מיקרו-פתרונות למקרו-בעיות

איך שינוי במודל התשלומים של הרשת יכול להציל את העיתונות, המעמד היצירתי, הרשת, הדמוקרטיה וכל השאר. עוד מאמר שלי שהתפרסם בבלוג רדיקל (לינק למאמר הקודם), עם הצעה לפתרון קטן עם השלכות מרחיקות לכת לעולם

***

עליית הרשת בתחילת המאה ה-21 לוותה בהבטחות שבאינטרנט התוכן יהיה המלך ויוצרי תוכן יהיו ממליכי המלכים. בפועל, עשרים שנה מאוחר יותר, רשת האינטרנט נראית יותר כמו ביצת קליקבייטס עתירת ספאם שבה האפשרות להתפרנס בה מיצירה הולכת ונעלמת לטובת שליטה גוברת של משרדי יח"צ וחוות תוכן. אז מה השתבש? האם יכול להיות ששורשו של המצב העגום הוא במודל כלכלי עקום שהתקבע בימיה הראשונים של הרשת וממשיך להחריב אותה עד היום?

בתחילת המאה ה-21, כאמור, שלט האופטימיזם בתחזיות לגבי השפעתה התרבותית של הרשת. באותה התקופה הבטיחו הפרשנים הקיברנטים שבקרוב נזכה לעולם בעל שפע חסר תקדים של תוכן איכותי וזמין שיפתח הזדמנויות מופלאות עבור יוצרי תוכן להתפרנס בגמישות ולהתקיים ברווחה. ספרים כמו Rise of the Creative Class ו-The Cultural Creatives שהתפרסמו בתחילת שנות האלפייים חזו עתיד ורוד לאנשי המקצועות היצירתיים: סופרים, עיתונאים, מוזיקאים, משוררים.

עשרים שנה מאוחר יותר, הנבואות על עליית המעמד היצירתי נראות מופרכות מאי פעם. וזו לא רק הקורונה. המשכורות בעולם העיתונות נשחקות כבר שנים ארוכות יחדיו עם מספר המשרות בתחום ומספר העיתונים הפעילים. סופרים, מתרגמים ועורכים רואים את יצירותיהן נבזזות על ידי גולשים שמעדיפים קבצי פידיאף פיראטים וחינמיים, וגם מוזיקאים כבר לא יכולים להתפרנס ממכירת אלבומים, ונאלצים להסתמך על הכנסות מהופעות, מה שהשאיר אותם קירחים במיוחד בתקופה הנוכחית וחסרי כל מקור הכנסה בכלל. השתייכות למעמד היצירתי היא במקרים רבים גזרה של חיי עוני וחוסר בטחון כלכלי.

איך הגענו למצב הביש הזה? את מקור הבעיות ניתן למצוא באחד הרעיונות המכוננים בהיסטוריה של הרשת: הרעיון שכל התוכן ברשת צריך להיות חינמי. רעיון התוכן החינמי מגיע עד לסיסמה "אינפורמציה רוצה להיות חופשית" שהופיעה לראשונה בועידת ההאקרים של 1984. בראשית ימי האינטרנט, בתקופה שנראה היה שהרשת החדשה תהיה כר פורה לאנרכיזם יצירתי ואוטופי הרעיון שלא צריך כבר לשלם על תוכן הלם היטב סנטימנט אנושי כללי יותר שמעדיף לקבל דברים בחינם. וכך, בראשית שנות האלפיים תרבות חינמית הפכה להיות צו השעה. סרטים, מוזיקה וסדרות הפכו למשהו שמורידים אותו בעזרת תוכנות להורדת קבצים כמו נאפסטר, קאזה וביטורנט. העיתונים מצידם שפתחו את שעריהם בעליצות תוך שהם מתמסרים לרוח החינם העליזה ששלטה ברשת באמונה שלמה שמי שנותן לא רק את מעילו אלא גם את כותנתו יזכה בחיי נצח בעולם הבא של המהפכה הדיגיטלית.

אלא שהנבואות הללו התבדו במהירות והתגלו כנאיביות להחריד. רכישות המוזיקה הדיגיטליות היו רחוקות מלפצות על אובדן הההכנסות מרכישת דיסקים ותקליטים, וגם הפרסומות הדיגיטליות לא היו קרובות לפצות על הירידה הדרמטית בהכנסות מפרסום בעיתון המודפס. המצב החריף ככל שהתברר שאת אותן הכנסות מפרסום שהגיעו בעבר למערכות שפרנסו עיתונאים, כותבים, עורכים, מתרגמים, מאיירים ואקולוגיה שלמה של בעלי מקצוע גורפות כעת ענקיות טכנולוגיה כמו גוגל ופייסבוק שתפסו את המקום הקרוב ביותר ליד הברז של הדפדפן והפכו להיות סוכנויות חדשות ובידור מסוג חדש – כאלו שמתפרנסות ממסחר בתוכן שיצרו אחרים ולא נדרשות להשקיע אגורה ביצירה מקורית.

אבל למי אכפת? ניתן היה לטעון שהבעיה של חוסר האפשרות להתפרנס מיצירה ברשת מעניינת רק לקבוצה של עיתונאים ויוצרים שרוצים לשמור על הצלחת שלהם, אלא שתוצאות המצב העגום הזה מגיעות רחוק הרבה יותר וצריכות לעניין כל אחד. העיתונות, כלב השמירה של הדמוקרטיה, לא יכולה לתפקד כראוי בלי תקציבים שמאפשרים לעיתונאים מנוסים להתפרנס בכבוד, לייצר תחקירים ותוכן מאתגר אחר שחיוני לתפקוד הדמוקרטיה ולחיי התרבות. עולם שבו מוזיקאים וסופרים לא יכולים להתפרנס בלי להיות תלויים בחלטורות הוא עולם שבו אנחנו מאבדים אנספור יוצרים שמוותרים על הסיכוי לחיות מיצירה, והתרבות התלויה בפרסומות וחסויות הופכת רדודה וקלקרית במידה גוברת. תרבות שלא מאפשרת ליוצרים שלה להתפרנס בכבוד מיצירה דנה את עצמה לכיליון איטי.

 

פתרון המיקרופיימנטס

אבל האם המצב הזה היה בלתי נמנע? רחוק מכך. בראשית ימי האינטרנט ראו רבים לנגד עיניהם נוסחה חלופית שתאפשר ליוצרים להמשיך להתפרנס בכבוד מיצירתם, וגם לאפשר לצרכני תרבות לעשות את זה בתנאים נוחים וגמישים יותר.

אחת מהבעיות המסורתיות של חלקים רבים בעולם התוכן כמו עולם העיתונות והמוזיקה היא שאנחנו נדרשים לשלם על סחורה שאנחנו לא מעוניינים בחלק גדול ממנה. אם אני רוצה לקרוא כתבה בעיתון של היום אני צריך לקנות את העיתון כולו, גם אם שאר התוכן בו גרוע בעיני.

האינטרנט הציע פתרון להבעיה הזו. ברגע שמאמרים הפכו להיות דבר נפרד מעיתון שלם ניתן היה לראשונה לשלם ישירות על מאמרים, בלי לשלם על העיתון כולו. המודל שבתוכו כל זה מתאפשר זכה לשם מיקרו-תשלומים (Micropayments). במקום לשלם עשרה שקלים על עיתון שאנחנו רוצים לקרוא רק כתבה אחת מתוכו, במודל של מיקרופיימנטס אפשר לשלם 20 אגורות על קריאת כתבה ספציפית, ולשלם 20 אגורות נוספות על קריאה כתבה אחרת במגזין אחר, ו-20 אגורות נוספות על קריאת כתבת ארכיון מלפני 15 שנה. באופן זה יכלו קוראים להמשיך ולהנות מחירות חסרת תקדים לקרוא את התוכן ברשת כולה, ואילו כותבים יכלו להמשיך  להתפרנס ואפילו לקבל תמלוגים על כתבות שנכתבו לפני עשור ונשארו רלבנטיות לקוראים.

אלא שהעיתונות, למרבה הצער, הלכה לכיון הפוך. כשהתבררה גודל הקטסטרופה של פרדיגמת התוכן החינמי העמידו רבות ממערכות העיתונים חומות תשלום. כעת, כדי לקרוא את עיתון הארץ או הניו-יורק טיימס נאלצתם לחזור ולשלם על מנוי. אלא שהסוסים כבר ברחו מהאורווה, עבור ציבור שהורגל כבר בשפע תוכן חינמי הדרישה לשלם עבור גן קטן וסגור בג'ונגל המידע האדיר של האינטרנט נראתה מופרכת. המהלך של חומות התשלום לא רק שלא ניצל את הפוטנציאל של הרשת להפוך את המאמרים השונים לזמינים לקוראים בעלות מזערית, הוא החריף את חוסר הזמינות של מידע ברשת. כעת, כשרוצה הקורא לקרוא מאמר בהארץ או בניו-יורק טיימס הוא צריך לא רק לקנות את העיתון היומי אלא לעשות מנוי – החלטה כבדה בהרבה. התוצאה היא אבסורדית. אם למשל אני מעוניין לקרוא את הביקורות השונות שהתפרסמו על ספר או סדרה בשלושה מגזינים שונים, אין לי אפשרות לרכוש את הביקורות הללו  ישירות – אני נדרש לעשות מנויים שנתיים על כל אחד מהמגזינים הללו. המצב הזה לא טוב לקוראים, לא טוב לכתבי העת ולא טוב לתרבות ולדמוקרטיה, והוא יוצר נזקים בשורה של רמות, מהגבוהות ביותר ועד היומיומיות והבנאליות.

לקריסה של המודל הכלכלי של העיתונות יש השלכות מרחיקות לכת שמתגלמות מהותית במאזן הכח ההולך ומשתנה בין עיתונות לבין צורות של יח"צ, קידום ופרופגנדה. בלי עיתונות טובה קשה להבחין בין אמת ושקר, ואת המחיר אנחנו משלמים כל פעם שאנחנו מתקשים למצוא ביקורות מוצר בלתי תלויות ברשת. ברמה הקולקטיבית יותר, עיתונות חלשה, ללא מודל כלכלי והנשלטת על ידי בעלי הון הרואים בה שופר לאינטרסים שלהם, היא כר פורה לפעילות הבלתי מפוקחת של אוליגרכים ושליטים סמכותניים שאינם נאלצים עוד לעמוד תחת עינה הבוחנת של המדיה.

אבל אפילו אם לא השתכנעתם בנושא חשיבות העיתונות לממשל בריא, מה לגבי האופי הבלתי קריא שהרשת שלנו קיבלה בשנים האחרונות. עם יד על הלב, האם לא היו רבים מאיתנו מעדיפים לשלם 10 אגורות, 30 אגורות או אפילו רחמנא ליצלן חצי שקל שלם עבור כתבה איכותית באופן שיאפשר לכותבים ולעורכים להתפרנס מאשר לפלס את דרכנו דרך קקופוניה של עשרות פרסומות מקפצות המקדמות את פנינו בכניסה לכל אתר אינטרנט, מקשות על הקריאה, מזהמות לנו את התודעה, שלא לדבר על צורות המעקב המתקדמות שאנחנו מכפיפים עצמנו אליהן?

אין סיבה שיוצרים מוכשרים יתקשו לסגור את החודש בזמן שבתחום הטכנולוגיה או השיווק האינטרנטי המשכורות ירקיעו שחקים. כותבים, מוזיקאים ואמנים הם לא פחות מוכשרים, אינטיליגנטים או חשובים לחברה שלנו מאנשי טכנולוגיה או שיווק. למעשה כל הברזלים של האינטרנט חסרי כל ערך ללא התוכן שממלא אותם ושהאינטרנט משמש לגשת אליו.  הסיבה העיקרית שעובדים מבריקים בתחום אחד לא סוגרים את החודש בעוד שעובדים בינוניים בתחום אחר מרוויחים משכורות עתק הוא מודל כלכלי אומלל ועקום שבו אלגוריתמים שיושבים על ברזי הגלישה גורפים את הרווחים עבור מיליארדרים בזמן שליוצרי התוכן עצמו לא נשארים אפילו פירורים.

בספרו Who Owns the Future מתאר חלוץ הרשת ז'ארון לניר מודל כלכלי אלטרנטיבי לאינטרנט שיעשה שימוש במיקרופיימנטס על מנת לתגמל כל אחד מהגולשים ברשת על התרומות שלה עבורה – חזון שהיה איתנו למעשה עוד מראשית הרשת בשנות השישים ורעיון ההיפרטקסט המקורי של טד נלסון. אם פייסבוק ודומותיה מרווויחות כסף מהתנועה שהפוסטים שלנו מייצרים, ומהמידע שהוא מאפשר להן לאסוף, למה שאנחנו, היוצרים של התוכן הזה לא נתוגמל גם כן?  לאניר מתאר עולם שבו ההגנות החברתיות של המאה העשרים – התנאים הסוציאלים שהופכים נדירים יותר ויותר בתקופתנו, מקבלים חיזוק וגיבוי נוסף בצורה של תמלוגים שכל אחד יכול לקבל מהרשת טיפין טיפין, ושלא מבוססות על מערכות בינאריות ומפלות שמגיעות למעטים כמו קביעות או חברות באיגוד. וכך, במקום שהרשת תהיה למוקד לאגירת הון חסרת תקדים של ענקיות הטכנולוגיה, היא תהפוך לכלי שמחזק את המעמד הבינוני, המעמד היצירתי והחוסן החברתי.

מיקרופיימנטס אינם פתרון קסם. הם ידרשו לשנות את ההרגלים שלנו באופן שבו אנחנו משלמים ברשת ובאופן שבו אנחנו מנהלים מערכות תשלומים ברשת. בתמורה נקבל רשת חזקה ואיכותית הרבה יותר שלא מבוססת על יצירה שנבזזה, ושפעילותה לא מרסקת אלא מחזקת את החוסן התרבותי והחברתי בעולמנו.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מכבי ליפשיץ  ביום 27 בספטמבר 2020 בשעה 11:55

    רעיון גאוני…
    מעניין איזה תפוצה/חשיפה יש לו בעיקר אצל בעלי העיתונים .. הארץ או אפוק טיים
    אפשר אפילו למכור חבילת כתבות, נגיד 100 ב ככה וככה כמו שאומרים הגששים
    בברכת חתימה טובה
    מכבי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: