הצילום והרגע

אני לא יכול לספור את הפעמים שראיתי משהו יפה, שלפתי מצלמה, וגרמתי לו להתמוסס לי מול העיניים במרווח של שבריר הרגע.

מסיבות סוערות, שיחות מרתקות, תינוקות צוהלים – לאורך השנים הפרעתי את מסלול זרימתן הטבעי של אנספור סיטואציות מופלאות כתוצאה מיצר התיעוד המפותח שלי.

הדבר המוזר והראוי לציון באמת היה האופן שבו הרגעים הללו מופרעים ומתמוססים להם אל תוך הקוסמוס לבלי שוב ברגע שאמצעי התיעוד הופעל  ונוצר החיבור בין המציאות הבלתי-מתווכת של ההוויה לבין רשת המידע האלקטרונית – גם במצבים שבהם  האובייקט של התמונה לא יכול היה לדעת שהוא מצולם או מוקלט, וגם ברגעים שאותו אובייקט אפילו אינו אנושי אלא חיה או תופעת טבע מסוימת. לשליפה של המצלמה והמיקרופון יש כח קטלני שמשנה סיטואציות מן היסוד. כאבא לתינוק, אני נתקל בסיטואציה הזו שוב ושוב באופן שאינו משתמע לשתי פנים. המצלמה פורמת את ההוויה.

קשה לי להגן בלב שלם על ההתנהגות שלי באותן סיטואציות שבהן שלפתי את מכשיר התיעוד שלי וגרמתי להתמוססות של רגע מוצלח. לעיתים היה זה רגע שרבים אחרים לצדי חשו עצמם מבורכים בנוכחותו, וכשהתמוסס אף לא ידעו שהייתי זה אני עם אמצעי התיעוד שלי שהתנקשתי בו בצורה אכזרית.

בדיעבד, אני מרגיש כמו פושע שחתר תחת זרימת השפע והחסד האינסופית וגמל לה בתאווה ירודה לאחוז ולהאחז ברגע על מנת להיות לבעליו. הדבר היחיד שאני יכול לומר להגנתי הוא שכל זה נבע מרצון כנה להפוך את הרגעים הללו לנצחיים קצת יותר. לאפשר להם לחרוג ממקומם המוגבל במרחב הזמן-חלל ולהפוך למשהו שלי ולאחרים תהיה גישה מסוימת אליו, לנצח, תמיד, באמצעות רשת המידע הדיגיטלית שאופפת את כולנו. במובן ידוע יצר התיעוד שלנו נובע מניסיון עקר להתגבר על המוות, על הטבע החולף של הדברים.

ויש עוד משהו מהותי עוד יותר בתופעה הזו של רגעים שמושמדים כמו פוטון או כמו חתול אוסטרי תחת המבט חוצה היקומים של מצלמת התיעוד. לטענה הזו, המטאפיזית, הבלתי ניתנה להוכחה אמפירית, אך הנכונה כל כך אינטואיטיבית יש השלכות מרחיקות לכת עבור העולם שלנו.

בתור התחלה, היא מורה לנו שבעולם שיש בו יותר מצלמות מבעבר, הסיכויים להתרחשויות ממשיות הולך ופוחת. ערים שפורסות מצלמות אבטחה בכל מקום אולי מצמצמות את הסיכוי להתרחשות פשעים מסוגים מסוימים, אבל הן גם מצמצמות את האפשרות להופעתה של התרחשויות אחרות – כל התרחשות שמחוללת משהו שווה לצלם אותו בכלל. כשאנחנו מפנים את המצלמה ומשאירים אותה דולקת כל הזמן, האפשרות שדברים יפים יקרו בעולם מצטמצמים דרמטית. אותו דבר נכון גם לגבי אותם סייבורג וואנאביז שמחברים לעצמם מצלמה שפועלת 24/7 ושואפים לתעד כל רגע ורגע משגרת חיייהם. ככל שירבו  לתעד את עצמם כך הסיכוי שמשהו מרגש באמת יקרה בחיים שלהם יורד לאפס.

תרבויות לא-מערביות מסוימות מאמינות, כך נוהגים לספר, שכאשר אתה מצלם אדם כלשהו אתה גונב את נשמתו. אולי יש משהו בטענה הזו. אולי בעצם ההמצאה של הצילום גנבנו את הנשמה של תרבות שלמה. של התרבות שלנו שבמאתייים השנה האחרונות מרווחי הלא ידוע והספונטניות שלה מצטמצמים ככל שמצלמות ומיקרופונים חודרים אותה לאורכה ולרוחבה.

קצת כמו בסיפור שאינו נגמר, משהו בשאיפה שלנו לאחוז במציאות גורם למסתורין הדק שהיא אפופה בו להתפוגג באור המסמא של המצלמה. אנחנו לא יכולים לעשות uninvent למצלמה, אבל אנחנו כן יכולים לנסות ולמצוא מרחבים חדשים שאין בהן דריסת רגל למצלמות. אלו כנראה המקומות שבהם יתרחשו הדברים המעניינים והמופלאים ביותר, וכשהם קורים, תנסו להתנגד לדחף לשלוף את המצלמה ולתעד את זה, כי ברגע שתעשו את זה הם יתפוגגו לכם מול העיניים. סמכו עלי, כבר ניסיתי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: