מלחמות התודעה: או למה התחילה המלחמה בסמים ואיך צריך לסיים אותה

בהחברה המודרנית ניטש מאבק מתמיד על השליטה בתודעה. עבור המדינה המודרנית והמנהיגים הפוליטיים שלה, שליטה בתודעת הציבור היא מטרה ראשונה במעלה במסגרת פרויקט ניהול ההמון האנושי על קבוצותיו השונות. מאחר שסמים שונים מסוגלים לעצב את התודעה הפרטית והקולקטיבית באופנים שונים, ולהטות אותה לכיוונים שונים, הרי שהשליטה בסוגי הסמים הקונים להם אחיזה בחברה הינה חלק מהותי מהשליטה באופיה של החברה הזו. אין תימה אם כן שבמדינה הדמוקרליטרית (המדינה ה'דמוקרטית', הנוקטת מדיניות טוטליטארית בתחומים שונים, וביניהם תמיד השימוש בסמים) הפך נושא הסמים למוצב אסטרטגי המבוצר היטב מפני כל דיון רציונלי ונתון בשליטתם פוליטיקאים ובעלי עניין.

סמים ועיצוב התודעה של החברה האנושית

את הרעיון שסמים שונים מעצבים את האדם והחברה האנושית בצורות שונות, הציע טימותי לירי בהרצאה The Seven Tongues of God, אותה נשא ב-1963 בפני קבוצה של פסיכולוגים לותרנים, ושהתפרסמה מאוחר יותר בספרו The Politics of Ecstasy. לירי טוען שם שישנן שבע רמות תודעה, "שבע לשונות שדרכן דובר אלוהים", שכל אחת מהן מופעלת על ידי סמים ספציפיים המהווים טריגר להפעלתה, והמתכתבת עם תחומי מדע ספציפיים, זרמים דתיים ספציפיים, וסגנונות אמנותיים מסוימים. כך, למשל, בעוד שאת רמות התודעה הנמוכות יותר מעוררים סמים נרקוטיים, כדורי הרגעה ואלכוהול, הרי שמצבי תודעה של אגו, התואמים את התרבות היהודו-נוצרית, נוצרים באמצעות קוקאין, אמפטמינים, קפה וסטימולנטים אחרים. ברמה גבוהה יותר בסולם התודעה של לירי, שלירי מזהה אותה עם הטנטרה, הסופיזם והחלקים הרדיקליים של תנועת החסידות, נמצאים סמים המגבירים את המודעות לחושים ולגוף כמו מריחואנה ופסיכדלים במינון מתון. רמות המודעות הגבוהות ביותר אצל לירי הן רמות המודעות הסלולארית והאטומית, שאותן מזהה לירי עם ההינדואיזם והבודהיזם. אל רמות אלו ניתן להגיע בחוויה פסיכדלית אינטנסיבית והמשתמש חווה בהן שינויי תודעה המחזירים אותו למצב התאי, שכולל הזדהות עם כל צורות החיים והאבולוציה, והמצב האטומי המשקיף אל האור הלבן.

המודל של לירי, שתואר כאן בצורה התמציתית והגסה ביותר, נוטה אמנם לסכמטיות ופשטנות אך הוא מצביע בבירור על עקרון חשוב בפוליטיקה של התודעה: הבחירה בסם מסוים על פני סם אחר הינה בחירה ערכית, תרבותית ודתית. חברה מבוססת סמים נרקוטיים ואלכוהול תיראה שונה מחברה מבוססת קפה וריטלין, מחברה מבוססת מריחואנה או חברה מבוססת חומרים פסיכדלים. מבחינה זו שאלת הסמים היא שאלה פוליטית מובהקת. השאלה איזה סמים החברה שלנו מתירה או אוסרת מלמדת אותנו רבות על הערכים שאליהם היא שואפת ועל הערכים שלהם היא מתנגדת.

בחברה הקפיטליסטית המודרנית יש תשובה ברורה לשאלה אילו סמים-ערכים החברה מעוניינת לקדם. הסמים המועדפים בעולם זה הם סמים ממריצים, המגבירים את תפוקת העבודה, כגון קפה, סיגריות, תה, סוכר, וריטלין. הסם הנוסף היחיד שחברה זו מתירה לאזרח שלה לצרוך להנאתו הוא האלכוהול, והסיבה העיקרית לכך היא המסורת עתיקת היומין של השימוש באלכוהול והיותו מבוסס היטב בתרבות. אלכוהול, כסם צפוי יחסית, שנהנה מבסיס משתמשים רחב ואדוק, חוקי כיום במירב מדינות העולם אף על פי שמחקרים רבים הראו שהוא מזיק וקטלני הרבה יותר מרוב הסמים הבלתי חוקיים.

גניאולוגיה של המלחמה בסמים

כיצד נוצר המצב הזה? כיצד זכתה המדינה בשליטה מוחלטת על תחום התודעה של האדם? כיצד זכו סמים מסוימים במעמד מועדף וסמים אחרים נאסרו על בני האדם? ראוי לציין ששימוש בסמים משני תודעה מסוגים שונים היה לאורך ההיסטוריה חלק אינטגרלי בתרבותן של רובן המכריע של התרבויות האנושיות העתיקות ושעד תחילת המאה העשרים לא הייתה בעולם המערבי כמעט כל חקיקה בנושא שימוש ומחקר בסמים. בתחילת המאה העשרים אזרח אמריקאי יכול היה עדיין לקנות לעצמו מריחואנה, קוקאין, אופיום או כל סם אחר בלי לעבור על החוק. התהליך הרגולטורי שבו הוחמרו פקודות הסמים הנאכפות על הציבור בהדרגה אך בהתמדה מתחילת המאה העשרים ועד היום, הינו תהליך שהחל במקביל לתקופת היובש בארה"ב ולתנועת ה-Temperance, תנועה בעלת מוטיבציות דתיות שקראה להתנזרות משתיית אלכוהול, והיה קשור בגורמים סוציולוגים, כמו פחד ממהגרים זרים ואינטרסים של סקטורים ובעלי הון שונים.

ה-Temperance Movement. התנזרות מסמים כעקרון דתי.

מדובר בתהליך מורכב שקצרה היריעה מלתאר אותו פה ושרבים עסקו בו בעבר. הפעם הייתי רוצה להצביע על מספר הנחות יסוד שעומדות בבסיסו של השיח בנושא סמים ושלא מרבים לתת עליהן את הדעת. את פקודות הסמים המנהלות את חיינו נוכל להבין טוב יותר אם נבחן את השינוי הפרדיגמטי שחל בשיח הסמים בקשר למקומם של הסמים בחברה.

בחברות ארכאיות השליטה בסמים משני התודעה הייתה בידיו של השאמאן, מומחה התודעה. השאמאן היה רופא, אבל הוא היה גם מנהיג רוחני היוצא למסעות תודעה. הוא שילב בדמותו את עולמה המדעי "האובייקטיבי" של רפואת הצמחים ואת העולם המיסטי של ארצות התודעה. שילוב זה בין עולם המדע לעולם הרוח היה נפוץ לא רק אצל השאמאנים של שבטים נידחים אלא גם אצל רופאי המזרח והמערב של העולם העתיק וימי הביניים.

עליית הרפואה המודרנית בתחילת העת החדשה לוותה בהתנערות מהמוסכמות הנוקשות והמכבידות של המסורת הרפואית העתיקה, אשר עירבו רפואה בתורות איזוטריות שונות. כתוצאה מכך הפך בהדרגה כל ידע תודעתי או רוחני לחשוד, ונתפס במידה הולכת וגוברת כחלק מהזיותיו של האדם הפרה-מודרני, ידע המבוסס על דוֹגמות שרלטניות שאינן ראויות לעידן הרציונליזם המדעי והמטריאליסטי. התכונות והאלמנטים, שהן בסיסן של הרפואות היוונית, ההודית, הסינית, המוסלמית ורבות אחרות טוהרו מן המדע. כך גם ההתייחסות לכל אלמנט רוחני. על תחומי ריפוי הנפש והתודעה הפקידה המדינה כעת את הפסיכולוגים והפסיכיאטרים בעוד שהחקר החווייתי והיצירתי של התודעה והרוח נפקד מעתה ואילך מתחום הרפואה ונותר בידי אינטלקטואלים, אמנים ושוחרי החוויה הרוחנית.

בעולם חדש זה הפכו הסמים לחלק בלתי נפרד ממדע הרפואה. אנשי הרוח, היצירה והתודעה שעניינם יוצג נאמנה בדמותו המסורתית של השאמאן לא זכו עוד לייצוג בקרב ההגמוניה הפסיכופרמקולוגית (העוסקת בסמים משני תודעה), שיוצגה באופן בלעדי על ידי הפסיכיאטרים ומומחי הסמים. תפיסתם של אלו את הסמים התבססה על התפיסה הרפואית, כלומר: לשימוש בסמים ישנו הצדקה רק אם הוא בא כדי לטפל בהפרעה ספציפית ולא משום סיבה אחרת. שימוש בסמים לשם שיפור היכולות האנושיות, למשל, הוא מחוץ לתחום. לפסיכיאטר יש בעיה עקרונית לרשום לאדם כדורי ריטלין גם אם אלו ישפרו את יכולתו לעבוד או ליצור. כדי שמתן הסם יהא מוצדק, חייב אותו אדם להיות חולה במחלה כלשהי, נניח "בעיות קשב וריכוז". השגת יכולות קוגניטיביות, יצירתיות, רגשיות או רוחניות משופרות, נחשבת מטרה פסולה ומחוץ לתחום הרפואי. כמובן ששימוש בסמים למטרות הנאה הוא לחלוטין מחוץ לתחומה של הפסיכיאטריה.

ראה בחומרים פסיכדלים תרופה למחלת הנפש של החברה המודרנית. הפסיכיאטר המפרי אוסמונד.

לא ניתן אם כן לצפות מהפסיכיאטרים שירשמו לבני אדם סמים מעוררי תודעה כמו מריחואנה או סמים פסיכדלים, אלא אם כן יכירו בהם כתרופתו למחלת רוח האינהרנטית לבן העולם המודרני, כפי שאכן הציע הפסיכיאטר הבריטי האמפרי אוסמונד במאמר משנת 1961. עם זאת לא נראה שה-DSM, תנ"ך הפרעות הנפש של הפסיכיאטריה המודרנית, צפוי לכלול בקרוב הפרעה בשם "הפרעת התרבות המודרנית", המכירה בתרבות בת זמננו כסוג של מחלת נפש, הדורשת ריפוי באמצעות סמים מרחיבי תודעה לצורך פיקוס והרחבת התודעה.

מי יענה אם כן על הצורך הציבורי בסמים למטרות התפתחות או הדוניזם שאינו מתנצל? אולי המדינה או רשות כלשהי מטעמה? ובכן, המדינה המודרנית לא ממש מכירה בזכותו של האדם לבקש התפתחות רוחנית/יצירתית או הנאה כלשהי באמצעות סמים. זכות זו, שניתן היה (בקונטקסט אמריקאי) לראותה כמעוגנת בחופש ל"חיפוש אחר אושר" ("Pursuit of happiness") המופיע בחוקה האמריקאית, זוכה להתעלמות מוחלטת כאשר מעורבים בעניין סמים. אין כל מועצה שעניינה לאשר סמים רק משום שהם אהודים על הציבור, גם אם יוכח שמידת הנזק הכרוכה בשימוש בהם היא זניחה או פחותה לעומת סמים אחרים הנמכרים כחוק ופעילויות אחרות המקובלות בחברה (חוקרים בריטיים הראו למשל שהסבירות לאירוע חמור כתוצאה מכדור אקסטזי נמוכה פי שלושים מהסבירות להתרחשות אירוע חמור במהלך רכיבה על סוס). עצם העובדה שסם נצרך לצרכים אישיים שאינם רפואיים הופכת אותו לפסול בעיני הממסד הרפואי והפוליטי מבלי כל קשר לשאלת הנזק האפשרי שלו. ברגע שסם נצרך למטרות הנאה, הפעילות הממסדית העיקרית הינה מימון מחקרים שתפקידם להוכיח (לעיתים רבות בדרכים כשרות אך למחצה) שלסם זה יש נזקים ושיש לאוסרו לשימוש, כאשר האידאולוגיה המופצת בציבור גורסת "אם ישנם סיכונים כלשהם הרי שהדבר הוא בלתי נסבל ויש בו כדי לשלול את השימוש בסם", טענה שקרית מאחר שאנחנו מחליטים בדיוק להפך בנוגע למגוון גורמי סיכון אחרים כמו נהיגה במכונית, אכילת בשר אדום, שיזוף בשמש, שימוש בטלפון סלולרי או אספירין. הסמים היחידים שחורגים מהבחינה הזו הם כאמור סמים סטימולנטים והאלכוהול שהמדינה עוצמת לגביו עין מהסיבות שהוזכרו מעלה.

האנשים שמהם ניתן היה אולי לצפות לישועה הם מומחים למדיניות סמים. אלו הם רופאים או מומחים לרפואה ציבורית הנקראים לגבש מדיניות סמים שתקבע את רמת החוקיות ודרגות הענישה הראויות לסמים שונים. לאנשים הללו אמנם אין כל אידאליזם בנוגע לפוטנציאל התודעתי של סמים או רצון מיוחד לתת מענה לצורך של אנשים לשנות את התודעה פשוט מסקרנות או כדי להרגיש טוב, אבל הם נקראים לחקור את הנושא בצורה רציונאלית ולקבוע מה הסכנות בסמים השונים ועד כמה כדאי לאוסרם או להתירם על פי ההשלכות שיהיה לדבר זה על בריאותה החברתית והכלכלית של החברה. ואכן לאורך השנים התפרסמו שורה של דו"חות שציינו כי מריחואנה וסמים אחרים מסוכנים פחות מאלכוהול והמליצו על דה-קרימיניליזציה של שורה נכבדה של סמים האסורים כיום בחוק. הדו"חות הללו זכו להתעלמות מופגנת מממשלות העולם. יועץ הסמים הראשי של ממשלת בריטניה, דיוויד נאט, לדוגמה, פוטר ב-2009 משום שהציג בפורום מדעי נתונים המצביעים על כך שאלכוהול מזיק יותר ממריחואנה או סמים פסיכדליים.

מאבק למדיניות סמים שפויה

כשממשלות בוחרות להתעלם מעצותיהם של מומחי הסמים שאותן מינו ומעדיפות לערוף את ראש השליח, לא ניתן עוד לדבר על שיח רציונאלי. מאחורי המלחמה בסמים לא נמצא כל שיח רציונאלי. השיח שנמצא בבסיסה הוא שיח פוריטני המבוסס על מוסר העבודה הפרוטסטנטי הגורס כי כל חוויה רוחנית, מעשה יצירה אמנותי או הנאה חייבים להתבסס על עבודה קשה ומפרכת – וכי חוויות הנרכשות באמצעים "חיצוניים" כגון סמים הינן חסרות ערך ופסולות מעיקרן. זהו שיח המתבסס על דוגמות דתיות עם שורשים במאות ה-16 וה-17 וזהו הבסיס האמיתי: הדתי, התרבותי והערכי, של המלחמה בסמים. מלחמה זו שמתיימרת להגן על האזרח אינה יותר מאשר מאבק בשירותן של הנחות תיאולוגיות שמונחלות לציבור באמצעי תעמולה שונים.

האם הערכים שלהם עדיין מכתיבים את היחס שלנו לסמים?

לכן על מי ששואפים למדיניות סמים שפויה להתרכז בבטן הרכה של ההגמוניה הקלוויניסטית הזו: בהיותה דוקטרינה דתית שאין לה כל עדיפות אינהרנטית על פני זו של השאמאן, האינטלקטואל, האמן או הפסיכונאוט.

במקביל לשיח לגבי שימושים תרפוייטיים במריחואנה ובחומרים פסיכדלים, במקביל לשיח על דה-קרימינליזציה של המריחואנה, צריך להתנהל שיח נוסף ועקרוני בהרבה שיתבע מהרשויות מענה מפורש על השאלות המהותיות של המלחמה נגד הסמים. למען מי היא מתנהלת? מאילו סיבות ומניעים? ומהם הקריטריונים לאיסורם או התרתם של סמים בחברתנו?

יש לתבוע מהרשויות שלנו שיח שיתמקד בעובדות (בניגוד להפחדות קלושות בסיס), שלא יסתתר מאחורי דוגמות אנטי-תודעתיות פונדמנטליסטיות ויסביר מהי ההצדקה לאסור על בן אנוש בוגר בדעתו לשנות את תודעתו באמצעות צמחים טבעיים שנחשבו קדושים ומרפאים בידי אנספור ציביליזציות לאורך הדורות, כל עוד אינו פוגע באחרים או בעצמו בצורה חד משמעית.

על הקבוצות שיש להם עניין מקצועי ואידאי בחווית הסמים: אינטלקטואלים, אמנים ושוחרי החוויה הרוחנית, מוטל לדבר בגאון על זכות הבסיס האנושית לחקור את עולמות הרוח, היצירה והחוויה הדתית ללא הגבלות ממשלתיות. קשה לזכור, אבל בדיוני הסנאט האמריקאי בנוגע לסמים פסיכוטרופיים שהתקיימו ב-1966, שותפו אנשי רוח ואקדמיה כמו אלן גינסברג וטימותי לירי, שזכו לתאר בפני הסנאט את הפוטנציאל היצירתי והתודעתי של הסמים הללו. תיאוריהם לא זכו אמנם לאוזן קשבת, אבל עצם העובדה שהייתה נכונות לשמוע אותם מפליאה על רקע האופי הטהרני של שיח הסמים העכשווי. מתי שמעתם בפעם האחרונה בשיח הסמים המיינסטרימי התבטאויות בנוגע לערך הרוחני שעשוי להיות לשימוש בסמים מסוימים עבור החברה שלנו?

יש להתנער משיח של לגאליזציה. אנחנו מדברים על דה-קרימינליזציה. אנחנו לא מעוניינים לבטל את כל המנגנונים החוקיים הנוגעים לשימוש בסמים. איננו מעוניינים באנרכיה של סמים. אנחנו מכירים בחשיבות של מנגנונים חינוכיים, תרבותיים וחוקיים, שתפקידם לקדם שימוש חיובי ומרפא בחומרים משני תודעה ולמנוע שימוש לרעה בסמים אלה. איננו קוראים למתן גישה חופשית לכל סוגי הסמים, אבל אנחנו כן קוראים לשיח רציונאלי שיאזן בין החופש של הפרט להגשים את עצמו לבין זכותה של החברה למנוע מהאדם להזיק לאחרים או לעצמו.

יש אולי מי שמצפים שחברה שתעבור תהליך כזה היא חברה שאחוז השימוש בסמים יגדל בה בצורה דרסטית, אולם למעשה מקרי עבר של דה-קרמינליזציה כמו זה של מדיניות הסמים ההולנדית, הראה שאחוזי השימוש בסם בקרב אוכלוסיות הממלכה ההולנדית נותרו דומים לאלו שבשאר מדינות אירופה ושמספר המיתות הקשור לסמים בהולנד הוא בין הנמוכים באירופה. למעשה ההבדל העיקרי בין המצב כיום בהיותנו בשלהי המלחמה בסמים, לבין המצב בחברה כזו שאזרחיה זוכים לחינוך נאות בנושא הסמים המבוסס על ידע ולא על הפחדה, הוא שעולמות הפשע העוסקים בסמים לא חוקיים ייעלמו או לפחות ייחלשו משמעותית, אמינות ואיכות הסמים ישתפרו בצורה דרסטית, איתן גם יצטמצמו ההשפעות הבריאותיות המזיקות, ומספר נפגעי הסמים יצומצם (בתחום הפסיכדליה למשל, אחוז הטריפים הטובים יעלה פלאים שכן משתמשי סמים פסיכדליים ידרשו לקבל רישיון טיסה פסיכונאוטי [של ניווט תודעה] על ידי השלמת קורס טיסה פסיכונאוטי ובאמצעות הפצת ידע לגבי עזרה ראשונה פסיכדלית). עולמות התרבות והרוח יופרו ויעברו העשרה באמצעות אחת המתנות הגדולות ביותר שהטבע העניק לנו ורמת החיים תעלה פלאים, לא רק בגלל שהחיים יהיו יותר נחמדים אלא גם בגלל הפוטנציאל של השימוש בפסיכדליה לצורך פיתוחים מדעים וטכנולוגים שאותו הדגימו כבר בעבר מחקרים מדעיים וגם מדענים שעשו שימוש בפסיכדליה, כגון פרנסיס קריק מגלה ה-DNA, מפתחי המחשב האישי והאינטרנט, ולא נשכח כמובן את סטיב ג'ובס.

אין מי שינהל עבורנו את מלחמות התודעה. כולנו, כל מי שרוצה לאפשר לעצמו את חופש התודעה שלו, היננו אזרחיה של התודעה, ומחובתנו לשאת את הדגל של חופש התודעה. לא צריך להיות מומחה כדי לתבוע את זכותך המולדת. לכולנו יש את הזכות להטיל ספק במדיניות של חונטה פסיכופרמקולוגית אטומה ובעלת מאפיינים תיאוקרטיים ולדרוש את החזרת זכותו הבסיסית של האדם להתנסות פסיכופרמקולוגית למטרות הראויות בעיניו. כולנו יכולים להבעיר את המהפכה של התודעה.

***

ועוד משהו. לאחרונה נתפרסם מאמר שלי בשם "מבוא לתודעה משתנה: על דתיות פסיכדלית בזמננו" בכתב עת חדש ואיכותי ביותר בשם "רוח הארץ" שערך לעילא תומר פרסיקו ושכולל גם מאמרים מעניינים מאוד על סוגיות כגון "הצדיק כשמאן", מיניות מקודשת, הצמחונות כתנועה דתית, ניאו-פגאניזם, הקשר בין תוכנית "האח הגדול" להינדואיזם ועוד ועוד מכל וטוב. מומלץ בחום. לפרטים נוספים והזמנת גיליון.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • 3l4d2  On 23 באוקטובר 2012 at 13:39

    כרגיל, פוסט מעולה!

  • fts  On 23 באוקטובר 2012 at 16:29

    מעניין. לי יש בעיה אחרת. אני כבר לא צעיר, לא זקן אבל לא בגיל של אנשי המסיבות ואין לי את הקרבה לאנשים הנכונים שיכולים לספק חומרים משני תודעה.
    אני במלחמת התודעה הפסדתי. לא יודע אם למדינה או למשהו אחר אבל הפסדתי.
    לא מצליח להשיג LSD. רוצה להשתתף בניסוי המיקרו דוזינג של פדימן ולא יכול. רוצה סתם ליהנות ממנה הגונה של חומר איכותי (ולא חיקוי זול – שגם אותו אני לא יכול להשיג אבל מבין ששוטף את הארץ) ולא יכול. אין לי חופש תודעה…איך אבעיר מהפכה?

    הטיולים המעטים מידי לאמסטרדם לא פותרים את הבעיה.
    קונפורמיסט בעל כורחי …

  • עומר  On 24 באוקטובר 2012 at 15:32

    בכל ההקשר של המלחמה בסמים, וספציפית בנושא של המריחואנה ורדיפתה, כדאי לזכור את התזה של פוקו מ"תולדות המיניות": הכוח לא פועל רק באמצעים "נגטיביים" כמו איסור וצנזורה, אלא גם באמצעים "פוזיטיביים" של גיוס ושידול. הוא לא פועל רק באמצעות החוק, וגם לפעולת האיסור של החוק יכולות להיות עוד פונקציות מלבד הפונקציה המונעת שבשמה היא נעשית. למשל, איסור בימינו יכול להיות גם אמצעי חזק מאוד של עירור התשוקה דווקא, שמבקשת לה גבול לעבור אותו.

    אני חושב למשל על סדרה כמו "העשב של השכן", כביטוי או פעולה של הכוח. אני חושב על זה שמריחואנה דווקא יכולה להשתלב מאוד יפה באידיאולוגיה ההיפר-צרכנית של הקפיטליזם המאוחר. זה לא שצריך להימנע ממנה בגלל זה, חלילה. אני עצמי קיבלתי ומקבל ממנה הרבה דברים טובים. אני גם חושב שדה-קרימינליזציה זה כיוון חשוב. אבל הדברים קצת יותר מורכבים מהדינמיקה הפשוטה של רדיפה והתנגדות כמו שהרבה פעמים מציגים אותה.

  • www.cannabook.net  On 1 בנובמבר 2012 at 19:01

    מאמר מעמיק ומעשיר עם תובנות פשוטות והגיוניות. תודה תודה תודה.

  • כל  On 24 בפברואר 2013 at 17:55

    חרטה,
    השאלה העיקרית היא האם לתת לחומר לגרום לנו לדמיין שאנחנו רצים, או לרוץ בעצמינו ולפתח שרירים.
    השיגו שליטה על רמות תודעתכם

    ואף אחד מכם לא יהיה תלוי בסמים.

  • אלחי  On 10 ביוני 2013 at 18:23

    מצטער על הדיילי העצום של התגובה, אבל עדיין רציתי להתייחס לשתי טענות שלך:
    א. אתה סבור שכלל המדינות עושות טעות איומה ולמעשה מגבילות את התודעה של בני האדם, וכי הם מונעות מהאנשים להגיע למצב תודעתי גבוה ע"י איסור מכירת הסמים הפסיכדליים- אני חושב שהאיסור הזה נובע מהפחד העצום של המדינות מעיסוק המוני בנבכי הנפש של האדם. הרי ברור שהעיסוק הזה יפגום בעשרות רבות של אנשים ועלול להוציא אותם מדעתם(אי אפשר להתכחש לתוצרי לוואי הרבים שנגרמים משימוש בסמים פסיכדליים). הנפש היא העדינה שבעדינות. לכן יש עניין להגביל אנשים לעשות מעשים שעלולים לגרום נזק להם וחבריהם בכלל, בדיוק כמו ששוטר לא ייתן לבן אדם להתאבד למרות שזה גופו שלו. לגבי טענת האלכוהול אתה צודק לחלוטין- יש צורך מיידי להוציא אותו מחוץ לחוק וכך יימנעו מיליוני מקרי מוות ופציעות חמורות מידי שנה, הציביליזציה שוגה משגה חמורה והיא משלמת את המחיר.

    ב.מדבריך ניתן להבין שאתה שולל את דרך ההבנה הפרוטסטנטית שבה האדם צריך להגיע לתודעה רוחנית גבוהה לאחר מאמץ רב ועמל רציני. ואני שואל, למה זה לא נכון? למה לתת לאנשים שאינם בשלים להגיע לרמות כאלה? הרי מה שמגיע בקלות הולך בקלות. זה כמו שתיתן לאדם חילוני שלא פתח חומש מימיו ללמוד את סודות הקבלה(תופעה שקיימת לצערי הרב), איך הוא יוכל להיחשף לעצמה הזאת בלי להשתגע? איזה בסיס רוחני-נפשי יש לו שהוא יוכל להישען עליו?

  • Ido Hartogsohn  On 6 ביולי 2013 at 11:19

    מר אלחי היקר,
    סיכונים הינה עובדה בסיסית של החיים עצמם. שום דבר שאנחנו עושים בחיים אינו חף מסיכונים. גם השימוש בסמים פסיכדלים אינם חף כמובן מסיכונים. הבעיה היא, כפי שאומר זאת ריק דבלין, שהאנשים שיוצאים כנגד הפסיכדליה מתווים את הדיון באופן שבו אם יש איזשהו סיכון אז צריך לאסור. הרעיון של אפס סיכון הוא רעיון פנטזיונרי ומסוכן. אם אתה רוצה לאסור את בני האדם מלסכן את עצמם עליך לאסור לא רק את האלכוהול אלא גם את התזונה המערבית המעובדת ועתירת הבשר. רק צריכת המלח העודפת של התזונה המערבית גורמת למוות של 2.3 מיליון בני אדם בשנה לעומת ממוצע של 1.3 מיתות לשנה מפסיכדליה בשנים 1999-2007. מאמר של יועץ הסמים של ממשלת בריטניה לשעבר, הפסיכיאטר והנוירופסיכופרמקולוג דיוויד נאט מראה שבמובנים סטטיסטיים רכיבה על סוס מסוכנת יותר בפגיעות שלה בנפש, גוף ומח מאשר אקסטזי. מחקרים שדרגו את הסמים השונים על פי מידת הנזק שלהם, דרגו את הסמים הפסיכדלים כהבטוחים ביותר בהשוואה. (פטריות הגיעו במקום ה-20 מתוך 20 חומרים שנסקרו). על מנת לתת פרופורציה, לעומת ה-1.3 מיתות בשנה מאלפי טריפים פסיכדלים, היו בארה"ב ב-2006 106,000 מיתות מסמי מרשם. כ-100 ממיטות שיזוף. 250 מתים בשנה מאקמול.
    וזה בלי לדבר על מכוניות, רובים, עישון או סקי.
    אתה כמובן יכול לשאוף להוציא את כל הדברים שמסכנים בני אדם מחוץ לחוק בשם אידאל של "החברה ללא סיכון". לא רק שחברה כזו היא בלתי אפשרית (כל טכנולוגיה מלווה בסיכונים שונים. אפילו המצאות תמימות שאינן מסכנות חיים באופן ישיר כמו הנייר יכולות להוות קטלניות בהשלכות השפעותיהן – האם אושוויץ' הייתה אפשרית ללא המנגנון הבירוקרטי?), אלא שזהו אידאל משעמם, מבוסס ערכים סובייקטיבים וללא תוקף מדעי .
    האידאל שגורס שאסור לאדם לסכן את עצמו מתעלם מכך שהחיים האנושיים היו כרוכים מראשיתם בסיכון. סיכון הוא חלק מטבע הקיום, והוא חלק ממה שנותן לקיום משמעות. בני אדם מסתכנים לא רק עבור מדינות ואידאלים לאומיים או דתיים, הם מסכנים את עצמם עבור מגוון רעיונות בחיי היום יום, הם משנים באופן אקטיבי וקבוע אספקטים שונים בקיומם הפיזי, הכלכלי, החברתי, הרגשי והרוחני על ידי בחירות שונות בחייהם: הבחירה לגור במקום אחד או לא אחר, הבחירה במקצוע מסוים על פני אחר,להתחבר עם אנשים מסוימים ולא עם אחרים.
    הניסיון לברא את הקיום האנושי מעקבותיו של הסיכון יכול להוביל רק להיגיינת סיכון אובססיבית קומפולסיבית וליצירתה של חברה סטרילית וטוטאליטארית שתגביל את חיי חבריה על כל צעד ושעל.
    זה לא אומר כמובן שהכל שחור ולבן. יש מקום כמובן לאסור טכנולוגיות או פעילויות מסוימות על מנת למנוע סיכונים ונזקים. עם זאת על תחום זה להיות נאמן עד כמה שניתן לעובדות (השאלה של כמה סיכון יש להתיר היא כמובן שאלה יחסית) ולהמנע מחדירה מופרזת לחייו של האזרח.
    וזה כמובן בלי להתייחס לכך שהמלחמה בסמים היא פיאסקו מכל בחינה עובדתית. מאז תחילתה נזקי הסמים בארה"ב רק הולכים וגוברים. במקום לעסוק במזעור נזקים על ידי חינוך, פיקוח ורגולציה על איכות וזמינות, לקוחות הסמים הבלתי חוקיים נדרשים לקנות בחשאי חומרים נחותים מגורמים מפוקפקים, מה שמוביל לא רק למספר גדול באופן בלתי נחוץ של קורבנות אלא גם להתחזקות הפשע והעולם התחתון. על הטיפשות שבמלחמה בסמים העידו כבר שני נשיאים אמריקאים ועל העובדה שלא ניתן יהיה לעולם לדכא לחלוטין את הצורך האנושי הבסיסי בשינוי תודעה כבר עמדו רבים.

    בנוגע לנקודה השניה שהעלית, והטענה שעל האדם שרק מי שמקדיש "מאמץ רב ועמל רציני" יכול להיות ראוי ויוכל להכיל התעוררות רוחנית. איזה מאמץ השקיעו משה, ישו או מוחמד בהתגלות שלהם? האם הם העבירו שנים במנזר או בלימודי תורה מסובכים? לא ולא. הם אמנם לא קיבלו אותו (על פי המסורת לפחות, יש לא מעט שיטענו אחרת, אבל זה נושא אחר) באמצעות שימוש בחומרים משני תודעה, אבל הרעיון שטכנולוגיה משנת תודעה שמאפשרת לימוד רוחני היא דבר פסול מבסיסו הוא רעיון פרוטסטנטי במובהק שמתעלם מהסטוריה ענפה של שימוש בפסיכדלים לצורך מסעות רוחניים ביוון העתיקה, בהודו ובאנספור קבוצות אתניות מסביב לעולם. בתרבויות רבות בעולם חוויות פסיכדליות נתפסות כחלק אינטגרלי של הלימוד הרוחני, והתפיסה יש בכך פסול היא שוב נטולת כל תוקף מדעי ומבוססת על ערכים אישיים וסובייקטיבים.

    כל טוב,
    עידו

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: