טכנומיסטיקה

על הז'אנר המתעורר של משחקי ביופידבק

הממשק שבעזרתו אנחנו מתקשרים עם המחשבים שלנו לא השתנה הרבה מאז שהומצא על ידי דאגלס אנגלבארט בשנות השישים. בדרך כלל הוא מורכב מעכבר ומקלדת, לפעמים ג'ויסטיק ובמקרים קיצוניים בקר תנועה או מצלמה שעוקבת אחר תנועות הגוף שלנו. זה בסדר, זה בדרך כלל יעיל במידה סבירה, אבל זה משאיר את רוב החוויה האנושית בחוץ. התחושות של השחקן, הרגשות שלו, המחשבות שלו והמצב הנפשי שלו כולם לא באים לידי ביטוי כאשר אנחנו משתמשים במחשב.
 
אלא שכל זה מתחיל להשתנות בימינו, עם העליה בפופולריות של משחקים מסוג חדש. משחקי ביופידבק כמו Journey to the wild divine, Rally, Inner-Tube ודומיהם מאפשרים לראשונה לשחקני מחשב לשחק בעזרת קצב הלב, המוליכות החשמלית של העור, טמפרטורת העור, רמת המתח בשרירים או אפילו גלי המוח.
 
אלא שהאפשרות לשחק בעזרת האנרגיה של הגוף אינה סתם עוד גימיק זול. הרעיון שעל ידי קבלת פידבק מהמשחק על המצב שבו נמצא הגוף יכול האדם ללמוד לפתח מודעות ולשלוט במדדים הגופניים שלו. בין השאר מבטיחים משחקי ביו-פידבק לטפל בבעיות נפוצות כמו מתח, כאבי גב, כאבי ראש ואפילו בעיות מעיים. אם רוב המשחקים הופכים את הגיימר הטיפוסי לאלוף השליטה באגודלים, הרי משחקי ביו-פידבק רוצים ליצור סוג חדש של גיימר שאלוף בשליטה בקצב הלב שלו, או בגלי המוח שלו. הגיימר היוגי.
 
ללמוד לשלוט בלב
לתומר יעקובוב, הבחור צעיר מהמרכז לביופידבק שבא להדגים לי את משחק הביופידבק Journey to Wild Divine יש מבט יציב וחיוך רגוע. כשרואים אותו מפעיל את המערכת הכל נראה הגיוני, הוא הרי מעביר את היום שלו בתרגולים שהוא מבצע תוך כדי שהוא מדגים את הערכה ללקוחות. יום העבודה של יעקובוב הוא הרפיה אחת גדולה, בתפקיד.
 
"ביופידבק זה שימוש בטכנולוגיה שכבר קיימת" הוא מספר בזמן שהוא מעלה את המשחק על הנייד שלו. "כבר הרבה שנים שמשתמשים במדידה פיזיולוגית של מדדים כמו EEG, מוליכות חשמלית, קצב לב או טמפרטורת עור. החידוש בביופידבק הוא ההבנה שהאלמנטים הפיזיולוגים מקבילים למצב הנפשי שהאדם נמצא בו. והשלב הבא זה להבין שיש דרכים מסוימות שאפשר להשפיע על הפסיכופיזיולוגיה".
 
באיזו אופן מדדים גופניים קשורים למצב הנפשי?
"ב-Journey to the wild divine יש שני משתנים. קצב הלב ורמת המוליכות החשמלית של העור. באופן כללי ידוע לנו שככל שרמת המוליכות החשמלית של העור, כלומר ההזעה, גבוהה יותר ישנה גם עוררות גבוהה יותר. בנוסף אנחנו מודדים את קצב הלב. כאשר אדם נמצא במצב רגוע, אופטימי ושמח קצב הלב הוא קוהרנטי, כלומר ההבדל במרווחים שבין דפיקות הלב הם בטווח מסוים".
 
אז איך אפשר ללמוד לשלוט בקצב הלב?
"קצב הלב אינו דבר רצוני, אבל נשימה היא פעילות רצונית שמשפיעה על קצב הלב. הנשימה משפיעה על הלב ואז אני יכול להביא אותו לקצב רגוע. והמצב הקוהרנטי הזה יכול להביא לתוצאות פסיכופיזיולוגיות חיוביות מאוד כמו שיפור של הריכוז, הפחתה של דכאון וחרדה, שיפור המערכת החיסונית, ויש מחקרים שמראים אפילו על שיפור היכולות האינטואיטיביות, שזה כבר על גבול הפאראפסיכולוגי".
 
כמו במלחמת הכוכבים
מתקן הביופידבק של יעקובוב מתחבר היישר מקצות האצבעות שלי אל שקע ה-USB של המחשב. יש משהו עתידני בממשק האדם-מחשב הלא שגרתי הזה, שמזכיר לי את סרט המדע הבדיוני אקזיסטנס. אחרי חיים שלמים של שימוש יומיומי במקלדת ועכבר, יש משהו מרגש וחגיגי בקשר החדש הזה, הגופני והאינטימי כל כך עם המחשב. כשחווים לראשונה איך המצב האנרגטי של הגוף משפיע ישירות על המתרחש על המסך יש תחושה של התגלות, כמו בפעם הראשונה שהזזתם עכבר על המסך.
  
יעקובוב מציג לי סדרה של משחקים/תרגילים המעוצבים בסגנון ניו-אייג'י בולט עם מוזיקת עולם וציורים צבעוניים. במשחק אחד אני נדרש לעשות להעיר את האש הבוערת באח בעזרת קצב הנשימה שלי, ואילו במשחק אחר אני מרים אבנים באוויר ועורם אותן בערימה בעזרת רמות האנרגיה שלי ובלי לנקוף אצבע, ממש כאילו הייתי לוק סקייווקר ממלחמת הכוכבים שמרים סלעים באוויר בעזרת ה-Force. חלק מהמשחקים דורשים ממני להרגע וחלקם דורש ממני לרכז את האנרגיה שלי, משחקים אחרים דורשים להעלות ולהוריד את רמות האנרגיה בגוף במחזורים. כמו בכל משחק מחשב, אין דרך לעבור לשלב הבא מלבד להשלים את המשימה, ובמקרה הזה: ללמוד לשחק באנרגיות של הגוף.
 
אחרי כמה משחקים אני מרגיש שכבר שפרתי את יכולתי בהורדת והעלאת האנרגיה בגוף. הגוף מתמלא בעקצוצים נעימים והרגשת אנרגטית, ובתור מי שכל חייו משתעמם מכל תרגיל מדיטציה אני מגלה שהעברתי את חצי השעה האחרונה בתרגילי נשימות, ובלי בכלל לשים לב. לדברי יעקובוב, אימון מתמיד במשחקים הללו יכול להביא לשיפור משמעותי ביכולות של האדם לשלוט במצב הפיזיופסיכולוגי שלו.
 
מדיטציה משעממת הרבה אנשים, אבל נראה שסוג הפעילות הזה שנותן לך משהו להתייחס אליו יכול לעזור בלשמור על הריכוז.
"זה בהחלט עוזר לראות שמה שאתה עושה זה אמיתי ולא פיקציה של מישהו שעומד בחוץ ואומר לי 'עכשיו אתה רגוע'. אבל בסופו של דבר מה שהביופידבק מנסה לעשות זה להטמיע את היכולות האלה. יש היום המון מחקרים שמראים שתרגול קבוע לאורך זמן, יותר משנה, משאיר את זה בתוך המערכת. האדם לומד שיש לו כלי בתוכו. זה לא משנה אם תזרוק אותי לזימבבואה עם מליון אריות מסביב ושבט אפריקני שמכוונים עלי חניתות, אני יודע שיש לי את ההרפיה של הנשימה ואני נרגע".
 
משחק אינר-אקטיבי
תחום משח
קי הביו-פידבק מתפתח בשנים האחרונות ומפיק עוד ועוד וריאציות יצירתיות ומשעשעות, כמו לדוגמה מרוצי מכוניות שבהם צריך להרגע כדי לשים גז (נו, תרגע כבר, הוא משיג אותך!) ואפילו משחקי יריות שבהם השחקן נדרש להרגע. אבל החברה הבולטת ביותר בתחום עדה היום היא ה-Wild Divine Project, שהוציאה את סדרת המשחקים של ה-Journey to the Wild Divine.
 
החברה שהוקמה על ידי יזם המכשור הרפואי קורט סמית' מהווה דוגמה לחיבור יצירתי ומבטיח בצומת המתעורר שבין עולם משחקי מחשב לתחום הרפואי ולתחום הניו-אייג' והעזרה העצמית. מאז 2004, שבו יצא המשחק הראשון בסדרה הוציאה החברה עוד כמה משחקי המשך, כאשר מחירה של ערכה הכוללת מכשור ביופידבק ומשחק נע בין 1000 ל-1500 שקלים.
 
המשחקים המעוצבים באריזת עידן חדש שלא הייתה מביישת את 'הסוד' משווקים עם הטייטל המחוכם Inner-active Game, רוצה לומר שהמשחקים של ה-Wild Divine Project אינם כמו כל משחק רגיל באינטראקציה מול מחשב, אלא באינר-אקציה, בפעולה פנימית. על מנת לגייס לגיטימציה רפואית למשחקים השיגה החברה את תמיכתם של הרופא האינטגרלי הנודע אנדרו וייל כמו גם את מומחה הרפואה המניעתית ומחלות הלב דין אורניש.
 
אבל יותר מכולם מזוהה עם משחקי הביופידבק של ה-Wild Divine Project עם הרופא והמורה הרוחני דיפאק צ'ופרה, מי שכבר כונה האפיפיור של הניו-אייג' ונחשב למצליח ביותר מבין המורים הרוחניים כיום. המשחקים של ה-Wild Divine Project מלאים בציטוטים מתוך "ספר הסודות" רב המכר של צ'ופרה.
 
באתר של מרכז הביופידבק הישראלי אפשר לצפות בסרטונים שבהם מספר צ'ופרה על המשחק שאותו הוא מתאר כסוג של מסע מיתי. "במשחק הזה אתה הופך ליוגי תוך מספר סשנים" אומר צ'ופרה "אתה לומד שהגוף שלך, המחשבה שלך, הרגשות שלך והתודעה שלך הן רצף אחד". צ'ופרה רואה במשחק בשורה חדשה שבה "טכנולוגיה מודרנית וחכמה עתיקה מצטרפות על מנת להפוך אותנו ליותר מסתם טכנאים, למרפאים אמיתיים".
 
כשהוא מביט בעתיד הוא רואה "אפשרות שבה הפציינט הולך לרופא והרופא אומר לו: יש לך בעיות במעיים ומיגרנות. אני יכול לתת לך מרשם לשתיים או שלוש תרופות, או במקום זה אתה יכול לשחק במשחק הזה, The Wild Divine. שחק במשחק הזה ואז תחזור אלי בעוד שבועיים שלוש ואולי לא תצטרך בכלל את תרופות המרשם".
 
החזון של צ'ופרה אמנם מעורר השראה, אבל לפני שהוא מתממש כדאי ששוק משחקי הביופידבק יתעורר ויעבור את התהליך ההכרחי של התכנסות. כרגע כל אחד ממשחקי הביופידבק של החברות השונות בתחום דורש את ערכת החומרה הייחודית של אותה החברה, וכל ערכה כזו עולה מאות רבות של שקלים. על מנת שהשוק יוכל לפרוח ולהגשים את מלוא הפוטנציאל שלו יש צורך בפיתוח סטנדרט משותף שיאפשר לקנות מכשיר אחד ולהנות ממגוון המשחקים הזמינים בשוק.

כשניר גבר (בתקופה העדי-רנית שלו) שרת איתי בבסיס חיל האוויר רמון לפני יותר מעשור הוא נהג לומר לי שמזון הוא הנאה בזויה, תחתונה, שפלה ממש. לגבר היו באותם ימים הרבה טיעונים משכנעים על הארציות והארעיות של האכילה לעומת עליונותם ונצחיותם של תענוגות רוחניים יותר.
 
שנים אחרי זה, כל פעם שהייתי נושא איתי רעב מציק לאורך שעות ארוכות, הייתי מתאכזב שוב ושוב מהמודל העסקי-הדוניסטי של הרעב, מהאופן בו ההנאה המצופה מהמזון הייתה מתחלפת לאחר דקה או שתיים של אכילה בתחושת שובע. ההשוואה בין הציפה והסבל הארוכים של הרעב לעומת ההנאה  הקצרה כל כך שבאכילה  גרמה לזו להראות כסיפור בלתי מתגמל ובלתי מספק בעליל וחזרה ותקפה אותי ביתר שאת בכל יום כיפור וגם כשצמתי פעם אחת למשך תקופה ארוכה יותר.
 
השבוע, כשחזרתי מחופשה משפחתית בקלאב בטורקיה יצא לי להרהר שוב בתחושה שאכילה (מונעת רעב) היא אחת ההנאות הבלתי מספקות שיש ושיש לה מבנה בלתי מתגמל בעליל. כשהשוויתי את האכילה להנאות אחרות שבני האדם עוסקים בהן כמו סקס, סמים או שינה גיליתי שכל אחת מההנאות הללו מאופיינת בגרף ייחודי שמבדיל את חווית ההנאה שלה מהאחרות.
 
וכך הרכבתי לעצמי מדע מאולתר של הדוניזם, מדע שעוקב אחרי המבנים של ההנאה.
(ומיותר להוסיף שהגרפים כאן אינם ממוספרים וכי הגובה שאליהן מגיעות העקומות בגרפים הוא עניין שרירותי, כי הוא סובייקטיבי לחלוטין ומותאם לאדם) 
 
הנאה מאכילה
לפני הגרף הזה הייתי צריך להוסיף למעשה קו ארוך של סבל שנובע מרעב. הקו הזה יכול להיות ארוך יותר או פחות בהתאם לזמן שהאדם התנזר ממזון אולם מה שמגיע לאחריו הוא אחיד. ההנאה בנגיסות הראשונות במזון היא אדירה, אולם במהרה האדם שוקע באכילה מורגלת, רובוטית וחסרת הנאה. ואם ממשיך האדם לאכול גם לאחר שהתמלא יכולה האכילה גם להפוך לסבל ממש.

 
הנאה משינה
גרף ההנאה משינה הוא הפוך לזה של האכילה. בעוד האכילה מתחילה בהנאה גדולה וממשיכה במחזורים הלכים וקטנים של הנאה, הרי רוב זמן השינה האדם אינו מעריך כלל את ההנאה שלו. רק כשמסתיימת השינה אנחנו חווים רגע קצר של הנאה מהשינה, שבו אנחנו מבינים כמה מתוק היה לנו קודם – כשלא ידענו שאנחנו נהנים. ההנאה הזו מתערבת במהירות עם הסבל שבהכרח להתעורר.
טום הודג'קינסון כותב בספרו המצוין "אלוף בטלות" על מונטן, המסאי הגדול בן הרנסנס שאהב לישון אבל היה מתוסכל מכך שאינו מודע לתענוגות השינה בזמן שהוא ישן. "לפיכך הורה למשרתו להעיר אותו באמצע הלילה כדי שיוכל להתנער לכדי הכרה חלקית – ואז להתענג על החזרה השינה". וזו אכן טכניקה שרבים נוקטים בה על מנת להעצים את הנאה השינה (אך אינה מומלצת בשום אופן למי שסובלים מנדודי שינה).

הנאה משתיית אלכוהול
שתיית אלכוהול מרכיבה גם כן גרף מעניין. במהלך תהליך ההתבשמות גוברת לה ההנאה של השתיין במה שאני מכנה כאן "קו ההתבשמות", אלא שאם לא ייזהר הוא עשוי לעבור את הקו האדום של השתיה, באותו רגע השתיה הופכת לסיוט והשתיין יגמור את הערב מקיא וסובל ויסבול למחרת מהנג-אובר קשה.
 

הנאה מטריפ פסיכדלי
לטריפ הפסיכדלי יש מבנה הנאה שונה מזה של האלכוהול. הוא משקף את עקומת הפעמון. מרגע תחילת ההשפעה של הטריפ עולה השפעתו באופן יציב ומתגבר. אלא שאת הטבלה הזו יש לקרוא לא באופן לינארי אלא באופן אקספוננטיאלי. ההנאה מהטריפ עולם בקפיצות מדרגה, כמו סולם ריכטר ויכולה להגיע לגבהים אדירים. אלא שכאן גם הקאץ'. חוויות עזות מאוד עשויות אצל משתמשים בלתי מנוסים ובסיטואציות לא נכונות להפוך לחווית סבל, שהיא למעשה שיא שהמשתמש לא מצליח לעמוד בה. במקרה כזה חווית הנאה עזה מתהפכת והופכת לסבל. הטריפ הרע. עם זאת בניגוד לאלכוהול בסופו של דבר גם מי שחווה טריפ רע ינחת נחיתה רכה ברובם המוחלט של המקרים ויחזור לתחושת ההנאה ברגע שהאינטנסיביות של הטריפ שוככת.

 
הנאה ממין סטנדרטי
כמין סטנדרטי אני מכנה פה את הסקס המקובל, החד אורגזמטי, זה שאינו "סקס אחר". במקרה הזה אנחנו נמצאים בעקומה שהולכת ומתגברת לקראת האורגזמה כאשר משיכת העיתוי של רגע השיא תגרום (לא תמיד) גם לחיזוקו.

 
הנאה ממין רב אורגזמטי
מין טנטרי או רב אורגזמטי מבטיח להעלות את האדם על רכבת הרים שכל שיא בה הוא גבוה מזה הקודם לו. ככה זה נראה.
 

ואפשר להמשיך את זה הלאה עם הנאות נוספות כמו כמו לדוגמה המוזיקה, שפרוסט קרא לה אמנות הזכרון מפני שהיא מבוססת על על ההנאה מהתפתחות היצירה בהתאם לזכרון. כך לדוגמה נראית בערך ההנאה שלי מהסימפוניה השניה של מאהלר כאשר הציר האופקי מסמן את מספר ההאזנות.

ומשהו אחרון
במוצ"ש הקרוב בשעה 20:30 אתארח (בצוותא עם רפיק) בבית אהבנה בכרם התימנים כחלק מסדרת המפגשים "אדם חדש – אנושות חדשה" שמנחה אייל סלונים. השיחה תעסוק באופן כללי ביחסים בין התקשורת, המדיה, התעוררות רוחנית והמצב הפלנטרי. פרטים נוספים אפשר למצוא כאן. נראה לי שיהיה מעניין.

כבר קאנט דיבר על כך שדרך המבט של האדם בעולם תלויה בקטגוריות ובחושים. באחד המהלכים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של הפילוסופיה מפריד קאנט בין הדבר כשלעצמו לבין הדבר כפי שאני חווה אותו; ובזה הוא נותן את הבסיס הראשוני לפילוסופיה הפסיכדלית. אין מציאות שהיא כשלעצמה, המציאות היא עניין של התבוננות (וזאת למרות שהחשיבה הפסיכדלית תטיל בסופו של דבר ספק בכך שקיים בכלל דבר כזה, דבר כשלעצמו).
 
תפיסת העולם הפסיכדלי לא מפרידה בין מצב תודעה קונצזואלי אחד לבין משנהו, מפני שהיא יודעת שאנחנו תמיד מביטים על העולם דרך קטגוריות קנטיאניות או אחרות. אדם שתחת השפעה של חומר פסיכואקטיבי מסוים מגיב לאובייקט ספציפי (פרח, אדם, בניין) בצורה שונה לחלוטין מאדם שנסע לבקר במקום כלשהו, או מאדם שנמצא בדרך בין משרד הרישוי למס הכנסה. מה שחשוב הוא אולי פחות הדבר בו הוא מתבונן, ויותר איך הוא מתבונן בו.
 
העדשה הסובייקטיבית
אנחנו רואים את העולם, אבל אנחנו לא רואים את הדבר המעניין יותר לראות –העדשה שדרכה אנחנו רואים את העולם. ואנחנו תמיד רואים את העולם דרך עדשה. אנשים בני 15 נוחים לרקוד ולהשתולל, אנשים בני 35 זזים פחות, ואנשים בני 50 אוהבים לשבת. צורת ההתנהגות והתפיסה שלהם את העולם שונה לחלוטין. אם תשאלו את האנשים בני ה-15 או בני ה-35 למה הם מתנהגים בצורה שונה, רבים מהם יתנו הסברים נסיבתיים (סוג המסיבה, המצב רוח הכללי, אולי 'התבגרות' או אפילו הבניות תרבותיות). האמת הפשוטה היא שהבסיס העיקרי לתהליך הזה הוא תהליך הורמונלי טבעי שבו חוסר השקט וכמות האנרגיה המתפרצת שבגוף יורדת.
 
זהו רק תסמין אחד וקל לאבחון של עניין עקרוני בהרבה – והוא השינוי בפרצפציה (התפיסה) של האדם המבוגר לעומת האדם הצעיר. אנשים צעירים ואנשים מבוגרים תופסים את העולם בצורה שונה לחלוטין.
ילדים לא מסוגלים להבין את המבוגרים ואת החוויה שלהם את העולם (ההשתובבות של הילדים נשמעת למבוגרים כמו רעש) כי הם חווים אותו מתוך עדשה מסוימת (חקרנות, השתובבות, חוסר ידיעה, קיצוניות). זאת לעומת אנשים מבוגרים  רואים את המציאות מעדשה שקולה יותר, נלהבת פחות, רגועה יותר (או במקרים הגרועים: נרגנת, מלאת דעות קדומות, צינית ועוד). לשניהם יש עדשות שונות להביט על העולם, שונות באופן רדיקלי כמעט כמו אדם וחיה, ובאופן רדיקלי לא פחות מההבדל התפיסתי שקיים בין זכר לנקבה.
 
הילדים שלכם לא רואים את אותו עולם שאתם רואים. אתם לא רואים את העולם שההורים שלכם רואים.
 
גם קבוצות תרבויות שונות, מזרחיות ומערביות, מעמדות גבוהים ומעמדות נמוכים יגיבו באופנים שונים לחלוטין זה להתנהגות של זה. בעוד בעיני צד אחד יכולה התנהגות צד שני להראות כאיפוק תקוע וחוסר יכולת להנות הרי בצד השני יכולה ההתנהגות המשוחררת של צד אחר להראות כגסות רוח. מי שמחונך באחת מהקבוצות הללו מאמץ את אמת המידה שלה. גם זו עדשה.
 
אנחנו רואים את העולם כל הזמן, אבל אנחנו לא רואים את העדשה שדרכה אנחנו רואים את העולם. על העדשה הזו אני מנסה להצביע כאן שוב ושוב.
 
משנה מקום משנה יקום
גם מקומות משפיעים בצורה קיצונית על החוקים הקוסמיים. חוקי הפיזיקה של הגופים הגדולים לא תקפים כאשר אנחנו עוסקים בפיזיקת חלקיקים. מהירות האור משנה עצמה בהתאם למקומות שדרכם היא עוברת. אבל גם המשמעות של סמלים וסימנים משתנה בין תרבויות ואיתה גם המציאות עצמה. שאמאנים באמאזונס מנהלים פגישות שבהן קבוצות של אנשים נוטלים חומרים פסיכואקטיבים ומתגבשים לכדי תודעת-על קולקטיבית טלפתית ומגיעים להחלטות משותפות ללא שימוש בלשון (הלוואי שישיבות הממשלה שלנו היו נראות ככה). לא הייתי מעולם במפגש כזה ואין ביכולתי להסביר אותו בכלים מערביים 'רציונאלים'. מה שברור הוא שדיווחים על מפגשים כאלה רצופים בין תרבויות שונות כבר מזה שנים רבות ושהטענה הזו שכאן בתרבות המערבית נשמעת כנראה מופרכת לחלוטין נחשבת בתרבויות מסוימות בעולם למובנת מאליה ומשמשת כהנחת יסוד לפעילויות פרקטיות שמתנהלות באופן סדיר בחברה.
 
בהקשר הזה אני רוצה גם להמליץ כאן על הספר הנהדר של אורי שוורצמן. 'רופא לבן, אלים שחורים'. שוורצמן הוא פסיכיאטר ישראלי שנסע ליערות הגשם בגאנה שם עבד כרופא איזורי לקהילות שבאזור. הספר שלו מגולל את המפגש המרתק שבין הרפואה והפסיכיאטריה המערבית לבין תרבות מקומית שבה מגוון הטיפולים המקובלים מורכב משאמאנים, קוסמים, הרבליסטים, מגרשי דיבוקים וכמרים פנטקוסטים; ושבה קיומם של גמדים, כישופים והשארות הנשמה הם דבר מובן מאליו. לאורך הספר הוא נתקל שוב ושוב במקרים שבהם ההגדרות והשיטות של הרפואה המערבית חסרות אונים למול המצב האפריקאי, ולעיתים שיטות הנחשבות "מפוקפקות" במערב משיגות תוצאות טובות יותר מאלו של הרפואה המערבית, כפי שהוא מודה בעצמו. לעיתים הוא מטפל בכדורים, ופעמים אחרות הוא מבין שגירוש שדים עשוי להשיג תוצאה טיפולית טובה יותר.
 
הדברים הללו נשמעים משונים מאוד, אבל הם בכלל לא כל כך מנוגדים לאינטואיציה האנושית. האם חשתם אי פעם שעל כל מיני אנשים שאתם מכירים חלים חוקים שונים לחלוטין מאלו שחלים עליכם? יתכן שזה המצב.
 
הספר של שוורצמן כמו הסיפורים מהאמזונס מעלים את החשד שתרבויות עם שיטות שונות אינן "נאיביות" ו"בלתי מפותחות" כפי שאנחנו מספרים לע
צמנו בעולם המערבי. במקום זאת, הן מתקיימות במסגרות אחרות שבהן החוקים השולטים בעולם הם אחרים. גם אם תפיסת עולם אחת (הרציונאליסטית-מטריאליסטית) אוהבת להאמין שהיא היחידה על הכוכב וחוקיה הם חוקים אוניברסלים – הרי שבמקומות אחרים מתרחשים דברים שאולי קל לה להתעלם מהם כי הם לא מתרחשים אצלה, אבל דברים שהיא לא מסוגלת להסביר בכליה שלה.
 
במקומות שונים בעולם יכולים לשרור חוקים שונים. מציאויות שונות יכולות להתקיים בחפיפה. וזהו רעיון פסיכדלי מאוד.
 
שינויי הזמנים
גם זמנים שונים יוצרים חוקים שונים. כדאי לשוב ולציין פה שהאמירה ה"מדעית" שמהירות האור היא 300,000 קילומטר בשניה היא פיקציה גמורה. למעשה מאז שהחלו למדוד את מהירות האור, מדענים מדדו מספר רב כמספר המדידות של 'מהירויות אור', כאשר המגמה הכללית היא של הפיכתה של מהירות האור למהירה יותר ויותר. חציפותה של מהירות האור להתנגד לנוסחאות המדעיות גרמה לבסוף למדענים לקבוע ב-1972 מהירות אור אחד וקבועה, תוך רמיסת השינוי הטבעי שבטבע.
 
רופרט שלדרייק לעומת זאת בדק בספרים של כימאים המתארים את טמפרטורות ההתכה של מתכות שונות וגילה שהטמפרטורות הללו השתנו לאורך השנים מה שמוביל למסקנה המוזרה שתכונות המתכות הללו שונות היום מבתקופה אחרת בהיסטוריה.
 
יקום עקום
כל הסיפורים המוזרים האלה האלה מניחים בסימן שאלה את ההנחה המובנית של המדע שליקום יש חוקים קוסמיים קבועים ובלתי משתנים. המדע, שאוהב להכליל בחוקים, רוצה למצוא חוקים קבועים ליקום, אבל היקום אינו מורכב ממישור רציף אחד כמו שהמדע היה רוצה להאמין. למעשה, כפי שחוקר האבולוציה ג'יי.בי.אס הלדן אמר "היקום אינו רק מוזר יותר משאנחנו מניחים, הוא גם מוזר יותר משאנחנו מסוגלים להניח".
 
היקום הזה הוא מנסרה של עולמות וצבעים. מה שאנחנו רואים הוא רק קטע קטן תלוי זמן, מקום, אלמנטים תרבותיים, אישיים ועוד.
 
היקום עקום. אל תביטו דרך העדשה. הביטו על העדשה. התבוננו בעדשה. זה יגלה לכם הרבה יותר.

כשהלכנו בגן החיות של אמסטרדם עלו לי המחשבות על אורגניזמים והקשר ביניהם לבין מצבי תודעה אלטרנטיבים. כל אחת מהחיות בגן החיות נראתה כאילו היא נמצאת בטרנס משל עצמה. גן החיות הוא גן של תודעות. הזוחלים שרויים בתודעת הזוחל, הדגים בתודעת הדג, הקופים בתודעת הקוף, הנמרים בתודעת הנמר.

כל אחד בעולמו שלו, גם היצור התת-מימי החי-צומח המוזר שפגשנו באקוואריום שנראה כאילו הוא מבלה את כל חייו בחלום על עולם אחר. לכל אחת מהחיות הללו יש דרך משלה לראות את העולם, לחוות אותו, להבין אותו, להגיב אליו. לכל אחד יש השקפה משלו על העולם והוא נשאר בה, מכיר רק אותה כל חייו. אין קונצנזוס לתודעה.

כשהייתי חולה חלמתי בלילה חלומות מוזרים שהרגישו כמו ביקור במציאויות אחרות. זה לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. חשבתי על איך שההשפעה של רמות החום במחלה מקביל להשפעות של מינונים של חומרים פסיכואקטיבים מסוימים. ההשפעה של 37.5 מעלות חום מקבילה לכמות מסוימת של חומר פסיכואקטיבי וההשפעה של 38 מעלות היא השפעה כפולה, אבל 39 או 40 מעלות הם כבר השפעה גדולה עשרות מונים. גם מחלה היא יציאה מהקונצנזוס טרנס של התודעה. אין קוצנזנוס לתודעה.

כשעזבתי את ישראל והגעתי לאמסטרדם לביקור לפני כמה שבועות הרגשתי כאילו קיבלתי אספקת חמצן ישר למוח. האגרסיביות הים תיכונית, הלחצים השונים שהמציאות בישראל מטילה עליך – כל אלו התרחקו לפתע ופתאום נשמתי מלוא הריאות. לפתע הבנתי שמקומות שונים שאני נמצא בהם מכניסים אותי למצב תודעתי מסוים ושקל מאוד לשכוח שהתודעה הזו היא תוצאה של סביבה, אקולוגיה מסוימת ולא באמת מי שאתה. מי שחי כל חייו במקום אחד עשוי לחשוב שזו התודעה היחידה שהוא מסוגל אליה, בדיוק כמו שמי שלא ניסה מימיו איזשהו חומר משנה תודעה יכול להעביר את כל ימי בלי לדעת שאפשר לראות את העולם אחרת. האדם הזה שהיה כל חייו במקום אחד, מוקף בקבוצת אנשים אחת מניח שישראליות, הולנדיות או סנגאליות זה הדרך היחידה לראות את העולם. אבל לא. אין קונצנזוס לתודעה.

אין קונצנזוס לתודעה
היא כל הזמן בתנועה באיזורים כלשהם, תוך שהיא מאזנת בין אנספור ההשפעות שחולפות בתוכנו. בשר יוצר מחשבות אחרות מעגבניה ועגבניה מחשבות אחרות מזרעונים. התודעה בתנועה בין הסמים השונים שאנחנו צורכים: בין הקפה, לאלכוהול, לניקוטין, ולתה דרך כל הסמים הפחות חוקיים שאנחנו אולי צורכים. בין ריטלין לפרוזאק לרגיעון לאספירין לדקסמול. בין מצבים גופניים שונים של עייפות או רעב, כעס או שמחה. בין התחושה של צורך בפורקן מיני, בין תודעות טרנס של מיניות לבין התחושות המסוימות שמגיעות לאחר שהפורקן הזה הגיע. אין קונצנזוס לתודעה היא כל הזמן משייטת איפשהו בין גבולות שאותם לא ניתן למדוד.

אדם מאוהב הוא תחת השפעה
אבא ואמא הם תחת השפעה
חרמן הוא תחת השפעה
אדם רעב הוא תחת השפעה

כולם תחת השפעה כלשהי. אין קונצנזוס לתודעה. לתודעה יש רק אמת אחת. היא תמיד במצב טרנס. תמיד שקועה בעצמה ושוכחת מכל השאר התודעות.  טרנס של כיף, עבודה, פרסום, משפחה, אהבה, למידה, מיניות, קרניבוריות. תמיד בטרנס. כולם בטרנס. כל אחד בטרנס אחר.

ספרים הם הפסיכדלים האמיתיים
הפסיכדליה קוראת לך לפתח את המודעות לתודעה שלך ולאופנים שבה היא מתעצבת ומשתנה כל העת. היא מעצבת לנגד עיניך עולם שמורכב מתודעה. חומרים פסיכדלים הם אולי הדבר המרתק ביותר שנתקלתי בו בימי, אבל יש דבר אחר שריתק אותי לאורך השנים לא פחות מהם וממשיך לרתק אותי כל העת. ספרים. השפה.

ספרים הם דבר מרתק בעיני. שוב אני מבין, כפי שהבנתי לאחרונה שספרים הם הפסיכדלים האמיתיים שלי. שלמרות הכל, ספרים ורעיונות הם כנראה ההשפעה העקבית ביותר על מי שהייתי ומי שאני מתגלגל אליו כל העת. אחרי שקראתי את האחים קאראמזוב הרגשתי כמה חודשים של התעלות רוחנית בלתי נפסקת. אחרי שקראתי את מסע אל קצה הלילה הרגשתי חודשים של שאט נפש מהאנושות. האם ההשפעה של הספרים הללו לא מזכירה את ההשפעה של חומרים פסיכואקטיבים אלו או אחרים?

ושוב אנחנו חוזרים לשפה. ספרים הם מכונות לשינוי התודעה ולאורך המאות היו דורות של מיסטיקנים ותיאולוגים וסופרים שהבינו את זה והשתמשו במדיומים עטופי הכריכה הללו על מנת ליצור מכונות מורכבות לאין שיעור. ספרים הם מכונות לשינוי התודעה, רק שלא לא כל מי שפותח ספר יודע איך להפעיל את המכונה.

מכירים את התמונה הארכיטיפית הזו של הספר שנפתח ובוקעים ממנו עולמות, של ספר שאתה פותח אותו ומאותו הרגע אין דרך חזרה – הוא משתלט לך על העולם: כמו בסיפור שלא נגמר, כמו בעלילות ספיידרוויק. זו לא פנטזיה. כך משפיע ספר כשהמכונה עובדת כמו שהיא אמורה לעבוד. הוא שואב אותך לתוכו, משפריץ ללא הזהרה תודעות החוצה מתוכו ומשנה אותך לתמיד.

ושוב אין קונצנזוס לתודעה

כשאתה פותח ספר, אתה לא יודע מה זה יעשה לתודעה שלך.
כשאתה מחליט לצום ביום כיפור ולבקר בבית הכנסת, אתה לא יודע מה זה עושה לתודעה שלך (תשאלו את פרנץ רוזנצוויג)
כשאתה רואה פרסומת בטלויזיה אתה לא יודע מה זה יעשה לתודעה שלך
כשאתה מחליט לעבור לגור בטבע אתה לא יודע מה זה יעשה לתודעה שלך
כשאתה קונה פלאפון חדש, אתה לא יודע מה זה יעשה לתודעה שלך

יש אנשים (שכמובן שותים קפה ומעשנים סיגריות באופן קבוע) שמזהירים תמיד מפני כך שחומרים פסיכואקטיבים הם משני תודעה – שהם ישנו את התודעה 'האמיתית' שלך.

אלוהים! אולי תסבירו לי איך נשארים באותה תודעה רגע אחד מבלי שהיא תשתנה?

אני ממשיך בדרכי
על הרצף השמימי של התודעות
אני נווד של רעיונות
נוווד של תודעה

אני לא מקשיב למי
שמנסים לגרור אותי חזרה הביתה
אני יודע שלתודעה אין בית
היא בתנועה, ואני איתה

המסע הזה אחר הכח שמניע את ההיסטוריה לא מפסיק להעסיק. אני לא כותב 'להטריד' כי זה כיף. ישנם כמובן החשודים העיקריים: מלחמת המעמדות, צורות ארגון ביולוגיות, חוקים כלכליים, מבנים חברתיים, ואולי שום דבר, כאוס מוחלט.

אם הייתם שואלים אותי לפני כשנה או שנתיים מה מניע את ההיסטוריה הייתי כנראה עונה לכם שזו הטכנולוגיה ושהטכנולוגיה היא צורת הביטוי הקוסמית של עקרון החיים האלוהי. הייתי עונה לכם שסיפורו של היקום הוא הסיפור של ההפיכה ממאטומים מנותקים למולקולות, לצורות חיים ולמודעות – הייתי גם מוכן כנראה להמר על היעד של התהליך הזה בסינגולאריות או באומגה פוינט או בשניהם.

 אבל יש רגעים שבהם אתה מרגיש צורך להשתנות. כשלקחתי לידיים את הספר Years of nonlinear History י1,000 ידעתי שזה חומר חזק שעשוי לערער את הדטרמיניזם הטכנולוגי שלי אבל עשיתי זאת בעיניים פקוחות.

מנואל דה לאנדה מתאר את העולם באופן דלזיאני כפרצי אנרגיה שמתנגשים באנסוף צורות. בשנה האחרונה ככל שהתפיסה של העולם במונחים של אנימיסטים אנרגיה הפכה הגיונית יותר ויותר בעיני כך גם התפיסה של דה לאנדה הפכה הגיונית יותר.

אבל גם הנון-לינאריות מקבלת משמעות חדשה. טרנס מקנה מתלהב באחת מההרצאות האחרונות שלו מכך שרק לא מזמן התגלה חוק חשוב יותר ובסיסי יותר מחוק הגרביטציה וכל החוקים המוכרים למדע שלנו. החוק שמקנה מתייחס אליו הוא חוק האצת היקום המגלה לנו שהיקום עומד להאיץ את התפשטותו עד שימרח לבסוף לחלוטין לאטומים מנותקים זה מזה.

אבל בשביל מקנה רעיונות כעין אלו על כך שתפיסת המציאות שלנו שוב השתנתה בצורה רדיקלית בפעם המי יודע כמה הם רק מקפצה למשהו נוסף: לשאלה האם אנחנו בכלל אמורים להבין את העולם? מי הבטיח לנו שחבורת קופים עם מוח פרימאטי צריכים להיות מסוגלים להבין את היקום במוח הקופיפי שלהם?

חוקי היקום משתנים כל הזמן, זה הדבר הרדיקלי באמת שמקנה אומר ונראה לי שגם קן ווילבר אומר את זה בצורה זו או אחרת כשהוא גורס שההתפתחות של כל מערכת עצבים חדשה/מערכת תיאורטית חדשה היא התפתחות של יקום חדש לחלוטין, חדש מהיסודן.

ממתי חוק התפשטות היקום קיים? אולי מתמיד ואולי לא. ישנן למשל עדויות מדעיות שמראות שמהירות האור הייתה בעבר שונה ממה שהיא היום. האם יש לנו יקום אחד, ואולי גם היקום כל הזמן משתנה ואיתו החוקים המניעים שלו?

כל התפיסות הללו של יקום שמשתנה כל העת וחורג מכל חוק נראות לי אינטואיטיביות הרבה יותר מהנסיון השגור כל כך להחיל על העולם חוק מסוים.

חוקי היקום משתנים כל העת
זה עולמות על עולמות
אין חוק בלי יוצא מן הכלל

הכל פרצי אנרגיות – אנרגיות טכנולוגיות, סוציאליות, פסיכולוגיות, תיאולוגיות, פילוסופיות, בין אישיות, קוסמיות, פיסיקליות, כימיות, ביולוגיות, כלכליות, מוטוריות. אין תיאורית על – עוד ועוד שדות עולים על פני השטח. המציאות מורכבת כמו היכל של פנינים פרקטליים.

איך שהמציאות נראית תלוי בנקודת המבט שלך, באיזה נוירון אתה במוח האלוהי, ואם אתה נדלק עכשיו או רגע מאוחר יותר. היקום זה מכונה להרצת מודלים שונים של המציאות.

אני רואה לנגד עיני את העולם המנדליסטי הזה שמורכב מהמון דפוסים שנשברים זה על זה ויוצרים את הפלרומה הגדולה. עוד ועוד דפוסים שיוצרים עושר בלתי נספג, בלתי ניתן לרדוקציה, של אחדות ועם זאת פוריות של ריבוי שלעולם לא מתמצה.

יש לי חבר שאמר לי שהוא משתדל בכל וויכוח להודות שיתכן שהוא טועה. שהוא שומר את האפשרות שהוא טועה. זה נראה לי הרגל טוב מאוד והלוואי והייתי יודע לשמור עליו תמיד.

בינתיים אני מנסה לשמור בראש את חוק ה-80-20 החדש שלי. כל חוק עוצר איפשהו, כל דבר נתקל בקצה של אחרות.

לא לכפות על המציאות את המילים שלנו, את המבנים שלנו, לדעת בחופשיות להמציא מודלים, לא להבהל מהם ולא לעבוד אותם, לעבוד איתם כמה שהם מתאימים ולדעת להתנתק מהם כשצריך. להמשיך לנוע בתוך החיים האלה תוך חקירה מתמדת.

***

נ.ב.

כמה טוב לכתוב את הפוסט הזה דווקא מתוך הנקודה הזו, הלא דטרמיניסטית, אפילו שאני יודע שהחיים אולי עוד יקחו אותי לנקודות דטרמיניסטיות אחרות (80/20). בכל מקרה, בהנחה שמחשבות "גדולות" מהסוג הזה מעניינות עוד כמה אנשים חוץ מאותי אשמח לשמוע מה אנשים אחרים חושבים על השאלה הגדולה הזו: מה מניע את ההיסטוריה?