המהפכה בקולנוע: חלק א' – בבוא המהפכה

 יש משהו בעשור שבין 1965 ל-1974 שאיני יודע ממנו שובע. המוזיקה של התקופה הזה היא בעיני המוזיקה המשובחת ביותר; הקולנוע של העשור הזה הוא המלהיב ביותר; הרעיונות, הם החשובים ביותר בעיני; האופנה היפה ביותר. וגם התנועה המהפכנית של אותה התקופה נהנית מהילה נדירה, זוהרת יותר מכל האחרות.

מהפכה בסטייל. הפנתרים השחורים בראשית דרכם.

שנות השישים והשבעים, היו תקופה של תנועה מהפכנית עממית, פופולרית ורחבת היקף שאיימה לסחוף את העולם כולו: מצרפת ועד קובה, מסין ועד ארה"ב, ממקסיקו ועד גרמניה, מקונגו ועד יפן, שלא להזכיר את ויאטנם. הגאות המהפכנית הגלובלית הזו, שהגיעה לשיאה ב-1968 ושהמהפכות האחרונות בעולם הערבי הושוו אליה בכל מיני מקומות בחודשים האחרונים, שאבה את כוחה, לא בשונה מהמהפכות הערביות בנות ימינו, מתחושת הגלובליות שלה. מפגינים בצרפת שאבו אומץ מהמהפכה התרבותית בסין ומפגינים ביפן שאבו השראה מפעולותיהם של המפגינים בצרפת.

לתנועות המהפכניות של העידן ההוא יש השפעה עצומה על החשיבה על המהפכה בימינו. הן מספרות את הסיפור הפרוטוטיפי של המהפכה המודרנית. הן התוו את ההבנה שלנו לגבי איך נראית מהפכה, כיצד היא פועלת, למה אפשר לצפות ממנה ולמה לא. יותר מכך, תוצאת כשלון המהפכות ההן בשנות השישים היא הייאוש בן 40 השנה לגבי האפשרות למהפכה עולמית, ייאוש שהולדתו בהתרסקות התנועות הללו בתחילת שנות השבעים ושתוצאתו הייתה פרדיגמה ששוללת את אפשרות המהפכה, מעט בדומה להתפתחות פרדיגמת האין-פרטנר הישראלית לאחר כשלון שיחות קמפ דיוויד.

לידתה של התרבות המוכרת לנו כיום. פריים מתוך מאורעות קנט 1970.

בו בזמן המהפכות הללו גם מבשרות את לידת התרבות שאותה אנחנו מקבלים כיום כמובנת מאליה, שהיא במידה רבה תולדה של השגיהן, לדוגמה בתחום זכויות האדם, ושל כשלונותיהן, שאותם ניתן להכיר בשלטון התאגידי של העשורים האחרונים. אי אפשר להבין את שנות השמונים ואת ארה"ב של רייגן בלי להבין את התהליכים שהובילו אותה לשם, ששורשם  בתנועות זכויות האזרח של תחילת שנות השישים, והמשכם בתנועות המהפכניות ההמוניות של סוף שנות השישים, בארגוני הגרילה של תחילת שנות השבעים, ובניהיליזם התרבותי שאחז בעולם המערבי החל מאמצע סוף שנות השבעים ושהוביל אותנו לדיסקו, לרייגן והלאה לעידן הנוכחי.

לאחר שנים בהן לא היה כמעט עיסוק בתקופת המאבק הטראומטית ההיא, חזר בעשור האחרון הקולנוע העולמי להתעסק במהפכה של שנות השישים והשבעים בשורה של יצירות מעניינות ביניהן "מחתרת מזג האוויר" (2002), צבא השחרור הסימביוטי (2004), הצבא האדום היפני (2007), באדר-מאיינהוף קומפלקס (2008) צ'ה (2008) וקרלוס (2010). אלו הצטרפו על שורה של סרטים שנעשו על המהפכה במהלך שנות השישים והשבעים.

לצורך הכנת כתבה הזו בחרתי כמה מהסרטים הבולטים והמעניינים יותר בעיני לשיעור קצר בקולנוע של המהפכה של שנות השישים והשבעים. הסרטים המופיעים כאן מבטאים 3 שלבים של המהפכה, (ומאורגנים בהתאם לכך בשני חלקי המאמר) הם אמנם מופיעים בטקסט ביחס למהפכה של שנות השישים אבל אני נוטה לחשוב שהם רלבנטים במידה זו או אחרת לסיפור של כל מהפכה:

  1. השלב של טרום המהפכה ושל תחילתה – שלב זה מאופיין בתקווה בתמימות, בתקוות גדולות וברוח אידאליסטית. (לדוגמה בסרטים הסינית, ברקלי בשנות השישים, באדר מיינהוף קומפלקס, קארלוס)
  2. אלימות מהפכנית – שלב זה מאופיין במאבק חסר פשרות עבור המהפכה, במיליטנטיות, פסקנות וקביעת גבולות נחושה בין האנחנו וההם. (ראו לדוגמה בסרטים: סופשבוע, מחתרת מזג האוויר, מחתרת, באדר מיינהוף קומפלקס, צבא השחרור הסימביוטי, קארלוס)
  3. ההאנג-אובר המהפכני – שלב ההתפכחות שלאחר כשלון המהפכה מופיע בשתי ורסיות עיקריות. ורסיה א' מאופיינת במידה זו או אחרת בדיסאוריינטאציה אידאולוגית, הופעה של ספקות, פשרה או הרמת ידיים נוכח המציאות וויתור או לכל הפחות רוויזיה של הערכים הבסיסיים (למשל במחתרת מזג האוויר, יונה שיהיה בן 25 בשנת 2000). ורסיה ב' היא מלחמת חורמה באויב עד החורבן המר (באדר מיינהוף קומפלקס, צבא השחרור הסימביוטי, קרלוס)

לא כל הסרטים כוללים את כל השלבים הללו בדינמיקה המהפכנית, ועם זאת הסרטים המספקים ביותר מבחינתי כצופה הם אלו שכוללים  את שלושת השלבים: מתמימות בוטחת, דרך מאבק עיקש ועד השבר. יש לי הנאה מיוחדת (אולי מורבידית?) מלצפות שוב ושוב בכרוניקה של העליה והנפילה של מהפכת תרבות הנגד, דווקא משום שאני מזדהה איתה כל כך. אני נהנה לצפות בסיפור הזה שוב ושוב, לצפות בעליית התקוות ובהתרסקותן. חבר אמר לי שזו פשוט אהבה לטרגדיה: הצפיה באדם גדול היורד מגדולתו המספקת לאדם קתרזיס, כפי שגרס כבר אריסטו.

פריס. מאי 1968.

סיפור המהפכה של שנות השישים הוא מבחינתי סיפור המהפכה הארכיטיפי משום שהוא הקרוב ביותר לליבו של האדם המודרני באידאולוגיה ובאסתטיקה, אבל יש כמובן עוד סיבה לחקור את הקולנוע של המהפכה דווקא דרך המהפכה של שנות השישים והשבעים: זו המהפכה שזכתה בקולנוע לייצוגים הרבים ביותר עד היום, מן הסתם משום שארעה בתקופה היסטורית קרובה, ומשום שמוקדיה נמצאו בקרבן של מדינות מפותחות בעלת תעשיית קולנוע, שבאותה תקופה גם זכתה לעדנה ושגשוג יצירתיים (בעיקר צרפת וארה"ב).

את סרטי המהפכה ברשימה המופיעה כאן ניתן לחלק גם לפי התקופה שבה נעשו. חלקם שנעשו בזמן המהפכה, לעיתים כחלק מאקט אידאולוגי-מהפכני (הסינית, סופשבוע, הכל בסדר, מדיום קול, אנדרגראונד), לעומתם קבוצה שניה של סרטים הם סרטים שנעשו מתוך פרספקטיבה על המהפכה, בעיקר במהלך שנות האלפיים, לעיתים כסרטי תעודה ולעיתים כסרטים עלילתיים המבוססים על סיפור אמיתי. שתי קבוצות הסרטים הללו נבדלות אחת מהשניה בסגנון. בעוד בקבוצה הראשונה בולט הניסיון לעשות קולנוע מהפכני, בקבוצה השניה הסיפור המהפכני מסופר מזווית רטרוספקטיבית, מפוכחת ומורכבת יותר, לעיתים אף באופן שמקבל את השראתו מקולנוע ההמונים הקפיטליסטי.

לפני המהפכה

"אלו שלא חיו את השנים שלפני המהפכה, לא יבינו לעולם את מתיקות החיים" (שארל-מוריס דה טליראן. ציטוט הלקוח מפתיחת הסרט Before the Revolution)

הסרטים שבהם אעסוק בחלק א' של חיבור זה הינם סרטים שמוקדם בשלב שלפני המהפכה, ברגעם של תחילת המהפכה – רגעי התמימות המהפכנית והפאתוס הבוטח.

הסינית  (1967) – La Chinoise 

מאו בפריז. הסינית.

ממבין הבמאים הבולטים של הקולנוע העולמי של שנות השישים, והבמאים המופיעים ברשימה זו, גודאר הוא הבמאי הכי מהפכני, זה שהמהפכה זורמת בעורקיו, שהמהפכה היא לא פלירט אחד בפילמוגרפיה שלו אלא מופיעה לאורך כמעט עשור שלם של יצירה שבמהלכו אף פרש מעולם הקולנוע המסחרי על מנת להקדיש את עצמו ליצירת קולנוע רדיקלי. יותר מכך, גודאר הוא במאי שהמדיום הוא חלק מהמהפכניות שלו, במאי שהמהפכה זורמת גם בדם הקולנועי שלו, מהתסריט, דרך העמדת הפריים, ובימוי השחקנים ועד העריכה. אוונגארד, אמרנו?

"הסינית" הוא הסרט הפוליטי המפורסם ביותר של גודאר, ואחד מסרטי המהפכה הגדולים והמובהקים של כל הזמנים. הוא יכול להיות מייגע, או מהפנט, תלוי באיזה יום בשבוע, או איזה תקופה בחיים, הוא תופס אתכם. אבל אם הוא יהפנט אתכם כמו שהיפנט אותי בגיל 21 מרוח על הכסאות בשורה הרביעית של הסינימטק, אתם צפויים לאחת החוויות האינטלקטואליות והאסתטיות העזות של חייכם.

הסרט של גודאר, שמתאר קומונה פריסאית פיקטיבית המקבלת את השראתה ממהפכת התרבות הסינית, נוקט בפוליטיקה מאואיסטית קיצונית וכולל לדוגמה קטעים שבהם הגיבורים נואמים מול המצלמה ומאשימים את טרוצקי בתקיעת סכין בגבם של מאיאקובסקי וסרגיי אייזנשטיין. אבל, הגיבורים של גודאר עוסקים לא רק בפוליטיקה מפלגתית, הפוליטיקה שלהם חוצה את כל הקווים והופכת לחלק מהיחסים הבין אישיים ואף לחלק מהיחסים התוך-אישיים של האדם עם עצמו. מהפכה חסרת גבולות, לפנים ולחוץ.

גודאר, באופן האופייני לו כל כך, נהנה לחשוף את אמצעי המבע הקולנועי, למשל להראות את נערת התסריט מחזיקה את הסלייט לפני תחילת צילום הסצינה. אומר לנו שבניגוד לקולנוע ההוליוודי, הקולנוע המרקסיסטי אינו קולנוע של שקר ואשליה, אלא קולנוע של אמת שמכריז על עצמו בגאון – כל זה בהקדמה למה שיבוא ב-1968, כאשר בעקבות מהפכת הסטודנטים הוא יקים את קבוצת "דז'יגה ורטוב" המאואיסטית, הקרויה על שמו של הבמאי הרוסי שהמציא את "קולנוע האמת" – ויהפוך לבמאי דיסידנט במלוא מובן המילה. ועל זאת בחלק ב'.

היי אמא!  (1970) – Hi Mom!

"היי אמא!" של בריאן דה פאלמה הוא פנינה נשכחת של הקולנוע של סוף שנות השישים (חלק מהתעלמות כללית יותר של הממסד הקולנועי מיצירתו של דה-פאלמה), סרט שעושה מהדו-משמעות אמנות ושנע בערמומיות בין היפר-פוליטיות לבין א-פוליטיות. כמו הסינית של גודאר, דה פאלמה משחק בצורה מאוד חכמה עם קו התפר האמנותי-פוליטי, כמו לדוגמה בסצינת 'תאטרון הגרילה' הבלתי נשכחת, שבמסגרתה יוצאים ליברלים אמריקאיים מדושנים לבילוי בתאטרון גרילה רדיקלי בשם Be Black, שם הם זוכים לחוש על בשרם "איך זה להיות שחור" – על ידי כך שהם עוברים התעללות בידיהם של השחקנים השחורים. הסצינה שמצולמת בסגנון דוקומנטרי מצליחה לא רק לעורר אצל הצופה לעורר השתאות וזעזוע אמיתיים, אלא גם מציבה שאלות לא נוחות על גבולות הפוליטיקה והיצירה האמנותית.

אבל יש הבדל מהותי בין דה-פאלמה לגודאר. שבניגוד לגודאר, שפרש ב-1968 מעשייה קולנועית מיינסטרימית על מנת להקדיש עצמו ליצירת קולנוע אדום, היה Hi Mom עבור דה פלמה האופורטיוניסט יותר באופיו רק שלב נוסף בזינוק מתוך קולנוע האינדי שבו החל את דרכו לעבר הצלחה קופתית הולכת ומתגברת בתחום שוברי הקופות של קולנוע המתח והאימה במהלך שנות השבעים.

גיבור הסרט ג'ון רובין (המגולם על ידי רוברט דה נירו הצעיר באחד מתפקידיו הראשונים בקולנוע, בהמשך לתפקידו בסרט המוקדם יותר של דה פלמה Greetings מ-1968, שה-Hi Mom מהווה סוג של המשך שלו)  עוסק במהלך הסרט בסדרה של מניפולציות: ראשית על בחורה צעירה שהוא מפתה אותה לסדרה של אקטים מיניים על מנת לצלם אותה מחלון בבניין הסמוך ולהפוך אותה לכוכבת בסרטון הפורנו האקספרימנטלי שלו. בהמשך הסרט ה כשוטר סאדיסט המשחק בהנאה בליברלים טובי כוונות במופע Be Black, ולבסוף כטרוריסט המפוצץ בניינים ומופיע אחר כך במקום כדי להתראיין לעיתונות.

מפיפ ארט לתאטרון גרילה ללוחמת גרילה. דה נירו בהיי אמא!

דה פלמה ידוע כאחד הבמאים הנצלניים והמניפולטיביים ביותר של הוליווד. מבחינה זו יחסו האופורטיוניסטי והמניפולטיבי דה פאלמה לפוליטי ולמהפכני, מקביל לאופרטיוניזם והמינפולטיביות של גיבור הסרט,  ג'ון רובין. כפי שאצל רובין משחקת המהפכה בעיקר תפקיד אפיזודיאלי, מטעם הצייטגייסט בלבד, שמוביל אותו מעולם מסרטי ערום ו-Peep Art, לעבר תאטרון גרילה, לוחמת גרילה והלאה – כך מהווה המהפכה כאן רק כן שיגור לקריירה של דה פלמה הקולנוען, שהיחס בינו לבין מהפכה הוא מקרי ואופרטיוניסטי בלבד.

ברקלי בשנות השישים (1990) – Berkley in the Sixties

ראשית השמאל האמריקאי של שנות השישים. מאריו סאביו מדבר להמונים.

ברקלי בשנות השישים הוא סרט תיעודי די סטנדרטי, אבל מאוד מעניין ואינפורמטיבי, והיחיד ברשימה זאת שמציג את השורשים של תנועות המחאה של שנות השישים, בתנועות הדיבור החופשי וזכויות האזרח של תחילת שנות השישים ואת האופן שבו התפתחו התנועות הללו מתחילת שנות השישים ועד סופן.

המהפכה של שנות השישים התחילה בקמפוסים, כשהיא מובלת על ידי פעילים פוליטיים צעירים בלבוש מהוגן ושיער קצר, באמריקה שרק יצאה זה עתה מתקופת מקארתי עוד לפני מלחמת ויאטנם או הופעת תרבות הנגד. זו הייתה תקופה תמימה ואופורית, בין השאר משום שהתאפיינה בצמיחה מהירה של תנועת זכויות האזרח, בנצחון שרדף נצחון ובעיקר בתחושת שחרור אדיר מעול השמרנות והדיכוי הפוליטיים של שנות החמישים.

הדרישות של התנועה לזכויות האזרח באותן ימים היו צנועות מאוד בהשוואה למה שיבוא מאוחר יותר: אפשרויות תעסוקה לשחורים, זכות לפעילות פוליטית בקמפוס, וחופש ביטוי. הייתה זו התגובה האטומה של הממסד, ובהתאמה, הסולידריות המופלאה שהפגינו הסטודנטים במאבקם, שהפכו את התנועה לסיפור הצלחה מסחרר כל כך. כשנעצר ג'ק ויינברג משום שעסק בפעילות פוליטית בתחומי הקמפוס וסרב להראות תעודה מזהה, אלפי מפגינים הקיפו את מכונית המשטרה בסולידריות עם ויינברג ולא נתנו לה לזוז ממקומה במשך 32 שעות.

תנועת הדיבור החופשי בברקלי הייתה השורש שממנו התפתחה בהמשך הדרך תנועת הסטודנטים לחברה דמוקרטים (SDS), התנועה נגד מלחמת ויאטנם ורבות מהתנועות המהפכניות של שנות השישים. ההפגנה ההמונית הראשונה נגד המלחמה הייתה ה-Vietnam Day Parade של 1965, התרחשה גם היא בברקלי,  והייתה בין האירועים הראשונים שערערו על הקונצנזוס לגבי המלחמה ועל המרגינליזציה של המתנגדים לה. המשך הסרט סוקר את הרדיקליזציה של השמאל האמריקאי, את עליית תנועת הפנתרים השחורים, ואת המאבק על People’s Park ומהווה מבוא טוב לשמאל האמריקאי של שנות השישים.

לצפיה ביוטיוב

שיקגו 10 (2007) – Chicago 10

נקודת המפנה של המהפכה. מהומות שיקגו 1968.

"הקרב על שיקגו", העימותים בין מפגינים לכוחות המשמר האזרחי והמשטרה במהלך הועידה הדמוקרטית בשיקגו, באוגוסט 1968, היה אחת מנקודות השיא של שנות השישים, ונקודת המפנה החשובה ביותר בעימות בין השמאל הרדיקלי לבין הממסד האמריקאי.

שלושה חודשים לאחר מהומות הסטודנטים בפריז, על רקע התרחבותה המתמדת של המלחמה בויאטנם, ההתנקשויות במרטין לותר קינג, במנהיגי הפנתרים השחורים וברוברט קנדי, ורוחות מהפכה שנשבו באותה תקופה ברחבי העולם כולו, היו עיני האומה האמריקאית כולה נשואות לועידה הדמוקרטית בשיקגו. מתוך ההבנה המוגברת של מקומה של המדיה החליטו פעילי השמאל הרדיקלי לנצל את ההזדמנות על מנת להתנגח באופן עוצמתי במיוחד בממסד, ולקרב את הקרב הסופי על ידי קיומו של "פסטיבל חיים" רם פרופיל שיקרא תיגר על פסטיבל המוות של הפוליטיקאים.

הארגון המהפכני הפסיכדלי, "הייפים" עשה כל מאמץ לייצר דרמטיזציה של המצב באמצעות ססמאות כגון "נשרוף את שיקגו עד היסוד!" "נזדיין על החופים!" ו"אסיד לכולם!", ואיומים מתוקשרים להחדיר LSD לתוך אספקת המים, ולשחרר אל הרחובות נערות צעירות שיפתו את צירי הועידה, וגברברים חסונים שיפתו את נשות הצירים ואת בנותיהן. ראש העיר של שיקגו מצידו, החליט לשבור את המפגינים ויהי מה. הוא גייס עשרות אלפי שוטרים ואנשי משמר אזרחי והנחה אותם לנקוט בכל צעד נחוץ על מנת להבטיח את נצחון הפטריוטיזם האמריקאי הגאה על המפגינים עוכרי אמריקה. העימותים האלימים שהתחוללו בשלושת ימי הועידה זעזעו את האומה האמריקאית, והפכו לקו השבר בין האופטימיזם החייכני של אמצע שנות השישים, לבין המיליטנטיות האפילה והפסימיזם של שנות השישים המאוחרות.

שיקגו 10 הוא סרט תיעודי למחצה שעושה שימוש יוצא דופן באנימציה על מנת לספר את הסיפור של המשפט המפורסם של השיקגו 8, שמונה מנהיגים מהפכניים של המהומות בשיקגו שהועמדו לדין ב-1969, באשמת קשירת קשר והסתה להפרות הסדר. המשפט של השיקגו 8 הפך לאחד מהמשפטים המיתולוגיים בהיסטוריה האמריקאית, כאשר הנאשמים הופכים את בית המשפט לקרקס פסיכדלי ומנפקים סיטואציות הזויות לרוב, כמו זו שבה הגיעו הנאשמים לבית המשפט מחופשים לשופטים, או זו שבה דקלם אלן גינסברג שירים אירוטיים על דוכן העדים והמהמם "אום" על מנת להרגיע את רוחו של השופט הזקן והנרגן. בובי סיל, חבר הפנתרים השחורים הצליח להרתיח את את השופט הזקן עד כדי כך שזה הורה להחזיק אותו באולם המשפט כשהוא קשור לכסא וכשפיו חסום, מה שכמובן חימם עוד יותר את האווירה בבית המשפט.

משפט השיקגו 8 עורר עניין ציבורי כה רב שקהל גדול בילה לילות שלמים מחוץ לבית משפט בקור המקפיא של שיקגו בחורף, כדי לזכות לצפות בדיונים. הנאשמים מצידם, גייסו כסף להגנה המשפטית על ידי פעילות מהפכנית נוספת: סיבובי הרצאות ודרשות משלהבות קהל ברחבי קמפוסים בארה"ב. המשפט של השיקגו 8 הפך עם השנים לאפיזודה מיתולוגית כל כך בסיפור המהפכה של שנות השישים, שהסיפורים אודותיו קיבלו גוון הנוגע במופרך, כמו לדגמה הסיפורים שגרסו שהאקטיביסט הייפי אייבי הופמן היה מבצע בחדר בית המשפט סלטות באוויר, סיפורים שהופמן עצמו התייחס אליהם בערוב ימיו בעיקר בשעשוע.

בית משפט קולנועי של ההיסטוריה. שיקגו 10.

שיקגו 10 הוא סרט ייחודי בסגנונו שמשלב בין קטעי ארכיון מתוך "הקרב על שיקגו" והאירועים סביבו, לבין קטעים מאוירים, המתארים את מהלך המשפט, המבוססים על תמליל משפט השיקגו 8 (שהאנק עזריה, מהסימפסונס, מדובב את חלקם, לצד ניק נולטה ואחרים). הסרט מהווה בית משפט של הקולנוע, שמציג במקביל לדיוני בית המשפט ולטענות ההגנה והתביעה במשפט, עדויות משלו בצורה של צילומי הארכיון מהתקופה. באופן זה הוא מהווה בית משפט קולנועי של ההיסטוריה הבא בתגובה למשפט של השיקגו 8.

מדיום קול (1969) – Medium Cool

מהפכה דרך העדשה. מדיום קול.

בסצינה הארוכה והמפורסמת ביותר מתוך "מדיום קול", שמתעדת את מסעה של הגיבורה איילין דרך שדה הקרב של מהומות שיקגו 1968, מתפוצץ לפתע רימון גז של המשטרה ליד המצלמה ונשמעת הקריאה "Look out Haskell, it’s real!". קריאת האזהרה הזו לבמאי הסרט, האסקל וקסלר, ניתווספה למעשה לפס קול לאחר הצילומים, מתוך רצון לשקף את המחשבות שעברו בראשו של הבמאי במהלך צילום הסצינה. הבחירה להכניס את הקריאה המבוימת לתוך הסצינה הזו, הדוקומנטרית באופיה, מייצגת באופן המובהק ביותר את השאלות שעומדות במרכז סרטו של וקסלר, על גבולות הבידיון, המציאות, האמנות, המהפכה והקולנוע.

גיבור סרטו של וקסלר הוא צלם של רשת טלוויזיה שמסקר את שיקגו בתקופת המהומות של 1968. הסרט מתחיל בדיון ארוך במסיבת קוקטייל על חובתו של העיתונאי לשמור על ריחוק ממושאי הסיקור, אלא שככל שהוא נמשך ההפרדה המקודשת בין העיתונאי לבין מושא הסיקור שלו והעוולות החברתיות הולך ומתערער. שמו של הסרט "מדיום קול" הוא רפרנס ברור לאמירתו של מקלוהן שהטלוויזיה היא מדיום קר, מדיום שדורש מהצופה מעורבות מוגברת על מנת להטליא מתוכו משמעות.

גולת הכותרת של הסרט הזה היא ללא ספק הסצינה שהוזכרה בפסקה הראשונה, שבה יוצאת הגיבורה איילין לחפש את בנה בן ה-12 ברחובות שיקגו, ואשר צולמה ברגעי האמת של ההתרחשויות. וקסלר תיכנן לצלם את הסצינה על רקע המהומות בשיקגו, וההיסטוריה הגישה לו את הסט המהפכני המושלם על מגש של כסף. באופן נדיר בקולנוע, הסרט של וקסלר באמת מתרחש בתוך האירוע שאותו הוא מבקש לתאר. הוא אינו משחזר אלא מתנחל בתוך ההתרחשויות עצמן.

זו סצינה נדירה באופן שבו היא מערבת בין בידיון למציאות (היא מזכירה לי קצת את שיטת הבימוי של 'צווארון כחול-לבן' הישראלי של נעם קפלן)

 הסצינה מערבת באופן מבריק בין בידיון למציאות ומציגה את איילין צועדת במשך דקות ארוכות אבודה בין מפגינים זועמים, שוטרים חמושים באלות, היפים עם בנדנה, רשתות טלוויזיה וטנקים  – בתוך היסטוריה אמריקאית בפעולה, בתוך אחד הרגעים המעצבים ביותר של המאה העשרים באמריקה.

וקסלר, אחד מיוצרי הסרטים האמריקאים הבולטים שפעלו מתוך מחויבות אידאולוגית במהלך שנות השישים והשבעים, יצר סרט שמטופף בין ציניות לבין מחויבות אידאולוגית עמוקה. הסרט מעביר את הפאתוס של תנועת המחאה של סוף שנות השישים אבל גם עמוס בקטעים מוזיקליים אירוניים של פרנק זאפה, שלועגים להיפים ולתרבות הנגד.

כמו שני סרטי מהפכה אחרים מהתקופה ('סופשבוע' של גודאר מ-1967 ו'אדם בעקבות גורלו' מ-1969), מסתיים הסרט של וקסלר בתאונת דרכים קטלנית שמייצגת במובן ידוע את תאונת הדרכים שחוותה המהפכה של שנות השישים. בו בזמן היא גם מייצגת את חוסר האפשרות להביט מהצד, את הדרישה מהקולנוע להפוך לחלק מהמאבק החברתי. לאחר התאונה נעה המצלמה בשוט ארוך לעבר מצלמת קולנוע שמופנית חזרה אל צופה הקולנוע, ברקע נקראות קריאות המפגינים משיקגו. “The whole world is watching! The whole world is watching!”

עוד סרטים בולטים שמתארים את המהפכה בראשיתה:

SoyCuba– (1964) I amCuba –הסרט הקובני-סובייטי המרהיב הזה צולם בתחילת שנות השישים ומתאר את קובה בימים הראשונים שלאחר המהפכה. הוא גונה כלא-מהפכני מספיק, נשכח למשך שלושים שנה, התגלה מחדש, זכה למליצי יושר מסוגם של מרטין סקורסזה ופרנסיס פורד קופולה, ונחשב כיום לקלסיקה קולנועית שנתגלתה מחדש.

התעוררות התודעה השחורה. הפנתרים.(Black Panthers (1968– סרט בן התקופה שמתעד את ראשיתה של תנועת הפנתרים השחורים, עם לא מעט מצעדים מחומשים ברחובות ונאומים על התעוררות הכח השחור. מי שעינו חדה יוכל להבחין בסרט בשחקן סמואל לי. ג'קסון כצעיר בן 20 החבר בתנועת הכח השחור.

לצפיה ביוטיוב

(The Murder of Fred Hampton (1971 – עוד דוקומנטרי שביקש לתת פתחון פה למפלגת הפנתרים השחורים ולאידאולוגיה שלה, והפך בעקבות הרצחו של מנהיגה הכריזמטי של הפנתרים השחורים, פרד המפטון בן ה-21, לסרט המתעד את ההתנקשות בו על ידי המשטר האמריקאי.

לצפיה ביוטיוב

החולמים (The Dreamers –  (2003 – סרטו המענג של ברטולוצ'י, המתאר את הכרותו של סטודנט אמריקאי יפהפה וסינמופיל עם אח ואחות צרפתים, יפהפיים ותאבי קולנוע על רקע המהפכה של 1968 בפריז.

פארנהייט 9/11 של הסיקסטיז. In the year of the pig.

(In the Year of the Pig (1968 – המקבילה של שנות השישים ל פארנהייט 9/11 של מייקל מור. סרטו התיעודי של הבמאי האקטיביסט אמיל דה אנטוניו, שהיה מועמד לאוסקר, הכה בתדהמה ועורר זעם בציבור האמריקאי, כשהציג עמדה הקוראת תיגר על ההיגיון של המלחמה בויאטנם, ואת הו צ'י מין כג'ורג' וושינגטון של העם הויאטנמי.

לצפיה ביוטיוב

נקודת זבריצקי (Zabriskie Point (1970 – סרטו של מיכאלנג'לו אנטוניוני (הפסקול של פינק פלויד) מתחיל בדיון נסער של חבורת סטודנטים המדברים על המהפכה ונקטע על ידי מהפכן צעיר ויפה תואר שמכריז על נכונותו למות למען המטרה ושמאוחר יותר גונב מטוס פרטי שמוביל אותו לסצינת האהבה הבלתי נשכחת שצולמה באתר הגיאולוגי של נקודת זבריצקי, ובהמשך, כמו כל כך הרבה מגיבורי שנות השישים, לעבר סופו המר.

אדם בעקבות גורלו (Easy Rider  (1969 – אחד מסרטי תרבות הנגד החשובים של שנות השישים. הסרט האלמותי של פיטר פונדה ודניס הופר לא עוסק במהפכה באופן ישיר, אבל התקווה, הייאוש והטלטלה הפוליטית שאחזו בארה"ב באותה התקופה מהדהדים לכל אורך מסע האופנועים של הגיבורים, ובמיוחד בסצינה המרגשת שבה מבקרים הגיבורים באחת הקומונות של סוף שנות השישים, תיעוד נדיר בזמן אמת של תחילתה תנועת הקומונות האמריקאית של סוף שנות השישים.

תאטרון גורילה בקומונות. אדם בעקבות גורלו.

(Chung Kuo, Cina (1972 – סרטו בן השלוש וחצי שעות של מיכאלנג'לו אנטוניוני צולם במשך שמונה שבועות 1972 במקומות מרכזיים בסין ומתאר את סין בתקופת מהפכת התרבות. הסרט גונה על ידי המשטר הסיני כאנטי-סיני.

פריץ החתול (Fritz The Cat (1972 – סרטו של ראלף באקשי על פי הקומיקס של רוברט קרמב, על חתול חרמן שמשתמש בססמאות על אהבה חופשית ומהפכה כדי להשיג זיונים, הוא אחת הסאטירות הקלאסיות על האתוס והשפה של המהפכה של שנות השישים.

***

החלק השני של המאמר עוסק בתיאור הקולנועי של שקיעתה והתפוררותה של התנועה המהפכנית, תוך התמקדות במחתרות ותנועות הגרילה של שנות השישים והשבעים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: