מה קורה כשהמיינסטרים מחבק את הפסיכדלים? והאם יש כזה דבר פסיכדליה סחית? שיחה עם ההוגה הפסיכדלי אריק דיוויס על איך לשמור את הפסיכדליה ווירדית (התפרסם במקור בטור 'משנה תודעה' בעיתון הארץ)
את המילה האנגלית Weird ניתן לתרגם לעברית כמוזר, תמהוני, או משונה. היא משמשת כדי לתאר אירוע בלתי מוסבר, או אדם תמהוני (Weirdo), ולמרות שהשימוש בה נגוע לעיתים קרובות בקונוטציות שליליות יש מקום אחד שבו הווירדי זוכה בהתמדה למוניטין חיובי – בעולם הפסיכדלי כמובן.
ההיסטוריה הפסיכדלית רצופה בסיפורים תמוהים עם אנשים מוזרים בסיטואציות משונות. הסופר הפסיכדלי קן קיזי עולה לפודיום בעצרת נגד המלחמה בויאטנם בברקלי של 1965 עם סרבל טיסה בצבעים פסיכדליים ומנגן במפוחית שיר בלוז מוטרף כדי לבלבל את האקטיביסטים. ההוגה הפסיכדלי טרנס מק'קנה יורד לאמזונס ב-1971 עם אחיו דניס, כדי לבצע שם ניסוי מוזר שמטרתו להביא את סוף ההיסטוריה על ידי כניסה למימד פטרייתי שממנו תיווצר אבן פילוסופים רב-מימדית. הסופר פיליפ ק. דיק יוצא מטיפול שיניים, פוגש נציגה של עדי יהווה עם תליון מסתורי, וחווה לפתע פלישה של כח טרנסצנדנטי לתוך תודעתו. בחודשים שלאחר מכן הוא נזכר שהוא בעצם תומאס, נוצרי נרדף שחי במאה הראשונה לספירה, משתכנע שזרם הזמן עצר למעשה בשנת 74, ושהאימפריה הרומית מעולם לא נפלה. הוא עובר לחיות במקביל בשתי מציאויות שונות שמופיעות לנגד עיניו בחשיפה כפולה: רומא של השנה 74, וקליפורניה של 1974.
סיפורים מוזרים כאלה הם הלחם והחמאה של התרבות הפסיכדלית – תרבות שמבוססת על חוויה שיש בה מרכיבים בולטים של חריגות, בלתי מוסברות, ותחושת השתוממות מול עולם מוזר מעבר לדמיון. תקופת השיא של העידן הפסיכדלי של הסיקסטיז מתוארת בספריהם של רבים מבוגרי העידן ההוא כתקופה בה, בחלקים מסוימים של החוף המערבי, טבלה התרבות כולה בהזיות קולקטיביות המשלבות מאגיה, טלפתיה, זליגות תודעה ושלל תופעות על-חושיות שהפכו חלק משגרת היומיום.
יקום ומלואו מפריד בין עולם הווירדיות הפסיכדלי של שנות השישים והשבעים לבין עולם הרפואה והעסקים הפסיכדלי המתגבש בימינו. את הכנסים הפסיכדלים הפרועים של העבר החליפו בשנים האחרונות כנסים מעונבים, שבהם מתחככים זה בזה אנשי עסקים ורפואה שקפצו על העגלה הפסיכדלית המאיצה. הם מחליפים רעיונות על רפואה פסיכדלית ללא חוויה פסיכדלית, על פטנטים ומודלים מסחריים. הנביא מק'קנה, מלך הכנסים הפסיכדלים של האייטיז, לא היה מוצא שם היום את מקומו.
רעיון המיינסטרימזציה, ההחדרה של הפסיכדלים לשדרה המרכזית של התרבות, הפך בעשורים האחרונים לרעיון דומיננטי בשיח הפסיכדלי. פעילים כמו ריק דבלין, מייסד ארגון המחקר הפסיכדלי MAPS, קראו לקהילה הפסיכדלית להפסיק לחשוב על עצמה במונחים של אנטי-תרבות, ולחשב כיצד ניתן להשפיע מבפנים. הם יזמו מחקרים רפואיים על טיפולים פסיכדליים בחיילים מוכי הלם קרב ובחולים סופניים, כדי לרכך את התדמית הווירדית והמרדנית של הפסיכדליה, ולהראות שביכולתה למלא תפקיד יצרני בחברה. ההימור צלח, אבל גבה מחירים לא פשוטים. במאמר Working with Weirdness, שנתפרסם ביולי האחרון בכתב העת ACS Pharmacology & Translational Science מצביעים החוקרים הפסיכדלים יוסט ברקסמה ומיכאיל ואן אלק על הרתיעה של עולם הרפואה העכשווי מהתמודדות עם האלמנטים יוצאי הדופן של החוויה פסיכדליות. ברקסמה וואן אלק רואים בפופולריות הגוברת של מיקרודוזינג וההתמקדות במנגנונים נוירו-מכאניים ניסיון לברוח מהצדדים המופלאים והמובנים פחות של החוויה הפסיכדלית. במקום זאת, הם קוראים לחוקרים להכיר ולחבק את הצד הווירדי של החוויה הפסיכדלית.
את הרתיעה של עולם הפסיכדליה העכשווי מהווירדי והמוזר ניתן להבין כמהלך אסטרטגי ומחושב. הווירדיות לא משקמת את המוניטין הפסיכדלי, למעשה היא מתחככת קרוב מדי בעולם פתולוגיות הנפש שהרפואה הפסיכדלית מבקשת להתרחק ממנה. אין כסף בחוויות מוזרות. אין להן תכלית, מלבד פליאה, השתוממות ואולי פריצת דרך יצירתית או חוויה רוחנית כלשהי. הסופר והאינטלקטואל הפסיכדלי אריק דיוויס מאמין שהנסיגה של הפסיכדליה העכשווית מהמימדים הווירדים קשורה גם לתפיסות שמרניות לגבי הנאה וחיפוש רוחני. "בתרבות שלנו יש רתיעה להכיר בכך שאחת הסיבות העיקריות לכך שאנחנו משתמשים בסמים כבני אדם זה לצורך הנאה. התרבות הפסיכדלית כללה בעבר דגש חזק על אלמנט ההנאה: בין אם זו הנאה חושנית, ארוטית, או ההנאה של גילוי מצבי תודעה חדשים. חלק מהמורשת של תרבות הנגד היה רעיון החקירה של התענוג כאקט יצירתי ואפילו רוחני. אלא שכיום היחס לפסיכדלים הוא כמשהו פרקטי, בעל פונקציה שימושית, בין אם זו פונקציה אישית כמו ריפוי של בעיות אישיות או פונקציה קולקטיבית כמו שתמצא בקהילות איוואסקה גלובליות – אנחנו מרפאים את האני הקולוניאלי שלנו או מאזינים לפלנטה בזמן קריטי. אז אפילו באנדרגראונד הצמידו לפסיכדלים פונקציה. אלא שאחד מהדברים שמייחדים הנאה זה שהיא הסיבה של עצמה. היא לא מנסה ללכת לשום מקום. 'למה אתה עושה את זה?' 'כי אני נהנה מזה.' סוף השיחה. כולנו עושים דברים מסוימים כי אנחנו נהנים מהם. אין צורך לחפש משהו מעבר. אין צורך לומר פסיכדלים הם רבי ערך בגלל שהם עושים את זה או את זה. אתה יכול פשוט להנות מהם. אבל בזמננו אין מקום לפוזיציה הזו, משום שפסיכדלים מתויגים כפתרונות לבעיות אינדיבידואליות או קולקטיביות."
"בנוסף, פסיכדלים היו בעבר חלק ממסע של חיפוש: מסע לגלות את מה שלא ידעת על עצמך, על טבע המציאות והתודעה. וגם כאן, החיפוש הוא התשובה עצמה. זה כל הרעיון של להיות מחפש. אבל זה לא מיתרגם טוב לפרדיגמה החדשה של הריפוי, בגלל שאנחנו כבר יודעים למה אנחנו כאן. אנחנו מתרפאים. אז מה אם אני מוצא את עצמי במרחב קוסמי רב-מימדי שבו כל מיני שפות חייזריות מוקרנות עלי וזה סוג של מרגיש כאילו יש לי דרך לנווט בתוכן ולחדור למימד חדש? כאילו, מה זה לעזאזל??? 'טוב, זה חלק מריפוי.' 'אל תדאג לגבי זה. וואטאבר, זה בסדר.' הווירדי לא מעניין כי הוא לא בהכרח מרפא, או מלמד משהו חוץ מזה שהוא עומד בקשר לדבר הבלתי מובן הזה שניתן לקרוא לו המסתורין. אלא שבאופן הזה רעיון הריפוי הופך למעין הסבר גורף שסותם את הגולל על חלל החידוש וכל המימדים הקוגניטיביים, מד"ביים, מיתיים, רוחניים ומטאפיזיים, כי הדברים האלה פשוט משוגעים. זה לא ממש עוזר לך, וזה אולי יטרלל אותך, אז בוא נתעלם מזה."
דיוויס, בכיר האינטלקטואלים של תרבות הנגד הפסיכדלית בעשורים האחרונים, הוא גם אחד מנושאי הדגל המרכזיים של הווירדיות בשיח הפסיכדלי. ספרו High Weirdness שיצא ב-2019 בהוצאת MIT הוא ניתוח מלומד ומעמיק של היצירה הווירדית של שלושה אייקונים פסיכדלים מהסבנטיז: טרנס מקנה, רוברט אנטון ווילסון ופיליפ ק. דיק. "הווירדי עבורי מסמן מפגש עם משהו שהוא עמוק מספיק בכדי שיהיה בו אלמנט של חתרנות, וחלק מהעניין הוא שיש שם מפגש עם משהו שיכול להיות לא נעים, מאתגר או קצת מפחיד. חוקרים רבים בעולם הפסיכדלי עושים היום פטישיזציה לחוויה המיסטית. התיאורים שהם מציגים שמימיים ונעימים: 'אני אחד עם הכל,' 'כל הגבולות ביני לעולם מתמוססים ואני חוזר הביתה לתודעת-העל'. אבל להיות אחד עם הכל יכול גם להיות מעורר אימה. ההיסטוריה של הדת והמיסטיקה כוללת גם הרבה פתולוגיה וטריפים רעים."
בעשרות השנים שחלפו מאז שדיוויס החל לחקור ולכתוב על התרבות הפסיכדלית, שהייתה אז תרבות שוליים ליודעי דבר, הוא ראה בה שינויים עמוקים שהובילו עד לפופולריזציה האדירה של הפסיכדלים בזמננו. "אני כבר לא מודאג מהשינוי הזה כמו בעבר." הוא אומר "אני בא בגישה של אנחנו הולכים לנסות את עניין הריפוי הזה ואנחנו נראה מה קורה כשכל האנשים האלה יתחילו לקחת פסילוסיבין וזה יתחיל להיות מוזר. וזה יהיה מוזר. מוזר יותר ממה שאנשים רוצים. אני לא יודע כמה, ואולי זה יהיה טוב, אבל זה כן מעלה שאלות על מה שהמיינסטרים, השיח החדש, מטאטא תחת השטיח, ואיך הדברים האלה יחזרו לבעוט להם בישבן, או שלא."
לצד התרבות הפסיכדלית הסטרייטית יש עדיין הרבה ביטויים של ווירדיות במקומות כמו ברנינג מן או תרבות הטראנס. יכול להיות שהקהילה הפסיכדלית מתפצלת לשני עולמות מקבילים שיתקיימו בלי קשר זה עם זה?
"יש ריבוי גובר של שיחים פסיכדליים, וזרימה אדירה של כסף ותשומת לב תקשורתית לעבר אחד מהשיחים האלה, שזה די מבלבל עבור כל השאר. אז כן, יש כאן כמה עולמות שפועלים במקביל ומה שיהיה מעניין כאנתרופולוג זה לראות כמה מהאנשים שגילו את החומרים האלה דרך הפריזמה המיינסטרימית יתגלגלו לעולמות הווירדים יותר, או שלא. אני יכול לדמיין מצב שבו שיח הריפוי הפסיכו-תרופתי הופך כל כך דומיננטי שסוג הדברים שאנחנו מדברים עליהם הופכים להיות משהו היסטורי, שקרה פעם בעבר בקשר לפוליטיקה ולמדיה של עידן שעבר."
התרגלנו לחשוב על פסיכדלים כמשהו שקשור לתרבות נגד, אבל אם זה אכן משתנה, איך אתה חושב תראה תרבות פסיכדלית שהפכה לתרבות דומיננטית?
"זו שאלה טובה, ואני חושב שהאנלוגיה הכי טובה שיש לנו זה הפסיכותרפיה. הפסיכותרפיה התחילה אצל פרויד ואפילו יונג כפרקטיקה רדיקלית. ואז כשהיא מגיעה לארה"ב היא עוברת פופולריזציה ומופיעה בסרטים של היצ'קוק, ולאורך ולרוחב של תרבות הפופ. ופתאום היא עוברת מיינסטרימזציה למשהו כזה שהמטרה שלו היא לתמוך באגו כדי שהוא יוכל לתפקד טוב יותר בסביבת החיים הלחוצה של אחרי המלחמה. ואני חושב שמשהו דומה יקרה כאן. שאנשים ילמדו לספר את החוויות הפסיכדליות שלהם כדרכים לשימור האגו. בתקופה מאוד מלחיצה בהיסטוריה, כשהאגו מותקף והסובייקטיביות מופרעת על ידי טכנולוגיה ולחצים חדשים, אני חושב שפסיכדלים ישמשו בתפקיד מבריא עבור הרבה אנשים. כי הרבה אנשים סובלים כל כך ויש הרבה סיבות לנסות להחלים ולא בהכרח להיות רדיקלי בטכניקות התרפויטיות. אלא שאני חושב שחלק מהתפקיד שלנו כאנשים פסיכדליים הוא להחזיר את זה למורכבות של עולם חברתי היפר-מקושר שכולל גם סוכנים לא-אנושיים וצמחים והקוסמוס."
דיוויס מותח קו ישר בין הגל הפסיכדלי הנוכחי לבין צמיחת מדעי המח, וכלכלת תשומת הלב האינטרנטית. "מתנהל ניסיון לבצע קולוניזציה ולנוע עמוק יותר ויותר לתוך התת-מודע, עולם החלום, והעולם של מצבי תודעה חלופיים. ולכן אני לא חושב שפסיכדליה זה טרנד כזה, ושבעוד עשר שנים כולנו נעבור לדבר הבא. אני חושב שאנחנו יודעים שפסיכדליים זו הדרך המטריאלית ביותר לגשת למצבי תודעה אחרים ואנחנו יכולים באמצעותם להטמיע את המצבים הללו בתוך התרבות הצרכנית, התרבות הטכנולוגית, התרבות המודרנית, ובאופן הזה להיות מסוגלים לחקור, למפות לארגן ואולי גם לתכנת ולשלוט באזורים הפריפריאליים, החתרניים והבלתי מודעים הללו של התודעה. זה אולי נשמע פרנואידי, אבל אני חושב שזו הערכה הוגנת של המצב."
" מקלוהן אמר בשנות השישים שאל-אס-די מאפשר לאנשים לדור ממש ביקום האלקטרוני החדש שבראנו. אנחנו 60-70 שנה בתוך התהליך הזה והגענו לצומת הדרכים שבו זה כבר לא שימושי לשמר את תרבות הסמים כחלק מהשוליים או תרבות הנגד. מה שיותר שימושי זה להכליל את כולם ולראות איך ניתן לארגן את זה, אולי בדרכים טובות אבל גם בדרכים שהן מטרידות וחלק מהעניין של להיות אדם פסיכדלי זה לעמוד בפני האתגרים של המאבק הזה ולקבל השראה מהיבט חשוב של השימוש הילידי בפסיכדלים, וזה שהוא קורה בעולם של כוח: עולם שבו יש דברים טובים וגם דברים רעים. שיש בו דברים שמרפאים ודברים שהם מחלה. זה עולם שיש בו כישוף וגם ריפוי, ואני לא חושב שאנחנו יכולים להשאיר את הכישוף בדלת ולנוע לעולם הפופ החדש הזה, אפילו שכולם היום רוצים לדבר רק על ריפוי. האלמנט הכישופי הזה הוא עובדה מוצקה במחקר האנתרופולוגי, הוא קיים באופן מובהק בתרבות הנגד, והוא חלק מהעולם שלנו היום כשאנחנו מכניסים את כל תאגידי התרופות הענקיים הללו עם הרטוריקה שלהם, והכסף שלהם. אז כדאי שנעמוד על המשמר."
טכנומיסטיקה 