טכנומיסטיקה

אם אין לכם כסף לנסוע לחו"ל הקיץ אל תתייאשו, אתם יכולים לצאת לחופשה בחינם. על ידי התקנה קצרה של תוכנה במחשב האישי תוכלו לצאת לחופשה בעולם הוירטואלי סקנד-לייף. במקום לבחור ביעד תיירותי אחד אתם יכולים לבקר בערב אחד בניו-יורק, דבלין ואמסטרדם הוירטואליות. ואם התבלבלתם בדרך, ביקור קצר בסוכנות נסיעות וירטואלית ותוכלו לצאת לדרך ברחבי העולם הוירטואלי על גבי שטיח קסמים עם מדריך תיירות או קבוצות תיירים מאורגנות.
סקנד לייף אינו עוד אתר המורכב מדפי רשת כמו רשתות חברתיות או בלוגים. הוא יקום תלת מימדי מורכב ונרחב מימדים שבו רשומים נכון להיום כ-7 מליון בני אדם. מצד שני זה גם לא עוד משחק מחשב. לסקנד לייף אין מטרה ולמרות שאפשר לשחק בתוכו משחקים, הוא עצמו אינו מציב שום מטרות ראויות לשמן שיגרמו לנו לקרוא לו משחק, אלא אם אנחנו מקבלים את ההנחה שהחיים הם משחק. סקנד לייף הוא פשוט יקום אלטרנטיבי ומרובה מימדים שבו ניתן לחיות, כפי שמרמז שמו "חיים שניים".

משנה סדרי עולם
שלב חדש בהיסטוריה של הרשת מפציע. הסייברספייס, המרחב המקוון, מתחיל להצדיק את שמו. כשהמושג סייברספייס הגיח לראשונה בהיסטוריה בספר הסייברפאנק נוירומנסר של ויליאם גיבסון, סייברספייס תואר כטריטוריה כמו פיזית שניתן לנווט בתוכה בדומה לאופן שבו אנחנו נעים במרחב ממש. רשת האינטרנט העולמית שהגיחה לפני קצת יותר מעשור, הפכה לסוג של סייברספייס, אבל היא נעדרת ממדים פיזיים ונחוות יותר כשיטוט ביקום טקסטואלי ודו מימדי. מהבחינה הזו, עולם סקנד-לייף הוא שלב נוסף בהגשמה של החזון המקורי של הרשת; עולם מרובה ממדים ודינאמי שיאפשר לאנשים פעילות חופשית ויצירתית מכל הסוגים ואולי אף יותר מזה.

התרבויות החדשות שצומחות בימים אלו לראשונה בעולמות הוירטואלים, מגשימות חלומות עליהם היגגו סופרי פנטזיה ומדע בדיוני כבר עידנים וזוכים ליותר ויותר תשומת לב. בעולמות וירטואלים לסוגיהם השונים חיים כיום עשרות מליוני שחקנים מכל העולם. רבים מהשחקנים הללו מבלים בהם שעות רבות יותר משהם מבלים בעולם האמיתי ומבצעים שם אינטראקציות מכל הסוגים: הם יושבים בהרצאות, מבקרים במוזיאונים, יוצאים להופעות, גולשים באתרי סקי, נפגשים באשרמים, כנסיות, מסגדים ובתי כנסת, נוסעים לנופשים, הולכים לערבי ספיד-דייטינג, משחקים במשחקי מחשב (שבתוך העולם הוירטואלי), עושים עסקים ועובדים במגוון עבודות: בין אם ככתבים בעיתונים וירטואלים (עיתונים הקיימים בתוך עולמות וירטואלים ומדווחים על המתרחש בתוכם), כמעצבים של אובייקטים וירטואלים או כמורים ומדריכים בבתי ספר וירטואלים. כן, אפשר להתפרנס מעבודה בעולם וירטואלי, אמנם בתוך סקנד לייף ניתן להרוויח רק 'לינדן דולר', אבל את הכסף הוירטואלי הזה ניתן גם להמיר בדולרים האמיתיים. הבשורות הטובות הן שיש כבר כמה מאות אנשים שמתפרנסים שם במשרה מלאה ואפילו כמה מיליונרים וירטואלים שעשו את הונם בתוך עולמות הרשת.
צורת ההתפרנסות הזו ריווחית במיוחד לאנשים ממדינות עניות, שגם משכורת צנועה שהם מרוויחים בעולמות וירטואלים יכולה להוות מבחינתם הון בעולם האמיתי.

עושר החוויות הזמינות לגולש בעולם הוירטואלי הוא כמעט אינסופי, לעיתים נדמה שאף יותר מזה שמאפשר העולם האמיתי. אפשר בלחיצת כפתור לבקר בגרסא וירטואלית של רומא העתיק, לשוטט בסמטאותיו של כפר ביפן של ימי הביניים, לטוס למסע קצר בחלל או לגור בעולמות המבוססים על ספרי מדע בדיוני.
קחו למשל את אדר שלו, תושבת פעילה מאוד בסקנד לייף, שכתבה ב'נענע' במשך השנה האחרונה סדרה מאלפת של טורים על החיים החדשים שלה בעולם הוירטואלי. שלו שמבלה בסקנד-לייף כעשרים שעות בשבוע, מתגוררת ב"ארץ השממה", מקום שנראה כאילו עבר אסון גרעיני. "התושבים פה שורדים באמצעות איסוף חלקי פח, פלסטיק, זכוכית וכדומה שמהם הם יוצרים פריטים אחרים" מספרת שלו. "מדי פעם יש קרבות מאורגנים בין מוטאנט לאיזה זומבי". כשהיא יוצאת מסביבת המחייה הקודרת שלה, שלו נוהגת לבקר במסיבות עיתונאים וירטואליות, השקות מתוקשרות של חברות מהעולם האמיתי שבוחרות לארגן אירועים המוניים בסניפים וירטואלים וגם בהופעות חינמיות של להקות מרחבי העולם (בסקנד-לייף כבר הופיעו דוראן דוראן, סוזן וגה, U2 ורבים אחרים) וגם משתתפת ב"פעילויות ביזאריות נוספות, כגון מרוצי חלזונות והדרשה השבועית בכנסיית אלביס.
במה עדיפה סקנד לייף על העולם האמיתי?
שלו: "סקנד-לייף משנה סדרי מעמדות חברתיים מהעולם האמיתי. המצליחנים והסלבריטאים של סקנד-לייף הם גרפיקאים, מתכנתים, סקריפטרים, מעצבים וכדומה. אנשים שבאמת עבדו קשה כדי להגיע לאן שהגיעו. מי ששחזר אתמול את העיר מבלייד ראנר, או כתב גרסה סקנדלייפית למשחק הנוסטלגיה Fallout הוא מחר מפתח מפורסם וחברות עיצוב פנים בסקנד-לייף מחזרות אחריו. בדיוק כרגע קיבלתי מייל ממישהי שהתקבלה לעבודה ב-IBM  בעקבות הפעילות שלה בסקנד-לייף. מאפיינים שטחיים כמו מיקום גיאוגרפי, גיל, מקצוע, תעודות או הופעה חיצונית לא משחקים כאן תפקיד."

סופו של חוק המחסור
עולמות וירטואלים הם יקום חדש הנבנה לצידנו. אנחנו קוראים להם 'וירטואלים' אבל מי אומר שהם פחות אמיתיים מהעולם האמיתי? היהדות כמו רבות מהתורות הרוחניות קוראת דווקא לעולם הלא-גשמי עולם האמת משום משום שהוא חסר את הגבולות השרירותיים של העולם הפיזי. האם העולם הוירטואלי לא מתקרב יותר �
�הגדרת אותו עולם אמת? לעולמות הוירטואלים החדשים יש דמות של יקומי תודעה הנבנים לאיטם ובשקט במימד המקביל לשלנו. אלו מקומות בחזית הקיום האנושי שמיושבים כרגע על ידי החלוצים החדשים של התרבות האנושית: חלוצים וירטואלים המציבים את רגלם באדמות וירטואליות שכף אדם (וירטואלית) עוד לא דרכה בהם מעולם, מישבים אותן ומקימים שם תרבות חדשה.
כאן בתוך המחשב, על פי התומכים בגישה זו, תיצור האנושות לעצמה מציאות חדשה ואלטרנטיבית לעולם הפיזי. זו תהיה מציאות חסרת גבולות שתתגבר על רבים מהמכשולים והחוליים שמאפיינים את העולם האמיתי (שאיפה שסקנד-לייף מצהיר עליה בריש גלי בתהליך ההרשמה לאתר). חלוצי הרשת, כמו חלוצי הביצות, הם אלו שיוצאים ראשונים על מנת ליישב את המימד החדש הזה. אחריהם תגיע שאר האנושות. כשמסתובבים בעולמות הללו ורואים כיצד הם מתמלאים בעוד ועוד אנשים, בתים, מוסדות, יצירות אמנות וקבוצות הייחודיות להם, נדמה שתהליך היישוב הזה כבר נמצא בעיצומו.
עיתונאי הרשת דיוויד וונג חוזה כי בעשור הקרוב אנחנו נראה "הגירה" של אוכלוסיות שלמות מהעולם האמיתי לעולם הוירטואלי. "בעולם הוירטואלי כל אחד יכול להיות עשיר… אין שום סיבה למה שלא כל אדם יהיה מלך. זה לא עולה לשרתים של העולם הוירטואלי ביותר מאמץ או משאבים לרנדר לך אחוזה רחבת ידיים מאשר לתת לך דירה קטנה של חדר אחד במרתף."

בעולם הוירטואלי אתם מבינים, לא מתקיים חוק המחסור. חוק המחסור הוא חוק הכיליון וההרג האימננטי השולט בעולמנו. זהו החוק בעולם שבו כל דבר בא על חשבון דבר שני מפני שכל יצירה של דבר חדש מתבססת על משהו ישן שעליו צריך לוותר. החוק הזה שאומר שאם לך יש יותר, לי יש פחות. אם לך יש שטח מסוים, לי אין אותו. בעולם הוירטואלי לכולם יכול להיות יותר: אין הגבלה על משאבים של כמו שטחים, חומרים, או מכשירים. כל אדם יכול שיהיו לו כמויות אסטרונומיות של בגדים, מכוניות, שטחים ועוד. כולם חתיכות תוכנה שניתן לשכפל אותה לפי הרצון בתוך מסגרת השרתים שמריצים את העולם הוירטואלי.

"יש עוד סיבה מדוע העולם האמיתי לא יוכל להתמודד עם העולם הוירטואלי" כותב וונג. "דמיינו ילד חסר כישורים שעושה עבודת שכר מינימום מהבית. בעולם האמיתי העבודה הזו מתרגמת לרמת מחיה של עוני, אבל בעולם הוירטואלי היא שווה הון של כסף וירטואלי. בשביל הילד הזה דירת החדר שלו אינה אלא מחסן למזון… הדירה האמיתית הופכת רק למקום מעבר בלתי נעים בדרך לחיים 'האמיתיים' שמתרחשים בעולם הוירטואלי."
וונג חוזה שאוכלוסיות שלמות שחיות בתנאי עוני מזה דורות ימצאו בעולם הוירטואלי מפלט שבתוכו יוכלו לחיות בשפע חסר תקדים.

שאלה של זהות
בהנחה שיותר ויותר אנשים יבלו בעתיד במרחב הוירטואלי, נשאלת השאלה מה יקרה לזהות שלנו כבני אדם כשאנחנו מבלים שעות רבות מחיינו כ"אווטאר" – הדמות הוירטואלית בעולם הוירטואלי? לדברי תיאורטיקן משחקי המחשב מירוסלב פיליצ'יאק התוצאה של החיבור שבין האדם לבין האווטאר היא סוג של סייבורג – ישות חצי אנושית חצי דיגיטלית שמתקיימת בתווך שבין העולם האמיתי לעולם הוירטואלי. כשמישהו אחר פוגש את האווטאר שלי בעולם הוירטואלי הוא מתייחס לא לאדם שמול המקלדת אלא לאותה דמות וירטואלית שפועלת על המסך. בסופו של דבר הוא צודק. כאשר אני מבלה בעולם הוירטואלי אני יותר אותו האווטאר שאותו אני משחק מאשר האדם שמאחורי המחשב.
חוקר הנפש קארל יונג דיבר על מושג "המציאות המוחלטת של החיים המנטליים". על פי יונג כשמישהו חלם שהיה על הירח, אם הוא משוכנע בכך לחלוטין הרי שמובן מסוים הוא היה שם. המציאות הינה המציאות המנטלית ולכן אותה המציאות שהתודעה שלנו נמצאת בה היא המציאות שאליה אנחנו מתייחסים. דבר דומה קורה במשחקי וידאו. כאשר אני משחק אביר הרוכב בהרים ונלחם בדרקונים, מעביר את זמני בקישוש עצים ביער או מבלה עם חבורה של חברים בבאר וירטואלי התפקידים הללו הופכים לחלק ממני – זה מה שאני עושה בחיי. למרות שהאני הוירטואלי הוא כביכול המשכה של האישיות שלנו בעולם האחר, הישות שמתקיימת בעולם הוירטואלי ממשיכה ומשפיעה על הזהות שלנו בעולם האמיתי.
על פי פיליצ'יאק פועל כאן מנגנון מובהק של העברה המזכיר במקצת את מושג ההעברה הפרוידיאנית, כאשר השחקן מעביר את הרגשות שלו לדמות הוירטואלית. ההתייחסות שלנו למדיה נארטיבית היא כזו של הזדהות. זהו גם היחס שלנו לגיבורים בסרטים, בספרים או בטלויזיה. יחד עם זאת, במשחקי מחשב נכנס מנגנון אחר לפעולה: מנגנון של הפנמה ואינטגרציה. האדם והאווטאר שלו הופכים לישות אחת.
לדעתו של פיליצ'יאק שלב המראה הלקאניאני אשר בו התינוק הופך מודע לזהותו המובחנת על ידי מבט בדמותו הניבטת אליו מהמראה, הפך לשלב המתנהל כיום למול מסך המחשב. אלא שהאישיות הניבטת מהמסך אינה אישיות אחת אלא אנספור דמויות שונות.
לכן הוא טוען כי החיים בעולמות וירטואלים יוצרים מצב של היפר-זהות התואם את רעיון מות ה'אני' בעידן הפוסטמודרני והניו-אייג'י. האמונה באישיות אחת המשכית, אוטונומית, מונוליתית ומובחנת משאר העולם התמוטטה בעשורים האחרונים. במקומה השתלטה תפיסה שמתאימה יותר לאורח החיים הפוסטמודרני והכאוטי המאופיין בפרגמנטריות, בשילוב מרובה של אינטראקציות ותפקידים. העולם הוירטואלי הוא ההתגלמות המוקצנת ביותר של היפר-זהות חדשה משום האפשרות שהוא מעניק להרחיב ולעצב את זהות האדם באינספור צורות מחוץ למגבלות העולם הפיזי שאותן הכרנו.
מה
תהיה ההשפעה האמיתית של משחק הזהויות הזה על נפשם של אנשים עוד מוקדם לומר. ברוס דיימר לוקח חלק חשוב בדיון הפתוח בשאלת השלכות העולמות הוירטואלים על האדם כמו גם על השימוש בהן לצורך קידום החברה האנושית. הוא גם בעלים של חברת פיתוח פעילה בתחום. גם לדעתו אפשרויות היצירה העצמית שמציעה הרשת הן כבר היום בלתי מוגבלות.
האם אתה חושב שהעולמות הוירטואלים יהיו "טובים יותר" מהעולם האמיתי? האם אנשים יחליפו בהם את החיים האמיתיים או רק ישמשו כתוספת לחיים המוכרים שלנו?
דיימר: "לדעתי מדובר בתוספת, בדיוק כמו טלפון, שהוא תוספת לשיחות פנים אל פנים והיה שנוי במחלוקת בזמן שהפך לחלק מחיינו. עולמות וירטואלים יהפכו לצורת תקשורת נוספת שאנשים יוסיפו למכלול חייהם. כך שהשאלה אם אלה יהיו עולמות 'טובים יותר' אינה באמת רלוונטית. מצד שני אפשר לשאול האם חלומות הלילה, ובמיוחד אלה הנחווים בעוצמה רבה, הם טובים יותר מחיי העירות? יש אנשים החושבים שהתשובה היא כן, לפחות מנקודת מבט מסויימת."
אנשים מיהרו להכתיר את העולמות הוירטואלים כארץ המובטחת. מהם לדעתך ההבטחות הגדולות של העולמות הללו ובאילו נקודות אנו עלולים להתאכזב?
"יש לנושא שני צדדים: עבור חלקנו עולמות אלה הם הזדמנות חברתית ויצירתית משחררת באמת. עבור אחרים הם הופכים למפלט מחיים מוגבלים ולא מספקים. אני מאמין שבעבור אחדים אכן מדובר בארץ המובטחת, ובכל זאת רבים עלולים לגלות שזו הסחה מהחיים האמיתיים, או גרוע מכך אפילו התמכרות הרסנית. הטלפון, הטלוויזיה ואמצעי תקשורת רבי עוצמה אחרים, לכל אלה יש את אותם מאפיינים בעבור אנשים. בסופו של דבר הרבה תלוי באדם עצמו שעושה שימוש במדיום החדש."

בית ספר להתפתחות התודעה?
עד לאחרונה המין האנושי וכל צורות החיים המסורתיות חיו רק בעולם הפיזי הזה וצייתו לחוקים קבועים שנקבעו על ידי מציאות נתונה. חוקים כאלו הם לדוגמה כח המשיכה ושאר החוקים הפיזיקלים, הגדרות הזהות המינית, חוקי ההזדקנות ומות הגוף וחוקי מחסור המשאבים.
העולמות הוירטואלים, לעומת זאת, מציעים לנו עולם שבו רבים מחוקי הקיום שאותם אנחנו מניחים כמובנים מאליהם ניתנים לכיפוף ולשינוי. הנה, חלומות נושנים מתגשמים. בסקנד-לייף, לדוגמה, יכול כל משתמש לעוף באוויר, כמו גם לבצע טלפורטציה ולשגר עצמו לכל מקום בחלל הוירטואלי. האפשרות לשלוח מסרים באופן ישיר לכל משתמש על פני הרשת מהווה מעין סוג של טלפתיה. טכנולוגיות חדשות המאפשרות לשלוט במחשב בעזרת המחשבה גם הופכות כוחות כמו טלקינזיס, האפשרות לגרום לאובייקטים לרחף או לנוע בחלל בכח המחשבה למציאות בעולם הוירטואלי.
אבל האם שפע כוחות ויכולות "על טבעיים" מן הסוג הזה יספיק כדי לגרום למין האנושי למצוא את השקט המיוחל? למרות חוסר הגבולות התיאורטי של העולמות הוירטואלים יש שם עדיין משהו שעוצר אותנו. והדבר הזה הוא אנחנו ולא שום דבר אחר. דווקא העולמות הוירטואלים, שמציגים באופן בהיר כל כך את האופן שבו אנחנו בוראים את העולם, מגדישים גם את הבעיה הקיומית של האדם במלוא חריפותה.
גם כשיש לנו את כל השפע שבעולם, אנחנו עדיין לא שקטים. כי השקט לא יכול לבוא מבחוץ, הוא חייב לבוא מבפנים. האמת הזו מתגלה כעת ליותר ויותר אנשים שמגיעים לעולמות הוירטואלים. האפשרות לתכנת לנו מציאות מושלמת עומדת בעינה אך אף אחד לא ערב לנו שבאמת נבחר באפשרות הטובה. למעשה העולמות הוירטואלים על חוסר הגבולות שלהם יכולים לעודד את יצר הרע להשתלח בצורה חופשית ומשולחת רסן. באופן עמוק מאוד הם הדגמה לאמת שדוברים שונים בתחום הניו-אייג' מתעלמים ממנה לעיתים: החופש הוא אינסופי, אבל התודעה שלנו בדרך כלל מוגבלת. כך קורה ששאלת הבחירה, דווקא בעולם נטול מגבלות, הופכת למרתקת ומאתגרת שבעתיים.
בנקודה הזו בדיוק עולה גם השאלה אם היקומים המקבילים הללו יהיו מעין "בית ספר" חי להתפתחות התודעה? אולי עולמות וירטואלים יכולים לסייע לנו גם בסוג חדש של "תכנות עצמי", כמו מערכת ביו-פידבק מורכבת להפליא לפיתוח האדם.
כיום עולמות וירטואלים הם עדיין מקומות הנמצאים בגבולות מסך המחשב. לדעתה של אדר שלו השלב הבא יהיה שילוב של משקפיים שיאפשרו לנו ממש להסתובב בעולם הוירטואלי כאילו הוא העולם שסביבנו.
אלא שתודות להתפתחויות מהירות בתחום הטכנולוגי עולמות וירטואלים לא חייבים להיות מוגבלים רק לפעולת איברי החוש התופסים את העולם האמיתי. הם יכולים להיכנס לנו "ישר למוח". ניסויים שערכו חוקרים הראו שבעזרת גירויים עצביים ניתן לעורר בבני אדם תחושות של שמחה, שעשוע, תשוקה ואפילו חוויות רוחניות. טכנולוגיות כמו קסדת האלוהים (קסדה המאפשרת לשדר מצבים אקסטטים למוח באמצעים מגנטיים) ומחקר המוח המתפתח בימינו המאפשר כיום לשחק ולשלוט במחשב בעזרת המחשבה ולחלופין להשפיע על המחשבה בעזרת המחשב, ומנבאים זמן שבו ניתן יהיה לשדר למוח מצבי תודעה.
בעידן חדש כזה נוכל לתכנת עולמות וירטואלים שיהיו לא רק חיצוניים אלא גם פנימיים. חלוצי מציאות וירטואלית כמו ז'ארון לניר דיברו על פיתוח מערכות שיאפשרו לנו לתקשר מחשבה באופן ישיר, לתקשר סמלים, רעיונות ותחושות בצורה ישירה. בעולם וירטואלי כזה נוכל לשדר למי שאורחים בעולמנו מצבי תודעה. אז נוכל אולי להזמין אנשים לעולם שלנו ממש ולהעניק להם חוויה מעמיקה וכוללת של מי שאנחנו. ייתכן אפילו שביחד נוכל לברוא עולמות שיתמכו בכל אדם בתהליך ההתפתחות שלו, מעין יקומים וירטוא
לים לריפוי נפשי בנוסח ה"עולם הבא" בגרסה מעודכנת.

הכל תלוי בקופאדם
בסופו של דבר למרות הקלות והנוחות היתרה שהעולמות הוירטואלים מאפשרים בתכנות המציאות, צריך לזכור שהם מהווים דימוי למציאות. הם מלמדים אותנו להתייחס למציאות בצורה יצירתית וחופשית יותר כמציאות רב מימדית. אבל השאלה היא עדיין מה אנחנו עושים עם החיים. מכיוון שהמציאויות הוירטואליות הינן בדיוניות לחלוטין, הגבולות שלהן משקפים את גבולות התודעה שלנו. המציאויות הללו יכולות להיות נפלאות או אכזריות, שיתופיות או אולטרא קפיטליסטיות בדיוק במידה שהתודעה שלנו תדמיין אותן.
כיום, בתקופה מאוד ראשונית בהתפתחות העולמות האלה, אנחנו מתעמתים לדעתי עם השאלה עד כמה רחוק יכולה התודעה שלנו ללכת. המציאות הוירטואלית היא הבטחה של אוטופיה, אבל לא בטוח שהמוח שלנו בנוי לאוטופיה. הנה נתנו לנו את האפשרות לצור עולם בלי מחסור. עולם שבו אנחנו לא כבולים בגבולות הגוף שלנו, שבו יכול להיות לנו שטח בלתי מוגבל, משאבים בלתי מוגבלים, עולם שבו אנחנו יכולים לעוף, לרחף, לבצע טלפורטציה, לברוא יש מאין: להפוך לאלוהים. אבל אנחנו באים ויוצרים לתוכו שוב פעם את אותם החוקים המשעממים של העולם שאליו אנחנו רגילים. אנחנו בוראים לתוכו את המציאות של המחסור שאליה אנחנו רגילים.
אולי זה בגלל שאנחנו לא באמת מבינים מה זה אומר לחיות שלא במחסור. לפי הקבלה ברא הקב"ה תחילה את העולם במידת החסד כעולם הבנוי רק על שפע חסר גבולות, אלא שעולם זה לא יכל להתקיים והקב"ה היה צריך לברוא את העולם כעולם של עירוב של חסד ודין. אולי אנחנו זקוקים לניגודים, גבולות ומחסור כדי להבין מהם אחדות ושפע.
כל האפשרויות בידינו והכל תלוי באופן שהמין האנושי יגיב לצורת הקיום החדשה הזו. הקופאדם שהוויתו צמחה והתפתחה לאורך מליוני שנה במציאות אכזרית של דחפים קמאיים ותחושת מחסור מתמידה ונוקבת צריך עדיין להתרגל למציאות של התודעה החדשה, הוא צריך להתרגל לרעיון של בריאת עולמות מחוסרת גבולות. והאדם-קוף הזה עדיין לא מבין בכלל מה זה וירטואלי ואיך מתמודדים איתו. באופן שהוא יגיב תלויים הרבה מאוד דברים. האם אנחנו נשתמש במציאות הוירטואלית בשביל לשחזר את הקבעונות וההאחזויות הישנות שלנו או שנדע לפרוץ את הגבולות הישנים לתוך עולם חדש, אמיץ, מופלא וחסר גבולות.

בנענע התפרסמה היום כתבה שלי לרגל חגיגות יום השנה ה-25 להמצאת הסמיילי, האמוטיקון הראשון. האירוע הזה העלה בי כל מיני הגיגים לגבי המשמעות של הסמיילי הזה, איך הוא משנה את התקשורת שלנו עם בני אדם? מה היחסים בינו לבין התפיסה שלנו את עצמנו? כיצד העובדה שהסמיילי עושה בשבילנו את העבודה הרגשית (מחייך בשבילנו, בוכה בשבילנו) משנה את פעילות המערכת הרגשית שלנו? והאם שפת האמוטיקונים הופכת לשפה האוניברסלית הראשונה בהיסטוריה.

יום הולדת לאמוטיקון הסמיילי

הנה אתר שמצא חן בעיני במיוחד. מי שקרא את 'מהי טכנומיסטיקה' הפוסט הראשון שהתפרסם פה בבלוג וגם עקב אחר חלק מהדברים שכתבתי כאן יזכור אולי את האבחנה הבסיסית שהבלוג הזה מבוסס עליה. כלומר: שטכנולוגיה משמעה ריבוי, ריבוי איברים ופיצול בעוד מיסטיקה משמעה אחדות ושלמות (ויש עוד הרבה מה להרחיב בנושא, ונקווה שתהיה בעתיד הזדמנות).

עקרונית לשני העקרונות הללו ריבוי ואחדות יש מקום בהוויה האלוהית שאליה אנחנו מיועדים. הבעיה שהאנושות ניצבת סביבה היום היא שבעקבות מכשירי המידע שמקיפים אותנו אנחנו מאבדים את האיזון ומוצאים עצמנו מפוצלים יותר ויותר ושואבים את נקודת ההתייחסות שלנו מתוך מכשירים חיצוניים, או כמו שהחברה' ב- NoSo מכנים את זה: "כשאינך מלבגג, אתה יוצר וידאו או מפדקאסט או משוחח ב-Skype, שולח מסרים מיידיים, גולש באתרי הכרויות, סוחר במניות, משתף, נרשם, מוריד, מעדכן, מקשר, מאשר, מוסיף, בודק, שולח."

כל שפע הפעילויות הללו שמתחרות על תשומת הלב האנושית ונוגסות בה כל אחת באגרסיביות מותירות מעט מאוד מקום לאדם עצמו. שמעתי אתמול פודקאסט עם V. Vale שדיבר ב- R U SIRIUS Show (נשמע שהם נהנים שם בסן פרנסיסקו) על כך שאנחנו מגדלים דור שלם שאין לו כל עולם פנימי, שלא מסוגל לקרוא ספר בלי זמזום בלתי נפסק של מוזיקה ואמצעי תקשורת אחרים ברקע.

אבל כמובן זה לא בעיה דורית בכלל, כולנו נמצאים במאבק לתביעה מחדש של העולם הפנימי שלנו מול אמצעי המדיה שמנסים להשתלט עליו. אחד האתגרים הגדולים של העידן הזה הוא מה שהיה כל כך טריויאלי בעבר – לזכור לשמור על חלל פנימי, על יישות פנימית, או כמו שהפרק הראשון של האינטרגלאקטיק מכנה את זה – להתחבר לערוצי הטלויזיה הפנימיים.

השבת היא אחד הכלים החשובים בניסיון הזה של לשמור על ערוץ פנימי פתוח. בעולם שבו אנחנו שוכחים לנשום, השבת כופה עלינו באופן חיצוני (ולכן אנחנו צריכים אותה, כי אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים) לעצור את המרוץ. היא כופה אותנו יום אחד בשבוע שבו אנחנו לא יכולים להמם את עצמנו בסמדיה – אנחנו חייבים לבלות קצת זמן עם עצמנו, בלי הרעש החיצוניי המזמזם והנמשך שמונע אותנו בדרך מלהביט פנימה ולשמוע את הקולות הפנימיים.

הרבה זמן אני חוקר נסיונות טכנולוגיים ליצור טכנולוגיות מיסטיות – או טכנולוגיות שיהפכו את האפקט המפצל של הטכנולוגיה. הנה אחת, NoSo הוא אתר שהוא אנטי רשת חברתית שמטרתה לנתק אתכם מהרשתות החברתיות (כלומר לנתק מהריבוי) ולחבר אתכם לעצמכם. במובן הזה זוהי רשת חברתית שהיא מעין שבת אלטרנטיבית, רשת חברתית שהיא מעין עולם הבא.

לכתבה שכתבתי בנושא NoSo והשבת בנענע לחצו כאן

ב-1970 כתב טד נלסון את הספר Computer Lib: You Can and Must Understand Computers Now. הספר של נלסון שהפך לספר נדיר שהסתובב לאורך שנות השבעים בחוגים מחתרתיים של האקרים, היה קריאת תיגר כנגד "כוהני המחשוב" וקריאה לכל אדם להפוך להפסיק להיות מתוכנת, להפסיק לקבל את המדיה והממשק שלה באופן פסיבי ובמקום זאת להפוך למתכנת מדיה. הקריאה שלו הייתה חד משמעית ובלתי מתפשרת: כל אחד יכול לתכנת וכל אחד חייב ללמוד לתכנת.

את הספר של נלסון קראתי לפני מספר שנים, אבל בחודשים האחרונים התוודעתי על בשרי לקבוצה מעניינת של אנשים בתרבות שלנו. זו קבוצה שרק עתה גיליתי שאני נמנה עליה ושהמטרה שלה הופכת קרובה לליבי מיום ליום. מדובר באנשים שמשאלת ליבם היא להיות למתכנתים. לא בגלל הכסף. בגלל האידאל.

קצת רקע קודם. זה לא שלא ניסיתי להיות מתכנת. בבית הספר למדתי במגמת מחשבים את כל השפות הכי לא רלבנטיות של לימודי המחשבים בתיכון: שפת מכונה, אסמבלר, שפה פיקטיבית שהומצאה לצורך לימודי המחשבים ושאיני זוכר את שמה (אם מישהו זוכר איך קראו לשפה הזו שהמציאו במשרד החינוך, אשמח אם הוא יזכיר אותו פה), והשפה המתקדמת ביותר שלמדנו: טורבו פסקל. אבל אף פעם לא הרגשתי שהתכנות בא לי בטבעיות. זה היה נתקע, ובניגוד לכל שאר המקצועות חשתי שם בבעיה להפנים את החומר.

גם מאוחר יותר הנסיונות הצנועים שלי לעסוק בתכנות העלו חרס. כשהייתי בן 18 תיכנתתי קצת ב-HTML  אבל HTML, כמו שיודע כל מי שהתעסק איתה קצת, זה לא ממש שפת תכנות אלא יותר שפת תיוג (אם אני מבין נכון, וההבנה שלי כאן מאוד מוגבלת, אז הרגישו חופשי לתקן אותי). בכל מקרה מה שקרה הוא שגעתי למסקנה המעציבה שאני ותכנות זה שני דברים שלא הולכים ביחד וזנחתי את הנסיונות הללו לחלוטין מתישהו בסוף גילאי העשרה.

תכנות – זכות יסוד לאדם

וכאן אני חוזר לאותה קבוצה שאני נמנה עליה ושאל חבריה התוודעתי לאחרונה. הקבוצה של מי שרוצים להיות מתכנתים היא תת קבוצה לעומת הקבוצה של Wannabe Geeks, שגם עליה אני נמנה, אם כי במידה חלקית בלבד, ושראויה להתייחסות בהזדמנות אחרת. זוהי קבוצה של אנשים שרואים בתכנות ערך תיאורטי ואידאולוגי ומרגישה לכן מעין דיסוננס קוגנטיבי עם העובדה שהיא אינה עוסקת בתכנות. בערך כמו שמאלנים רדיקליים ששוללים את זכות קיומה של ישראל אבל חיים בה.

תכנות נתפס אצלנו (בעצם אני לא יכול לדבר על אצלנו, כי אני לא יכול לדבר בשם אף אחד. אבל אני אקרא לזה כרגע אצלנו, כלומר, כפי שאני מדמיין לעצמי את הקבוצה הזו) כמשהו משחרר, משהו שהוא תהליך של שמחה. יש כאן מעין תכנות אידאולוגי, תפיסה שבה תכנות אינה מטרה אלא מעין אידאל חיים.

עכשיו אומרים בטח חלק מהקוראים, היי אבל זה לא בדיוק האידאל של האקרים? ובכן כן! הפילוסופיה של ההאקרים הדגישה תמיד את התכנות החופשי, הפתוח שנעשה מתוך תשוקה, הנאה ומשחק על פני צורת התכנות הסטרוקטוראלית. "אתה יכול ליצור אמנות ויופי על גבי המחשב" אומר הדיבר החמישי מבין ששת הדיברים של האתיקה ההאקרית

ההבדל בינינו לבין ההאקרים היא שאנחנו לא יודעים לתכנת. האקרים הם Tinkerers מלידה ואנחנו לא מהמתעסקים. או אולי בעצם כן. אולי יש בעצם סיבה אחרת שאנחנו לא האקרים של תוכנה. אנחנו Tinkerers של משהו אחר. אנחנו האקרים של רעיונות. (אולי אני האקר טוב ואולי גרוע – אבל בכל מקרה כך אני תופס את מהות התפקיד שלי כאדם שמבקש לחשוב, להבין ולתכנת מציאות)

משום שאני לא יודע תכנות אני מרגיש לעיתים כמו אנלפבתית. ובאמת הקריאה של נלסון מהדהדת כל כך. נלסון הבין שתכנות היא טכנולוגיה מעצימה. לדעת תכנות זה הלדעת קרוא וכתב של זמננו. האוריינות של שפת מחשב היא רמת אוריינות חדשה וגבוהה הרבה יותר שהיא זכות יסוד של כל אדם בתקופתנו.

מי שיודע תכנות יכול לשלוט בעולם ברמה גבוהה הרבה יותר. הוא כמו אדם מצורה חדשה ומפותחת יותר. אני נזהר מלהשתמש פה בביטויים מכוערים ולא רלבנטים אבל מה שאני מנסה לומר הוא שמהותו של הבריה האבולוציונית הקרויה אדם היא השימוש בכלים (ואני לא מתאפק מלצטט כאן את מקלוהן: We shape our tools and then our tools shape us). אנחנו השתמשנו בכלים על מנת לעצב את המציאות סביבנו מאז שחר הופעתנו, וזה היה המכשיר שאפשר לנו להפוך לאדוני הכוכב הזה ולהגיע למקום שאליו הגענו טוב ורע – עץ הדעת טוב ורע.

מי שיודע לתכנת מתעסק בכלים בעזרת בטכניקה שונה לחלוטין. הוא עוקף את התהליך המסורבל שבה אנחנו נאבקים בחומר של העולם על מנת לגלף ממנו כלים חדשים. הוא מתכנן ישירות על הקוד. זהו המעשה האלוהי. שהרי כדברי המדרש ברא אלוהים את העולם במאמרות. עכשיו אני אסביר לכם למה אני מעריץ מתכנתים. אני מעריץ מתכנתים כשאני קורא על אנשים כמו סטיב ווזניאק או האקרים אחרים שכשהם צריכים לעשות משהו הם מתכנתים לעצמם איזה תוכנה קטנה ברגע שתעשה להם את הדבר הזה.

האם זהו לא מעשה הבריאה שמתואר בספר יצירה, שבו דרך המילים נוצרים חיים?

אני לא אומר שמתכנתים יודעים תמיד לתכנת את המציאות. יש הרבה אנשים שיודעים לתכנת במחשב ולא יודעים לתכנת את המציאות כמו שיש הרבה אנשים שיודעים לתכנת את המציאות אבל לא יודעים לתכנת מחשב. אני אגלה לכם סוד. אני מעריץ את שניהם.

קבוצה ללימודי תכנות
לא כל מתכנת הוא האקר. האקר הוא מיוחד של מתכנת. הוא לא מתכנת מתוך חיוב במובן החיצוני אלא מתוך חיוב פנימי, מתוך תשוקה. ההאקר מתכנת מתוך אהבה. לעומת ההאקר יש הרבה מתכנתים שקבורים באולמות ריכוזיים על ידי תאגידים שאומרים להם מה לתכנת ועושים את זה ככופאם שד. אני לא יודע מה היחסים בין האקרים למתכנתים תאגידיים ואני משער שיש מגוון גדול למדי באמצע בין שני האידאלים הללו.

אני יודע שיש לי חברים מתכנתים שנהנים מלתכנת ויש כאלו שאוהבים את זה פחות, אבל רובם לא עושה לזה אידאליזציה כמוני. במחשבה שניה, אף אחד מלבד אחת. גיזלה, האקרית  גרמניה שהכרתי בחודשים האחרונים של שהותי בגרמניה, הייתה אנרכיסטית, טרוריסטית חובבת, אמנית והאקרית גאונה בצורה בלתי רגילה שלמדה אותי פעם ראשונה שתכנות זה מגניב. זה שהיא הייתה האקרית רק מדגים שוב את הטענה שחדוות המחשבים שמורה להאקרים.

אז לא מזמן יצא לי להתקל בכנס בפקאצת הלינוקס וכשאלתי אותה איך הולך, היא סיפר לי שהיא קימפלה אתמול בלילה קרנל. שתי המילים הללו ירדו לי לגרון כמו לגימה של וודקה טובה. הם נשמעו לי כמו שיר. אמרתי לעצמי: כן, גם אני רוצה להיות בנאדם שמקמפל לעצמו קרנלים בלילה. זה נשמע כיף: לקמפל איזה קרנל.

אז השאלה אם אני יכול. אם אנחנו כקבוצה יכולים לעשות את זה. האם כל אחד יכול באמת לתכנת. היה לי מורה למחשבים שטען שאי אפשר לתת מחשבים כמקצוע חובה בבגרות כי לא כל אחד יכול לתכנת. זה דורש סוג מסוים של מחשבה הוא טען, שלא לכל אחד יש אותו. אולי הוא צודק. ומצד שני עומד טד נלסון: עם הצו הקטגורי שלו. נראה לי שאני מעדיף אותו.
שמעתי לא מזמן ראיון מדהים עם סטיב ווזניאק ששואלים אותו איך לפי דעתו צריך ללמד ילדים לתכנת. הוא אמר שם שמה שחשוב כשמלמדים ילדים לתכנת הוא שהחוויה הכללית שלהם תהיה כזו של כיף, שהם יקבלו תחושה שהם עושים משהו, שהם מבינים אותו ויכולים להיות יצירתיים. הוא אמר שעדיף להתחיל איתם עם תוכניות קטנות וללמוד אותם לעשות דברים קטנים ולהביע את עצמם.

זה היה נשמע מצוין. אז רציתי להעלות רעיון לשאר חברי הקבוצה שלנו, בתקווה שחלק מהקוראים מרגישים שהם נמנים עליה. בואו נקים קבוצת תכנות. אנחנו צריכים למצוא מתנדב שיסכים ללמד אותנו בשם האידאולוגיה והכיף והרעיון יהיה ללמוד לתכנת מתוך שמחה, הנאה ואהבה. אם יש עוד מישהו שזה מעניין אותו אנחנו יכולים להפגש פעם בשבוע וללמוד ביחד תכנות באופנים תרבותיים, תיאורטיים ופרקטיים. בכל מקרה, אם ההצעה הזו נוגעת ללב של מישהו, אתם מוזמנים להשאיר פה הודעה.

ברומן הסייברפאנק הקלאסי נוירומנסר של ויליאם גיבסון יש לגיבור קייס עבודה מעניינת. הוא סוג של מיסטיקן דיגיטלי שמבצע מדיטציה על מאגרי נתונים. קייס עוקב אחר כל המידע שמוזן בתוך הרשת על אדם מסוים: מתי הוא קם בבוקר, איזה חיפושים הוא ביצע ברשת, לאיזה אתרים הוא נכנס, מה הוא אכל וכו' – ומכך הוא מסיק מה האדם הזה חושב ומה הוא עומד לעשות. (אגב, אני לא מתחייב שהתיאור הזה בנוגע לספר הוא מדויק לחלוטין. עברו הרבה שנים מאז שקראתי אותו).

החזון של גיבסון מתקרב יותר ויותר להפוך למציאות, אלא שמי שמנתח את האישיות שלנו הם לא דווקא תמיד מיסטיקנים דיגיטלים אלא אלגוריתמים מתמטיים שמתחקים אחרי מי שאנחנו ומנסים להבין אותנו יותר טוב ממה שאנחנו מבינים את עצמנו.

כחלק מתהליך הדיגיטציה שהמציאות עוברת בעשורים האחרונים קיים כיום מידע רב מאי פעם על האנושות והרגליה. כל שיחה, מחשבה, פעולה, ביקור באתר – מתועדים והופכים לחלק מרשת מידע שמתעדת את מעשיה של האנושות והופכת את הכל לישות נצחית. כל הפעילויות שהיו פעם עניין של רגע חולף, השיחות, השיטוטים, המין, המשחקים – כולם הופכים חלק מרשת נצחית שאינה נמחית לעולם. מעין כונן בק-אפ שמעסיק את עצמו במעקב אחר האנושות.

כונן הבק-אפ הזה הופך לכר פורה בשביל יצורים אלגוריתמיים שניזונים מנתונים על המין האנושי ומנפיקים בתורם אבחנות מעניינות וראשונות מסוגן על המין האנושי.

השבוע התפרסם שגוגל שוקלת להרחיב את טכנולוגית החיפוש שלה כך שיצרו פרופילים ארוכי טווח של משתמשים. אמנם ההודעות עד עתה לא מחויבות לחלוטין (אני לא אכנס כאן לפרטים, מי שרוצה יכול לקרוא בכתבה), אבל הן מעידות כמובן על אפשרויות מלהיבות מתמיד של החיפוש – אם מתגברים לרגע על שאלת הפגיעה בפרטיות.

העקרון הוא לדוגמה שאם מישהו מחפש מידע על חופשה באיטליה ולאחר מכן מחפש מזג אוויר, תדע גוגל להסיק שהאדם הזה מחפש את מזג האוויר באיטליה. אבל במובנים רחבים ומעמיקים יותר ניתן יהיה גם ליצור פרופילים ארוכי טווח של משתמשים. הפרופילים הללו יזכרו איזה מין אדם אתם: איזה מוזיקה אתם אוהבים, איזה סרטים, איזה סוג אנשים מעניינים אתכם, איזה ספרים מה ההעדפות המיניות שלכם וכו'.

הכיוון הזה, גם אם כרגע גוגל עדיין לא מעוניינים להצהיר עליו בגלוי, הוא הקאלמינציה הבלתי נמנעת של התהליך שבו המחשבים שלנו מכירים אותנו יותר טוב משאנחנו מכירים את עצמנו. ובסופו של דבר כמו ששמעתי פעם את אנדריי ברודר מיאהו (ונדמה לי שמאריסה מאייר אמרה דבר דומה בראיון שננתנה ליובל דרור ב-7 ימים בסוף השבוע) המטרה היא ליצור מנוע חיפוש יודע מה אנחנו רוצים לפני שאנחנו בכלל יודעים את זה.

וזה מביא אותי לערב ה- MediaBoom07 שהתקיים השבוע בשנקר. היו שם שתי עבודות שקשורות לנושא הזה. Charm  היא תוכנה ששואבת את המידע מכל החשבונות של האדם ברשת מויקיפדיה, דרך אמזון ועד גוגל (ועשרות האתרים השונים שיש לכם חשבונות בהם) ויוצרת לו מעין פרופיל כללי (התוכנה הזו נראתה כמו הדבר הכי קרוב למערכת הפעלה של רשת, שאני ראיתי).

עכשיו תחשבו שיש איזושהי תוכנה שמרכזת את כל המידע עליכם מכל תהליכי הגלישה שלכם ברשת. (אצלי זה בערך 10-15 שעות ביום – או רוב שעות הערות שלי). התוכנה הזו יודעת הכל עליכם, ממש כמו קייס בנוירומנסר. היא מכירה אתכם יותר טוב מהחברים מהעבודה, יותר טוב מהחברים הכי טובים שלכם, יותר טוב מבני הזוג שלכם, יותר טוב מעצמכם.

תארו לכם שילוב בין תוכנה מסוג זה לבין יכולות האלגוריתמים של גוגל ושל ענקיות אלגוריתמים אחרים אשר יסרוק את הדפוסים של כל הפעילויות שלכם על מנת למצוא דפוס קדוש, קוד טהור שהוא התרופה שלכם.

ופה נכנס פרוייקט שני שהציגו ברביעי האחרון בשנקר. תוכנה בשם Calmer שיצרה נטלי ורטר היא אפליקצית אינטנרט שמטרתה לעזור בתיעול לחץ. התוכנה אוגרת מידע על דפוסי הגלישה שלך (איפה התודעה שלך), סדר היום שלך, אירועים חיצוניים כגון מזג האוויר או מצב הבורסה ועוד – כמו כן היא שואלת אותך על מצבך הנפשי וכך יוצרת מעין פסיכוגרף שמזכיר את הפסיכוגרפים בניאון ג'נסיס אוונגליון.

"לבנאדם כמוני מאוד מרגיע לדעת שיש מקור טכנולוגי שאני יכולה לסמוך עליו. זה לא כמו המוח שיכול לשכוח ולהדחיק דברים. המחשב שאוגר מידע על החיים שלי אמין ואני יכולה לחזור לתובנות שלו" אמרה לי ורטר בסיום הערב "התוכנה יוצרת מודל טכנולוגי של המוח. מקום לאחסן בו את כל המחשבות והזכרונות. אפשר לעשות חיפוש ממש של החיים בשליפה. מתי פעם אחרונה הייתי עצוב ולמה".

הדברים המדהימים שורטר אומרת קשורים לאינטיליגנציה המלאכותית החדשה הזו שמביאה אותנו בפעם הראשונה למצב שבו מחשבים מבינים אותנו טוב יותר משאנחנו מבינים את עצמנו. כמו שורטר אומרת, המחשבים לא משקרים לעצמם כמו שאנחנו משקרים לעצמנו, הם לא מדחיקים אלא שומרים את כל הנתונים והם מעבדים אותם בדרכים הולכות ומשתכללות שיכולות עתה לראשונה לחשוף דפוסים שאנחנו בעצמנו לא מבינים.

יש לי חבר שאוהב להסתכל על החתול שלו ולהגיד שדרכו הוא מבין את המוגבלות התפיסתית שלו טוב יותר. הרבה פעמים אנחנו יכולים להסתכל על בעלי חיים עושים דברים שהם עצמם לא יודעים כלל למה הם עושים א
ותם, לדוגמה דברים שקשורים באוכל ובמין שמשנים לחלוטין את ההתנהגות שלהם, מבלי שהם מודעים לכך. נמלה שאני נושף עליה משנה את הכיוון ההליכה שלה מבלי לדעת בכלל למה.

אנחנו כמו הנמלים הללו, שגורמים שונים נושפים עלינו – מזג האוויר, מצב הירח, מספר השעות שאנחנו עובדים, הדברים שאנחנו אוכלים לארוחת צהריים, כמות המילים שאמרנו היום והרבה פרמטרים שאני בכלל לא מסוגל לחשוב עליהם. כיצורים שחיים ברשתות מורכבות כל כך של מידע אנחנו מדחיקים או פשוט לא מעבדים את חלקו הגדול של המידע.

מידע שהמחשבים צוברים עלינו יכולה לסייע לנו לראות טוב יותר את הדפוסים של החיים שלנו. המחשבים יכולים להשיג תובנות מצורות חדשות שאנחנו  בעצמנו לא יכולים להשיג. הם יכולים לשתף אותנו בתובנות הללו ובצורה זו ליצור אורגניזם אנושי-מכונתי בעל מודעות עליונה יותר.