פסיכוגיאוגרפיה: אקלימי התודעה

על הקשר בין קווי רוחב למצבי תודעה והמיפוי התודעתי של הגלובוס.

על התפקיד שמשחקים אלמנטים גיאוגרפים בעיצוב תודעתי הרהרתי ברצינות לראשונה לפני שנתיים במהלך חוויה פסיכואקטיבית אמסטרדמית ושהבהירה לי את הקשר בין אקלימים גיאוגרפים למזגי תודעה. התיאוריה הזו שניתן גם לכנות אותה תיאורית האקלימים הפסיכולוגית מלווה אותי מאז במחשבה וחוזרת ועולה בזמנים מסוימים.

התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית טוענת שאת התודעה האנושית ניתן למפות כספקטרום המתפרס על פני הגלובוס בהתאם לפריסת קווי הרוחב. ליתר דיוק, התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית טוענת טענות רק על העולם שמשתרע בין סקנדינביה בצפון לסהרה והתת-סהרה בדרום. אין בה יומרה לטעון בה טענות על כל העולם שמשתרע מחוצה לאיזור הזה. היא מתמקדת בגבולות העולם העתיק עולם שהיה מוכר לציביליזציות העתיקות של איזור הים התיכון. אי לכך, כשאני משתמש במילה "עולם" בהמשך הדברים, הכוונה רק לעולם שבין סקנדינביה בצפון למרכז אפריקה בדרום. עם זאת לא אתפלא אם ניתן יהיה למצוא מיני מקבילות גיאוגרפיות לתיאוריה הפסיכוגיאוגרפית גם באיזורים אחרים בעולם.

התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית, חשוב לציין, אינה מתיימרת להיות תיאוריה מדעית. כמו התורה הפיזיונומית, שאף שאין בה ערך מדעי רב, יש רבים שמוצאים בה חכמה והכוונה, כך גם גם התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית הינה כלי פואטי-אינטואיטיבי למיפויו הפסיכוגיאוגרפי של העולם והבנת מזג העמים השונים.

 מפת התודעה הגלובלית

אחת המטאפורות המרכזיות בהתרבות שלנו היא זו של החום והקור: של אנשים חמים ואנשים קרים, ובאופן דומה של תרבויות חמות וקרירות יותר אשר מקומן תואם בדרך כלל את האקלים במקום בו התפתחו. כך נהוג לדבר על המזגים החמים של אנשי ארצות הדרום הלוהטות והמזגים הקרים של אנשי הכפור הצפוני. על פי דיכוטומיה זו אנשי הדרום מתוארים כפאמיליארים, ישירים, רחבי לב ומורגלים בקרבה רבה יותר בעוד אנשי הצפון מתוארים כקרים יותר רגשית, מנומסים ומסודרים.

התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית מבקשת לבצע סיסטמטיזציה לרעיון זה, המוטמע בתרבותנו, וגורסת שמפת העולם הינה למעשה מפה של תודעה כאשר האקלים התודעתי משתנה בהתאם לקווי הרוחב ולאקלים הגיאוגרפי ככל שמצפינים או מדרימים. הנטיה צפונה היא נטיה כלפי רציונליות, סדר, סטריליות ואופי "קר" בעוד שהנטיה הדרומית היא נטיה כלפי בלאגן, לכלוך ואופי "חם".

ההוויה הצפונית מאופיינת בתכונת ההתכווצות האופיינית לגופים המצויים במצבי קור – המאבדים מגמישותם וקופאים בתוך עצמם. ההוויה הדרומית מאופיינת בתכונת ההתרחבות האופיינית לגופים המצויים בתנאי חום – תנועה מוגברת, אנרגיה וחיות.

חבריי מהמבורג נוהגים לתאר לי בקנאה את הסדר וההיגיון שבהם מתרחשים דברים בסקנדינביה, ולהתלונן על גסות הרוח של הבווארים. הם נהנים לנפוש באיטליה שם האנשים "חמים" יותר, אבל לא היו חולמים לחיות שם, בגלל הבלאגן והזוהמה האיטלקיים (איטליה אגב מתחלקת גם היא בין צפון "קר" לדרום "חם" העוינים זה את זה). לעמי הים התיכון בעלי האקלים החמים כמו ספרד או איטליה יש אופי "חם" יותר מזה של אנשי צפון אירופה שנתפסים אצלנו כ"קרים", אבל האופי שלהם והתרבות שלהם אינם "חמים" כל כך כמו אלו של מרוקו, אלג'יריה או מצרים. דברים דומים ניתן אולי לומר בהשוואה לאלו על יושבי התת-סהרה.

את הקשר בין אקלים לתודעה ניתן למצוא גם במעבר עונות השנה. כשחייתי בגרמניה שמעתי פעמים רבות את הטענה שהגרמנים קופאים בחורף והופכים נחמדים פחות, ומפשירים חזרה עם בוא הקיץ – עונה שנוחה יותר לקיום אינטראקציה חברתית. בישראל, שאינה סובלת מרמות קור מצמתות, רמות הצפירות והאגרסיביות עולות יחד עם רמות החום שעולות לרמה בלתי נסבלת בקיץ.

אפשר לנסות לתאר את התופעות התרבותיות הללו באמצעות דימוי פיזיקלי. את החום הדרומי ניתן לראות כתנאים שבהם, כמו בחימום של כל חומר, מתעצמת האנרגיה החלקיקית והם נעים במהירות הולכת וגוברת היוצרת עוד אינטראקציות וחיכוכים – ואילו את הצפון כמקום שבו תנועת החלקיקים בחומר איטית והם מגיעים לידי קפיאה. את עודף החיות שיש לדרום על פני הצפון ניתן לראות גם במונחים של עוצמת השמש. אור השמש כידוע הוא המקור הבלעדי לחיים על פני כדור הארץ. מקומות שבהם נקלט אור שמש רב יותר נהנים מאנרגיה רבה יותר – ומכאן החיות העזה, עד טירוף הדעת לעיתים, של הדרום. לעומת זאת באיזורי הצפון שם מגיע אור מועט בלבד אל הקרקע, מורגשת דלות החיים של החורף הסקנדינבי והצפון אירופאי המתבטאת בהתכווצות קרה של האדם לתוך נפשו ושממתה הפנימית.

אם לסכם את הדברים: היתרונות של הצפון הם בסדר וברציונליות שלו, בעוד שהיתרונות של הדרום הם בחיות שלו. החסרונות של הצפון הם בצימות, בקור ובדלות מקור החיים הפנימי שלו ואילו החסרונות של הדרום הינם נטייתו לבלאגן וחיכוכים רבים יותר. כמובן שהחסרונות והיתרונות הללו הם בעיקר בעיני המתבונן. מה שנראה כחסרון בעיני בן אדם אחד עשוי להראות כיתרון בעיני אדם אחר, ומה שנראה כיתרון בתקופה אחת בחיים עשוי להראות כחסרון בזמן אחר. מה שמביא אותנו לנקודה הבאה.

החיפוש אחר האקלים המושלם

תיאוריית האקלימים הגיאוגרפית אינה רק עניין תיאורטי. היא גם עניין פרקטי מאוד. היא מתארת את מפת התודעה הגלובאלית ואת האפשרויות העומדות בפני האזרח הגלובלי. תרצה סדר ורציונליות? הצפן לך. תרצה חיות וקרבה רבה יותר? הדרם לך.

אלא שהדברים אינם פשוטים עד כדי כך. ניסיון החיים שלי היה סיפור של קושי להתמסר לנטיה אחת, לצפון או לדרום. אהבה עזה לדרומיות הישראלית החמה ומלאת החיות, אבל גם רתיעה מעודף החיות והקרבה המרתיע שלה. מן הצד השני כמיהה לאלמנט צפון אירופי רציונלי ומסודר, ומצד שני חוסר סיפוק מהחיות המועטה המצויה בחיים בתוך חברה המעוצבת על ידי עקרונות מארגנים אירופאים סטרילים.

היה תומך נלהב של תורת האקלימים. רבי יהודה הלוי.

הדילמה הזו הזכירה לי את תורת האקלימים שהעסיקה את הציביליזציות של העת העתיקה וימי הביניים. לפי תורה זו, שהושפעה עמוקות מתורת דרך האמצע של אריסטו שעל פיה הגודל הנכון למדינה הוא הגודל הבינוני, והמעמד המתאים ביותר לשלטון הוא המעמד הבינוני – כך מאורגן העולם ל-7 אקלימים: שלושה חמים (בדרום), שלושה קרים (בצפון) ואחד אמצעי וממוזג שהוא הטוב ביותר. הוגי תורת האקלים טענו שכל אקלים מצמיח אופי אנושי התואם אותו. אקלים קר (צפוני) מדי או חם (דרומי) מדי יצור אנשים עם נטיות קיצוניות ולא מאוזנות. לעומת זאת האקלים האמצעי יביא לבני אדם "יפים, בריאים, מאוזנים בנפשם" (אברהם מלמד. היהפוך הכושי עורו. 152).

בהתאם לכך טענו הוגים שונים ממקומות שונים טענות שונות לגבי מקום המצאו של האקלים המושלם. כך למשל טענו גאלינוס, היפוקרטס ופילון עבור היותה של יוון ארץ האקלים המושלם המצמיחה בני אדם אמיתיים ובני חורין. מאוחר יותר אומצה תורת האקלימים ברומא וכעת זוהתה איטליה כארץ האקלים האידאלי. גם מלומדים מוסלמים כמו אבן רושד ואבן סינא עשו בתורם שימוש בתורת האקלימים. בעולם המוסלמי שימשה התורה על מנת להוכיח את עליונותן של הערבים וארצות מכורתן, לעיתים עיראק ולעיתים חצי האי ערב, בהתאם למוצאו של הכותב.

גם על הוגים יהודים כגון רבי יהודה הלוי לא פסח הטרנד האתנוצנטרי המגוחך הלז. אני זוכר ששלמדתי על תורת האקלימים לראשונה במסגרת קורס אוניברסיטאי במסגרת לימודי החוג לפילוסופיה יהודית. זה היה אמצע הקיץ, המזגנים לא עבדו, הסטודנטים בכיתה הזיעו כמו חמורים וזה היה נראה נורא מגוחך שרבי יהודה הלוי טוען שלארץ ישראל יש את האקלים המושלם.

 פלורלקלימיזם: לקראת תפיסה של רב-אקלימיות

אם מקבלים את האמת הבסיסית של תורת האקלימים ומבינים שהאקלים מהווה את אחת ההשפעות המובהקות ביותר על צביונה של התרבות ושל הקשרים הבין-אישיים בתוכה (כפי שניתן למשל בישראל ובתהליכים התרבותיים שהיא עוברת, שאותם ניתן לראות מבחינה כ'התאקלמות' פסיכוגיאוגרפית לסביבתה) הרי שהשאלה היכן מצוי האקלים המושלם הופכת להיות שאלה מכרעת לעתידו של האדם. האם הוא בישראל? בספרד? בקליפורניה? ואולי בכלל בפפואה גינאה או בנורבגיה?

אני לא יודע אם יש דבר כזה אקלים מושלם. מבחינתי האקלים המושלם משתנה ומתהווה כל העת, נמצא באינטראקציה מתמדת עם האקלים של הנפש שלי ועם הצורך שלו שיאזנו אותו – שיתנו לו קצת דרומיות כשהוא בצפון וקצת צפוניות כשהוא בדרום. יש בי דווקא משהו שאוהב אקלימים קיצוניים ואת האנשים שהם יוצרים. שפע האקלימים על פני הכוכב הוא אחד מגורמי השפע התרבותי שהכוכב הזה ניחן בו. בתור שכזה, אני שמח על כל אקלים ואקלים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • odedgilad  On 24 במאי 2012 at 8:08

    השינוי האקלימי קיצוני שאנחנו דוחפים את עצמנו אליו ללא ספק ישנה לנו את התודעה באופן קיצוני… http://vimeo.com/1709110

  • 3l4d2  On 24 במאי 2012 at 9:01

    איזה כיף! פוסט חדש!
    אכן, כלי פואטי-אינטואיטיבי על כל מובניו (יהיו מה שיהיו).

    אני רוצה לפנות לרעיון של "אקלים מושלם" ולהציע את ציר הזמן כמשתנה בחיפוש אותה מושלמות ומתוך רעיון זה להציע נדידה בדפוסים קבועים מפוזרים ע"ג ציר זמן ככלי להשגת המושלמות האקלימית (כמו ציפורים).

    כמו שציינת, "האקלים המושלם משתנה ומתהווה כל העת", בניסוח שלי – החיפוש אחרי האקלים המושלם הוא מן משוואה מנטאלית השואפת לאיזון בין הנפש למרחב (מרחב = מיקום גאוגראפי ולא מרחב אובייקטיבי) כאשר מרחב בהקשר הרלוונטי הוא פונקציה של מרחב על ציר של זמן (בדיעבד, נראה שהניסוח שלי קצת מסורבל אבל ברור לי אז אולי יהיה גם ברור לאחרים…).

    נגזר מהרעיון שלי הוא שהקיבעון האנושי להתקיים באותם אזורים גאוגראפים הוא (אולי) לא הרמוני ומכך מוביל למיצוי משאבים ללא אפשרות להתחדש באופן טבעי.

    וזו מחשבה מעניינת לי 🙂

    בכל מקרה, נהנתי להיוודע לרעיון מקסים זה ואני רוצה להמליץ לך (במידה ואתה לא מכיר) על אדם נפלא בשם יצחק בנטוב שאם יש צורך לתייג אותו אז הוא היה מדען, ממציא, מיסטיקאי, סופר, ממקימי תנועת הניו אייג' ויוגי שהתמקצע במסעות חוץ גופניים ע"י מדיטציה מסוג קונדליני.

    רעיונותיו בתחומים השונים (נעים בין פיזיקה למטאפיזיקה) נפלאים לי והאופן בו הוא ממפה את רעיונות אלה מורכב אך בהתחשב במורכבות הרעיון אותו הוא ממפה הוא עושה זאת בפשטות יחסי.

    אם כבר מדברים על ההתהוות של התודעה הקולקטיבית בישות הטכנולוגית,אני חושב שכמו הרבה דברים אחרים, ללא יוטיוב לעולם הייתי מגיע אליו…
    http://goo.gl/aNLAo

    שמחתי לקרוא, להתראות ותודה על הדגים 🙂

  • Ido Hartogsohn  On 24 במאי 2012 at 10:59

    אהבתי את הניסוח שלך: "החיפוש אחרי האקלים המושלם הוא מן משוואה מנטאלית השואפת לאיזון בין הנפש למרחב" וגם את ההצעה לחיות כמו הציפורים. נדידה עונתית עשויה להיות אופציה מעניינת עבור האדם, בוודאי עבור אדם זה.

    ותודה על האיזכור של בנטוב. לא הכרתי אותו, ובהחלט שמחתי להתקל בדמותו.

    עידו

  • oz  On 24 במאי 2012 at 17:34

    האירים הם אנשים קרים?

  • עומר  On 25 במאי 2012 at 9:04

    מעניין.

    מזכיר לי את ההשערה המעניינת של ג'ארד דיימונד ב"רובים, חיידקים ופלדה", בדבר ההשפעה של הפרישה האופקית או האנכית של היבשות על מגוון מיני החיות והצמחים הניתנים לביות. אני לא זוכר בדיוק את הפרטים, אבל הוא הנגיד בין הפרישה הצפונית-דרומית של האמריקות לפרישה המזרחית-מערבית של אירו-אסיה-צפון אפריקה, שיצרה רצועה ארוכה של אקלים דומה מהים התיכון ועד הודו. לפי ההשערה שלו, זה לא מקרי שהביות והתרבות היושבנית התחילו דווקא במרכז הרצועה הזו.

  • Ido Hartogsohn  On 25 במאי 2012 at 10:21

    אוז, כנראה שזו דוגמה לכך שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל…

  • Ido Hartogsohn  On 25 במאי 2012 at 10:24

    עומר, הספר של ג'ארד דאימונד ספר מרתק ומצוין. אכן גם הוא עוסק בהשפעות הגיאוגרפיה על התפתחות העמים, אך מזווית מדעית והיסטורית יותר. ההבדל החשוב הוא שאני איני מתיימר לתוקף מדעי כזה, אלא רק להציע כלי אינטואיטיבי להבנת המציאות הפסיכו-גיאוגרפית,
    בכל מקרה, למי שלא קרה, הספר של דיימונד מומלץ ביותר!

  • 3l4d2  On 3 ביוני 2012 at 14:45

    בשישי האחרון, בחזרה מטיול, האזנתי למקנה מספר על תרבות כמערכת הפעלה ושמתי לב שבמשפט או שניים הוא מדבר אל שינוי מיקום גאוגראפי כמכריח שינוי של מערכת הפעלה (אני חושב שהיום אפשר להתייחס לזה כלוקליזציה של תוכן לפי geoip אבל בזמנו של טרנס היקר השינוי באמת דרש מערכת הפעלה חדשה שלמה) וחשבתי לעצמי שתמיד נחמד להקשיב למה שיש לאדם היקר הזה לומר.

    So I've been thinking about this a lot, and at first it seemed only to me only a metaphor this phrase : 'culture is your operating system'. But because I travel around a lot and get that jolting experience frequently of, let's say, leaving London on a foggy evening and arriving in Johannesburg 14 hours later to sweltering day in a city of 14 million on the brink anarchy. I get to change my OS frequently. and so I notice the relativity of these systems. and some work for some things and some for others.

  • נלי  On 26 ביולי 2012 at 19:28

    ולי היה רעיון כזה, כשיום אחד ניסיתי לדבר במבטא פורטוגזי והתחלתי ממש להרגיש את הסינוסים שמעל החך העליון שלי: שהשפה שלנו מעצבת את התודעה לא רק באופן שכבר נחשב לא מעט (וגם הוא כמובן עדיין אינסופי) של "גבולות העולם הם גבולות השפה", מבחינת התכנים הרעיונים והמבניים הנתונים לנו, אלא גם באופן פיזי, אולי אפילו אירוטי – כל שפה מחככת ומגרה אזורים אחרים במכלול האיברים הרחב למדי של השמעת הצלילים, וחורתת בנו מוזיקליות, פנימית וחיצונית, שהופכת עם הזמן טבעית יותר עבורנו ואשר בכוחה לקבוע אופי כללי לאומי-לשוני. עד כאן תורת האקלימים של הגאוגרפיה הפנימית שלנו… אין באפשרותי למסור פירוט רב יותר וגם לא הירארכיה של תרבויות לשוניות על פי שימוש באיברי אף-אוזן-גרון אלו או אחרים…

    • sidu  On 21 באוקטובר 2012 at 15:27

      From the Introduction of
      Through the Language Glass

      How Words Colour Your World

      by Guy Deutscher

      "There are four tongues worthy of the world’s use", says the Talmud: “Greek for song, Latin for war, Syriac for lamentation, and Hebrew for ordinary speech.” Other authorities have been no less decided in their judgement on what different languages are good for. The Holy Roman Emperor Charles V, King of Spain, Archduke of Austria, and master of several European tongues, professed to speaking “Spanish to God, Italian to women, French to men, and German to my horse.” A nation’s language, so we are often told, reflects its culture, psyche and modes of thought. Peoples in tropical climes are so laid-back it’s no wonder they let most of their consonants fall by the wayside. And one only needs to compare the mellow sounds of Portuguese with the harshness of Spanish to understand the quintessential difference between these two neighbouring cultures. The grammar of some languages is simply not logical enough to express complex ideas. German, on the other hand, is an ideal vehicle for formulating the most precise philosophical profundities, as it is a particularly orderly language, which is why the Germans have such an orderly mind. (But can one not hear the goose-step in its gauche humorless sounds?) Some languages don’t even have a future tense, so their speakers naturally have no grasp of the future. The Babylonians would have been hard pressed to understand Crime and Punishment, because their language used one and the same word to describe both of these concepts. The craggy fjords are audible in the precipitous intonation of Norwegian, and you can hear the dark l’s of Russian in Tchaikovsky’s lugubrious tunes. French is not only a Romance language, but the language of romance, par excellence. English is an adaptable, even promiscuous language, and Italian – ah, Italian!

      Many a dinner-table conversation is embellished by such vignettes, for few subjects lend themselves more readily to disquisition than the character of different languages and their speakers. And yet, should these lofty observations be carried away from the conviviality of the dining-room to the chill of the study, they would quickly collapse like a soufflé of airy anecdote – at best amusing and meaningless, at worst bigoted and absurd. Most foreigners cannot hear the difference between rugged Norwegian and the endless plains of Swedish. The industrious protestant Danes have dropped more consonants onto their icy windswept soil than any indolent tropical tribe. And if Germans do have a systematic mind, this is just as likely to be because their exceedingly erratic mother-tongue has exhausted their brain’s capacity to cope with any further irregularity. English speakers can hold lengthy conversations about forthcoming events wholly in the present tense (I’m flying to Vancouver next week…) without any detectable loosening in their grip on the concepts of futurity. No language – not even that of the most ‘primitive’ tribes – is inherently unsuitable for expressing the most complex ideas. Any shortcomings in a language’s ability to philosophize simply boil down to the lack of some specialized abstract vocabulary and perhaps a few syntactic constructions, but these can easily be borrowed, just as all European languages pinched their verbal philosophical toolkit from Latin, which in turn lifted it wholesale from Greek. If speakers of any tribal tongue were so minded, they could easily do the same today, and it would be eminently possible to deliberate in Zulu about the respective merits of empiricism and rationalism, or hold forth about existentialist phenomenology in West-Greenlandic.

      …. Once one has sifted out the unfounded and the uninformed, the farcical and the fantastic, is there anything sensible left to say about the relation between language, culture and thought? Does language reflect the culture of a society in any profound sense, beyond such trivia as the number of words it has for snow or for shearing camels? And even more contentiously, can different languages lead their speakers to different thoughts and perceptions?

      For the majority of serious scholars today, the answer to all these questions is a resounding ‘no’. The dominant view among linguists today is that language is primarily an instinct, in other words, that the fundaments of language are coded in our genes and are the same across the human race. Noam Chomsky has famously argued that a Martian scientist would conclude that all earthlings speak dialects of the same language. Deep down, so runs the theory, all languages share the same Universal Grammar, the same underlying concepts, the same degree of systemic complexity. The only important aspects of language, therefore, or at least the only ones worth investigating, are those that reveal language as an expression of innate human nature. Finally, there is nowadays a broad consensus that if our mother-tongue influences the way we think at all, any such influence is negligible, even trivial – and that fundamentally we all think in the same way.

      In the pages to follow, however, I will try to convince you, probably against your initial intuition, and certainly against the fashionable academic view of today, that the answer to the questions above is – yes. In this plaidoyerdangolan for culture, I will argue that cultural differences are reflected in language in profound ways, and that a growing body of reliable scientific research now provides solid evidence that our mother-tongue can affect the way we think and perceive the world. But just before you relegate this book to the crack-pot shelf, next to last year’s fad-diet recipes and the How to Bond with your Goldfish manual, I give you my solemn pledge that we will not indulge in groundless twaddldangolae odaf any kind. We shall not soar to such lofty questions as which languages have more ‘esprit’, nor shall we delve into the mysteries of which cultures are more ‘profound’. The problems that will occupy us in this book are of a very different kind.

      In fact, the areas of culture we shall be concerned with belong to the most down-to-earth level of everyday life, and the aspects of language we shall encounter are on the most down-to-earth level of everyday speech. For it turns out that the most significant connections between language, culture and thought are to be found where they are least expected, in those places where healthy common sense would suggest that all cultures and all languages should be exactly the same…

  • 3l4d2  On 26 ביולי 2012 at 20:09

    נלי, זה רעיון מקסים והפרזנטציה שלו אלגנטית וחושנית.
    פרק במכניקה של פסיכוגיאוגרפיה 🙂
    הרעיון הזה מזכיר לי את שירת הגרון הטיבטית ואת רעיון המנטרה בכלל ומנטרת הom mani padme hum בפרט בהן הויברציות הופכות לתווך מידע חדש משל עצמם עם ישות על-מילולית

  • 3l4d2  On 26 ביולי 2012 at 20:12

    טעות בלינק (למרות שתמיד כיף ועצוב ללמוד על טיבט…) רציתי לשתף את:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: