טכנומיסטיקה

בסולם הדברים הכי כיפיים שאני עושה, הנגינה במקום הראשון. לא טריוויאלי לי בכלל לכתוב דבר כזה. הרבה שנים חשבתי שהתחושה הכי משחררת ומספקת שאני מכיר זה לכתוב. אבל הכתיבה לא תמיד הולכת טוב. לפעמים היא נתקעת, ולפעמים היא תלויה בכל מיני חומרים מייגעים שצריך לקרוא ולעבד, או, בהקשר אקדמי, בכל מיני קוראים קפדנים או טרחנים שאתה תלוי בחוות דעתם. יש יותר מדי מסביב. (היוצאת מן הכלל היא הכתיבה הבלתי אמצעית לפיייסבוק שהפכה עם השנים לאחד המקומות שאני הכי נהנה לכתוב עבורם). בניגוד לכתיבה העיונית והאקדמית שדורשות הכנה ולא תמיד זורמות, את הגיטרה אפשר לתפוס בכל שעה ביום, והתודעה תמיד שמחה להתחיל לג'מג'ם ולרקד.

התחלתי לנגן גיטרה בגיל 14 ובמשך כמה שנים זו הייתה אובססיה שלי. הייתי יושב על הגיטרה שעות כל יום, מתאמן על ריפים של בלוז ושובר את הראש על סטנדרטים של ג'ז. אחר כך, בגיל 18 החלטתי שאני לא יכול לעשות שלושה דברים בו זמנית ושכדי להצטיין אני צריך לבחור בדבר אחד: כתיבה, נגינה או קולנוע (עוד משהו שעסקתי בו בתיכון). בחרתי בכתיבה, כי היא זו שבה המרחק בין הרעיון בתודעה לבין התוצר הסופי הוא הנמוך ביותר, ושבה התלות באנשים אחרים ובמימון היא הנמוכה ביותר (על קולנוע לא היה בכלל מה לדבר). עזבתי את הגיטרה ולא נגעתי בה יותר מעשור. כשחזרתי אליה, בסופו של דבר, גיליתי שמה שלמדתי כטינאייג'ר לא נעלם, הוא הפך למצע עבור חוויית נגינה יותר אינטואיטיבית, משוחררת, ומספקת. אני מנגן היום יותר טוב מאשר בגיל 17, בתקופה שחרשתי כל יום שעות על הסולמות, ואני גם נהנה הרבה יותר.

אני לא לגמרי מופתע שהנגינה שלי השתפרה אחרי ההפסקה הארוכה ההיא. אחד השיעורים המרכזיים שלמדתי בגיל הנעורים ממורה הגיטרה שלי היא שדברים מופלאים קורים במח כשעובדים על משהו הרבה זמן ואז עוזבים אותו לתקופה וחוזרים אליו מאוחר יותר. פתאום כל מיני רשתות נוירונים מתארגנות מחדש ומאפשרות לך לעשות דברים שלא חלמת עליהם קודם. לקחתי את השיעור הזה איתי לחיים, ובכלל למדתי כל כך הרבה מהמורה ההוא, שהערצתי אותו בגיל 15 ושלימד אותי כל כך הרבה לא רק על גיטרה, אלא גם על איך ללמוד ולהטמיע שפות ומערכות מחשבה אחרות מכל מיני סוגים.

אחת מהסיבות שאני נהנה כל כך לנגן היא שמוזיקה היא סוג של שפה, כך שהיא משתלבת בתחביב אחר שלי שזה לימוד שפות. התמכרתי לשפות בגיל 16 כשקראתי לראשונה סלינג'ר באנגלית, ואחר כך, בתקופות של טיולים או מגורים בחו"ל, פתחתי לתהליך הזה תשוקה של ממש.

אין הרבה דברים שאני אוהב כמו ללמוד שפה חדשה (במדינה בה מדברים את השפה הזו!). באניאגרם, טיפוס מספר 7 שאני מזדהה איתו לרוב (ההרפתקן הנלהב) מאופיין בגישה נוחה לשפות ומוזיקה. אבל כחובב של שפות מילוליות ומוזיקליות, אני חושב שלימוד מוזיקה הוא חוויה עשירה, יצירתית ואינסופית הרבה יותר מלימוד שפה.

כשלומדים שפה יש בדרך כלל עקומת למידה מסוימת. לומדים את ההווה, אחר כך את העתיד והעבר, לומדים את המינים, אופני היחסות והמושאות, ואז בדרך כלל כל מיני גרסאות של זמנים היפותטים, דיבור פסיבי או עקיף, וכו'. זה יכול לקחת בין כמה חודשים לבין כמה שנים לשלוט בדברים האלה, אבל זוהי עקומת למידה צפויה פחות או יותר. כשהגעת לסיומה אין עוד המון לאן להתקדם. אוצר המילים כמובן יגדל, המבטא ישתפר, וגם הבטחון העצמי בשפה – אבל יהיה מאוד קשה להגיע לרמה של דוברי שפת אם באותה השפה.

נגינה בכלי נגינה כמו גיטרה זה סיפור אחר. ראשית אין כאן דוברי שפת אם שלעולם לא תשתווה אליהם (תמיד יהיו נגנים טובים יותר, אבל זה שונה). וההבדל הכי משמעותי מבחינתי הוא שלימוד המוזיקה והנגינה הוא תהליך אופן-אנדד, עם אופק אינסופי. תמיד אפשר ללמוד עוד טכניקות, סגנונות, סולמות ומהלכים (אפשר אפילו להמציא ביטויים חדשים!). וביחס לשפה, במוזיקה יש אפשרויות הרבה יותר עשירות של שילובים, התכות ופסיפסים של טכניקות. תמיד אפשר לחשוב על עוד דרכים לשלב בין סולמות, סגנונות וטכניקות. זה פרדס שאפשר להכנס לתוכו ולא לצאת אף פעם. זה מגרש המשחקים האולטימטיבי.

הבדל אחד משמעותי בין כתיבה לנגינה עבורי, הוא שאני בדרך כלל מנגן רק לעצמי, והכתיבה שלי כבר מזמן הפכה להיות יותר פומבית מאישית. ואולי זו אחת הסיבות שאני נהנה כל כך מהגיטרה. היא רחוקה מאוד מלהיות עבודה שלי בשום צורה שהיא (למרות שיש לי לפעמים פנטזיות לנגן סרף חסידי בחתונות).

אני אסיר תודה על זה שהרמתי את הגיטרה כטינאייג'ר, מה שאפשר לי לעוף עליה אחר כך. אני לוקח את הגיטרה ברגעים שאני עצוב, וברגעים שאני בהתלהבות והיא רצה איתי לאן שארצה. אם יש לכם ילדים, שווה לעודד אותם לאמץ איזה כלי נגינה, ולשים לב שיש להם מורה שמעורר בהם השראה והתלהבות. היכולת הזו לקחת כלי בידיים ולשיר את התודעה עם האצבעות היא אחד המתנות הכי יפות שאפשר לקבל בחיים האלה.