משנה תודעה 14 – בין פסיכונאוטיקה ומדיטציה

המאמר התפרסם במקור באתר הארץ

באמצע שנות השישים לפסיכולוג הפסיכדלי ריצ'רד אלפרט היה רעיון לניסוי משוגע. אלפרט התגורר באותה תקופה במילברוק, קומונה פסיכדלית, פרועה ואקספרימנטלית ששכנה באחוזה עצומה ומפוארת במדינת בניו-יורק, והונהגה על ידי אייקון האל-אס-די טימותי לירי. במהלך שנותיו באחוזה אלפרט עבר אנספור חוויות פסיכדליות עוצמתיות, אבל הוא היה מאוכזב. הוא הרגיש שבסיום כל אחת מהחוויות הללו הוא נוחת חזרה לאותה תודעת בסיס מוכרת ומשעממת. אלפרט החליט לעשות ניסוי. הוא וחבורת שותפים נועזים יסגרו את עצמם באחד הבניינים האחוזה ויבלעו אל-אס-די ללא הפסקה כדי לראות מה קורה. האם ניתן להישאר במצב התעלות תמידי או שהנחיתה היא בלתי נמנעת? במשך שלושה שבועות אלפרט וחבורתו לקחו מנה כבדה של 400 מיקרוגרם אל-אס-די כל ארבע שעות. אלא שהניסוי נכשל. הגוף שלהם פיתח עמידות לחומר ובסיום התקופה אלפרט מצא את עצמו חוזר לנקודת האפס.

נטש את הפסיכדליה לטובת המדיטציה. ראם דאס (לשעבר ריצ'רד אלפרט)

מיואש, אלפרט החליט לנסוע להודו ולחפש את עצמו. שם הפרופסור לשעבר מהרווארד פגש גורו הודי נערץ בשם נם קרולי בבה. אלפרט נתן לו מנה עצומה (900 מיקרוגרם) של אל-אס-די וציפה לראות את הגורו מתפרק מול עיניו. אבל שום דבר לא קרה. הגורו צחק לו בפנים. זמן קצר לאחר מכן אלפרט שינה את שמו לראם דאס, נטש את זהותו הפסיכדלית והפך לאחד המורים הרוחניים המשפיעים של המאה העשרים.

סיפור הטרנספורמציה של ריצ'רד אלפרט מפסיכונאוט חסר שובע למורה רוחני, חושף טפח ממערכת היחסים האינטימית והמורכבת בין העולם הפסיכדליה לעולם המדיטציה והתרגול הרוחני. פסיכדליה ומדיטציה מהוות שתיהן דרכים לחקר התודעה ולהגעה למצבי תודעה מורחבת, אבל בין שתי הדרכים הללו יש מתח עמוק. הראשונה, כפי שאבחן פעם ידידי בעז יניב, הינה טכנולוגיה – מולקולה לבליעה – ואילו השניה היא טכניקה הדורשת טיפוח. האבחנה התמימה לכאורה הזו מכילה עולם שלם של תפיסות ושיפוטים. מתנגדים לחוויות פסיכדליות טוענים ששימוש בפסיכדלים נחות לתרגול רוחני מפני שהוא מבוסס על שימוש בסמים במקום על טיפוח פרקטיקה, ומשום ש"אפשר להגיע לאותו מקום בלי סמים". הטענה בעייתית, גם משום שפסיכונאוטיקה (ועבודה רוחנית עם חומרים פסיכדלים) יכולה להחשב כפרקטיקה ברת טיפוח. ושנית, כי הטענה שאפשר להגיע לחוויה הפסיכדלית באמצעות מדיטציה משטיחה את העושר המגוון והאדיר של סוגי החוויות הפסיכדליות והמדיטטיביות האפשריות לכדי חוויה אידאית אחת שאינה קיימת, וכל זאת כדי להראות ששימוש בסמים הוא מיותר כי אפשר להיות היי בנטורל.

נכון הוא שמדיטציה מפתחת יכולת פנימית שאינה תלויה בחומרים חיצוניים, ובכך היא יכולה להעניק חוויה מקורקעת יותר מזו של חוויה פסיכדלית. נכון גם שאחד מחמשת עקרונות המוסר של הבודהיזם אוסר על השימוש בחומרים משכרים לתודעה (השאלה אם פסיכדלים נמנים על החומרים הללו, מפרנסת בימינו דיונים רבים). בהמשך לכך, ישנה מסורת ענפה של התנשאות והתכחשות של עולם המדיטציה לשימוש במשני תודעה פסיכדלים, אלא בפועל מערכת היחסים בין פסיכונאוטים ומודטים מורכבת ועשירה בהרבה ממה שניתן היה לשער מהקו הבודהיסטי הרשמי השולל כל שימוש בחומרים משני תודעה.

מחקר שנערך בקרב מתרגלי מדיטציה מערביים מצא ש-62%  ממתרגלי המדיטציה הבודהיסטים במערב השתמשו בפסיכדלים – מספר גדול פי כמה משיעורם באוכלוסיה הכללית. חצי מאלו סיפרו שהחוויה הפסיכדלית היא שהובילה אותם למדיטציה. למעשה, צמיחת קהילת המדיטציה במערב בשנות השישים והשבעים תודלקה על ידי האפשרויות התודעתיות שפתחה החוויה הפסיכדלית. צעירים שמצאו באסיד פתח מרטיט לעולם חדש חיפשו אחר טכניקות תודעתיות שיאפשרו להם לחקור ולפתח את התודעה ללא סמים. חלק מאותם צעירים ספוגי אסיד הפכו מאוחר יותר למורים מרכזיים בבודהיזם האמריקאי. גם הרנסנס הפסיכדלי הנוכחי, מגיע בצמידות לרנסנס בהתעניינות בפרקטיקות מדיטטיביות של מיינדפולנס, וגם הפעם ניתן למצוא חפיפה מפתיעה בין מודטים לפסיכונאוטים. חפיפה זו מתבטאת במורים בודהיסטים שמגלים התעניינות מפתיעה (ולא תמיד רשמית) בהתנסות בפסיכדלים, וגם בעניין הגדל של פסיכונאוטים בתרגול מדיטציה.

בספר Altered States שעוסק בקשרים בין בודהיזם לרוחניות פסיכדלית, מבחין החוקר דאגלס אוסטו בין שלוש גישות שונות של בודהיסטים מערביים לפסיכדלים. הראשונה שוללת שימוש בפסיכדלים מכל וכל. השניה, רואה ערך בפסיכדלים, אבל רק כמקפצה תודעתית לקראת תרגול מדיטציה. השלישית מעלה על נס את השילוב בין התנסויות פסיכדליות לתרגול מדיטציה ורואה בהם אפיק הוליסטי ומשובח להתפתחות רוחנית. הקבוצה האחרונה הזו משגשגת בשנים האחרונות. היא מפרנסת ספרים, פודקסטים (חפשו את סדרת הפרקים הפסיכדלים של הפודקסט Buddhist Geeks), וגם קבוצות סנגהא פסיכדליות, שמבקשות להתיך בין קהילה ותרגול מדיטציה בודהיסטית לבין חוויות משנות תודעה.

אז מה בעצם קושר בצורה עמוקה כל כך בין פסיכונאוטיקה ומדיטציה? לורנזו האגרטי, המנחה לשעבר של פודקסט 'הסלון הפסיכדלי' אמר פעם שמעולם לא פגש פסיכונאוט רציני ללא תרגול מדיטציה עמוק. מדובר אולי בהגזמה, אבל לא ניתן להפריז בערך של תרגול מדיטציה עבור פסיכונאוטים. חוויות פסיכדליות עוצמתיות פותחות אפיקים תודעתיים מטלטלים. היציבות התודעתית הנרכשת במהלך תרגול מדיטטיבי, והיכולת להביט בתודעה, לזהות בה דפוסים, ולהרפות מהאחזויות הן בעלות ערך אדיר עבור פסיכונאוטים במצבים פסיכדליים מאתגרים. במקביל, חומרים פסיכדליים מסוגלים לשגר מתרגלי מדיטציה למצבי תודעה שרבים מהם לא יצליחו להגיע אליהם גם לאחר שנים ארוכות של תרגול. ההיסטוריה הפסיכדלית מלאה במחפשים רוחניים שקדניים שבילו שנים ארוכות של אימון אך לא הצליחו לגעת בחוויה המיסטית ונדרשו לבסוף למולקולה פסיכדלית. ההוגים אלדוס האקסלי ואלן וואטס הם שני שמות ידועים של חוקרי רוחניות ומדיטציה, שהצליחו, באמצעות חוויה הפסיכדלית, להשיג מצב תודעתי שחמק מהם בשנים ארוכות של תרגול. השאלה אם הצליחו לחזור למצבים הללו ללא שימוש בסמים נותרת פתוחה, אבל אין בכך כדי להמעיט בחשיבות שהייתה לחוויה עבורם. מבט מפסגת ההר יכול לספק השראה וכיוון למי שמחפשים את אותה הפסגה שנים ארוכות מבלי שחזו בה בעיניהם.

למצבי קשיבות מדיטטיביים ולמצבים פסיכדליים ישנם מאפיינים תודעתיים משותפים. תרגול מדיטטיבי מניב חוויה ישירה וצלולה יותר של העולם, כזו שמזכירה את התיאור הקלאסי של החוויה הפסיכדלית כפתיחת דלתות התודעה וניקוי איברי התפיסה. משתמשים בפסיכדלים מספרים לעיתים קרובות שהם מרגישים כאילו התעוררו לראות לראשונה את העולם, ממש כמו מתרגלי מדיטציה שניקו בעבודה עיקשת את עכירות התפיסה. בדומה לכך, תרגול מדיטטיבי מכוון פעמים רבות להתמקדות בהווה והתמסרות לחוויה של הרגע הנוכחי, ואילו חוויות פסיכדליות, מייצרות גם הן תחושה של נטיעות עמוקה ברגע נצחי. האקסלי תיאר זאת כהמצאות ברגע שמגלם בתוכו את את בריאת העולם וקצו, האכילה מפרי עץ הדעת ורגע הגרוש מגן עדן. בנוסף, אחת מהאמיתות הנצחיות שהתרגול הבודהיסטי מבקש לבסס היא ההכרה בארעיות העולם ובשינוי המתמיד של ההוויה – ואיזו חוויה יכולה להדגימה זאת טוב יותר מטריפ לסד, שבו המציאות מתהווה לנגד העיניים מרגע אחד למשנהו.

אפשר להמשיך ולמצוא נקודות דימיון ושוני בין החוויה הפסיכדלית לחוויה המדיטטיבית אבל נדמה שהנקודה החשובה ביותר היא כיצד מדיטציה ופסיכונאוטיקה יכולות להשלים זו את זו. מורה המדיטציה האמריקאי ג'ק קורנפילד הציע בעבר שהפרקטיקה המדיטטיבית והפרקטיקה הפסיכדלית עשויות בעתיד להשתלב זו בזו וליצור דרך רוחנית שרואה בפסיכדלים חומרים מקודשים שניתן להשתמש בהם באופן הנטוע בתפיסת העולם הבודהיסטית. מדובר בסינרגיה אפשרית. מצד אחד אלברט הופמן, מגלה האל-אס-די שטען שהחשיבות העמוקה ביותר של האל-אס-די היא ככלי עזר למדיטציה. ולצדו, החוקר והמודט ריק שטרסמן, שביצע בשנות התשעים ניסוי מפורסם בחומר הפסיכדלי די-אמ-טי וסיכם שנקודת המוצא של הנסיינים שלו היא שקבעה את הערך שהפיקו מהחוויה הפסיכדלית. ללא מסגרת רוחנית או תרפויטית שאפשרה אינטגרציה, אבחן שטרסמן, החוויות הפכו ללא יותר מסדרה של חוויות פסיכדליות אינטנסיביות. אולי, כפי שהציע טרנס מק'קנה, אין כלל סתירה בין תרגול רוחני וחוויות פסיכדליות. אולי האופציות השונות הללו בכלל משלימות זו את זו באופן שיכול להעשיר תרגול תודעתי ולקרקע את האורות של החוויה הפסיכדלית.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: