טכנומיסטיקה

מספר מחברי מועדון החשישאים. 1843.

כשכבשו חייליו הצרפתים של נפוליאון את מצרים ב-1798 נתקלו במנהג מקומי שמיהר ללכוד את תשומת ליבם: מאכל חשיש. החומר הירקרק שמופק מהשרף של צמח הקנביס הפך במהרה לפופולארי אצל החיילים המשועממים והמחפשים שעשוע כלשהו על מנת להעביר בו את זמנם. מצרך החשיש הפך נפוץ מספיק בשורות הצבא הצרפתי כדי שתצא פקודה האוסרת על השימוש בו. כמובן שרובם המכריע של החיילים לא שם ליבו לפקודה זו, והמשיכו לצרוך את החומר. כשחזרו החיילים לצרפת הם הביאו איתם את המנהג.

הסם החדש, שהסיפורים עליו יצאו למרחוק, עורר התעניינות רבה בחברה הצרפתית של אמצע המאה התשע עשרה. קצת כמו ארצות הברית של שנות החמישים והשישים, צרפת הפוסט-נפוליאונית הייתה מצויה בהתפכחות כואבת מהעידן הרציונאלי וההרס שנזרע בחסותו ברחבי אירופה. העניין של הרומנטיקה והתנועה הדקדנטית בחלום ובאי-רציונלי, הובילו אמנים ויוצרים רבים להתעניין במצבי תודעה חלופיים. בין המשוררים והסופרים שנמנו על מועדון החשישאים, מועדון בוהמייני למאכל חשיש שפעל בפריז באמצע המאה ה-19, נמנים השמות הגדולים של הספרות הצרפתית בת התקופה, שמות כגון אלכסנדר דיומא, אונרוה דה באלזאק, שארל בודלר וויקטור הוגו. למעשה רוב הסופרים הללו לא התנסו בחשיש יותר מפעמים ספורות, ורק על מנת על מנת לספק את סקרנותם. בין היחידים בחבורה זו שהתנסו בחשיש יותר מפעמים ספורות היו תאופיל גוטייה והפסיכיאטר ז'אן ז'וזף מורו, חלוץ המחקרים הפסיכיאטרים על חומרים פסיכדלים, שסיפורו ראוי למאמר נפרד.

כך או כך, הסיפור של הפסיכונאוטים הפריזאים בני המאה התשע עשרה מעניין משום שהוא מייצג את הפגישה הראשונה של התרבות המערבית המודרנית במשני תודעה פסיכדלים וניתן ללמוד ממנו רבות על הגישות שימשיכו ויתפתחו בהמשך בחברה המערבית לגבי משני תודעה פסיכדלי. (רבים מהקוראים בוודאי ירימו גבה על כך שאני מכנה את החשיש חומר פסיכדלי. על כך יש להעיר שבמינונים ובאופנים בהם צרכו אותו הפריזאים של המאה ה-19 יצר החשיש אפקטים פסיכדלים רבי עוצמה. התיאורים של החברים במועדון החשישאים שנהגו לאכול כמויות גדולות [שמונה גרם בבת אחת], הם של טריפים שנמשכים שעות ארוכות אם לא ימים שלמים ושכוללים תמורות תודעה מרחיקות לכת).

מספר מחברי מועדון החשישאים כתבו על חוויות החשיש שלהם. אלכסנדר דומה וגוסטב פלובר עשו שימוש בחשיש במסגרת עלילות הספרים שלהם. ז'אן ז'וזף מורו כתב על הנושא בספר מדעי, ואילו תיאופיל גוטייה פרסם חיבורים אישיים ופואטיים על הנושא. עניין מיוחד ניתן למצוא בכתביו של המשורר והמסאי הצרפתי הנודע שארל בודלר על תימת החשיש, בעמדתו בעניין החשיש ובקשר בינה לבין עמדתו בסוגיית היין.

כתביו של בודלר בנושא החשיש מרוכזים בכרך שכותרתו "גני העדן המלאכותיים" שראה אור ב-1860 ושתרגום שלו שפורסם בעברית בשנת 2004. הספר כולל מספר מסות שהחשובה שבהם הוא החיבור "על החשיש" בו ניתן למצוא את התיאור המוקדם הממצה ביותר להשפעות החשיש. בודלר מתאר שם באופן פואטי ומדויק למדי, ברוב המקרים, רבות מהתופעות הנוטות להתרחש בהשפעת החשיש: שינויים בתפיסת הזמן חלל, סינסתזיה ושינויים אחרים בתפיסה החזותית והשמעית, נטיה לפרצי צחוק, הקסמות מפרטים קטנים ויומיומיים, שקיעה בחלומות בהקיץ ואף תופעות מוכרות פחות כמו תחושת הקור העזה המתפשטת לעיתים בגוף, תחושת המוזרות והחשש להיות מטריד את הזולת. הטקסט של בודלר הוא אחד התיאורים הראשונים של אפקטים פסיכדלים קלאסיים שהרבה כל כך נכתב עליהם מאז, במיוחד מאז החצי השני של המאה העשרים. מה שהופך אותו לרב ערך כל כך הוא בין השאר העובדה שבודלר ביצע לצורך הכתיבה עבודת תחקיר דקדקנית שכללה קריאה של הספרות שהייתה קיימת בזמנו בנושא החשיש, וראיון עם רבים מצרכני הסם. ועם זאת, באופן מפתיע, היחס שמגלה בודלר למשחה הירקרקה הוא שמרני ודוגמטי באופן מטלטל, במיוחד כשמשווים אותו ליחס שלו אל היין.

בודלר והחשיש

תומך נלהב באיסור החשיש. שארל בודלר.

היחס השמרני של בודלר אל החשיש (שאליו הוא מתייחס כ"רעל", ו"כלי שטני") מפתיע במיוחד כשלוקחים בחשבון את הדימוי שלו כמשורר מסומם ופרוע. בערך על בודלר בוויקיפדיה העברית מצוין, למשל, שבודלר התמודד עם הדכאון שלו "באמצעות נטילת סמים כאופיום וחשיש" ושעד שנות החמישים הביטה בו הביקורת בעין לא יפה בשל  התדמית שלו כ"מסומם". עם זאת, בניגוד לתדמית המסוממת של בודלר, הוא כנראה לא עשה שימוש בחשיש יותר מפעמים בודדות. המחקר שלו מבוסס כמעט כולו על העדויות ששמע מאוכלי חשיש אחרים. אולי בעובדה זו ניתן לגלות חלק מהסיבה לעויינות של בודלר כלפי החשיש שגרמה לו לתמוך באיסורו בתקופה שבה היה עדיין חוקי:

"התוכלו להעלות על דעתכם מדינה שבה כל התושבים צורכים חשיש? איזה מין אזרחים יהיו אלו? איזה מין חיילים? איזה מין מחוקקים? אפילו במדינות המזרח, שם השימוש בו נפוץ, ישנן ממשלות שראו צורך לאסור את החשיש. למעשה אסור לאדם להתערב עם התנאים הבסיסיים של קיומו, תוך כדי התגרות בהרס שכלו ובמוות, ולזעזע את שיווי המשקל בין חושיו לבין הסביבה שבהן עליה לפעול; בקצרה, לקרוא תיגר על גורלו ולהחליפו בוודאות חדשה."[1]

החשיש הוא עבור בודלר עסקה פאוסטיאנית עם השטן. הוא רואה בצרכני החשיש עבדים, ומזהיר מתוצאות השימוש ארוך הטווח בו. במקום מסוים בחיבורו מציע בודלר לקורא להזכר במלמות', דמות הלקוחה מרומן גותי פרוטסטנטי, אשר מכרה את נשמתה עבור 150 שנים נוספות של חיים, אך מתחרטת במהרה על בחירתה ונידונה לנדוד את האדמה בחיפוש אחר מי שישחררה מעסקה זו. החשיש, כגן עדן מלאכותי, הוא שקר, גניבה בלתי חוקית של רגעי עונג ושמחה שתוצאתה הבלתי נמנעת היא עונש קשה שהטבע יטיל על החוטא. בגישה זו ניתן לגלות את אתיקת העבודה הפרוטסטנטית, ומסיבה זו משווה בודלר את החשיש לקסם – קיצור דרך שמאפשר לאדם להשיג באופנים בלתי כשרים את מה שאל לו להשיג אלא בעבודה קשה או בכלל לא. תלאות הקיום הופכות כאן אצל בודלר לאידאל והוא מבהיר כי "כל אדם הדוחה את תנאי החיים מוכר את נשמתו."[2] "ברצונו להיות אלוהים, נופל האדם במהרה, כתוצאה מחוק מוסרי שאין לפקפק בו, נמוך יותר מכדי טבעו האמיתי."[3] מצב זה, מבהיר בודלר, תקף כלפי כל משני התודעה ואף עבור "השפעותיהן המופלאות" של חומרים כמו אתר וכלורופורם.  חשיש, מסכם בודלר הוא "התאבדות איטית: כלי נשק הלח תמיד מדם והמשתוקק תמיד לירות. אין אדם רציונלי אחד היכול לחלוק על כך."[4]

בסיום דבריו מציע בודלר פסקה המדגימה את תחושהת התנשאות המדהימה שהוא מייחס בחיבורו לצרכני החשיש. כך הוא מסביר שבעוד שהמוני העם הוולגרים פונים לסמים על מנת לספק את רצונם בהתנשאות והתעלות הרי ש"אנחנו הפילוסופים והמשוררים התחדשנו בנשמותנו על ידי עבודה ומחשבה מתמידות. על ידי התרגול החרוץ של של כח הרצון שלנו והנאצלות התמידית של כוונתנו, יצרנו גן יפה באמת עבור עצמנו."[5] מונולוג האנטי-סמים הזה אף מוביל את בודלר האתאיסט לחזור אל עולם הדימויים של הדת, כשהוא טוען שהפניה שביכולתו של כל אדם לזכות בגן עדן באמצעים כשרים וטבעיים, ומכאן שאסור לו למכור את נשמתו ולפנות לפרמקולוגיה וכישוף. "מה שווה גן העדן, אם הוא בא במחיר גאולתנו הנצחית?"[6]

בודלר והיין

ההתנגדות של בודלר לחשיש ולמשני תודעה אחרים נחרצת וגמורה כל כך שהקורא עשוי להשתומם כאשר שבשלב מאוחר יותר בספר "גני העדן המלאכותיים", בחיבור על היין, נתקל הקורא בשיר הלל להשפעותיו משנות התודעה של זה. כך, בעוד שהחשיש הוא כלי שטני, אל היין מציע בודלר להתייחס כשווה בין שווים, שכן למעשה הוא ממש "כמו אדם".[7] כשבודלר כותב על יין הוא מתקשה שלא להתפייט:

"אני נשמתה של מדינתך, החצי האבירי שלה, חציה הצבאי. אני התקווה של כל יום ראשון. העבודה מעניקה שגשוג לימיך, והיין עושה את ימי הראשון שלך שמחים. כשהמרפקים על שולחן המשפחה, עם שרוולים מקופלים תמצא בי שמחה גאה ואושר אמיתי. אני אשים אור בעיניה של אישתך המזדקנת, המלווה הנצחית של צערך ותקוותיך הנושנות. אני ארכך את מבטיה ואחזיר את ברק הנעורים לאישוניה."[8]

בודלר לא מסתפק רק בלהלל את כוחו של היין אלא גם מקלל את כל שמעזים לפקפק בו: "קללה על אותם לבבות אנוכיים האטומים לסבל אחיהם והנותרים חרשים לשיר זה! [שירו של היין]."[9]  המשורר המוסרני שבשלב מוקדם יותר בספר התריע נגד הכשלון המוסרי שמציע החשיש, לועג כעת למתנזרים ליין, מאשים אותם בדוגמטיות, וטוען שכל מי שאינו שותה הינו "אימבציל או צבוע."[10]

לקראת סיום חיבורו על החשיש והיין מסכם בודלר את עמדותיו בנושא ההבדל בין החשיש והיין:

"יין מעצים את כוח הרצון שלנו; חשיש מחסל אותו. יין תומך בגופנו; חשיש הוא נשק להתאבדות. יין הופך אנשים לנעימים וחברותיים; חשיש מבודד. האחד ממריץ, השני עצלן בטבעו. (…) בסופו של דבר, יין הוא עבור אלו שעובדים והרוויחו ביושר את הזכות לשתות אותו. חשיש שייך להנאות המתבודדות; הוא הולם יותר מכל בטלנים אומללים. יין הוא שימושי ומניב פירות טובים, חשיש הוא חסר תועלת ומסוכן."[11]

אימבציל או צבוע?

אני משער שרבים מהקוראים נוחרים כעת בבוז כלפי דמותו הדמיונית של בודלר. העמדות הנחרצות שהוא מציג על חשיש כחומר מסוכן, עצלני, מתבודד וחסר תועלת ובניגוד אליו את היין כבריא, חברותי, ושימושי הינן מוטות תרבותית באופן ברור כל כך, שהן לא יכולות שלא לעורר גיחוך, בוודאי אצל מי שבקיאים בשיח לגבי אלכוהול וקנביס בתחילת המאה העשרים ואחת.

קשה להבין איך בודלר כשתיין מושבע ונלהב יכול להיות ביקורתי כל כך כלפי צרכני החשיש, ולבוז להם בהתנשאות רבה כל כך. הפסקה המסיימת של החיבור על החשיש והיין טוענת ש"קשה לראות מדוע אדם רציונלי ואינטיליגנטי ידרש לאמצעים מלאכותיים על מנת להגיע למצב של חסד פואטי, מאחר שהתלהבות וכח רצון הם כל מה שדרוש על מנת לגעת בקיום העל-טבעי."[12] האם בודלר כל כך עיוור שהוא לא רואה שזה בדיוק הדבר שלו משמש היין שאותו הוא משבח במילים נשגבות כל כך? כיצד הוא מרשה לעצמו להתנשא על צרכני החשיש כ"משורר" הנוגע בנשגב בכח רצונו בלבד, כאשר הוא מודה בפה מלא שהוא חובב הטיפה המרה?

זוהי שאלה מעניינת שמובילה אותי לסיבת כתיבת הדברים הללו. אחרי הכל, למה בכלל להתייחס לשטויות שכתב על החשיש איזה משורר צרפתי לפני 150 שנה? סיבה ראשונה שניתן לתת לשאלה זו היא עניין היסטורי. הספר של בודלר הוא אחד החיבורים הראשונים שהתייחסו לחשיש באופן רציני ומקיף כל כך, ויתכן מאוד שהוא הראשון שהשווה את השפעותיו לאלו של האלכוהול. בכך הוא טקסט חלוצי שמציג כמה מהטיעונים העיקריים שיהפכו בהמשך לאבני היסוד של הדיון על הקנביס והפסיכדלים בכלל. מעבר לכך, לבודלר יש עדיין בחוגים מסויימים תדמית של משורר מסומם ומגניב ששובר מוסכמות, תדמית שעומד בסתירה גמורה לעמדות הדוגמטיות שהוא מציג לגבי היין והחשיש בחיבורים שלו בנושא. רוב האנשים זוכרים שבודלר עישן חשיש, אבל נוטים לשכוח שהוא היה מתנגד נחרץ שלו. זו סיבה נוספת להעמיד דברים על דיוקם.

סיבה שניה, וחשובה יותר, לכתוב את הדברים הללו היא לנסות להבין למה בודלר כתב את הדברים הללו כפי שכתבם. בניגוד למשתמע מהכותרת, אני לא חושב שבודלר היה אימבציל או צבוע. לעומת זאת אני חושב שהוא נפל למלכודת פסיכולוגית נפוצה שגורמת לאנשים להלל את הסמים החביבים שלהם אבל למצוא דופי באלו שבהם אינם עושים שימוש ולטפול עליהם אנספור מגרעות.

אימבציל או צבוע. ג'ים דובין, עליו השלום.

דוגמאות לאנשים שמשתמשים באופן באופן מופרז בסמים מסוימים אבל מעקמים את האף כשאחרים עושים שימוש כלשהו (אחראי או לא) בסוגים אחרים של סמים, אפשר למצוא בשפע. דוגמה טיפוסית אחת ניתן למצוא בהרצאה המאלפת של פרופ' נאט על האופן בו חוקים אוויליים חוסמים מחקר מדעי במשני תודעה, כאשר הוא מספר על ג'ים דובין, חבר פרלמנט פריטי ו"מדען" שעשה כל שביכולתו על מנת לתקוע מקלות בגלגלים של המחקר המדעי בפסילוסיבין. דובין, שהתנגד קטגורית לכל מחקר מדעי על חומרים האסורים בחוק בגלל שהאמין שאם הם אסורים בחוק יש לכך כנראה סיבה טובה, מת שנה שעברה מהרעלת אלכוהול (סם מסוכן עשרות מונים מפסילוסיבין, על פי הספרות המדעית) לאחר לילה של שתיה מרובה. גם בודלר שהזהיר כל כך מהשפעותיו המזיקות של החשיש מת בגיל 46 לאחר תקופה של שתיה מופרזת.

אם ניתן ללמוד איזשהו לקח מהסיפור של בודלר, זה אולי לזכור שהשפעות של סמים יכולות להיות מתוארות בצורות מאוד שונות, ותלוי מאוד מי המתאר. אם הייתם שואלים סופרים ומשוררים בני ימינו על האלכוהול והקנביס, איזה מהם מסוכן לבריאות ואיזה מהם טוב לה; איזה מהם מסייע ליצירתיות ואיזה חסר תועלת עבורה; איזה סם הופך אנשים לחברותיים ואיזה הופך אותם למתבודדים – סביר למדי שהייתם מקבלים תשובות הפוכות לאלו שנתן בודלר לפני 155 שנה. השפעות הקנביס והאלכוהול לא השתנו כנראה עד כדי כך מאז, אבל המבנה החברתי שסביבן והסטיגמות החברתיות בהחלט כן. וזו סיבה נוספת, כנראה, מדוע כדאי לקחת בערבון מוגבל עמדות נחרצות מדי לגבי "ההשפעה" של חומר מסוים. עד כמה שההשפעות של סמים קבועות וידועות, במובנים רבים הן גם נזילות ונתונות לפרשנויות ולפרמטרים חיצוניים שונים – עוד סיבה להיות ביקורתיים על הדברים השונים – חיוביים או שליליים – שמספרים לנו על ההשפעות של סמים.

[1] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 734-738).  . Kindle Edition.

התרגום שלי כאן ובשאר הציטוטים.

[2] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Location 741).  . Kindle Edition.

[3] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 742-743).  . Kindle Edition.

[4] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 758-760).  . Kindle Edition.

[5] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 798-799).  . Kindle Edition.

[6] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Location 791).  . Kindle Edition.

[7] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Location 2140).  . Kindle Edition.

[8] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 2150-2156).  . Kindle Edition.

[9] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 2160-2161).  . Kindle Edition.

[10] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 2190-2193).  . Kindle Edition

[11] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 2441-2445).  . Kindle Edition.

[12] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 2451-2454).  . Kindle Edition.