טכנומיסטיקה

מפרסם כאן את הביקורת הזו שלי על הספר האחרון של מייקל פולן, שהתפרסמה במוסף הספרים של הארץ בשישי האחרון.

 הספר החדש של מייקל פולן: איך לשנות את דעתך מסמל, יותר מכל אירוע תרבותי אחר בעשור האחרון, את החזרה של התרפיה הפסיכדלית למדע ולשיח הציבורי. אחרי חמישים שנה של טאבו מדעי שמנע מחקר בנושא, חומרים פסיכדלים עומדים בעשור האחרון במרכז של שיח מחקרי וציבורי הצומח במהירות ונמצאים כיום מרחק שנים בודדות מהרשאה חוקית. במסגרת הקאמבק המתוקשר והלא צפוי הזה של הפסיכדלים נוצר לו גם שוק צנוע לספרים העוסקים בנושא. אלא שהספר החדש של מייקל פולן הוא הרבה מעבר לעוד ספר בנושא. הוא ספר שמחזיר את התחום לעמדה בולטת ומרכזית שכמותה לא זכורה מאז אמצע המאה שעברה.

הסופר היהודי הניו-יורקי עטור הפרסים ורבי המכר נחשב לאחד מכותבי המדע הבכירים של דורו, וכבר נבחר לרשימת 100 המשפיעים של מגזין טיים. אלא שכעת, פולן, שעסק עד כה בתחומים כמו מזון, חקלאות וארכיטקטורה עובר, ללא התראה מוקדמת, לכתוב ספר בפרופיל גבוה על המדע הפסיכדלי החדש; והחוויה הפסיכדלית שהתקיימה בחמישים השנה האחרונות בשוליים, כתחום העניין של יודעי-דבר ומשוגעים לדבר, מוצאת עצמה לפתע במרכז תשומת הלב של אאוטסיידר כמו פולן.

הספר של פולן, שילוב יוצא דופן בין היסטוריה של המדע הפסיכדלי לספקולציות פילוסופיות ויומן מסע אישי, הוא כנראה התוספת החשובה ביותר מזה שנים לארון הספרים הפסיכדלי, שלמרות הצמיחה בשיח על הנושא חסר עד היום מבוא מאיר עיניים, קולח, מאוזן ומשכנע שיגשר על הפער בין תת התרבות הססגונית והאקסצנטרית לפרקים שהתפתחה סביב הפסיכדלים לבין הקורא הסביר המעוניין להבין מה הסיפור בלי שידרש לבלוע מנה גדושה מדי של ז'ארגון ניו-אייג'י, תיאוריות קוסמלוגיות פרועות או דיונים ארכניים בנוהגי השמאניזם של שבטים דרום אמריקאים נידחים.

איך לשנות את דעתך עונה על הדרישה הזו, ואין זה דבר של מה בכך בהתחשב בכך שפולן עצמו היה בור לחלוטין בנושא הפסיכדלי עד לפני שנים מעטות. אלא שפולן הופך את החסרון ליתרון והעמדה שלו כאאוטסיידר לתחום, וכמי שיושב על הקווים, גם מקנה לו אמינות שמשרתת אותו היטב ככותב ומאפשרת לו לצאת למסע שהוא כנה ומרתק לא פחות משהוא מהורהר ופילוסופי. פולן לא ממציא שום דבר חדש בספר שלו, אבל הוא מצליח לבצע סינתזה פופולרית ומשכנעת של כמה מהתיאוריות הבולטות שצצו במחקר ובתרבות הפסיכדלית, ולהעניק ערך מוסף הגותי וספרותי שמותיר את הקורא מסופק.

לנער את כדור השלג הנוירולוגי

פולן מתחיל את הסיפור שלו ב-2010, כשהוא נתקל לראשונה בכתבה על מחקר המטפל בחולים סופניים הסובלים  מדכאון וחרדה באמצעות פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות חיזיון. התגובה הראשונה שלו, הוא משחזר, הייתה תדהמה: למה שמישהו שנמצא כבר במצב נפשי רגיש מול המוות ירצה להעביר את התודעה שלו חוויה קיצונית ומטלטלת כל כך!? בשנתיים הבאות, פולן ממשיך להתקל בנושא הפסיכדלי במקומות לא צפויים כמו שיחות באירועים חברתיים ומיילים תועים שמסתננים לתיבת הדואר האלקטרוני שלו, והמפגשים החוזרים ונשנים האלה מעוררים את סקרנותו. ראשיתו של הספר הזה, רוצה לומר, בסקרנות של פולן, כעיתונאי, סופר ואינטלקטואל ציבורי, נוכח העניין הציבורי המתעורר מחדש בנושא הפסיכדלי.

אלא שהעניין האינטלקטואלי של פולן במדע הפסיכדלי החדש מאבד במהרה את איכותו האפלטונית ומקבל מימדים אישיים ואינטימיים בהרבה, ככל שהוא ממשיך במחקר שלו ונחשף לתופעות ולתיאוריות מרחיקות הלכת שהן לחם חוקו של המחקר הפסיכדלי. המחקר הפסיכדלי המתפתח מפיק בשנים האחרונות שורה של תיאוריות ספקולטיביות עדיין בניסיון להסביר את סוד ההשפעה הפסיכדלית ויכולתה להשיג תוצאות יוצאות דופן בטיפול בשורה של מצבים נפשיים המגלים עמידות בפני הטיפולים הקיימים. פולן מבחינה זו, נמצא בנקודה חלומית עבור כל כותב מדע — במרכזו של שיח מדעי חי  המספק לו כר נרחב ופורה להשערות, הרהורים ופיתוחים רעיוניים. אחד החלקים המרתקים ביותר בספר הוא הפרק שעוסק בנוירו-מדע הפסיכדלי. פולן צולל שם לעומק המרחב הספקולטיבי שקיים כיום במחקר הפסיכדלי המתעורר, בוחש שם כמוצא שלל רב, ומוסיף עוד כמה רעיונות משלו.

אחת התובנות המרכזיות של חקר המח בעשורים האחרונים נוגעת לנטיה של המח לאמץ לעצמו לאורך החיים דפוסי פעילות קבועים. פעולות ומחשבות החוזרות על עצמן מפעילות רשתות נוירונים מובחנות במח ומאמנת אותן להכנס לפעולה אוטומטית כל פעם שאותו מצב נקרה בפנינו. חלק גדול מהדפוסים הללו יעילים עבורנו בחיי היום יום, כמו אלו שמאפשרים לנו לנהוג במכונית, או לדעת כיצד לנחם חברה במצוקה. לצידם מתמצקים במח גם דפוסי מחשבה והתנהגות בריאים פחות והופכים לברירת המחדל הקבועה ככל שאנחנו מתמידים בהם.

חוקרים רבים מאמינים שהפרעות נפשיות כמו דכאון, התמכרות והפרעות טורדניות-כפייתיות נובעות ממבני מח נוקשים שהתאבנו מיתר על המידה, מצמצמים את חופש הפעולה ומנתבים בעקשנות את המחשבה של החולה לאותם דפוסים פתולוגיים. הם משווים את המרחב התודעתי למדרון מושלג שככל שיורדות בו יותר מגלשות (מחשבות/פעולות) כך מתגבשים בו מספר מסלולים מועדפים שהמגלשות הבאות יגלשו לתוכן בטבעיות. פסיכדלים, על פי חוקרי מח פסיכדלים כמו רובין קארהארט-האריס מאימפריאל קולג', בלונדון, מאפשרים לנער את כדור השלג; לטלטל ולשחרר את הדפוסים שנתקבעו בו לאורך החיים, כך שלפתע ולשעות בודדות, מרחב האפשרויות היצירתי נפתח מחדש. לפתע נוצרת הזדמנות לשינוי — להתוויה ומיצוק של אפיקי מחשבה ופעולה חדשים שיכולים להשאר איתנו גם לאחר סיום החווויה. התיאוריה הזו, שקארהארט האריס וחוקרים אחרים מקדמים אותה כיום, היא עדיין ספקולטיבית, יש לומר, אבל הכח הפרשני המצודד שלה לא חמק מעיניו של פולן.

"להפוך 'פתוח' יותר – במיוחד בגיל זה, כאשר התלמים של ההרגל המנטלי כבר נחקקו באופן עמוק כל כך שהם נראים חסרי מנוס — אפשרות זו נראתה מושכת למדי," כותב פולן. וזו הנקודה, בקירוב, שממנה יוצא הציר השלישי של הספר של פולן, זה שעניינו ההתנסות האישית שעבר פולן עם פסיכדלים במהלך כתיבת הספר, ושזכה לשבחים הרבים ביותר מהקוראים והמבקרים.

סערה נפשית דרגה 5

זהו ספרו האישי ביותר של פולן עד כה, עובדה שמערך יחסי הציבור של הוצאת פינגווין לא חשש להתהדר בה בקידומו של הספר. פולן מגולל בספר את סיפורן של ארבע חוויות משמעותיות שעבר עם פסיכדלים כמו לסד, פטריות חיזיון, איוואסקה וגם 5-Meo-DMT, וגם כאן נדמה שמה שהופך את דו"חות החוויה שלו לרבי ערך במיוחד הוא המעמד שלו כאאוטסיידר הניגש בדחילו ורחימו לבטן החיה הפסיכדלית.

הספרות הפסיכדלית מלאה בדו"חות מסמרי שיער של מגלי ארצות-תודעה שיצאו ברוב אומץ למסעות נועזים וחזרו משם עם תובנות מרחיקות לכת. מה שמייחד את פולן, היא דווקא העובדה שבניגוד לאותם מגלאנים עזי נפש וחסרי חת שתקעו דגלים בקטבי התודעה ושלחו אחריהם את לגיונות הנלהבים לדבר, פולן צנוע, מפוכח והססן בהרבה. הוא משלב בסיפור שלו מנה גדושה של נוירוטיות, הומור עצמי וספקנות. כך למשל כשהוא מתאר את הרתיעה שחש בפגישתו הראשונה עם תרפיסט אנדרגראונד פסיכדלי כשהוא מוצא בחדר הקבלה מזבח הכולל אוסף פריטים אקלקטי כגון פסלון בודהיסטי, כנף של עורב, קריסטל וקערה לקטורת, ואת הזעזוע הראשוני שאוחז בו כשמתברר לו שהתובנה העמוקה שהפיק ממסע הלסד הבלתי נשכח שלו היא ש"הכל זה אהבה."

לפני כל אחד מהמסעות שלו, פולן מבלה לילה ארוך וטרוף שינה בשאלות קשות: למה אתה עושה את זה לעצמי? מה הסיכויים שאשתגע? אלא ששוב ושוב החששות הללו נמוגים כשמתחילה החוויה עצמה. פולן לומד להתעלם משכבות הקלישאה הניו-אייג'ית וממשיך במסע האישי שלו, שעובר ביחסיו עם הוריו, ביחסיו עם בנו וגם בעימות עם סופיות החיים וקבלה מפוייסת יותר של המוות. תוך כדי, הוא הופך מהורהר יותר, פתוח יותר לרגש, אסיר תודה ונכון יותר לחוש פליאה נוכח העולם. אחרי חיים שלמים כמטריאליסט חסר כל זיקה לעולם הרוח והאמונה, פולן מגלה עצמו לא בדיוק כמאמין, אבל כמישהו שמוכן לגלות בקיום מסתורין ופלא שלא שיער בהם קודם.

למרבה המזל, החלקים הללו בספר מכילים הרבה יותר מעוד סיפור התעוררות פסיכדלי סטנדרטי. פולן מביא אליהם את הרגישות ואת כשרון הכתיבה הבלתי מבוטל שלו, ותיאורי החוויות המהורהרים ומלאי ההומור שלו יצטרפו בוודאי במהרה לקלאסיקה של הספרות הפסיכדלית. כך למשל הוא מתאר את החוויה שלו עם המולקולה האקזוטית 5-MeO-DMT שנחשבת, גם בקרב פסיכונאוטים למודי קרבות, למולקולה מהפכת קרביים במיוחד: "הצלחתי, בקושי רב, לסחוט משפתי את המילים שהכנתי מראש: 'אמון' ו'כניעה.' המילים הללו הפכו למנטרה שלי, אבל הן נראו פתטיות לחלוטין, פיסות נייר מלאות תקווה הניצבות בפני סערה נפשית דרגה 5. אימה אחזה בי—ואז כמו אותם בתי עץ רעועים שנבנו על האי ביקיני אטול על מנת להיות מפוצצים בניסויים הגרעיניים, 'אני' כבר לא היה, מאויד לענן קונפטי על ידי כח נפץ שלא יכולתי עוד לאתר בראשי משום שהוא פוצץ כבר גם אותו והתרחב על מנת להפוך לכל מה שקיים."

השחרור מלפיתת האגו, הכובל לדוגמות, מגננות ודפוסי התנהגות קבועים, הוא, לדעת פולן, האחראי לאפקטיביות הפסיכדלית בתרפיה ומעבר לה, בתחום הספקולטיבי והשנוי במחלוקת יותר שפולן קורא לו "שיפורם של אנשים בריאים כבר" (כלומר, שיפור איכות חייהם של אנשים שאינם מאובחנים כסובלים מהפרעה). פולן, שהפיק תועלת מהחוויות הפסיכדליות שלו למרות שלא היה מאובחן באף דיאגנוזה מוכרת, שומר על טון מדוד ורק מביע תקווה שהפוטנציאל הזה יהיה פתוח יום אחד לציבור, בלווית מנגנונים אחראיים של פיקוח וליווי רפואי או אחר. הוא מצטייר, בסיום הדברים, כתומך נלהב בפוטנציאל של הפסיכדלים עבור הרפואה והאדם, אבל גם כמי ששומר את הראש על הכתפיים. פולן לא רואה עצמו כמי שעבר הארה או התעוררות רוחנית דרמטית מדי, אבל החוויות שעבר העניקו לו לטענתו פרספקטיבה חדשה ופוריה; תמרור הדרכה רוחני בדרך לקיום שלם ואותנטי יותר. הוא חותם את ספרו בטיעון משכנע בזכות מה שהוא מכנה מגוון נוירולוגי (neural diversity), התועלת הפוטנציאלית הנובעת מהתנסות מבוקרת ואחראית במצבי תודעה אחרים המשליכים אור חדש על דפוסי המחשבה והפעולה השגורים שלנו.

אין ספק שהספר של פולן הוא עליית שלב נוספת בכניסת הפסיכדליה לשיח הציבורי. פולן הוא הכותב הבכיר ביותר שהטיל עד כה את משקלו לתוך הנושא הפסיכדלי, והוא עושה זאת ברגע מפתח בתולדותיו, בתקופה שבה החומרים הללו, לאחר עשרות שנים של טאבו, נבחנים ברצינות ובקפדנות כמועמדים יוצאי דופן לכניסה לארון התרופות הפסיכיאטרי. בינתיים, עושה רושם שההימור של פולן עלה יפה. הספר של פולן טיפס לראש רשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס ואף נבחר על ידי העיתון לרשימת עשר הספרים הטובים ביותר של השנה. קשה עדיין להעריך איך תתפוס אותו ההיסטוריה. האם יתפס כספר שבישר את המהפכה שנים בודדות לפני הפריצה הגדולה, או כספר שמסכם תקופה קצרה של רנסנס, רגע לפני שגורמים היסטוריים, מדעיים או תרבותיים אלו או אחרים יסתמו עליו הגולל. עם זאת הוא מותיר את הקורא, לכל הפחות, עם קצת פחות בטחון וקצת יותר פליאה בנוגע לטבעם של היקום והתודעה, או כפי שמסכם זאת פולן בשורה החותמת של ספרו: "וזאת אוכל לומר בוודאות: התודעה רחבה יותר, והעולם כל כך יותר חי משידעתי כשיצאתי לדרך."

Pollan, Michael. How to Change Your Mind: What the New Science of Psychedelics Teaches Us About Consciousness, Dying, Addiction, Depression, and Transcendence. Penguin Press, 2018.