אפליקציות הזיה – וואטסאפ ופייסבוק כסמים משני תודעה

כבר אמרנו שטכנולוגיות משנות תודעה, כל אחת בדרכה. גם אפליקציות דיגיטליות נוטות גם הן להפעיל כל אחת את השפעתה המובחנת על התודעה שלנו. בין וואטסאפ, לפייסבוק לאינסטגרם, לכל רשת חברתית יש גוון תודעתי קצת שונה. כל אחת מהן מחוללת פוטנציאציה של חלק אחר בפסיכולוגיה האישית שלנו. טכנולוגיות דיגיטליות יכולות להיות כמו קביים תודעתיים שמאפשרים תפקוד רגשי ברמה על-אנושית שאינה זמינה לנו ביום יום.

הוואטסאפ למשל, מאפשר למשתמש לפתוח את שערי האהבה. מאז שהוואטסאפ נכנס לחיינו אנשים מביעים אהבה בצורה חופשית ונדיבה יותר מאי פעם. משפחות וקשרים חברתיים שהמנעד הרגשי שלהם לא חצה מעולם את המאופק והעצור הפכו לפתע, בהשראת קרנבל האימוג'י, רוויות ברגשות חמים. הורים וילדים מעתירים זה על זה לבבות לרוב.

הוואטסאפ פתח את קיץ האהבה של העשור השני של המאה העשרים ואחת — עולם שבו לבבות —הביטוי גרפי של הצהרת האהבה— הפכו נפוצים יותר מאי פעם בהיסטוריה. בסרטים הוליוודים מתייסר דור הבנים תדירות על שלא הספיקו לומר להוריהם הגוססים שהם אוהבים אותם. לצאצאי העידן הנוכחי, בו אימוג'י הלב משמש קיצור דרך לצפונות הרגש, לא תהיה עוד בעיה כזו שכן תדירות הצהרות האהבה עלתה לאין שיעור. וואטסאפ הוא ה-MDMA  של העולם האלקטרוני, המאפשר אהבה חופשית הנישאת על גלי החלקיקים. הרגע האירוני מגיע רק כאשר האוהב ומושא האהבה נפגשים. אז לפתע הם מגלים שאהבה פנים אל פנים אינה קלה כפי שנדמה מהמרחק הבטוח של המסך. משפחות שממלאות את המסך בלבבות לא מסוגלות לעיתים להעביר חצי שעה זה במחיצת זה בלי לאבד את זה ולרצות להשליך חפצים אחד על השני.

במובן זה הוואטסאפ ראוי אולי לכינוי שדבק ב-MDMA — "השקרן הגדול," שכן הוא גורם לאהבה להראות קלה יותר משהיא באמת. רק כאשר פוגשים את מושא האהבה פנים אל פנים, במצב תודעה שמחוץ למיסוך הפרמקולוגי/אלקטרוני מגלים שהאהבה לעיתים קרובות מאתגרת יותר משהנחנו מתוך מצב הסימום.

במובן הזה ניתן לדבר על אהבות וואטסאפ – אהבות שיכולות להתרחש רק במרחב הוירטואלי, ושפוקעות באחת ברגע שהבועה שמקיפה אותן באה במגע עם אובייקט האהבה.

האם שבריריות האהבה הזו משמעותה שהיא שקרית? אני מעדיף לחשוב על הלבבות בוואטסאפ כעל הצהרות נשבות של כוונות לאהבה — ניסיון להחדיר מהרגש הנאצל של האהבה גם לאותם מצבים שבהם האהבה היא מאתגרת עד בלתי אפשרית. כמו בסיפור החסידי על היהודי שמלין שאינו מרגיש בנח להתפלל 'אני מאמין' כי אינו מאמין, ונענה על ידי רבו שמשמעות האמירה הזו היא 'אני חפץ להאמין.' מי שמשדר אהבה בוואטסאפ מביע לכל הפחות רצון אידאי לאהוב, גם אם הדבר אינו עולה תמיד בידו.

ובכלל, האם ניתן באמת לטעון לקדימות אונתולוגית בין סוג אהבה אחד למשנהו? האם הקושי של אהבת הוואטסאפ להתגשם בעולם הממשי משמעותה שהיא שקרית בהכרח? ואולי כמו במקרה של ה-MDMA ומשני תודעה אחרים ניתן לומר שהוואטסאפ דווקא מאפשר לנו לחוות משהו שאמיתי יותר ממצב התודעה השגור שלנו. אולי אלו תנאי החיים של תודעת הקונצנזוס שמשקרים – כשהם מקשים עלינו להעניק להורים, בני משפחה, וחברים את האהבה שקיימת בוודאי בצפונות ליבנו אך נסתרת כתוצאה מעכירותה של התודעה. דווקא הוואטסאפ מאפשר לנו להתחבר לרגשות העמוקים שלנו ממקום בטוח יותר שאינו נשלט על ידי אותן התניות קטנות ומרגיזות שמפעילות אותנו כשאנחנו פוגשים את אותם אנשים במציאות ממש.

כמו ל-MDMA גם לוואטסאפ יש פוטנציאל לפתוח את הלב. וזהו המרחב האוטופי של הוואטסאפ. המקום שבו הוא הוא מסוגל לפתוח את הרגש כך שכאשר נפגוש אחר כך את אותם האנשים, הלבבות הוירטואלים שהעתרנו עליהם במרחב האלקטרוני יסייעו לנו לפתוח את הלב הממשי.

אם הוואטסאפ הוא הוא סם אמפתוגני שמהווה גרסה אלקטרונית ל-MDMA, הפייסבוק הוא סם הזייתי אופורי שמזכיר את השפעותיהם של חומרים ממשפחת ה-2C של אלכסנדר שולגין. עד כמה שנטען לטעון לקשר בין תפיסתנו העצמית לבין האופן שבו אנחנו בוחרים להציג את עצמנו בפייסבוק, הרי שפייסבוק גורם לנו לראות גרסה ורודה של העולם ולהתרכז בהבטיו החיוביים באופן חד צדדי. כל אחת יודעת שקשה להקיש מפרופיל הפייסבוק של מישהו לגבי החיים האמיתיים שלו. מדובר בשני עולמות המתקיימים זה לצד זה כמו שתי מציאויות מקבילות שאין להן דבר זו עם זו. מרחב הדמדומים של הפייסבוק הוא מרחב הזייתי שלתוכו מוקרנים דימויים אידאיים מתוך חלל הנפש הפנימי אל עבר האחר האלקטרוני.

ידוע כמובן שאנשים נוטים פחות לשתף בפייסבוק את את החלקים האפרוריים או השחורים של חייהם: אני תקוע במשרד ומשעמם לי, אני רודף אחרי ביטוח לאומי והם לא עונים לי, היה לי כרגע התקף חרדה, אני לא בטוח לגמרי מה אני רוצה לעשות בחיים. תחת זאת, הם נוטים להקרין בפייסבוק את הצדדים החיוביים של החיים: יש לי עבודה חדשה, אני על חוף בתאילנד, נולד לי ילד, זכיתי במלגה.

פייסבוק הוא המקום שבו אנחנו מתמסרים למציאות הזייתית טובה יותר, שמבוססת במידה דלה בלבד על המציאות הממשית. שהרי גם בחופשה בחו"ל, בילד שנולד, ובעבודה החדשה יש מעבר לפוטנציאל המשמח גם פוטנציאל בלתי מבוטל לסבל, תסכול וכאב. אלא שבפייסבוק הדברים מקבלים איכות הזייתית-אופורית שמסננת את הרע ומאפשרת רק לטוב, למשמח ולמרגש לחדור אל המודעות.

הצד השלילי של האפקט האופורי-הזייתי של הפייסבוק מופיע כאשר הסימום הדיגיטלי של ההמון הופך לאמצעי דיכוי חברתי. כשכולם מפרסמים בוול שלהם את אותן הזיות אופריות נוצרת לה מציאות 1984 שבה קיומם הנפוץ של הסבל והכאב מסונן מתפיסת העולם מוחלף במציאות ורוד-מסטיק שמסתירה את הממשי ומונעת דיבור על העולם. בהקשר הזה אפשר רק להכיר תודה לאותם משתמשים שמרהיבים עוז לשתף את העצב, הכאב, החרדה והעצבים, ועוזרים לפלטפורמה לשמור על קשר נומינלי עם המציאות.

הקרטוגרפיה התודעתית הנלווית לאפליקציות דיגיטליות יכולה ללמד אותנו על עצמנו ביחס אליהן, ועל האופן שהן מבנות את תבניות הרגש, התפיסה והתקשורת שלנו. וואטסאפ ופייסבוק משמשות כסוג של סמים מעצימים לחיי הרגש. הראשונה, מאפשרת לאהוב את האחר במידה על-אנושית. השניה מאפשרת לאהוב את עצמנו ואת החיים שלנו במידה על-אנושית. כאשר הפערים בין המציאות החלופית שהן יוצרות לבין העולם הממשי גדולים מדי הן יכולות להפוך לפארסה מגוחכת, אולם כאשר אנחנו מקיימים עם המציאות החלופית הזו מערכת יחסים כנה ורפלקסיבית הם יכולים גם להפוך לסמלים של השאיפה לעולם של יחסים טובים יותר עם אחרים ועם עצמנו.

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: