טכנומיסטיקה

הנרטיב השליט בשיח הציבורי העדכני טוען שאנחנו בעיצומו של עידן ההאצה הטכנולוגית, אבל סימנים מתרבים מעידים על כך שיתכן שאנחנו בכלל נכנסים לתוך עידן חדש של האטה

עפרי אילני כותב באחד הטורים האחרונים שלו על המחלוקת העקרונית הנטושה בין האקצלרסיוניטסים לבין תומכי ה-Degrowth בשאלה האם ראוי להאיץ או להאט את קצב השינוי הטכנולוגי. האקצלרציוניסטים חובבי ההאצה רואים בהאצה המתגברת של הטכנולוגיה והעולם ציווי קוסמי שעל הציבור להתמסר לו, ולעומתם חובבי תנועת ה-Degrowth, המתחזקת במיוחד באירופה, דורשים למצוא דרכים למתן את קצב השינוי

המשותף לשתי הקבוצות הללו היא כמובן הנחת המוצא הגורסת שהעולם מאיץ. קבלתה ללא ערעור של הנחה זו משקפת את האחיזה העיקשת שנרטיב ההאצה של הטכנולוגיה קנה לו בעשור האחרון בקרב הציבור הרחב. ההגות הסינגולריטאנית שטוענת שהיקום, המדע והטכנולוגיה נמצאים בתהליך האצה זוכה לפופולריות גוברת בעקבות ספרים של דמויות כמו הממציא ואיש הטכנולוגיה ריי קורצוויל וההקמה של מוסדות כמו  אוניברסיטת הסינגולריות ולמעמד של קונצנזוס מתגבש בשיח הציבורי והמוסדי. בהקשר המקומי אני מרגיש שגם אני נושא באחריות מסוימת לעליית הנרטיב הזה. כתבה שפרסמתי על הסינגולריות במגזין חיים אחרים בשנת 2006 הייתה אחת הראשונות שהביאו את הנושא לתשומת ליבו  של הקהל הישראלי, הנושא של ההאצה הטכנולוגית העסיק את הבלוג הזה רבות בימיו הראשונים, והספר טכנומיסטיקה (2009) פותח בתיאור התנועה הסינגולארית כנקודת מוצא להמשך הדיון.

קל לקבל את הנרטיב הסינגולריטאני. קצב השינוי בתקופתנו אכן נדמה אדיר. ובכל זאת לצידו מתרבים הסימנים לכך ששוב קראנו את הסימנים באופן סלקטיבי מדי, כך שיתאימו לנרטיב נקי, ומתחנו אותם באקסטרפולציה פרועה לעבר העתיד. האם המדע והטכנולוגיה אכן נעים בקצב גבוה כל כך ומתגבר? ואולי אנחנו כבר נעים לקראת עצירה?

סימנים להאטה טכנולוגית

התשובה ברורה פחות משנדמה. בשנים האחרונות, במקביל לפופולריות הגוברת של האידאולוגיה הסינגולרית מתגבש זרם תחתי שטוען שקצב הפיתוח הטכנולוגי אינו מתגבר אלא דווקא פוחת. לטענה הקאונטר-אינטואטיבית הזו יש גם בסיס לא מבוטל בעובדות.

מי תרם יותר לאנושות. הפונוגרף או ספוטיפיי?

ראשית כל, על אף כל הגרפים והטענות העיקשות לאימוץ הולך ומאיץ של טכנולוגיות חדשות ומשדדות סדרי עולם – כשמשווים את שורת ההמצאות שנכנסו לחיינו בעשורים האחרונים לאלו שהגיעו לעולם במהלך המהפכה התעשייתית השניה (בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים), מגלים שאולי החדשנות הטכנולוגית של התקופה שלנו אינה כה רדיקלית וייחודית כפי שאנחנו נהנים לחשוב.

אין ספק שהמחשב, האינטרנט והטלפון החכם שינו דרמטית את החיים האנושיים, ב-50 השנה האחרונות. ובכל זאת נדמה שמידת ההשפעה של השלישיה הזו (אפילו כשמכלילים את שירותי גוגל, פייסבוק, אמזון, אובר, ספוטיפיי ואייבריאנבי) מחווירה כשמשווים אותה לשורת ההמצאות שהופיעו במהלך המהפכה התעשייתית השניה כמו למשל הופעת החשמל בבתים, הטלפון, הרדיו, הפונוגרף, הקולנוע, הטלויזיה, האופניים, הרכב הפרטי, המטוס, הפלדה, האנטיביוטיקה, דשנים מלאכותיים, מכונת התפירה, מכונת הכביסה, המעלית, המצלמה, גורדי השחקים, המדרגות הנעות ועוד שורה ארוכה של המצאות שקשה לנו כיום לדמיין את העולם בלעדיהן.

אז נכון יש לנו בעידן שלנו אפליקציות ממגוון סוגים, אבל האם הן באמת משנות את החיים במידה דרמטית כל כך כמו אותן המצאות שהופיעו לפני מאה שנה? חשוב מכך, האם רשתות המידע מביאות לחיינו איזשהו שיפור דרמטי באיכות החיים שיתקרב בכלל לשיפור איכות החיים שהביאו האופניים, המטוס, האנטיביוטיקה ומכונת הכביסה? (אגב, כמי שבילה את הקיץ האחרון בברזיל, בשעות ארוכות של סחיטת בגדים, מכונת הכביסה בכלל נראית לי כיום כגולת הכותרת של ההמצאה האנושית).

כשמביטים על המצב נכוחה אפשר לראות שבניגוד לנרטיב הקדמה המאיצה, לא מעט תחומים במדע ובטכנולוגיה שרויים כבר תקופה ארוכה בקפאון. תעשיית התרופות הפסיכיאטריות הפיקה את הכוכבים הגדולים שלה לפני יותר מ-50 שנה ועסוקה מאז בעיקר  במחזור וניסיונות לסכל את הופעתן של גרסאות ג'נריות זולות יותר (כאשר הבשורה החדשה והמלהיבה ביותר בתחום, חומרים פסיכדלים, מבוססת על רפואה בת אלפי שנה); סכומי עתק חסרי תקדים שהושקעו בחקר הסרטן בעשרות השנים האחרונות לא הובילו לפריצת דרך של ממש; הפיזיקה עברה כבר מזמן את תקופת הזוהר שלה ואיבדה את עצמה בהיפותיזות פסיכדליות עם חלקיקים היפותטיים ונעלמים; הפסיכולוגיה מגלה לחרדתה שכמחצית מהניסויים החשובים שלה היו תרמית בלתי ניתנת לשחזור, ואפילו תחומים שנראים כחזית הקדמה כמו הביוטכנולוגיה מבוששים למלא את הציפיות שנתלו בהם לאחר שנתברר שקל הרבה יותר למפות את הגנום מאשר להפוך אותו לאובייקט שימושי שישפר את הבריאות ואיכות החיים. ישנם עוד שפע של סימנים להאטה. ההאטה של שיעורי הצמיחה במערב בעשורים האחרונים או העובדה שמדענים מחשיבים את חשיבות תגליות פרסי הנובל בעשורים האחרונים כפחותה מזו שבעבר.

וכמובן, איך אפשר בלי להזכיר את חוק מור – אחרי יובל שנים שבהם האקסיומה הבסיסית של עולם המחשוב והטכנולוגיה הייתה ההכפלה הסדרתית של כח ועלויות המחשוב מדי 18 חודשים, הקולות המתרבים המבשרים את סופו של חוק מור כבר הפכו לקונצנזוס והנחת המוצא לדיונים בתחום. אחרי שפגשו באתגרים הגדלים שמשיתה ההתמודדות עם האפקטים הקוונטים המופיעים בסדרי גודל מתמזערים, נאלצו חברות הטכנולוגיה להתמודד עם ירידה מתמשכת בקצב השיפור של השבבים שלהם תוך כדי נסיקה בעלויות הייצור. התוצאה היא אחת. חוק מור מת. נכון, העתיד עשוי להביא איתו שבבים תלת מימדיים, מחשוב קוואנטי או אולי פריצת דרך אחרת. חוק מור עשוי בהחלט לחזור לחיים, אבל נכון לכרגע הפעולה המתמדת של חוק מור כסוכן בלתי נלאה להאצת הטכנולוגיה הדיגיטלית הולכת ומאטה כבר זמן רב — ואיתה רבות מהתחזיות של חובבי הסינגולריות שהסתמכו לא רק על המשך אלא אפילו על האצה בחוק מור (למשל בספרו של קורצוויל The Singularity is Near).

אז למה בעצם המדע והטכנולוגיה מאיטים?

להאטה האפשרית של המדע והטכנולוגיה אפשר למצוא שורה של גורמים אחראים. אפשרות בסיסית אחת היא שהמדע מגיע לתקרת הזכוכית שלו. כותב המדע האמריקאי ג'ון הורגן שוטח בטור מרתק שורת נימוקים לכך שהמדע מגיע לגבול שלו. אחת הטענות הפופולריות שהוא מונה היא חוק הפירות הנמוכים שעל פיו במאות הראשונות לקיום המדע התרכזו מדענים בפתרון הבעיות הפשוטות יותר ולכן קצב ההתקדמות היה גבוה כל כך. אלא שככל שחלפו השנים כך נעלמו הבעיות הקלות ונותרנו עם הבעיות המאתגרות יותר (הפירות הגבוהים). (פטריק קוליסון ומייקל נילסן מעלים טיעון דומה, תחת הכותרת של חוק התמורה הפוחתת. ככל שהמדע המדע והטכנולוגיה נתקלים בבעיות קשות ומורכבות יותר כך נדרשת השקעה גדולה יותר על מנת להשיג התקדמות קטנה יותר). חוק הפירות הנמוכים וחוק ההחזרים הפוחתים, שווה לציין, הפוכים בכיוונם לחוקי הפאזל הקוסמי (והתמורה הגוברת) שמציע ריי קורצוויל ועל פיהם מידת הארגון והיעילות ההולכת וגוברת של המדע והטכנולוגיה מובילים לכך שתהליך ההמצאה והפיתוח הולך והופך מהיר יותר ויותר (מחשבים חזקים יותר משמשים לתכנון מחשבים חזקים עוד יותר וכו'), כמו פאזל שהולך והופך קל יותר ופתרון ככל שהוא מתקרב לסיומו.

אפשרו שימוש ליברלי בהמצאת הטרנזיסטור. בל לבז.

אבל לא כל הסיבות להאטת קצב הפיתוח הטכנולוגי מהותיות כל כך למבנה המציאות והמדע. חלקן נוגעות למבנים חברתיים וכלכליים שהתפתחו בציביליזציה בעשורים האחרונים. בספרו החדש The Efficiency Paradox מרחיב ההיסטוריון אדווארד טנר בנושא חוסר-היעילות הפרדוקסלית של תרבות היעילות. אחת הביקורות העיקריות שלו על קפיטליזם הפלטפורמות של חברות כמו גוגל, פייסבוק ואמזון הוא שהחברות רבות העוצמה (והמונופוליסטיות) הללו שואבות את עיקר הכשרון המדעי והטכנולוגי ובכך מרחיקות אותו ממחקר מדעי בסיסי, או ממחקר יצירתי אחר, לעבר שאלות שתרומתן היחסית לקדמה הינה שולית. התמונה הזו בוודאי מוכרת לרבים מצופי הסדרה עמק הסיליקון, ואני יכול לתרום מנסיוני האישי ולספר על חבר גאון ומומחה בינה מלאכותית שכילה חמש עשרה שנה של מוחו המבריק (פנומנלית!) בגיבוש אסטרטגיות למערכות המלצה שיגרמו לאנשים להקליק יותר על פרסומות, במעבדה של אחת מחברות הטכנולוגיה הגדולות הללו. על פי טנר אחד ההבדלים המרכזיים בין חברות הטכנולוגיה בנות זמננו לבין רבות מחברות הענק של העבר של כמו ג'נרל אלקטריק, בל-לבז או IBM, הוא שבניגוד לתדמית החדשנית, חברות הטכנולוגיה היום משקיעות פחות במחקר חדשני רדיקלית ויותר בשיפור מוצרים קיימים. חברה כמו IBM שמפתחת טכנולוגיה מתקדמת לאין שיעור מפייסבוק, מייצרת רווח מזערי פר-עובד ביחס לפייסבוק. משתלם יותר למכור פרסומות. וכשהכשרון הולך אחרי הכסף, גם החדשנות יורדת איתו לטימיון. האשמה בקפאון הטכנולוגי עשויה להמצא אם כן דווקא אצל אותן חברות טכנולוגיה שמתיימרות לעמוד בחזית הקדמה והחדשנות, אך למעשה מרחיקות משם את המוחות המבריקים ביותר.

הדינמיקה הזו שופכת אור על מצב עניינים מעניין. המערכת הקפיטליסטית שהייתה אחראית במידה רבה להאצה של המדע והטכנולוגיה במשך מאות השנה האחרונות הופכת בעשורים האחרונים לגורם מגביל ומאט. זה לא רק קפיטליזם הפלטפורמות ששואב את הכשרונות הגדולים ביותר לעסוק בבעיות חסרות תועלת כמו נטרול ועיצוב מחדש של המוחות האנושיים ברשת לכדי אוטומטים מקליקים. זה גם המונופולים והאוליגופילים שהן משליטות.

מספר הסטראט-אפים החדשים נמצא בירידה מתמדת כבר כשלושים שנה, כנראה בשל אותן מגמות של מונופוליזציה וריכוז ההון  שמונעות מחברות חדשות וחדשניות באמת לצמוח ולשגשג. הפטנטיזציה הגוברת של הפיתוח המדעי ומלחמות השוחות המשפטיות שמנהלים תאגידים בניסיונות למנוע מאחרים לעשות שימוש בפטנטים שלהם גורמים לכילוי האנרגיה בניסיונות להציג מחסומי זכויות יוצרים ומציאת מעקפים סביב אותם חסמים המלאכותיים. טים ברנרס-לי, ממציא הרשת, לא רשם פטנט על ה-WWW, ויתר על הרווחים הפוטנציאלים, והוביל לקפיצה אדירה של של חדשנות ויצירתיות שהייתה בלתי אפשרית לו היה פועל במודוס השכיח. חברות הטכנולוגיה של המאה העשרים היו לטענת טנר ליברליות ונדיבות במתן רשות לשימוש בפטנטים ובהמצאות שלהם, במידה שתראה נאיבית כיום כאשר המרוץ הטכנולוגי נראה יותר ויותר כמרוץ לפטנטיזציה (ולתביעות משפטיות) שנועדו לחסום את המתחרים. ריי קורצווייל משתמש באינדיקטור של מספר פטנטים הגדל כדי לתאר את ההאצה של הטכנולוגיה בעידננו – אבל יתכן בהחלט שההפך הוא דווקא הנכון ושמספר הפטנטים הגדל מעיד דווקא על מספר החסמים המתרבה בפני קדמה והתפתחות.

אפילו הרפליקיישן קרייסיס שמכה היום בפסיכולוגיה (וכנראה בתחומים רבים אחרים בהם המודעות אליו עדיין לא בשלה דיה) נראה כפרי עיוועים של הקפיטליזם שההיגיון שלו השתלט על האקדמיה וכפה על חבריה החפצים בקידום להתרכז בכמות במקום באיכות ולפרסם מאמרים מיותרים, מרושלים ובמקרים רבים בעלי בסיס חלקי או אף חסרי בסיס במציאות. חובבי הסינגולאריות מרבים לצטט את הגידול האסטרונומי והמעריכי ב"כמות הידע" האנושי כהוכחה להאצתה של החכמה והטכנולוגיה. אבל גם את המספר המתגבר של המאמרים המדעיים ניתן לראות לא כאינדיקטור להאצה בהתפתחות המדעית אלא להפך, כסימן לזיהום של המדע בכמויות ידע-זבל חסר תועלת ומסיח דעת. עצי-פייק-ניוז מדעיים שמונעים מהמדענים לראות את יער הידע.

 הצד החיובי וממה להזהר

המדע והטכנולוגיה לא בהכרח מאיצים, למעשה יתכן שהם מאיטים, ואולי זה לא כל כך רע. את מי שחוששים מהקצב המתגבר של הקדמה אפשר לנחם בכך שהקדמה הזו כבר מחבלת בעצמה. העולם מאט, או לפחות סוגר מבערים ומאט את ההאצה). זה אמנם לא החזרה לעולם של אתמול, שתיאר שטפן צווייג ושחלק מאיתנו כמהים אליו בתקופה זו, אבל זה לפחות הבטחה לכך שרבות מההבטחות המאיימות של חובבי ההאצה רחוקות יותר מהתגשמות משנדמה בלילות ירח מלא. האנשים הכי סקפטים שאני מכיר בנוגע לבינה מלאכותית הם מומחי בינה מלאכותית, והאנשים הכי סקפטיים שאני מכיר בנוגע לחקר המח הם חוקרי מח.

הסכנה העיקרית שנובעת מאימוץ נרטיב ההאצה היא שאפילו כשהנרטיב הזה שגוי, הכח שלו לעצב תודעות יוצר אפקטים מוחשיים בחברה. כפי שמציין טנר, זה פחות משנה אם החלטות אלגוריתמיות יעילות כמו שמספרים לנו (למעשה במקרים רבים היעילות שלהן מוטלת בספק) מה שמשנה הוא העובדה שהחברה שלנו מקבלת את הטענה לגבי היעילות שלהם ומעבירה אליהם את הסמכות לביצוע הכרעות גורליות, גם כאשר קשה לבדוק את היעילות המפוקפקת שלהם. באופן דומה, אימוץ נראטיבים של האצה יכול לשמש כדי לקדם אינטרסים מסוימים על חשבון אחרים ולחתור תחת מבנים קיימים (כמו למשל, כאשר ה"בלתי נמנעות" הקרבה של מערכות הסעה זולות המבוססות מכוניות ללא נהג משמשות כדי להתנגד להשקעה בתשתיות התחבורה הציבורית). במובנים רבים, אלו נרטיבים תרבותיים של Disruption שמערערים סדרי עולם לא פחות ולעיתים אף יותר מהטכנולוגיות עצמן.

כל הדברים שכתבתי כאן לא באים לומר שהעתיד לא מכיל הפתעות והתפתחויות מסעירות. אבל כמו תמיד רוב התחזיות הטכנולוגיות הרדיקליות יוולדו דוממות, יופיעו בעולם רק בשלב מאוחר יותר מהמצופה, וכמובן שיתגשמו בצורה שונה לחלוטין מזו שצופים כרגע. כנגד טיעוני ההאטה ששטחתי כאן ניתן כמובן לשטוח טיעוני האצה מסוגים שונים, ואני פתוח בהחלט לאפשרות שהאמת נמצאת איפשהו באמצע. אנחנו מאיצים מבחינות מסוימות ומאיטים מבחינות אחרות. ואולי כל השימוש במטאפורות כמו האצה והאטה טכנולוגית הוא מוטעה ומטעה. הנקודה העיקרית היא, כמובן, לקחת אותן בחשבון ככלים למחשבה, חיזוי וביקורת אבל לא לפול כמו אידיוטים שימושיים מדי לתוך המלכודות הקוגניטיביות והתרבותיות שהן מציבות.