בהארץ פורסם היום טור שלי בנושא האסון שהתרחש בפסטיבל נברלנד, ניסיון להעמיד אלטרנטיבה מסוימת לסוג הדיון המוגבל, קצר הרואי והמזיק שאירועים כאלה מעוררים בדרך כלל בציבוריות. לינק לכתבה באתר 'הארץ'.
ושוב סוערת הארץ בעקבות מותם של שני גברים במסיבת טבע במסגרת פסטיבל שהתקיים בצפון. סיבת המוות, כך נמסר, היא ככל הנראה סמים – אותה מלה מאיימת המציינת משפחה רחבה של חומרים הכוללים כל דבר בין סמים חוקיים כגון אלכוהול ו"רד בול", לסמים בלתי חוקיים כמו קוקאין, מריחואנה ואקסטזי. דיון כוללני במונח "סמים" דומה לדיון באסון תחבורה מבלי לציין אם האסון קשור למכונית, למטוס או לקורקינט חשמלי. אבל מכיוון שהתקשורת נאלצת לדווח ללא פרטים נוספים, כבר הוזכרו גם "סמים פסיכדליים" – וזאת למרות שהסמים הפסיכדלים הקלאסיים לא מסוגלים להוביל למקרים של מנת יתר, ופיזיולוגית לא מעמידים את המשתמשים בהם בסכנת חיים בניגוד, למשל, לאלכוהול, שהוא סם חוקי.
ושוב יתחיל המחול המוכר: כותרות מאיימות ופוליטיקאים שקוראים לסיים עם זה אחת ולתמיד, עם מסיבות הסמים הנלוזות האלה. אלא שעובדה אחת לא תוזכר גם בסבב הזה, והיא התפקיד המרכזי שיש לחוק בישראל, פקודת הסמים המסוכנים, בכך שמקרים כאלו ימשיכו לקרות גם בעתיד.
שימוש בחומרים משני תודעה היה חלק מרפרטואר ההתנהגות האנושית מקדמת דנא. הוא איפיין חברות ברחבי העולם ונחשב לצורך אנושי בסיסי. במדינות אחרות, מתוקנות, כבר הבינו שהניסיון לאסור חוויות כאלו באמצעות חוק פלילי הוא חסר תועלת ואפילו מזיק – אנשים ישתמשו בסמים בכל מקרה. המלחמה בסמים לא הצליחה לשנות את העובדה הבסיסית הזו, אלא רק לעורר שוק שחור, עברייני ובלתי מפוקח היוצר שורה נוספת של סכנות החמורות מסכנות הסמים עצמם. הדרך היחידה להפחית מהסיכון הקיים הוא באמצעות חינוך לשימוש נבון ואחראי, שכולל בין השאר מידע על כמויות, שילובי סמים מסוכנים, ועידוד לתרבות של אוריינות פרמקולוגית הכוללת היכרות עם הסכנות והדרכים לצמצם אותן.
בפורטוגל, מדינה שביצעה כבר בתחילת שנות האלפיים דה-קרימינליזציה של כל סוגי הסמים ועברה לגישה של הסברה, חינוך ומניעה, שיעור השימוש בסמים נותר מהנמוכים באירופה, ואילו שיעור מקרי ההתמכרות ומנות היתר צומצם דרמטית. במסיבות הטבע שם, ניצבים דוכנים של ארגונים המחלקים חומרי הסברה ומבצעים בדיקות שטח, שמטרתן לבדוק את תכולת הסמים הנמכרים. ואילו אצלנו אותן ערכות, שתפקידן לסייע לחוגגים לוודא שהסמים שקיבלו הם מה שחשבו שקיבלו ולא חלילה משהו אחר ומפוקפק שמעמיד אותם בסכנה, אסורות בשימוש.
המשטרה מצדה מתמקדת בגביית עלויות מופקעות מהמארגנים לצורך מימון נוכחות משטרתית אימתנית. זו תורמת בעיקר לתחושות חרדה ומצוקה נפשית בקרב משתתפים, החוששים מהיתקלות עם המשטרה, אך אינה מסייעת במאום לצמצום הסכנות הקיימות. ארגונים כגון "אנשים טובים" ו"חוף מבטחים" עושים עבודת קודש בטיפול במי שעוברים חוויות מאתגרות עם חומרים פסיכדליים (כלומר חוויות פסיכולוגיות מאתגרות, ולא כאלו הדורשות התערבות רפואית) ומשיגים תוצאות מרשימות. אולם פעילותם היא טיפה בים בתרבות השרויה בבולמוס צרכני, שהשתלט גם על רבים מהמשתמשים בסמים.
לא ניתן לבטל לחלוטין את הסכנות שבשימוש הציבורי בסמים, כפי שלא ניתן לבטל לחלוטין את הסכנות הקיימות בכביש. השיח הרדוד והמתלהם בנושא "סמים" אינו תורם לטיפול בנזקיהם. למעשה, הוא רק מבטיח שכשהמקרה הבא יקרה, שוב נהיה עדים לאותו מחול האשמות צפוי מראש. עבור מי שמעוניין במניעתם של המקרים הבאים, האופציה היחידה היא שינוי מהותי בשיח הציבורי, ומעבר מגישה של ענישה וטמינת ראש בחול לגישה של חינוך, מידע, הסברה, ומתן כלים לציבור.
ד"ר הרטוגזון הוא סוציולוג והיסטוריון של סמים משני תודעה
טכנומיסטיקה 
תגובות
הלוואי. פשוט הלוואי.
אני פשוט כל כך מסכים עם הגישה הזו.
הייתי רוצה לראות את המאמר הזה ארוך ומפורט יותר, מרחיב בטענות המועלות, אבל מכיר את קוצר הסבלנות של הציבור היום לטקסטים ארוכים ומפורטים.
תודה לך על הגישה החכמה והמחכימה הזו.