רשמים מהועידה הפסיכדלית פסיכדמיה

לפני מספר שבועות נסעתי לועידה הפסיכדלית פסיכדמיה שנערכה באוניברסיטת פנסילבניה בין ה-27 ל-30 לספטמבר 2012 כדי להציג את מחקר הדוקטורט שלי על השפעת הסט והסטינג על המחלוקת הפסיכדלית של שנות השישים. זו הייתה הועידה הפסיכדלית הראשונה שהשתתפתי בה, וגם הועידה הפסיכדלית הראשונה שהתקיימה בחסות אוניברסיטה אמריקאית כך שהאירוע נשא אופי חגיגי במיוחד.

***

גלוית Blotter Art שנוצרה לכבוד הועידה הפסיכדלית 'פסיכדמיה'.

בכניסה לועידה הפסיכדלית פסיכדמיה שנערכה באוניברסיטת פנסילבניה (UPenn) בסוף ספטמבר האחרון קיבלו הנרשמים שקית בד שבתוכה מספר פריטים עם אופי פסיכדלי. בין השאר כללה השקית תג שמי שהודפס על גבי גלויה המורכבת מבולים כדוגמת אלו שמשמשים לחלוקת לסד, חבילת ניירות גלגול וגם שקית שבתוכה עלים של צמח משנה תודעה ושאליה הוצמדו הוראות הכנה. הצמח, אגב, היה עליו של פרח הנימפאה הכחולה שיש הסוברים ששימש לטקסים דתיים במצרים העתיקה, הגורם ל"שינוי בתהליכי המחשבה, תפיסה חזותית מוגברת וחזיונות עדינים בעין סגורה" וידוע גם כסם אהבה.

נוכחות חומרים משני תודעה באולם הכנסים האוניברסיטאי לא הייתה הפרט הבלתי שגרתי היחיד לגבי פסיכדמיה. עצם התמיכה של אוניברסיטת פנסילבניה באירוע הייתה יוצאת דופן למדי בהיסטוריה המודרנית של הפסיכדליה. פסיכדמיה הייתה הועידה הפסיכדלית הראשונה בהיסטוריה שנערכת בחסות אוניברסיטה אמריקאית. מארגני הועידה, נשה דבנו דוקטורנטית לתיאוריה ספרותית ומאת'יו יאנג, דוקטורנט למדעי המח, הצליחו להשיג את תמיכת בית הספר לרפואה של אוניברסיטת פן – הישג שיש לקוות שיסמן עוד שלב בקבלתו המחודשת של המחקר הפסיכדלי לתוך האקדמיה.

מובן נוסף שבו התבחנה הועידה מהועידות הפסיכדליות המתרבות שמתקיימות בשנים האחרונות הוא באוריינטציה הבינתחומית במובהק שלה ובדגש ששמה על ההבטים התרבותיים של הפסיכדליה, בשונה מועידות עבר שהתמקדו בצדדים המדעיים בלבד. אוניברסיטת פן ידועה בתמיכתה במחקר בינתחומי, דבר שניכר לא רק במרחק הגדול בין התחומים שמהם הגיעו שני מארגני הועידה אלא גם בדיסציפלינות המרובות שמהן הגיעו החוקרים השונים וגם בבסיס האידאולוגי של הועידה. מארגנת הועידה, נשה דבנו פרסמה בעבר מאמר מנומק היטב שבו קראה באופן משכנע עבור הקמתו של תחום חדש של מחקר באקדמיה – Psychedelic Studies, כשהיא מבקשת למצוא את המסד התיאורטי לזכות הקיום של הדיסצפלינה החדשה דווקא בתחום הלימודים הקווירים (Queer Studies). קריאות לשלב את המאבק הפסיכדלי בשיח של פוליטיקת הזהויות של הגזע והמגדר שבו ועלו במהלך הוועידה, וסימנו את החדירה של תחומי שיח שלא זכו בעבר להתייחסות רצינית בדיון הפסיכדלי.

הסיפור של דיקי סנשיין

פסיכדמיה, כפי שמעיד שמה, ביקשה לאחד בין שני עולמות: הפסיכדלי והאקדמי. לצד אקדמאים מעונבים מאוניברסיטאות ידועות שם כמו ייל, ג'ון הופקינס, הרווארד ו-NYU ניתן היה למצוא בועידה גם היפים מזדקנים הלבושים בצבעים זוהרים, מבקרי אמנות חובשי בארט, אמנים פסיכדליים, פסיכונאוטים צעירים וסטודנטים ממגוון דיסציפלינות כמו רפואה, פסיכיאטריה, היסטוריה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, בלשנות, ספרות, חקר המח או חקר המדעים והטכנולוגיה.

 

הפלורליזם של הועידה היה בולט אך לא חסר גבולות. במושב הפתיחה של הועידה ביום חמישי אחה"צ, כאשר הציע יאנג לנמצאים במקום לתאר במשפט אחד את הסיבה להגעתם, צעד לפתע בהחלטיות לעבר המיקרופון אחד הנוכחים שנראה כאילו נפלט זה עתה מאיזה קומונה קליפורנית שפעלה בחשאי מאז סוף שנות השישים וקרא: "למה אני כאן? ובכן, תנו לי לספר לכם סיפור על LSD שלעולם לא תאמינו לו!" על מנת שאיש לא יפקפק בדבריו מיהר להציג את עצמו כדיקי סנשיין, מאחוות האהבה הנצחית (ארגון סוחרי האסיד האידאליסטי והמיתולוגי של הסיקסטיז, Brotherhood of Eternal Love). דקה מאוחר יותר כבר היה דיקי עמוק ב-1971, כשתא המטען של המכונית שלו מלא ב71 גרם לסד, 5 קילוגרם של גראס, 300 גרם של פסילוסיבין, 20 גרם קטמין ועוד סמים משני תודעה בכמות שתספיק לשלוח עיר אמריקאית בקנה מידה בינוני למסע לצידו השני של הירח. ניתן היה לזהות בדיקי להט מיוחד לחלוק סוף סוף את מעשיות הסמים מסמרות השיער שלו עם הקהל ולזכות בהכרה על פועלו, אלא שהמונולוג השוצף שלו, שעורר כמה חילופי מבטים מודאגים בין המארגנים ושאיים להפוך את הערב למופע יחיד של פליט תרבות העודפות הפסיכפורמקולוגית של הסיקסטיז נקטע לבסוף על ידי יאנג שהצליח להחזיר את הערב למסלולו בצורה רגישה, אמפתית וחיובית.

הרגע המביך קמעה הזה סימל במידה רבה את הקשר הלא לגמרי נח של קהילת המחקר הפסיכדלית עם תרבות הנגד שהיוותה את כר הגידול שלה במהלך עשורים של איסור על מחקר פסיכדלי מוסדי – קשר שקהילת המחקר הפסיכדלית מבקשת לשחרר עצמה ממנו במסע שלה לקבלת הכרה אקדמית. זה לא תמיד פשוט משום שהקשר לתרבות הנגד מהותי לקהילת העוסקים בפסיכדליה מאז סוף שנות השישים, כאשר החומרים הפסיכדלים הפכו לתופעה תרבותית שמרכזה עבר ממעבדות  המחקר לרייבים ואירועים כמו פסטיבל הברנינג מן. רוב ההוגים של התנועה הפסיכדלית בשנים שהאקדמיזציה של התחום נעצרה כמעט לחלוטין פעלו בקרב קהלים שבאו מחוגי תרבות הנגד. אלא שתרבות הנגד והאקדמיה מצויות לעיתים קרובות בסתירה רטורית, אסתטית וגם אידאולוגית. כתוצאה מכך החוקרים הפסיכדליים החדשים באקדמיה משילים מעצמם את הבגדים הצבעוניים לטובת ביגוד מעונב ומקפידים על בטיחות ועל הבסיס המתדולוגי של מחקריהם עוד יותר מחוקרים אחרים שמחקריהם נבחנים בעין דקדקנית פחות. פסיכדמיה ניסתה למצוא איזון מסוים בין הפן האקדמי לפן הפסיכדלי – היא הקדישה חללים לתערוכות של אמנות פסיכדלית, כללה סשנים של יוגה ומדיטציה בבקרים, והייתה מלאה ברעיונות מלהיבים, גדולים ואף מהפכניים, אבל גם שמה לכל האורך דגש על מתינות אקדמית מנומקת ומעונבת.

מושב הריפוי הפסיכדלי

דיוני הועידה נפתחו בשישי בבוקר במושב שהוקדש לריפוי פסיכדלי. הפסיכולוג והסופר הניו-יורקי ניל גולדסמית' שכותב בימים אלו ספר על אהבה פסיכדלית הסביר שאהבה היא הבסיס של כל הדברים כולם אבל גם ציין שיש פרדוקס בסיסי בכתיבה אקדמאית על אהבה, הנובע לדבריו מכך שככל שחוקר הופך אקדמאי יותר, כך הוא מתרחק מהאהבה עצמה.

הפסיכולוגית קתרין מקלין מאוניברסיטת ג'ון הופקינס דנה בשילוב של פסילוסיבין ומדיטציה, ובהשגת שינויים ארוכי טווח באישיות ובתחושת האושר באמצעות פסילוסיבין. מקלין טענה שהתחוללותה או אי התחוללותה של חוויה מיסטית במהלך חווית הפסילוסיבין הינה מדד המאפשר לחזות היטב מי מבין הנבדקים יצליח לבצע שינויים חיוביים ארוכי טווח באישיות שלו בעקבות חווית הפסילוסיבין. מקלין גם ציטטה מחקרים על כך ששיפור של נקודה אחת במדד ה-Openness הפסיכולוגי, מדד פתיחות שמועצם באמצעות פסילובין, שווה בקנדה לתוספת שנתית של 60,000$ בשכר. נדמה היה ששילוב פטריות החיזיון בחברת העבודה הקפיטליסטית מעולם לא נראה קרוב יותר אך מקלין גם ציינה שהשימוש בפטריות יכול במקרים מסוימים גם להוביל להשפעות לא רצויות כמו מאניה או חשיבה מאגית (magical thinking).

אי אפשר להיות תייר בוויז'ן קווסט. סטיבן באייר.

ההרצאה הבאה, שאותה נשא הפסיכולוג וחוקר הדת סטיבן באייר הזכירה לי ציטוט יפה וחשוב מאוד  בעיני על מקומה של הכנות בדרכו של חוקר התודעה מאת מיירון סטולארוף, אחד מחלוצי המחקר הפסיכדלים של שנות השישים (היום בן 92): "הסקרמנטים הללו, כפי שאני מעדיף לקרוא להם, הינם פריבילגיה פנטסטית. זה חסד שאין לתארו, פריבילגיה שאין לתאר אותה. ולא להעריך באופן מלא את החוויות ולהתנהג בהתאם יוצר קרמה רעה. אם האדם ממשיך לנצל אותם, לחפש את האפקטים החיוביים בלי לעשות את השינויים שמורים לו לבצע בחייו, או לא מקבל את האחריות עבור רמת התודעה שהגיע אליה, המודעות הפנימית שלנו חשה בצרימה שגורמת לחוסר נוחות."[1]

את הרעיון הזה ניתן היה למצוא באופן נאה מאוד גם בהרצאתו של באייר שהייתה יוצאת דופן בפניה הישירה שלה למשתתפים לעשות חשבון נפש פסיכדלי. "לימדו אותנו לחשוב על הצמחים המקודשים כמקבצים ארוזים מראש של מולקלות אקטיביות ושימושיות" כותב באייר "אבל בתרבויות ילידיות שאמאנים מרפאים משום שהם בקשר אישי והדדי עם רוחות הריפוי". לעומת אחרים בועידה שדיברו על הדברים שחומרים פסיכדלים יכולים לעשות עבור האדם, ביכר באייר לעסוק במחויבות שלנו עבור הרוחות הללו והמסרים המתקבלים מהן, ובמחויבות של אדם הצועד בדרך הריפוי של הצמחים להקשיב בצורה כנה ולקיים את החובה שקיבל על עצמו כשבא במגע עם רוח המורה שבצמח.

המריכיבים החשובים והמהותיים בדרך החיזיון והריפוי לטעמו של באייר הינם "הכרת תודה, ענווה בפני הרוחות ונכונות לדבר מתוך עומקי ליבנו". "כל מפגש עם הרוחות כולל בחובו לא רק מתנות אלא גם אחריות. אי אפשר להיות תייר בוויז'ן קווסט." "עלינו להיות מוכנים לקבל אחריות על הפתיחה המסוכנת של הלב שלנו" "חלומות יכולים ללמד אותנו דברים שאיננו רוצים ללמוד" "אנחנו יכולים להתחמק מהדרישות הללו אבל החובות הן אמיתיות" "הרוחות מוכנות להקשיב. זו האיכות של הפגישה בינינו שקובעת – האם אנחנו מאזינים?"

מושב האמנות הפסיכדלית

את מושב הצהריים שעסק באמנות פסיכדלית ניהל מבקר האמנות קן ג'ונסון שפרסם ב-2010 את הספר Are you experienced העוסק באופן שבו עיצבו הסמים הפסיכדלים את עולם האמנות העכשווי. לטענת ג'ונסון הממים שיצאו מתוך החוויה הפסיכדלית יצרו בשנות השישים שבר בעולם האמנות העכשווי שהפך אותו מעולם שבו יצירות אמנות בעיקר התכתבו עם העבר לעולם פלורליסטי בעל אנספור תנועות שפועלות זו לצד זו ושאינו מבדיל עוד את עצמו בצורה חדה מתרבות ההמונים.

האמן החזיוני מייקל דיביין דיבר על התפתחות האמנות החזיונית (Visionary Art) ועל מקורותיה באמצע המאה ה-19, עם המצאת המצלמה ששחררה את הצייר מן החובה לחקות באופן מדויק ככל הניתן את המציאות, החשיפה לתורות מזרחיות, עליית הפסיכולוגיה והופעת הסמים בחברות היוצרים והבוהמה של המאה ה-19 מבודלייר, דרך קולרידג' ועד אדגר אלן פו. דיביין איתר את שורשיה של האמנות הפסיכדלית בתנועות שהתנתקו מהייצוג הריאליסטי של המציאות לטובת עולמות הסמלים,  החלום והתודעה כמו הסימבוליזם, האימפרסיוניזם, האקספרסיוניזם, הקוביזם, הפוטוריזם והסוריאליזם אך יצא כנגד המינימליזם והאקספרסיוניזם האבסטרקטי של שנות החמישים שלדבריו איבדו את הקשר עם המימד הטרנסצנדנטי והעדיפו להתמקד במושגים קונספטואלים ודיונים פנימיים של עולם האמנות.

האמן ג'ורג' קאשה לעומתו, הביע התנגדות לתיחומה של החוויה הפסיכדלית לזרמים מסוימים ולא לאחרים והזהיר מדוגמטיזציה של הייצוג האמנותי של החוויה הפסיכדלית וקיבועה בסגנון ספציפי עם מאפיינים קבועים. הוא דיבר בשבחי הנכונות האמנותית ללכת בעקבות החוויה הפסיכדלית גם למקומות אפלים או אחרים לחלוטין. קאשה הצהיר שהאיום הגדול ביותר לעולם שלנו הוא "פונדמנטליזם: האמונה שמה שאני מאמין הוא מוחלט ונכון יותר ממה שחושבים אחרים" ודיבר על חשיבות האספקט סותר-האידאולוגיה שבפסיכדלים כתרופה תרבותית נגד פונדנמנטליזם.

המושב המעורב

אוצר מלים של חצי מיליון מילים חייזריות. דיאנה ריד סלטרי.

את מושב הערב של הועידה, שערב מציגים ממספר תחומים שונים, פתחה הבלשנית דיאנה ריד סלטרי שמחקרה מתמקד ב-xenolinguistics, לינגוויסטיקה זרה או חייזרית. סלטרי הגיעה לנושא לאחר חוויה פסיכדלית שבאה לאחר שנים של טיפול בנוגדי דכאון ושינתה את חייה. במהלך אותה חוויה ואלו שבאו אחריה ירד לתודעתה לדבריה אוצר מילים שכלל חצי מיליון יחידות משמעות של שפה ויזואלית זרה שלא התבססה על היגיון בינארי אלא על היגיון "תלת ממדי" ושסלטרי פענחה אותה באמצעות תוכנת מחשב שההוראות לתכנותה התקבלו גם כן מאותה היישות.  סלטרי, אישה מרשימה בשנות השישים לחייה שכתבה את הדוקטורט שלה בנושא של לינגוויסטיקה חייזרית קראה לתת תוקף מחודש ל"זכות לחיפוש אחר האושר" המופיע בחוקה האמריקאית ותיארה את עצמה כ"סרבנית מצפונית במלחמה בסמים" כמו גם כ"ליברטריאנית קוגניטיבית". החזון הפסיכדמי, הציעה, הוא שאקדמאים יקחו יותר פסיכדלים ואילו פסיכונאוטים יקראו יותר ספרים.

עיתונאי הסמים המילטון מוריס (בנו של הבמאי הדוקומנטרי ארול מוריס), שמסקר את עולם הסמים בטור הסמים המצוין שלו Hamilton’s Pharmacopeia המתפרסם באתר Vice עסק במשולש שקודקודיו הם סמים, מדע ומדיה. המילטון התייחס להשפעה שיש לנטיות הסנסציוניות של המדיה על האופן שבו סמים נתפסים בחברה שלנו וטען שהבעיה הבסיסית בעיתונות הסמים היא שכתבות מבוססות למחצה ורצופות אי דיוקים שעוסקות בסכנות הסמים מוכרות עיתונים הרבה יותר טוב מכתיבה שעוסקת בחוויות מעניינות או מלמדות שיש לאנשים עם סמים. מוריס נתן כדוגמה את הסיפור של הסם Methoxetamine, שמוריס ראיין את ממציאו ב-2011, זמן קצר לפני שיצא אל השוק. בתחילת 2012 התפרסמה במגזין Mixmag כתבה סנסציונית על הסם חדש שזכה לכינוי Roflcoptr, ראשי תיבות של המילים ((Rolling On the Floor Crapping Our Pants Totally Ruined. השםRolfcoptr , שהמגזין פרסם אותו כחושף פרט מזעזע, היה למעשה המצאה של כותבי המגזין, כמו הטענה שאחד מהתחביבים של משתמשי הסם היא חירבון במכנסיהם תחת השפעת הסם. עורכי העיתון שחשבו כנראה שהשם Methoxetamine אינו קליט מספיק וחיפשו דרכים להפוך את הסיפור לצבעוני יותר העניקו לו שם חדש וסנציוני וגם תופעת לוואי משעשעת-מזעזעת. אלא שזמן קצר לאחר שפורסם הסיפור כבר הופיעו באינטרנט אתרים שמבטיחים למכור אותו לגולשים תחת השם החדש – באופן כזה המדיה שמתריעה כביכול כנגד תופעות סמים "מזעזעות" בעצם תורמת ליצירתן של תופעות שלא התקיימו קודם. במקרה נוסף שמדגים את הפרדוקסליות הבעייתית של דיווחי הסמים במדיה פרסום של אזהרה משטרתית כנגד סם בשם PCE  הוביל לכך שבסוף השבוע שלאחר פרסום האזהרה היה הפעם הראשונה שבה שורה של משתמשים מצאו מותם ממנת יתר של הסם. הפתרון, הציע מוריס אינו קרימינליזציה אלא סיקור סנסציוני פחות ואינטיליגנטי יותר, ובעיקר שאנשים יפסיקו לבטוח במידע שהעיתונות מספקת להם לגבי הסמים.

ג'יימס קנט, מחבר הספר Psychedelic Information Theory, דיבר על הקשר בין ההשפעות הפסיכופרמקולגיות של סמים פסיכדלים לבין הדפוסים הויזואלים המופיעים בהשפעתם והראה שתופעות ויזואליות המוכרות לחובבי סמים פסיכדליים מתכתבות עם מודלים מתמטיים של דינמיקות המתרחשות במערכת העצבים תחת השפעת סמים. ההרצאה המרתקת של קנט כללה הסברים רבים ומאלפים לשורשים הפיזיולוגים של רבות מהתופעות הויזואליות המוכרות לחובבי סמים פסיכדליים. כך לדוגמה הסביר קנט את תופעת ה-Trails, המוכרת למשתמשים פסיכדלים רבים, ושבמסגרתה ניתן לראות מעין עקבות של עצמים הנעים בשדה הראיה כתוצאה של ה-Frame Buffer Effect – על מנת ליצור תמונה חדשה בראשנו המח שלנו מוחק בכל רגע את התמונה הקודמת שהתקבלה ממערכת הראיה – פסיכדלים מתערבים במערכת שמוחקת את התמונה הקודמת, ובכך יוצרים סופר-אימפוזיציה של התמונות השונות ואת האשליה כאילו אנו רואים את העקבות של היד שלנו למשל. ההרצאה של קנט ביצעה דה-מיסטיפיקציה לרבים מהחזיונות שמופיעים בהשפעת חומרים פסיכדליים וטמנה בחובה גם סכנה לרדוקציה של החוויה הפסיכדלית לכדי מודלים מתמטיים אולם קנט עצמו יצא כנגד רדוקציוניזם כזה וציין שאינו בא להמעיט בחשיבות של התופעות המתרחשות בחוויה הפסיכדלית אלא להעמיק את הידע שלנו על הנושא מזווית נוספת וחדשה.

מושבים תרפויטיים

היום השני של הועידה כלל הרצאות על מחקרים פסיכדליים שמתקיימים בימים אלו. סטיבן רוס סיפר על המחקרים בבית הספר לרפואת שיניים באוניברסיטת ניו-יורק והפתיע את הנוכחים בדיווחים על שיתוף הפעולה הרב שזכה לו ממוסדות שונים בדרך לאישור המחקר שלו. הוא גם הציע להשתמש בסמים פסיכדלים על מנת לסייע לפיזיקאים לחקור בעיות תיאורטיות בפיזיקה העכשווית כמו M-Theory. קבוצת החוקרים המרשימה והמקסימה של אוניברסיטת ג'ון הופקינס הציגה את מחקר הפסילוסיבין שלהם, המחקר הנרחב ביותר בחומרים פסיכדלים המתרחש בתקופתנו ושכלל כבר 350 סשנים עם 150 מתנדבים ש-67% מתוכם אמרו שחווית הפסילוסיבין הייתה אחת מחמש החשובות בחייהם, ושליש מתוכם השיבו שהייתה זו החוויה החשובה בחייהם.  אנתוני בוזיס מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו-יורק דיבר על שימוש בפסיכדלים לצורך שיפור חווית המוות והציג מחקרים המצביעים על כך שרוב האנשים רוצים למות ברוגע, בבית, מוקפים במשפחה ומתוך תחושת משמעות אלא שיותר משליש מהגוססים בארה"ב מבלים את עשרת הימים האחרונים שלהם בטיפול נמרץ כשהם סובלים מכאבים קשים עד רגעי חייהם האחרונים. "אנחנו טובים בלשמר חיים אבל לא בלסיים" אותה טען בוזיס שהצביע על כך שרוב השאלות הגדולות שמעלה המוות מקבלות תשובות באמצעות החוויה המיסטית וציטט מחקרים שהראו שהאנטידוט לחרדה מהמוות שחולים זקוקים לו אינו אמונה אלא חוויה של מפגש עם המימד שמעבר, מהסוג שמציעה החוויה הפסיכדלית. בוזיס קרא להקמת תוכניות שיתרכזו בשיפור האיכות של חווית המוות, נושא שחלוצי פסיכדליה כמו אלדוס האקסלי וטימותי לירי עסקו בו בהרחבה בשנות חייהם האחרונות.

פסיכדליה מנקודת מבט תרבותית ואתית

הדוברים במושב הפותח של היום השלישי לועידה עסקו בחוויה ובקהילה הפסיכדלית מנקודת מבט ולעיתים גם ביקורתית. לילי רוס מבית הספר ללימודי דת בהרווארד עסקה במושג השאמאן כמושג שיש בו טענה לכח וסמכות ושהשימוש בו מעביר את הידע וסמכות לצד שלישי. רוס התייחסה בדבריה לרקע הפוסט-קוליניאלי שבמסגרתו מתווכות כיום תרבויות אתנובוטניות ילידיות למערב, לאינטרסים המעורבים בשימוש במילה "שאמאן" בחברה מערבית מודרנית, ובבעייתיות באנשים המתארים עצמם כ"שאמאנים" במסגרת החברה הזו.

התודעה לא תמיד גוברת על החומר. ג.פ. הרפיגניס.

הסופר הניו-יורקי ג.פ. הרפיגניס המשיך את הקו הביקורתי והקדיש את דבריו לנטיות הבעייתיות ובלתי מדוברות של חלקים בתנועה הפסיכדלית כגון הנטיה להגזים את האספקטים החיוביים של החוויה הפסיכדלית ולהתעלם או להפחית בחשיבות הצדדים הקשים של החוויה וההעובדה שיש גם אנשים שהחוויה לא מתאימה להם. הוא קונן על כך שהתנועה הזו שבסיסה בחוויה מיסטית עמוקה ורבת ערך כל כך, שגם הוא כמו רבים אחרים בועידה זכה לה, נקשרה דווקא היא ברעיונות מפוקפקים של התרבות העכשווית, "קולאז' של ממים אפויים למחצה" שנפוץ בקהילות מסוימות של פיסוכנאוטים צעירים כמו חשיבה משיחית או אפוקליפטית מהסוג שמתגלם במם ה-2012. הרפיגניס ביקר את האוטופיאניזם, הכיתתיות וביטויים תרבותיים בעייתיים אחרים שמקבלת לעיתים החוויה המיסטית במסגרת התנועה הפסיכדלית, אך טען כי מצב זה הינו במידה רבה מובנה לתוך בחוויה הפסיכדלית שמתאפיינת מצד אחד בחשיפת אמיתות עמוקות עד מאוד ומצד שני באופי מתעתע של תעלולן (טריקסטר). החומרים הפסיכדלים, הנוטים להגביר אלמנטים הקיימים כבר בנפש מעצימים את אחת מתכונותיו העיקריות של האדם המודרני – הנרקיסיזם, ומתמרצים, לדבריו של הרפיגניס, את המגלומניה של מי שמבקשים להאמין שאנו חלק מדור חסר תקדים בהיסטוריה המחזיק בידיו את המפתח לבעיות האנושות והיקום. הרפיגניס עסק בסכנה שמהווים הקשרים לתנועות אידאולוגיות תוססות מדי עבור המחקר הפסיכדלי וגם תקף את האסקפיזם וחוסר המעורבות היחסי של חברי הקהילה באקטיביזם חברתי וסביבתי. הבעיה הבסיסית בחשיבה של הקהילה הפסיכדלית, שהרפיגניס הצביע עליה, היא שבעוד שהחוויה המיסטית והחשיבה האוטופית כוללים בתוכם תובנות חשובות ויקרות ערך אין זה אומר שהן  תואמות באופן מושלם את העולם שבו אנו חיים, שאופיו אוטופי ומאגי פחות מזה שמתגלם בחוויה הפסיכדלית. "תודעה לא תמיד גוברת על החומר. המציאות קיימת" הודיע הרפיגניס חגיגית לנוכחים בעולם. "התרבות הפסיכדלית" טען הרפיגניס "הנה בשלב הילדות או לכל היותר בגיל ההתבגרות שלה". בשיחה לאחר השיחה הוא ייעץ למאזיניו להמנע מהטעויות הנאיביות והשכיחות שאליהן מגיעים לדבריו רבים ממי שנחשפים לראשונה לחוויה הפסיכדלית על ידי מתן כבוד לחוויה, אבל המנעות מחישה לפירושים מרחיקי לכת שלה ועיון מדוקדק במה שכתבו עליה אנשים אחרים בעבר.

 הזווית הביקורתית של הרפיגניס הגיעה במהלך דיון הפאנל שלאחר ההרצאות לכדי התנגשות עם זו ריצ'רד דויל, חוקר מדע טכנולוגיה וחברה הנוהג שתשובתיו נשמעו לעיתים כאילו הן לקוחות מספר חכמת זן, ושהרצאתו עסקה בהשפעה הענפה של חומרים פסיכדלים על המדע והטכנולוגיה. דויל שקרא למטריאליזם "אחת התרמיות הגדולות בהיסטוריה האנושית" ולפסיכדלים "טכנולוגיות מידע שמאפשרות לנו להתבונן בתוך התודעה שלנו" טוען שלסמים פסיכדלים הייתה חשיבות עצומה במהלך האבולוציה, כגורמים שהיו מעורבים בברירה המינית (שהייתה מרכז המחקר של דארווין) – כפי שציין, רבים מיושבים באולם הינם תולדה של חווית סמים זו או אחרת של הורינו. בזמן שהרפיגניס העיד בפני הקהל שהגישות שלו ושל דויל הן קטבים הפוכים לחלוטין, השיב דויל שהכל הוא אחד. ובתשובה לשאלה מהקהל שהקשתה מדוע לטענתו התודעה בניגוד לחומר הופכת אמיתית יותר ויותר ככל שאנחנו מתבוננים בה, הפנה דויל לשואל את הקושיה "אנא אמור לי, מי הוא זה שאינו רואה שהיא אמיתית?"

המושב האחרון של הכנס עסק בהבטים האתיים של המחקר הפסיכדלי. את הרושם החזק ביותר הותירה עלי הפסיכיאטרית ג'ולי הולנד  שהתייחסה למגמת סימום היתר בתרופות מרשם של החברה שלנו, כמו לדוגמה השימוש בתרופות להפרעות קשב וריכוז ששולש בתשע השנים האחרונות. הולנד  תקפה את הטקטיקות והפרקטיקות הבעייתית של חברות התרופות בקידום המוצרים שלהן, תוך התעלמות מהשורשים העמוקים יותר של הבעיות הנפשיות, ששכיחותן עברה בשנים האחרונות את זו של המחלות הפיזיולוגיות. "אנחנו יוצרים דור של חולי סכרת דכאוניים בעלי משקל יתר ומחסור בויטמין D" הודיעה. לדבריה הפסיכדלים הראו יעילות כה גבוהה בטיפול במגוון מצבים קליניים שהרפואה המודרנית חסרת אונים מולם, שלהמשיך להמנע מלחקור את השימוש התרפויטי זה פשוט לא אתי.

דרושה: מחלקה ללימודים פסיכדלים

פסיכדמיה הייתה מלאה בדיונים על חזיונות, חוויות משנות חיים, שאמאניזם, כוחו של הריפוי וטבע התודעה והיקום. כוועידה אקדמית פסיכדמיה הייתה יוצאת דופן בעיסוק בשאלות הגדולות הללו ובעובדה שרוב החוקרים שהרצו בה באו עם תפיסה שגובשה על ידי מפגש משנה חיים עם החומרים הפסיכדליים, דבר שניתן היה לזהות אותו בברק בעיניהם ובטון הדיבור שלהם שחרג באופן עדין אך מורגש מהשיח האקדמי הנהוג. כאירוע פסיכדלי היא התבחנה במחויבות שלה לדיון אקדמי מלומד ולשיח ביקורתי שמטמיע פרספקטיבות ממגוון תחומים ודיסציפלינות. 

אחרי שלושה ימים של הרצאות מבוקר עד ערב, ואירועים שנמשכו עד השעות הקטנות של הבוקר עמדנו ביום ראשון אחה"צ ומחאנו כפיים למארגני הועידה הזו, החלוצית כל כך. התחושה הכללית בין המשתתפים שהסתודדו זה עם זה באולם הכנסים עוד שעות ארוכות לאחר שהאירוע התקיים הייתה תחושה של אופוריה, כמו אחרי חוויה פסיכדלית ממש. זו לא הייתה סתם עוד ועידה אקדמית, והתרוממות הרוח שאחזה באנשים בסיום האירוע העידה על תחושה שהיינו חלק מאירוע מיוחד ושזכינו לקבל ידע וחכמה אמיתיים.

הרנסנס הפסיכדלי שבישראל אנחנו זוכים בינתיים רק לשמוע את הדיו היה נוכח בצורה ברורה בתצוגת הכח היצירתית, הטיפולית, האינטלקטואלית והאקדמית הזו שכללה עשרות רבות של אקדמאים וחוקרים מקצועיים שהתכנסו בועידה. הקרקע לתנועת מחקר פסיכדלית חדשה כבר קיימת ומוכנה.

יהיה קשה לדכא את המומנטום האקדמי שנוצר בתחום. נשה דבנו.

לדברי נשה דבנו אנחנו בהחלט בדרך הנכונה. "למרות שאנחנו עדיין לא במקום שטימותי לירי חזה שנגיע אליו בזמננו – מחלקה ללימודים פסיכדלים באוניברסיטת ברקלי – זה יהיה קשה לדכא את המומנטום האקדמי שנוצר בתחום." אמרה דבנו בראיון שערכתי איתה. "המחקרים המדעיים האחרונים ובעלי התוצאות המבטיחות בטיפול בהתמכרות, הפחתת החרדה מהמוות וטיפול בפוסט-טראומה התפרסמו בגופי המדיה הגדולים שהדגישו את הפוטנציאל שבטיפול. אנשים שלעולם לא היו מדברים על חומרים פסיכדלים לפני עשור מנהלים כיום שיחות רציניות עליהם. הטאבואים מתרופפים וההצלחות המדעיות פרצו את הדרך לבחינה מחדש של חשיבות הפילוסופיה, האמנות והתרבות הפסיכדלית. טרנס מקנה מתחיל להופיע ברשימות קריאה של אוניברסיטאות ובאוניברסיטת צפון אילינוי כבר יש קורס 'מבוא ללימודים פסיכדליים'."

ועדיין, משהו חסר. כל עוד חוקרי הפסיכדליה מפוזרים בין מגוון דיסציפלינות שונות, מפסיכולוגיה והיסטוריה ועד ספרות ולימודי טכנולוגיה, יהיה צורך להמשיך להאבק על עצם קיומו של המחקר הפסיכדלי מתוך השוליים של תחומים אחרים ובלי יכולת לשלב בין התחומים השונים הללו במהלך אחד שנקודת המוצא שלו היא פסיכדלית אינטגרטיבית ובינתחומית. על מנת שיוכל המחקר הפסיכדלי להמשיך ולהתפתח דרוש לו כעת מרחב חדש, דרושה אוניברסיטה שתעז ותפתח את המחלקה ראשונה "ללימודים הפסיכדליים". מה שהיה חלום באספמיה לפני שנים מועטות כבר לא נראה רחוק כל כך.


[1] Robert Forte, ed., Timothy Leary: Outside Looking In: Appreciations, Castigations, and Reminiscences by Ram Dass, Andrew Weil, Allen Ginsberg, Winona Ryder, William … Huston Smith, Hunter S. Thompson, and Others, 1St ed. (Park Street Press, 1999), 292.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ק  On 17 באוקטובר 2012 at 13:38

    ואו, אני ממש התרגשתי מהתיאור שלך, ואני לא חוקרת פסיכדליה, ולא ניסיתי (עדיין) חומרים פסיכדליים…
    תודה רבה רבה על התיעוד של הכנס החלוצי והמעניין הזה. אני מקווה שהאקדמיה באופן כללי לא תפחד מחקר ולימוד של תופעות תודעתיות ומכך שהחוקרים עצמם לוקחים חלק אקטיבי וריגשי במחקרם.

  • 6dmind  On 17 באוקטובר 2012 at 14:40

    כל הכבוד, עשייה משובחת.
    גם הסיקור של הכנס יכול לשמש לדעתי מבוא אינטליגינטי למי שרוצה להכיר את המסגרת של התחום הזה, של המחשבה הפסיכדלית העכשווית.

  • שגיא  On 18 באוקטובר 2012 at 1:31

    כל הכבוד, סיקור מצויין!!!
    פתח לי שבילים חדשים לחקור בהם, ובכלל השאיר אותי אופטימי לגבי הקהילה האקדמאית.
    הלוואי ונמשיך לראות פתיחות כזאת, ושאיפה לידע אמיתי וכנה.

  • אביב בייליס לרנר  On 18 באוקטובר 2012 at 2:36

    נשמע מדהים. יש כנסים פסיכדליים בארץ?

  • tmantiko  On 18 באוקטובר 2012 at 9:15

    מעניין מאד – תודה!

  • citizen  On 18 באוקטובר 2012 at 10:11

    תודה
    מזכיר את מכון maps?
    http://www.maps.org/

  • יקי  On 19 באוקטובר 2012 at 12:25

    כמו תמיד עידו, כתיבה מדוייקת ומענינת…תודה 🙂
    מעניין אם מישהו ירים את הכפפה ויארגן ועידה דומה בארץ, גם אם לא במסגרת אקדמית..

  • Ido Hartogsohn  On 19 באוקטובר 2012 at 12:39

    תודה לכל מי שקרא ונהנה.

    citizen, בוודאי 🙂

    אביב, ויקי – אין בארץ כנסים פסיכדליים בקנה מידה כזה אקדמיים או לא אקדמיים, ואני לא מצפה שנראה כאלה בקרוב כי התרבות המקומית לא מפותחת עד כדי כך, אבל כן קיימנו מושב על פסיכדליה בכנס של האגודה להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים ב-2009
    https://hartogsohn.com/2009/03/26/psychedelic-science-studies-panel/
    וכן מתארגנות כל מיני יוזמות להרים אירועים נוספים מסוג זה של הקהילה. נקווה שחלקן יבשילו בקרוב.

  • 3l4d2  On 23 באוקטובר 2012 at 15:16

    אוף… גם אני רוצה ללכת לכנסים על פסיכדליה ומדע…
    בכל מקרה תודה על קולות הדיו, הם גרמו לי להרגיש קרוב לאותו פורום מרתק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: