המילון הפסיכדלי: קונטקט-היי

"פטריה אפוקליפטית". טקאשי מורקאמי.

קונטקט היי הוא מושג שמקורו בתרבות הפסיכדלית. הוא מתייחס למצב שבו אדם שלא הכניס לגופו חומר פסיכדלי נכנס למצב תודעתי פסיכדלי בעקבות מגע עם אדם אחר שנמצא בעיצומה של חוויה פסיכדלית. זהו מצב שקורה לפעמים לטריפ-סיטרים ולא רק להם. אני זוכר פעם אחת שאכלתי פטריות באמסטרדם והייתי בפארק עם חבר שלי, שלא אכל אבל ליווה אותי לטיול. באופן מעניין למרות שהוא לא אכל ואני כן זה הרגיש כאילו אנחנו מקיימים איזה שדה תודעתי משותף שבו הפטריות מתחלקות בין שנינו. הדבר המפליא היה שהשפעת הפטריות עלי הייתה חלשה יותר ממה שציפיתי בהתחשב בכמות שאכלתי, ואילו החבר, למרות שלא אכל כלום נכנס במהירות למצב פסיכדלי שבו הוא מצחקק, חושב מחשבות מוזרות, מביט על השמיים בהשתאות ומחבק עצים בהתלהבות. זה היה ממש כאילו התחלקנו חצי חצי בפטריות. בספרות הפסיכדלית, הרוויה בסוגי תקשורת ביזאריים ומוזרים בין תודעות יש לא מעט דוגמאות לקונטקט-היי. ספרו של טום וולף, The Kool Aid Acid Tests מתאר את מפגשיהם המסוממים והמרובים של קן קיזי וניל קסידי עם שוטרים במהלך מסע החוף לחוף שלהם בקיץ 1964. כשהפרנקסטרים היו נעצרים, על אסיד, השניים היו עטים על השוטרים במלוא עצימות החוויה הפסיכדלית שלהם ומכניסים אותם לתוך "הסרט שלהם". השוטרים היו מתבלבלים תוך מספר דקות וקיזי וקסידי היו ממשיכים בדרכם כשהם משאירים מאחוריהם שובל של שוטרים הלומי אסיד.

בועז יניב סיפר לי פעם על פסטיבלי טראנס אירופאים שהעוצמות התודעתיות של הנוכחים משקפות בהם אחת את השניה בעוצמה כזו, שאתה פתאום מבין שבעצם אתה מסטול לחלוטין מאז שאתה זוכר למרות שלא הכנסת שום סם לגוף שלך כבר כמה ימים טובים. זה הגיוני מאוד כי חוק פסיכדלי בסיסי מאוד הוא שככל שיותר אנשים מסביב לנוסע הפסיכונאוטי נמצאים בטריפ משלהם, כך חווית הטריפ הופכת לעוצמתית יותר. אם הנוסע הפסיכדלי נמצא בחברתם של אנשים שמחזיקים את החוויה הטריפית שלהם וששומרים על מצב תודעה טריפי, הם יכולים ליצור מעין כור תודעתי שדליפת התודעה ממנו היא מינמלית. קבוצת אנשים כזו שעשתה ביחד טריפ ומשמרת על דליפת תודעה מינימלית יכולה לשמר את תודעת הטריפ למשך זמן ארוך. באופן כזה למרות שהטריפ עצמו מסתיים לאחר 4-8 שעות, תודעת הטריפ יכולה להמשך גם ימים ארוכים לאחר מכן. כל זה תלוי בכמה דברים כמו למשל שמירה על רמת שינה מינימלית: כל עוד אתה לא הולך לישון רמת הדליפה של הטריפיות היא מינימלית (ואילו כפי שג'ים פדימן העיר, שינה מוציאה אותך מהטריפ), אבל גם אם נרדמת, אם בזמן שהלכת לישון מישהו אחר שמר על להבת הטריפ והוא עדיין שם בתוך החוויה שלו כשאתה מתעורר, הוא יכול להדליק מחדש את הלהבה שלך והסיכוי שתוכל לחזור לתוך החוויה של הטריפ בלי לקחת כלום עולה בהרבה). לעומת זאת יציאה לתוך עולם הסחים, העולם של האנשים הרגילים, עם צורות התקשורת המיובשות/אגרסיביות/מנוכרות שלהם תייבש לכם את הטריפ ותשלוף אתכם מתוכו באכזריות חסרת קץ שתגרום לכם לרצות לחזור ולהתחפר בתוך המחילה הקטנה שלכם עד יעבור זעם.

אבל גם אם קונטקט-היי הוא מושג שמקורו בהגות הפסיכדלית, הרי שהוא מתייחס לשורה ארוכה של מצבים אחרים, חלקם ללא קשר ישיר לחוויה הפסיכדלית. לאחרונה הייתה לי חוויה שהתחילה בטריפ שלי שהכניס את חברתי (שלא הכניסה שום דבר לגוף) למצב טריפי עמוק ביותר שבסופו של דבר היה כמעט בלתי אפשרי להבדיל בינו לבין המצב שבו הייתי נתון אני. עד כאן טוב ויפה, אבל החלק המעניין באמת היה שבארבע לפנות בוקר באותו היום אני חזרתי הביתה לישון בעוד שחברתי המשיכה לבלות. כשפגשתי אותה בבוקר שש שעות מאוחר יותר, אני שהספקתי לעבור בבית לכמה שעות כבר חזרתי למצב תודעה של Baseline, היא לעומת זאת שימרה במשך הלילה את המצב שבו הדבקתי אותה אתמול ועוד ביצרה אותו בעזרת Sleep Deprivation. דקות מועטות אחרי שפגשתי אותה היא כבר החזירה אותי למצב התודעה של אתמול. כלומר, זה לא שהתחלתי לראות הזיות אבל חזרתי למצב הרוח שאפיין את הטריפ שלי יום לכם, על השמחה, היצירתיות, הרוגע ותחושת התודה העמוקה שאפיינו אותו. זה היה כאילו הדבקתי אותה במשהו, הספקתי להבריא ולחטוף ממנה את הדבר הזה בחזרה.

החוויה הזו גרמה לי להבין שקונטקט-היי, אינו תופעה המתרחשת רק כשאדם מסוים נמצא בהשפעת חומר פסיכדלי והאדם שבמחיצתו פוסע גם הוא לתוך החוויה פסיכדלית איתו, אלא תופעה שמתרחשת תחת כל סם ובכל קשר שיש שלנו עם אנשים אחרים. כמובן שהמצב הפסיכדלי עם אפקט ההעצמה והאינטימיות הרבה שהוא יוצר בין בני אדם מאפשר לנו לחוש את הקונטקט-היי טוב יותר. המצב הפסיכדלי מעצים את רמת הסוגסטיביות שלנו ומאפשר לנו לחוש בצורה מועצמת את ההשפעות שיש לכל דבר ועולם עלינו. אלא שלמעשה כמו תופעות אחרות רבות שמתרחשות בתוך החוויה הפסיכדלית, קונטקט-היי הוא בסך הכל העצמה של תופעה יומיומית. החומרים הפסיכדליים שוב משמשים כאן כזכוכית מגדלת המאפשרת לנו להביט מקרוב יותר על הדרכים שבהן התודעה שלנו פועלת ביום יום ולהבין לעומק את מושג הקונטקט-היי במובנו הרחב – את המשמעות התהומית והקריטית שיש לדברים בחיינו שאנחנו נותנים להם לחדור לתוך התודעה שלנו: אדם זה או אדם אחר, פרח או תמונה מחרידה, טבע או עיר.

למעשה כל דבר בעולם יוצר אצלנו קונקט-היי או קונטקט-לואו. שימו לב לאנשים סביבכם ושאלו את עצמכם אם הם יוצרים אצלכם את הקונטקט-היי או את הקונטקט-לואו ופשוט תצמדו לאלו ששולחים אתכם למעלה ותסלקו מהחיים שלכם את אלו שעושים לכם את הקונטקט-לואו. תעשו את אותו הדבר עם סרטים, ספרים, מקומות, סמים, אתרים ברשת, כל דבר!

ואני אסיים בקטע מתוך ספרו של סטיבן גאסקין Amazing Dope Tales and Haight-Ashbury Flashbacks, מתוך פרק שבו גאסקין מספר על הר שטיפס עליו עם חברים במהלך טריפ בסוף שנות השישים וחווה בו חוויות רוחניות מאוד מטהרות ועוצמתיות ("האינדיאנים אומרים ששמו של אלוהים הוא קול קריאתן של כל החיות יחדיו"!!!).

על הירידה מההר והחזרה הביתה הוא מספר: "ירדנו מההר וחשנו שינוי עמוק כל כך שזה יצר שינוי אדיר בדרך החיים שלנו. חזרנו הביתה וראינו שהרבה מהדברים שנמצאו בבית שלנו לא היו נחמדים. הייתה לנו תמונה מצחיקה על הקיר, תמונה של איזה בית בשביל כל מיני נשים שחיפשו בית. היו שם גבוהות ורזות, נמוכות ושמנות, מוזרות ובכל הצורות וזו הייתה תמונה מצחיקה. אבל כאשר ירדנו מההר והבטנו עליה זו לא הייתה תמונה מצחיקה. היא לא הייתה מצחיקה בכלל. זה היה מגעיל לתלות אותה על הקיר בשביל לצחוק עליה, והיינו חייבים להוריד אותה."

התיאור של גאסקין הזכיר לי את התחושה הזו שאני מכיר מכל כך הרבה אנשים יקרים שנכנסו לתוך העולם הפסיכדלי וגילו שהם לא יכולים להמשיך לצפות בפרסומות, בפורנו או בסרטי זוועה – לפחות לא בקלות כמו פעם. כי הם הרגישו טוב טוב את המטען האנרגטי של כל אובייקט ומעשה ואת ההשפעה שיש לאלו עליהם. הקטע הבא של גאסקין מתאר בצורה נפלאה את השינוי הזה שאני מכיר טוב כל כך מהרבה אנשים אהובים וקרובים לי:

"זה היה כמו חיפוש אחר סוג של טוהר אסטרלי. כאשר אתה תחת ההשפעה, כל דבר קטן מהדהד חזק כל כך שכל דבר שהוא אפילו קצת מגעיל מרגיש עוצמתי מאוד.

זה היה טריפ מאוד מכונן מבחינתנו. הוא שם אותנו בתחושה של אחדות ושל חמלה שאחריה לא יכולנו יותר לשאוב הנאה מלהביט על אנשים אחרים נפגעים או על ייצוגים של יצורים מעונים. לא היה טוב להביט בזה.

בדיוק מסיבה זו אני לא אוהב את התמונה של ישו על הצלב עם המסמרים תקועים בגופו. זה סמל לא נכון. צריך לצייר אותו חי ומלא שמחה."

תודה לכל האנשים שחלקו איתי מההיי שלהם והביאו אותי לקונטקט-היי. תודה לאחת שעשתה זאת ממש לאחרונה. ישתבח שמו של בורא היקום. שבת שלום.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מתן  On 27 באוגוסט 2010 at 16:00

    זה מדבק.
    במסגרת העבודה החלקית ביותר שלי יוצא לי לפעמים להפגש עם אנשים פסיכוטים מדי פעם, והפליא אותי כמה שמצב הזה שהם בו מדבק.
    אחרי קצת זמן במחיצתם אני שם לב שנאי מתחיל לחשוב כמוהם.
    דיברתי על זה עם חבר שגם נפגש עם פסיכוטים והוא הסכים מאוד בקשר לעד כמה שזה משפיע עליך.
    יפה יפה.גוד סטפ וגוד שאבס.

  • Ido Hartogsohn  On 27 באוגוסט 2010 at 16:06

    מתן,
    מעניין מה שאמרת. שאלתי את עצמי באמת איך זה לעבוד עם אנשים פסיכוטיים בהקשר זה וכשכתבתי על ההשפעה השונה שיש לנוכחות של "אדם זה או אחר" חשבתי באמת על להיות בנוכחותם של כאלה. כפי שאתה מתאר את זה, כנראה שיש לזה השפעה חזקה למדי…
    כמובן שיש גם עוד המון סוגי השפעות. אנשים אלימים זה חתיכת קונטקט מטורף וקשה. רחמים על מי שגדלים במחיצתם.

  • דורון  On 27 באוגוסט 2010 at 18:28

    רחמים תשמור לאלוהים, יש משוגעים ויש משוגעים, משוגע למשוגע זאב אבל יש גם כאלה שהיית מקנא בהם עד אין סוף.

    יש על זה הרבה גם בספרות, מובי דיק עולה במוחי ראשון כספר קנוני שאפשר לקרוא אותו כמסה על הדיבוק המגנטי שבטירוף (לא שאני אומר שטריפ הוא בהכרח לא שפוי אבל יש הקבלות מאוד מעניינות בייחוד בשבירת ההקשר המקובע של המודעות), הסרט באג 2007 (לא בטוח בשנה) הוא גם דוגמא די טובה לדיבוק דרך טירוף ואהבה, יש עוד הרבה.

    הייתה לי חברה פעם שלא הייתה עושה סמים בכלל, מאין אישיות גבולית מופנמת שכזאת, וכל פעם שהייתי מעשן משהו לידה היא הייתה מתמסטלת עשר צעדים לפניי, פגשתי עוד כמה אנשים כאלה, פה ושם, "הקנריות של הגראס" אני קורא לאנשים האלה עם הסף המהיר (על שום הקנריות שהכורים היו לוקחים איתם למכרות בשביל לדעת מתי עומדת להגמר אספקת החמצן)

    פעם שאלתי חבר שלי (שהיה חזק בטיפה ובלא ינום) "למה בכלל לעלות למעלה אם כשאתה עולה מספיק גבוה אתה מבין שכולם כבר שם בעצם", והוא ענה לי "אתה מעיר אותם", זה לא לגמרי נכון וגם היה לו בלבול מובנה מסויים בין אלף לעין כדרך כל צאצאי הגאון מווילנה אבל בכל זאת, למרות שקשה לפעמים באמת לראות כמה מזה הוא רק בראש שלך, כמה מזה עובר פשוט דרך האינטראקציה (אנשים די נפתחים אליך יותר כשהם מרגישים שאתה לא מאיים עליהם בשום צורה) וכמה מזה הוא פשוט מיסטי, יש בזה בקיצור סוד גדול.

    יישר כוח ושמור על עצמך.

  • jurko  On 28 באוגוסט 2010 at 8:33

    interesting possible explanation

  • מתן  On 28 באוגוסט 2010 at 9:30

    אני מסכים שיש השפעה רבה לכל מה שסובב אותנו עלינו.
    מצד שני אני לא מסכים שזה כלכך פשטני ההצהרה של לסיוג מאנשים 'לא חיוביים'.
    הם פשוט לא יודעים.
    אם יש לך משהו טוב, רצוי לשתף אותו עם העולם ולא להשאיר אותו רק אצלך. אם אפשר לעשות את זה איכשהו ועדיף בענווה…
    לא לשחק את המשחק שלהם אבל כן לנסות להראות להם משחק טוב יותר לשחק בו.

    זה לא פשוט לעשות את זה לרוב, ולרוב לאנשים קיצונים צריך מערכת שתתמוך במסר הזה ולפעמים גם זה לא מספיק.
    אבל אני חושב שזה כן חשוב להתנהג בחמלה כלפי אנשים שלילים. לפעמים זה מספיק בשביל שיתחילו להרגיש חמלה כלפי עצמם גם.

    • Ido Hartogsohn  On 28 באוגוסט 2010 at 10:15

      מתן,
      אני חושב שמה שכתבת זה סייג מאוד חשוב,החמלה. אפשר גם לתת לאנשים אחרים שנמצאים במקום אחר ורע יותר, ואפשר גם לתת להם מבלי להניח להם להפיל אותך.
      התלבטתי כשכתבתי את הדברים האלה בדיוק בגלל הזה הסייג הזה שכתבת, ובכל זאת החלטתי לכתוב את הדברים ככה בגלל התנופה ובגלל האמירה הבסיסית שהיא כן נכונה וחשובה בעיני, גם אם לא בצורה מכלילה עד כדי כך (כפי שהצבעת) – והיא, לא לתת לאנרגיות נמוכות של אנשים להוריד אותך למטה. הרבה פעמים השהות עם האנשים האלה יכולה רק להוריד. אבל כן, יש גם הרבה מקרים שיש כן מקום לעזור ולהיות – כל עוד אתה זה שמצליח להעלות, ולא זה שגוררים אותו אלי שאולה.
      עידו

  • מתן  On 28 באוגוסט 2010 at 11:51

    🙂

  • מתן  On 28 באוגוסט 2010 at 14:03

    וזה עוד אחד

  • נ  On 29 באוגוסט 2010 at 12:12

    באמת תמיד עניין אותי שכשאני תחת ההשפעה, גם אנשים חיצוניים נראים לי תחת ההשפעה. המעשים שלהם נראים לי מוזרים ולא הגיוניים ואני מרגישה שאנחנו חולקים איזה סוד.
    ומדובר בספקטרום הרבה יותר רחב, לא רק הטריפ-סיטר אלא גם המוכר נקניקיות בדוכן וכל מי שיושב איתי באוטובוס.

  • Ido Hartogsohn  On 29 באוגוסט 2010 at 16:27

    מתן ו-Jurko. תודה על הוידיואים שהיו מאוד כיפיים, מעניינים ואפילו מעוררי השראה.

    לא ברור לי בדיוק מה התפקיד של מירור נוירונז ביצירת הקונטקט-היי אבל נראה לי מאוד הגיוני שיש להם תפקיד.

    10x

    עידו

  • מתן  On 29 באוגוסט 2010 at 20:13

    יש תפקיד.
    לא נראה לי חקרו את זה, אבל איך שנאי מבין את זה שיש הזדהות והקטע של הנירונים האלה זה החומרה שיוצרת את התחושה הזאת.

    כשאני רואה מישהו אחר במצב אני גם מרגיש את זה במידה.
    ואותו דבר הקונטקט היי או כל תופעת הזדהות אחרת.
    אני רואה מישהו בטריפ אני מרגיש בטריפ.
    אני רואה מישהו בפסיכוזה אני מרגיש פסיכוטי.
    אני רואה אמא מחבקת את הילד שלה אני מתמלא ברוך שלה.
    אני רואה מישהו מקבל בעיטה בביצים ישר אני נתקף חלחלה ומושיט ידי לאשכי.

    נ-מהנסיון שלי, קשה לי להבחין אם אני בצד המשדר, במיוחד מסטול.
    המנגנון הזה שאתה מתאר הוא השלכה שלי על הסביבה.

    חושב שכולם כמוך כי זה מה שאתה מכיר וזה כל מה שאתה יכול לראות באותו רגע.
    אתה משליך מעצמך על אחרים.

    זה נראה לי ההפך מההזדהות הזאת שמדובר עליה, זה לחשוב שהכל סובב סביבך.

    אותו מנגנון בקיצוניות יותר ייצור פרנויה ותחושות רדיפה איך שנאי מבין את זה.
    זה להשליך את עצמך על כל הסביבה. זה ריכוז עצמי.
    זה להתנתק, לא להתחבר.

  • מתן  On 29 באוגוסט 2010 at 21:43

    נראה לי זה הכל קשור ממנה אתה ניזון. אם אדם נזון מעצמו במקום מהעולם הוא משוגע.
    אני לא חובב אושו מושבע, אבל יש לו יציאות ואחת מהם היא:

    "…עכשיו אתה שלם, מעגל סגור שלא תלוי באפאחד. זה פירושו של טרוף.
    מטורף הוא אדם שכל עולמו תחום בתוך עצמו. הוא המדבר והוא השומע, הוא השחקן והוא הצופה – הוא הכל, כל עולמו סגור בתוך עצמו. הוא חילק עצמו לחלקים, והכל נעשה שבור ומקוטע. …"

    ולהלן אפקס טווין שממחיש את זה יפה:

  • גולן  On 2 בספטמבר 2010 at 17:46

    מתן ועידו

    הנושא הזה בדיוק מתחבר למאורעות של השבוע האחרון אצלי ובמיוחד רעיון החמלה.
    קראתי ספר לאחרונה ששמו הוא "התובנה העשירית". היה קטע אחד שבו הכותב מתאר פגישה עם אדם שחלק את השקפת עולמו ע"י תיאור מאוד פסיבי של המצב העולמי. בתיאורו הכותב הסביר שהוא התרכז בלשדר לאיש אנרגיה חיובית. החלטתי לאמץ את הרעיון ולנסות אותו וכבר כמה ימים שאני מתרכז בלקבל את האנשים שמתקשרים איתי (גם כאלה שגורמים לי לחוש חוסר נעימות בד"כ) ולראות את היופי שבהם.
    מבטים חטופים בעיניים של חברי לעבודה שזלגו מיד הצידה מתרחשים בהרמוניה שלווה ונעימה (נושא שניסיתי לפתור כל כך הרבה זמן). אנשים נפתחים אליי יותר ומערכות יחסים שהתאפיינו בחוסר נעימות מרגישות פתאום פתוחות ונעימות. נדמה שהרעיון הזה סוגר לי הרבה פינות (או פותח לי כמה צ'אקרות).

    אני לא הייתי משתמש במילה חמלה.. לדעתי כשאתה חומל על מישהו אתה חש את עצמך בעל ערך רב ממנו וכבר אתה כבר מחטיא את המטרה. אני יותר הייתי מגדיר את זה כפתיחה של ערוץ חדש שלא היה קיים בעבר, ערוץ של ביטחון, שלא שופט אלא מאפשר לאדם שממול להביע את עצמו באמצעותו ביתר שיתופיות ופתיחות. בסך הכל לא יוצא לנו לעשות את זה יותר מידי בהרגלי השיחה היום יומיים שנוצרו ע"י חברה של סחים, שישמור עליהם האל.

    נ.ב
    התוצאה היא מידית, אפשר ממש לראות משהו עצור באדם משתחרר ונמוג אל האוויר. ופתאום הוא יותר יפה, והכל יותר יפה.

    מי יתן שיכירו כל התודעות האנושיות ברעיון הפשוט הזה ונחזה בהן נפתחות כמו עלי כותרת של פרח אחד ענק.

    • Ido Hartogsohn  On 2 בספטמבר 2010 at 17:51

      תודה גולן. איזו תגובה יפה! עוררת בי השראה ורצון להקדיש לזה שוב תשומת לב, לעשות זאת שוב. תודה!

      • גולן  On 3 בספטמבר 2010 at 14:27

        אין בעד מה :), תודה גם לך עידו, תודה ליקום

  • נטליה  On 4 בספטמבר 2010 at 4:48

    אני עם הטורקים. פסיכדליה מ ד ה י מ ה! תפס אותי לגמרי.

    בנוגע לדיון על אנשיםמורידיםאותך אנשיםמעליםאותך וזה..אז..
    אני עם גולן. לחלוטין. בעיני, אין בכלל דבר כזה תדרים מהחיצוני לתוכי, נגיד, יש תדר מתוכי לחוצי וככל שהבטחון שלי סדוק יותר כך מחוצי יראה ומי שנכנס ל'טריטוריה' הפגיעה שלי מקבל משמעות של…דאונר..נגיד..
    מה שאני רוצה להגיד זה שיש מגוון של התנהגויות השאלה היא כמה אנחנו יכולים להכיל? מה אנחנו באמת מכוונים לראות? מה מוקרן מתוכנו החוצה?

    אגב גולן, אם אני לא טועה, 'התובנה העשירית' זה המשכו של 'הנבואה השמימית'? נכון..? שיו, זה ספר שקראתי בגיל שש עשרה…מאז השדה האנרגטי שלי זורח (חוץ מימי וסת נשלטים בידי קבוצת הורמונים אכזריים ביותר!)

    ושוב, שאפו לפרויקט הטורקי. פסיכדליה במיטבה.

    • גולן  On 4 בספטמבר 2010 at 17:33

      חחחחח נטליה הצחקת לי את החיים…
      את צודקת, 'התובנה העשירית' הוא באמת ספר המשך של 'הנבואה השמימית'. לא קראתי אותו (עדיין) והאמת היא שהגעתי די במקרה לספר 'התובנה העשירית'.. עיינתי בספרים במדף של ידידה, הרמתי אותו והתחלתי לקרוא. זה מדהים איך הכותב מסביר ממש בפשטות את הדברים הכל כך פשוטים מורכבים האילה.
      הזכרת לי עוד קטע מהספר (אני חייב להוסיף כאן הזהרה למי שיעדיף לקרוא את הדברים פעם ראשונה מהספר עצמו). בתוך פגישה במימד אחר ג'יימס רדפילד (הכותב) מציין שאם אתה מנסה לקבל את האנרגיה שלך מ'נשמות' חיוביות הן יתרחקו ממך כי הן יודעות שאתה לא צריך לשאוב את האנרגיה מהן, אלא מהנביעה הפנימית של האנרגיה שקיימת בתוכך. 'נשמות' סוררות לעומת זאת בונות סביבם עולמות שלמים שנוצרו מדפוסים שהם יצרו בחייהם כדי להתמודד עם תחושות לא נעימות שנוצרות בעקבות כל אי ודאות, פחדים וכד'. במידה שמפנים לכך את מלוא הקשב אפשר להבלע בתוך העולמות האילה. יש קבוצות שלמות של נשמות חיוביות שעומדות ביחד, מישירות מבט לעבר הקוסמוסים של הדפוסים הללו ומנסות להקרין אנרגיה טובה לעברם בתקווה שהנשמות הכלואות שיוצרות אותם תתעוררנה.
      אם תוכל להביט בנשמות סוררות אילו תוך כדי התמקדות בנביעה שלך ולא מתוך הזדהות עם העולם שהן יצרו תשאר בטוח מסכנה.

      • נטליה  On 9 בספטמבר 2010 at 15:39

        גולן,

        הנביעה הפנימית- כמה יופי של מילים. כמה מדויק. ונכון.
        נביעה פנימית. אני עם צמד המילים האלה מאז שקראתי תגובתך.

        כל כך מדויק.
        כמה נכון.

  • מתן  On 5 בספטמבר 2010 at 12:21

    אווו, מענין מה שכתוב בספר הזה.
    בהקשר לסחים, אני חייב לציין שזה לא קשור לדעתי כלכך. לא כל מי שלוקח סמים הופך להיות 'נשמה טובה' ורואה את סודות היקום, וההפך האו גם נכון. לא כל סחי הוא חסר ידע רוחני.
    זה הכללה לא נכונה.
    תודה על ההפניה.

  • Ido Hartogsohn  On 5 בספטמבר 2010 at 12:34

    מתן. לגבי הסחים, הכוונה היא לא למי שלוקחים סמים אלא לסחים במובן של דרך מחשבה, כמו בקמפיין המדובר.

  • מתן  On 5 בספטמבר 2010 at 14:07

    אה, זה שוב.
    טוב בסדר. אני צריך לתקן את הלקסיקון שלי.

  • שחק  On 16 בספטמבר 2010 at 16:27

    שלום לכולם, מצטרף באיחור להתכתבות המעניינת שנוצרה כאן – גם להתכתבות אפשר להתייחס כקונטקט היי, אולי – כדי לספר בהקשר של נביעה פנימית, שניטשה, אקסיסטנציאליסט ואתאיסט (אולי הראשון), מתאר את הקיום הנעלה אליו ניתן לשאוף כאהבת האדם אשר אינה זקוקה לדבר או תלויה בו. נביעה מתוך שפע פנימי, פשוט מפני שגביעך מתמלא כל הזמן מעצמו, עולה על גדותיו ותוכו פשוט נשפך החוצה. לא מתוך חוסר, מהצורך, ההתמכרות וההרגל להתמלא באמצעות הזולת, לשאוב מעוצמתו או להקטינה על מנת לחוש בעוצמתך שלך.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: