מחשבות קודרות, קודרות מאוד על האינטרנט, על הקיום היהודי, על ישראל ועל גלעד ארדן (פוסט שנכתב אופליין ב-14/6/2010 אחרי שהאקר טורקי הפיל לי את האתר)

 

1. פרצו לי לבלוג

פרצו לי לבלוג. ומחקו לי אותו. מחקו לי למעשה ארבעה בלוגים. הבלוג של טכנומיסטיקה. הבלוג של הוידאו הפסיכדלי היומי. האתר של הספר טכנומיסטיקה. והאתר של מפלגת הגאולה.

האקר תורכי בשם Cilginkurt מחק לי את כל הפוסטים והשאיר במקומם את הכתובת: “Fuck Your Israel” ו- “WE WILL FUCK ALL ISRAEL PEOPLES.”. את הבלוג הוא החליף בתמונה של ספינה עם דגל פלסטין.

קשה לי לתאר איך זה מרגיש. אני מרגיש מחולל. אני מרגיש חוסר בטחון בזהות האינטרנטית שלי. בקיום האינטרנטי שלי. זה גורם לי לרצות לעזוב את האינטרנט לחלוטין. כי אם מחקו לי ככה את הבלוגים שלי ברגע אחד, את הבית שלי שבניתי במשך שנים. טוב נו, אני משער שאני קצת מרגיש מה שמרגישים אנשים שהורסים להם את הבית. ואז אתה שואל את עצמך מה הטעם בלבנות עוד בית אם יכולים לבוא ולמחוק לך אותו ביום אחד?

 2. אני מפחד מהאינטרנט

חשבתי בימים האחרונים על חרדת האייפון שלי. על החרדה שלי מהרגע שהאינטרנט יהיה לידי כל הזמן. על החרדה שלי מעתיד שבו האינטרנט כל הזמן לצידי. אני נוסע להודו בגלל שאני רוצה להיות בלי אינטרנט. במקום שהוא לא סביבי, כי כל מקום שיש לי בו מגע עם הרשת הופך להיות נגוע. האינטרנט מפרק לי את המציאות כל הזמן. וכל מקום שהוא חודר לתוכו מאבד מהממשות שלו. בהתחלה הלכתי לטבע כדי להיות בלי אינטרנט והתפעלתי מהקיום בטבע. עכשיו אני מבין שכל רגע, גם כמה שעות בעיר, שבהם אני לא ליד אינטרנט. הוא רגע של חירות. אני חש כמו אסיר של האינטרנט. אסיר של מלבנים זוהרים. כל רגע שאני מצליח להשתחרר מהמלבנים הללו שמוצבים לי מול הפרצוף ופשוט להיות עם אנשים או עם העולם החיצוני מרגיש לי כמו רגע של חופש, כמו אסיר בחופשה.

אני מבין שהאינטרנט בסיסי בעיני עוד יותר מחשמל. הוא מבטא מצב קיומי שונה לחלוטין. השהות במקום שיש בו אינטרנט זמין שונה לחלוטין מהשהות במקום שאין בו אינטרנט זמין. כל מקום שאין בו אינטרנט הופך להיות מקום של חופש, מקום מחוץ לגריד שאנחנו בונים לעצמנו.

 השכבה הראשונה של הציביליזציה, של הווירטואליות, של הריחוק מהממשות הייתה העיר. כל עליה אספלטית שמרגישים אותה בשרירי הרגליים כשמדוושים באופניים הייתה פעם גבעה. זו השכבה הראשונה של מסנן המציאות, של הניתוק מהעולם.

 האינטרנט הוא השכבה השניה. הוא כל כך מנותק מהממשות שהוא גורם לעיר לחוש ממשית, לחוש כמו טבע, לעומת ההיפר-וירטואליות האלקטרונית.

 אנחנו בני האדם הקמנו לנו בית כלא דיגיטלי. אני האסיר.

 3. האינטרנט הולך להשתלט עלינו

דמיינו לעצמכם אתר שמערב את פייסבוק ואת זאפ. אתר שבו כל אדם ואדם בעולם מקבל משובים: איך הוא בתור חבר, בנאדם, בן זוג, זיון, שותף לעסקים. דמיינו לעצמכם שכל פעם שאתם פוגשים אדם ברחוב המשקפיים הדיגיטליות שלכם מזהות מי הוא, ומוסרות לכם מיד את כל הפרטים האלו עליו. האם אפשר לסמוך עליו? האם לדעת אחרים הוא מעניין או משעמם? האם שווה להכנס איתו למיטה?

 אח קטן פי 7 מיליארד.

 כמו שיטת הנקודות,  שיטת המשטור האולטימטיבי הזו יכולה לגרום לנו לנסות להיות טובים יותר: לרמות פחות, להיות ישרים יותר, להתאמץ יותר לספק את בני הזוג שלנו.

 כמו שיטת הנקודות גם השיטה האלקטרונית הזו יכולה להיות מסמר נוסף בארון הקבורה של הספונטניות והחופש שאנחנו עדין משמרים מהתקופה שהיינו קופים חסרי תעודת זהות בערבות של אפריקה.

 4. הגורל היהודי מכה שנית

בשבועות האחרון טבלתי בחמש בבוקר במעיין ונטהרתי באחת. מכת הקור שהגוף של ספג פתחה לי את נקבוביות הגוף והנשמה. הרבה פעמים כשמשהו יושב עלינו חזק. ממש חזק. אנחנו נדרשים לבצע פעולה מאוד דרסטית ולפעמים קשה על מנת להטהר. אנחנו אוכלים קקטוס ונמצאים בהזיות כל הלילה אבל חוזרים לעולם שלמים למחרת בבוקר. נכנסים לסווט-לודג' ומזיעים במשך שעות ארוכות בטמפרטורות של תנור. צמים ימים ארוכים. הולכים לסדנת ויפאסאנה. העניין חשוב בהיטהרות דרך סיגופים הוא הרעיון שצריך טלטול אמיתי  למערכת (ואולי אפילו פחות חשוב איזה טלטול בדיוק) על מנת לשחרר אותה ממה שהיה עד עכשיו.

 גם עמים חווים את אותו הדבר. גרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה זקוקה למלחמת עולם ולזוועות שבלתי יאומנו כדי להרפא מהמשבר שאליו נקלעה ולהיוולד מחדש. אני שואל את עצמי מה ישראל צריכה.

 כל פעם שאני קורא על גרמניה של שנות העשרים: על התחזקות הקבוצות הקיצוניות, על המדינה שחותרת תחת עצמה על ידי טיפוח מתמיד של ימין קיצוני, אני מתחיל לחשוב על ישראל. ישראל של שנות האלפיים מזכירה לי את גרמניה של שנות העשרים. 2010 מרגישה לפעמים כמו 1930.

 יותר ויותר אנשים מדברים איתי על גורל יהודי. אני צריך לדעת. כתבתי על זה את הספר שלי שלא פורסם "אנטי-גיבורים". אנשים מדברים על התחושה הזו, של: היי, גם סבתא שלי חיה את החיים שלה ולא האמינה שיום אחד תהיה פליטה. פתאום גם אנשים שגדלו בארץ מתחילים גם כן לחשוב על פליטות. שנות השלושים כל הזמן עומדות באוויר בתל אביב 2010.

 בעוד שבוע אני חוזר לגרמניה לסיבוב שני, 7 שנים אחרי שעזבתי אותה. בלי לדעת למה, ארזתי איתי סידור תפילה לתיק. מאז שהתגרשתי מרעייתי לשעבר היקרה שהייתה חוזרת בתשובה, היהדות הייתה משהו שנתתי לו גט כריתות. נדמה לי שעכשיו באירופה גם היהדות תקבל אצלי סוג של סיבוב שני.

  5. גלעד ארדן הוא החיה 666 של בורגנות קץ הימים

בזמנים כאלה מגיעים אנשים כמו גלעד ארדן, אדם שאני מכנה אותו "מעקר מציאות". כתבתי בעבר פוסט שקראו לו "בטיחותיזציה"  שעסק במגמה הכללית של החברה המודרנית לנסות להקטין סיכונים ועל ידי כך לעקר את הספונטניות של הקיום ולהפוך אותם לעיסה מונוטונית. המגמה קיבלה בתקופה האחרונה חיזוק משמעותי עם קבוצת ח"כים שחברי אורי בן עזרא מכנה אותה השמרנות החדשה. בן עזרא מאפיין את הח"כים האלה כליכודניקים, צעירים, חילונים, מהאגף הימני, בעלי תספורת קוצים (בדר"כ), שמבקשים לדאוג לאינטרסים של המעמד הבינוני המהוגן. על הקבוצה המדוברת נמנים לדבריו ח"כים כמו אופיר אקוניס, גדעון סער, דני דנון, כרמל שאמה, יריב לווין וכמובן, גלעד ארדן, הסופרנני האולטימטיבי. מגוון החוקים שלהם כולל את חוק קסדות האופניים (שבוטל בינתיים, למיטב ידיעתי) את החוקים כנגד רעש בלילה, השמעת מוזיקה בקול רם, נגד שתיה ברחוב, עישון במקומות בילוי ויחסי מין בין קטינים.

 העובדה שבזמן שמדינת היהודים נקרעת לגזרים וקורסת בתוך ים של פנאטיות וגזענות קמה קבוצת מחוקקים ששמה על ראש סדר יומה לדאוג לכך שאיש לא יעשה רעש בין שתיים לרבע ושילדים בגיל 15 לא יוכלו לקיים יחסי מין אחד עם השני, מעוררת בי עוד קבוצה של מחשבות נוגות על דרגת ההכחשה העצמית שהגענו אליה.

20 ביוני 2010 – 11:16 קטגוריות: טכנופוביה | תגובות (5)

אמנות הסטטוס: או, מה אם לאנדי וורהול היה חשבון בפייסבוק?

מה היה קורה אם אנדי וורהול היה פותח חשבון בפייסבוק?

סביר להניח שהוא היה הופך את הפייסבוק שלו ליצירת אמנות והופך לאמן פייסבוק. גם ככה המכתמים שוורהול מייצר, שמקובצים בחלקם בספר מעורר ההשראה "מא' לב' ובחזרה: הפילוסופיה של אנדי וורהול" מתאימים כל כך לסטטוסים של פייסבוק, שאתה מצטער שלא אתה כתבת אותם בתור סטטוס.

מה אם אוסקר ויילד היה פותח חשבון בפייסבוק?

אני חושב שהייתה בידינו כמות ציטוטים שנונים כפולה ומכופלת של אוסקר ויילד. אולי אם היה בידיו המדיום הזה, המושלם עבור רוחו השנונה, הוא היה מוותר על הטרחה שבכתיבת מחזות ארכניים, מתמסר לאמנות הסטטוס והופך גם הוא לאמן פייסבוק.

מה זה אמן פייסבוק?

בתוך צרכן פייסבוק, ויצרן פייסבוק לעת מצוא יש לי כל מיני דעות סותרות בנושא. אני מסתכל על האנשים שמתעדכנים לי בתדירות הגבוהה ביותר ניוזפיד, שזוכים להכי הרבה הכרה בפעילות הפייסבוק שלהם ושואל את עצמי מה הופך אדם למוקד חברתי פייסבוקי?

אין ספק שהכישורים הדרושים לכך דומים במידה לא מעטה לכישורים הדרושים כדי להיות מסמר המסיבה, או אמן רשתות חברתיות בעולם האופליין, אבל אין ספק גם שהכישורים הללו גם שונים במידה רבה.

כשאני יושב עם ארד אקיקוס שוב על בירה בשעת לילה מאוחרת אני שואל אותו את השאלה הזאת. ארד הוא הבנאדם שמבין הכי טוב מדיה חברתית שאני מכיר. לפעמים כשהוא מדבר עליה הוא מזכיר לי סוג של נביא. הוא צולל לתוך המדיה החברתית כמו שכל מיני פסיכונאוטים צוללים לתוך מסעות תודעה. הוא קורא גרפים חברתיים באופן שממזג את האופן שמתמטיקאי קורא משוואה, היסטוריון קורא רצף אירועים ומשורר קורא שיר. כשארד מדבר על המדיה החברתית כמשהו שיביא את הגאולה, דקה אחר כך כמכונת האגו האולטימטיבית ודקה אחרי זה כמשהו שכבר מתחיל לחרפן אותו סופית אני חושב לעצמי שארד הוא עידו הרטוגזון האמיתי.*

לדעת ארד האנשים שהפרופילים החברתיים שלהם פופולריים במיוחד בפייסבוק ובעיקר בטוויטר (בדרך כלל הוא לא עוסק פלטפורמות ארכאיות מסוגה של פייסבוק) הם אנשים שקולטים את הרגע, שמרגישים את הקהילה, שחשים את מה שקורה עכשיו ויודעים באינטואיציה מה זה אומר ואיך להגיב על זה. הם סוג של מיסטיקנים וירטואלים, קצת כמו קולין לייני ב-Idoru של ויליאם גיבסון.

אני לא חושב שאנדי וורהול היה כזה כי אנדי וורהול כתב: "אני אוהב להיות הדבר הנכון במקום הלא נכון והדבר הלא נכון במקום הנכון" (מא' לב' ובחזרה, עמ' 185). מצד שני המשפט הזה של וורהול היה יכול להיות יופי של סטטוס בפייסבוק. ואולי לדעת להיות הדבר הנכון במקום הלא נכון זה בעצם בדיוק מה שפייסבוק דורש מאיתנו אם אנחנו רוצים להיות אמני סטטוס אמיתיים.

אני יודע שאני סוג של אוטיסט פייסבוק. אני מרגיש אשמה על זה שאני תמיד פולט דברים על ה-Wall שלי ובורח מהאתר במקום לשבת ולהקשיב למה שלאחרים יש לומר, בערך כמו שאני מרגיש אשמה אחרי שביליתי שעות במסיבה ואני קולט שביליתי את השעות האחרונות בלהג בלתי נפסק לחצי מהנוכחים אבל אני עדיין לא זוכר את השם של אפילו אדם חדש אחד שהכרתי. (טוב אני קצת מגזים. אני לא עד כדי כך בלתי נסבל).

אז אולי יש כל מיני סוגים של אמני פייסבוק?

אנדי וורהול האמין בחללים ריקים ואמר ש"בגלל שאני עדיין עושה איזושהי אמנות אני ממשיך לייצר זבל שאנשים שמים בחללים שלהם, שבעצם לאמונתי, צריכים להיות ריקים: כלומר, אני עוזר לאנשים לבזבז את החלל שלהם, במקום לעזור להם במה שאני באמת רוצה: לרוקן את החלל שלהם" (166). הוא התעסק באופנים השונים שאנשים שונים משתלטים על חלל ואמר ש"בני אדם הם היצורים היחידים שמשתלטים על יותר חלל מזה שהם תופסים בפועל, כי בעזרת המדיה אתה יכול לשבת בחיבוק ידיים ועדיין לתפוס חלל בתקליטים, בסרטים, או גם, אחד על אחד, בטלפון, או אחד על רבים בטלוויזיה." (169). הוא הקדיש מחשבה מיוחדת לכוכב הטלוויזיה כי לדעתו אף אחד, מפורסם ככל שיהיה, לא מרגיש מוזר כמו כוכב הטלוויזיה "מי שיודע שהוא בטלוויזיה של כולם באופן קבוע. קטן ככל שיהיה, יש לו יותר חלל משאפשר לרצות, שם בקופסת הטלוויזיה." (170).

אני חושב שאנדי וורהול היה אוהב את פייסבוק כי היא מאפשרת לכולנו לתפוס יותר חלל משאפשר לרצות. כשפגשתי אתמול בלילה החמים והמאושר את ג' שדיברה איתי על ציטוט האנדי וורהול ששמתי שלשום בסטטוס שלי, ובו זמנית סיפרה לי על איך זה קשור לוידאו שא' השאיר לה על ה-Wall נפל לי סוף סוף האסימון:

כן, זו המדיה המופלאה ביותר אי פעם! כן, היא הופכת את כולנו לאמנים ואוצרים ומבצעת את הדמוקרטיזציה הגדולה ביותר שהאמנות זכתה לה אי פעם! כן, היא מאפשרת לנו לחלוק תודעה בכל רגע ושניה בעזרת ציטוטים, קליפים, שירים, אירועים, קבוצות ועוד! וכן, היא מעודדת אותנו לוותר על הפרטיות שלנו, כי זה בדיוק המקום שאליו אנחנו הולכים בעידן נקודת האומגה של התכנסות התודעות לתודעת על אחת! אובדן הפרטיות הזה יכול להיות כואב, מביש, מביך ואף מכעיס – אף אחד לא אמר שהתגבשות האנושות לגוף תודעה קולקטיבי תהיה רק כיף. אבל פייסבוק בהחלט הופכת אותה ליותר כיף. כיף מייגע, תזזיתי, מלא הבלות רוח וקוסמי לחלוטין.

אני שואל את עצמי מה דה שארדן  היה חושב על זה. הוא היה אמנם נביא אינטרגלאקטי שהקדיש עצמו לפיתוח הראיה הקוסמית שלו, אבל אני בטוח שהוא לא צפה את זה שהתהליכים המיסטיים רבי המשמעות והרי הגורל שבהם עסק בכתיבתו יתממשו דרך אתר אינטרנט מטופש כמו פייסבוק. אני חושב שיש בשילוב הזה אירוניה מופלאה שמלמדת אותנו שוב על הניגודים הגלומים בגופה של האלוהות, על האופן שבו היא אוהבת לתקוע סיכות בכל מיני אנשי דת נפוחים (לא דה שארדן, דווקא) שחושבים שהיא עניין רציני לחלוטין ולהתגלם דווקא בגופם של כל מיני ארד אקיקוסים כאלה שהופכים לנביאים של העידן.

מעניין איך היה נראה החשבון של דה שארדן בפייסבוק!

הו אלוהים!

 

וזר לינקים תודעתיים לשבת

1. ביום ראשון הקרוב אני ארצה בכנס של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים על דה שארדן, נקודת האומגה והאינטרנט. שעה 11:15 במוזיאון המדע בירושלים.

2. במגזין חיים אחרים התפרסם איתי החודש ראיון נרחב שכתבה נגה עמית.

 

 

3. בגיימר פרסם אלעד קפלן שאלות ותשובות איתי על משחקי מחשב. כמובן שהייתי האיש הנכון במקום הלא נכון, או האיש הלא נכון במקום הנכון. בכל מקרה הגיימרים התפלצו ממני לחלוטין והשתלחו בי בטוקבקים. אחד מהם קרא לי "היפי מוזר" ועשה אותי מאושר.

4. דרור פויר ואיל גבע החמודים עשו בגל"צ בשבועות תוכנית משעשעת במיוחד על וויקיפדיה ומשמעות החיים וראיינו אותי בנושא בתחילת התוכנית. אפשר לשמוע כאן, החל מדקה 4:50 ואם כבר נכנסתם שווה ממש להקשיב למערכון הנהדר של החמישיה הקאמרית שהשניים משמיעים בדקה 10:15.

5. שבוע הבא ביום רביעי בשעה 12:00 אני ארצה על טכנולוגיה וריבוי בקורס של איל דותן באוניברסיטת תל אביב. אני לא בטוח אם השיעור פתוח, אבל מי שרוצה יכול לנסות להתפלח.

6. חובבי חתולים ופסיכדליה? ללחוץ כאן

7. החיים יפים! שימו לב לכך! התחילו בסופ"ש הקרוב!

* הכנסתי את ההערה הזו כדי להשחיל פה עוד הערת שוליים משעשעת. טימותי לירי ידוע בכך שהציג פעם את טרנס מקנה כ"טימותי לירי האמיתי". וטרנס מקנה מספר בהרצאה מ-1992 על חבר פסיכונאוט שלו שלטענתו הוא טרנס מקנה האמיתי. מכאן יוצא שיתכן מאוד שטימותי לירי האמיתי חי למעשה עדיין וזה גורם לי לרצות לצאת לחפשו ולראות מי ה"אני האמיתי" שלו, כי אני חושב שמצאנו את הדרך האולטימטיבית לשמור על רוחו של טימותי לירי בחיים.

28 במאי 2010 – 10:07 קטגוריות: טכנולוגיה, טכנומיסטיקה | תגובות (4)

תגים , , , , , , , , , |

מצור החשיש של אביב 2010 – דו"ח מצב

חתיכת החשיש שנתפסה בביתה של עדי אשכנזי הייתה על פי כל הסימנים חתיכת החשיש האחרונה שנראתה באיזור המרכז. אני שואל את עצמי מה הקשר בין התקרית שהתרחשה בביתה של אשכנזי לבין בצורת החשיש הקשה שישראל שרויה בה בימים אלו. האם יתכן שלאשכנזי היה את מספר הטלפון של הסופר-דילר שארגן את כל עיסקי הסמים הקלים במדינת ישראל. האם אשכנזי הפילה את רשתות הסמים הישראליות-לבנוניות-מצריות בתמורה לעונה חדשה של תוכנית הבידור שלה.

אחרי שנרגעים מהפאניקה, יש משהו משעשע במשבר החשיש שעובר על מדינת תל אביב באביב 2010. אנשים שלא הצליחו להמנע מלעשן יותר מיומיים רצוף פתאום נראים שומרים על מצב סחי כבר שבועות ארוכים. זרם הטלפונים שנע בין כל קצוות העיר בשאלה האם מישהו מכיר מישהו שמכיר מישהו שיש לו הפך לזרזיף מיובש לאחר שהריזום העירוני יצר קשר עם כל קצוותיו והגיע למסקנה שלאף אחד אין.

עיר בגמילה. אין ברירה אלא להגמל. וממשלת ישראל בהחלט מקילה על ההחלטה. ישראל למעשה הפכה לסוג של מחנה גמילה המוני בכפיה למכורים לחשיש. וזה משפיע על כולם. אנשים נראים אחרת. העיניים שלהם נראות אחרת. הם הולכים לישון בשעות אחרות משהיו הולכים לישון אם הייתה להם אצבע חשיש בבית, יוצאים לבלות במקומות אחרים משהיו יוצאים אליהם אם הייתה להם אצבע חשיש בבית, מדברים על נושאים אחרים משהיו מדברים עליהם אם הייתה להם אצבע חשיש בבית. מסתובבים עם אנשים אחרים משהיו מסתובבים איתם אם למישהו הייתה אצבע חשיש בבית. אנשים זזים שונה, מדברים שונה, חושבים שונה, מרגישים שונה.

גבולות ההשפעה של מצור החשיש על מדינות ישראל ותל אביב חורגים מעניין של סצינת הסמים (שחופפת לבערך חצי עיר ורבע מדינה). מדובר כאן במשהו רציני בהרבה. אם החשיש היה סוג של אינפוזיה השראתית לרבים מאומני העיר, הרי כעת היוצרים נאלצים להתמודד עם מציאות חדשה ולחשוב על המשך דרכם כיוצרים במדינה סחית ואולי אפילו להרהר בירידה מהארץ או לפחות בגיחה לאירופה או לסיני בנסיון לפרוץ את גבולות המצור. בשביל כל מיני צרכני סמים המצור הנוכחי מזכיר את המצב בירושלים של מאי 1948, והם שואלים את עצמם מהיכן תבקיע לה דרך בורמה? לעומת זאת, מהצד החיובי, מצור החשיש של אביב 2010 גורם לאנשים שבמשך שנים העדיפו לקחת בבוקר ג'וינט ליד מאשר לקחת את עצמם בידיים להתעורר לבוקר חדש ולהתעמת עם המציאות של חייהם. חלקם מבינים פתאום שהם בכלל לא צריכים את החשיש. חלקם מבינים שבעצם מצבם טוב הרבה יותר בלי חשיש.

בקיצור, דברים משתנים. פתאום אביב 2010 הופך לעת של הכרעה: לאלו שצריכים להפסיק לעשן, לאלו שכבר מזמן היו צריכים לעזוב את הארץ, לאלו שאף פעם לא הבינו לאשורה את הסימביוזה בין החומרים שהם צורכים לאמנות/מערכות היחסים/השפיות הנפשית שלהם.

יש משהו פיוטי באביב 2010. תחושה של דברים משתנים ומתהווים להם בצורות חדשות. תל אביב משתנה. ישראל משתנה. אנשים סביבי משתנים. זוהי עת היסטורית, אני גאה לחיות בה. אני שוכב לי במיטה, בוהה בתקרה ותוהה לעצמי מי נושא בהחלטה? אני תוהה אם שוב ידו של גלעד ארדן מעורבת בדבר או שמא מדובר בתגובת נגד מצרית על המצור הישראלי על עזה? אני שואל את עצמי: מעניין אם לעדי אשכנזי יש משהו לעשן?

16 במאי 2010 – 17:54 קטגוריות: ביקורת תרבות, פסיכדליה | תגובות (14)

תגים , , |

המשיכה לאפלה: על הבנאליות של הרוע בתרבות העכשווית

לא מזמן, לאחר מופע מחול בסוזן דלל, התקיים במקום סשן קצר של שאלות ותשובות ואחד הצופים העלה קושיה מעניינת. "כל הופעות המחול שאני רואה לאחרונה נוגעות בצדדים אפלים כמו אלימות, ואובססיה. מה הסיבה לכך? האם בתקופה כמו שלנו אי אפשר ליצור יצירות שלא יעסקו ברוע מפני שהן יחטאו לאמת? האם רק דברים שמתעסקים בצד האפל הם רלבנטים היום ויכולים להיות עמוקים באמת?"

בשבועות שלאחר מכן קיבלתי תזכורות חוזרות ונשנות למידה שהרוע מעסיק יוצרים בני זמננו. טקסט שהתגלגל אלי שעסק ברוע ביצירתה של יסמין גודר. חוברת של תערוכה בשם "רע מנעוריו" שעוסקת ברוע הבסיסי שטבוע לכאורה במין האנושי. ביקורות שמהללות את "סרט לבן" של הנקה כחקירה לתוך מהות הרוע האנושי.

חלף העידן שבו יכולת לצפות בבטחה לבואו של ההפי-אנד בסרט הוליוודי. מ"רקוויאם לחלום", דרך "ארץ קשוחה", "זה יגמר בדם" ו"האביר האפל" – העיסוק ברוע ובאפל כבר חדל מזמן להיות נחלתם של אינטלקטואלים מדוכאים והפך להיות קו מאפיין של רבות מהיצירות הדומיננטיות של העידן שלנו. כמעט תג איכות. לפעמים נדמה שחלקים גדלים והולכים בחברה מאמינים שרק דברים אפלים יכולים להיות בעלי משמעות או עומק. כאילו לצאת בהצהרה חיובית או אופטימית זה סוג של אקט בזוי הראוי לדילטנטים בלבד.

***

סרטי קניבלים. אני כבר לא בקטע, אבל אחלה פסקול.

"איך אתה לא בא לראות את אנטי-כרייסט? אתה באמת מתכוון להחמיץ סרט חדש של לארס פון-טרייר?". א' מסרב להאמין לי כשאני אומר לו שכן, יש נסיבות שבהן אני מוכן לסרב גם לסרט חדש של לארס פון טרייר. ולא, לא בא לי לראות דגדגנים נכרתים על המסך. אני מנסה להסביר לו שאחד הלקחים החשובים ביותר של החוויה הפסיכדלית (ולא רק שלה, כמובן) זה תשומת לב מאוד מדוקדקת לרשמים שנכנסים לתוך התודעה שלך. אחר כך הוא חוזר מייבב מבית הקולנוע: "צדקת, זה ממש לא מה שאתה צריך עכשיו בחיים שלך."

אבל הוא ראה קולנוע עכשווי ואילו אני נותרתי בבורותי. אפילו את הסרט האחרון של הנקה לא ראיתי. אותו, בניגוד לאנטי כרייסט אני לא מחרים. אבל למרות המחויבות שלי להתעדכן בעולם הקולנוע, אני לא מצליח למצוא את הרגע שיתחשק לי להחדיר לקרבי מנה מרוכזת של "תהומות של רוע אנושי טהור".

אין ספק שיש הקרבה מסוימת ולא מעט פשרות בקונפליקט בין הרצון להשאר מעודכן תרבותית והידיעה שלעיסוק ברוע יש מקום חשוב (שאותו איני בא לשלול) לבין הרצון לשמור על טוהר תודעתי. כמה מחברי הטובים הם פריקים של סרטי קניבלים איטלקים מהסבנטיז ובתחילת גילאי העשרים שלי הם היו משכנעים אותי לא פעם ולא פעמיים לבלות את השעות הקטנות של הלילה בצפיה משותפת בנכסי צאן הברזל של הז'אנר הייחודי הזה שמשלב בדרך כלל תימות פוסט-קולוניאליסטיות עם מנה גדושה של לבבות מאפליה מבושלים היטב. לחלק מהם היו תיאוריות די משוכללות שגרסו שצפיה בסרטי קניבלית, בסלשרים ובסרטים אלימים בכלל היא חובה מוסרית ראשונה במעלה של כל אדם בעל מצפון, שכן האלימות האמיתית מודחקת כל העת באמצעי התקשורת (או עוברת בנאליזציה) ויש לנו צורך ביצירות שיעמתו אותנו עם הרוע והאלימות שעליהם מושתת עולמנו.

אני לא השתכנעתי. כלומר, צפיתי איתם באותה תקופה בלא מעט סרטי קניבלים, אבל היום, למרות שאני חושב שיש לסרטים הללו איכויות קאלט לא מבוטלות וגם כמה מהפסקולים המעולים ביותר אי פעם (אם מתחשקת לכם יצירת מופת מרטיטה חפשו את הפסקול של Cannibal Holocaust  מאת Riz Ortolani לדוגמה. ובכלל כל פסקול של אורטולאני הוא תמיד מופתי) אני מתרחק מז'אנר סרטי הקניבלים.

העניין הוא שאני באמת לא מאמין שהמשמעות העמוקה יותר טמונה דווקא ברוע. בעיני יש באופל הרבה פעמים משהו דל וחסר השראה ובסופו של דבר די שטחי (לא במקרה של סרטי קניבלים, הם רק מזעזעים אותי מדי). וזה לא שאני חובב סרטי דיסני דווקא. אני חושב שמה שמדבר אלי זה חליטות של אור צורב מסנוור ומשוגע. משהו כמו דובוני-אכפת לי על טריפ. זה היה בערך הסגנון שניסיתי לתת לקליפים של המחתרת האינטרגלאקטית. כי כשהם התגלו לי הרגשתי שהדבר הזה שאני רואה הוא אור צורב אבל מגלה.

***

כשהייתי בן 16 היו בתיכון שלי שתי חבורות. האחת הייתה חבורת הפריקים שהסתובבה במגרש הכדורסל ההרוס, עישנה נובלס והעבירה את ימיה בתעלולים מטופשים, שיחות דביליות וויכוחים לוהטים בשאלות כמו מי גיטריסט הרוק הטוב ביותר. אני השתייכתי אליה.

והיו את האפלים. האפלים הסתובבו בפינה השניה של הבית ספר. הם לבשו בגדים שחורים, שמעו אלבומי מוזיקה עם עטיפות שחורות ודיברו על נושאים קודרים. פעם אחת בל"ג בעומר, כשעוד היו בפ"ת פרדסים, הסתובבתי חצי שיכור עם בקבוק וודקה ביד. ג', אחד מחבורת האפלים וחבר שלו שרצו את הוודקה שלי התחילו לרדוף אחרי בשלוש בבוקר ברחבי הפרדסים עם בקבוק שבור ביד כשהם צועקים "אנחנו נהרוג אותך!". כמה ימים מאוחר יותר כשעברתי בפינה של האפלים בבית הספר פגשתי את ד' שאמר לי בטון מלוכלך במיוחד. "יש לך מזל שהם לא תפסו אותך באותו הערב. ג' אמר לי שאם הם היו תופסים אותך הם היו קושרים אותך לעץ".

העניין הוא שלמרות שהם הפחידו אותי גם הייתה לי משיכה לאפלים. ההיפים שהסתובבתי איתם היו אמנם משעשעים מאוד ואפילו יקרים,  אבל הם מעבר למסרים באלבום האחרון של סאונדגארדן, הם לא היו מאוד אינטלקטואליים ולשחורים היה שיק כזה. הם ידעו איך להתלבש, איך לזוז, איך לדבר – הם ידעו להיות קול.

ואז יום אחד כשחזרתי הביתה לבד בערב עברתי ליד גן ציבורי שהאפלים נהגו לשבת בו. הפעם ישב איתם י', לווין של החבורה שלהם שהיה גם הגיטריסט הכי טוב בשכבה שלנו ואולי בכל התיכונים של פתח תקווה, ושהכרתי אותו קצת מפני שגם אני אהבתי לפרוט עלי גיטרה. איכשהו נעצרתי לדבר איתו וזו הייתה אני חושב הפעם הראשונה שממש ישבתי ודיברתי עם אנשים מהחבורה של האפלים.

אני התעניינתי באותה תקופה בדוסטוייבסקי וניטשה ואני לא זוכר איך זה קרה, אבל איכשהו התחלתי לדבר על האדם העליון, והתחלתי לנאום שם נאום נלהב בעניין ההבדלים בין תפיסתו של ניטשה את האדם העליון לזו של דוסטוייבסקי. כנראה שהם לא ידעו קודם שאני חושב על דברים כאלה, בכל מקרה כנראה שזה הרשים אותם. פתאום הם לא חשבו שאני סתם פריק מפגר שצריך לדפוק לו מכות. פתאום התחלתי לעניין אותם.

ואז התחיל הקשר עם ד'. אני לא זוכר ממנו יותר מדי. אני זוכר שד', שבעבר התייחס אלי כמו נחש צפע לעכבר שנזרק לכלוב, הפך פתאום להיות חבר. ביקרתי אצלו בבית כמה פעמים. הקשבנו ביחד למוזיקה, ניגנו ביחד, דיברנו על ספרים. ואז, אני לא זוכר איך זה קרה. פשוט נגמר לי. אחרי כל השנים שפינטזתי על האפלים, איבדתי עניין. פתאום אחרי שהכרתי את הדבר האפל הזה מקרוב הוא לא נראה לי כל כך מסתורי ומסקרן. פתאום הוא נראה לי די בנאלי, אפילו משעמם.

***

אור צורב מסנוור ומשוגע

אני שואל את עצמי מה עומד בבסיס המשיכה העמוקה של התרבות שלנו לאפל, לפסימי ולרע. אולי בתרבות צינית כמו שלנו שבה להאמין במשהו אמונה נתפסת כסוג של מקור למבוכה, האפשרות להסתגר בתוך תפיסת עולם ניהיליסטית מאפשרת לנו לחוש שאנחנו מיוחדים יותר, חכמים יותר. אולי באופן פרדוקסלי כלשהו היא זו שמאפשרות לנו לחוש סוג של משמעות.

אחזור ואומר שוב, שאני לא חושב שצריך להתעלם מרוע, והרבה יצירות שעוסקות בו הן מצוינות בעיני. אבל אני חושב שההקסמות שלנו מהרוע נוטה פעמים רבות להיות די בנאלית וחורגת בתקופה הזאת מפרופורציה. אני חושב שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו כמה מהעיסוק ה"מתוחכם" שלנו ברוע בא לכסות על חוסר יכולת לומר משהו מקורי, בעל משמעות ועומק אמיתיים. ואני חושב שאחרי שחקרנו כל כך הרבה את הרע, הגיע הזמן לחקור את האור. לא דווקא באופן הבנאלי של דיסני, אלא בצורות חדשות שיאתגרו את התפיסה שלנו לגבי מה זה טוב. אני מאמין שלהפוך את הטוב ואת האור למשהו מגניב באמת, שחורג מהאסתטיקה הבנאלית של דיסני/ניו-אייג'/דת ומאפשר לאנשים מתוחכמים להתחבר אליו זה אחד האתגרים היצירתיים המעניינים והחשובים של זמננו.

15 במאי 2010 – 17:51 קטגוריות: כללי | תגובות (6)

מבט מחודש על החומרים הפסיכיאטרים

יש לי חבר פסיכונאוט שהתנסה בחייו בשורה ארוכה של חומרים פסיכדליים והתחיל לאחרונה לנטול ציפרלקס. הוא התלבט תקופה ארוכה לפני כן אם לעשות את הצעד הזה שנחשב בעיניו כטאבו, עד שהפסיכולוגית שלו אמרה לו: "ניסית כל כך הרבה דברים מטורפים בחיים שלך, אז למה שלא תנסה גם את זה", והוא החליט שעד שסוף סוף פעם אחת בחיים שלו רופא ממליץ לו לקחת סם, הוא ינצל את ההזדמנות ויקשיב לו.

חומרים פסיכיאטרים נחשבים בקהילה הפסיכדלית כההפך המוחלט מפסיכדלים. בחוגים מסוימים הם אף זכו לכינוי Mind Diminishing, ההפך מ-Mind Augmenting, אותה איכות שאותה מייחסים לחומרים הפסיכדליים. הטענה כנגדם היא שהם עוזרים לאדם להתעלם מבעיות בחייו ובנפשו, הם מקלים לחיות את הקיום בצורה שטחית במקום להתעמת עם העולם הפנימי.

אני מעריך שרוב האנשים שטוענים הטענות כעין אלו לא התנסו בעצמם בחומרים פסיכיאטרים, כך שאני לא יודע כמה אנחנו צריכים להאמין להם. אני יודע שאני חשבתי דברים דומים על החומרים הללו שנים ארוכות מבלי שנתנסיתי בהם. אני זוכר התפרצות שהייתה לי כנער בשיחה עם אדם על החומרים הללו. אסור שהאושר יהיה המטרה שלנו בחיים, טענתי אז. שאם לא כן, כשתושג מכונה שתאפשר לנו להיות מאושרים אנחנו פשוט נתחבר אליה ונזניח את כל חובותינו בעולם הזה.

הדבר הזה באמת עורר בי אז סוג של אימה, אולי כי הוא הבהיר לי כנער את העקרות בנסיונות המגושמים שלי להשיג אושר בעולם הזה. אבל בדיעבד אני חושב שאולי גם קינאתי, קינאתי בכך שלאדם אחר יש את האפשרות לקחת כדור שהופך אותו למאושר. כמובן שמאז הבנתי שאין דבר כזה "כדור שעושה אותך מאושר". כל כדור או צמח, עושה לך דברים מסוימים שיכולים לתת לך יכולות ותכונות מסוימות ויכולים לקחת ממך יכולות ותכונות אחרות, דורש ממך עבודה מסוימת וערנות מסוימת. אבל הדעה השלילית על חומרים פסיכיאטרים ליוותה אותי לאורך שנים רבות.

כשהתחלתי להתעניין בחומרים פסיכדלים, קיבלה הדעה הקדומה שלי גיבוי מהגישה של חוגים רחבים בעולם הפסיכדלי כלפי החומרים הפסיכיאטרים. אין בכך פלא. ככלות הכל, עבור הקהילה הפסיכדלית, הסמים הפסיכיאטרים הם הסמים של האויב, הסמים של הממסד.* זה לא משנה שהקהילה הפסיכיאטרית אמצה גם את החומרים הפסיכדליים בחום עד שאלו נאסרו, במידה רבה כנגד רצונה. בשנים שעברו מאז שה-LSD היה הכוכב העולה של העולם הפסיכיאטרי, זכתה קבוצת ה-SSRI בבכורה בטיפול בקהל הרחב, ולצידה הריטלין, ילד השעשועים של עידן ההיפר-מדיה. כיום משתמשים בחומרים הללו עשרות או מאות מליונים. היסטורית אגב, היחס של הקהילה הפסיכדלית לסמים פסיכיאטרים לא תמיד היה כזה. הרבה מהחוקרים שחקרו את החומרים הפסיכדליים בשנות השישים חקרו לצידם גם את הריטלין, התלהבו ממנו ולא ראו אותו כעומד בדיכוטומיה גסה למול החומרים הפסיכדליים כפי שהדבר מתואר כיום על ידי אידאולוגים פסיכדלים אנטי-פסיכיאטרים.

לפיליפ ק. דיק יש ציטוט יפה ברומן "כשל זמן" שבו הוא אומר שבעתיד המחלות הנפוצות ביותר יהיו מחלות הנפש. אני חושב שזו אחת האמירות הנבואיות ביותר של דיק. יותר אנשים צעירים כיום משתמשים בתרופות פסיכיאטריות באופן כרוני מאשר בתרופות לבעיות פיזיות. אפשר לחשוב על החברה שלנו כחברה שמורכבת מחולי נפש המצליחה לתפקד בזכות הסימום היסודי שהיא עוברת על ידי הממסד הפסיכיאטרי (ו/או סמים אחרים שנמכרים באופן חוקי או לא חוקי). אפשר לחשוב ככה, ואני לא בהכרח חושב ככה. אני חושב שאחד הדברים המרכזיים שקרו בעשורים האחרונים גם בזכות החומרים האלה, גם בזכות הפופולריות העולה של טיפולים, וגם בזכות האינטרנט והתפוצצות האקספוננטיאלית של חברת הצריכה – הוא הפירוק המוחלט של מושג הנורמליות.

אין יותר נורמליות. אין נפש נורמלית. אין גוף נורמלי. ההזיה המודרניסטית על סובייקט אחיד שהתבטאה במערכת החינוך שלימדה בצורה אחידה, באופנה שגזרה גזרות אחידות, בבידור של מדורת השבט, בפסיכולוגיה שהרשתה תורת נפש אחת, בשיטות התעמלות וגוף שגזרו באופן שווה לכולם – כל אלו נעלמים. מתעוררת המודעות בכך שכל אחד מאיתנו הוא סינגולרי לחלוטין. שהתהליכים שאנחנו עוברים בחיים הם ייחודיים לחלוטין. אפשר לקבוע כללי אצבע. אי אפשר לקבוע כללים מוחלטים. Totally Personalized. זהו המקום שהטכנולוגיה, הסמים, שיטות ההתעמלות, החינוך, הטיפול הנפשי והאופנה מביאות אותנו אליו.

ובעולם כזה, שהפסיכדליה מחבקת אותו – כי הוא מעלה על נס את התכונה היקרה ביותר בעיניה: הסינגולריות הזוהרת של כל אחד ואחת מאיתנו – אין טוב ורע מוחלטים. ובעולם כזה צריך לחשוב מחדש גם על החומרים הפסיכיאטרים.

באחד הפודקסטים שלו, שבו הוא משמיע את הנאום המפורסם של טרנס מקנה כנגד האידאולוגיה, קורא לורנזו האגרטי לקהילה הפסיכדלית לבדוק האם יש לה אידאולוגיה ולבצע ביקורת עצמית. אני חושב שאחד המקומות שבהם הביקורת העצמית הזו נחוצה ביותר הוא ביחס של הקהילה הפסיכדלית לחומרים הללו. הקהילה הפסיכדלית צריכה לשאול את עצמה האם היא מתנגדת לחומרים הללו משום שיש בהם באמת משהו רע, או בגלל דעות קדומות שנוצרו מסיבות היסטוריות הזרות לעניין עצמו.**

אני כותב את הדברים הללו על תחום הנוירו-אתיקה המתחמם, ועל רקע הדברים שתומר הביא פעם בשמו של תומס מטצינגר. השאלה הגדולה שהפסיכופרמקולוגיה ניצבת בפניה היום היא השאלה האם מותר לנו לתת לאנשים כדורים בשביל שיר
גישו יותר טוב.

אם הם חולים, כמובן. זו ההנחה הבסיסית של הרפואה. ולכן פסיכיאטרים ורופאים מחלקים: פרוזאק, גראס, ריטלין ומורפיום. לכן הניסויים שכן נערכים היום בחומרים פסיכדליים נעשים תמיד בקונטקסטים רפואיים. לאנשים חולים מותר לעזור. מותר לעזור להם להרגיש יותר טוב. אבל מה אם האנשים החולים הללו מתחילים להרגיש יותר טוב מאנשים נורמלים? זו הרי הייתה אחת הסיבות המרכזיות לאיסור על המחקר הפסיכדלי בשנות השישים. כי לאפשר לאנשים שלא היו באמת חולים להגיע לרמות אינטגרציה גבוהות יותר עם עצמם לא היה מטרה שנחשבה לגיטימית עבור חומר רפואי. אבל מה אם קשה בכלל לומר מי חולה ומי לא, כמו שקשה לומר מי נורמלי ומי לא? כי אין כזה דבר נורמלי?

מה שאנחנו צריכים היום זה רפואה שתעזוב מושגים של נורמליות מדומיינת ותשים דגש על האפשרות של כל אדם ואדם להיות הטוב ביותר שהוא יכול להיות, מבלי להתחשב בהגדרה של נורמליות. ומה זה אומר על החומרים הפסיכיאטרים? לעניות דעתי אסור לתנועה הפסיכדלית לצאת במסע צלב נגדם, מסע שמתרחש בסופו של דבר בעיקר כריאקציה על מסע הצלב המתנהל כנגד התנועה הפסיכדלית.

* יהיה מעניין לחקור יום אחד את האופנים שבהם הקהילה הפסיכדלית התפתחה פוליטית ואידאולוגית כריאקציה לגורמים שנלחמו כנגדה – כתנועה בעלת נטיות אנטי-פסיכיאטריות ואנטי-מדיה.

** כמובן שהשאלה הגדולה באמת היא מה עמדתה של הקהילה הפסיכדלית כלפי סמים אחרים בכלל? כמובן שהקשת שם רחבה מאוד בין טרנס מקנה שטוען שתנועה הפסיכדלית היא תנועת אנטי-סמים (Food of the Gods, 253) שכן , לאנדרו וייל שאומר שכל סם יכול להיות טוב או רע (From Chocolate to Morphine), לבין ליברטיאניזם מוחלט כמו של סשה שולגין (PiHKAL).

***

ובהקשר זה, לכל מי שמתעניין בנושא רפורמה במדיניות סמים, המלחמה בסמים והפתרונות האפשריים ל"בעיית הסמים" אני ממליץ בחום להאזין להרצאה הזו של מומחה מדיניות הסמים, מנהל ה-Drug Policy Alliance, איתן נדלמן על המלחמה בסמים.

זו אחת ההרצאות היפות, המפוכחות והמשכנעות ביותר ששמעתי על נושא המלחמה בסמים ומה שיפה בה הוא שנדלמן מציג בבהירות יוצאת דופן את השפלות המוסרית והפילוסופית המונחת בבסיס המלחמה בסמים, את האופן שהעקרונות שעליהם מושתת טרור המדינה המאורגן הזה מהווים לא רק הפרה של זכויות אדם אלא ממש מבוססים על אגרסיביות גסה, חוסר כבוד לאחר ולאדם באשר הוא. וכמו שלורנזו האגרטי אומר בהקדמה שלו להרצאה, קשה להבין איך מישהו יכול להאזין לנדלמן מדבר על הנושא הזה ועדיין לתמוך במדיניות הזו.

***

ועוד דבר אחרון, בתוכנית לונדון את קירשנבאום ראיינו אותי שבוע שעבר לגבי פוסטשפרסמתי פה לא מזמן בבלוג. זה מה שהיה.

22 באפריל 2010 – 10:47 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (25)

אודה לעיר, המון ממתקים פסיכדליים וכל מה שצריך בשביל לאהוב את שבת בבוקר

שירו לעיר שיר חדש
שירו לעיר כל הארץ
שירו לעיר ברכו שמה
אימרו יום ביום תהילתה
 
לעיר יש כח
היא מערבולת מהפנטת
העיר סוחפת אותי מעצמי לעצמי
בעיר שרויה הרוח הגדולה
 
קצב יש לעיר הזאת
היא יותר מהירה ממני
היא מרחיקה אותי מעצמי ומביאה אותי צמוד לבית
 
עיר עיר
רוח גדולה
פלסטיקה, בטון, אהא!
 
אורבניה יקירתי,
אם של בטון
אני חב לך המון.
 
בך אסנוט, לעיתים גם אעלוב
אבל את אמא טובה
תמיד אוספת לחיקה.
 
העיר ישות דמונית
אבל דמונית אהובה
היא מורכבת מהרבה אנשים
ששקועים בעצמם ובדברים אחרים
ובאמצע מוצאים זמן להתבלבל מהחיים
 
בלבלי אותם,
חלל מפולש של ההוויה
כוחות נכנסים ויוצאים
 
טבעתי בעיר ונולדתי מחדש
עיר יקרה
רוצה להיות שאמאן שלך
 
אורבניה את מטרופוליס
מפזרת לי בלב קצת שוקולית'
צפירותיך עבורי שירה הומרית!
 
פלסטיק פלסטיק
חומר מרפא
אם הכל היה פלסטיק לא היה כאב
 
פלסטיק פלסטיק
חומר קדוש
מוציא לנו דמונים מהראש
 
פלסטיק פלסטיק
נדיבותך העצומה
מוכן לספוג לתוכך כל סוג של הדחקה
 
לקבל על עצמך את דמותנו השפופה
להעניק לה קצת מעטיפתך המבריקה
אל-חלד
אל החלד
 
תל אביב, עיר קדושה
אהבתיך בלילות, אהבתיך בימים
רק את יודעת להשיב גמולה של אהבה
לעולם אינך מתעייפת
תמיד את הלאה סוחפת
 
תל אביב, סליחה על כל מה שדיברתי בגנותך
גם הטבע זקוק לך כדי להטהר מעצמו לפעמים
עכשיו אני כורע ברך לפניך
סלחי לי, קחי אותי איתך.
 
אני יודע שתקחי.

 

1. לבעלי קצב תשומת הלב העירוני, עברו לדקה 5:27.

 

 

2. "Be kissed, millions! This kiss for the whole world" (דקה 6:20). זוהי העיר.

3. אני לא משורר.

4. בבלוג עושים מה שרוצים ולכן:

 

 

Mogu, Mogu, Mogu – Goodtime!

 

5.  Katamari-Damacy הוא כנראה משחק המחשב הפסיכדלי ביותר אי פעם עם כמות מרהיבה של פטריות המופיעות בכל עבר.

 

 

 

הנה עוד קליפ פסיכדלי לעילא עמוס קוסמוסים ופטריות של הקטמארי.

 

הו, זה כל כך יפה. מלך הקטמארי הוא מלך התודעה.

 

 

שירו שיר לפטריה כולם! מלך הקטמארי הוא מלך התודעה!

 

 

ואגב, המשחק עצמו הוא משחק שמזכיר מאוד את עולמו ה-Mogu Goodtime. זה משחק שבו אתה פשוט מתגלגל ומתגלגל ואוסף על עצמך עוד ועוד דברים עד שאתה בולע את העולם כולו – וקשה לי להחליט אם זה המטאפורה המושלמת לחוויה הפסיכדלית, ולרצון הזה לבלוע את היקום כולו ככל שאנחנו הולכים ומתפתחים לרמות גבוהות יותר – או לחברת הצריכה ולאנשים שבולסים את העולם כולו. בכל מקרה המשחק נראה כיפי וצרכני ברמות.

 

 

בכל מקרה נראה לי שהוא מסכם בצורה מושלמת את המצב רוח שלי כרגע. עם התאבון הזה הזה, לבלוא את  היקום. אבל זהירות, זה עשוי להפוך אגרסיבי.

 

 

ותודה לירון השכן שדפק לי בדלת אתמול בשעה 23:30 בלילה וביקש להכנס ולהשתמש לי במחשב כי הוא ראה משהו ביוטיוב שיש לו תחושה שידבר אלי. אחח, אני אוהב את העיר הזאת.

 

10 באפריל 2010 – 11:54 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (3)

ראיון על טרנס-הומניזם

אסף שטול-טראורינג פרסם היום ב'הארץ'כתבה על התנועה הטרנס-הומניסטית בישראל שהתראיינתי אליה, אם כי רק שרביב מדברי זכה להכנס לתוך הכתבה בסופו של דבר. להלן התשובות המלאות שניתנו בראיון במייל.

 

האם אתה מגדיר את עצמך כטרנס-הומניסט? מה זה בשבילך להיות טרנס-הומניסט?
 
כן ולא. קשה לי לענות על השאלה הזו בכן פשוט מכל מיני סיבות, קודם כל, כי אני לא אוהב להגדיר את עצמי. אני יכול לומר שאני מאוד מתעניין באפשרויות שפותח עבורנו הטרנס-הומניזם ומביט עליהן בתערובת של תשוקה וחשש.
לעניין התשוקה. טכנולוגיה עבורי היא מוקד משיכה שאליו אני נמשך כמו עש אל האור. אני מאמין שההתפתחויות הטכנולוגיות של מאות, אלפי ומליוני השנה האחרונות אינן מקרה, אלא חלק ממגמה כללית שנמשכת מאז המפץ הגדול ולכן אני מאמין שהניסיון להתעלם מהן אינו יותר מטמינת הראש בחול.
טרנס-הומניזם, כשמו הוא, עוסק בלהגיע מעבר למצב הצבירה האנושי. בעיני זו תפיסה רוחנית למדי משום שהיא אינה מגבילה את המהות שלנו לגוף האדם על לאמצעי החישה והתפיסה שלו. הטרנס-הומניזם אינו שותף את עבודת האלילים הדתית וההומניסטית שרואה את הישות הנוכחית ששמה אדם, כמעין מטרה סופית שיש לקדש אותה בצורתה הנוכחית.  הוא מבין שהאדם הוא רק שלב בשרשרת ארוכה ויש לו חזון רחב בהרבה של מי שאנחנו יכולים להיות. בסופו של דבר מדבר הטרנס-הומניזם על חיי נצח, חיים של אינטיליגנציה מוגברת פי מיליארדים ויכולות חוויה מוגבלות פי מיליארדים. כשלוקחים את הטרנס-הומניזם אל השלב האחרון שלו – הרי הוא עוסק בלהפוך לאנסוף.
בשבילי, כמי שלא רוצה למות, כמי שרוצה להבין הכל ולחוות הכל – יש באידאולוגיה הזו מוקד משיכה אדיר, ובמיוחד כאשר היא מוצגת בצורה משכנעת.
כל זה לא אומר שאני קונה בהכרח את כל הנבואות הטרנס-הומניסטיות, אף כי חשתי כך בעבר. אחת התקופות המאושרות בחיי הייתה לאחר הקריאה בספריו של ריי קורצוויל, ברגעים ההם האמנתי שאחיה לנצח וחשתי משוחרר מכל התחושות שהעיקו עלי קודם לכן. פתאום לא חששתי מכל מה שאיני מספיק, עושה, חווה וכו', שכן עמדו לרשותי חיי נצח. סוף סוף יכולתי להיות מסופק ממקומי. אולי אפשר להשוות זאת לתחושה שמעניקה האמונה בחיי הנצח שמבטיחות כל מיני אמונות דתיות. רק שלזה יכולתי להאמין. מאז חלפו כמה שנים ובינתיים הבנתי שכמו כל דבר אחר, גם הנבואות הטרנס-הומניסטיות אינן חסינות לטעויות. אני עדיין חושב שיש להן סבירות לא מבוטלת, אבל יש לי ביקורות משלי עליהן. בחלק מהמקרים אני חושב שהן אופטימיות מדי מבחינת תפיסת ההתקדמות הטכנולוגית, במקרים אחרים יש לי ספקות לגבי האופן שבו הן מעריכות את האופי האנושי או מתמודדות עם שאלות פילוסופיות. במקרים אחרים אני חושב שהן מדויקות למדי. בכל המקרים אני מעדיף לחכות ולראות מה יקרה בעשורים הבאים, ולא לחרוץ מראש דעה דוגמטית. בו בזמן אני חושב שמח שיש לי את הכלים של הטרנס-הומניזם על מנת להעריך את המתרחש וחושב שהטרנס-הומניזם הוא תורה פילוסופית, דתית וטכנולוגית רלבנטית מאוד לזמננו.
 
בנוגע לחשש שאליו התייחסתי קודם. כטרנס הומניסט, אני כנראה יוצא דופן במובן שאני לא רק טכנופיל אלא גם טכנופוב. אני אמנם יכול להתרגש עמוקות מטכנולוגיות ולשקול באופן חיובי התפתחויות טכנולוגיות רדיקליות שישנו לחלוטין את האופן שאנחנו חיים והאופנים שבהם אנחנו מבינים את מי ומה שאנחנו, אך מצד שני אני גם מודע באופן עמוק לחווית האובדן הקשורה בטכנולוגיה. אובדן של אינטימיות עם העולם ועם עצמנו. אובדן של תחושה מאוד בסיסית של חיבור: חיבור פנימי שהולך ומתמוסס ככל שאנחנו מחוברים יותר לרשת. הטרנס-הומניזם הוא אפשרות מלהיבה, אבל בו זמנית מהווה בעיני גם רעיון בעל השלכות מחרידות. לא בגלל שהוא יפורר את מושג האדם בעתיד, אלא בגלל שהוא כבר עושה זאת. בגלל שאנחנו כבר מתקשים להתמודד עם האופן שבו  טכנולוגיות האלקטרוניות קיימות מזעזעות את מרקם הזהות והקיום שלנו. אנחנו כבר חיים בתקופה טרנס-הומניסטית והמכשירים האלקטרוניים סביבנו כבר משנים מהיסוד את מי שאנחנו. אני מרגיש את קצה הקרחון הזה על בשרי, מדמיין את עוצמתה המלאה של פגיעתו של הקרחון, חושב על האתגרים שלפנינו ונמלא התרגשות וחלחלה סימולטניים.

מה יחסך לשאלת חיי הנצח, שמעסיקה טרנס-הומניסטים רבים?
 
כתבתי על זה קצת בשאלה הקודמת. באופן כללי, מעבר למה שאמרתי שם: חיי נצח הם קונספט שמדבר אלי מאוד. אני בוודאי לא נמנה על האנשים שחושבים שהמוות הוא שנותן משמעות לחיים. אני מאמין שהוא מציאות אכזרית שהסיבה היחידה שדורות של אנשים קיבלו אותה היא פשוט משום שלא הייתה להם ברירה, ואפילו הם לא קיבלו אותו אלא פשוט פיתחו שיטות להדחיק אותו, שזה מה שכולנו עושים.
כמובן שלדבר על חיי נצח זה כמעט חסר היגיון. ראשית כל כי איננו יודעים אם היקום כפי שאנחנו מכירים אותו יתקיים לנצח, ולכן צריך לדבר במקום על radical life extension – כלומר הארכת חיים לקנה מידה של מאות, אלפי, מליוני ומליארדי שנה.
"חיי נצח" מעין אלו הם הגביע הקדוש של המדע. אני מאמין שנתקרב ליום הזה ביום שנדע לתרגם את התודעה שלנו למידע ממוחשב שאותו ניתן לשכפל. גם זה כמובן מעלה שאלות פילוסופיות עקרוניות כמו האם יכולה להתקיים תודעה בלי גוף, והאם העתק של התודעה שלי יכול להחשב כשווה ערך אלי ממש.
אני בכל מקרה עדיין אופטימי. אם לא לגבי חיי נצח, הרי לפחות כן לגבי הארכת חיים רדיקלית באמצעות ביוטכנולוגיה וננו-טכנולוגיה בעשורים הבאים.
 

קורצוייל מגדיר את הקדמה כסדר מתגבר, והוא מגדיר סדר כמידע שמכוון לתכלית מסוימת. זו הגדרה מאוד ערטילאית, א-ערכית. יש כאן סוג של שכפול הרעיון המרקסיסטי שההיסטוריה היא באופן מהותי לצד הקדמה ומהפכה. מה דעתך בנושא זה?
 
אני לא בטוח שזו הגדרה א-ערכית משום שקדמה היא ערך בפני עצמה. מה שכן, היא אכן מבצעת ניטראליזציה לערך הקדמה, משהו מעין: ככה זה: זהו רצונו של היקום.
האם זה נכון? זו השאלה הגדולה. בבסיסה זו היא לא יותר מעוד תיאוריה מופרכת, כמו כל האחרות, הדבר העיקרי שעומד לזכותה היא שהיא מסבירה באופן משכנע יותר מכל תיאוריה אחרת שאני מכיר את הדינמיקה של ההתרחשויות במהלך 15 מיליארד השנה האחרונות. שתי האינטואיציות הבסיסיות של תיאוריית הסינגולריות: שככל שהזמן עובר מאז המפץ הגדול היקום הופך מורכב יותר וקורים בו יותר דברים סימולטנית, ושתהליך הפיכתו של היקום למורכב ומשוכלל מתרחש בקצב שהולך ומאיץ את עצמו – שתיהן חייבות להיות בסיסיות ועקרוניות לכל הבנה שלנו את היקום. האם זה אומר שהתיאוריה הזו תמשיך לחזות את העתיד באופן מדויק גם בשנים הבאות? קשה לומר בוודאות, אבל בינתיים היא ממשיכה לעבוד יפה.

 
האם תוכל לאפיין חברתית, סוציולוגית, את האנשים שעוסקים ומתעניינים בתחום? האם הם באים מרקע מסוים?
 
כמובן, זה די קל. מדובר ברובם בגברים לבנים וגיקים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה שמתעניינים (מתעניינים? עבור רבים מהם מדובר יותר בסוג של אובססיה) בטכנולוגיה. באופן כללי מדובר גם בקבוצה מאוד אופטימית, כמעט נאיבית עם מודעות מופחתת לפוליטיקה ולשדות הכוח שלה. 
ברוס סטרלינג אמר פעם שמה שהאנשים האלה לא מבינים זה שכשהטכנולוגיות של הסינגולריות יופיעו האנשים הראשונים שישיגו גישה אליהם יהיו העשירים והם יעשו איתן מה שמתחשק להם. הגיקים האלה, על פי סטרלינג, חושבים "אנחנו נקבל את הטכנולוגיות הללו ראשונים כי… טוב נו, אנחנו הרי המאמצים המוקדמים" [early adopters] אבל מפספסים את העובדה שכשהטכנולוגיות הרדיקליות באמת יופיעו, הן יפלו קודם כל בידיהם של בעלי הממון שישתמשו בהן למטרותיהם. אבל זה כבר סיפור אחר.

9 באפריל 2010 – 15:08 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (5)

ליידי גאגא ומלכת היער

יציאה לטבע היא יציאה לצום ציביליזציה. החזרה ממנה, כמו החזרה מן הצום, חייבת להיות הדרגתית ושקולה. חשיפת מערכת העיכול התודעתית למזונות החושים המעובדים של הטכנולוגיה חייבת להיות איטית, אחרת עלול להיווצר מצב של שוק ציביליזציה. אחרי מסעות ממושכים לתוך הטבע נזדקק למספר ימים איטיים בשביל לבצע חזרה מבוקרת לפעילות ציביליזטורית תקנית. בימים הראשונים שלאחר חזרה מן הטבע לציביליזציה נרצה להמנע מתחבורה סואנת, החשפות לחדשות, שימוש מרובה במכשירים אלקטרונים, צפיה בסרטים (במיוחד אלימים), האזנה למוזיקה (במיוחד רמה) או נוכחות באתרים הומי אדם כמו בארים, מועדונים או רחובות מרכזיים.

עבור מי שחזר מהחוויה של הטבע, נחוות כל התופעות הציביליזציונית הללו כרעשים רמים וצורמים ההולמים בגסות על דלתות התודעה ומאיימים לשברן. אבל אל דאגה, גם מבלי שיעשו צעדים מיוחדים כדי לצמצמה, הרגישות הנרכשת לציביליזציה (Civilization-Sensitization) תעלם תוך מספר ימים. הרעש הציביליזציוני מתחיל לחדור את הרקמה האורגנית הדקה שהספיקה לקרום עור על חוליות המתכת והפלסטיק החשופות שמהן מורכב האדם האורבני ומחזירה אותו במהרה למצבו הקודם והקהה.

שוב אני חוזר לציביליזציה אחרי שהות של כשבוע בטבע. שוב עולות המחשבות המטרידות על דרך החיים הנכונה. חצי שעה אחרי שאני מתיישב מול המחשב חוזרים כאבי הגב הכרוניים שלי, שנעלמו בטבע במשך שבוע. המחיר של מנעד התנועות המכאניסטיות המוגבל המאפיין את הקיום הציביליזציוני מתחיל לתת את אותותיו על השלד ועל מערכת העצבים. בעוד אני ממתין לדף אינטרנט עצלן שיטען אני חש את הבטן שלי מתכווצת, את מחזורי הנשימה שלי מתקצרים. אלוהים, לא! אל תקח את זה ממני!

שבוע בטבע, בקונטקסט דתי עם חבורה של אנשים מדהימים שהקיפו אותי באהבה. האנשים הראשונים שנשקפים מחלון המכונית בכניסה אל העיר נראים מקומטים ועייפים, מרוטי ציביליזציה – כאילו הם נושאים על גבם את מחלות העולם המודרני כולו. מנתיבי איילון אני משקיף על בר רפאלי גיגאנטית מטיילת בטבע במראה אופנתי עם סרט סיקסטיזי בשיער. אני נזכר במצב התודעה שבו הייתי כשנפרדתי מהעיר, אחרי חודשים של עיסוק מתגבר באופנה, כשהנוכחות שלה מול העיניים שלי נראתה לי טבעית ואפילו מוצדקת במובן מסוים. פתאום אני לא רוצה שהנוכחות שלה מול העיניים שלי תראה לי שוב טבעית.

אולי בעצם אני לא צריך לקרוא חדשות? אני יודע שזה חשוב, אבל הייתי חמישה ימים בלי לדעת שום דבר על מה שקורה בארץ ובעולם וזה עשה לי כל כך טוב, ואני לא רואה במה זה יתרום שאני אדע, חוץ מלצמצם לי את מחזורי הנשימה. אני רוצה שהמחשבות שלי ישארו ספוגות באנשים שאני אוהב, בחיים שבטבע, בכוחה של האש ובשירת האדמה – אני לא רוצה שכל האפסים האלה מהחדשות יכנסו לי שוב פעם לתודעה ויטמאו אותה. אלוהים, לא!

***

שוב מצאתי את אלוהים. זה היה כל כך קשה וכואב, ודרש ממני לשבור את עצמי שוב. אחרי חודשים אורבניים ארוכים שהרחיקו אותי מאלוהים כל כך עד ששכחתי למה אני זקוק לו ההכרות המחודשת דרשה ממני להחבט באכזריות בקירות התודעה הפנימיים שלי עד שהגעתי למקום. ואז כשהגעתי, הייתי צריך להמשיך הלאה, לעיר.

די. אני עייף כבר מהמסעות הללו הלוך ושוב. אם מה שבאמת חשוב בחיים זה האנשים שיקרים לך, הקשר שלך עם היקום, עם הטבע, ועם הנשימות שלך – אז אין לי מה לחפש יותר בעיר.

אני הולך ברחוב ושומע את Papparazi של ליידי גאגא מתנגן מקיוסק. קריאת ההזדווגות של מי שהייתה מלכתי כשעזבתי לאחרונה את העיר, מחרידה אותי לפתע עד עמקי ישותי, מטלטלת אותי וגורמת לי סבל עז. כל האיכויות האפוקליפטיות והאפלות שאני אוהב בקליפים של גאגא נראות לי לפתע במערומיהן, פלסטיק מרוכז בעל איכויות של קומדיה שטנית.

אני אוהב להתבונן ולחשוב על ליידי גאגא משום שאני רואה בקליפים שלה מעין פאטה מורגנה, חזיון הנישא על גבי אדי השממה של התרבות ומביא לנו מן העתיד את דברי אחרית הימים של הציביליזציה. נבואה על המקום שאליו אנו, ארורי הצריכה והפלסטיק, מועדים. גאגא הפכה בעיני להתגלמותם המובהקת ביותר של החזונות הפיליפ ק. דיקים על חזרתו של האלוהים כמוצר צריכה. המייסדת הגאה של דת טוטליטארית חדשה שהפכה את פולחן הפלסטיק למצווה דתית. ההגשמה האסתטית הגבוהה ביותר של חזון הפלסטיקפוקליפסה (Plasticpocalypse).

התגלות הליידי גאגא שחוויתי לפני מספר חודשים הייתה קשורה עמוקות ביחס שלי לאורבני שקשור מצדו ליחס למימדים העמוקים ביותר של החוויה הדתית. היחסים שלי עם ליידי גאגא היו קשורים עמוקות ביחסים שלי עם העיר, ובמובן מסוים אהבתי להשתמש בגאגא כסוג של חומר ממריץ לאורבניזציה שחוותה ישותי בתקופה זו.
ההתמסרות שלי הגיעה לרמה כזו שלפני מספר שבועות ככששאל אותי חבר יקר למה אני אוהב את ליידי גאגא אם היא שטנית שאלתי אותו "מה רע בשטני?" (על כך ענה לי יפה: "מה שרע בשטני זה שהוא גורם לך לשאול, 'מה רע בשטני?'"). אבל עכשיו הפלסטיק שוב מחריד אותי. אני חש אותו כשריטה במארג האורגני המלטף שהייתי עטוף בתוכו.

Bad Romance של ליידי גאגא הוא הרינגטון שלי מאז התגלות הליידי גאגא שלי. אבל עכשיו אני לא מסוגל לשמוע את הטלפון שלי מצלצל ובטח לא בצלצול של ליידי גאגא. Bad Romance הפך בעיני לטקסט העוסק בקשר החולה של ליידי גאגא, שלי ושלנו כתרבות עם הציביליזציה. "I want your ugly, I want your disease". ו- “I want your loving and I want you revenge. You and me could write a bad romance". כל אלו מתארים בעיני עכשיו את קשר האהבה החולניים והמזיקים שלנו לציביליזציה.

כעת שוב בממלכת ה-Bad Romance. הכוונה הדתית שהחלה להטען לכל מחווה ומחווה ושהפכה לציר העיקרי והמאשרר של חיי התודעה בימים הללו בטבע הולכת ומתפוגגת שוב. במקום להניח בתפילה טבק על המדורה, אני עובר על עשרות מיילים מאנשים חצי זרים שאני לא רואה את הפנים שלהם מחייכות אלי, שאותם לא חיבקתי מעודי, שלא חשתי רגשות יוקדים של אהבה כלפיהם. פתאום אני מצטער על החזרה למרחב המחולן.

שתי מלכות לו לעולם

מאז הפסקה האחרונה הספקתי לצאת מחוץ לבית ולבקר חבר.

ללכת ברחובות של פלורנטין ולהרגיש את העיר. אני לא יכול שלא לאהוב את האנשים שאני פוגש ברחוב, ואני מרגיש את העיר שובה אותי שוב בקסמה הכלל לא מבוטל. אבל אני גם מרגיש את ההוויה שלי משתנה, את תשומת הלב שלי, ההולכת ומתפצלת ואת הלחץ המתמיד של הרעש, העומס הויזואלי, הניכור האנושי, שטף המידע והיחסים המקוצררים.

שתי מלכות שולטות בעולם. ליידי גאגא היא מלכת הציביליזציה. מלכת היער היא מלכת הבתולי. המכשפה של המערב והקוסמת של הצפון. כל אחת מהן חולשת על מציאות שונה משל עצמה. עולם הציביליציה הוא העולם החילוני בהגדרה המושך להתמכר לחיצוני, למרגש, לחדש, לנוצץ וגם לאגו. עולמה של מלכת היער הוא עולם שקורא אותך לתפילה, לאמונה, להשקטת התודעה ולשבועה לאהבה.

האנתרופולוג מייקל הארנר כותב בספרו Way of the Shaman על "קוגניצנטריזם", מושג שמזכיר את הדיון שלי בעניין חוסר הקונצנזוס של התודעה. כל מצב תודעתי שם אותנו במיקום מסוים ביחס למארג היקומי. קשה לדמיין את התחושה של מחלה כשאתה בריא וקשה לזכור איך זה להיות בריא כשאתה חולה. כבני אדם מצב התודעה שלנו נמצא תמיד בהטיה קוגניטיבית מסוימת: קוגניצנטריזם מסוים. באותו אופן, הממלכות של ליידי גאגא ומלכת היער הן שתי ממלכות המסתירות זו את זו ומציבות אחת את השניה במצב של ליקוי מאורות. ממקומה של האחד לא ניתן להבין את השני.

הייתי נתין של ליידי גאגא והייתי נתין של מלכת היער. אני יודע את הכח שטמון בשתיהן. אני יודע מקצת מסודותיה של כל אחת מהן. אני רוצה לחזור לבלות בביתה של מלכת היער, לפחות עוד קצת, ולו כדי לדעת איך זה להיות נשוי לה. אבל אני לא יכול עדיין. העולם שלתוכו נולדתי, העולם שבו אני נטוע שואב אותי חזרה לממלכתה של ליידי גאגא – היא השליטה הדורשת מנתיניה כניעה שטופת מח למול הכח השולט של הקפיטליזם המאוחר.

 

ארכיטיפ מסויט. ליידי גאגא.

במהלך השבועיים שחלפו מאז הפוסט הקודם שלי על ליידי גאגא עזבתי את ממלכתה לעולם אחר. השתחררתי בכאב רב מסמי התודעה שהזינה אותי בהם והתחלתי, ממש רק התחלתי, לנשום נשימות משוחררות ראשונות. עכשיו כשאני מביט על הפוסט ההוא, אני קורא במילים שכתבתי כמו במילותיו של זר. תמונתה של ליידי גאגא נראית לי כמו ארכיטיפ מסויט ששכחתי שחלמתי. אבל אני כבר מרגיש את זרועות העכביש האורבניות של הגאגא אוספות אותי אליה חזרה.

אני יודע שאין טעם להתנגד ממש. כדאי לשמור תמיד על קשר עם אלוהים, אבל אם אני רוצה לחיות בציביליזציה אני חייב לקבל אותה. אין טעם להמשיך לחיות בתל אביב ולהעמיד פנים שאני חי באוהל על צלע ההר. האלוהי יכול לפרוץ לתוך חיי בצורה של טקסטים, רעיונות ומושגים אבל כל עוד הוא מנותק מהגוף ומהטבע, מהגוף האורגני של הפלנטה, לעולם לא יצליח ליצור חיבורים מסוימים לשורש הנשמה. לא שלי. כל עוד אני נשוי לה, יהיה עלי לקבל את הנכות המסוימת שגלומה בחיי הציביליזציה.

ובכל זאת יש לי גם עוד כמה עסקים לא גמורים בציביליזציה. אני לא יכול לוותר על הציביליזציה, לפחות לא עדיין, כי כמו שאומר קווין קלי הדבר הבסיסי שהטכנולוגיה עושה זה לייצר לנו אפשרויות. אני יודע שבארי שוורץ' צודק וש-Less is More. הטכנולוגיה היא התמכרות לעודפות האפשרויות ובמובן רב גם לאגו, לניסיון לייצר עוד אפשרויות על חשבון ההסתפקות במה שיש.

ובכל זאת האגו הזה זה חתיכת משחק ואני מוכן לעוד כמה סיבובים לפני שאני פורש אל הספסל. כרגע אני מתחיל לחשוב ברצינות על רה-אורגניזציה (תרתי משמע) של חיי שתאפשר לי להיות גם שם וגם פה. שתאפשר לי לצלול לתוך הטבע עד שאוכל להכיל אותו לגמרי, ולאחר מכן לזנק לתוך האוויר הציביליזציוני בגאון. להתנשא מעל לדיכוטומיות של ציביליזציה וטבע – ולהגיח בצד השני: היפר-אורגני והיפר-ציביליזטורי, מלך של שמש ושל ירח, של אני ושל אחר, של הזה ושל הבא.

קטעים ישנים באותו נושא: כפר ועיר

5 באפריל 2010 – 15:36 קטגוריות: טכנופוביה | תגובות (6)

קונספירציות ליידי גאגא

בעקבות תיאוריות הקונספירציה המאוד מפותחות שצצו לאחרונה בנושא הקשר בין ליידי גאגא לאילומינטי, לבונים החופשיים ולשאר חברות סודיות פנה אלי אייל דץ מוואלה בעניין ליידי גאגא וקונספירציות. בהתחלה פטרתי את הנושא ואמרתי שאני לא מאמין גדול בתיאוריות קונספירציה אבל אחרי שהתוודעתי לבלוג של ה- Vigilant Citizen שיצר את רוב הבלאגן הקונספירטיבי בשורת מאמרים שכתב על המוטיבים האוקולטיסטיים בקליפים של גאגא, דעתי החלה להשתנות.
 
זה לא שהתחלתי להאמין שליידי גאגא היא עובדת שטן הפועלת בשירות ה-CIA והאילומינטי, אלא שנהניתי מאוד מהפרשנויות של ויג'ילנט סיטיזן, שהבלוג שלו מוקדש לפרשנויות פאראנואידיות ואוקולטיסטיות לתרבות הפופ ושבתפיסת העולם שלו כל הכוכבות הגדולות מריהאנה ועד ביונסה הן חברות אדוקות בכתות סודיות המבלות ימיהן ביצירה של אריגים סבוכים של סמלים איזוטריים המיועדים לשלוט בצבאות הבונים החופשיים הנמצאים אי שם. למרות שאני לא בהכרח קונה את הפרשנות של הויג'ילנט סיטיזן אני חושב שהפרשנויות שלו הם מלאכת מחשבת קונספירטיבית ושוות בהחלט קריאה בשביל כל מי שמתעניין בליידי גאגא, בבונים החופשיים, בקונספירציות או סתם בתרבות הפופ.
 
להלן התשובות שעניתי לכתבה של דץ בעניין ליידי גאגא וקונספירציות.
 
מה רוצה הגאגא מחיינו? האם  לפי דעתך מדובר בניסוי תרבותי שמטרתו לשים את תרבות הסלבס ללעג? היא משחקת לנו במוח? היא באמת כל כך מתוחכמת?
 
אני חושב שליידי גאגא היא אחת התופעות המתוחכמות והמרתקות ביותר של התרבות העכשווית ומייצגת פריצה של כמה רמות קדימה ברמת המודעות העצמית והתחכום של תרבות הפופ. האופן שבו היא מערבלת דימויים, סמלים ורעיונות בקליפים שלה הוא פשוט גן עדן בשביל פרשנים תרבותיים. מה אי אפשר למצוא שם? ביקורת/סגידה על תרבות הצריכה העכשווית, ביקורת/חגיגה של הרידוד הערכי הגובר ותרבות הסלבס, סמלים דתיים, התייחסות לפלסטיקיזציה/רובוטיזציה הגוברת של האדם המודרני, מיניות היפר-מוחצנת ודימויים הלקוחים מתרבות הפורנו, דימויים הלקוחים מארסנל הסמלים של קבוצות איזוטריות ואוקולטיות ועוד ועוד. זו כמובן אחת מהסיבות שכל אחד רואה שם מה שהוא רוצה.
אז מה היא רוצה מחיינו? אני חושב שמלבד הדברים הברורים: כסף ופרסום, ליידי גאגא היא באמת אמנית שמצאה דרך ליצור יצירות שהיו נחשבות בעבר לשיא האוונגארד, ולהפוך אותם למחלבת כסף שזוכה להערצת העולם כולו. מדובר כאן בהרבה יותר מניסוי תרבותי שכל מטרתו לשים את תרבות הסלבס ללעג. מדובר ביצירה תרבותית מרובת רבדים שהיא אחת ההערות המרנינות והמקוריות ביותר שאני ראיתי על התרבות שלנו בכלל.
חשוב לציין אגב, שכשאני מדבר על "ליידי גאגא" אני לא מתכוון לאדם מסוים, אלא למותג מופק לעילא שסטפני ג'ואן אנג'לינה ג'רמונטה היא בו רק חלק מתוך מארג שלם של אנשים מוכשרים מאוד ממגוון תחומים כמו אמנים, אנשי אופנה, מעצבים, במאים, פרובוקטורים מומחים ועוד. קשה לי לומר מה ליידי גאגא האדם רוצה כי האדם הזה מוסתר מאחורי כל כך הרבה מסכות, אבל למותג ליידי גאגא יש בהחלט אג'נדה מובחנת וקו ברור שהולכת ומתפתח מקליפ לקליפ, מתלבושת לתלבושת. המותג הזה יוצר אמנות אפלה, סימולקרית, מעורבלת, סופר-פופית וממכרת שעושה טוויסט מופרע על מיניות, צרכנות, דת, תרבות הפופ וכל מה שעובר לו ברדאר.
האם היא משחקת לנו במוח? כן, ואני חושב שבדיוק מזה אנחנו נהנים. היא מציגה לנו חטיפי דימויים פופיים לשליקה מהירה. ובשביל זה היא שם. בשביל לגאול אותנו מהשעמומון הבנאלי והצפוי מראש שתרבות הפופ הפכה אליו. ליידי גאגא הציבה לתרבות הפופ רף חדש של תחכום, אפלות, מודעות עצמית וערכי עיצוב. אין ספק שתרבות הפופ לא תשוב להיות כמו שהייתה קודם אחרי הגאגא.
 

האם כל הוגי תיאוריות הקונספרציה על גאגא נפלו בעצם בפח שהיא טמנה להם?
 
יתכן שחלקם אכן נפלו בפח, אבל אני מעדיף לחשוב שהאינטיליגנטים ביניהם פשוט משחקים איתה. יש קונספירציות אמיתיות, בוודאי שיש, אבל כמו שמומחה תיאוריות הקונספירציה רוברט אנטון ווילסון אמר, כל קונספירציה שאנחנו יודעים עליה בוודאות התפרקה תוך עשור לכל היותר כי הצדדים השונים המעורבים בה התחילו להלשין זה על זה ולתקוע סכינים זה בגבו של זה. הקונספירציות האמיתיות הן קצרות ונקודתיות מאוד. עד היום לא התגלתה מעולם קונספירציה ארוכת טווח באמת. בעולם שבו ממשלות לא מצליחות לנהל פגישות או ישיבות בלי שהתכנים שלהן ידלפו החוצה תוך מספר דקות, זה מגוחך לחשוב שכל מיני קבוצות "סודיות" (וברוב המקרים די שוליות) כמו הבונים החופשיים, האילומינטי או הכנסיה שולטים בעולם במשך מאות ואלפי שנים. כמו שאנטון ווילסון אמר, הטענה הזו  מסגירה אמונה בכך שיש מישהו שיכול לשלוט בעולם, ויותר מזה שהוא יכול לשלוט בעולם יותר מכמה רגעים מבלי שאיזושהי התרחשות בלתי צפויה (טכנולוגית/סוציאלית/גיאו-פוליטית/תרבותית וכו') תשמוט את הקרקע מתחת לתוכניות שלו. העולם שלנו הרבה יותר כאוטי ומורכב מזה. Nobody is in control. ואני חושב שאמונה כזאת, שיש מישהו ששולט בעניינים, באמת שולט בהם, היא נאיבית מאין כמוה, ומצביעה על כך שמאמינים סדרתיים בתיאוריות קונספירציה עצומות מימדים הם אנשים די נאיביים בסופו של דבר. בעיני, ואני חושב שגם בעיני ווילסון, שהיה אולי הוגה הקונספירציות האינטיליגנטי ביותר אי פעם, תיאוריות קונספירציה הן שעשוע אינטלקטואלי ותופעה תרבותית מרתקת. הוגה קונספירציה הוא בעצם הרמנויט (פרשן) טוב, וכמו כל מומחה לפרשנות הוא יודע לקחת רשת של סמלים, למצוא בה דפוסים ולטוות ממנה סיפור שבמקרים מסוימים הושתל שם בכוונה ובמקרים מסוימים מיוצר על ידי הפרשן. שתי האפשרויות טובות בעיני.
קונספירציות הן שעשוע פרשני. הוגי קונספירציות טובים מתמחים בלמצוא עדויות והוכחות לכל תיאוריה, ותהיה המפורכת ביותר. הם עושים זאת באלגנטיות ובצורה משכנעת. הוגה קונספירציות טוב חייב להאמין במידה מסוימת בסיפור שהוא מספר. אחרת הוא לא יהיה משכנע, אבל אני רוצה לחשוב שהוא שומר בכל זאת בסופו של דבר על מידה של מודעות ומבין שהמציאות הרבה יותר מורכבת מהדפוס המקרי שהצליח לזהות בה ביצירה הפרשנית האחרונה שלו, כי כל פרשנות מצמצמת את המציאות ומשמיטה מתוכה המון פרטים חשובים. הוגה קונספירציות שבאמת מאמין בעולם הקונספירטיבי המאורגן שהוא בונה לעצמו זה דבר די עצוב והרבה פחות חינני בעיני.
 
ועכשיו בהקשר של ליידי גאגא. אני חושב שקונספירציות הן משהו שהולם מאוד את התדמית של הליידי, את תדמית הבבואות החמקמקה שבה היא אופפת את עצמה ושמאפשרת לעשרות ומאות פרשנויות לפרוח סביב לדמותה, להשליך עליה כל רעיון אפשרי ולראות בה כל דבר אפשרי. כל אלו מעידים ראשית לכל על הצלחתה יוצאת הדופן בהפיכת עצמה לסימולקרה, למשהו שהוא מעבר למה שאיזושהי פרשנות קונקרטית תצליח ללכוד. גבר? אישה? הרמפרודיט? מלאך? שדון? זונה? זה לא משנה, ליידי גאגא מפשיטה מעל עצמה את הממשות והופכת להיות כללות הפנטזיות של הציביליזציה שלנו. כמו קוסם היא פושטת ולובשת מסכות בקצב מהיר מיותר ממה שאיזשהו צרכן תרבות פופ מסוגל לקלוט ובגלל זה אנחנו מרותקים על ידיה ומאוהבים בה. ברגע שתפסיק לעשות את זה ותתקבע בזהות אחת, מוטרפת ככל שתהיה, היא תהפוך למעייפת כמו שאר הכוכבות.
אז אני רוצה לחשוב שגאגא (ושוב לא רק היא, אלא כל המעורבים ביצירת המותג גאגגא) עושה איזה טנגו עם הוגי הקונספירציות. היא שולחת להם איזה רמז פלרטטני, והם בחזרה ממציאים איזה תיאוריה שמטרתה לתאר אותה. ואז היא שולחת להם איזה מסר חדש שעליו הם עטים בשקיקה וחוזר חלילה. מדובר, בסיכומו של דבר, בסוג של מעשה אהבה הדדי ואין לי ספק שהקונספירטורים נהנים ממנו לא פחות מליידי גאגא.
 
כל מה שתרצה להגיד על הנושא
 הנה עוד דוגמה לפלרטוט עם תיאוריות הקונספירציה. הקליפ המופתי הזה ש-Vigilant Citizen מזכיר בהקשר של ההתייחסות לשטיפת מח ביצירתה של ליידי גאגא. ליידי גאגא משלבת כאן בין מותג ההלו-קיטי (סמל לורדרדות נטולת מוח שגאגא אוהבת להשתמש בו), לבין תוכן שיווקי מודגש בכוונה יתר על המידה (השמפו של ג'ונסון אנד ג'ונסון) לבין אסתטיקה של שנות השישים שהזכירה לי גם את האסיר (יצירה עמוסה בשטיפות המוח שלו) וגם בסופו את הוולווט אנדרגראונד (הלהקה של אנדי וורהול, שגאגא מנתה אותו בעבר כאחד ממקורות ההשראה העיקריים שלה).


מה שמעניין זה שזה אפילו לא קליפ לשיר, אלא בסך הכל קליפ שהופק לערוץ היוטיוב שלה וזה עדות נוספת עד כמה שהליידי לוקחת ברצינות את האמנות שלה. זה שאחת מאמניות הפופ המרכזיות של זמננו יצרה כאן פרסומת שהיא גם יצירת אמנות אוונגרדית מופלאה וגם מתכתבת עם תיאוריות קונספירציה ועם תרבות הפופ של שנות השישים זה פשוט נפלא בעיני. זה מספיק מלהיב בעיני שאני לא צריך להאמין בשום תיאורית קונספירציה בשביל להנות מזה. כשאני מסתכל על זה אני רואה בעיקר יצירה של אחת האמניות המדהימות של זמננו שמתכתבת עם תרבות הצריכה, הפלסטיקיזציה ושטיפת המח. המחשבה שה-CIA, הבונים החופשיים או שניהם יחדיו אחראים ליצירה הזו משום שהם עסוקים בנסיון להפיק יצירות פופ קאטינג-אדג' שישחילו לצופים מסרים על הקונספירציות האפלות שבהן הם עוסקים היא בעיני לא רק מיותרת אלא לא פחות ממגוחכת.
 
ליידי גאגא היא המשיח

 הפרשנות האוקולטיסטית לטלפון

 הפרשנות האוקולטיסטית ל-Paparazzi 
 
הפרשנות האוקולטיסטית ל-Bad Romance

22 במרץ 2010 – 16:23 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (12)

המשחקיזציה של המציאות: איך החיים שלנו עומדים להפוך למשחק

מי שעדיין לא ראה את ההרצאה המבריקה של ג'סי של בכנס DICE 2010, עכשיו זה הזמן. מדובר בהרצאה מוצלחת על ההווה והעתיד של עיצוב המשחקים, אבל החלק המעניין באמת שלה מגיע לקראת הסוף, בו עוסק של במגמת המשחקיזציה של המציאות.

המציאותיזציה של עולם המשחקים

של, אחד ממפתחי המשחקים המוערכים והמלומדים כיום, בוחן בהרצאה שלו כמה מההצלחות הגדולות של עולם המשחקים בשנים האחרונות: Guitar Hero, Nintendo Wii, Wii-Fit, Webkinz, קלאב-פינגווין, Farmville ו-Mafia Wars. לטענתו לכל המשחקים הללו יש דבר אחד במשותף. הם מוחקים את הגבול בין מציאות למשחק. כך למשל, על ידי יצירה של ממשקים שפועלים מחוץ למחשב ובתוך עולם הגוף כמו בגיטאר הירו, בנינטנדו Wii וב-Wii-Fit; ברעיון שלדמות על המסך יש נוכחות משלימה המתקיימת במציאות האופליין (Webkinz), או בשילוב של משחקים עם עולם הקשרים החברתיים שלך במציאות (Mafia Wars, Farmville).

בנסיון להבין את התופעה הזו של מתייחס בצורה די משעשעת, קצת כמו גיק מוכה הלם שבילה כל חייו בגאדג'ט וונדרלנד כל חייו, לרעיון שכנראה נתפס בעיניו כמאוד רדיקלי וכמעט בלתי נתפס: יש אנשים שמרגישים שכל הטכנולוגיה הזו מסביב מנתקת אותם מהמציאות. האנשים הללו מרגישים צורך להאחז חזרה במציאות, מה ששל מכנה אותו “Hunger for reality” (והוא אפילו מזכיר את אווטאר). של מכנה את התופעה הזו טרנד האותנטיות וטוען שהתכונה הכי נחשקת של מוצרים כיום היא אותנטיות, משהו אמיתי שמחזיר אותנו חזרה למציאות בלתי מתווכת. 

המשחקיזציה של המציאות

מעניין מאוד, אבל אז של עושה תפנית חדה ומתחיל לדבר על מגמה הפוכה ומשלימה שמתרחשת בעולם כיום. לא משחקים ששולחים גפיים לעבר המציאות אלא מציאות שהולכת והופכת יותר משחקית. הוא מתייחס  למספר אתרים וסיטואציות בחיים שלנו שמשחקים החלו לאחרונה לצוץ בהם. הוא מדבר על ה-DARPA Network Challenge, פרויקט שביצעה לאחרונה DARPA ושבו הצליחה להרים מחקר עצום מימדים על Crowd Sourcing, בהשקעה כספית מינימלית, פשוט על ידי כך שהפכה אותו למשחק נושא פרסים לציבור האמריקאי שהתגייס בהתלהבות. ועוד דוגמה: המכונית ההיברידית החדשה של פורד, שם הנהג, על ידי נהיגה חסכנית בדלק, מגדל צמח וירטואלי שמופיע על לוח המחוונים. המשחק דמוי הטמגוצ'י הקטנטן הזה שמורכב בסה"כ מאנימציה של צמח שגדל, משנה לדברי של באופן מהותי את האופן שאנשים נוהגים.

של מזכיר עוד מספר משחקים נוספים שמתאימים לדעתו לקטגוריה של הכנסת המציאות לתוך המשחק כמו Geo-Caching מעין משחק מחפשים את המטמון וירטואלי ששולח אנשים ליערות לחפש מטמוני דאטה או Fantasy Football משחק שרותם את אובססיית הסטטיסטיקה של חובבי ספורט לטובת משחק אימון. והוא מזכיר גם את לי שלדון, מפתח משחקים ומרצה באוניברסיטה שהחליט להפוך את בית הספר למשחק. הוא החליף את שיטת הניקוד של בית הספר בשיטה של נקודות ניסיון (Experience Points) שבה, במקום לקבל ניקוד על מטלות אינדיבידואליות, התלמידים יכולים לצבור לאסוף נקודות נסיון תוך כדי שנת הלימודים ואלו מתרגמות לעליה בציון. החלפת שיטת הציונים המסורתית של בית הספר בשיטת תגמול המבוססת על זו של עולם המשחקים העלתה את הנוכחות בכיתה, ההשתתפות בכיתה ומילוי משימות הבית.

החזון של החיים כמשחק

ואז הדברים נהיים הרבה יותר מעניינים, בעייתיים ומעוררי השראה. העתידן פול סאפו מדבר באחת ההרצאות שלו על התרבותם של החיישנים סביבנו כמהפכה הבלתי נראית של שנות האלפיים, זו ששוווה בחשיבותה למהפכה של הופעת האינטרנט בשנות התשעים. ההרצאה שנותן של מאפשרת להתחיל להבין למה. הוא חוזה עולם מלא חיישנים, שבו שיטות הנקודות של כרטיס האשראי שלך, של חברת התעופה שלך ושל הסופרמרקט שלך מתאחדות לשיטה אוניברסלית אחת ושבה כל אחד מאיתנו מנהל את חייו בתוך משחק גדול ובלתי נפסק. איש העתיד שחוזה של  מקבל מקולגייט נקודות בבוקר (מהחיישן שעל מברשת השיניים) על כך שצחצח שיניים. ואם הוא מצחצח שלוש דקות, הוא מקבל בונוס מיוחד. הוא מקבל מהממשלה בונוס על שימוש בתחבורה ציבורית ומהמעסיקים בונוס על כך שהגיע בזמן לעבודה. ביציאה מהמשרד לארוחת צהריים הוא מחליט לצעוד במקום לנסוע באוטו ומקבל בונוס מחברת ביטוח הבריאות שלו וכו' וכו'. נחמד, לא? אבל של גולש במהרה (ותוך התעלמות מזהרת מהמשמעויות של הדברים) לחזונות נוספים ודי מבעיתים כמו חברות שמשתילות לך תכנים לתוך החלומות ומאפשרות לך בבוקר לזכות בנקודות על ידי זיהוי לוגואים בתכני החלומות שלך; אנשים ששמים על זרועם כתובת קעקע מבוססות eInk שמציגה מודעות של Google Adsense ומזכה אותם בנקודות או חיישני טלוויזיה ששמים לב בדיוק מתי אתה צופה בפרסומות וגורמים לך לנסות כל הזמן להשתפר בריכוז שלך בפרסומות כדי לזכות בעוד בונוסים ונקודות. כמובן שבסופו של דבר כל הנקודות הללו שאספת במהלך היום בסופו של דבר מתרגמות להנחות ומתנות מהממשלה ומחברות מסחריות. ואז הוא מחבר את כל זה לטרנד ההולך ומתגבר של Lifestreaming וטוען שמה שזה אומר הוא שבעתיד אנחנו נדע בדיוק מה עשינו כל יום ויום בעבר שלנו. כי הכל ירשם וישמר לעולמי עד.

ופה, על פי של, מגיעה הבשורה האמיתית – ברגע שהמשחק הופך להיות מראה חדת רזולוציה על חיי היום יום שלנו הוא גורם לנו להתבונן בהם ולומר (כך של): "מאחר שכל הדברים האלה נצפים, נמדדים ומקבלים ניקוד, אולי כדאי שאשנה את עצמי קצת, על מנת להפוך לאדם טוב יותר?".

והנה קיבלתם את זה. גאולה אישית בחסות עולם המשחקים.

וכל הבעיות האפשריות

אבל יש כמובן דרך נוספת לראות את הדברים הללו, עליה מצביע ידידי רנארד גלוזמן (שגם שלח לי את הלינק הזה) שכתב לאחרונה ב'הארץ' מאמר מרתק על קידום ערכים קפיטליסטים במשחקי מחשב ובו הוא מתייחס לביקורות הטוענות שמשחקים כמו Farmville ואחרים מכניסים את אתיקת העבודה הקפיטליסטית לעולם הפנאי שלנו ודורשים מאיתנו להמשיך לעבוד גם אחרי שעות העבודה בשביל לקבל ניקוד דמיוני וחסר ערך.

החזון ששל מדבר עליו שונה בצורה מהותית. לפחות כאן, אפשר לומר, הניקוד הוא לא דמיוני לחלוטין. כשאתה מקבל נקודות על צחצוח שיניים או על הליכה ברגל, אתה אשכרה מקבל נקודות על משהו שתורם לך בחיים ועוזר לך לקבל את "ההחלטות הנכונות".

אולי, ומצד שני, בדרך קורה משהו עדין אבל חשוב. תוך כדי שהחיים הופכים למשחק, הם מאבדים משהו מהספונטניות השברירית שלהם ואנחנו מאבדים משהו מהאנושיות שלנו. הנסיון להפוך לשחקן מושלם אולי יכול להיות נכון רציונלית, אבל הוא הופך את האדם לדמות במשחק, דמות שאפשרויות הבחירה שלה הולכות ומצטמצמות לכדי מה שהמשחק שלה מרשה ומעודד. האדם מרודד לדמות פלקטית שאוספת ומכומתת בנקודות. פחות מ-40 שנה לאחר הופעת שיטת הניקוד לדמויות במשחקי מחשב, כולנו הופכים לדמויות שאוספות נקודות במשחק.

ויש כמובן בעיה עקרונית נוספת. שבעולם שאתה מקבל מקולגייט נקודות על צחצוח שיניים (כדי שתקנה יותר מברשות ומשחות שיניים) ומגוגל נקודות על הצגת פרסומות קעקע על הזרוע שלך, אתה לא בהכרח מקבל נקודות על לעשות מדיטציה חצי שעה בבית, או על בילוי בטבע – פעולה שאף חברה מסחרית לא מרוויחה ממנה. השיטה הזו, יותר מכל שיטה אחרת שאי פעם שמעתי עליה, מרדדת את הסובייקט האנושי לרמת הצרכן. למעשה מדובר בסה"כ בשיטת ניקוד אוניברסלית שמדרגת את החברה האנושית על פי היכולת שלהם להיות צרכנים.

של מעדיף להתעלם מהנקודה הזאת. הוא מזכיר אותה, מדלג מעליה במהרה ומסכם בכך שמה שבאמת מעניין אותו זה מי יעשה מכל זה את הכסף.

נכון לכרגע, כנראה שזה לא יהיה אני, ולכן אותי זו דווקא השאלה שפחות מעניינת. ובכל זאת יש בעיני משהו מאוד נכון באינטואיציה שמציג של. היא מזכירה דברים שכתבתי פה בעבר על היכולת של משחקים להעלות לנו את המוטיבציה ועל הפוטנציאל הדינאמיטי של השילוב בין משחקי מחשב לשיפור עצמי.

תדמיינו לעצמכם עולם שבו כל אחד חי בתוך בועת הניקוד של עצמו, משחק נגד עצמו איזשהו סוג של משחק עלום. ספורטאים משחקים עם עצמם משחקי בריאות, אקדמאים משחקים בספיגת מאמרים ויהודים אורתודוקסים מקבלים ניקוד על כל ביצוע של כל מצווה ומצווה. האין זה הבסיס המושלם להופעתן של כתות פייסבוק מבוססות חיישנים?

המשחקים ששל מדבר עליהם עדיין לא קיימים, אבל אני בינתיים כבר אימצתי את החזון של של על עולם ממושחק, אף אם עדיין לא דיגיטלי. אתמול התחלתי במשחק חדש עם עצמי. מדי ערב אני מעניק לעצמי ניקוד על פי שורת פרמטרים שקבעתי לעצמי. עד סוף החודש אני מקווה להגיע ל-500 נקודות ואתמול כבר זכיתי בבונוס!

 

14 במרץ 2010 – 11:03 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (16)