כשנכנסתי לגרמניה ברכבת מאמסטרדם לפני מספר שבועות ושמעתי את הקולות הרגשתי שוב בבית. קשה לי להסביר את זה, וקשה לי להתחמק מהניחוח הקשה והאפילו המכאיב של האירוניה ההיסטורית, אבל כל פעם שאני מגיע לגרמניה ושומע את הגרמנית סביבי אני מרגיש שהגעתי הביתה. עד כמה שזה מוזר לי, אני חש את גרמניה כסוג של מולדת שניה, משלימה למולדת הנוספת שלי בישראל.
***
הייתה לי תחושה שזה יקרה. עכשיו כשאני שוב באירופה, שוב בגרמניה, לראשונה בברלין למספר חודשים, המחשבות על גרמניה שבות ועולות. הן מזכירות לי תקופה אחרת בחיים שלי. תקופה שבה האירופאיות העסיקה אותי, לפני שהיא שעממה אותי והשלכתי אותה מעלי. עכשיו אני שוב פה, והיא שוב מעסיקה אותי, באופן דומה ושונה לאופן שבו העסיקה אותי בתחילת העשור הקודם כשחייתי פה בפעם הראשונה.
לא היה לי ספק שההגעה לאירופה תעשה פרובלמטיזציה מחודשת של לזהות היהודית והישראלית שלי. היה לי ספק אם זה יהיה מספיק כדי לגרום לי שוב לרצות לחזור בתשובה. בסרט הזה כבר הייתי. עכשיו אני פה, מרגיש את הזהות היהודית אבל מרגיש מספיק בנח עם הזהות היהודית שלי ועם הדברים שעברו עליה בעשור האחרון כדי לא להרגיש צורך למלא אותה בנופך דתי מאולץ.
***
אמסטרדם-3
באמסטרדם, במצב תודעה עילאי, שוכב על דשא מוריק, מביט על העלים המתבדרים שעל ענפי העץ ומאזין לקולות הילדים ההולנדים שמשחקים בכדור מאחורי פניתי בדברים לא', חברי האמסטרדמי היקר מישראל.
"האירופאים יצרו לעצמם גן עדן" (אמרתי את הדבר הזה חצי בציטוט למה שנאמר על טוקיו-3 באוונגליון – man has created a paradise”)
א' מחייך. "כן. אבל הוא לא יחזיק עוד הרבה זמן מעמד".
משברים כלכליים. אוכלוסיה מזדקנת. מתחים פנימיים. אירופה עדיין מוריקה ומושלמת. עדיין מציעה מפלט של חיים פשוטים, קלים ונוחים עד כמעט שעמום. אבל עד מתי?
***
פוסט-גזע
אני מבלה חלק נכבד מימי עם הנאצים שאיכשהו תמיד מתגנבים חזרה לחיי. גם זה סיפור אהבה-שנאה שהתחדש אחרי הרבה שנים. עכשיו כשאני קורא בביוגרפיה של אלפרד רוזנברג מאת ארנסט פיפר אני מעמיק לתוך האידאולוגיה של המפלגה הנאצית. רוזנברג בספרו "דרכה העתידית של פוליטיקת החוץ הגרמנית" מנתח כבר בשנות העשרים את הדרכים העומדות בפני פוליטיקת חוץ נציונל-סוציאליסטית עתידית. הוא מרגיש לא נח לגבי האפשרות של ברית עם האיטלקים כהי העור והשיער והיה מעדיף בהרבה את האנגליים, הנורדיים יותר. הוא מגבש תפיסת עולם שבה כל התפתחות תרבותית או היסטורית היא תוצאה של גזע ותפיסת העולם הזו הופכת לתפיסת עולם שסוחפת את אירופה כולה. האנטישמיים של אותה תקופה לא החביאו את האנטישמיות שלהם כמו אחמדינג'אד היום, נניח. הם נופפו בה בגאווה והקימו עמותות "אנטישמיות". תפיסת העולם הגזענית במוצהר כל כך הזו, המארגנת את המציאות כולה על פי חלוקות מפורטות לגזעים, נראית היום הזויה כל כך שקשה להאמין שמליוני אנשים החזיקו בה לפני 70 שנה.
כשאני מנסה לחשוב על זה במונחים היסטוריים רחבים יותר כל השיח של הגזע נראה לי לפתע כמו תגובת נגד לתהליך הגלובליזציה שהעולם עבר באותה תקופה כשהעירוב בין תרבויות על גבי הפלנטה הלך והפך בולט יותר – כשהרגע הזה שהעמים יעורו זה בזה (הדבר שהחל לקרות מיד אחרי המלחמה) החל להקרין לתוך התת-מודע התרבותי והחל להתברר ברור שהעם ההומוגני הוא רעיון אנכרוניסטי שדינו להכלות. ורגע לפני שהדבר הזה קרה, רגע לפני שכל הגזעים התערבבו זה בזה, קמה התנועה שניסתה בכל כוחה לעצור אותה בשם אידאולוגיה של גזע.
אבל היא נכשלה כשלון חרוץ וכשאתה מסתובב בערים הגדולות באירופה כיום אתה רואה את ימיו האחרונים של הגזע. עיר העולם מקבצת בתוכה אירופאים, שחורים, ערבים, אסיאתים ופליטים מכל ארצות העולם. בעתיד, הזהות "הגזעית" של תושביהן המקוריים של הערים הללו תהיה רק זכרון רחוק. קצת כמו שאנחנו זוכרים את מקורה של המילה "סולם" באכדית.
אני מפליג במחשבות הללו ונאלץ להזכיר לעצמי שאנחנו עדיין חיים בעולם שבו צבע העור והשיער שלנו הם עדיין מאפיין הזיהוי הבסיסי ביותר. כן, עוד לא התרחקנו כל כך מהגזע. האנושות עדיין במקום שבו צבע הפנים והשיער של מישהו מהווים דכון ביולוגי אומר לנו מאיפה הוא הגיע, מהו האיזור הגיאוגרפי והתרבות שהצמיחה אותו. אבל האינפורציה הזו הולכת ואובדת באנתרופיה – בתוך עירובי גזעים, הגירות וצירופים תרבותיים.
אבל לא בישראל, היכן ששרי ממשלה זוממים השכם וערב לגרש את ילדי הזרים. וזה מעציב אותי. כי כשאני כאן במקום הזה, מעורב הלאומים, שבו חיים העמים כולם, התחושה הפוסט-לאומית הזו מרגישה לי כמו זכות מפכחת שהאנושות הרוויחה אותם בעמל רב ושכל אדם זכאי לה. המסיבה פוסט-לאומית שמתרחשת פה גורמת לי להצטער כשאני נזכר בישראל ובזהות הלאומית האחידה של "אנחנו" שלעומתו מוצב "שאר עולם" ערטילאי ולא סימפטי ש"נגדנו" ושנוכח בעיקר בטלוויזיה. לא טוב לו היות העם לבדו – זה מעורר הזיות שווא. אם היינו לנו יותר זרים. אולי היינו קצת מתעודדים וקצת יוצאים מהזיות השווא של האובר-פרטיקולריזציה.
***
האדם ללא מקור
ברגע שיש לך זמן לחשוב על זהות אתה מבין שאתה כבר לא בישראל, שם אין לך זמן לחשוב על זהות. אתה עסוק מדי בלשרוד.
באמסטרדם הזהות הישראלית והיהודית שלי הציקה כמו לכלב ששמו על צווארו קולר והוא מנסה ללא תוחלת לנער אותו מעליו. שאלתי את עצמי למה הזהות היהודית-ישראלית הזו ממשיכה לרדוף אחרי גם לפה, והאם יש דרך לחיות בלעדיה. שאלתי שאלה: האם יתכן אדם ללא מקור? לא האיש מכוכב אחר של דיוויד בואי ולא איש המאדים שמגיע לכדוה"א כמו אצל היינלין – לא אאוטסיידר, מוחלט ככל שיהיה. אלא אדם חסר מקור שלא ניתן כלל למקמו.
ואז פגשתי את וונדה, התשובה שלי. וונדה הייתה אמסטרדמית זהובת שיער וכשהיא גילתה שאני מישראל היא סיפרה לי בהתרגשות ובעברית חצי-רצוצה שהתעוררה משינה ארוכת שנים, שחיה בארץ במעברה בין השנים 57 ל-66.
היא נולדה בפולין, ב-48, עלתה לישראל בגיל 9 כמו רבים אחרים אבל בניגוד אליהם היא לא נשארה שם. המשפחה שלה עזבה חזרה לאירופה ב-66 לפני המלחמה, ומאז היא מטיילת וחיה במקומות שונים בעולם: גרמניה, הולנד, המזרח הרחוק.
העיניים שלה נצצו כשהיא דיברה על המעברה ועל ישראל, כאילו נזכרה באיזה זכרון עתיק ששכחה מזמן שהוא חלק ממי שהייתה. אולי העיניים של וונדה כל כך זרחו כשסיפרה לי את הסיפור הזה גם בגלל שאני זרחתי כשהקשבתי לה – היה משהו באישה הזו שנולדה ב-48 ועזבה את הארץ ב-66 שסימל בעיני את האלטרנטיבה המוחלטת לאפשרות המתבדלת של ישראל: היא הייתה הופעה בלתי צפויה של הצד העלום של הפרויקט הציוני, מי שהיה פה בהתחלה אבל החליט לעזוב עוד בתחילת הדרך , יצא לדרך משלו ולא עבר את כל מאורעות 67 הלאה. מי שבחר בקשר עם העולם על פני הקשר עם ישראל.
היה בוונדה משהו שהפך אותה לתשובה על השאלה ששאלתי על האדם ללא מקור. הסתכלתי עליה וניסיתי להבין: מה היא? פולניה? ישראלית? גרמנית? הולנדית? הבנתי שהשאלה הזו לא רלבנטית. היא אדם.
כששאלתי אותה איפה היא הכי מרגישה בבית היה חייכה ואמרה שבשום מקום ובכל מקום. כמאמר הרבי נחמן "כל מקום שאני הולך,אני הולך לארץ ישראל". האם זה המקום שאליו אני הולך? האם זה המקום שאליו אני רוצה ללכת? חיבקתי אותה. הצטלמנו ביחד. אמרתי לה תודה.
***
סמל הוורוולף הנאצי
נאצים נאצים כל היום. ס' השאירה לי בבית חוברת על תנועות הימין הקיצוני בגרמניה היום: סמלים, מותגים, ארגונים, מילות קוד, מושגים וכו'. זה קושר לי את מה שקרה פה לפני 70 שנה למה שמתחולל כאן עכשיו. וזה מזכיר לי שוב שהרגע שמלחמת העולם השניה מסתיימת בו בספרי ההיסטוריה הוא סך הכל תאריך שרירותי. ההיסטוריה אף פעם לא נגמרת. הנאצים לא נעלמו מהמציאות ב-8 במאי 1945.
אני נזכר בקטע הבלתי נשכח מתוך סרטו המופלא של לארס פון טרייר Zentropa (עדיין הסרט הטוב ביותר שלו, לטעמי) שבו מגלה קתרינה לליאופולד בלחישה מרטיטה "Ich bin Werwolf". הוורוולף, למי שלא יודע הוא ארגון מחתרת נאצי שגבלס הודיע על קיומו מעט לפני סיום מלחמת העולם השניה ושמטרתו המוצהרת הייתה להלחם כארגון גרילה מאחורי קווי בעלות הברית ועל פי גרסאות מסוימות אף להמשיך את המאבק גם לאחר מפלת הצבא הגרמני. הארגון שהיה מעורב לכאורה בשורה של פעולות טרור נאציות שהתרחשו לאחר סיום המלחמה הפך לאחד הארגונים הנאציים המיתיים ששמו מאיים בהרבה מהאפקט הזעום שהייתה לרוב לפעילותו.
אבל מאחורי המיתוס של הוורוולף, שעומד במרכז סרטו של פון טרייר, ניתן לזהות את הפראנויה שהנאצים עדיין שולטים בגרמניה מאחורי הקלעים, או שהם עדיין מתכננים מאחורי הקלעים את חזרתם הממשמשת ובאה.
החוברת שס' השאירה אצלי בבית נותרה כמו וירוס. אחרי שלמדתי לשלוט בסמלים הניאו-נאצים והסמי-נאצים אני לא מפסיק לזהות ברחוב חשודים מיידיים. השפה החזותית של השמאל הרדיקלי והימין הרדיקלי בגרמניה כל כך דומה שזיהוי מוחלט הוא במקרים רבים בלתי אפשרי, ובעיר רדיקלית כמו ברלין חלקים נרחבים מהאוכלוסיה עוטים על עצמם סמלים שיכולים להתפרש לשני הכיוונים. הפאראנויה הזו מגרה אותי באיזשהו אופן, כמו רכבת שדים נאצית. נאצים יש בכל מקום בכל מקרה. בברלין, בתל אביב, בתוך הנשמה שלי. וורוולפים לעולם אינם מתים, הם רק מתחלפים.
***
האלטרנטיבה האירופית
אירופה הישנה, כמו שרמספלד קרא לה מתישהו בתחילת שנות האלפיים, היא אולי החברה הבוגרת הראשונה בהיסטוריה. כלומר, החברה המודרנית והטכנולוגית הראשונה שהחליפה את החיפוש הקדחתני שאפיין עד כה את האנושות המודרנית בתפיסה של יציבות, שימור ומיצוי הקיים.
התרבות החומרית של אנשים בברלין שונה מאוד מזו של אנשים בארה"ב, בארץ, בדרום קוריאה או בפולין. ההשגיות מאוד נמוכה והדבר מתבטא לא רק בזה שאנשים מעדיפים להעביר את הזמן בניחותא, בשעות עבודה מינמליות וחופשות ארוכות, מאשר לעשות הרבה כסף. אנשים פה (לא כולם כמובן, אבל רבים) לא מרגישים את הצורך להחליף כל הזמן לחדש ביותר. אין להם בעיה להחזיק טלפון מלפני עשר שנים, טלוויזיה שמנה מלפני 15 שנה, לא להחזיק מכונית, ולרהט את הבית ברהיטים יד שניה או מהרחוב.
לאירופה הישנה יש מנטליות אחרת. פחות רצון לשנות את הכל ויותר רצון להנות ממה שיש. הפירות והירקות לא מהונדסים גנטית כי אנשים כאן לא מבינים למה צריך לשנות משהו בטבע. אנשים מאמינים שהדברים הם טובים מספיק כמו שהם ולא צריך לנסות כל הזמן לשנות ולשפר.
זאת לעומת חברות צעירות יותר כמו ישראל שבה יש יותר חברות סטארט-אפ מבכל גרמניה ואולי מבכל אירופה ביחד. לאנשים בישראל יש תאבון תמידי לשנות, להיות איש ההדר. פה באירופה הכל מבוגר וקשור במסורת יציבה. כולם פה זקנים. גם הצעירים. אין רצון לשנות את העולם מן היסוד (גם אם אומרים שכן), מתרכזים בלשמור על הנהר העירוני נקי ועל השטחים הפתוחים בעיר מהשתלטות התאגידים (ולעזאזל הפיתוח הכלכלי).
בגיל צעיר האדם רוצה לכבוש את העולם ולנסות את הכל. בגיל מבוגר הוא מנהל את האנרגיה שלו בחסכנות ומעדיף להנות בשלווה ממה שניתן לו. כזו היא אירופה הישנה, כפי שהיא משתקפת כאן בעיני. אבל לגיל המבוגר מתלווה לעיתים מפוכחות משתקת המלווה בחוסר חיות – כל הדברים הללו שמכים באירופה והופכים את ישראל להרבה יותר מעניינת מאירופה מבחינות רבות.
***
כל כך קל לחוש יהודי בגולה. כל כך קל לחוש יהודי בגרמניה. התחושות היהודיות מעמיקות מרגע לרגע. הן שוב אינטגרליות, אורגניות לקיום. היהדות חדלה לסמן קיום אלים וחוזרת לסמן אפשרות לקיום מוסרי ואינטלקטואלי. הדוגמה המפוארת של 2000 שנות גלות.
***
ישראל כבית חרושת ליהודים גלותיים
לא מזמן עשיתי חשבון וגיליתי שמתוך 12 חברים טובים שהיינו בגיל 20. 7 חיים היום בחו"ל. הססטיסטיקה המדהימה הזו (שמאפיינת בוודאי רק חלקים ספציפים בציבור הישראלי, אבל יש בה בכל זאת בשביל ללמד דבר או שניים) מספרת סיפור של דור שלם. היא מספרת על דור ישראלי שלם שהגיב למצב בישראל על ידי התפזרות על פני הפלנטה. כמעט גירוש ספרד מודרני.
גתה אמר שצריך לפזר את הגרמנים בעולם כמו את היהודים, כדי שיהפכו גם הם ליוצרים גלובליים. גורג' שטיינר (או ישעיהו לייבוביץ') אמר שיהודים זה כמו דשן – כשמפזרים אותם הם מביאים לצמיחה, וכשמרכזים אותם במקום אחד הם מסריחים.
מדינת ישראל לא ראויה לאנשים שחיים בתוכה. חיה בה כמות יוצאת דופן של אנשים מוכשרים בצורה בלתי רגילה. יותר מאשר במדינות גדולות ממנה עשרות מונים. אבל לאנשים האלה אין קהל, תמיכה, הערכה. אם האנשים הללו היו מפוזרים בעולם, הם היו יכולים לחולל מהפכות תרבותיות שהיו משנות את פני העולם. בישראל הם נאבקים בשביל לשרוד את החודש. פעם ראיתי עם חברים סרט על ז'אק דרידה שבו גילינו שבזמן שדרידה נשאר בצרפת אחיו של דרידה עלה לישראל והיה לפועל בנמל אשדוד. בשביל החברים הפוסט-ציונים שלי הקטע הזה היה הוכחה ניצחת לרשעותה של המדינה הציונית. אם דרידה היה גדל בארץ, היו עושים גם ממנו פועל בנמל אשדוד הם אמרו אז.
עשרות אלפי יהודים שהיו יכולים להיות מובילי תרבות גלובלית, אם היו חיים בגולה כאבותיהם, שורדים רק בקושי במדינת ישראל וזוכים להתעלמות ממסדית וציבורית. למדינת ישראל אין עניין להכיר ולפתח את האוצר התרבותי האנושי שיש ברשותה. ואולי, אין לה צורך או יכולת. אנחנו חיים במדינה של הציונות המדינית ולא זו של הציונות הרוחנית מבית מדרשו של אחד העם.
אבל מדינת ישראל היא גם בית הייצור היחיד ליהודים. בכל מקום אחר בעולם הם נבלעים, מתבוללים ונכחדים. כדי שתהיה המשכיות לקיום היהודי חייבת להתקיים ישראל. אחרת היהודים יעלמו תוך כמה דורות. לכן, אם רוצים ביהדות פלורליסטית ויוצרת, חייב להתקיים הכור השוביניסטי והמתבדל הזה שמייצר כמויות אדירות של יהודים שחלקם יכולים אחר כך לעזוב לגולה וליצור את דור חדש של יהודים גולתיים. בתהליך ההיזון החוזר הזה מדינת ישראל היא כור הייצור שמייצר את דור העתיד של יהודי הגולה.
***
למה לי יהדות עכשיו?
למה בעצם אכפת לי בכלל מהיהודים האלה? מה בעצם הקשר שלי ליהדות הזו? הדבר הזה חתום בבשר שלי, רשום בנפש ובנשמה שלי. הקשר שלי למשהו, כמעט איני יודע מה, שהעברתי שנים מחיי בטיפוחו השקדני, רק על מנת להשליך אותו בסופו של דבר מעלי בכעס רב, אבל שכל פעם כשאני יוצא מהבית אני מרגיש צורך לעטות אותו עלי, להחזיק אותו קרוב לפנים ולהריח את ניחוחות ההיסטוריה המשותפת שלנו בערגה.
יהדות אהובה. מפלצת אהובה. את מרתיעה ומרתקת. את מה שמפחיד אותי בעצמי ומה שמסקרן אותי בעצמי. מה שמגעיל בי ומה שאהוב בי. ככל שנלך יחדיו אדע שתיוותרי בלתי מובנת תמיד ולעולם.
***
הנאצי הפסיכדלי
האידאולוג הנאצי שהופיע לי בהזיה. אלפרד רוזנברג.
***
רשימות שנכתבו בסיבוב הקודם שלי גרמניה
גרמניה ישראל – רשמי טיולו של פליט מלחמה – התפרסם באוקטובר 2000 מעט לפני יציאתי לגרמניה
כדי להתפלל צריך מניין – סיפור שנכתב בשלהי התקופה הגרמנית הקודמת
שלא כתמול שלשום – ראיון שנתפרסם בבלוג של אלכסנדר מאן ערב עזיבתי את גרמניה ביולי 2003.
טכנומיסטיקה 
תגובות
אחלה.
כמו תמיד.
עם הפסקה ה34 אני לא מסכים… 🙂 . זה תלוי למה אתה קורא "יהודים". היהדות הסתדרה יפה מאוד המון זמן גם בלי מדינת ישראל…
חולי,
פסקה 34? אני מתאר לעצמי שהתכוונת לחלק שנוגע לנחיצות של ישראל כמייצרת של יהודים.
היהדות הסתדרה בלי המדינה במשך אלפי שנה, אבל עמדה על פרשת דרכים בתחילת המאה העשרים של אחוזי התבוללות הולכים וגבהים בעולם המערבי – מגמה שממשיכה להחריף גם היום ומביאה להצטמקות בגודלן של הקהילות היהודיות בעולם כולו. מסיבה זו אני חושב שישראל חשובה כפס ייצור ליהודים שינטשו אותה ויהפכו ליהודים גלותייים.
(מקווה שעניתי על הסוגיה הנכונה)
ואם לא יהיו "יהודים" גלותיים יוצרים אלא פשוט "בני אדם" יוצרים לא יהיה יותר פשוט? לא נתנו כבר מספיק זמן לקטגוריות כמו דת, מדינה, גזע, מעמד, וכול' להפריד ולפלג בנינו?! לא מספיק חיינו בתהום השיחכה שאנחנו בעצם אותו דבר?! חבר שלי פעם ענה בפייסבוק למישהי ששאלה אותו אם הוא יהודי או נוצרי- "השאלה שלך היתה אם האטומים שמרכיבים אותי הם יהודים או נוצריים?". אני חושב שזה מסתכם בזה, ההתפתחות היחידה האפשרית של המין האנושי היא התפתחות של תודעה, במקום שבו המודע והתת מודע יחברו יחדיו לקיום משותף בעל יכולת יצירתיות וריפוי אינסופיות. מקום שבו גבולות תמיד יוכלו להתפרק בכדי ליצור מציאות יותר טובה בעלת גבולות קצת רחבים יותר שיוכל לתמוך בהתפתחויות החדשות שנוצרו(עד למצב של חוסר צורך בגבולות?!). במקום הזה אנחנו לא נהיה יהודים, בורגנים, מזרחים, שמאלנים וכן הלאה.. אנחנו פשוט נהיה אותו דבר. אני לפחות לא מרגיש שאני יהודי או שום דבר אחר. יהדות היא דרך מסויימת בקיום שנותן דרור לאין סוף דרכים. בואו לא נצמצם את עצמינו לדרך אחת.. בבקשה..
גם בפוסטים וגם בתגובות ,אני מוצא השתקפות של השאיפה האנושית מאוד, להתמגנט לקוטב אחד – מתוך צמד קטבים, כדי להתעטף במגן המנחם והנוח של "ודאות" אחת.
אם יש משהו שהוא הכי קרוב לוודאי- זה שלא תיתכן וודאות אחת, ("קצת" פרדוקסלי אה?!, "כמעט" כמו הקיום עצמו…)
עצם התנודה בין, מה שנתפס, כקטבים לכאורה – היא היא הדינמיקה שנקראת חיים.
וגם לחיים עצמם, במימד ה"חוץ – חיי", יש קוטב – המוות.גם במימד – על זה, יש תנודה.
אי אפשר להגיע לאיזון סטטי כשאתה יצור דינמי = חי. הקיום הוא סוג של עוררות, או הפרעה גלית, אם תרצו, באוקיינוס האין.
העם היהודי והעם הגרמני הם העמים הקוטביים ביותר. לכן המפגש הוביל לפיצוץ מחריד ,אך בראייתי – בלתי נמנע. אני יכול לכתוב רבות על הנושא – אבל בצהריי שבת לוהטים בתל אביב, איני מוצא בי מוטיבציה לכך – אולי בהמשך….
גם מול קוטב השאיפה האנושית להתנתקות מ"מקור", יש קוטב שאיפה ל"שיבה חזרה" (היפוך המילים "חזרה בתשובה"…) אל מקור. חזרה ליהדות, חזרה ל"טאו טה צ'ינג", לחוכמות העתיקות, חזרה "ירוקה" לטבע ועוד…
אם נגיע להיצמדות מלאה, ,של האנושות במלואה, לאחד מקטבים ובכל נושא שהוא – כלומר, תיאורטית, אם נהיה כולנו מאוחדים ו"באותו ראש" (איחוד תודעתי מושלם) – לדעתי "הלך עלינו". זה יפיק סיפוק רגעי, שבעקבותיו יבואו שעמום ןקפאון מחשבתי נצחיים.
אני מאמין,באמונה שלמה,(ובשמחה אמיתית רבה) ב א י – ביאתו של המשיח, ב א י – גאולה ובהמשך מתמיד של ההתנודדות בין טוב ורע , בין חיים ומוות , בין הולדה להרג וכו' וכו'. כולם נחוצים. עובדה.
מה שמסתורי ביותר (גם כדפקט האנושי המובהק) בעיניי הוא: לשם מה לעזאזל,יש באדם שאיפה להתנתק מדינמיקת פעימותיו של היקום ,הנראה לעין, שגם מולו "יש" את קוטב האין (שהוא ה"נראה לאין"?!:))
מדוע יש בנו, שאיפה, שנראית כנוגדת את הטבע, למסמר את עצמנו , לתמיד, על צלב מוגדר ולא להתנודד עוד?!..
כיום אנחנו ממסמרים את עצמנו יותר ויותר אל הצלב הטכנולוגי – דיגיטאלי.
זו אסטרטגיה של הפשטה, שעל פיה מה שאינו יכול להפוך לדיגיטאלי – אינו נושא.גם אם האינטרנט מגדיל את תפיסת העולם שלנו, הוא גורם, בה בעת, לכך שאנו מתעלמים יותר ויותר ממימדים רבים של המציאות ש א י נ ם ניתנים, ע ק ר ו נ י ת למיחשוב.
המציאות הדיגיטאלית נראית מה זה מתוחכמת – בעוד שלמעשה היא מפשטת, פישוט – יתר, את המציאות הכוללת.
בכל מקרה, נראה לי שהעקום לא ממש מתרשם מהתהליכים, שאנו מעבירים בהם ,את עצמינו.
היקום ממשיך ופועם.
The universe goes on, like a POEM….
פוסט נהדר, כמו גם הקודם. הגולה עושה טוב לכתיבה שלך.
גולן יקר,
בוודאי שהזהות שלנו מורכבת מאנספור חלקים. כמו שאומר הפילוסוף ההודי אמרטיה סן (אני מצטט מהספר של קרלו שטרנגר 'הדרמה של האינדיבידואליות' שאני במקרה קורא עכשיו) "כל אינדיבידואל שייך למגוון קבוצות (הוא יכול להיות מוסלמי, עורך דין, חובב מוזיקה קלסית, הודי, הטרוסקסואל, פעיל למען זכויות ההומוסקסואלים, מומחה למטבח איטלקי וכן הלאה). האינדיבידואל הוא שקובע אילו מאותן זהויות ימלאו תפקיד מרכזי יותר בעיצוב חייו." (114).
במילים אחרות, אני לא חושב שיש צורך למחוק את הזהות. אין צורך להזדהות שלמה איתה ובוודאי שלא הייתי חולם לכפות על אדם ממוצא יהודי להזדהות עם הזהות היהודית שלו אם היא חסרת משמעות בעיניו. עם זאת עבורי בנקודות מסוימות בחיים הזהות הזאת חזרה להיות רלבנטית וחשובה ומפרה.
אין מצב שבו "כולנו אותו דבר". רק קדם הבריאה. כל עניין הבריאה הוא שאנחנו לובשים צורות שונות. כן, בטח שאנחנו כולנו אותו דבר – אותו חומר פלנטארי שמחליף ידיים כאן על פני הפלנטה כבר 4.6 מיליארד שנה, אותו זרע חיים שהוא זהה בגרעינו בכל מקום שבו הוא מתגלה – אבל כל העניין של הבריאה הוא שבו בזמן הזרע הזה נחשף בצורות שונות. להכחיש את הצורות הללו או לנסות למחוק את הייחודיות שלהם זה בסה"כ השטחה של מערכת המשמעויות המורכבות והיפהפיה שהעולם הזה מורכב מהן.
למרות הכל, מבחינתי היהדות כן עיצבה אותי כבן תרבותה ואני חש זאת בנפשי וברוחי ולא מרגיש צורך להתעלם מזה, גם אם הרבה פעמים העיצוב הזה לא פשוט לי- אני מעדיף להתמודד עם זה ולחשוב על זה.
בברכת יום קוסמי ונעים,
עידו
Sidu,
אני מתרגש מדבקותך המרשימה בתורה הטאואיסטית. מפציר בך עם זאת, שלא להופכה לתורת אלוהים חיים, שכן אז עשויה זו להחטיא את מטרתה.
אני בהחלט מסכים עם כמעט כל מה שאמרת, למרות שאני בוחר להתבטא בצורה אחרת. מבחינתי הבעיה בטאואיזם היא לא שיש בו משהו שגוי (הוא מדויק ויפהפה למדי) אלא רק שהוא לא מייתר הרבה מהדברים שאני רוצה לומר. ואני דווקא רוצה לומר אותם. הוא לא מותיר הרבה מקום לדיבור מלבד הדיבור המיסטי. זה מצוין לדאו דה ג'ינג – זה פחות מתאים למה שאני מנסה לעשות.
אהבתי את עיקרי האמונה שלך. אני חושב שהייתי מתקן עם זאת ואומר: אני מאמין בביאתו של משיח ובאי ביאתו של משיח. בבוא הגאולה ובאי-בוא הגאולה. אני חושב שדווקא האמירה הזו יכולה להתיישב לא רע עם התורה שהוזכרה מעלה.
הדואליזם פה על מנת להשאר, לפחות בינתיים, אבל אני תוהה איפה מצאת בפוסט הזה או בכלל בבלוג הזה את השאיפה להגיע לפתרון אחד, לקוטב אחד שיפתור את הכל. כלומר, כן, היא בהחלט מופיעה במקומות ספציפיים שונים בבלוג – אבל אני חושב שאם יש משהו שאפיין את הבלוג הזה בפרספקטיבה של 3 וחצי שנות פעילות זה ריצה לכל הכיוונים: בעד טכנולוגיה ונגד, בעד מדיה ונגד מדיה, בעד דת ונגד דת, ובהקשר של הפוסט הנוכחי – אני חושב שהוא רץ גם כן לכל הכיוונים (בעד ונגד גרמניה, בעד ונגד יהדות – כמובן שהכותרות "בעד" ו"נגד" הן כאן סתם חלוקה לקטבים. היחסים שמתקיימים בין האמירות השונות שמופיעות בפוסט מורכבים יותר)וחוקר את המורכבויות. חוסר נקיטת העמדה המוחלטת הזה שמאפיין את הפוסט (ואת הבלוג כולו לטעמי) עשוי להתפרש אולי על ידי חלק מהקוראים כחוסר נכונות או יכולת ללקיחת עמדה ולהתחייבות לה (דבר שהואשמתי בו פעם או פעמיים). בכל מקרה, מוזר לי שאתה רואה דווקא כאן את הדבר הזה. כאמור, זה קיים בחתיכות ספציפיות: פסקאות ספציפיות, מאמרים ספציפיים. העובדה שאף הצהרה לא "נכונה" לא אומרת שאמנע מלחקור אותן. אבל בסופו של דבר היצירה השלמה של הבלוג הזה דומה יותר בעיני להיכל של פרדוקסים וסתירות.
בדבר אחד אני רוצה לחלוק עליך. לדעתי היקום דווקא כן מתרשם מאיתנו. הוא מתרשם ושואב מאיתנו הנאה.
עידו
תודה , עידו.
תודה שהעמדת את אופן הבנתי,אותך, במקום.
יש לי הערכה רבה אלייך כחושב וכותב, אחרת, מובן מאליו ,שלא הייתי מקדיש זמן רבל שיח עימך מעל גלי האינטרנט.
אתה אפילו יקר לי . דיגיטאלית…
אני לא מגדיר את עצמי כטאואיסט. אני אמנם משתמש במילה דאו כי היא מציינת "דרך", אבל באותה מידה יכולתי לכתוב "MIND" במקום "?"או"צייטגייסט" במקום "רוח הזמן". פשוט , המונח דאו,כדרך שאינה דרך,יושב לי יותר טוב. חוצמזה אני מציין את הדאו- דה – ג'ינג כ"קוטב" אפשרי להיצמדות דוגמטית… זוהי התייחסות ביקורתית, מאוד רלטיבסטית. לאו טסו חשב וכתב כאדם כמו, כמו… לאו אחר- הרב לאו. שניהם אספקטונים היפר – ננו – מחשבתיים, כמו עבדך הנאמן.
דברי אלוהים חיים?! ממש לא.
לכבוד הוא לי שאתה מוצא אותי כבן מחלוקת ראוי.
זה שיש לנו מקום ביקום – עובדה!… אנחנו כאן…
וברור שאנחנו ממלאים פונקציה מסוימת ("אפקט כנפי הוירוס"… :))
אני רק מציע, כאפשרות, לנסות להבין שאנחנו לא חשובים ומרכזיים, כמו שאנו מאחלים.זהקצת, איך לומר בעדינות – אינפנטילי…גם תינוק חושב שהוא כזה וההתבגרות היא תהליך הדרגתי של הבנת שוליותנו ה י ח ס י ת. זה שיש לנו ערך מ ס ו י ם, לא אומר בהכרח שיש לנו ערך אינסופי. מהמעט שאני יודע על היקום נראה לי שאנחנו "NON ITEM", ב"בוקר טוב יקוווום" , תכנית האקטואליה עם אהיה, אשר אהיה.
נעים לחשוב שהיקום נהנה מאיתנו
, אבל אם זה כך, נראה שהוא נצלן כפוי טובה וסדיסט.
ע"ע כאב, סבל, מוות, השמדה ( לא מידי אדם) והרס.
כיצורי הנאה וסבל, בנייה והרס – נראה שאנחנו משקפים , לא רע, את המטען הגנטי של אבינו.
שבשמיים.
נראה שיש לו מאפיינים של אב נוטש. לא של אב מטפל. אפילו קצת "זמן איכות" של מפגש הוא לא מאפשר. גם המתאמצים מאוד מאוד , המיסטיקנים, טוענים שרק חלק קטן מהם זוכה לפגישה עם הסנוב הזה…
ח'תכת אבא יש לנו…
תודה רבה על המחשבות המעניינות שחלקת בבלוג. חלקן עוררו בי השראה גדולה. תודה
Sidu יקר,
תודה על מילותיך היקרות 🙂
הדברים שכתבת על היחס שלך לטאואיזם מאוד שימחו אותי כנאמר, כשאתה פוגש את הבודהא בדרך תהרוג אותו – ובלווא הכי לא התכוונתי לקרוא לך טאואיסט כביטוי גנאי או לרמוזשאתה עוקב אחרי אדם מסוים, אלא רק לומר שבאופן כללי הגישה שלך טאואיסטית (אפשר כמובן להשתמש בשמות אחרים גם)-אבל גם לגבי הגישה צריך להיות רלטיביים, כפי שאמרת בעצמך. מסיבה זו ביקשתי את החופש שלא להכבל על ידי פילוסופיית חיים מסוימת דווקא ברגע זה.
בעניין היקום ואנחנו. חלק מהתפיסה הפסיכדלית שלי היא האמונה שלהכל יש ערך מסוים ויש ערך אינסופי. שאין שום דבר שהוא מרוקן מערך ושכל החלטה והחלטה ומחשבה ומחשבה שעוברת לנו בראש בוראת או מחרבת עולמות. זה באופן בסיסי.
מעבר לזה, ישנה השאלה כמובן כמה האדם והחיים בכלל מרכזיים ביקום. אני נוטה ללכת בדרך של דה שארדן, ווילבר ואחרים ואחרים. אני מאמין שאנחנו כן משהו מאוד מעניין ומרתק ליקום. אני מתכוון לא לאדם בצורתו הנוכחית והארעית דווקא, שגם לו יש חשיבות מסוימת, אלא לחיים על שלל צורותיהם ואני חושב שהחיים הללו, שאנחנו חלק מהם, הם התכונה בסיסית והחשובה ביותר של היקום והדבר המרגש ביותר שקורה בו. מבחינתי כל אחד מאיתנו מרכזי ביקום כחלק מהיותו חלק מתופעה מדהימה זו.
ברכות,
עידו
"I asked my father,
I said, "father change my name."
The one I'm using now it's covered up
with fear and filth and cowardice and shame."
lover lover lover/ Leonard Cohen
השיר הזה התיישב לי בול בתחילת הסיבוב הנוכחי שלי באותה הגולה.
ומסתדר טוב עם המחשבות האלו…
בדחילו,
אני מבקש לטעון ש י כ ו ל להיות , עקרונית שהחיים ( על ביטוייהם) השונים , אינם בסיסיים, חשובים או מרגשים. ב"עיני היקום"
האינטואיציה שבי אומרת , שעל סמך הנתונים שבידינו כעת, החיים הם תופעה הידועה לנו על כדור הארץ בלבד. לנוכח המספר האסטרונומי :), של גרמי שמיים הידועים והרושם הכללי שהיקום אינו ממש שוקק חיים – אני מנסה לטעון, שוב, ש י ת כ ן, שהפלנטה הזאת היא דווקא החריגה ואולי אפילו במונחי "בריאות כוכבית" – היא חולה…כי עליה מצויה ה"פתולוגיה" = החיים – לעומת הנורמה הדוממת – ש כ כ ל הנראה (לעין החושית – מדעית) הרווחת ביקום.
זה כמובן, לא מחייב אותנו ,להרוס את הפלנטה "שלנו", צורות חיים אחרות או זה את זה. גם מי שעלול להיחשב ב"ראייה יקומית" כוירוס או חיידק מסוכן – שואף,מצד עצמו, להמשיך ולחיות.
אז – אין ספק שלי עצמי, כיצור חי, יש דחף לחיים (והוהו עוד איזה דחף P:) ואני אכן רואה אותם כבסיסיים, חשובים מרתקים ומרגשים.
עבורי.
עבור היקום?! – כאמור אני בספק. להשליך את אופן הראייה וסדרי העדיפויות שלנו על היקום, פשוט לי,אישית, נראה "קצת" יומרני ולא ממש נסמך על עובדות ידועות – אלא יותר על משאלות לב.
אמן שיתממשו.
מבחינתי גם מולקולה זה חיים, אבל עזוב… אנחנו נכנסים כאן לשטחים מורכבים מדי בשביל הדיון הזה, מבחינתי לפחות…
איזה מין דאואיסט!
שלום עידו,
לפני המתנה האלקטרונית שאני רוצה לתת לך, אני מרוצה להקדים ולומר שנהנתי מכל רגע בקריאה של הספר שלך. כמסטראנט בתוכנית לתרבות דיגיטלית בתל אביב וכמתעניין ותיק ביחסים בין טכנולוגיה לתרבות, מצאתי את הספר שלך קריא מאוד ומקיף מאוד. ההצלחה הגדולה ביותר של הספר היא היכולת שלך לפשט את הנושא לציבור הרחב – יישר כוח.
וכך, לאחר שסיימתי לקרוא את "טכנומיסטיקה" מראש עד זנב, הזדמן לי לצפות בוידאו קצר אך מדהים לא פחות שמסכם הבנה מסוימת שעליה אתה כותב בספר: היחס ה'אחדותי' מידי ובמקרה זה הקיצוני לגמרי לגבי תודעה ולגבי טכנולוגיה בפרט:
http://www.bhol.co.il/news_read.asp?id=19065&cat_id=2
המשך בעבודתך החשובה וכתיבת הבלוג המעניין הזה.
בנצי
שלום שוב עידו, אהבתי את הברכה!
בנוגע לזהויות אני מסכים בהחלט וזה נראה לי דבר מובן מאיליו.
כשאמרתי שכולנו אותו דבר לא התכוונתי שאנחנו בדיוק אותו דבר, אלא רק שאנחנו מאותו מין, המין האנושי. ברור שלכל אדם יש את המטען הגנטי והחוויתי שמייחד אותו באופן מוחלט מכל אדם אחר. זה דבר אחד אבל אני דיברתי על המצב שנוצר ושבו אנחנו רואים את עצמינו כעם מסויים מובדל, מצב שיצר אמונות כמו, ליהודים יש נשמה ולגויים אין, שחורי או אדומי עור הם ברברים וכול'. אם אנחנו לא זוכרים שאנחנו אותו מין דברים מסוג זה יכולים לקרות.
שאבתי המון ועדיין אני שואב המון מהיהדות, לדעתי היא דת מדהימה. גם אני רואה כל תהליך שנוצר, בין אם הוא נחמד בעיניי או לא, כחלק מהבריאה. אבל עמוק בפנים אני חולם שיבוא יום שבו לא נצטרך את הדתות (אולי תהיה דת אחת משותפת), שנדע לחיות אחד עם השני בשלום ונכיר בשוני של כל אחד ודבר כחלק מהשפע שהוא אותו חומר פלנטרי שהתגלגל לצורות שונות.
מקווה שהפעם ניסחתי את עצמי יותר טוב.
נ.ב יהיה מעניין לקרוא איך הולך עם אכילת החשיש!
יום תלת מימדי נפלא,
גולן
נכון.
פוסט נהדר וגם זה שבא אחריו (על הודו-גרמניה-ישראל).
עם דבר אחר איני מסכים והוא התאור שלך של אמסטרדם המייצגת כביכול את אירופה הפוסט-לאומית. יש משהו באמסטרדם שהוא כזה, אבל אפילו שם ההולנדים עדיין מאוד מסוגרים בשפתם ובעצמם. זה מקום בו דיקנים באוניברסיטה אומרים לסטודנטים זרים "אל תטרחו ללמוד את השפה, אנחנו לא מצפים שתשארו כאן אחרי סיום הלימודים", והמפלגה הלאומנית עכשיו מתחזקת. יש גלובליזציה, כן, אבל "גן עדן" אולי למבקרים, ובטוח תלוי בקיום של חברת שפע. אני חושש לרב-תרבותיות וחיבת הזרים אם ההולנדים יסבלו מ 10% אבטלה.
כשהכסף מצוי בשפע כולם מנומסים. כשיש סכנה, האינטלקטואלים מוצאים סיבות תיאורתיות לשנאה ושאר האנשים פשוט תופסים מקלות והולכים להרביץ.
טרקבאקים
[…] מחשבות גרמניות מאת Ido Hartogsohn ב3 בדצמבר 2010 בשעה 10:23, קטגוריות: כללי. . אין תגובות עדיין פרסם תגובה או השאר עקבות: טראקבק. « צופן דה וינצ'י הפסיכדלי אהבתיאהבת את הרשומה הזו? […]
[…] מחשבות גרמניות מאת Ido Hartogsohn ב3 בדצמבר 2010 בשעה 10:23, קטגוריות: כללי. . 5 תגובות פרסם תגובה או השאר עקבות: טראקבק. « צופן דה וינצ'י הפסיכדלי אהבתיאהבת את הרשומה הזו? […]