? מי מימן אותן? מה היו האינטרסים שלו? לאיזה מטרה וכו'?
אלא שבקריאה קרובה, אין בחומרים שהעלית פה כלל שום דבר מזעזע במיוחד או יוצא דופן במיוחד. כן פסיכדלים עשויים לגרום לבחילות, אבל גם אספירין. למעשה תופעות הלוואי המצוינות בטקסטים ששלחת אינן שונות בהרבה מאלו המצוינות ברבים מהדפים המצורפים לתרופות מרשם רבות הנמכרות בבתי המרקחת.
ובכל זאת, חשוב להעמיד כאן את הדברים על דיוקם. ועל מנת להעמיד אותם על דיוקם חשוב לציין פרטים שמוסכמים על כל הצדדים והם שחומרים פסיכדליים הינם רעילים במידה מינימלית בהשוואה לרוב התרופות הנמכרות, שהם אינם ממכרים ושבמחקר המקיף ביותר שנערך על מידת הסיכון שבשימוש בהם בתוך הקשר רפואי, אשר נערך על ידי ד"ר סידני כהן בשנות השישים, נמצא שרק ב-8 מתוך 25,000 מקרי שימוש בחומרים הללו נמצאו תופעות שליליות שארכו יותר מ-48 שעות, רקורד שגרם לכהן לתאר את הפסיכדליים כבטוחים בצורה יוצאת דופן. ארגון הבריאות העולמי, וארגונים ציבוריים שונים לענייני מדיניות סמים כבר פרסמו לא פעם ולא פעמיים דו"חות שעל פיהם החומרים הללו נמצאים בתחתית רשימת הסמים המסוכנים, ומסוכנים הרבה הרבה פחות מסמים אחרים כמו קוקאין והירואין וגם מסמים חוקיים ומקובלים כמו אלכוהול או טבק. זה מאוד בקצרה כמה דברים בנוגע לשאלה עד כמה מסוכנים הם חומרים פסיכדליים.
התשובות הללו ברמה הטכנית מעלות שאלות ברמה התרבותית: הן מעלות את השאלה, מדוע דווקא הסמים הפסיכדליים הפכו למושאה של מלחמת חורמה שכזו? מוות מחומרים פסיכדליים הוא נדיר כל כך עד שכלל המקרים העולמיים השנתיים של אנשים שמצאו מותם כתוצאה משימוש בחומרים הללו הוא מספר דו ספרתי לכל היותר, אם לא חד ספרתי. לשם השוואה מהתמכרות לאלכוהול מתים כל שנה כ-100,000 בני אדם בארה"ב בלבד ו-400,000 מתוצאות הלוואי של עישון סיגריות. כשאנחנו מגיעים להשפעת תזונת הג'אנק של האמריקאים על שכיחות מחלות הלב אנחנו מגלים שמזון ג'אנק ואכילת בשר מופרזת אחראים למליונים של מקרי מוות מדי שנה.
מדוע אם כן, הפכו הסמים הפסיכדליים דווקא לשד הנורא מכל שאותו יש להכחיד בעוד שאותן צורות התענגות אחרות, הגובות מספרים אסטרונומיים מעבר לכל השוואה של קורבנות הפכו מקובלות חברתית ואף חלק אינגרלי מהסדר החברתי הקיים.
נדמה לי שהדבר נוגע לסוג החשיבה שסמים פסיכדליים מעוררים. בניגוד לקפה, אלכוהול, סיגריות או בשר שמתקיימים בסימביוזה עם המנגונים של הציביליזציה הקפיטליסטית המודרנית, ושמנגוני אספקתם לציבליזציה המכורה מספקים פרנסה לקואופרטיבים משומנים ורבי עוצמה, בחומרים פסיכדליים אין כסף גדול, ולהפך. חומרים פסיכדליים מעוררים תודעה מסוג אחר: לא צרכנית ואחרת, תודעה שמעמידה בסימן שאלה את הסדר הקיים, דבר שלרוב הממשלות והארגונים הגדולים אין בו כל עניין, ולכן היו בוודאי שמחים אם היה אפשר לאסור אותו וגם לגרום לו לסבול מסטיגמה חברתית שלילית של עיסוק השמור לאנשים משולי החברה.
ועכשיו לסוג התשובה האחרון שברצוני להגיע אליו כרגע. התשובה ברמה הפילוסופית. וכאן ברצוני להדגיש, אין בכוונתי לומר שאין סכנה בחומרים פסיכדליים. צריך להיות שוטה, פנאט או שקרן כדי לומר דבר כזה. בוודאי שחומרים פסיכדליים הינם מסוכנים כמו כל דבר שהוא בעל ערך בעולם הזה. לומר שהסיכון אינו קיים הוא שקר, לומר באופן מכליל שהסיכון אינו משתלם הוא שקר גדול עוד יותר.
אנחנו חיים בחברה שמאופיינת על ידי מגמה של סטריליזציה של המציאות. כתבתי על זה פעם פה בפוסט שנקרא "בטיחותיזציה". את המגמה הזאת ניתן לראות בכל מקום, מהנסיונות לאסור את הנסיעה על אופניים בלי קסדה ועד הנסיון לעקוב אחרי ילדים נון-סטופ באמצעים אלקטרוניים ולאסור עליהם לצאת מהבית או לעבור את הכביש מתוך פאראנויות שונות.
אני מאמין שסיכון הוא חלק בלתי נפרד מהחיים האנושיים ושהנסיון להכחיד אותו לחלוטין מחיינו הופך אותם לעיסה אפורה, חסרת ייחוד ועניין שמתאפיינת בתחושת דכאון ותחושה של חוסר משמעות. הסכנה האמיתית שנשקפת לנו אינה תחושה של בחילה או פגיעה בקואורדינציה המוטורית במשך 10 או 24 שעות – הסכנה האמיתית היא חברה שחבריה שרויים במצב כהות חווייתית וסימום חושים תמידי מהסוג שאלדוס האקסלי הזהיר כנגדו בספרו "עולם חדש מופלא". חברה שחבריה שקועים בתחושת חוסר משמעות וחוסר ערכים ושבה משמעות החיים צומצמה לקיום כאזרח פרודוקטיבי וצרכן שקדני. אני מאמין שחיים בעלי משמעות אפשריים רק באמצעות חוויות עוצמה, חוויות שלוקחות אותנו מעבר לעצמנו ומעמתות אותנו בצורה עמוקה עם משמעות חיינו, עם עצמנו ועם הקוסמוס בכלל. כמובן שחוויות כאלו יכולות לקרות גם ללא חומרים פסיכדליים, אולם אצל רוב האנשים הן נדירות והחומרים הפסיכדליים הינם הדרך היחידה המוכרת לנו לחולל אותן בצורה קבועה אמפירית ותוך סיכון מינימלי. למעשה הסיבה היחידה שהם מסוכנים היא שהם גורמים לנו לחוות, להרגיש ולראות בעוצמות כאלו שעשויות לבלבל את דעתנו– וכמובן שבכך יש תמיד סכנה, אבל היא עדיפה בעיני על הצטנפות בתוך פינה של קיום מצומצם ומצומצם משמעות. אני מעדיף לחיות את החיים הללו עזי החוויה, גם אם יש בהם נניח סיכון מסוים מאשר לחיות חיים שלמים של חיים חסרי סיכון בצל הפחד לחוות ולהרגיש. כמובן שיש רבים שחיים חיים רבי משמעות בלעדי חומרים פסיכדליים ואין בכוונתי לחלוק על כך, אך יש גם רבים אחרים שאינם עושים זאת ויש גם רבים אחרים שחייהם מלאים במשמעות שחייהם בעלי משמעות גם בלעדי החומרים הללו אבל יודעים להעשיר אותם בצורה בלתי יתוארת עוד על ידי שימוש מושכל בהם. אני באופן אישי מקבל את בחירתם של כל האנשים הללו וחושב שהתפתחותו האישית של אדם צריכה להיות עניין הנתון לבחירתו האישית וה ח ו פ ש י ת.
אני מקווה שתשובתי נתקבלה על דעתך.
שא שלום וברכה,
עידו הרטוגזון
ay שלום,
יש לי הרבה דברים לכתוב בתגובה לטקסטים שהעתקת והדבקת פה בתגובה לפוסט בעיקר לנסיון להשתמש בהם כאמת מידה לשיפוט חומרים פסיכדליים מבלי להציב אותם בקונטקסט ביקורתי, תרבותי ופילוסופי נרחב יותר. רוב הדברים הללו כבר נאמר בצורות אלו או אחרות כאן בבלוג בעבר. בכל זאת הייתי רוצה להגיב לדברים שהעלית כאן תגובה ממוקדת ורצינית יותר. כרגע לצערי הדבר אינו אפשרי. אני מקווה להתפנות לכך בימים הקרובים ולענות כאן ברצינות רבה יותר לדברים.
שא שלום,
עידו
כל זה נכון, טוב ויפה ואני אישית מצר על כך שנדרשת לתגובה כל כך "פוליטית" על פוסט כל כך מרגש ואישי, אבל…
יש עדיין עניין שסמים זה אולי קל מדי ואולי מוסר אמת גדולה ומסתיר שקר. הפתרון שלי לעניין, שאני לגמרי לגמרי פתוח ולא בטוח לגביו, זה לשמור על חום נמוך. מאחר ואתה איש מאמין, למיטב הבנתי, כנראה תבין. אני מתכוון לתת לסם לבוא אליך ולא לחפש אותו בצורה אקטיבית מדי, על דרך לשרות עם ולא (בניגוד ל) להיות חם על השם.
בסדר גמור. אני גם לא רואה סתירה בין מה שכתבת לדברים שכתבתי אני.
כל טוב,
עידו
יש מי שיכולים להירגע רק עם ניקוטין
יש מי שיכולים לשמוח או להתעורר מינית רק עם אלכוהול
יש מי שיכולים לראות חזיונות מרהיבים ולהתחבר לאוקיינוס הקיום, שהוא הם – רק עם סמים
ויש שיכולים בלי
לכן ה"דיון" הוא מלאכותי. מי שלא יכול טבעי ועדיין רוצה לחוות – צריך להיות מוכן לשלם את המחירים. התמכרות, פסיכוטיות, הרס הגוף, מוות. זאת צריכה להיות זכות שמוקנית לכל פרט. הזכות להרס עצמי. זה נראה לי מאוד פטרנליסטי לנסות להציל את האדם, הבגיר, מעצמו.
וגם אין טעם. עד שאדם לא נכווה הוא ימשיך לשחק באש – האש
מ ר ת ק ת ועושה חשק עצום להתהפנט ולגעת בה.לא יעזור אם מי שנכווה יגיד לו – "מסוכן!".
לדידי, אין צורך "ללמוד" לחיות. יש חיים. הם נתונים. אין להם "פתרון בית ספר".
אין צורך "ללמוד" להיות בני אדם. אנחנו כאלה.
יש רק צורך אחד בלימוד: ללמוד לשכוח את ההרגל ה נ ל מ ד שלך, שאתה צריך להתייחס בביקורתיות לעצמך ולאחרים.
לסלוח לעצמך ולזולתך על אנושיותכם החלושה השוגה וההרסנית.
לזה – אני קורא, א ה ב ה.עצמית ושל האחר.
ו..אה כן, אהבה זה גם להחליף חיתולים לילדים שייולדו לך מ – ס', א' או ת'.
ולהחליף להן חיתולים כשיהיו סיעודיות.
נו באמת…
השאלה היחידה היא האם אתם מוכנים לשלם בשביל האהבה שלכם לעולם, זה חרב פיפיות, תסביך בי פולארי מהונדס, הדלת לגן עדן ולגהנום. אבל רק אם עברת לפחות פעם אחת בין האחד לשני בהינד עףעף עין (70) אתה יכול לקוות אי פעם להיות מסוגל באמת להבדיל בין השתיים, רק בפיתול חד של הכביש הזה בינות הרים יישקף הנוף והראש יימצא אולי לרגע בתוך הבית.