טכנומיסטיקה

לפני כמה חודשים כשהייתי באמסטרדם פרסמתי כאן פוסט בשם "עמים הם סמים" שעסק במה שכיניתי שם "ההשפעה המסמעמת" של עמים (ותרבויות), או במילים אחרות הנטיה שלהם להכניס את המשתמש (התושב) למצב תודעתי מסוים, לפעמים מומלץ יותר ולפעמים פחות.

בביקור האחרון בסרייבו עלו לי כמה מחשבות על הקשר בין שני סוגים של טריפים – הטריפ הפסיכדלי המקבל השראתו מחומר פסיכואקטיבי פסיכדלי זה או אחר וטריפים גיאוגרפיים או במילים אחרות טיולים, שאנשים עורכים מסביב לעולם.

זה התחיל משיחה שהייתה לי עם ג'ון (שם בדוי), אוסטרלי שעובד במכרות באוסטרליה, עושה שם ים כסף ומבלה את חציה של השנה בטיולים בעולם. בקיצור, טריפר מקצועי. כמי שכבר ביקר בכ-70 מדינות שונות מסביב לעולם שרבט לי לבקשתי רשימה של כ-15 מדינות מובחרות לביקור. בינתיים ציין בפני שהוא לא משתגע על סרייבו "התרבות פה לא שונה עד כדי כך. כלומר היא שונה, אבל זה עדיין דומה מדי" ציין. על איזה מקומות הוא כן משתגע? על מקומות ששונים לחלוטין. לדוגמה פפואה גינאה ששם התקיים קניבליזם עד לפני 50 שנה, שמלאה בשבטים פראיים ומאופינת באופן כללי בחיים פרועים וחסרי מעצורים.

הרעיון שעמים הם סמים קיבל כאן תפנית די מעניינת. אם עמים הם סמים, אולי גם מקומות גיאוגרפים הם סוג של סם, הלוצינציה או בכל מקרה השפעה פסיכואקטיבית. תיירים שמגיעים מאירופה למדבר הנגב או ישראלים שנוחתים בהודו או בדרום אמריקה מוקסמים מהמציאות הייחודית והשונה כל כך שנחשפת בפניהם שם. הטיול למקום חדש חושף בפנינו מציאות שונה כל כך עד שהיא דומה להזיה, כמו כוכב זר שעליו נזדמנו לביקור, כמו דרך אחרת לצפות בעולם. הם מזכירים במילים אחרות, חוויה פסיכדלית. כמי שאוהב לבקר בארצות הזרות והמוזרות ביותר ג'ון הזכיר לי מהבחינה הזו את הטריפרים הקשים שאוהבים להתנסות בחומרים הקיצוניים ביותר בחיפוש אחר המציאות הזרה והמוזרה ביותר. לעומתו מי שנוסעים לערים במרכז אירופה מזכירים את מי שהסם החביב עליהם הוא קפאין.

אלא שכמו שימוש תכוף מדי בחומרים משני תודעה, גם שהות ארוכה מדי במקום מסוים יוצרת הרגל ועמידות לאפקט הפסיכואקטיבי המיוחד שלו. לאחר זמן מסוים הופכת החוויה למורגלת ומאבדת מהקסם שלה. וזה מוביל אותנו לנקודת דימיון נוספת בין שתי הפרקטיקות הללו, וזהו אפקט הזמן של טריפים משני הסוגים.

מכיוון שהטריפ הוא ביקור במציאות אחרת וזרה, מכיוון שהוא עמוס כל כך בפרטים השונים בצורה רדיקלית מהמציאות היומיומית המוכרת לך הרי הוא מכיל כמות אירועים משמעותיים גדולה בהרבה מסכום זמן אובייקטיבי המקביל לו בחיי היום יום. על מנת להבין במה מדובר אפשר לחזור למושג הזמן המשמעותי של רבי נחמן, מושג שגורס שהזמן היחיד שיש לו משמעות אינו הזמן המכאני האובייקטיבי אלא זמן שנמדד בהתרחשויות, תורות, חיים – בכמות החידושים, החוויות והקדושה. התפיסה הזו של רבי נחמן הופכת מוחשית למדי בטריפ פסיכדלי. משתמשים בסמים פסיכדלים יספרו פעמים רבות ששניות קלות בטריפ נראו להם כמו שנים ארוכות או אפילו כעידנים שלמים. מכיוון שהמציאות שנגלית בפניהם מחדשת להם כה הרבה, לעיתים בהבזק רגע יותר משנים ארוכות של חיים תפגשו אנשים שיטענו לאחר טריפ פסיכדלי שעבר משך זמן ארוך יותר מכל אורך חייו עד כה.  באופן דומה כשחיכיתי בנמל התעופה של זאגרב למטוס שיקח אותי הביתה הרהרתי בהפתעה רבה בכך שעבר בסך הכל שבוע מאז שעזבתי את הארץ. השבוע האחרון הרגיש לי כמו חודש או אפילו חודשיים.

אלא שכפי אצל טריפרים מנוסים שכבר מכירים את העולמות הפסיכדלים היטב תופעות התארכות הזמן דוהות מעט, כך גם מי שנמצא בטיול זמן רב תחושת התארכות הזמן נוטה להעלם. מי שנמצא כבר חצי שנה בטיול לא מרגיש כל שבוע כמו חודש.

בקיצור, אם עמים הם סמים, הרי טיולים הם סוג של טריפים, והדמיון בין שני סוגי הטריפים אינו חיצוני בלבד אלא מגיע עד להקבלות האינטימיות ביותר שבקרבי החוויות הללו. ביום האחרון שלי בסרייבו נתקפתי בבדידות, שעמום והרגשה גופנית רעה. היו לי עוד 8 שעות לחכות עד הנסיעה הבייתה, כבר לא היה לי חדר לשהות בו ובאמת שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

הרגע הזה הזכיר לי את הרגע המוכר ההוא שהוא תמצית החלק הקשה והמפחיד של הטריפ הפסיכדלי. מדובר בותו הרגע שבו לפתע המצב האחר, השונה והדינאמי שאליו נכנסת כשחדרת לעולם הפסיכדלי הופך למאיים ומטריד. פתאום המציאות זוחלת עליך כרמשים שברצונך לגרשם מעליך ואתה מעוניין רק לחזור למצב הקודם שהיית בו קודם – להביט על העולם כמו בורגני מצוי, בלי שהדברים יהיו מורכבים, מעניינים מדי. שיחזור העולם להיות דהוי ושגרתי כמו קודם, חושב לעצמו אז הטריפר, נאמר יפה תודה ונלך לישון. אלא שהטריפ כמובן לא עוזב אותו ואז מתוך הרצון לחזור אל חוף המבטחים של התודעה הקונצזנזואלית הוא עלול לצלול לתוך חוויה שלילית שעלולה במקרים קיצוניים להתפתח לפאניקה ומה שמכונה בז'ארגון "טריפ רע".

באותו רגע בסרייבו, כשהייתי שרוי בצלילה לתוך יאוש נזכרתי בפתרון הפסיכדלי למצבים הללו שקורים בטריפים. הפתרון הוא בדרך כלל להרגע, לנשום, לפתוח את בית החזה, להבין שהכל טוב, שלא צריך להלחץ מכלום ושאפשר לחיות ולחקור, ובאופן כללי שלא צריך להלחץ מהמציאות. ולא – אין שום דבר שצריך לשאוף אליו בנוחות הנוחה מדי של המציאות בבית. המציאות הלא מספיק לא נוחה של הבית (המוטורי, האינטלקטואלי, הרגשי, הרוחני) היא בדיוק זו שכובלת אותך לדפוסים של מי שאתה, היא הגבולות שאתה שם לעצמך בתוך נוחות שאתה מארגן לעצמך ושהופכת להיות לכלוב האישי שארגנת לעצמך.

הטריפ הוא הטיול. בלשון הזוהר 'טיול' הוא זיווג, זיווגה של האלוהות, של עליונים בתחתונים. הטריפ הוא הטיול, הוא הזיווג – הוא דורש יציבות. יציבות באהבה, יציבות באמונה. הוא דורש זרימה, אהבה זורמת, אמונה זורמת. הוא דורש עמידה יציבה של איבר הברית של היסוד מתוך חשק שהוא פנימי וקדוש.

טיולים וטריפים הם בסך הכל מטאפורה לחיים. הם באים להזכיר לנו לפתוח את בית החזה, לנשום, לחקור, להתרגש, לגלות את התשוקה לחיים שמכחידה כל דאגה וקליפה.

שני מאמרים מעניינים היום בבוקר בהקשר של לוגואים וסימנים מסחריים שמעלים תגובות מסוג שונה. ניגע בהם אחד אחד.
 
1.
 
הארץ – אפל הוא המותג האהוב בעולם 

הקטע שהקפיץ אותי בכתבה הזו מעבר לעיסוק הבלתי נגמר של התרבות שלנו בלוגואים הוא הנתון על כך ש-9.8% מהגולשים בחרו באפל כ"המותג שהייתי רוצה להיות".
 
נדמה שאין הרבה המחשות טובות יותר מסוג השאלה הזה לטענה האסכולה-פרקנפורטית שהקפיטליזם הוא אושוויץ – אנשים מושטחים לרמה של מותג ומגדירים את הזהות שלהם דרך מותג.
 
הדבר ההפוך לשואה הקפיטליסטית שבה אנשים מגדירים עצמם בעזרת מותגים היא כמובן החוויה הפסיכדלית. החוויה הפסיכדלית היא האלטרנטיבה הרדיקלית לזהות החיצונית שנמסר על ידי התרבות. הזהות התרבותית הינו הגדרה של העצמי על ידי מאפיינים חיצוניים הנזרקים על העצמי על ידי החברה ופועלים להשטיח את הייחודיות האנושית על ידי העתקת מרכז הייחוס האנושי מהעולם הפנימי לעבר העולם החיצוני: סלבריטיז, אופנה, פילוסופיה של פילוסופים מקצועיים, דתות, עיתונות אקטואליה, סדרות טלויזיה – וכן, גם ספרות, קולנוע, מוזיקה ושאר הדברים הטובים שאנחנו אוהבים.
 
מקנה אומר שהאינדיבידואליות האנושית מעולם לא הייתה במתקפה חריפה כל כך כמו בעתות תקשורת ההמונים. האפוריזם שטבע: "Culture is not your friend" הוא לטעמי אחד ההשגים המשמעותיים של המחשבה האנושית במאה העשרים.
 
לעומת הידע התרבותי שמעצב את האדם מבחוץ הידע הפסיכדלי דורש: חווה אותי, חקור אותי. הדרך היחידה ללמוד על פסיכדליה היא להתנסות בה. כתבתי פה בעבר על הקשר בין פסיכדליה למדיה. חומרים פסיכדלים אכן יוצרים חוויה דמויית טלויזיה, אבל הם הופכים את המודל הטלויזיוני על ראשו. בתוך החוויה הפסיכדלית המצלמה מכוונת על העולם הפנימי, הטלויזיה משודרת מבפנים והאדם צופה בעולמות על עולמות הבוקעים מתוך פנימיותו במעין Axis Mundi ששורשיו בוקעים מבסיס התודעה.
 
 הידע הפסיכדלי מזמין את האדם להכנס לעצמו ולגלות בתוך עצמו תרבויות. לפתח מתוך עצמו תרבות שלמה וייחודית, כאשר החזון הפסיכדלי כפי שהוא מבוטא בחשיבה של מקנה והוגים פסיכדלים אחרים הוא תרבות שבה כל אדם הוא עולם ייחודי בפני עצמו שחי בהרמוניה ותוך קשר מתמיד עם שאר היקומים (אנשים) סביבו. משהו מעין אומגה פוינט. וזהו החזון של החברה הפסיכדלית.
 
2. 
 
NRG ניו-אייג' – לוגומאניה
 
ב-NRG ניו-אייג' התפרסמה היום כתבה המספרת על מחקר שמגלה נתונים מעניינים על ההשפעה של לוגואים על הפסיכולוגיה האנושית. סטודנטים נחשפו ללוגואים בצורה תת מודעת ונתבקשו לאחר מכן למלא מטלות שונות.
 
שחר שילוח כותבת:
 
"הסטודנטים שנחשפו ללוגו של  אפל יצרו באופן מובהק רשימות ארוכות יותר לשימוש בלבנה לעומת אלה שנחשפו ללוגו של יב"מ. בנוסף, הרעיונות של קבוצת "התפוחים" דורגו כיצירתיים יותר על ידי צוות של שופטים בלתי תלויים."
 
ו- " החוקרים טוענים שממצאים הללו אינם ייחודיים לאפל או ליב"מ. בניסוי דומה הלוגואים של ערוצי הטלוויזיה דיסני ו-E! הוקרנו מול המשתתפים ונמצא שכתוצאה מכך אלה שנחשפו ללוגו של דיסני הפגינו התנהגות כנה יותר."
 
האמת שזה באמת מחקר מעניין. קודם כל אני חושב שהוא מוכיח שוב בצורה חותכת את ההשפעה המכרעת של המדיה על התודעה. שנית הוא מעלה את הכח הפסאודו-מאגי או לפחות סוגסטיבי ופסיכולוגי שיש ללוגואים. כמובן זה הגיוני מאוד כי לוגואים הם סמלים וסמלים משפיעים על התודעה.
 
אבל הכתבה הזו מעלה בצורה חריפה את הסכנות שבהקפה של עצמך בלוגואים שידכאו יצירתיות (לדוגמה יב"מ) ואף מעודדת תיאורטית לעורר את היצירתיות על ידי שתקיף את עצמך בלוגואים של אפל או לוגואים אחרים המכילים תכונות חיוביות. למעשה מונח כאן הבסיס למעין אמנות פנג-שווי של לוגואים.
 
הנקודה היא כמובן שבשביל זה אנחנו לא צריכים את אפל. יש מספיק סמלים שמעודדים יצירתיות ויכולות נחשקות אחרות שאינם מזוהים עם חברות מסחריות. שחר שילוח מצטטת את אמן הקומיקס גרנט מוריסון:
 
"לקוקה קולה יש את הסוד, האנשים האלה יודעים על מה אנחנו מדובר – ליצור סיגיל. קוקה קולה היא סיגיל, ה-M של מק'דונלד הוא סיגיל; האנשים האלה פשוט הופכים את העולם לשלהם על ידי שימוש בסיגילים. אם לא נחזיר לאחור את התהליך הזה ונהפוך את העולם לשלנו על ידי שימוש בסיגילים, אנחנו נחייה במקדונלד'ס מזורגג!"
 
חבל שהתרבות שלנו מתמקדת בלחקור רק לוגואים שמייצגים חברות מסחריות ושווים הרבה כסף ומקדישה פחות תשומת לב לסמלים המקוריים של התרבות שלנו. היה מעניין לבדוק את ההשפעות של סמלים כמו המגן דוד, הצלב, הסהר, האום, המנדלה או פרקטלים על יצירתיות, כנות, שמחה, בטחון עצמי ותכונות נוספות.
 
ועדיין אנחנו ממשיכים ללמוד שהעולם הקפיטליסטי הוא למעשה סוג של עולם מאגי. עכשיו אפשר להתחיל לנסות להעביר אותו מהמאגיה השחורה למאגיה הלבנה.