טכנומיסטיקה

כיצד הפסקתי לחשוש והתחלתי לחבב את אחת מצורות המדיה החדשות של עידן הוואטאסאפ.

 הודעות קוליות הן הכוסברה של תפריט המדיה הדיגיטלי. הדעות חלוקות בחריפות. חלק טוענים שמדובר בצורת התקשורת הנוחה ביותר שהומצאה עד כה. אחרים מתייחסים להודעות קוליות שהגיעו אליהם כעלבון נוראי.

כמו בנושא הכוסברה, גם כאן אני מגלה שטעמים משתנים. בעבר לא יכולתי לסבול הודעות קוליות. הן הוציאו אותי מדעתי כמו מישהו שדופק לי על הדלת בעקשנות בזמן שאני מנסה להתרכז. זה היה הרבה יותר מסתם מדיה א-סינכרונית. זו הייתה מדיה א-סימטרית. אחד מלהג להנאתו והשני נאלץ לקטוע את יומו כדי להאזין. האחד אינו טורח להקליד אבל דורש מהמאזין, בחוצפה לא מובנת, לעצור הכל ולהקשיב.

לא בכל מקום ניתן להאזין להודעה קולית. במקרים רבים הסיטואציה, נוכחות אחרים מסביב והביישנות מהסביבה ימנעו האזנה, ויותירו שובל עדין אבל מורגש של תסכול וחוסר נוחות תודעתית שנגרם מחוסר הידיעה של מה שנאמר, כמו לחישה שנלחשה לכיוונך ופספסת את תוכנה. אני יודע שנאמר משהו שעשוי לדרוש את תשומת ליבי אבל לא בטוח מה.

הודעות קוליות אולי אינן חודרניות כמו שיחות טלפון בלתי קרואות שהפכו זה כבר לעבירת הנימוסין הבלתי נסלחת של זמננו, אבל יש בהן משהו שמפר את גבולות הנסבל בעידן הדיגיטלי – כמו וידאו שמנגן עצמו אוטומטית ברעש מחריד במהלך גלישת לילה שקטה, ניכרת בהן ההתעקשות לחצות את המרחב הטקסטואלי הממוסך והאילם שחוצץ ומתווך בבטחה בין האדם לעולם, ולההתגלם לפתע בקול אנושי ופולשני. הן שולפות אותנו ממרחב השלמות של הטקסט הערוך והמלוטש ומציבו אותנו ביחס לקול אנושי בלתי ערוך שאנו נדרשים להאזין לצליליו, לנסיונותיו להתנסח, לקולות הרקע שלו. קול שגורר אותך באכזריות מתוך החלל האידאי והויזואלי של המילה הכתובה לעבר החלל האקוסטי והכאוטי של המילה המדוברת וחסרת הסדר.

הודעות קוליות מעוררות חוסר שקט משום שהן מחללות את תחושת האוטונומיות והשליטה שלנו שיש לנו כצרכני מידע. תחושת האוטונומיות והשליטה הללו הן כמובן שקר מתעתע אבל הן נסמכות בין השאר על היכולת לשלוט בקצב ובערוצים שדרכם מגיעים אלינו אותות מהרשת. אצלי זה מתבטא למשל בגישה סרבנית כלפי נסיונותיהם הנואלים של אתרי רשת להציע לי וידאו או אודיו בדחיפה. להעיף מבט בטקסט זה דבר אחד, אבל להרשות לעצמי להיות מותקף בסאונד, ולהכפיף את התודעה שלי לקצב ולמצב הרוח של הודעה מוקלטת או קליפ ביוטיוב, אלו דברים שאין לי כוונה להתמסר אליהם. אני חווה זאת כמו התקפה ישירה על מצב התודעה שלי, וזו גם הסיבה לשטמה הבסיסית שחשתי בעבר כלפי הודעות קוליות ושולחיהן. הן הרגישו כמו חציה מופגנת, לא מוזמנת וגסה של הקו התודעתי שאני מותח ביני לבין המציאות הדיגיטלית.

בשבחי ההודעה הקולית

ואז דברים החלו להשתנות. בת זוגי החכמה הסבירה לי יום אחד שכששולחים לי הודעה קולית אני לא באמת חייב להקשיב לה מיד. אני יכול להמתין עם זה. אם זה דחוף לו באמת הוא לא ישלח הודעה קולית או יעשה פולואו אפ עם הודעת טקסט. פתאום זה פחות לחץ לי על הבלוטות. במקביל מצאתי את עצמי יוצא ממרחב הבטחון והפרפקציוניזם של הטקסט, מקליט הודעות קול ונהנה. במקום תחושת הביישנות שהכתה בי כל פעם כשנאלצתי לדבר אל המיקרופון החל לבצבץ מרחב פרפורמטיבי. ההודעה הקולית פתחה פתח לביטוי עצמי מסוג חדש.

חברים מחו"ל התחילו להצטרף לוואטסאפ. חבר שהיה אמור להגיע לביקור לארץ התחיל לתקשר איתי בהודעות קוליות באופן כמעט יומיומי. אחר תקופה ארוכה שלא היינו בקשר ולא מצאנו זמן לדבר ההודעות הללו יצרו לנו מודוס חדש לחיים במרחק. הם הפכו לערוץ תקשורת מסוג חדש – שונה משיחת הטלפון בינלאומית כי לא היה צריך לקבוע אותן מראש. הן יכלו להשתלב בכל רגע ורגע ביומיום, להמתין שיאזינו להן ברגע הנכון, כמו תקשורת א-סינכרונית במיטבה. ועדיין משהו אינטימי וטבעי הרבה יותר מכתיבה.

המחשבה על משמעות ההודעות הקוליות החלה לרתק אותי. במידה מסוימת הודעות קוליות הינן מעין גרסה מודרנית למזכירה האלקטרונית ולתא הקולי שזכו לפופולריות בסוף האלף הקודם. ההבדלים העיקריים הם שבעוד שהמזכירה האלקטרונית הייתה אופציה ב' שנקלענו אליה כאשר האדם שניסינו להשיג לא היה זמין, הודעות הקוליות הופכות את התקשורת בהודעה קולית לברירת המחדל. ובעוד שהמזכירה הקולית אפשרה הקלטות קצרות לפרק זמן קצוב בלבד, הודעות קוליות מאפשרות הקלטת הודעות אורך בלתי מוגבל ובצרורות. בעוד שהתא הקולי פעל על פי לוח הזמנים של האחר, במרחב של האחר – הודעות קוליות אפשרו לי להתנסות, לבטל הקלטה ואולי אף למחוק אותה מהשיחה אם הצד השני עדיין לא האזין לה. במילים אחרות ההודעות הקוליות מזמינות אותנו להתמסר לאפשרות חדשה שהמזכירה האלקטרונית פתחה בפנינו כאילו בחצי רצון בלבד. מסיבות אלו ההודעות הקוליות הן מדיום רדיקלי בהרבה מהמזכירה האלקטרונית: הן מפרקות את המבנה הסינכרוני של השיחה המדוברת (שהטלפון שמר עליו) ומציעות להפוך אותה למשהו בלתי סינכרוני שקרוב יותר למכתב מדוברר.

ככל שהתנסיתי יותר בהודעות קוליות, מצאתי בהן אימון מבורך לתודעה של שחרור מהפרפקציוניזם והתמסרות לנוכחות. בפעמים הראשונות שהקלטתי הודעה הופיעה מבוכה מסוימת מול הצורך להופיע בצורה "מושלמת" מול המיקרופון המאזין והרושם. שטף הטקסט שזורם לו מהפה ונעלם אל העבר במהלך שיחה טבעית הופך פתאום לאובייקט מוגמר שמשאיר עדות לפגמי הדובר. זה היה מביך בתחילה עד שהתחלתי להאזין לאנשים אחרים שמקליטים לידי הודעות קוליות והם נתנו לי השראה, במיוחד ברזילאים שהכרתי בשהות שלי בברזיל ושסגנון ההקלטות שלהם חרג מאוד ממה שהכרתי מהארץ. לראות את האנשים האלה מקליטים הודעות קול היה כמו לראות אותם מזמנים ישות למצב טרנס. משהו עמוק יותר, יציב יותר וחיוני יותר הופיע לו שם. כשהם הקליטו את ההודעות האלה הם זימנו את הגרסה הטובה ביותר של עצמם, ובמובן מסוים הפכו לאנשים אחרים וטובים יותר. לפרק זמן קצר, בחסות ההודעה, הם שהו בנוכחות עמוקה יותר, כשהם מזמנים ומכוונים אליך את הכוונה העמוקה שלהם, בדיבור נינוח, מכבד, אוהב ומודע. כשצפיתי באנשים האלה מקליטים הודעות הבנתי שמדובר כאן בצורת אמנות חדשה שמשלבת את אמנות כתיבת המכתב, האידאה המוסרית של הדיבור הנכון והוירטואוזיות הפרפורמטיבית של האוראטור.

כמובן גם להודעות הקוליות יש אתיקה שחשוב לשמור עליה. לצד הפוטנציאל האינטימי ומעצים הקרבה שלהן, הודעות קוליות הן גם מפלטו של הנבל שאין לו סבלנות להקליד הודעה ומעביר את נטל המאמץ לצד המאזין. לכן יש להבדיל בין הודעות קוליות שמוקלטות מטעמי הכרח (אני נוהג במכונית וחייב לענות תשובה מהירה), מטעמי הדיוק במדיום (אני מקליט הודעה של דקות ספורות שמאפשרת לי לספר בקולי חדשה מרגשת לחבר שחי רחוק) וכאלו שמוקלטות מטעמי עצלנות ומעידות על חוסר התחשבות. ולמותר לציין שהאפשרות לשלוח הודעה כזו לאנשים נקנית ככל שרמת הקרבה עולה. לשלוח הודעה קולית לאנשים זרים או מכרים רחוקים זה ביג נו נו.

קשה לי לומר שהודעות קוליות הפכו לצורת התקשורת המועדפת עלי. ברוב המקרים אני עדיין מעדיף לקבל הודעת טקסט שאפשר לקרוא אותה במהירות ולהגיב עליה בקצרה. אבל כיום, כשאני בוחן אותן לצד מגוון צורות התקשורת האחרות שנכנסו לחיינו בשנים האחרונות, הודעות הקוליות נראות לי כמדיום מיוחד, עם יומרות צנועות שמצליח, כנגד כל הסיכויים, לשפר, ולו במעט, את העולם. בעולם עם קצב גבוה כל כך שאנשים לא מצליחים יותר לקבוע בו פגישה או אפילו שיחת טלפון, הודעות קוליות מאפשרות לשמור על קשר ומידה של אינטימיות חמימה. הן מאפשרות לשאת איתנו בכיסנו את קולם המנחם של חברים ולחלץ אותו ברגע הנכון. וכך, במציאות היפר-מתווכת הן מאפשרות לנו לצאת מהבועה ולהניח לקולו של האחר לחדור לשגרת יומנו. יותר מזה, הן מאפשרות לנו לנצל את אותם רגעי כושר של הלב המבעבע כדי להקליט את ההודעה הכנה, החמימה והאוהבת ברגע המיית הלב, ומבלי לחייב את האדם השני לענות לנו או להיות במצב רוח שלנו באותו רגע דווקא. ביחס לכל אותן צורות מדיה דיגיטליות שהבטיחו לחבר בינינו והשאירו אותנו רחוקים  מתמיד, הודעות קוליות מצטיירות בעיני כטכנולוגיה דיגיטלית אחת שהחזירה מידה של אינטימיות לתקופה הנוכחית.