פייסבוק, טוויטר, בלוגים, אינסטגרם. כל אחד מהם הוא מדיום וכל אחד מהם הוא סגנון ספרותי. לפני מספר שבועות פרסמתי כאן פוסט על השרדות תודעתית בעידן משבר האקלים. ככל שהתקדמתי בכתיבת הטקסט ההוא התעצמה בי התחושה שיש לו עוצמה וחשיבות, עד שהתחלתי לחשוב שאולי עדיף שאפרסם אותו בבמה ציבורית ונקראת יותר מהבלוג האישי שלי. התלבטתי הרבה אבל בסוף הגעתי למסקנה שהעירוב המדויק והמשונה שנוצר שם בין ההרהורים הפילוסופים, התיאולוגים, והאישיים שלי, בתוספת התחזיות הספקולטיביות והקריאות האקטיביסטיות יתקבל לפרסום רק במסגרת הבלוג האישי שלי. הטקסט שלי נכתב לבלוג, וזה מה שאפשר לו לקבל את הצורה הייחודית שקיבל. אם הייתי צריך לכתוב אותו עבור איזשהו מגזין או מוסף הוא לעולם לא היה מתגבש לצורתו המשונה אך היפה (והמאוד ארוכה) שהייתה גורמת לכל עורך לתלוש שערותיו בייאוש.
הפוסט נלקח מאז לפרסום חוזר בשני כתבי עת אחרים, אבל אני עדיין מאמין שלא הייתי מצליח לכתוב או לפרסם אותו ללא הבלוג. הבלוג הוא זה שאפשר לי לכתוב את הפוסט הזה כפי שנכתב. קווין קלי אמר פעם שטכנולוגיה מאפשרת לנו לגלות את האפשרויות היצירתיות שלנו ושאל את השאלה מה היה קורה לו בטהובן היה נולד בכפר בחוף השנהב בלי גישה למדיום הסימפוני, וכמה בטהובנים אנחנו מפספסים משום שעדיין לא קיימות הטכנולוגיות המתאימות שיאפשרו להם לגלות את הגאונות הייחודית להם.
השאלה של קלי מעניינת בעיני, משום שהאינטרנט הוביל להופעת כל כך הרבה הרבה סוגי מדיה וסוגות יצירתיות מאז הגחתו. תחשבו על זה: פייסבוק, טוויטר, בלוגים, אינסטגרם, כל אחד מהם מהווה סוג של סגנון ספרותי. כשאני כותב משהו לבלוג אני כותב אותו בצורה שלא הייתי יכול להתפרסם בעיתונות המסורתית. וכשאני כותב משהו לפייסבוק אני כותב אותו בצורה שונה משהייתי כותב לבלוג.
זה כמו שחברים שונים מצליחים להוציא מאיתנו קולות שונים. עם חבר אחד אני מוצא את הצד השנון והמצחיק שלי, עם חברה אחרת את הצד הרגיש, ועם אחרת את הצד הפילוסופי והמהורהר. כל אחת מהן מאפשרת לי להיות מישהו אחר. כל אחת מהן מחזיקה מפתח לחלק אחר בהווייתי. חבר חכם אמר לי פעם שאנחנו אוהבים אנשים בגלל שאנחנו אוהבים את איך שאנחנו כשאנחנו איתם (ושונאים אנשים שאנחנו שונאים את איך שאנחנו כשאנחנו איתם). באותו האופן הפורמטים והקהלים השונים שקיימים בכל מקום מוציאים מאיתנו משהו אחר (ומי שרוצה להקשות יגיד שזה גם נכון על פרסום מאמר במגזין/עיתון אחד ולא אחר, וזה גם נכון במידה מסוימת, אבל בעיני יש הבדל איכותי).
פייסבוק, טוויטר, בלוגים, אינסטגרם. הם סוגות סגנוניות כמו המכתב, היומן האישי והפתק. כל אחד מהם הוא מדיום ייחודי עם שפה ייחודית. כל אחד מהם מאפשר דברים חדשים ובצורה אחרת מאשר סוגי מדיה אחרים. ישנם גאונים בכתיבה לפייסבוק, שגאונות הפייסבוק שלהם לא היייתה מגיחה לעולם לולא הופעת הרשת החברתית.
ומצד שני התיזה של קלי, שיותר טכנולוגיות שווה יותר אפשרויות יצירתיות קורסת גם כן כשלוקחים בחשבון את השפע המתעתע של צורות המדיה שמופיעות סביבנו כל העת. לבטהובן היה את המזל להגיח לעולם בתקופה שהמדיום של הסימפוניה היה בשיאו. האם היה מגלה את הכשרון הסימפוני שלו בעידן של מוזיקה אלקטרונית? כפי שמקלוהן הזהיר, כל מדיום חדש מהווה שלוחה חדשה, אבל גם קוטע שלוחות ישנות. המשאבים התודעתיים שלנו מוגבלים, ולצד כל מדיום חדש שמופיע, מקומן של צורות מדיה אחרות נדחק.
אם כן, כמו שכדאי לנו להתחבר עם אנשים מסוגים שונים כדי להכיר צדדים שונים של עצמנו שלא היו יוצאים אחרת אל האור, כדאי לנו אולי להתנסות במגוון רחב ככל הניתן של סוגי מדיה וסגנונות. מי יודע איזה בטהובן טמון בנו בפנים, שהמדיום עדיין לא גילה.
טכנומיסטיקה 