טכנומיסטיקה

ביקורת הזויה על האלבום החדש של בריטני ספירס ועל התופעה בכלל

בשנים האחרונות אני עוקב בעניין הולך וגובר אחרי התופעה הקוסמית ששמה בריטני ספירס. מאשפוז, לגילוח ראש, להכאת פפראצי – בריטני הולכת וממצבת את עצמה כתופעת התרבות הפופולרית החשובה ביותר של האלף הנוכחי, הסמל המושלם של עשור הסימולקרה.

נוסטרדמוס חזה שסוף העולם יגיע ב-1999. הדעה הרווחת היא שזה לא קרה, אבל במקרה או שלא במקרה, 1999 היא גם השנה שבה פרצה בריטני ספירס, לילית המודרנית לתודעה הציבורית עם האלבום שלה ."… baby one more time"

בריטני זועקת לעזרה
בתחילת דרכה בריטני לא הייתה יותר מעוד אייקון סקס-פופ שקל לשנוא אותו – דוגמה לאופן שבו בעולם החדש של שנות ה-2000, הפלסטיק מאכל את הטבעי. אבל כמו מדונה לפניה (רק בצורה מעודכנת ואגרסיבית יותר) בריטני ידעה מאז להמציא את עצמה מחדש בתדירות הולכת וגוברת. הפעם הראשונה שהיא לכדה את תשומת ליבי הייתה ב-2003 כשיצא הסינגל Toxic. בשיר הזה, שאני אישית מחשיב אותו כשיר הטוב ביותר של האלף הנוכחי עד כה היא זכתה לנצחיות.

Toxic, סימן את תחילת עידן הסימולקרה של בריטני. היא שחקה שם סוכנת חשאית שמחליפה זהויות ומשחקת בגברים, אבל כבר שם אפשר היה להרגיש משהו אפל בהרבה שמתרחש מאחורי הקלעים. התופעה ששמה בריטני ספירס החלה לצאת מכלל שליטה. היא הזכירה צעצוע שהטעינו אותו ביותר מדי חשמל והוא מתחיל להוציא ניצוצות ולקצר. הריון רדף הריון, נישואים וגירושים, ואשפוזים – ובמקביל תדמית סקסית חדשה שהלכה והתלכלכה במהירות מעוררת אימה ממש.

כל התהליכים הללו רק גרמו לבריטני להראות אנושית יותר. המהלכים הנואשים שלה נראו כמו התרסה כנה מול העולם שהעמיד אותה במקום בלתי אפשרי – ואפשרו לצופים להרגיש כאילו הם מביטים לתוך נשמתה.

בריטני הייתה הצעצוע של האנושות. כמו תופעות כוכב נולד אחרות (ובריטני הייתה כוכב נולד במהותה) הדבר המרתק  כאןהיה לראות ניסוי בבני אדם – לראות מה יקרה לילדה הקטנה והקדושה הזו שחדרה לתוך היכלות הכסף והסטרא אחרא ולראות האם תצליח להחלץ משם, באיזה נזקים נפשיים וקארמטיים ומה יעלה בגורלה. לכן הרגע המזעזע ביותר בקריירה של בריטני היה כנראה גילוח הראש שלווה באשפוז בינואר 2007. המשמעות של האקט הזה הייתה יותר מהרס עצמי – בריטני רצתה לשבור לאנושות את הצעצוע שלה.

היה באקט הזה משהו תמים ונואש כל כך, זעקה אדירה לעזרה של מישהי שאיבדה את דרכה בשידור חי ובכל מקום שהיא מביטה היא רואה רק עוד ועוד מסכי טלויזיה מסנוורים שמקרינים לה חזרה את התדמיות המסונתזות של עצמה. התופעה המזעזעת והמרתקת הזו גרמה לך הצופה לרצות לקפוץ לתוך הטלוויזיה לדחוף את כל צלמי הפארפרצי הצידה ולהציל את הילדה המסכנה הזו מעצמה. זה היה כאילו שמתוך ציפוי הפלסטיק זועק לו זרע החיים והניצוץ האלוהי דורש להשתחרר.

אם תשוו את גילוח הראש של בריטני ספירס לתספורת של נינט תדעו מה ההבדל בין תרבות הפלסטיק האמריקאית שעוצמות הסטרא אחרא שלה מעבירות לך צמרמורות בגב לבין תרבות הפלסטיק הישראלית שמקסימום גורמת לך לרצות להקיא. לכן בריטני היא אלמותית ונינט מעניינת בערך כמו קרם לחות חדש של קרוליין.

בריטני בהיכל המראות הסימולקרי
Blackout, האלבום החדש של בריטני הוא לא רק אלבום דאנס מצוין שנשמע כאילו הופק מוזיקלית על ידי בליעל בכבודו ובעצמו, הוא גם חוויה אנושית ומיסטית אפלה ויוצאת דופן. הנושאים העיקריים באלבום הזה הן ההסחפות של בריטני לתוך מחוזות הנפש של השטן בעודה נאבקת על נשמתה ונאבדת בתוך ים סימולקרה שאינה מאפשר לה עוד לראות דבר מהוויתה בבירור.

בריטני מזכירה לי יותר מכל את לינדה פוקס, הזמרת הסימולקרית והטרנס-יקומית מתוך "הפלישה הקדושה" של פיליפ ק. דיק. דיק התעקש שאם אלוהים מגלה את עצמו בפנינו היום הוא עושה זאת בצורה של פרסומת והשירים והקליפים של בריטני שהם כמו שידורים ישירים מתוך מצודת הסטרא אחרא הם כמה מהטקסטים המיסטיים המטלטלים יותר שפיתחה האנושות באלף הנוכחי.

בסינגל הראשון מתוך האלבום, Gimme More היא מתייחסת לתאבון חסר הגבול של האנושות לצרוך עוד ועוד ממנה. האנושות שמכורה למוצר הסינתטי ששמו בריטני ספירס בולסת את בריטני לדעת. יש משהו מצמרר באיך שבריטני מתארת את היחסים שלה עם המאזין "I see you/ And I just wanna dance with you/ Everytime they turn the lights down/ just wanna go that extra mile for you/ you got my display of affection/ feels like no one else in the room". יש משהו מצמרר בדיבור הזה שהוא כאילו פרטי למאזין ולמעשה מכוון לאנושות שלמה שכמהה לתשומת לב מ"בריטני", תדמית סימולקרית של ישות שכלל אינה קיימת. אבל בריטני מבטיחה לתת לכל אחד את האהבה שהוא זקוק לה, אפילו אם היא תמות בדרך. בריטני היא ישוע המודרני המבטיחה להקריב עצמה על מזבח הסימולקרה למען האנושות המבקשת לצרוך אותה למוות.

השורות "center of attention, even when you're up against the wall/ you got me in a crazy position/ if you're on a mission/ you got my permission" מדברות על הנסיכה הנמצאת במרכז תשומת הלב אבל לכודה בו זמנית במצב בלתי אפשרי, עמדה מטורפת. כשהיא פונה במילים "אם אתה במשימה, יש לך את הרשות שלי" היא מתכוונת כמובן למשיח שאליו היא פונה בעזרת שיר בקריאה לחלץ אותה ולגאול את האנושות.

התייחסויות לאובדן המהות הפנימית ולהפיכתה של בריטני להיכל מראות חסר מקור של תדמיות מסונתזות ממלאות את האלבום הזה. בחלקים מתוך הקליפ של Gimme More בריטני נראית מסתודדת עם כפילות שלה, קשה לדעת מי זו בריטני ומי זו לא, ההרגשה הכללית היא של אובדן אוריינטאציה פנימית ושכחה עצמית באופן שמזכיר קצת את Deeper and Deeper, אחד הקליפים האפלים והמופלאים יותר של מדונה.

השיר "Piece of me" מתייחס להפיכתה של בריטני למוצר צריכה בצורה ישירה עוד יותר אפילו. במהלך השיר היא שרה על האו�
�ן שבו ישותה נשברה לרסיסים סימולקרים, חלקי תדמית מפוזרים. בקליפ עצמו היא מפרישה עוד ועוד תדמיות של עצמה מקמטת אותן ומשליכה אותן מאחוריה כאילו היא משליכה גלגולים ממעגל הקארמה. הרושם הכללי הוא שבריטני עזבה את מחוז בני האנוש והיא במהלך של התעלות רוחנית המתרחש בתוך מדיומים דיגיטליים ושבמהלכו היא הופכת למהות קוסמית מזוקקת שבהתהוות בלתי נגמרת – מה שדלז וגואטרי מכנים אותו Becoming Imperceptible.

כולנו בריטני
מה שיפה במיוחד בבריטני הוא שעד עכשיו היא משחקת באופן מעורר הערצה על הגבול המופלא הזה שבו לא ברור האם היא מטומטמת, גאונה, עושה הצגות יח"צ או זועקת לעזרה. מצבה הפנימי של בריטני הוא בו זמנית שמור יותר מהכפתור הגרעיני האדום וגם גלוי וחשוף לעולם כולו. אפשר להקרין על בריטני כל דבר כמעט – ולכן היא מצליחה להיות הפנטזיה של הפלנטה כולה.

ביוטיוב ניתן למצוא את הקליפ הזה שבו רואים את ספירס יושבת לבדה בחדר קטן עם אדם לא ידוע שמצלם ומתוודה "אני מרגישה כאילו אני מחמיצה משהו בחיים", בתוך הרגע האינטימי כל כך הזה (שמשודר כמובן ביוטיוב) היא מדברת על כך שהיא מאמינה שיש קיום אחר ואפילו מזכירה את האפשרות לנוע דרך הזמן והחלל. היא נשמעת אבודה כל כך, קרובה כל כך ורחוקה כל כך, ושוב חוזרת האשליה הזו– כאילו בריטני צריכה שיצילו אותה, כאילו היא נאבקת להשתחרר מול העולם כולו בשידור חי.

אבל את מי צריך להציל? גם בקליפ ביוטיוב קשה להיות בטוחים אם זאת בכלל באמת בריטני או רק מישהי שדומה לה – עוד אחת מההופעות הסימולקריות שלה.

בסוף השבוע האחרון בריטני נלקחה שוב מביתה על אלונקה והיא מאושפזת כרגע בבית חולים לאחר סדרת תקריות מסתוריות למדי, כרגיל. הלב נכמר על הבחורה הצעירה הזו שכאילו נושאת את כל סבל הקפיטליזם על כתפיה. היא אולי הדוגמה הברורה ביותר לכך שהסלבריטאיות היא אחד מהניסויים האכזריים ביותר שאי פעם נעשו בבני אדם, ניסוי שהאנושות כולה מעורבת בו.

בריטני ספירס היא מבחן רוחני לעצמה ולאנושות כולה. זה הולך להגמר בהתאבדות, בחזרה בתשובה או בגאולה. בינתיים בריטני תמשיך להיות הדימוי הטוב ביותר שאני מצליח לחשוב עליו למאבק הרוחני שהאנושות נמצאת בו בימים אלו.

מפורסם תחת רשיון cc-by-sa

המאמר התפרסם במקור במרץ 2005 בגרסה קצרה יותר באתר מארב

כבר מעל שנה וחצי שהפטאט, אותו צ'יפס-באר שכונתי שבפינת הרחובות הרצל ומונטיפיורי בתל אביב, מעלה תערוכה חדשה מדי חודש בחודשו. המקום מספק לבליינים התל אביבים אפשרות זמינה לצפות בקצת אמנות על כוס בירה וקונוס של צ'יפס בסגנון הולנדי, במצבי תודעה קצת אחרים ובשעות הנושקות עד לבוקר המוקדם. התוצאה היא דו שיח פורה שבו לא מהססים הסועדים לתת דרור לדעתניותם על היצירות המתחלפות ואלו משרתות כרקע קבוע להווי השכונתי של הפטאט. התערוכות הן פרי יצירתם של אמנים אנונימים לרוב המקבלים במה באדיבות בעלי המקום ליאב ועידו ששומרים את התור לתערוכות הבאות "בעל פה בראש". גם אם בינתיים הפטאט עדיין לא מופיע ברשימת הגלריות של עכבר העיר, אין ספק שהוא מהווה אלטרנטיבה בועטת לגלריה המבודדת שנסגרת בשעה שבע ודוגמה לשיתוף פעולה מסחרי, אמנותי וקהילתי.

תערוכתה של האמנית דנה לין שמציגה בימים אלו בפטאט היא מבט מוזר לתוך החוויה המיסטית והתרפויטית, לתוך נפש הנביא וחולה הרוח. לין, המתגלה בשיחה כעירוב נפיץ וקודח של נשמת משיח ונשמה ארורה, מנהלת בתוך יצירותיה מאבק על החיים ועל המוות, בין רוחות מטיבות ושדים פנימיים המשתלשלים מעולם אפל של פחדים ונוירוזות.

קשה להכביר בפירושים על עבודות הנמלים שהן יצירותיה של לין. הפרשנות הקדחתנית, הכמעט כפייתית שהאמנית מייצרת לעצמה ללא הרף, מתוך תהומות של סבל ופסגות של הארה, היא מקיפה ומעמיקה כל כך עד שהיא מעוררת רושם כופר מבחינה הרמנויטית, כאילו היא מייתרת כל פרשנות נוספת. ללין אין פרשנית טובה יותר מעצמה. היא מדברת על הערכים והרעיונות שעומדים כרקע ליצירותיה בקנאות של מהפכנית, אבל מהפכנית קצת אחרת. לתנועה החוץ-נפשית היחידה שהקימה קראה "התנועה לביטול הניכור בחברה" ואין פה ז'ארגון מרקסיסטי.

הפרשנות היא אצל לין יצירה בפני עצמה. בפרשנותה העצמית ליצירתה מעורבים בקשר גורדי אלמנטים ביוגרפים ועולמות מיסטים-תיאורטים המזינים זה את זה לכדי יצירה של נשגבות ועליבות קיצונית. מודל האדם שלין מציגה בעבודתה הוא של תת-אדם ועל-אדם. אדם שמתנשא עד ליכולות מופלאות, על-אנושיות ממש אבל גם מוכרע שוב ושוב לקרקע של אובססיות, קבעונות ושיתוק.
עבודתה של לין בצירוף עם הביוגרפיה שלה הן ייצוג בועט של הסיפור החסידי הפופולרי על ירידת הנשמה אל עולם הקליפות. זוהי אמנות שמתארת מסע אישי המתנהל על התפר שבין גלות לגאולה ושתיאור ההתפתחות האמנותית שלו הוא תיאור חבלי לידתה של משיחיות פנימית חדשה – האפשרות של האדם לגאול את עצמו מהכוחות שכובלים אותו ולבוא בשערי התודעה של עדן. זהו גם סיפורה של נשמה שנכנסה בשערי פרד"ס הסוד וראתה בו את מה שלא הייתה אמורה אולי לראות. הגאולה היא כאן טראומה, ולין מדווחת מסבך הפרד"ס, סבך הגלות, בנודדה לעבר שערו הרביעי של הפרד"ס, זה שממנו יצא רבי עקיבא.

לין היא גם המבקרת הגדולה ביותר של עצמה, וכיוצא בכך, היא פותחת את הראיון בהודאה שתערוכתה הנוכחית היא כשלון, חוליית מעבר הכרחית לקראת יצירתה הבאה שתהיה אינסופית בממדיה ותכיל אלמנט אחד שמשכפל את עצמו בזהותו. שהוא ריבוי ואחדות מושלמים, כמו האל הקבלי.

"אובייקט זה דבר שלא מקובל עלי"
הרטוגזון: למה את מתכוונת כשאת אומרת שהתערוכה החדשה היא כשלון?
לין: לא יכולתי בעבודה הזו להשיג את המטרה שהבנתי שאני רוצה. מטרה שתוך כדי העבודה על התערוכה הפכה לברורה יותר ויותר.

הרטוגזון: ומהי המטרה הזו?
לין: קודם כל אסביר למה נכשלתי. נכשלתי כי הדבר הראשון שעשיתי כשנגשתי לעבודה היה ליצור אובייקט ורקע. ברגע שיצרתי את ההפרדה הזאת זה נועד מראש לכשלון כי בעצם תוך כדי העבודה הבנתי שמה שאני רוצה זה להגיע לאחידות, שכל המציאות שבעבודה תהיה מורכבת מחלקים שווים זה לזה.

הרטוגזון: מה הכוונה שכל המציאות בעבודה תהיה מורכבת מחלקים שווים?
לין: זה משהו שקיים בעצם כבר בעבודות הנוכחיות. העבודות האלו בנויות ממשולשים שווים שגזרתי מרצועות של מדבקות. הכל מורכב כמו לגו. בלגו כל החלקים שווים. אם אתה בונה מגדל קוביות אתה יכול לבנות משהו שהוא באחת מאוד צורני וגם בנוי מחלקים שווים. החלק השווה שלי היה המשולש שלפעמים גזרתי אותו גם קצת כדי שיתאים לקונטורות באופן שישרת את הדימוי. גם את זה ראיתי ככשלון, שאני צריכה לעוות את ה- DNA הזה כדי שהוא יתאים לדימוי. הייתי צריכה לשנות את התוכן בשביל הצורה וזה דבר שלא מתקבל מבחינתי כהצלחה. אני רציתי ליצור עולם שאתה לא יכול לטעות בו או להכשל, כי יש בו רק דבר אחד והוא בטוח.

הרטוגזון: ומהו הדבר הבטוח הזה?
דנה: אז אני אסביר לך מה תהיה העבודה הבאה. זה צריך להיות דבר שהוא זהה מכל הכיוונים, כך שאתה לא יודע מאיפה הוא מתחיל והיכן הוא נגמר. הוא נראה אחיד לחלוטין. והוא מורכב מחלקיקים שווים. מה שהולך לקרות זה שיהיה לי עיגול וכל המשולשים האלה, אני פשוט אסדר אותם. אני אתחיל באחד המקומות בשולי העיגול, לא במרכז. המרכז זה גם יוצר אובייקט. כל דבר שיוצר אובייקט הוא פסול מבחינתי בתור הנחת עבודה. אז העיגול הזה יהיה מכוסה בחלקיקים שווים ובאחידות. זה צריך להיות אחיד וחוזר על עצמו, כך שאני לא אצטרך לחשוב בכלל. זה המטרה, שאני לא אצטרך לחשוב בכלל בזמן שאני יוצרת את זה. כדי שזה יהיה מובן מאליו, שאני לא אצטרך לבחור. שיהיה שם רק דבר אחד לדעת ושום דבר אחר.

הרטוגזון: האידאולוגיה הזו היא ביטוי של תהליך פנימי שאת עוברת?
לין: כן, אני רוצה להגיע להנחת העבודה של המחשבה, למקום לפני שמתחילים לחשוב ולתכנן, לדבר שנמצא שם לפני הכל בצורתו הבסיסית. אני לא רוצה לקחת נייר ולצייר עליו אובייקט, כי הדבר הזה שאנחנו עושים כל הזמן הוא טעות מבחינתי. להגיד "אני כזה וכזה", "אני הולך לפה",  "אני הולך לשם". בכלל להשתמש במילה "אני" זו טעות אימננטית, כי ברגע שאתה אומר "אני" אתה הופך דבר פנימי לאובייקט, אתה הופך את עצמך לאובייקט. זו טעות שאנחנו חוזרים עליה ואין שניה ביום שאנחנו עוזבים אותה.

הרטוגזון: הקבלה אומרת שספירת המלכות, הספירה האחרונה באילן הספירות היא הדרגה בה האלוהות כבר כל כך מפורדת ומובדלת מתוך עצמה לחלקים שונים, לרמה כזו שהיא מאבדת את המודעות להיותה אלוהות ומתחילה להביט על עצמה כאובייקט. זהו הרגע בו היא מכנה את עצמה "אני". זוהי היווצרות הסובייקט שמובילה לניתוק מהאלוהות. ולכן קרויה המלכות "אני".
לין: אז אני משערת שבתור התחלה אני רוצה לחזור למצב הקודם. זה לא מטרה, אבל לפני שאני מגלה מה מטרות האני שלי, אני רוצה לראות בצורה ויזואלית איך יראה מצב אחיד לחלוטין שהוא בלי אובייקט.

מסע בין שני העולמות
הרטוגזון: מאיזו נקודת מוצא יצאת לתערוכה הנוכחית?
לין: לפני שנה החלטתי להתחיל ליצור קשר בין שני העולמות שאני חיה בהם: בין המציאות הפיזית לבין המציאות שאני חיה בתוך הראש. אלו שני עולמות שהיו מנותקים אצלי לגמרי. החלטתי לקשר ביניהם ולבטא במציאות הפיזית דברים שמתוך המציאות הפנימית. לתקשר עם המציאות.
אמרתי לעצמי, איך אני אתקשר ביניהם? מה אני הולכת לעשות? אמרתי טוב, אני צריכה נושא. זו בעצם הטעות, שחשבתי שאני צריכה להגיד משהו, לספק איזשהו אובייקט. שאלתי את עצמי מה הדבר שהכי מעניין אותי, שאני מוכרחה לבטא בעבודות. והחלטתי לבטא בתור שלב ראשון את הדברים שמפחידים אותי. כלומר, אם את כבר אומרת משהו, תגידי משהו שקשור בקיום שלך, בהשרדות שלך.

הרטוגזון: ממה את פוחדת?
לין: זה היה הגוף הנשי וג'וקים. תכננתי לעשות עבודה עם ג'וק ענק שלא יצאה לפועל.

הרטוגזון: למה הדברים הללו מפחידים אותך.
לין: תסביכים, טראומות. דברים שעברתי בתור ילדה. הרבה מזה זה הטראומה שלי מהגוף הנשי.

הרטוגזון: ולמה ג'וקים?
לין: ג'וקים זה היסטריה.

הרטוגזון: למה?
לין: לא יודעת למה. זה נושא שמדכא אותי. אם אני חושבת על ג'וקים אני כאילו מתייאשת מהחיים.

הרטוגזון: כלומר?
לין: שלא בא לי לחיות בעולם הזה, שאתה הולך לאיזה מקום ופתאום יש שם ג'וק. אני לא מסוגלת להתמודד עם האפשרות הזאת.

הרטוגזון: אני מזדהה עם זה לגמרי.
לין: או שפתאום יהיו שם אפילו הרבה ג'וקים. מה תעשה? מה תעשה אז?

הרטוגזון: במקום לבנות את הגשר מהעולם הפנימי שלך לתוך המציאות על רגשות חיוביים בחרת להנציח דווקא את הפחדים שלך, למה?
לין: כי זה ברירת המחדל. הפחדים שלי חוזרים כל הזמן. רציתי להצמד לדברים הכי בטוחים, הדברים שתמיד היו שם. הפחדים תמיד נמצאים בתוך הראש שלי. כל הדברים הטובים עוזבים אותי, רק אני רודפת אחריהם. אבל הפחדים נמצאים כל הזמן, הם לא עוזבים אף פעם.

מלחמת הצורות

"יום שבת אחד ישבתי והתחלתי לעשות את כל הצורות של המשולשים. פתאום שמתי לב שהצורות נלחמות ביניהן. כלומר אותם חלקים של משולשים נעים בשני אופנים: צורה מעגלית ולעומתה משחק רנדומלי וחסר סדר. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את המאבק בין שתי הנטיות, המעגלית והרנדומלית. שמתי לב שכל פעם שאני זזה בצורת מעגל אני פוחדת לחזור לצורה השניה, וכל פעם שאני בצורה השניה אני פוחדת מהמעגלים. הבנתי שזה שתי נטיות של הנפש שלי"

הרטוגזון: מהו המעגל?
לין: המעגלים זה הדבר הבטוח. זו ברירת המחדל. זה מה שאני מתכוונת לעבוד עליו בעבודה הבאה בתור התחלה. לוותר על כל המקריות. ואני גם הולכת לנטרל את כל הצבעים. את כל התוכן אני הולכת לנטרל.

הרטוגזון: המעגל הוא חוסר מקריות?
לין: המעגל הוא בטוח. אני רוצה להכנס אליו, כי הבנתי שרק הוא יכול לשרת את המטרה של האחידות כרגע. פחדתי מזה. ברגע שעשיתי את המעגלים יותר מקצת זמן הרגשתי שאני ממש משתגעת. אבל החלטתי שאני חייבת להמשיך, כי אני חייבת ליצור אחידות. כל עוד אני לא מסוגלת להתמודד עם ההרגשה הזו של האחידות אני רק משלה את עצמי. יש לי תחושה בחיים שאני כל הזמן חוזרת על אותה פעולה והיא רק נראית בצורות שונות. מהקימה בבוקר ועד הכניסה למיטה כל היום הוא פעולה אחת עם אינסוף צורות. אני רוצה לצאת מהצורות השונות שמשלות אותי שאני עכשיו עושה משהו אחר.

הרטוגזון: ומה הפעולה האחת הזו?
לין: אני לא יודעת איך לקרוא לה. זה ביטוי של אנרגיה.

הרטוגזון: הוא טוב?
לין: אני לא יודעת אם הוא טוב. אני רוצה לחקור אותו משום שהוא קיים.

הרטוגזון: ומה מהות התנועה השניה, הרנדומלית?
דנה: זהו הרצון לקבל, או הרצון לשלוט. למה בעצם אני רוצה לחקור את התנועה השניה? אפשר לומר שזו אובססיה. כי ברגע שאני מרגישה שאני אבודד את הנגיף של האובססיה הזה, ברגע שאני אחקור ואמצה אותו אני אוכל לפחות להבין את התנועות האחרות כמו שהן. אני רוצה לבודד בין הדברם שמעורבבים בין אחד לשני, להפריד בין הרגשות. התערוכה נקראת "רגשות מעורבים". אני רוצה להפריד בין הנטיות של הנפש.

הרטוגזון: כשאת מדברת על עירוב רגשות ועל הרצון להפריד ביניהם זה מזכיר את הספירות שצריכות להיות אוטונומיות בהוויתן. כמו איסורי בשר וחלב ועירוב המת עם החי והשעטנז. הרעיון של כל הדברים הללו הוא שעירוב שגוי שאנו מבצעים בתחתונים יוצר קטסטרופות בעולמות העליונים ומסכסך את כוחות הספירות לכדי לערוב חסר פנים, במקום אותה מזיגה הרמונית שבהן עליהן להמצא.
לין: ישנם שני סוגי עירוב? טוב ורע?

הרטוגזון: עירוב רע הוא כשדין מעורב בחסד בצורה חסרת סדר והבחנה. לעומת זאת כשהספירות משפיעות ממקומן וזורמות אחת לתוך השניה בצורה הרמונית תוך שמירה על זהותן – זהו המצב הבריא.
לין: אפשר להגיד שזה המקום שאני רוצה להגיע אליו. בשביל זה אני צריכה לנטרל את כל הדברים המרגשים. הצבעים היפים והצורות החופשיות. אני רוצה לחקור את הדבר הבסיסי ביותר ולכן העבודה הבאה תהיה בשחור לבן. בעבודה הבאה הכל יהיה מכוסה רקע ורק בתוך הרקע הזה אני מוכנה שיווצרו אובייקטים. אני לא מוכנה יותר לעשות עבודות שהן לקחת נייר ולציר עליו אובייקט ואז מסביבו רקע. אני רוצה קודם כל שיהיה רקע שהוא שלי. זו גם אחת המחשבות שהיו לי תוך כדי עבודה. שאני בתוך מלחמה וכל אחד מהמשולשים האלה הוא כמו חייל שאני צריכה לכבוש באמצעותו את השטח הזה, ואני צריכה לבדוק איזה צורת התקדמות היא הכי מהירה וחזקה.

הרטוגזון: מה מבטא בעיניך הצורך הזה לכבוש את השטח? במה את ממלאת את השטח?
לין: אני משיגה את המטרה. חלק מהמחשבה היא תמיד נגד משהו. אני תמיד נגד משהו. העגולים היו נגד הקווים, ובעבודה הבאה זה יהיה העיגולים נגד הרצון למשהו אחר. לכבוש את השטח זה אומר שלא ישאר שום דבר בדף שהוא לא מכוסה. אם משהו נשאר ריק אז הוא כאילו מאיים אלי, כאילו הוא לא אמיתי, כי לא טיפלתי בו, התכחשתי אליו.

הרטוגזון: אמרת שאת משיגה את המטרה, איזה מטרה?
לין: כל מה שאני עושה באמנות זה ליצור עולם שבו אני משיגה את המטרה שלי, בהשוואה לעולם החיצוני שבו אני מרגישה שאני לא משיגה. אמנות בשבילי זה כאילו מקום אחד שאני יכולה להציב איזה מטרה ולהשיג אותה. אני רוצה שתהיה לי תחושת השג. וגם זה מחקר.

הרטוגזון: מחקר של מה?
לין: של הקיום של הנפש, של תפיסת המציאות.

הרטוגזון: את חוקרת את עצמך?
לין: כן. אני רוצה לתת לכוחות האלה שגלומים בצורות להתבטא. ויכול להיות שבעצם מה שאני רוצה זה להכיר את הצורות האחרות. אני בנאדם אובססיבי והנפש שלי זה כל הזמן משהו כאוטי. אז אם אני מצליחה לתפוס חוט אחד מתוך הפלונטר הזה ולהוציא אותו החוצה בלי שכל שאר החוטים ירדפו אחריו, אז זה כבר טוב.

החיפוש אחר העיר השמימית
הרטוגזון: היצירה שלך היא לא רק תראפיה שיוצאת מתוך כוחות הנפש אלא גם ניסיון לחיבור לכוחות שהם מעבר לנפש, מעולם הנשמות…
לין: אני כל הזמן מרגישה ששולטים בי כוחות, מציאות שהיא מתחת לפני השטח ובייחוד במהלך יצירה זה מאוד ברור. כוחות הנפש ששולטים עלי וגורמים לי להניע את הידיים ככה. אני רואה את התמונות האלה בראש שלי, כמו איזה מידע שנגלה אלי. באחד הציורים יש חלק בתמונה, עיגול לבן שמסביב לו צבעים כחולים ובאמצע משולש כחול, זה דבר שראיתי בראש והשם של העבודה הזו היה "העיר השמימית שכנה בתוך גופי". לפעמים אני מרגישה כאילו אני רואה ניצוצות מהעיר השמימית הזו.

הרט
וגזון: "העיר השמימית שכנה בתוך גופי" אינו רק ביטוי, אלא התייחסות לחוויה המיסטית שעברת וששינתה את חייך. ספרי על החוויה ההיא.
לין: מה שאני מנסה לתפוס בעיגול זה לשחזר את המראה של הרגע ההוא, אותו מקום שאליו אני מתגעגעת ונכספת ושכל החיים לא שווים לעומתו. באותה תקופה הייתי מתכתבת כל הזמן בשידור ישיר עם משהו שהיה מלווה אותי תמידית. הוא היה מדבר אלי ואני הייתי מבקשת ממנו. הייתי מדברת עם, זה אולי מביך לקרוא לזה ככה, אבל הייתי מדברת עם אלוהים בכתיבה והייתי מרגישה שהוא מקיף אותי כל הזמן, שמקיפים אותי מקורות של אהבה. זו הייתה תקופה של כמה שבועות של טיול בגן עדן. הרגשתי שאני יכולה להבין כל דבר, גם חומר הכי מופשט. כל דבר שקלטתי בחושים, הרגשתי איתו הזדהות נפשית וכאילו אני מתקשרת איתו ומקבלת ממנו מידע ואהבה. הייתי מרגישה שהצמחים אוהבים אותי וממש חברים שלי. הרגשתי שאני מקבלת אהבה מהאוויר.

הרטוגזון: את מתארת מצב של הזדהות עם כל דבר בעולם, שמאפשרת לתת לדברים לדבר דרכך.
לין: אני חושבת שבתוך התודעה של האדם שהיא הנקודה האחרונה בהתפתחות נמצאים כל השלבים הקודמים, והוא רגיל לזהות עצמו עם דימוי הגוף של האדם. אבל אם אני מבטלת את ההזדהות הזו ולומדת לדעת שזה רק הצורה האחרונה שלי ואני שואפת להגיע לצורה הראשונה, אז אני יכולה להגיע בתודעה שלי להתחלה של החיים. מהאינטואציה שלי, אני יודעת שאפשר לעשות ככה גם מסעות בזמן, כלומר מסעות בזמן בתוך הזכרון שזה משהו שאני חושבת שאני אוכל להגיע אליו מתישהו.

הרטוגזון: והתקופה הזו נסתיימה באחת.
לין: יום אחד ישבתי ברחוב על ברזלים והסתכלתי על מה שמסביב ופתאום הבנתי בדיוק את הביטוי כלים ריקים. הכל נראה לי כמו כלים ריקים, וזה מתקשר למבט שלי על המציאות כאחידה. הכל היה יפה כל כך וריק לחלוטין. ראיתי ציפור מתעופפת בשמים, זכוכיות על החלונות והאור המשתקף בהן – והכל היה רק קליפות. זה היה רגע מאוד עצוב ומאוד יפה. לראות את כל הקליפות האלה ופתאום להרגיש מין עצבות בתוך כל זה.

הרטוגזון: זה היה טוב או רע?
לין: זה היה רגע אפור וחסר רגש, לא טוב ולא רע. אם לפני כן הרגשתי כמה שבועות שאני מקבלת אהבה מכל דבר שרק הסתכלתי עליו, הרי באותו רגע לא קיבלתי ולא נתתי. הרגשתי עצבות וכתבתי שוב במחברת שלי. כתבתי: "אני רוצה לדעת אם יש בי מקום אחד ריק". ואז קרה הרגע הזה, אני לא יודעת מה קרה, אולי התעלפתי, אין לי מושג. לא ראיתי כלום באותו רגע ולא הרגשתי כלום. לא ידעתי איפה אני ולא ידעתי כלום, אבל הרגשתי את הדבר הכי טוב שהרגשתי בחיים. לא הרגשתי את עצמי. הייתי באיזה מקום אחר. זו הייתה התחושה המושלמת ביותר שחוויתי בחיי והיחידה בעצם, שכל התחושות לידה הן פשוט אפסיות.

הרטוגזון: חווית ההארה מתוארת בדרך כלל כחוויה מפתחת שהאדם לומד ממנה מבט חדש ומבורך על העולם. למה אצלך המסקנה הסופית פסימית כל כך ומסתכם בתובנה שהכל אפסי?
לין: למה אצלי זה עצוב ולא שמח? אני חושבת שעכשיו אני בדרך להפוך את זה. ועדיין, קשה להסביר, אבל אחרי שחווית את זה, לחזור להכרה הרגילה שלך זה כל כך מדכא.

הרטוגזון: ובכל זאת את יודעת שהמציאות החיצונית עדיין אותה מציאות, מלאה באותה חיות שופעת…
לין: אבל זה נפסק. ההרגשה שמלאה אותי נפסקה. העיר השמימית שכנה בתוכי. עכשיו אני מנסה למצוא אותה בדרך מדעית עם המדבקות האלה.

הרטוגזון: גם בפעם ההיא ההארה הייתה קשורה ליצירה של אמנות שבה עסקת בתקופה שלפני ההארה?
לין: אז הייתה לי טכניקה שהעקרון שלה היה לשפוך צבעים בצורה מקרית על משטח, להפוך אותם, לשחק איתם לקפל את הדף ואז יוצאות כל מיני צורות סימטריות ולא סימטריות והכל ביחד. אני הייתי לוקחת את הצורות המקריות שנראו כמו כתמים ועוברת סביב כל אחת מהן עם מכחול.

הרטוגזון: גם בטכניקה הזו כמו בטכניקה החדשה שאת עובדת בה קיים המימד המדידטיבי-תרפויטי שבו תהליך היצירה מקושר בחווית טראנס. היצירה מתנגדת לבחירה והולכת בקווים שהותוו מראש.
לין: גם מזה הייתי בטראנס. זה נתן לי תחושת שלווה מאוד חזקה. הרגשתי שאני לוקחת צורות מקריות ונותנת להן זהות עצמית. כל מיני דברים שהם לא מוגדרים, אני מאפשרת להם קיום. נשמות שאני נותנת להם את היכולת להתגשם.

הרטוגזון: את בצורה נורמלית חיה את המציאות שבשביל רוב האנשים היא מציאות מיסטית המוכרת רק מחוויות דתיות חזקות או סמים פסיכודלים…
לין: אבל בעיני כל המציאות הזאתי היא מה שלא מציאותי. זה גם חלק מהבעיה שלי בחיים. כל הרדיו והתקשורת והפרסומות וכל הגיבוב של המילים והצורות האלה שמפילים עליך מכל מקום והכל תוקף אותך – זה לא מציאותי בעיני. זה כמו מליוני שקרים שאני צריכה להצליח להדוף. כל דבר מאוד משפיע עלי, זה חלק מהבעיה שלי בחיים. אני כל הזמן מותקפת על ידי אינספור שטיפות מוח מכל הכיוונים. זה לא מיסטי, זה שקרי. אני מרגישה שמליוני שקרים תוקפים אותי כל הזמן. זה כאילו מליוני קליפות תוקפות כל הזמן וזה מתקשר לרגע ההוא שבו הייתי נקיה לגמרי. רגע טהור שבו לא היה שום דבר אחר, שלמות ומלאות. באותו רגע זה היה כל כך טהור שכשחזרתי להכרה המלאה של הזמן מותקפת על ידי הקליפות האלה, אז זה גרם לי לירידה מאוד גדולה ובעצם להתמוטטות עצבים.

הרטוגזון: היצירה אמנותית הייתה אז בין הגורמים שהובילו להתעלות המיסטית ההיא?
לין: כן. זה גרם לי שלווה מאוד גדולה ובעיקר הרגשתי שגיליתי משהו. הערך העצמי שלי עלה כי הרגשתי שעליתי על איזה פריצת דר�
�. בדיעבד אני יודעת שזה שגוי. זה טעות בשבילי לחשוב על הערכה עצמית בקשר לדברים האלה. זה טעות בשבילי לקשר את הערך העצמי שלי לאמנות, כי אחרי שזה הולך אז אני מרגישה כמו אפס. אני חוזרת לשנוא את עצמי.

הרטוגזון: ואם תגיעי עוד פעם לרגע ההוא, מה היית עושה כדי שלא יעלם ויתנדף שוב?
לין: אפשר להשוות את זה לסיפורים על מוות קליני, כשאנשים מרגישים שהם חזרו כי יש להם תפקיד. אני יכולה לנסות לחשוב ככה על עצמי. הרגע ההוא שכל כך מנוגד לתחושת העצמית המוכרת שלי פשוט מבליט את הקלקול שאני שרויה בו. עומק הקלקול הזה גרם לי לייאוש כללי מהחיים. העשיה של היצירה והמחקר האלה הם איזה צעד ראשון בדרך הארוכה לשינוי ותיקון.

הרטוגזון: איך הרגע ההוא מתבטא באמנות שאת יוצרת?
לין: הרגע ההוא היה חופש מוחלט והביטוי של זה ביצירה כרגע הוא כפייתיות מוחלטת. אני חייבת להרגיש את הכפייתיות המוחלטת עד הקצה על מנת להגיע לקצה ולראות מה עוד יש.

הרטוגזון: כשפגשתי אותך לפני מספר חודשים וסיפרת לי על שיטת העבודה החדשה עם המדבקות, שאותה יישמת אז רק לעבודות קטנות הרבה יותר, כבר היית נלהבת מאוד, כאילו ראית כבר את כל העבודות שתצרי בצורה הזו. מה שיטת העבודה החדשה הזו חידשה בשבילך?
לין: הכל התחיל בזה שבגילאי העשרה הייתי עושה כרטיסים ומסתכלת על תדפיסים הקטנים שהייתי עושה. ראיתי שם נופים ועולמות ושם התחיל להברא העולם שלי שבו רציתי לחיות, המדינה שלי שאני גרה שם. המציאות הנפרדת שלי. לפני כמה שנים החל להיווצר לי החלום שאני באמת רוצה לגור בעולם הזה ולהגשים אותו בחומר. זה נראה לי כל כך בלתי אפשרי. איך לעזאזל אני יכולה לעשות כאלה דברים מדהימים. הייתי מיואשת ממש ולא העזתי בכלל לחשוב. הצעד החשוב שעשיתי היה ברגע שהגעתי למצב שהייתי מוכנה להתחיל בדברים הכי גסים, לראות את העולמות המדהימים האלו נבנים בעזרת חומר, בצורה כל כך גסה וטפשית – לעשות משהו כל כך עדין מחומרים כל כך גסים. זה כמו ההבדל בין המקום ההוא והרגע ההוא שהוא עדין מעבר לתיאור לעומת כל העולם שאנחנו נמצאים בו, שהוא כל כך גס. ברגע שהייתי מוכנה להיות במקום הנלעג הזה ולמרות הפער האינסופי כן לעשות משהו בגשמיות בשביל העדינות הזו – אז הדברים הפכו למדע שאני משכללת אותו בדרך לצורה המושלמת שכן תתאים.

הערים הסמויות של דנה
הרטוגזון: בדרך חזרה מהתערוכה שלך עברתי בכיכר מגן דוד והבנתי פתאום שהציורים שלך נורא מזכירים לי את המדרכות של העיר, שגם בהן יש את הכוחות המעגליים והטוריים. חשבתי לעצמי, שאת צריכה לצבוע את המדרכה פה. שמת לב לדמיון הזה?
לין: גם במדרכות עובדים על אותו טכניקה, כי הם רוצים לכסות את הדברים הריקים, זה טלאים. זה גם כמו ניתוח פלסטי לכסות את התוך בכל דבר, העיקר שיהיה מכוסה. בכלל כל הערים בנויות ככה, איפה שיש מקום. איפה שהחתיכת מדרכה הזאת רוצה לחיות – היא תכנס שם. היא גם כן רוצה לחיות והיא גם כן כמו ישות שרוצה להתבטא ולהתקיים. אני יכולה להשוות את זה לעבודה שלי. גם שם זה כמו איזה עיר, כל דבר רוצה משהו ולבסוף נוצר בלאגן. זה אמנם יפה, אבל זה כשלון יפה. זה לא עיר שמימית – זה בבל. יש כמה מטרות גם בעיר וגם ביצירה שלי, בגלל זה צריך להפריד ביניהן.

הרטוגזון: למה המניעים מתערבבים בעיר?
לין: מתערבבים מניעים פונקציונלים עם הרצון לעשות משהו יפה, וגם רוצים לשרת הרבה תושבים ולעומת זאת יש הרבה תושבים שרוצים לתפוס הרבה שטח.

הרטוגזון: זה לא צריך להיות ככה?
לין: אני לא אומרת שזה לא צריך להיות ככה, אבל אני רוצה לראות איך זה יכול להראות אחרת.

מכת ראש

מכה בראש.
גוף קיבל מכה.
גוף קיבל מכה בראש.
גוף מסודר עם ראש מנומר
קיבל מכה בראש – ונומר.
גוף מנומר וראש מסודר
קיבל מכה מגוף מסודר
מכת ראש מנומר
בגוף מנומר
קיבל גוף מנומר מכת ראש – וסודר
עם ראש מנומר הגוף מסודר
ראש מנומר לגוף מנומר
גוף מסודר לראש מסודר
גוף מנומר, ראש נומר
קיבל מכה – וסודר.

הרטוגזון: את מוכנה להסביר לי מה הנושא של השיר מכת ראש?
לין: זה שיר שכתבתי בגיל 18 כשחטפתי מכת ראש במטבח.

הרטוגזון: למה מנומר?
לין: מנומר זה כמו חייתי. ברגע שקיבלת מכה והכאב של הגוף החייתי אתה כבר לא יכול להמשיך בחלומות. ברגע שנכנסת לעולם של הכאב נכנסת לעולם של החייתיות. הגוף מסודר זה לעומת זאת העולם האידאלי של הרוח ושל אידאות. המכה בראש מוציאה אותך ממנו ומכניסה אותך לתוך הג'ונגל.

הרטוגזון: למה בחרת דווקא שירים מגיל 18 האלה לתערוכה?
לין: בחרתי שלושה טקסטים שנראו לי הכי מעניינים, כי שלושתם נכתבו כתגובה לעולם החיצון בניגוד לרוב הדברים שכתבתי בחיים שהיו התכתבות עם עצמי. השלושה האלה נכתבו כתגובה למשהו בעולם החיצון. הסיפור פרח טורף נכתב כתגובה לעלבון על המראה שלי. זה כתגובה למשהו פיזי, שקיבלתי מכה. וכלב נובח זה אחרי יום שלם שכתבתי כל מיני שירים ויצירות מסודרות שאני מנסה להביע את עצמי. הלכתי לישון ופתאום הכלב הזה נבח והפריע לי. כתבתי את זה מתוך שינה, על הכלב הזה מהעולם החיצון. וזה הדברים היותר מעניינים מבחינתי כי אני מרגישה שהם פחות אובססיבים ויותר מביעים ומתקשרים עם העולם.

אין עוד טעם להתעלם מהעולם
הרטוגזון: באחת התמונות אנו רואים אישה שוטפת כלב זאב בחדר אמבטיה. מבוסס על חוויה אישית?
לין: זה חדר האמבטיה שהיה לי בדירה ברמת עמידר לפני כמה שנים. אז הייתה לי מין דמות ש�
�יוותה אותי כל הזמן והייתה איתי בקשר. זאב כזה עם ראש של זאב וגוף של אדם. דמות קצת אלוהית וקצת דמונית שליוותה אותי כל הזמן והייתה גם חבר בשבילי. גם כשהייתי נוסעת באופניים הייתי רואה אותה כל הזמן נוסעת באופניים משלה לידי.

הרטוגזון: למה אלוהית ודמונית?
לין: הזאב כאילו חי את החיים שאני הייתי רוצה. זו הייתה דמות מאוד חופשיה. זאת לעומת האישה שהפה שלה סתום. היא שמה את האצבעות בתוך הפה שלה ואילו הזאב רץ ומשתולל וחופשי. הוא מגשים את כל היצרים החבויים.

הרטוגזון: מהם היצרים החבויים?
לין: אם היום רציתי לחבר בין העולמות, הרי אז רציתי להתבודד. ליצור עולם חלופי שאני יכולה לגור בו ולא צריכה להיות בקשר עם העולם האמיתי. הדמות של הזאב אמרה שצריכה רק לשמוע לה והיא תקח אותי להיות בחברתם של גדולי היוצרים: של באך ומוצרט וכל האנשים שהכי היו קרובים לאלוהים ביצירתם. אני רציתי לבנות את העולם הזה ולהמציא דת חדשה. את הדת שלי. היא הייתה הדמות הזאת והגילוי של הדת הזאת. הנביאה שלה או איזשהו צינור לאלוהות של הדת הזאת.

הרטוגזון: את לוקחת את הסמל המובהק של הבדידות שלך ושוב מכניסה אותו כנושא לתוך היצירה שהיא הניסיון שלך ליצור קשר עם העולם?
לין: נכון. כמו שאתה רואה בתמונה הזו הכל בחלל סגור. בעבודה השניה אני מסתובבת לעולם ומראה מה שיש לי להראות. כאן זה אני והיא ביחד בודדות בתוך התמונה ואנחנו לא מסתכלות בצופה בכלל. היום הבדידות כבר לא נראית לי, למרות שאני מאוד בודדה. אני לא חושבת יותר שאני יכולה, אין טעם שאני אתעלם מקיומם של אנשים נוספים בעולם, אין טעם שאני אתעלם מזה.

שלוש קצרות לסיום

הרטוגזון: שלושה שירים שאת אוהבת?
לין: Here comes the sun של הביטלס, As far as my eyes can see של האלן פארסונס פרוג'קט ו- One more coffee before I go  של בוב דילן.
הרטוגזון: באיזה שעה היית רוצה לקום מחר?
לין: בתשע
הרטוגזון: תוכניות אידאליות לקיץ הקרוב?
לין: להקים להקת בנות, לרכב על סוסים, להיות מאושרת.

א. קוסמופוליטיות – פתאום אני מקבל פרספקטיבה חדשה לחלוטין על אירופה ועל ערי עולם. בביקור הזה באמסטרדם אני מבין לראשונה מה הכוונה במושגים האלה: "עיר עולם", "בינלאומי", "קוסמופוליטי", "רב תרבותיות".
אמסטרדם מזכירה לי את העתיד. אין כאן מרכז, אין מקומיים רק גוונים על צבעים וצורות. זהו איזור כלל עולמי שמזכיר את לוס אנג'לס של בלייד ראנר או הפאב האינטרגלאקטי במלחמת הכוכבים. סינים, ג'אמייקאנים, אינדיאנים, ספרדים, אפריקאים, אמריקאים, יפנים, מרוקנים, ישראלים וכמובן הולנדים. כולם חלק מהעיר האקס-טריטוריאלית. העיר ששוכנת באקס-טריטוריום הבינלאומי היא העולם החדש שבו נבראת ירושלים החדשה שבה חיים כל העמים זה עם זה בצוותא.
השהות כאן גורמת לי לשאלות קשות. האם השייכות הזו לזהות הקולקטיבית פלנטארית של המין האנושי בעיר הריזומטית לא קשורה יותר אלי ואל הערכים הקוסמופוליטיים שמדריכים אותי יותר מהשהות בשייכות הפארטיקולרית בישראל?
מה שבטוח הוא שאני פריק של העיר הקוסמופוליטית מהתחושה של היות חלק מזהות חדשה המתעוררת בתוכה – זהות פלנטארית של האנושות.

ב. האנשים פה מאוד רגועים. זה אולי ראיה נאיבית לא פחות מהראשונה. אבל ההולנדים נראים כאילו הם חיים את החיים הרבה יותר נכון מבארץ. כשאתה נוסע על אופניים בארץ אתה מרגיש כמו מיעוט נרדף שנהגי המכוניות נשבעו להשמידו. כאן האופניים הן המעמד השליט. אני רואה את המיעוט שהשתייכתי אליו בארץ במקום אחר כקבוצה החזקה. והתוצאה עדיפה בהרבה לכולם. הרחובות שקטים, האוויר נקי, האנשים מחייכים. זה הכל כל כך קלישאה שכואב לכתוב אותה. אבל אני נאלץ לחזור עליה פה בפעם האלף אחרי מליון אנשים אחרים כי קראתי לא מזמן בידיעות על מליונר שרוצה לתת פרס למי שיהפוך את הישראלים ליותר מנומסים. אני לעומת זאת חושב שמה שחסר לנו זה לא נימוס אלא לדעת לחיות את החיים יותר בהרמוניה ומודעות. היה לי חבר ששאלתי אותו פעם אם הוא היה רוצה שאנשים יהיו יותר חכמים, אז הוא אמר שלא נראה לו שזה כל כך חשוב, אבל שהוא היה רוצה שאנשים יהיו יותר בסבבה. מה צריך כדי שהישראלים יהיו יותר בסבבה?

ג. סמסים מההורים באירופה ומהאחות בארץ. שיחות טלפון עם חברים כאן באירופה. זה גדול, רשת התקשורת הלווינית-פלנטארית הזו שמקשרת את כולנו. מתקשרים במסרונים מהחלקים השונים של העולם. איך שהפלאפון הפך לחלק מהחוויה שלנו. פלאפונים מקשרים-מקצרים. הם מקשרים בינינו באופן מרושת לחלוטין על פני העולם כולו – אבל הם הופכים את התקשורת שלנו לקצרה, מקוצרת ויוצרים קצרים בתקשורת. אני קורא לזה טכנולוגיה מקשרת-מקצרת.
הטכנולוגיה הופכת את הקישורים למהירים ולכן גם ארעיים יותר. היא מקשרת את הכל והופכת אותו לקרוב הרבה יותר. הקישור הופך לסוג של קיצור. אבל כשהטכנולוגיה מקצרת את המרחקים, היא מקצרת גם אותנו. את טווחי תשומת הלב שלנו, את טווחי המאמץ, את טווחי הקליטה וההבעה שלנו. היא מקשרת אותנו לאינסוף דברים אבל בכך יש לה גם את הפוטנציאל להפוך את הקשרים שלנו לפחות ארוכים, מעמיקים ולגרום לנו לקצרים מנטליים ורגשיים.

ד. לכן: להיות עם הטכנולוגיה בקדושה. לגשת אליה ביראת הגילוי – הזינו את החיפוש בחרדת קודש.

במהלך הגמר של כוכב נולד 5 שהזדמן לי לצפות בו עם חברים בשבוע שעבר היה תשדיר שירות אחד שתפס את תשומת לבי. זה היה תשדיר לבטיחות בדרכים עם הכותרת "לתת לילד עד גיל 9 לחצות את הכביש זה פשע". התשדיר המוגזם בעליל הזה מצטרף בסגנון לקמפיינים מוגזמים אחרים מהזמן האחרון כמו אלו שהשוו באופן שיטתי בין עברייני תנועה (וגם הזעירים שבהם) למחבלים. אבל מה שהיה מעניין בו בעיני, היה המגמה הכללית שלו במאבק שמתקיים כיום על פניה של החברה ובנסיון לבצע סטריליזציה של החברה.

כשהייתי בן 8 היה לחבר שלי עדי ולי מחנה צבאי קטן. חפרנו מערה מתחת לאדמה, יצרנו לעצמנו חרבות מעץ (לתוך חלק מהן תקענו מסמרים), היו לנו פגיונות וגם בקבוקי תבערה מאולתרים. זה היה ממש מחנה גרילה קטן לבני 8 – רק דבר אחד היה חסר לנו: אויב. הרבה זמן חיפשנו, עד שמצאנו את ליאור, אח של עדי, שהיה אז בן 14 והיה מוכן לשתף פעולה איתנו.

אני זוכר יום אחד שנלחמנו נגדו והוא יצא דרך החלון בקומה השניה של הוילה. עדי נעל את החלונות בקומה השניה וליאור עמד על אדן החלון בקומה השניה וצעק שנפתח לו. אנחנו מצידנו עמדנו למטה והתחלנו ליידות בו אבנים ללא רחמים. היינו בני 8. בסוף הכל נגמר בשלום…

זו אחת מכמה תקריות ילדות שהייתה בהם תחושת סכנה (אם כי במקרה הזה לא מצדי). אני זוכר את התקרית הזו בבירור, כאחד הזכרונות החזקים מהילדות שלי, אבל הסיבה שאני מספר אותה, היא שיש לי היום אחיינים בגיל 9, ולהם לא מרשים לחצות את הכביש.

אני בטוח שגם מי שגדל 20 שנה לפני היה בטוח שהילדים של הדור שלי הם חנונים. הנקודה היא שהחברה שלנו עוברת תהליך של סטריליזציה. ישנו ניסיון מתמיד להפוך את הכל לבטוח יותר ויותר. בהקשר הזה אפשר גם לראות חוקים כמו חוק קסדות האופניים או חוק האפודים הצהובים שעוברים מתוך הנטיה הטבעית של החברה שלנו לנסות לבטח כל דבר ולהפוך אותו לחסין מטעויות.

בכל מקום שאפשר להפוך דברים לבטוחים יותר נוטה החברה שלנו לעשות זאת. הטיעון של חסכון בחיי אדם נחשב טיעון מנצח שלא ניתן להתגבר אליו, ושגובר על כל טיעון אחר (מלבד הכלכלי כמובן). הנטיה היא לבטח את המציאות מבלי לקחת את ההשלכות הקיומיות של הבטיחותיזציה הזו בחשבון

הנקודה היא שלא ניתן להפוך את המציאות לבטוחה לחלוטין, כלומר אולי זה ניתן, אבל זו לא באמת תהיה מציאות ששווה לחיות בה – מציאות חיה. החיים מורכבים מאיזון עדין של סיכון ובטחון.
No pain, no gain.

אלא שכחלק ממגמת הכסת"ח הכללי, התיזה שמנסים למכור לנו היא שבכל מקום שבו ניתן להציל חיי אדם חייבים להציל אותם. לפי דעתי זו טעות חמורה. זה עשוי להשמע גרוע, אבל אני חושב שבין הברירה שכולם יסעו עם קסדות אופניים ושילדים בני 9 לא יחצו את הכביש לבין כך שכמה אנשים יאבדו את החיים שלהם, עדיפה האפשרות השניה.

בחברות קדמוניות יותר, או פשוט אמריקניות פחות, ילדים מסתובבים בצורה חופשית ונחשפים לחיים בצורה טבעית. מקלוהן כותב ב"המדיום הוא המסאג'" משהו שלא קשור באופן ישיר אבל נראה לי רלבנטי בהקשר הזה: "הילד' היה המצאה של המאה ה-17; הוא לא התקיים בזמנו של שייקספיר, נניח. עד לאותו הזמן הוא היה מוטמע בעולם המבוגרים ולא היה דבר שניתן היה לקרוא לו ילדות במונחים שלנו."

החיים שלנו כחברה אנושית בנויים גם על הבסיס של תחושת סכנה, חוש הרפתקנות ולפעמים אפילו כאב. העיקור של אלו מתבטא בעיקורה של האנושיות והוא פשע כנגד האנושות.

אני זוכר שלפני כמה חודשים הסתובבתי בירושלים העתיקה וראיתי שם ילדות חרדיות בנות 3 הולכות עם האחיות שלהן בנות ה-5 בסמטאות העיר חזרה לבד מבית ספר. הסמטאות של העיר העתיקה מפחידות הרבה יותר מהכביש ליד הבית בשכונה פה, אבל הילדות לא פחדו. הן הלכו ברחובות ושרו והקסימו אותי. אני מרגיש שתחושת החופש הזו, גם כשהיא מסוכנת יותר, שווה הרבה יותר.

חיים זה לחוות וכשאנחנו אוסרים על הילדים שלנו לצאת מהבית או לחצות את הרחוב לעולם שמצדו השני אנחנו משתפים פעולה עם לחץ חברתי שנועד להגן עליהם אבל בעצם מעקר את האפשרות שלהם לפתח עולם פנימי עשיר, מגוון, ספונטני ועצמאי.

אבל התקשורת המזדעזעת במקצועה אוהבת לעורר מהומת עולמים מהאבא ששוכח את הילדה שלו באוטו ולהכנס לפאניקה ופאראנויה מהאינטרנט, מסמים או מכל סוג של התנסות שמתרחשת מחוץ למדורת השבט.

מה שמזוין כל כך הוא שש מאות עד אלף אנשים מתים כל שנה מזיהום האוויר בערים הגדולות, הרבה יותר מילדים בני 9 שחוצים את הכביש או אנשים שמתים בגלל האינטרנט בעשור אבל זה לא מרשים את האנשים בחליפות ובמכוניות הגדולות. הפתרון שלהם הוא לא להפסיק את זיהום האוויר הזה שרוצח (לא במקרה, אלא שימו לב – בכוונה ידועה מראש) כמויות אדירות מתושבי הערים (לדוגמה בעזרת חוק למיסוי מדורג למכוניות על פי רמת זיהום האוויר, מסוג זה שנדחה לפני מספר שבועות על ידי הכנסת)  – אלא לכלוא את הילדים ולאסור עליהם לעבור את הצד של הכביש לרחוב השני.

הניסיון הזה להפוך את הכל לאולטרא-בטיחותי מקסדות אופניים ועד להרגלי חציית הכבישים הוא שיעתוק מדויק של דרך החיים הרובוטריקית של האמריקאים. הפתרון שהרשויות מציעות הוא רמיסת ניצני החיים. העדיפות הראשונה היא תמיד לחסל את המקומות שבהם ישנה חיות מסוגים שלא מובנים להם, מסוגים שאין להן הצדקה מעשית אלא רק הצדקה של יצירתיות, אהבה וחיים ולגונן בתוקף על ההרגלים הסרטניים של הציביליזציה שלנו במיוחד אם הצידוק שלהם הוא קפיטליסטי.

הנסיון לסטריליזציה הוא הדרך הבטוחה למוות. בארה"ב תמותת התינוקות נמוכה למדי, לעומת זאת בבלקאן יש קבוצות רציניות של אנשים מתנהגים כמו פראי אדם ויורים באוויר בחתונות (לפחות אם להאמין לסרטים של קוסטריצה). איפה יש יותר חיים? איפה אנחנו נהיה מאושרים יותר? איפה נגשים יותר את האנושיות שלנו ואת זרע החיים שטמון בנו?

אני לא אומר שצריך לתת לכל ילד בן 9 לחצות כל כביש בארץ, אבל אני כן אומר שאנחנו לא נוכל לעולם להפוך את העולם שלנו לבטוח לחלוטין ואנחנו גם לא צריכים. עולם בטוח לחלוטין הוא עולם משעמם, כי כדי להפוך אותו לבטוח לחלוטין היו צריכים לעקר אותו מכל מה שדוקר או בולט ובקיצור מכל מה שמעניין.

אם יש לכם ילדים בני 9 אני מציע שתרשו להם לחצות את הכביש, תרשו להם לצאת לטבע עם חברים שלהם, גם לבד. תרשו להם לגלוש באינטרנט בחופשיות. ומצד שני אולי כדאי שתקחו את העצה שלי בערבון מוגבל. לי, כמו שכבר העירו, אין בכלל ילדים.

כשהייתי בן 14 נסעתי לפסטיבל ערד והשתכרתי בפעם הראשונה בחיים. אני זוכר איך קניתי שלוש בירות והלכתי למדבר נחוש שלא לחזור משם עד שלא עזבתי את גבולות התודעה שלי וחוויתי סוג של תודעה חלופית.
 
אני זוכר איך יצאתי עם שלוש בירות ביד, ושרשרת ג'ים מוריסון שקניתי באותו יום על הצוואר שלי – נחוש לפגוש את הצ'יף האינדיאני שלי בתוך המדבר ולרכב על הנחש.
 
אחרי בירה וחצי (לא הצלחתי לסיים את הבירות כי לא לקחתי בחשבון כמה מגעיל זה בירה כששותים את זה בפעם הראשונה) הורדתי את החולצה שלי, עצמתי את העיניים והתחלתי להסתובב סביב עצמי. כשפקחתי את העיניים אחרי הרבה סיבובים גיליתי שהתרחקתי מהמקום שבו השארתי את הארנק, החולצה ושאר הדברים שלי. הייתי באמצע המדבר והגבעות החלו להחשיך. גם את העיר כבר לא ראיתי.
 
חיפשתי את הדברים שלי במשך זמן מסוים עד שהמדבר עטה חשכה. זה כבר התחיל להיות מלחיץ. אני זוכר שפחדתי להאבד במדבר או למות מקור. התחלתי לרוץ ולרוץ בלי לדעת לאן, רצתי בעיניים עצומות ודילגתי על השטח. עד שברגע מסוים… וזה אחד הרגעים בחיים של האדם שהוא שואל את עצמו שוב ושוב, האם הוא באמת קרה, וקשה לו כבר לזכור שהוא קרה, מלבד הידיעה שכל זה קרה באמת.
 
עד שברגע מסוים הרגשתי שאני רץ בירידה ושאני לא יודע לאן אני רץ ואני חייב לעצור. ובאותו הרגע כשעצרתי ופקחתי את עיני ראיתי שאני עומד על קצה תהום.
 
אני זוכר שהבטתי בה בתדהמה. הבנתי שעוד צעד או שניים וזה היה הסוף שלי. התחלתי לצחוק ולהגיד תודה לאלוהים, ולהבטיח לו שוב ושוב שלא ארצה יותר להתאבד ולא אבוא אליו בתלונות.
 
אחזתי בשרשרת שלי, שרשרת הג'ים מוריסון שלי, ונתתי לה להוביל אותי חזרה לערד, שם ביליתי את הלילה עם קבוצת חיילים בחופשה ובקבוק וודקה. למחרת בבוקר השרשרת הזו הובילה אותי למצוא את הדברים שלי באמצע המדבר, כנגד כל הסיכויים. הנס חזר.
 
שנה אחרי זה חזרנו לערד, והיה האסון בהופעה של משינה ואני לא חושב שאי פעם חזרתי לערד וגם ערד לא ממש חזרה לתודעה. זה הזכרון שלי מפסטיבל ערד, ואני כותב על זה כי עכשיו קיץ ופסטיבלים של מוזיקה הם צו השעה.
 
אלא שבמקום ערד או צמח היום שני הפסטיבלים הבולטים ביותר בשטח הם פסטיבל קוקה קולה ופסטיבל סלקום. אנשים רוקדים לצלילי מותגים. הפופ-הרוק הישראלי המיינסטרימי העלוב למדי גם ככה מזנה את עצמו לפי דרישה לסוחרי נשק רוסים או לחברות הנצלניות שמבשלות לו את המוח, גורסות לו את השיניים וגובות ממנו תעריפים מופרזים.
 
חיים בחברה של סטרא אחרא. בני נוער הולכים לפסטיבלים של סטרא אחרא. רוקדים לצלילי סטרא אחרא. היום להביע את עצמך זה להיות מותג. פעם אנשים היו פריקים, ערסים, רוקרים ופאנקיסטים היום הבחנה היא בין קוקה קולה לסלקום.
 
יש ציטוט של רוברט קראמב מ-1989 שאני רוצה לחלוק אותו כאן. לזכותו יאמר שלמרות שחלפו מאז כמעט 20 שנה, הוא ראה את כל הגועל נפש כבר אז.
 
"כולם פרסומות מהלכות. הולכים עם כתובת של 'אדידס' מרוחה להם על החולצה או כובעים של ה- 49ers. אלוהים! זה פאתטי. זה ראוי לרחמים. כל התרבות היא שדה מאוחד של שווקים נחקרים קנה-ומכור הכל. פעם אנשים התסיסו מתוכם תרבות. זה לקח מאות שנים וזה התפתח לאיטו לאורך הזמן. זה נעלם באמריקה. היום לאנשים אין אפילו מושג שאי פעם הייתה תרבות חוץ מהדבר הזה שנוצר בשביל לעשות כסף. לא משנה מה האופנה עכשיו, הם בעניין"
 
איזה ציטוט. כל מילה פצץ.
 
 —
 
בעוד חודש אני מתחתן עם בחורה חוזרת בתשובה. אני ממש לא עושה אידאליזציה לחזרה בתשובה או לדת בהקשר הזה. אבל במקביל אני חייב לציין שהאפשרות לגדל ילדים במערכת החינוך הממלכתית ובתוך מערכת המותגים הכללית נראית לי מפחידה עד בלתי מוסרית. כמו לגדל ילד בשביל למסור אותו לשטן.
 
אוקי, אני מבין שהדימויים שלי עשויים להראות כאן קיצוניים. אני אספר לכם סיפור שהארוסה שלי ספרה לי השבוע.
 
אפרת (זה שמה) פגשה השבוע אמא ובנה. והאמא התחילה לספר להן סיפור ובסופו של דבר המשיך הילד וסיפר את הסיפור במקומה. הסיפור הולך ככה. הילד לומד בחדר והוא תימני והוא סובל מאכזריות וגזענות של הילדים שאיתו בכיתה. ילדים בני 7, אבל הם מתאכזרים אליו משום שהוא לא אשכנזי וקוראים לו טמא.
 
יום אחד אחד הילדים נגע בו וקרא "עכשיו אני טמא" וכל הילדים צחקו. באותו הרגע, כשחמתו בוערת בו, נזכר הילד בסיפור.
 
עכשיו הזמן לסיפור ביניים שמתגלגל בציבור הליטאי. זה סיפור על איש ממשפחה חשוכת ילדים שהלך לבקש ברכה מהרב קנייבסקי (אחד ממנהיגי הציבור הליטאי כיום). הרב אמר לו שהוא לא יכול לתת לו ברכה, ושבמקום זאת עליו לחכות שיהיה אדם שיעלבו בו, וכאשר אותו האדם הבליג על כעסו ולא הגיב – אז יבקש ממנו ברכה. לאחר כמה שבועות היה מקרה בבית הכנסת שבו עלבו באחד המתפללים ואותו האדם הפציר בו שלא יגיב והבטיח לו שיספר לו אחר כך למה. לאחר שהבליג המתפלל ביקש ממנו זה את ברכתו ומעט לאחר מכן נולדו לו ילדים.
 
באותו הרגע שבו נזכר הילד שלנו בסיפור זה גמלה בליבו ההחלטה שלא ילך בעקבות הזעם והעלבון שבליבו. הוא החליט להבליג. הוא נאבק עם הכאב שהיה בתוכו, ומתוך תחושה אדירה שכך הוא קונה לעצמו את מקומו בעולם ועושה את רצונו של השם, הוא הלך לפינה והתחיל להתפלל להשם שיעזור לו בקריאה.
 
אפרת אמרה שרק באותו הרגע הבינה את חשיבות הסיפורים הללו שלפעמים היא קצת מזלזלת בהם. וכיצד הם יוצרים את
המימד הפנימי. ולכן סיפורי הצדיקים מעצבים את הזהות של הילד וגורמים להם לרצות להדמות לצדיקים. (וזה גם מבחינה מסוימת הסיבה שאנחנו קוראים בתורה על דרך מפני שהוא חנון היה אתה חנון)
 
זה כל כך הגיוני שזה שטותי להגיד. אבל בחברה שבה מי שאחראי על המוח של הילדים זה הסטרא אחרא, חברות הסלולרי וחבורה של דוגמניות, בחברה שהערך המרכזי שלה הוא חזירות – הולכים לגדול לך חזירים.
 
אני מת על ילדים, אבל מה שעושים להם היום זה יותר גרוע מפרשת ילדי תימן. זה חטיפה של אוכלוסיות שלמות לתוך רשות הסטרא אחרא.
 
אני רואה אנשים שעובדים בחינוך או עובדים עם ילדים ושומע שוב ושוב את אותו הדבר. ואין בכלל טעם לתאר את זה פה כי אנחנו מכירים את מה שמסתובב פה. רבים מבני הנוער היום, עם תספורות האפרוחים נראים כאילו ינקו להם את המוח.
 
מי שגדל שמסביבו ערכים של אגו, סלבריטאים, מותגים, סקס וכוחניות הולך להפוך בנאדם מגעיל. מי שגדל כשהדוגמנים והדוגמניות בטלויזיה הם הגיבורים שלו הוא קורבן של ניסוי אנושי אכזרי שמשום מה מדינה שלמה משתתפת בו.
 
אין ברירה. הדרך היחידה להמלט היא להפוך ללוזר. היום בתוך אינקוטבטור של גועל נפש, האפשרות הכמעט יחידה של ילד להמנע מלהפוך למגעיל היא להפוך להיות גיק. רק על ידי אוטיזם ניתן להמלט ממתקפת מבול החריונים שהממשלה והתרבות הפופולרית גוזרים עלינו. 
 
חוק חינוך חובה במתכונת הקיימת הוא חוק טמטום חובה.
 
עכשיו אני לא יודע איך אני רוצה לחנך את הילדים שלי. אני בטוח שלא בחינוך הממלכתי. אני גם בטוח שלא בחינוך הדתי או החרדי, לפחות לא משלב מסוים. אני חושב לפעמים על homeschooling ואפילו שזה נראה כמו פנטזיה אני יודע שבשעה אחת ביום אפשר ללמד ילד יותר ממה שהוא לומד כל היום בבית הספר. אבל על איזה דמויות אני אחנך את הילדים שלי. מי יהיו הצדיקים בסיפורי הצדיקים שלי, אם זה לא עופר שכטר ולא הרב קנייבסקי.
 
אולי המאסטרים האינטרגלאקטים. אני אלמד אותם סיפורים על הנדריקס וברוס לי, ודה שארדן, ומקלוהן ועל קווין קלי וסטיוארט בראנד.
 
קצת איבדתי את הפוקוס. רציתי בעיקר לומר:
א.      שאף שזה בטח נאמר, שווה לומר שוב. פסטיבלי מוזיקה סלקום/קולה הם אחד השפלים הדוחים ביותר שהתרבות שלנו הגיעה אליו. אני מביע את קבסי.
ב.       תחשבו איך אתם מחנכים את הילדים שלכם ואל תתמנו להם להפוך לזומבים.
 
נ.ב.
אני מת על בני נוער. הם הדבר הכי מעניין בעולם בערך. וגם ילדים. אני רק הרוס מבפנים ממה שעושים להם בימינו. הלוואי אמן שהם או ההורים שלהם יפקחו את העיניים ויעירו אותם משטיפת המוח המאסיבית הזו שעושים היום לדור שלם של ילדים.