עתיד העבודה והחופש בעידן הרובוטיקה

לכבוד חג החירות 2014, איך יכולות ההתפתחויות בתחום הרובוטיקה להביא לסוף הקפיטליזם ולשחרר אותנו לעשות דברים חשובים ומתגמלים יותר מעבודה.

mcdonalds robot
כבר שנים רבות שעתידנים כמו ריי קורצוויל ופול סאפו טוענים שאנחנו על סיפה של מהפכת רובוטיקה שתשנה את שוק העבודה, ואת העולם כולו, אולם בתקופה האחרונה נדמה שרעיונות מסוג זה מקבלים הכרה גדלה גם בזרם המרכזי של עולם הטכנולוגיה והכלכלה. בחודשים האחרונים אנו עדים להתפתחותו של שיח בנושא החדירה הגוברת של רובוטים לתוך שוק העבודה. מספר גדל של מומחים מתריע כי התפתחויות בתחום הרובוטיקה והבינה המלאכותית מאיימות להביא לחיסולן ההדרגתי של רוב המלאכות הקיימות כיום. גם הכסף אומר את דברו. סדרת רכישות שביצעה גוגל בשנה האחרונה בחברות רובוטיקה מגוונות הפכה את תחום הרובוטיקה מתחום נישתי לכזה ששואב השקעות ניכרות מחברת הטכנולוגיה הבולטת בעולם.

בין המגזרים התעסוקתיים שצפויים להעלם על פי התחזיות השונות ניתן לציין את נהגי המוניות, האוטובוסים והמשאיות, שיוחלפו על ידי מכוניות הנוהגות את עצמן, המתרגמים שמרבית עבודתם תלקח על ידי תוכנות תרגום אוטומטי  והבאריסטים בבתי הקפה שיוחלפו על ידי באריסטים רובוטיים. אבל אלו הם רק קצה הקרחון. על פי ההיסטוריון הכלכלה קרל בנדיקט פריי ומומחה הרובוטיקה מייקל אוסבורן מאוניברסיטת אוקספורד  47% מהמקצועות הקיימים כיום נמצאים בסיכון גבוה של מיכון וביניהם גם מקצועות צווארון לבן כגון ראיית חשבון, משפטים וכתיבה טכנית. פריי ואוסבורן מדברים על שלושה צווארי הבקבוק שמעכבים בינתיים את היכולת של רובוטיקה ובינה מלאכותית להחליף בני אנוש בעבודה שלהם: תפיסה ומניפולציה (למשל מיומנות אצבעות וידיים), אינטיליגנציה יצירתית (כמו מקוריות והבנה של השדה התרבותי הדרושה ליצירה אמנותית) ואינטיליגנציה חברתית (יכולת להבין תגובות חברתיות, לשכנע, לפשר, ולהעניק תמיכה לבני אדם). הם מגיעים למסקנה שהמקצועות שהסיכון למיכונם הוא הנמוך ביותר הם אלו שדורשים הבנה של אנשים אחרים ויצירתיות כמו חינוך, אמנות ורפואה. לעומת זאת, לטענתם, רוב המקצועות השכיחים כיום נמצאים בסיכון זה או אחר להחלפה על ידי רובוטים ומערכות בינה מלאכותית כאשר בסיכון הגבוה ביותר עומדים נהגים, עובדים אדמיניסטרטיבים ועובדי פס ייצור – חלק ארי של הכלכלה בת זמננו. באופן כללי ניתן לומר שככל שעבודה ניתנת לפירוק לשורה של מטלות פשוטות החוזרות על עצמן בצורה ידועה, כך גדל הסיכוי שתוך זמן לא רב מכונות ידעו לעשות אותה טוב וזול יותר.

הסופר וחוקר הטכנולוגיה קווין קלי חוזה שעד סיום המאה הנוכחית 7 מתוך 10 מקצועות אנושיים יבוצעו על ידי רובוטים. הוא מחלק את המקצועות השונים לארבעה סוגים: מקצועות שקיימים כיום ושבני אדם מבצעים כרגע אבל מכונות ידעו לעשות טוב יותר בעתיד; מקצועות שקיימים כיום ורק רובוטים מסוגלים לעשות; מקצועות שיווצרו בעתיד ושרק בני אדם יוכלו למלא אותם בשלב ראשון ומקצועות רובוטיים עתידיים שאנחנו עדיין לא יכולים אפילו לדמיין. הוא מציין שכבר כעת רוב המקצועות החדשים שנוצרים בשוק העבודה הם מקצועות שרק מכונות מסוגלות לבצע. המקצועות הללו שקופים עבורנו משום שאנחנו לא חושבים על המטלות הרבות מספור שגוגל, ואפליקציות או מכונות שונות ממלאות עבורנו מדי יום כעבודה. אבל אם נחשוב על שירותים כגון וייז (מדריך בדרכים) או גוגל (יועץ לכל נושא) כמעין משרות חדשות שממלאים אותם מחשבים נוכל לראות את התחום של מלאכות המיועדות למכונות כתחום הצומח במהירות הרבה ביותר בשוק העבודה.

בהעלמות של עבודות כתוצאה ממיכון אין כמובן שום דבר חדש. כפי שמציינים פריי ואוסבורן בעשרות השנים האחרונות חזינו בהעלמותן של עבודות כמו מרכזניות טלפוניה, נערי מעליות וכספרים שהוחלפו על ידי רשתות טלפונים אוטומטיות, מעליות אוטומטיות וכספומטים. ההיסטוריה של הציביליזציה אופיינה, במיוחד מאז המהפכה התעשייתית, בהחלפה המתמדת של המלאכה האנושית באמצעות מיכון. בתחילת המאה ה-19 70% מהאוכלוסיה האמריקאית עבדו בחקלאות. כיום, כתוצאה ממיכון והתפתחויות טכנולוגיות אחרות, עובד בחקלאות רק אחוז בודד מהאוכלוסיה. שאר האוכלוסיה עברה לעסוק בעבודות אחרות שרובן הגדול לא היה קיים לפני 200 או 300 שנה. כפי שמציינים הוגים טכנו-אוטופיסטים כגון ריי קורצוויל, כל גל מיכון כזה הוביל לרמות חדשות של שפע חומרי שמתוכו באה דרישה לשירותים ומקצועות חדשים שדרשו כישורים חדשים ולרוב משוכללים יותר. כך עבר שוק העבודה מדגש על חקלאות, לדגש על תעשיה, ולאחר מכן לשירותים ולטכנולוגיה. העתיד של שוק העבודה, לדעת משקיפים מסוימים כמו העתידן הישראלי דוד פסיג נמצא דווקא בתחומים יצירתיים ורוחניים. על פי האקונומיסט "הזינוק בבינתה מכונות עשוי ליצור מקום לאנשים שמתמחים במקצועות רגשיים יותר, שעדיין אינם מתאימים למכונות: עולם של אמנים ותרפיסטים, יועצי אהבה ומדריכי יוגה."

אז למה אנחנו עובדים יותר?

חזה שבזמננו כבר נעבוד 15 שעות בשבוע. הכלכלן מיינרד קיינס.

חזה שבזמננו כבר נעבוד 15 שעות בשבוע. הכלכלן מיינרד קיינס.

יש כמה בעיות בטיעון שכל גל חדש של מיכון יוצר עבודות מתגמלות ומשוכללות יותר. ראשית עולה השאלה למה בעצם זה המצב והאם יש בכך היגיון? אם כל גל של מיכון מחליף עבודות שהיו קיימות קודם לכן, מדוע נדרשים אנשים כיום לעבוד שעות ארוכות כל כך וסובלים כתוצאה מכך מרמות גבוהות כל כך של סטרס? בשנות השלושים חזה הכלכלן הנודע מיינרד ריינס  שתוך מספר עשורים תוביל ההתפתחות הטכנולוגית לכך שהעובד הממוצע יעבוד כ-15 שעות בשבוע, או שלוש שעות ביום. התחזית של קיינס, שהעולם ציפה תקופה ארוכה להתממשותה, ושבשנות השישים היה נדמה שהנה הנה היא מגיעה, נגנזה מאז בעולם של משכורות נסוגות ושעות עבודה מתארכות. למעשה בעוד מספר משקי הבית שבהם עובדים שני ההורים כמפרנסים במשרה מלאה גדול כיום לאין שיעור מבתקופתו של קיינס. השאלה היא כמובן למה? מה קרה לחלום על העולם ללא עבודה שלו ציפו רבים כל כך עד לפני 40 שנה?

 תשובה נפוצה אחת לשאלה זו היא ששעות העבודה לא מתקצרות מכיוון שאנשים היום נהנים מאיכות חיים טובה יותר. על פי היגיון זה לאנשים יש היום יותר מכוניות, מכשירים אלקטרונים, הם טסים לחו"ל ומרשים לעצמם ללכת לכל מיני טיפולים וסדנאות שלא היו זמינים להם בעבר. בעיה אחת עם התשובה הזו היא שעבור שחלקים נרחבים בחברה בת זמננו, המאופיינת במעמד הבינוני מתכווץ ונעלם, סובלים כיום מרמת חיים וכח קניה ירודים יותר מבעבר. למרות שהם עובדים יותר מבעבר הם מתקשים יותר לספק את צורכי החיים הבסיסיים של דיור מזון וחינוך. גם אם נתלה את כל זה בחוסר השיוויון בחלוקת המשאבים, ונתרכז באותם אנשים שרמת החיים שלהם אכן עלתה משמעותית בחמישים השנה האחרונות עדיין נשארת השאלה האם זה בהכרח העסקה שאנשים היו מעדיפים? האם רוב האנשים לא היו מעדיפים לנסוע פחות לחו"ל, להסתפק במכונית אחת במקום שתיים, ולשתות מים מהברז במקום מים מבוקבקים אם היו יכולים לעבוד שלוש שעות ביום במקום תשע ולהקדיש את שאר הזמן שלהם למשפחה, לחברים ופעילויות פנאי?

 חלק מהסיבה לכך שעומס העבודה המוטל על האנושות לא ירד קשור לצמיחה האדירה של מגזר השירותים. בזמן שמספר המשרות הגלובלי בחקלאות ובתעשיה ירד, עלה מספר המשרות במגזר השירותים. תחומים כמו בנקאות, ביטוח, אדמיניסטרציה, מכירות, ניהול חשבונות, ייעוץ, תמיכה טכנית, נדל"ן, פרסום, יחסי ציבור ועריכת דין זכו לצמיחה אדירה בעשורים האחרונים ואיתם מה שהאנתרופולוג הבריטי דיוויד גרייבר מכנה "משרות בולשיט".

לגרייבר יש דעה לא מחמיאה במיוחד על המשרות הללו שהפכו בעשורים האחרונים לעמוד השדרה של הכלכלה (מאז תחילת המאה צמח שיעור המשרות בסקטורים שונים של מכירות ניהול ושירותים מרבע בתחילת המאה, לשלושת רבעים מסך המשרות הפעילות כיום). הוא טוען שבכלכלה בת זמננו ככל שאנשים מייצרים משהו שמועיל לאחרים באופן מיידי (כמו למשל חקלאים, עובדים סוציאלים או אחיות) כך קטן הסיכוי שלהם להיות מתוגמלים עבורו כהלכה  לעומת אנשים אחרים שאינם יוצרים ערך מיידי עבור החברה אך מתוגמלים היטב עבור החלוקה של הדברים שיוצרים אחרים כמו בנקאים, עורכי דין, או אנשי נדל"ן. הוא תולה את העובדה שמספר שעות העבודה לעובד לא ירד בעשורים האחרונים, למרות ההתפתחות הטכנולוגית, בצמיחה האדירה ב"משרות בולשיט" שאינן מייצרות שום ערך אמיתי ושאיש לא ירגיש בחסרונן לו יעלמו מחר מהעולם. אלו משרות שגם רוב מי שממלאים אותן יודעים שאין להן כל משמעות של ממש. השאלה היא כמובן למה הדברים התפתחו באופן כזה? מנקודת מבט קפיטליסטית כל שירות חדש מופיע משם שיש עבורו דרישה. ניתן לטעון כי ככל שהכלכלה מתפתחת כך מתפתחים צרכי האנשים. מכירות, בנקאות עריכת דין ויחסי ציבור הם צרכים לגיטימיים ומבטאים עולם שהולך והופך מורכב יותר ושבו כמות הולכת וגדלה מהאנרגיה הכללית נדרשת על מנת לחלק את המשאבים עצמם, ועל מנת לאפשר את המשך הצמיחה.

 גם התמונה שמתקבלת מהסבר זה מטרידה בלשון המעטה. זו תמונה של אנושות שהצליחה לייצר את כל הדברים שהיו דרושים בעבר לצורך קיומה באמצעים אוטומטים כך שיכלה להתפנות כעת לצורכיה שלה, אלא שבמקום להתפנות להתפתחות ולתיקון הבעיות שלה, היא מפנה כעת את עיקר מרצה לפיתוח דרכים חדשות ומתוחכמות יותר להרבות הון בצורה ספקולטיבית, לחלק אותו בצורה בלתי שיוויונית, לגרום לאנשים לקנות דברים, ולשלוט באמצעי המדיה.

 ולבסוף יש בעיה אחרונה בטיעון שכל גל מיכון יוצר עבודות חדשות ומתגמלות יותר. נדמה שהוא כבר לא עומד במבחן המציאות. בשנים האחרונות אנחנו רואים עליה מתמדת בשיעורי האבטלה הגלובלים, ובמיוחד בשיעורי האבטלה לטווח ארוך בחברות המפותחות. אבטלה כרונית וגדלה שכיחה בחברות המערביות בנות ימינו ומספר גדל של מומחים טוען שהאבטלה הופכת לנתון בסיסי של החברה בת ימינו. למרות שרווחי התאגידים כבר חזרו לרמותיהם של לפני משבר 2008, ושבשכלול רווחי מגזר הבנקאות הרווחים התאגידיים כבר גבוהים מאי פעם, חברות אינן שבות להעסיק עובדים. כפי שצוין מעלה, מומחים רבים טוענים כי גל המיכון החדש של התעסוקה מבשר שחורות למצב התעסוקה ברבים מהמגזרים שהופיעו בעשורים האחרונים בתחום השירותים ובכללם אדמיניסטרציה, ראיית חשבון ואף משפטים, וכלל לא בטוח שיצמיח מספיק משרות חדשות עבור מי שיתפנו ממלאכותיהם. חלק מהסיבה לכך היא שאנחנו הולכים ומתקרבים לנקודה שבה מכונות יהיו מסוגלות לבצע כמעט כל מה שמסוגלים בני אדם לבצע. ההשפעה על שוק העבודה צפויה להיות מטלטלת. גם המאמר האופטימי יחסית של האקונומיסט מסכם באומרו ש "החברה האנושית עלולה למצוא עצמה בקשיים אם הצמיחה והחדשנות יתגמלו את בעלי הכישורים בעוד שהשאר ייאחזו נואשות בהזדמנויות תעסוקההולכות ומידלדלות בשכר דורך במקום."

אז האם כל העבודה שבני אנוש עוסקים בה כיום באמת נחוצה או מועילה? ומה נעשה אם גם העבודה המיותרת שמתבצעת כיום תנוהל על ידי רובוטים ותהפוך את המשרות בשוק העבודה לנדירות יותר? שאלות מסוג זה הופכות קריטיות יותר ככל שהזמן חולף ומתגברת החדירה של הטכנולוגיה החדשה לשוק העבודה.

מודלים חברתיים ותרבותיים לעולם רובוטי פוסט-תעסוקתי

האפקט הרדיקלי שיהיה על פי התחזיות להתפתחות הרובוטיקה על שוק העבודה של העשורים הקרובים מעורר מספר עמדות קוטביות. אופטימיסטים טכנולוגים כגון קורצוויל וקלי מאמינים, כאמור, שכל גל חדש של מיכון יוביל ליצירתן של עבודות חדשות. השאלה כאמור היא האם יהיה בעבודות הללו על מנת ליצור מספיק עבודה לאוכלוסיה, והאם הכישורים הנדרשים לעבודות מסוג זה יהיו נגישים לכולם. לטענת חלק מהעוסקים בנושא, עידן העבודה החדש ידגיש את הצורך בחינוך ליצירתיות ולכישורים שהם אנושיים במובהק,בעוד שאחרים מזהירים שהמהפכות שבפתח יגרמו להחרפה נוספת בפער בין לחינוך לעשירים לחינוך הציבורי שספק אם יעניק לתלמידיו את הכישורים הנדרשים להצלחה תעסוקתית בעידן החדש.

 קווין קלי, לדוגמה, אינו עוסק בשאלות מסוג זה. הוא מציג עתיד קליפורני ניאו-ליברלי, והיפר-יזמי שבו כל עובד נדרש להמציא את עצמו שוב ושוב מחדש לאחר שמשלח ידו הקודם הועבר אל המכונות, ולמצוא שוב ושוב תחומים חדשים שהמכונות עדיין לא מסוגלות למלא. ההנחה של קלי היא שרובוטים יהיו מסוגלים בסופו של דבר לבצע כל עבודה שאדם מסוגל לעשות.

חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני. קווין קלי.

חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני. קווין קלי.

אפשר להתווכח על התחזיות הטכנולוגיות של קלי, אבל מספר נקודות אחרות בחזון שלו מעוררות אצלי התנגדות בסיסית יותר. ראשית, כאמור, כלל לא בטוח שמספר העבודות החדשות שיווצרו תוך כדי שרובוטים ילמדו לבצע יותר ויותר מלאכות אנושיות יהיה מספיק לאוכלוסיה כולה. שנית, המודל שקלי מציע הוא המשך והחרפה של ההרעה בתנאים של העובד במאה העשרים ואחת. הוא מציג אנושות המורכבת מפרטים מבודדים ומפורדים הנאלצים להמציא את עצמם שוב ושוב במשלחי יד חדשים שעליהם להסתגל אליהם מדי פרקי זמן הולכים ומתקצרים, תוך כדי מהלך נסיגה אנושי נמשך משוק העבודה. החזון של קלי עבור העובד העתידי הוא חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני מבית מדרשם של וויירד ומונדו 2000. ההכרח להתאים את עצמך לאידאל האדם האוטונומי, היצירתי והיזמי שמסוגל להמציא עצמו מחדש שוב ושוב ולהסתגל לכל סביבה תרבותית ותעסוקתית היא דבר שרובה של האוכלוסיה האנושית כנראה לא מסוגל לו, ובוודאי שאינו מעוניין בו. אפשר להבין זאת. החזון הזה דן לחיי אבטלה ועוני את כל מי שלא מסוגל להתאים את עצמו לקצב ההולך ומתגבר של הטכנולוגיה.

מתנגדי חדירתה של הטכנולוגיה לשוק העבודה מזהירים, ובצדק, מפני ההשפעה הרסנית שתהיה לתנועה החדשה על המרקם החברתי. כך למשל כותב הבלוגר  שי עדן כי הפגיעה תורגש "בעיקר במעמדות התחתונים בחברה. רובוטים אוטונומיים הם כוח עבודה חדש שבא על חשבונם של בעלי מלאכ הרבים וביניהם: שליחים, נהגים, קופאיות, אופים, פועלים פשוטים. זמנם של אלה קצוב." הדאגה של עדן מובנת לגמרי. עם זאת המסקנה אליה הוא מגיע תמוהה בעיני. במקום לקרוא לחלוקת משאבים מסוג אחר בעידן של עבודה רובוטית, הוא קורא לשמר באופן מלאכותי את את העבודות שמבצעים כיום בני אדם, כאילו האפשרות לכלות את יומך בעבודות רפיטטיביות, משעממות ובלתי מתגמלות היא זכות אדם בסיסית…

"אפשר לחשוב שזה באמת רע שיש אנשים פשוטים שמרוויחים את לחמם מעבודה שחורה[?!]" כותב עדן. "נהגי המוניות לא רוצים רובוט שידיח אותם מתפקידם. הטבח לא זקוק לרובוט שיבשל במקומו. הקופאית בסופר לא זקוקה למכונה שתגרום לפיטוריה. השיפוצניק רוצה להמשיך לשפץ בתים, והאיש שאוסף את הזבל, לא זקוק לרובוט שירים במקומו את הפח הירוק אל המשאית." ההנחה של עדן היא כמובן שכל מי שהעבודה שלו תוחלף יהיה נידון לחיי עוני וניוול. אולם כמובן שקשה להניח שבעלי העסקים יעדיפו להשתמש בכח אדם אנושי יקר ובלתי מהימן כשיש להם חלופות אוטומטיות עדיפות, כך שלעדן אין הצעות אופרטיביות והוא מודה שאין בטור שלו "כל כוח לשנות משהו בכוון העצוב הזה שאליו אנחנו הולכים."

האם נהגי המוניות היו מתנגדים שתחליף אותם מכונית אוטומטית לו הייתה מובטחת פרנסתם? המכונית ללא נהג של גוגל.

האם נהגי המוניות היו מתנגדים שתחליף אותם מכונית אוטומטית לו הייתה מובטחת פרנסתם? המכונית ללא נהג של גוגל.

התגובה שמציג עדן למודל הטכנואוטופיסטי נרפית ופסימית בצורה מפתיעה. היא לוקחת כנתון את מודל הכלכלה הקפיטליסטי הנוכחי שבו הדרך היחידה להתפרנס היא באמצעות משרה והופכת את השיעבוד של בני אדם לעבודות משמימות כמו עבודה בקופה, או איסוף זבל לאידאל שאוי ואבוי אם מישהו יגע בו. הוא מייצג את השמרנות הטכנולוגית של חלק ממי שמתיימרים להגן על זכויות העובדים בצורתה הבעייתית ביותר. השיח המתנגד לחידושים טכנולוגים משום שהם יגרמו לעליה באחוז האבטלה מבצע טעות פרדיגמטית אנושה בכך שהוא מציב את העבודה כערך עליון, כאילו שייטב למישהו אם הקופאית מהסופר תאלץ לעמוד שעות ארוכות מאחורי הקופה במקום שעבודתה תעשה באופן אוטומטי והיא תוכל להקדיש את עצמה לחייה האישיים. למעשה הרובוטים לא מאיימים לקחת את עבודתו של אף אחד שלא היה שמח להתפטר מחר בבוקר אם הייתה מובטחת לו הכנסה מספיקה. אני בספק רב אם מישהו מנהגי המוניות שאת עבודתם יוכלו לבצע מכוניות הנוהגות עצמן בצורה אוטומטית, המנקים שאת עבודתם יבצעו רובוטים לניקיון, או המתמללים שעבודתם תעשה על ידי טכנולוגיות להמרת קול לטקסט, יתנגד לעסוק בדברים אחרים במקום בעמידה בפקקים, ניקיון משרדים ורחובות או הקלדת טקסטים מנהליים – אם יבטיחו לו שרמת החיים שלו לא תפגע.

הדאגה של עדן ואחרים לגורל העובדים בעידן העבודה הרובוטית מובנת לגמרי, אלא שאחת מהתועלות העיקריות שעשויה להיות למהפכת רובוטיקה שתייתר את העבודה אנושית היא דווקא חיסולו של הקפיטליזם כמודל בר קיימא לניהול הכלכלה. קל לתפוס שכאשר כמויות הולכות וגדלות מהאוכלוסיה נידונות לאבטלה כרונית בשוק קפיטליסטי שממכן כל מה שניתן כדי לחסוך בעלויות, וכאשר שיעור המובטלים הופך לרוב האוכלוסיה, שמירה על הסדר הקיים הופכת בלתי אפשרית בלי שימוש באמצעי דיכוי דיקטטורים. עולם שמורכב ממובטלים שאין להם מה להפסיד לא יכול להוות בסיס לחברה מתפקדת כפי שאנחנו מבינים את המושג הזה כיום.

מצב כזה מעורר את הצורך חיפוש מודל כלכלי אלטרנטיבי למודל הנוכחי והבלתי ישים בעליל. למרבה המזל אחד התחומים התיאורטיים המתעוררים של השנים האחרונות הוא השיח על צורות כלכלה אלטרנטיביות לקפיטליזם. תנועות כמו תנועת הצייטגייסט, לדוגמה, גרפו תמיכה אינטרנטית מרשימה בחזון שהציגו לכלכלה מבוססת משאבים המבוססת על מיכון מסיבי של עבודה, ביטול הכסף, וחלוקה כללית וחופשית של השפע החומרי. מודל כזה של עולם ללא כסף ייתר את הצורך בכמה מהתעשיות הרווחיות יותר והפרודקטיביות פחות [שלא לומר קאונטר-פרודקטיביות] בנות זמננו כמו בנקאות, פרסום ומשפט תאגידי. הוא גם יבטל את ההיגיון בחלק ניכר מהפשעים המתרחשים כיום – אלו שהמניע אליהם הוא כסף. גם היעילות הטכנולוגית צפויה לעלות בעולם שמבוסס על שיתוף ידע ושיתוף פעולה במקום על קרבות פטנטים בין חברות המנסות לפתח במקביל את אותן הטכנולוגיות ולמנוע מחברות אחרות להשתמש בטכנולוגיות שכבר פותחו. לבסוף, טוענים אנשי תנועת הצייטגייסט, הוא מותאם בצורה יותר לשימורו הסביבתי של הכוכב מממערכת שוק שבה תלויה הכלכלה בהתכלותם המחזורית של מוצרים, ושמוצרי צריכה מתוכננים בה על מנת להתכלות במהירות ולדרוש מהצרכן להחליפם מדי מספר שנים, פרקטיקה שהיא בזבזנית וחסרת היגיון עבור כוכב שהמשאבים הפיזיים שלו הולכים ומתכלים.

אבל גם אם בוחרים שלא ללכת שבי אחרי החזון האוטופי של אנשי הצייטגייסט, ניתן לאתר גם בתוך עולם התיאוריה הכלכלית דעות המציעות אלטרנטיבות לכלכלת השוק הקלאסית וחולקות על ההיגיון ועל עצם הקיימות שלה עבור החברה בת ימינו. כתבה מצוינת שפורסמה בכלכליסט נותנת במה לקולות המתרבים הקוראים לפתרונות כגון דמי קיום בסיסיים לאוכלוסיה כולה, מתוך הבנה שהצטמצמות מספר המשרות הפנויות למעמד הביניים אינה טרנד מקרי, אלא מבטאת עולם שבו המעמד הבינוני הולך ומצטמק כתוצאה מהעלמות שכבת עבודות הביניים לטובת שוק עבודה קטן המקוטב בין עבודות נהדרות השמורות למתי מעט לבין עבודות מחורבנות המשלמות שכר רעב. האלטרנטיבה שהם מציעים, בהתבסס על העליה העצומה בפיריון לעובד (עליה שתורגמה בעשורים האחרונים בעיקר לעליה ברווחי בעלי ההון, אך לא לעליית שכר העובד. בכלכליסט מצטטים נתון שעל פיו ב-30 השנה האחרונות עלה הפיריון פי שבע מעליית השכר), היא עולם שבו רק חלק קטן יחסית מהאוכלוסיה עובד בעוד השאר נהנים מהכנסה בסיסית המובטחת להם מתוקף זכויותיהם בנכסי הטבע ונכסי המדינה, כמו גם גם בקניינים רוחניים וטכנולוגיים השייכים לחברה. הנסיונות שנערכו בשיטת ההכנסה הבסיסית המובטחת במקומות כמו אלסקה או בכפרים בנמיביה, הראו שזו גרמה לירידה בפשע ועליה ברמת החינוך. עולם הפוסט תעסוקה המוצע על ידי הוגים אלו אינו אם כן עולם ללא עבודה, אלא עולם שבו עבודה חדלה להיות תנאי כפוי וקשה השגה לקיום אנושי בכבוד, והפכה להיות בחירה עבור מי שמעוניינים להגשימה ממטרותיהם שלהם, אם לשם הגשמה עצמית או אם לשם השגת שפע חומרי רב יותר.

המסקנה המתבקשת ממצב חדש שבו רובוטים מאיימים לקחת את העבודות שלנו אינה אם כן להמשיך ולהעסיק את האוכלוסיה באופן מלאכותי במלאכות מיותרות כפי שמציע עדן (טקטיקה שנראית בלוא הכי חסרת תקווה לאורך זמן במסגרת שוק קפיטליסטי). המסקנה המתבקשת היא שינוי רדיקלי במערכת הכלכלית: כזה שלוקח בחשבון שכמויות העבודה האנושיות הנדרשות הולכות ומצטמצמות, ושהדבר הנכון, מבחינה אקולוגית, חברתית, מוסרית ואנושית הוא לנסח מחדש את זכויות האזרח הגלובלי (ותהליך כזה דורש יישום גלובלי) באופן כזה שכל אדם ואדם יהיה זכאי לנתח בסיסי מתוך המורשת הטכנו-כלכלית שיצרה האנושות ושתאפשר לראשונה את קיומם הנוח של כל אזרחית ואזרח ללא צורך בעבודת הפרך שבה נענש האדם בספר בראשית.

תוצאת מהפכה הרובוטית בשוק העבודה לא חייבות אם כן להיות החרפה של היגיון השוק האכזר אשר תותיר אנושות חרבה בעלי פערי אי שיוויון מתרחבים והולכים ותפוצה חסרת תקדים של עוני. אימוץ של מודלים כלכליים חלופיים למודל הנוכחי יכול להוביל לחברה שבה בני אדם לא חייבים לעבוד, אבל נהנים משפע חומרי כתוצאה מהמיכון הגובר של העבודה.

זה המקום שבו מתגלה הבעייתיות העמוקה שמצויה בחזון של קלי. גם אם נניח שבעתיד העבודה הרובוטית ימצאו מספיק משרות לכל האנשים, וגם אם רוב האנשים יהיו מסוגלים לדלג בקלילות ממקצוע למקצוע בעוד שרובוטים לומדים מיומנויות חדשות בקצב הולך וגובר, יש בחזון הזה סיזיפיות שלא ברור מה הצורך בה. כמו שקלי כותב בחזון שלו לעולם התעסוקה בעידן הרובוטי: "הכלכלה הפוסט-תעשייתית תמשיך להתרחב למרות שרוב העבודה תעשה על ידי בוטים בגלל שחלק מהעבודה שלך מחר יהיה למצוא, לעשות ולהשלים דברים חדשים לעשות. דברים חדשים שיהפכו מאוחר יותר למלאכות רפיטטיביות עבור רובוטים."  השאלה היא כמובן למה? למה אנחנו חייבים להמשיך ולחפש עבור עצמנו דברים חדשים לעשות כדי להתקיים בכבוד? מי קבע שחברה אנושית חייבת להתבסס על נסיון נצחי להשאיר את האוכלוסיה עסוקה בניסיון להתפרנס ולהעלות את התוצר ו"רמת המחיה" עוד ועוד, כאשר הדבר שיעלה את רמת המחיה יותר מכל דבר אחר הוא דווקא יותר בטחון כלכלי, פנאי וחופש לאוכלוסיה כולה?! הפתרון הנכון מבחינה אנושית, חברתית, תרבותית ואקולוגית הינו הכרה בכך שהגענו לשלב שבו אנחנו מסוגלים לספק בנוחות את צרכיהם הבסיסיים של כולם, ואף הרבה יותר מכך, ושכעת יכולה האנושות סוף סוף להתמקד בלהקדיש את מרצה לתיקון המרקם האנושי, החברתי התרבותי והאקולוגי.

s

קראו מהממשל לשאוף ל-100% אבטלה. הייפיז.

וזה מחזיר אותי 50 שנה אחורה, לשנות השישים, לעידן אבוד שבו נתפסה העליה המתמדת ברמת החיים ובשעות הפנאי כנתון וחוק טבע כמעט. נביאי חברת הפנאי והשפע של אותה התקופה נבאו, על בסיס המגמות שהיו קיימות בזמנם, עולם שבו מספר שעות העבודה הממוצע הולך ויורד, בזמן שהשפע החומרי הולך ומתעצם עד כדי העלמות מוחלטת של מושג העבודה. תחזיות אלו היו מבוססות על מגמות חברתיות בנות אותה התקופה. בשנות השישים נדמה היה שהחברה המערבית נהנית משפע חומרי הולך וגובר ותנאים סוציאלים משופרים, תוך כדי שכל עובד נדרש לפחות ופחות שעות עבודה, ותוך כדי שהכלכלה משגשגת. באותה תקופה נהוג היה לדבר על "כיסי עוני" – כאילו שעוני היא תופעה נכחדת, שמתרכזת במובלעות שעומדות אוטוטו להעלם. אי אפשר להבין את הצלחת תרבות הנגד הפסיכדלית של שנות השישים על  אידאולוגיית ה-Turn On, Tune in & Drop Out מבלי להבין שזו תודלקה על ידי השפע הכלכלי של אותה התקופה, שאפשר לאנספור צעירים לפרוש מהמרוץ החומרי מתוך בטחון שלא ייקשה עליהם להמשיך להתקיים בנוחות גם בשולי החברה, בלי לעבוד. קבוצות מהפכנים פסיכדלים בני התקופה ההיא כמו הדיגרס והייפיז טענו שעודפי הייצור של התרבות הפכו כבר גדולים כל כך שהשוליים החברתיים יכולים להתקיים מהם בנוחות מבלי להדרש לעבוד, ומבלי שיחסר משהו למישהו. הם הפיצו את רעיון ה-FREE שבמסגרתו העודפים של החברה הופצו בצורה חופשית: מזון חופשי, בגדים חופשיים ואפילו כסף חופשי. הייפיז, למשל, הציעו לשנות את מטרות הממשל מ-0% אבטלה ל-0% אחוזי תעסוקה או 100% אבטלה: עולם שבו כולם יהיו חופשיים מהעבודה ויוכלו להקדיש עצמם להגשמת הפוטנציאל ההתפתחותי שלהם.

חזון פסיכדלי לעידן הרובוטי הפוסט-תעסוקתי

התקוות של הסיקסטיז התרסקו מאז על שרטון היסטורי בדמותו של עולם עם אוכלוסיה גדלה שנאלצת לעבוד מסביב לשעון, ורמות אי שיוויון גדלות. אפשר להתווכח על הסיבות לכך (הצעתי למעלה כמה אפשרויות), אבל הסימנים מתרבים לכך שההתפתחויות הטכנולוגיות בנות ימינו מקרבות אותנו להזדמנות היסטורית שתאפשר את ההגשמה של הנבואות הללו מאמצע המאה העשרים, וזו סיבה אחת שכדאי לחזור אל השיח של הסיקסטיז על חברת השפע העתידית.

אחת השאלות הקשות של עידן השפע הייתה מה יעשו בני האדם עם כל הזמן שיעמוד לרשותם. אתיקת העבודה הפרוטסטנטית מגדירה את האדם באמצעות העבודה שבה הוא עוסק ומציגה את העבודה כערך בפני עצמו. על עוצמתה של עמדה זו בחברה שלנו ניתן לעמוד מהדיונים הציבוריים על הסכנה הפסיכדלית של שנות השישים – דיונים אלו התמקדו לעיתים מזומנות בטענה שהפסיכדלים יצרו דור חדש של עצלנים, חסרי שאיפות חומריות ותמריץ לעבודה. הטענה הזו ניזונה מבדל אמת מסוים. חומרים פסיכדלים גורמים למשתמשים בהם למצוא יותר עניין וסיפוק בהתפתחותם האישית, במערכות היחסים הקרובות אליהם, ובמקסום של חווית הקיום האנושי. על רקע זה העיסוק בשפע חומרי נסוג לעיתים אל הרקע. אלא שהתכונות הללו של הפסיכדלים עשויות  להפוך אותם לחשובים במיוחד עבור עידן הפוסט-תעסוקה.

אחת השאלות שחזרו ועלו בדיון של שנות השישים על עידן השפע המתקרב הייתה, מה תעשה האנושות בכל הזמן החדש שיתפנה לידיה. נביאי הזעם הזהירו מפני השעמום הצפוי כמו גם מפני ההתמכרות לתענוגות שטחיים. הם הזהירו כי חיים ללא צורך בעבודה יגרמו לדיסאוריינטציה באוכלוסיה שלא יודעת כיצד להעסיק את עצמה ומה לעשות בפנאי רב כל כך. וכאן בדיוק, טענו חלק מחסידי החוויה הפסיכדלית, עשויה להתברר החשיבות של הפסיכדלים בחברה מתקדמת של פוסט תעסוקה. חומרים פסיכדלים מגדילים בקרב צרכניהם את העניין בעולם החוויה האישי שלהם, בהתפתחות אישית וחווית החיים כמסע. באופן זה, הם יכולים להיות מרכיב מרכזי ונחוץ בתזונה התודעתית של אנושות שנדרשת להגמל מההרגל להגדיר עצמה באמצעות עבודה וצרכנות. באקונומיסט כותבים שמהפכת הרובוטיקה המתקרבת תשחרר אנשים  להקדיש עצמם לכתיבת שירה ולחינוך ילדים מקבוצות אוכלוסיה מוחלשות "למרות שאל לנו להיות מופתעים אם רוב האנשים ישתמשו בזמן שיתפנה להם על מנת לשחק במשחק הוידאו החביב עליהם." הפסיכדלים יכולים להיות מרכיב הכרחי בתוכנית שמטרתה לסייע לאנשים למצוא בחיים משמעות שאינה נגזרת של עבודה וצרכנות.

 הנבואות הקודרות על הפוטנציאל ההרסני שעשוי להיות לצמיחת הרובוטיקה עבור הכלכלה והחברה (בין השאר) עשויות בהחלט להתברר מוצדקות, וזו סיבה אחת טובה לחפש אלטרנטיבה שתהפוך את הסיוט הרובוטי לחלום. החברה הפוסט-תעסוקתית הפסיכדלית תהיה החברה ההומניסטית הראשונה בהיסטוריה: הראשונה שבה בני אדם יכולים להתפנות מעבודה משעממת ומאבק משאבים הרסני, ולהקדיש את עצמם להגשמתם האישית ולתיקון העולם.

 חג חירות שמח.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טל מרדכי  On 21 באפריל 2014 at 12:49

    יפה מאוד!
    אהבתי.

    הייתי שם, במקומך, יותר דגש על העובדה שהאפשרויות אליהן מתפתחת התרבות הטכנולוגית-רובוטית תלויה בבסיסה במבנה ובשיטת הכלכלה. ובהתחשב בכך שדוגמא ייצוגית לכלכה של ימינו תהיה הפיטורים של עובד שרובוט החליף אותו – במקום רווחה ותנאים טובים יותר לאותו עובד (שכעת מישהו אחר, בזול, עושה את עבודתו) – אז לא נהייה מופתעים כשנראה שהפנאי של האדם המערבי בעצם הולך ומתמעט.

    כמו כן, סלח לי על ההערות – כתבת : "בשנות השישים נדמה היה שהאנושות נהנית משפע חומרי הולך וגובר ותנאים סוציאלים משופרים, תוך כדי שכל עובד נדרש לפחות ופחות שעות עבודה, ותוך כדי שהכלכלה משגשגת."
    לא הייתי מכליל את כלל האנושות במצב של ארה"ב בשנות ה-60.
    זה ממש לא מייצג את האנושות.

    יתרה מזאת, אם כבר המצב של ארה"ב – כלולה בתוך זהה תרבות מלחמה ורמיסה שהביאה לשגשוג היסטרי בקרב העולם המערבי. לא שגשוג נורמאלי. אלא שגשוג על בסיס של ניצול גניבה ועבדות.

    תודה!
    טל.

    • tehilha  On 21 באוגוסט 2014 at 22:38

      עידו, לא הצלחתי לסיים את המאמר המורכב. מה שקראתי, קראתי בעיון וארחיב על נקודה ספציפית אחת.

      אמרת: "כאילו שייטב למישהו אם הקופאית מהסופר תאלץ לעמוד שעות ארוכות מאחורי הקופה במקום שעבודתה תעשה באופן אוטומטי והיא תוכל להקדיש את עצמה לחייה האישיים",

      ראשון- על איזו קופאית אתה מדבר? זו שעובדת ברשת גדולה והיא חלק מעשרות עובדים מכאניים שמשרתים כל יום אנשים אקראיים, או זו שבחרה חיי קמעונות – "קִמְעוֹנָאי מי שעיסוקו מכירה בכמויות קטנות, שמוכר קמעה קמעה, שמוכֵר ליחידים" – זו שתורמת לקהילה קטנה של אנשים, אבל יש לה סיפוק כי היא יודעת כמה היא חשובה בשבילם, כמה הם מסתמכים עליה והיא נותנת חווית קניה אמיתית.

      שנית- מהם "חיים אישיים" שהיא אמורה להקדיש עצמה אליהם? האם אתה מבין ומכיר את הטבע האנושי? העבודה היא גם חיים אישיים ואפילו חלק גדול בהם, כשהעבודה היא בתוך קהילה ויש לה משמעות לאנשים אחרים סביבך. יש אנשים שחיים עם צורך עז לתרום לסביבה שלהם, מה הם יעשו בבית עם "חייהם האישיים"? הם עלולים להתאבד מחוסר משמעות לחייהם. צריך להבין לעומק את הטבע האנושי לפני שמכניסים שינויים קיצוניים כל כך בסדרי העולם, האדם אינו יכול לשבת כל חייו ולהתעסק בעצמו, הוא יימאס בזה מהר מאוד וההשפעות יכולות להיות ממש לא טובות, גם על עצמו וגם על הסביבה שלו. דבר נוסף – אנחנו צריכים קצת סתמיות בחיינו, עבודה סתמית שתנקה לנו את הראש מידי פעם. אנחנו צריכים קצת אינטראקציה עם הסביבה כדי לחזק את יחסי האנוש שלנו כדי שלא נשקע בעצמנו יותר מידי
      אנחנו צריכים להבין שהטבע עם כל הפשטות שלו, יודע מה הכי טוב בשבילנו, כי הוא יצר אותנו.
      ולהבין שגם לטכנולוגיה יש גבול טעם טוב.

  • רוני ה.  On 21 באפריל 2014 at 12:51

    שתי נקודות שלא התייחסת אליהן:
    א) יש הוגי דעות כמו קורצוויל (כך לפחות שמעתי פעם מפי תלמידו ינקי מרגלית) שטוענים שהאנושות תתחלק לשני מעמדות – אדם עליון ואדם תחתון. "האדם העליון" יהיו בעלי ההון (שירשו אותו או שהצליחו להשיג אותו באמצעים שונים) אשר יחיו ברמת חיים גבוהה, ויותר מזה – ברמת ידע גבוהה, בעוד שהאחרים (אולי רוב האנושות) יחיו בבורות ובניוון.
    ב) אתה מציב את הפסיכדליות כפתרון אפשרי לאנשים חסרי התעסוקה של העתיד. אבל נדמה לי שזה פתרון לדור אחד בלבד – אנשים שלחברה אין צורך בהם מאבדים בהדרגה את הרצון לחיות ואת הרצון להוליד ילדים. האם לדעתך יכול להיות שההשלכה של חוסר התעסוקה תהיה הצטמצמות החברה האנושית?

    • Ido Hartogsohn  On 21 באפריל 2014 at 13:11

      היי רוני,
      א) אני חושב שאצל קורצוויל ההבדלה היא בין מי שירצו לקחת את הצעד ולהפוך לטרנס אדם לבין אנשים שיבקשו לשמור על האנושיות בגרסתה המוכרת. אבל אפילו אצל קורצוויל שאינו מהפכן חברתי בשום צורה, החזון הוא שזה יהיה זמין לכולם, ובטח לא שהדבר יוביל לדרדור רמת החיים של מי שבוחרים להמנע מלהפוך לטרנס-אדם היפותטי שכזה.
      המאמר לא עוסק בשאלת הטרנס-הומניזם, אבל בכל מקרה, כמובן שהדעה הננקטת כאן היא שהפירות של ההתפתחות הטכנולוגית הכלל אנושית צריכים להיותזמינים לכל ובשיטה כלכלית אחרת אין סיבה שהדבר לא יהיה כך.
      ב) לא הבנתי למה הפסיכדליה היא פתרון לדור אחד בלבד. במאמר מוסגר הוסיף שהיא רק חלק מפתרון כללי יותר שנועד לפתח את מה שברטנרד ראסל כינה "מיומנויות פנאי" (ראה על זה במאמר של הכלכליסט). אנשים מולידים כבר היום הרבה פחות אנשים מפעם, אבל אני לא חושב שאדם שלא נידון לכלות זמנו בעבודה אמור להרגיש פחות רצון לחיות או לעשות ילדים, אם כבר להפך – יש לו יותר בשביל מה לחיות ויותר זמן ואמצעים לגדל ילדים. הסיבה שאובדן עבודה מעורר כיום תופעות מהסוג שציינת הוא המרקם הכלכלי שבמסגרתו זה קורה, אובדן היכולת להתפרנס והסטיגמות הקיימות כלפי אנשים שאינם עובדים.

      • רוני ה.  On 21 באפריל 2014 at 13:24

        תודה עידו, התיעוד של ירידת רצון החיים אצל אנשים שהחברה אינה צריכה אותם מגיעים מדיסציפלינות אחרות – בעיקר מהיסטוריה ומפסיכולוגיה. אינני יכול להוכיח אותם במסגרת זו, אבל אני חושב שהם מבוססים די טוב במחקר המדעי. העובדה שאנשים מולידים כבר היום פחות ילדים מבעבר – בעיקר במדינות המפותחות – היא סוג של הוכחה לזה. זה לא נובע מסטיגמות, אלא לפי הבנתי מהמהות החברתית של האדם כיצור ביולוגי.

        • Ido Hartogsohn  On 21 באפריל 2014 at 13:29

          רוני, אני בטוח שהדברים הללו מבוססים היטב, אני רק טוען שהם מבוססים על חיים ללא עבודה במסגרת חברה שבה עבודה היא תנאי לקיום, וחשוב מכך, שבה עבודה היא ערך בסיסי ואנשים ללא עבודה סובלים מסטיגה חברתית. בני אדם חיו מליוני שנה בלי מושג של עבודה, ולדעתי הם מסוגלים להסתדר יופי גם היום ולהעריך את החיים שלהם בלי שייכפה עליהם לבצע עבודה חסרת השראה כדי להתקיים.

          • רוני ה.  On 21 באפריל 2014 at 13:34

            לא דיברתי בהכרח על עבודה. הצורך באדם יכול להיות כמו הצורך שיש בסבתא שתשגיח על הנכדים או הצורך בכוהני דת שיעזרו לקרב את המשיח. הטענה היא שהפסיכולוגיה של האדם דורשת שתהיה לו מטרה *חברתית* (לאו דווקא תעסוקתית) כדי שימצא טעם בחייו.

            • Ido Hartogsohn  On 22 באפריל 2014 at 7:37

              וזה בדיוק האתגר שעליו אני מדבר בחלק האחרון. אנשים יצטרכו למצוא משמעות בחיים החדשים שלהם. זה עשוי להיות קשה לחלק בתחילה, אבל זה מאוד מאוד אפשרי – גם בלי עבודה לתלות בה את הזהות שלנו.

  • Ido Hartogsohn  On 21 באפריל 2014 at 12:54

    טל, תודה על ההערות.
    אתה צודק בהערה שלך לגבי שנות השישים. תיקנתי בהתאם.
    לגבי ההערה הראשונה, עלי להודות שלא הבנתי מדוע כשעובד אנושי מוחלף במכונה במסגרת כלכלה קפיטליסטית אין מה להיות מופתע שהפנאי של האדם במערב הולך ומתמעט לשיטתך.

    • טל מרדכי  On 21 באפריל 2014 at 13:03

      לגבי הערתה של רוני, יכול להוסיף מעבר לעניין של מעמדות על בסיס הון – כמו ששטיינר הצביע – שהאנושות תתפלג ממש לזנים של חיה-מכונה ואנוש. לגבי החיה מכונה, אנחנו כבר יכולים לראות יכולות אנושיות בסיסיות שמוחלפות על ידי מכשור כזה או אחר. ועם ההתפתחות של הטכנולוגיה הביולוגית אפשר לדמיין יותר ויותר איך האדם הופך פחות מודע לעצמו מכיוון שמכונה מחליפה את התפקוד שלו (למשל מערכות ד.נ.א שיפתרו לאדם מחלות עוד לפני שהוא בגלל ידע שיש לו אותם…לעומת אדם שעושה עבודה פנימית ומשתמש במחלות שלו כבדרך להכרה עצמית והתפתחות אישית – הפסיכדלים – :)* )

      לגבי ההערה הראשונה שלי, עידו – התכוונתי סה"כ לומר שהדברים האלו תלויים באופן ברור במי שולט בהון. כלומר – במבנה הכלכלי.
      הדוגמא לכך שאדם שמחליפה אותו מכונה והוא מפוטר – מתמצתת בעיניי את אופן הפעילות של המבנה הזה.
      במקום, במצב נכון יותר, שאדם שמכונה מחליפה אותו אמור היה לזכות ברווחה. בהעלאה בתנאים. לא בהרעתם.

      לא מחדש, רק חשבתי שזה נקודה חשובה ומרכזית כשחושבים על כיוון התפתחות הדברים.
      ככה לפחות אני מבין. מתוך מה שקיים כיום.

  • א.ב.  On 21 באפריל 2014 at 15:07

    הזכרת בריסטים רובוטיים, מה שהזכיר לי בדיחה מפורסמת:
    בבר אחד הציבו בריסט רובוט שהיה משוכלל בצורה לא רגילה, שיכול היה לנהל שיחת רעים עם הקליינטים לפי עניינם.
    איש אחד שמע על כך ופנה לבר לבדוק את העניין. שואל אותו הבריסט הרובוט למנת המשכל שלו, והאיש כדי לנסות אמר לו 150.
    ישר הבריסט הרובוט התחיל לדבר אתו על ספרות גרמנית ופיזיקה גרעינית וכו׳.
    למחרת חזר האיש, והפעם אמר לבריסט שמנת המשכל שלו היא 80.
    התחיל הבריסט לנהל אתו שיחה על כדור רגל ואוכל וכו׳.
    ביום שאחרי זה חוזר האיש, ולשאלת הבריסט הרובוט הוא עונה שמנת המשכל שלו 40.
    הבריסט טופח לו על השכם ואומר:
    אז מה יה אחי, מצביעים הפעם שוב ביבי…

  • YAY  On 21 באפריל 2014 at 15:34

    מרתק לאללה ונאמר אמן.

  • יערה  On 21 באפריל 2014 at 16:51

    עוד לא היה לי זמן ממש להתעמק בכתבה אבל הבלוג הזה:
    http://www.thelightsinthetunnel.com

    עוסק בנושא בצורה רצינית ומעניינת ובהחלט שווה גם לקרוא את הספר שהוא כתב ומציע להורדה בחינם

  • זוהי הודעה אוטומטית  On 24 באפריל 2014 at 9:46

    כתבה זו עברה בדיקת איות ע"י מחשב שלעולם אינו טועש.

  • יוסי  On 26 באפריל 2014 at 4:26

    אחת ההחמצות הגדולות של חיינו היא שחיינו בטרם עידן הרובוטיקה. כמי שמאמין בזה, אני חושב לעיתים על דרכים בהן הרובוטיקה לא תגביר את העוני. בהקשר הזה, נדמה לי שהטיעון הכי טוב שלך הוא שעולם שבו יש אחוז מובטלים אדיר הוא עולם מאוד לא בטוח ומאוד לא נעים לרוב בני-האדם.
    מצד שני, היה אפשר להשתמש בטיעון דומה כדי לטעון שלא יתכנו דיקטטורות, ובכל זאת מאוד קשה לאזרחי דיקטטורות להפסיק להיות אזרחי דיקטטורות. זאת כנראה משום שהדיקטטורה בנויה על היררכיה רבת שכבות, ובכל שכבה בעל הכוח (היחסי) מנסה לשמר את הסדר החברתי הקיים.

    אחד הפתרונות שאני משתעשע איתם הוא שחברות לא יוכלו להיות בעלים של רובוטים, רק בני-אדם. ויהיה מספר מוגבל של רובוטים שכל אדם יכול להיות בעליו, כך שכדי להעסיק מספיק רובוטים, חברה תצטרך להעסיק יותר בעלי רובוטים. נהג המונית לא ינהג במונית, אבל הוא יהיה אחראי לחמש-שש מוניות רובוטיות. איכות החיים תעלה כי יהיו הרבה יותר מוניות בעולם, הרבה יותר עובדי נקיון, פועלים וכד', אבל הם יהיו רובוטים והיו בבעלות של אזרחים מן השורה.

    לדוגמה, נגיד שבישראל כל אזרח יוכל לקבל שליטה על שישה רובוטים. הוא יוכל לשלוח שלושה מהרובוטים האלו לעבודה (הוא יהיה אחראי על תחזוקם, כנראה) ועוד שלושה יהיו המשרתים שלו. יעבדו בנקיון הבית, שליחויות, בדיקות רפואיות שלו, אולי קצת סקס. הם יקבלו מעט כסף, אבל הוא גם יזדקק למעט כסף, כי יוכל להדפיס את הרוב במדפסת תלת-ממד או פשוט לבקש מהרובוטים שלו שיעשו כל שירות בשבילו (כל רובוט יוכל להוריד אפליקציה שתתן לו עוד ועוד התמחויות: שרברבות, חשמלאות, רפואה, שטיפת כלים, מין אוראלי).
    זו יכולה להיות חברה שבה איכות החיים של כל בני-האדם תהיה גבוהה מאי-פעם, רבים יקדישו כמה שעות ביום לניהול הרובוטים שלהם, ואת שאר הזמן ליצירה וקליטה של טקסטים, בין אם במסגרת של אומנות, או תקשורת עם הזולת ובהנאות חומריות (אוכל, מין, מוזיקה).

    זו תהיה אוטופיה, לפחות עד שהאנושות תגיע למסקנה שכבר קשה להבחין בין רובוטים לבין בני-אדם, ולכן גם לרובוטים מגיעות זכויות.

  • lfs indir  On 26 ביוני 2014 at 18:32

    מרתק לאללה ונאמר אמן.

  • איתמר  On 30 בינואר 2016 at 14:57

    בהחלט מרתק, כתוב טוב. אך יש לי מספר תהיות:

    ראשית, איזה אינטרס צריך להיות לבעלי הכוח והידע והעושר לחלוק אותו עם שאר הציבור, כאשר בעקבות המהפכה התרחשת כוחם רק יתעצם לעומת כוחם היום, הם יהיו ממספיק חזקים כדי לא לאפשר למהפכה כלכלית מדינית כזו להתרחש.

    ומוסרית, אתה גוזל מהמפתחים (מהנדסים ומתכנתים וכו'), שהשקיעו את חייהם ביצירת הרובוטים הללו וקוצרים את פירות עבודתם כעת, את המגיע להם. ועבור מי? סתם אנשים שלא עשו דבר כדי להנות מעבודתם הקשה של המפתחים. לא כתוב בשום מקום שהם צריכים להיות ערבים כלכלית לשאר אוכלוסיית העולם בעיה שלהם, שיחזרו להיות חקלאים.

    איך אתה מתגבר על שני הקשיים הללו בתיאוריה שלך?

    • Ido Hartogsohn  On 31 בינואר 2016 at 9:49

      היי איתמר,
      אולי חלק מהאינטרס הוא בעולם שבו כל המלאכות נעשות על ידי רובוטים וכל ההון נצבר על ידי בעלי האמצעים הרובוטיים הללו אין לאנשים עבודה ולכן אין מעמד צרכני ואין מי שיהנה מפירות הקפיטליזם ויתמרץ אותו. לכן הקפיטליזם הוא בלתי אפשרי במסגרת כזו.
      מעבד לזה חלק מאותם בעלי כח, ידע ועושר עשויים לחוש שלא בנוח לחיות בעולם שבו קומץ עשירים ככורח שולטים בהכל בעוד שכל שאר האנושות הודרה לחיי עוני וניוול. סימנים ראשונים לכך אפשר לראות בכך שכל מיני עשירים כאלה כמו גייטס, באפט וצוקרברג תורמים את מרבית הונם לצדקה.

      מבחינה מוסרית אני ממש לא חושב שיש כאן משהו נגז מהמהנדסים והמפתחים. קודם כל, תאגידים בינלאומיים הם אלו שגוזלים מאנשי טכנולוגיה את הזכויות על המצאות ופיתוחים שעשו בזמן העבודה ולוקחים לתאגיד את הזכויות, כך שזה לא שהזכויות הללו היו בידיהן קודם. ב', האנשים הללו מתוגמלים טוב מספיק גם ככה. גם אם מישהו פיתח טכנולוגיה אני לא חושב שיש סיבה שיהיה בו הון גדול פי מליונים משל אנשים אחרים שלא פתחו דבר כזה – מה גם שהמבנה של החברה הטכנולוגית שלנו הוא כזה שמעט מאוד אנשים יהיו מי שמפתחים דבר כזה. מעבר לזה, צריך גם לומר שחוקי הפטנטים הפכו כבר מזמן למשהו שחונק המצאה ופיתוח יותר משהוא מעודד אותו. ראה כאן למשל:
      http://www.thestraddler.com/201514/piece9.php
      צריך לקחת בחשבון שאף אחד פה לא יצר את מה שיצר מריק. שום דבר מההמצאות של סרגיי ברין, מרק צוקרברג או סטיב ג'ובס לא היה אפשרי לולא אלפי שנים של תרבות ויצירה אנושית בכל התחומים (משפה ומתמטיקה, ועד תיאוריות מחשוב, ופיתוחים בתחום הכריה, והבניה והניהול). זוהי המורשת התרבותית-טכנולוגית של האנושות. וכל אחד מהאנשים הללו נתמך על ידי הרשת הזו וניתן לטעון שהחובה שלו לתת לה חזרה – אם היה בר מזל מספיק שתוגמל בצורה נדיבה כל כך על ידי התרבות.
      צריך לזכור שטים ברנרס לי המפתח של האינטרנט ויתר על הזכויות על המצאתו ובזכותו האינטרנט הוא חופשי ופתוח לכל. זהו המודל שאנחנו צריכים לשאוף אליו והאנשים שאנחנו צריכים לשאת על נס, במקום עוד יזם שמצא דרך להפוך למונופול

      כל טוב,
      עידו

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: