טכנומיסטיקה

מעשיות סמים מסמרות שיער – סיפורו של סטיבן גאסקין

גאסקין בפסטיבל בניו-זילנד ב-1981

"כבר בהתחלה, מהטריפים הראשונים שלי, הרגשתי שאסיד זה דבר שאני מבין אינטסיטינקטיבית. הייתי טוב בזה והמשכתי להיות טוב בזה גם מאוחר יותר. כבר מהפעמים הראשונות שעשיתי אסיד פשוט נהניתי מזה באופן קיצוני. אהבתי את זה! הרגשתי שזה… לא בדיוק דבר שקל לעשות אותו, אבל בוודאי הדבר הראשון שעשיתי בחיי שהרגיש טבעי באמת." כותב סטיבן גאסקין בפתיחת הספר Amazing Dope Tales & Haight-Ashbury Flashbacks שמתאר את הרפתקאותיו הפסיכדליות בסן פרנסיסקו של שנות השישים. "זה קצת כמו מישהו שהוא שחיין מעולה ושאף פעם לא חי במקום שיש בו חוף, אבל ברגע שאתה זורק אותו במקום שיש בו מים הוא שוחה בטבעיות."

הספר "מעשיות סמים מסמרות שיער" (השם בעברית, תרגום טנטאטיבי שלי) הוא מעין שילוב של סיפורי אימה פסיכדליים בסגנון "פחד ותיעוב בלאס וגאס" לבין הגיגיו המפורטים של גאסקין על החוויה הפסיכדלית, פילוסופיית סטלנים משוכללת שהינה פרי של שנים ארוכות שאותן העביר במצבי תודעה אחרים. 52 הפרקים מהם מורכב הספר מגוללים את הרפתקאותיו הפסיכדליות של גאסקין מהג'וינט הראשון שלו בגיל 18 ועד הטריפ האחרון שלו באותו אירוע ידוע לשמצה שבו נורו למוות סטודנטים אמריקאים בהפגנה בקנט סטייט, 1970, אחד האירועים שסיימו סימבולית את שנות השישים.

דמותו של גאסקין לא ידועה כל כך בישראל, אבל בתרבות הנגד האמריקאית שמור לו מקום של כבוד, ולא רק מטאפורי. ב-1980 הוא זכה בפרנס נובל האלטרנטיבי וב-2004 הוא הוכנס להיכל התהילה של תרבות הנגד, כבוד שהוענק לו על רשימה ארוכה של השגים: מהקמת ה-Farm, אחת הקומונות המצליחות ביותר שיצאה משנות השישים ואחת היחידות ששרדו עד היום, דרך השבת זכות ההצבעה לרבע מליון אסירים בארה"ב (מהלך שביצע מהכלא לאחר שנאסר בעצמו על אחזקת מריחואנה) וכלה באנספור יוזמות אקטיביסטיות ופילנתרופיות שהגיעו לאיזורים שונים בעולם מהעמים הילידיים בגואטאמאלה ועד צ'רנוביל.

סמים בכמויות מיתיות

אבל כל זה קרה מאוחר יותר. בשנות השישים גאסקין היה עסוק בעיקר בלקחת סמים פסיכדליים. הרבה סמים פסיכדליים. גאסקין, יליד 1935, חי את המהפכה התרבותית של שנות השישים בזמן אמת, אבל היה מבוגר ביותר מעשור מרובם של ילדי הפרחים. בקיץ האהבה המפורסם של 1967, הפסיכונאוט החובב בן ה-32 כבר הספיק לנשור ממשרתו כמרצה בסן פרנסיסקו סטייט קולג' לטובת חיים של ריגושים פסיכדליים בלתי פוסקים.

באותה תקופה סוערת, כשרחובות סן-פרנסיסקו רחשו בבאז בלתי פוסק של טריפטמינים גאסקין היה אחד מההרפתקנים הפסיכדליים הפרועים ביותר בעיר. הוא אכל מאות רבות של טריפים עם אלפים מבני תקופתו. בין הדמויות השזורות בסיפורים במהלך הספר נמצאים טימותי לירי (שגאסקין מוכה ההזיות מנסה לסכל את הקמפיין שלו למשרת מושל קליפורניה, כדי למנוע ממנו להפוך חלק מהמערכת הפוליטית), ג'רי גארסיה (שגאסקין עוצר קונצרט שלו בעזרת מאגיה ועל ידי כך מונע אסון תודעה רחב היקף), ראווי שנקאר (שגאסקין מתאר ביקור בקונצרט שלו, שבמהלכו נרקמת בין הקהל לשאנקר תודעה-על קיבוצית-טלפאתית), בילי גראהאם, קן קיזי, ורבים אחרים מהדמויות האגדיות של תרבות הנגד האמריקאית של שנות השישים.

סן פרנסיסקו של שנות השישים כפי שמתאר אותה גאסקין היא עולם חלופי בעל איכויות כמעט מד"ביות מנקודת ההשקפה של הקורא בן זמננו. זוהי עיר שבכל רגע נתון חלק ניכר מתושביה מצוי תחת סוג זה או אחר של השפעה הזייתית. עיר שלמה שמצויה ללא הפסק במצב תודעה אחר.

קשה לחשוב על מקבילות אחרות בהיסטוריה האנושית למציאות שגאסקין מתאר. מדובר במצב ייחודי שאני מעז להתנבא ולומר שאיני צופה שיחזור בעתיד. היה משהו בגילוי הראשוני של הפסיכדליה של שנות השישים ובנאיביות ששררה באותם ימים לגבי הפסיכדליים שהניב תפיסה ייחודית של כל המוסיף הרי זה משובח, של כמה שיותר, יותר טוב, וליחס פרוע באופן שכמעט לא יעלה על הדעת היום.

הגיבורים של גאסקין (וגאסקין עצמו) מתנסים בכמויות מיתיות של טריפים. הם לוקחים טריפים בדרך להעביר שיעור באוניברסיטה, הם לוקחים טריפים כשהם נוהגים בדרך להופעה, כשהם הולכים לעשות קניות בסופרמרקט, ואפילו כשהם עסוקים בלהחליף גלגל במכונית. חיי היום יום שלהם מתנהלים בעולמות מאגיים עשירים בהלוצינציות קולקטיביות שבמסגרתם מאגיה, טלפאתיה, ושלל תופעות על חושיות הן דבר מוכר וידוע לכולם. חלק מהמציאות היומיומית.

The Force – הגרסה הפסיכדלית

: גאסקין (במרכז) כהיפי צעיר בשנות השישים.

"מעשיות סמים מסמרות שיער" גדוש ברעיונות סטלניים שמזכירים פעמים רבות תפיסות סטלניות טיפוסיות הנפוצות גם כיום, אבל התפיסה החשובה והמרכזית ביותר ביניהם היא ראיית עולם מאגית-פסיכדלית שבבסיסה עומד מושג ה-"Juice", כח פסיכדלי קוסמי בעל מאפיינים מאגיים, שמי שחולש עליו יכול לשלוט בתודעתם של אחרים.

בסן פרנסיסקו של גאסקין כמעט כל מי שאוכל טריפים מתרגל את שליטתו ב-Juice. מדובר בעיר שתושביה שוקדים יומיומית על פיתוח כוחות טלאפתיה פסיכדלית ומאגיה; בחוצות העיר הזו מהלכים להקות של קוסמים ומכשפים בסביבות גילאי העשרים שנחשפו כולם לכוחות האדירים שפתחה הפסיכדליה ומתאמנים במניפולציות על תודעות זרות. הצעירים הללו מהווים מעין לוחמי ג'דיי פסיכדליים, חלקם עם מטרות טהורות, וחלקם עם כוונות אפלות. תושביה של העיר חיים באימה תמידית מהאפשרות שהם נמצאים תחת שליטתו התודעתית של אדם אחר. גאסקין עצמו מספר ש היה מקפיד לבצע מדי יום בדיקות שמטרתן לוודא שתודעתו לא נמצאת תחת שליטה חיצונית.

בתוך העולם ההזוי הזה גאסקין מתהלך כבודהיסטווה מסומם שמטרתו לתקן את העולם מתוך מצב תודעתו הערפילי. בזמן שמתחוללות סביבו מהפכות, בזמן שאלפי אנשים מתפשטים, מתמסטלים, צועקים ססמאות, מזדיינים ומנסים להשתלט אחד לשני על הראש, גאסקין מסתובב במצבי תודעה גבוליים ומנסה להשפיע לטובה על המצב. במהלך הספר הוא חושף נטיה בלתי מוסברת להסתובב עם טיפוסים מהסוג הנאלח ביותר (ראה לדוגמה ג'ודי, בהמשך) שעושים מאמצים נרחבים להשתלט לו על התודעה במהלך טריפים,לשחק לו בראש ובאופן כללי להוציא אותו מדעתו.

"מעשיות סמים מסמרות שיער" הוא מעין שילוב בין סיפורי חסידים לבין סיפורים על קרבות מכשפים בסגנון קסטנדה המאוחר. סיפורי הסמים של גאסקין מהווים ללא ספק דוגמה מובהקת לשימוש בלתי אחראי בעליל בחומרים פסיכדליים אבל גם אם קשה לי להביע תמיכה בשימוש כזה, קשה לי גם לגנות אותו באופן קטגורי. וגם אם הייתי בוחר שלא להכנס להרבה מהסיטואציות שגאסקין נכנס אליהם במהלך הספר, כקורא המתעניין בחוויה הפסיכדלית מצאתי בספר של גאסקין עושר אדיר של תובנות מסוממות וסיפורי סטלנים מצחיקים להפליא.

זה היה ללא ספק ספר הסמים המצחיק ביותר שקראתי מימי, אבל מלבד הצחוקים הוא כולל גם הקדמה יפהפיה שגאסקין אומר בה לטעמי הרבה דברים חשובים מאוד על טריפים, חוויות פסיכדליות והחיים הפסיכדליים. הנה כמה ציטוטים מההקדמה ומהמשך הספר למתעניינים.

**************************************

ציטוטים מתוך "מעשיות סמים מסמרות שיער".

מתוך ההקדמה:

"כבר בהתחלה, מהטריפים הראשונים שלי, הרגשתי שאסיד הוא דבר שאני מבין אינטסיטינקטיבית. הייתי טוב בזה והמשכתי להיות טוב בזה גם מאוחר יותר. כבר מהפעמים הראשונות שעשיתי אסיד פשוט נהניתי מזה באופן קיצוני. אהבתי את זה! הרגשתי שזה… לא בדיוק דבר שקל לעשות אותו, אבל בוודאי הדבר הראשון שעשיתי בחיי שהרגיש טבעי באמת. זה קצת כמו מישהו שהוא שחיין מעולה ושאף פעם לא חי במקום שיש בו חוף, אבל ברגע שאתה זורק אותו במקום שיש בו מים הוא שוחה בטבעיות.

הרגשנו כאילו אנחנו בתוך מכונת זמן שמאיצה את הזמן לקצבים אדירים. למדנו דברים בקצב-על. היינו חייבים ללמוד את כל מה שאנחנו יכולים ללמוד מהר ככל שאנחנו יכולים; וכמעט כל מה שעשינו היה Cool באופן כלשהו, משום שהכל היה לימוד. זה לא כל כך שינה מה קרה לך כל עוד הקפדת לשים לב והשתדלת שלא לפגוע באף אחד."

"האנשים שאני מזכיר בספר הזה הם חברים שלי. בני תקופתי, בוודאי, אבל רובם למעשה חברים שלי. אלו החברה' שעשיתי איתם טריפים. אנשים שעשית איתם טריפים הם כמו אנשים שעברת איתם חווית חניכה. אפילו אם רבתם לאורך כל הטריפ, אחר כך העובדה שהייתם שם ביחד בזמן הטריפ חשובה יותר מהשאלה אם רבתם או לא, או אפילו יותר מהשאלה אם חבבתם אחד את השני באותה התקופה."

"חלק מהאנשים שידעו לחולל מעשים על-טבעיים מאוד מרשימים איבדו את האמונה שלהם בסמים ולא לוקחים יותר טריפים. הם שכחו דברים ששינו את תפיסת העולם שלי באופן שאותו לא אוכל לשכוח לעולם, למרות שלא אכלתי אסיד כבר עשר שנים. חלק מהאנשים שאיתם לקחתי את הטריפים הללו נעלמו. הם שכחו והפכו לסטרייטים, קצת בגלל כסף והמשפחות שלהם; אבל לרבים מהם זה קרה בגלל שהם התעסקו עם מאגיה מהסוג הלא נכון כל כך הרבה שאיבדו את הכוחות שלהם.

אנשים היו משחקים משחקים פראיים. הם היו סוחרים באסיד על אסיד. עסקות גדולות, עסקאות בגרמים, אלפי מנות. הם היו סוחרים בסמים בזמן שהם היו מסוממים והיו נכנסים לטריפים של כח לגבי המחיר, בזמן שהם תחת ההשפעה, דבר שהוא ניצול בוטה לרעה של הכח. אפשר להבין למה הם איבדו את הכוחות שלהם לאחר ששיחקו איתם כך. איבדו את הכוחות שלהם בגלל ששיחקו איתם בחוסר אחריות.

ואין עוד רבים מאיתנו מאותו המחזור שנותרו להם כיום הכוחות."

ועוד כמה קטעים שאהבתי

"העיר הייתה כולה בהיי גבוה כל כך שכולם ידעו שיש בזה משהו על טבעי. אפילו הסחים חשו שיש כאן עניין על טבעי. הרבה סחים התחילו להדבק בקונטקט-היי. שוטרים רבים נדבקו בקונטקט-היי מהאנשים שבאו לעצור אותם. בתחנות משטרה וחדרי חקירה התרחשו סצינות פריקיות. אנשים היו נדבקים בקונקט-היי ונגנבים על ראשם על ידי אנשים שהיו מאוד מסטולים. היו טריפים המוניים שבהם אלפי אנשים היו מסתממים יחדיו. כל מי שהיה מגיע לשם היה מסתמם, מי שלקח משהו וגם מי שלא. בחלק מהסימומים ההמוניים הללו קרו דברים מדהימים." (154)

***

(בחלק שבו הוא מספר על פעם שבה מישהו התנקם בחבר שלו על ידי כך שהגניב לשניהם בחשאי חומר בשם Di-ethyl Triptamine שהוא מעין גרסה ממושכת ועצבנית יותר של DMT).

"הרגע שבו שמתי לב שמשהו יוצא דופן היה כשהתחלתי לחשוב לעצמי בעוד אני יושב: 'אם כן, ההבדל האמיתי ביני לבין הקיר הזה הוא שהקיר הזה הוא סך הכל יצור בעל ארבע ממדים בעוד אני למעשה יצור בעל חמישה ממדים".

ואז חשבתי לעצמי.

"אתה מוזר! איך הפכת למוזר כזה? ואז התחלתי להבין שסוממתי."

(עמ' 38)

***

"לעשות טריפים היה כמו להיות אתלט. זה דרש כמות אדירה של אומץ, ונדרשת להסתמך על האופי המולד שלך יותר מאשר על החכמה שאולי ייחסת לעצמך"

***

"בעוד אני נוהג בירידה מהר טאם התחלתי להזות חזק כל כך שבכל פניה בכביש הייתי חייב לבחון את כל היקומים האלטרנטיביים הקיימים ולבחור את זה שהמכונית יכולה להמשיך לתוכו ולנהוג אליו." (עמ' 155)

***

"בדרכנו למסיבה גילינו שארעה טעות קלה, ושלמעשה מייקל לא הסניף THC כמו כולנו; הוא הסניף כמות גדולה של אסיד שהייתה מעורבב עם THC; הוא החל להמריא באופן דינאמיטי מהסנפת האסיד. לא היה לו הרבה מה לומר; אנחנו פשוט הובלנו אותו לאורך הערב ומדי פעם הוא היה פולט: "וואו" או "גזעי לחלוטין!" או משהו כזה, אבל רוב הזמן פשוט הולכנו אותו ממקום למקום, הושבנו אותו פה, חכה כאן, נחזור בעוד רגע, בוא לכאן…" (208)

***

ג'ודי הוא אחת הדמויות שמופיעות שוב ושוב בספר של גאסקין, הוא מעין רב-מכשף של מאגיה פסיכדלית שחורה שהתחביב הגדול ביותר שלו זה להסתמם לחלוטין ואז לתפוס אנשים אחרים על טריפים להשתלט להם על התודעה ולהוציא אותם מדעתם. הנה שני קטעי ג'ודי טיפוסיים שמתרחשים שניהם בשתי מסיבות שונות…:

"הסתממנו ביחד בלופט המחתרתי ברחוב ברודריק ופתאום שכבה לידי במיטה איזה אישה והתחילה להפשיל את מכנסיה. היא הייתה גברת קטנה ונקיה עם שיער קצר והייתה פסנתרנית קלאסית. היא לבשה מכנסי קורדורוי וסוודר חום שנראו יחד כמו מדים כלשהם של רוכבת סוסים אנגליה.

אני הייתי כל כך קרוע מאסיד שסקס היה בלתי מתקבל על הדעת. לא הייתי מסוגל למקם מספיק את הוויתי בתוך עצמי כדי לרצות להכניס עצמי לתוך משהו כזה.

ג'ודי עמד שם למרגלות המיטה, קימט מצחו ואמר: "יש משהו חשוב מאוד. אתה חייב לתנות איתה אהבים. אתה חייב לשכב איתה עכשיו." והוא הצביע על המפשעה שלי.

כתם אור גדול בוהק ולבן בקוטר של כ-18 אינץ' הופיע לרגע קצר מסביב המפשעה שלי. ואז הוא הצביע על המפשעה שלה וכתם לבן הופיעה מעל המפשעה שלה. והוא אמר לי שבגלל הכתמים הללו אני צריך לתנות איתה אהבים.

כל הזמן חזרתי ואמרתי שאני לא רוצה, ושזה די מוזר, וכל זה.

ככה הוא ממשיך ושואל את מרגרט [חברתו של גאסקין באותה תקופה] שאמרה:

"אני לא יודעת. אם אתה באמת חושב שהוא צריך לעשות את זה, אז אני משערת שזה בסדר, אבל לא נראה לי שהוא רוצה לעשות את זה".

(103, ההמשך שם…)

***

"בדרכנו מטה לחדר הבא, יצאנו מאיזה הדלת ופתאום ראינו את ג'ודי שקרא:

'חה-חה-חה חי-חי-חי! אני ממש מאושר מכך שלא אכלתי היום כמה טיפות אסיד רק למקרה שאתקל בך כאן, חה-חה-חה!'

ומיד הבנתי שהוא כן אכל כמה טיפות של אסיד, אלוהים יודע כמה.

הוא החל לגבור עלי בעזרת הנוכחות שלו. הוא מיסך את המציאות שאותה חוויתי בשכבת מציאות נוספת שכיסתה עליה. הוא כיסה לחלוטין את כל מקורות הקלט החושיים שלי מלבד ידי השמאלית שבה החזקתי ידיים עם אינה מאי [מי שתהפוך מאוחר יותר לאשתו של גאסקין ונחשבת היום למייסדת תנועת הלידה הטבעית וגיבורת תרבות נגד בזכות עצמה – ע.ה.]. לחצתי את ידה של אינה מאי באצבעותי והיא לחצה את ידי חזרה, ואני הבנתי שאפילו כשעולמי החושי מכוסה אני קול, מיוחד, לבד, בטוח; ובעוד הבנה זו מתגשמת בי החלה ההתגשמות שלו נמוגה חזרה והחדר שוב חזר להתקיים עבור כולנו והתחלנו לעזוב בלי לומר לאן אנחנו הולכים.

התחלנו לרדת במדרגות וג'ודי החל לקרוא אחרינו בעוד אנחנו יורדים במדרגות.

"היי! יש לי קונקשן לבחור שיכול להשיג קילואים של זהב! קילואים של זהב!! קילואים של זהב!! קילואים של זהב!!! קילואים של זהב!!!

ג'ודי המשיך לצעוק לעברנו את המילים הללו בעוד אנחנו יורדים במדרגות כל הדרך למטה 'קילואים של זהב'" (211)

אגב גאסקין עצמו עדיין חי היום ויחגוג בקרוב את יום הולדתו ה-76. שיוודע לימים ארוכים וטובים.

19 בדצמבר 2010 – 10:43 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (11)

גרמניה – הודו – ישראל: סיכום מסע

א. ישראל במבט פוסט הודי

בנסיעה חזרה משדה התעופה, ברחובות תל אביב ובפרבריה – עולה אותה המחשבה שוב ושוב. כך נראה כסף: סדר, ניקיון, מסלולים כחולים שמתוחים על הכבישים בקו ישר, מכוניות מבריקות שמחליקות סביבך במהירות, עמודי תאורה מצוחצחים למשעי, חזיתות בתים צבועות ומשופצות. ישראל לא נראתה מעולם נקיה יותר.

אם חזרה מאירופה מדגישה את הלבנטיניות הישראלית, החזרה מהודו מדגישה את המערביות שלה. ברגע זה נראה שהפן הזה, האירופאי, מועצם בהרבה מהצד הלבנטיני שבעבר נראה לי הבולט יותר מחמת ההטיות התרבותיות שלי.

כל כך הרבה דברים השתנו בכל כך מעט חודשים: הדלתות המגנטיות החדשות והמבודדות בבית ההורים, המסלולים החדשים על הכביש מנתב"ג, הבית המשופץ של החבר שביקרתי ברחוב קורדורברו בפלורנטין, הבניינים הישנים שנעלמו מהנוף בפלורנטין והבניינים החדשים שנבנים במקומם.

על רקע הריפוט ההודי, ישראל מכריזה בפני: כך נראה כסף. כך נראית הקדמה. כך נראה מקום שעובר בו כסף. הרבה כסף.

התנהגות הנהג הישראלי שנראתה בעבר תזזיתית, ופרועה, נראית לפתע מרוסנת וכמעט מאופקת. בהשוואה לשאון הרחוב ההודי ולכאוס המוחלט שמתרחש בכבישי הודו בהם צבאות הולכי רגל, אופנוענים, סייקל-ריקשאס, אוטו-ריקשאס, משאיות, אוטובוסים, פרות וכל השאר מתחרים על אותו מרחב מחיה הכביש הישראלי נראה לפתע מסודר מאוד. גם מספר הצפירות נמוך להפתיע.

אני חושב על נהגי הריקשה שהובילו אותי דקות ארוכות בנסיעה עיקשת בנתיב הנגדי לתנועה, על אלו שנצמדו עם הריקשה שלהם למרחק נגיעה מגלגליו של רוכב אופניים על הכביש תוך שהם צופרים לו בפראות שיעוף להם מיד מהדרך. ההתרחשויות הללו נראות לפתע רחוקות להפליא.

זה המערב. אין ספק. אתה במערב ואל תשלה את עצמך.

טכנולוגיה יוצרת תודעה = כסף יוצר תודעה.

ב. חירות ורגולציה בכפר הגלובלי

בישראל החדשה יש לא רק בניינים חדשים. יש כאן גם חוקים חדשים. הפעלתנות החקיקתית הנאו-שמרנית מתרגמת לשורה של תקנות שמטרתן להגביל ולנטר בצורה הדוקה יותר את פעילות הנתינים. בתל אביב החדשה אסור לעשן בפאבים (למרות שלעיתים רבות האיסור אינו נאכף), לא ניתן לקנות אלכוהול בחנויות אחרי 23:00 ויש איסור חדש על שתיה ברחובות. השמעה של מוזיקה בקול רם אסורה בצורה חמורה מאי פעם (אני יכול רק להזכר בחגיגות הנאווה דורגה שרעמו באוזני ברישיקש עד שעות הבוקר המאוחרות לילה לאחר לילה) ורבים ממקומות הבילוי המרכזיים שהיו זכורים לי נסגרו בינתיים. מדובר במתקפה על כל צורות שינוי התודעה מאלכוהול ועד מוזיקה וריקוד.

מה גלעד ארדן היה אומר על זה?

אני חוקר את המקומיים האם הם לוקחים איתם צידניות כשהם בוחרים לשבת בשדרה בחצות וללגום שם בירה או יין כמו שהייתי עושה בעבר? האם יש חנויות נבחרות שעדיין ניתן לרכוש בהם אלכוהול בשעות הלילה הקטנות? התשובות בינתיים שליליות. התחושה הכללית שלי היא של עידן חדש של Prohibtion שמפציע בישראל.

וזה מביא אותי לעניין המלחמה באלכוהול, מלחמה שמתנהלת במקביל למלחמה בסמים אחרים, והיחס אליה.

ניתן לסווג את היחס של התנועה הפסיכדלית לסמים אחרים (ובתוכם אלכוהול) לשני כיוונים עיקריים. מהצד האחד נמצאים אלו שתופסים את התנועה כתנועה שפועלת אך ורק עבור העניין הפסיכדלי ואינה נוקטת עמדה בעניין סמים אחרים או אף מתנגדת אליהם (טרנס מקנה, לדוגמה, מכנה את התנועה הפסיכדלית תנועת אנטי-סמים). לעומת אלו נמצאים אלו שדוגלים בחופש מוחלט בנושא מצבי תודעה (כגון ד"ר אנדרו וייל הטוען שהדחף לשנות את מצב התודעה הוא אחד מהדחפים האנושים הבסיסיים, או פרופסור אלכסנדר שולגין שהליברטיאניזם הרדיקלי שלו מתנגד באופן עקרוני לזכותה של המדינה להגביל בחוק את טווח מצבי התודעה הנגישים לבן האנוש

גם וייל וגם שולגין עומדים בתקיפות על זכות אנושית בסיסית להתנסות בכל הסמים כולם, מפסיכדלים דרך שוקולד, וריטלין ועד אלכוהול, להירואין וקראק, שניהם התנסו כמעט כל סם אפשרי כולל אלו שזכו בחברה המערבית למוניטין המפוקפק ביותר כמו הירואין והבחירה שלהם להתמקד בחוויה הפסיכדלית ולא לדוגמה בחוויה הנרקוטית נבעה מתוך בחירה אישית ולא מבוססת על שלילה קטגורית של קבוצות סמים אחרות. שניהם יעמדו על זכותם של אנשים אחרים להשתמש בהירואין או באלכוהול גם אם הם עצם בוחרים שלא לעשות זאת בעצמם. (עמדה שמתוך הקונצנזוס החברתי הקיום נראית בלתי אחראית בעליל, אבל שוייל מעלה נימוקים מעניינים עבורה).

באהבה ובסמים הכל מותר. אלכסנדר שולגין.

בעבר ייצגתי כאן בעבר את שתי העמדות, ומספר פעמים ביקשתי לדבר כנגד האיסור על החומרים הפסיכדליים על ידי התמקדות בנזקיו הרחבים בהרבה של האלכוהול המותר בחוק. כעת כאשר חזיתות האנטי-טבק והאנטי-אלכוהול מתחזקות אני שואל את עצמי אם המתקפה הפסיכדלית על חומרים משני תודעה אחרים לא הייתה גול עצמי. פתאום האיסור על האלכוהול נראה בלתי הוגן ומרגיז לא פחות מהאיסור על מריחואנה ואני מרגיש הזדהות עם חובבי השתיה המקומיים שצעדיהם הולכים והופכים צרים יותר.

בהגיעי לתל אביב אני שומע גם על משבר סמים קלים השורה בארץ. אחרי מחירי המריחואנה המגוחכים של דלהי (המחיר לחומר באיכות טובה למקומי בדלהי הוא שקל לגרם מריחואנה [100 רופי לכ-8 גרם]), אני שומע על מחירים של 120 שקל לגרם –פער המחירים הגדול ביותר שגיליתי עד כה בין הודו לישראל ביחס לאיזשהו מוצר או שירות. בעיתון הבוקר אני קורא שראש הממשלה נתניהו מדבר על בניית גדר חדשה בדרום שתעצור את "שטף הפליטים", "תשמור על צביונה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל" ועל הדרך גם כנראה תעמיק את מצור הסמים בארץ.

יותר טכנולוגיה תחיקתית (יותר גלעד ארדנים, שיסע כבר לאו"ם…) = יותר סדר

כסף = סדר = חופש מוגבל יותר (משוואה פשטנית להחריד, אבל יש בה משהו).

סאבקוץ' מילגה

בהודו לעומת זאת חוסר הסדר והרגולציה מתרגם לדרגות חופש שאינן מוכרות עוד במערב – חופש להתלבש באלף ואחת דרכים מוזרות מבלי לחוש את מודעות היתר שיוצרת החריגות בנוף הקונפורמי של המערב, חופש לאכול בצורות אחרות, להתנהג בצורה ביזארית, לעשות רעש, לנהוג כמו מטורף, להתנסות סמים ובאופן כללי לתת לעצמך ביטוי באנספור דרכים שאינן אפשריות עוד במערב.

אז מה עדיף? הודו או ישראל? לא סתם אריסטו חשב שהמידה הנכונה היא אחת מסודות החיים. יותר מדי בלאגן עושה כאב ראש, פחות מדי בלאגן מעורר שעמום. הכמות הנכונה מגרה את החושים והמחשבה. המידה הנכונה תלויה כמובן בעניין של העדפה אישית ולעיתים תרבותית. עבור רבים הודו הינה הגזמה פראית ומאיימת של איכויות שבמערב אולפו כבר מזמן, אם כלל התקיימו בו אי פעם.

אבל גם הודו, עם הכסף והטכנולוגיה, מתחילה (או יש לומר, התחילה זה כבר לפני מספר עשרות שנים…) לעבור את אותו סוג של תהליך רגולטורי שמטרתו למחוק את ההבדלים ולהפוך את הדברים לזהים יותר, נוחים יותר וצפויים יותר. השוטרים על הכבישים הראשיים בדלהי נראים מסודרים יותר ובלתי משוחדים. בנמל התעופה החדש אי אפשר כך סתם לפרוש על הרצפה שמיכה, להשכב עליה וללכת לישון כמו בתחנות הרכבת הרבות של הודו ובדהרמסלה צצים הסופמרקרטים הראשונים שמזכירים את הפיצוציות והמינימרקטים המוכרים מהעולם המערבי: המוצרים מסודרים על המדפים באופן ברור, החנות מוארת ונקיה והמחירים קבועים ללא אפשרות מיקוח.

בעגמומיות מה אני מבין שהדבר שמהשפעתו התרבותית אני סולד כל כך גם מושך אותי בו זמנית. עייף מהתמקחויות ומחיפושים אחרי המקומות הנכונים לקנות בהם מוצר זה או אחר אני נמשך לסופמרקטים הנוחים כל כך האלה כמו עש לאש. הם הופכים את דהרמסלה לנעימה יותר עבורי, בו בזמן שבו הם גם גוזלים בהתמדה מהייחוד והאותנטיות שלה. הבחירה שלי אם לקנות בהם או לא, האם להעביר את דהרמסלה את אותו תהליך תרבותי של האחדה שעובר על המערב, היא בחירה תרבותית ומוסרית מהשורה הראשונה.

ג. בקמפוס של דלהי

בקמפוס של אוניברסיטת דלהי הודים צעירים לבושים כמו היפסטרים מעודכנים עם מסגרות משקפיים גדולות ואופנתיות וקארדיגן שיקי (אבל הם גם עשויים לתפוס את הגיטרה ולפרוט עליה ברוב רגש את "זומבי" של הקרנבריז או אחד מלהיטי הרוק האחרים של שנות התשעים).

גם כאן ניתן לחוש את ההשפעה המסיבית של קומפלקס הכסף-השכלה-טכנולוגיה על הנפש המקומית. התנהגות האנשים שונה במופגן מזו של ההודים העניים יותר והמשכילים פחות שפגשתי במקומות אחרים. הקהילתיות והבלתי אמצעיות הפראית שחיברה את כל ההודים שפגשתי בדרכים במה שנראה כמעין מוח כוורת מתואם שהפליאה אותי כל כך (זה היה רובי, נדמה לי, שאמר לי בדהרמסלה, שההודים מחוברים באופן הדוק כל כך בתודעה הקיבוצית הזו, בגלל שלא אמצו את הרעיון המערבי המודרני של Self-Sufficiency: האשליה שכל אחד מאיתנו מתקיים עבור עצמו ויכול לדאוג לעצמו בעצמו. במציאות הקשה הזו הדרך היחידה לשרוד היא על ידי שיתוף פעולה מתמיד.) מפנה דרכה לניכור ידידותי פחות או יותר. הסטודנטים מבלים את זמנם בקבוצות מבודדות זו מזו. אף אחד לא יציק לך כאן. זו לא ההסתחבקות המוכרת, לעיתים עד עייפה, מפינותיה האחרות של הודו.

גם המחלות המודרניות לא מאחרות להופיע. בדהרמסלה פגשתי את קאביטה, סופרת אנגליה ממוצא הודי-פונג'אבי ש"עשתה עליה" חזרה להודו כדי לעבוד על הרומן הראשון שלה תוך שהיא מנהלת בית הארחה בעיר שנמצאת מרחק של מספר עשרות קילומטים מדהרמסלה. הייתה לנו שיחה ארוכה על דרגות השעמום העולות של הנוער ההודי בן המעמד הבינוני והעליון, שאט אט מאמץ את הגישה המשועממת, המפונקת וחסרת הסקרנות שמאפיינת רבים בנוער של המערב.

במשך חודשים בהודו לא פגשתי אנשים שנראו מדוכאים. פגשתי אנשים שחיו בתנאים קשים, שנראו כאילו הם סובלים סבל עז, אבל הם תמיד בקעה מהם חיות, תחושה של שמחה בסיסית על עצם הקיום ונכונות להאבק עבורו. במטרופולין ההודי פגשתי לראשונה בהודו את המצב הזה המאפיין כל כך רבים מאנשי המערב, של תחושת חוסר המשמעות שהינה תוצאה של צורת החיים האורבנית המודרנית והמחולנת.

הקמפוס של אוניברסיטת דלהי מעלה עוד מחשבות מעניינות. הפעם על מושג היופי. הנשים ההודיות היו משך שנים אטרקטיביות פחות בעיני. חשבתי שמדובר במשהו אתני, אבל כאן בקמפוס הבנות חמודות להפליא. לבושן והתנהגותן המערביות כאילו משנות את האופן שבו אני מתבונן בהן ואני מבין עד כמה מושג היופי שלי מובנה תרבותית (וטכנולוגית) – לא פחות ואולי יותר משהוא מובנה אתנית.

ד. פרספקטיבה חדשה על ישראל

מבנה המסע שלי ישראל-גרמניה-הודו-ישראל ממחיש לי באופן ברור יותר את מקומה של ישראל בסדר הדברים הגלובלי.

בעבר החזרה למציאות המקומית אחרי ביקורים בגרמניה או הולנד הייתה מדגישה את הצדדים המלוכלכים, הפראיים והגסים של ישראל.

הנסיעה היישר מגרמניה הסטרילית להודו הפכה את האינדיה-שוק למודגש בהרבה אבל היפכה את כיוונו של שוק התרבות המתרחש עם החזרה למולדת שלפע נראית מערבית באופן מפתיע.

המחשבות שאלו יהיו התחושות שיעלו בי עם חזרתי לישראל צצו עוד בהודו ועצמה וגרמו לי כבר שם לשנות את נקודת המבט שלי על ישראל.

מנקודת המבט החדש שיצר משולש גרמניה-הודו-ישראל, ישראל לא נראתה עוד כקיצוניות על גרף שנע בין אירופה לישראל, אלא כנקודת אמצע בין גרמניה להודו. תופעות קצה הופכות לתופעות מרכז. בעוד אני מטייל עם אירופאים וישראלים ופוגש הודים על הדרך חוזרות ועולות אצלי מחשבות ודוגמאות לרעיון הזה של ישראל כנקודת האמצע בספקטרום שבין גרמניה להודו.

חשבתי שישראל מלוכלכלת אבל עכשיו אני מבין שהיא מלוכלכת לעומת גרמניה אבל נקיה לעומת הודו.

חשבתי שקשה לשרוד בישראל אבל עכשיו אני מבין שקשה יותר לשרוד בה מאשר בגרמניה, אבל קל בהרבה מאשר בהודו.

חשבתי שרמת החיים בישראל נמוכה, אבל עכשיו אני מבין שהיא נמוכה רק לעומת גרמניה. לעומת הודו היא גבוהה להפליא.

חשבתי שישראל חמה. אבל עכשיו אני מבין שהיא חמה רק בהשוואה לגרמניה בהשוואה להודו היא ממוזגת למדי. (נקודה שיש לה השלכות רבות ושקשורה לתיאורית חום-קור שחוזרת ועולה בדעתי בחודשים האחרונים ושאני מקוווה להרחיב עליה כאן יום אחד).

חשבתי שאנשים בישראל מתקשרים באופן מאוד פתוח ובלתי אמצעי אבל עכשיו אני מבין שזה רק בהשוואה לגרמנים המנומסים והקורקטים. בהשוואה להודים הישראלים מקפידים על שמירה על מרחב פרטי וריחוק מזרים.

לעומת גרמניה האתאיסטית ישראל נראית כמו מדינה דתית. אבל בהשוואה להודו הדומיננטיות של הדת בישראל נמוכה בהרבה.

חשבתי (במיוחד כשגרתי ברחוב הקישון בפלורנטין) שבישראל צופרים הרבה. זה רק לעומת גרמניה. בהשוואה לנהגים ההודים, הנהג הישראלי שקט להפליא.

ישראל מתגלה כעוד מקום: לא כזה הראוי להאללה אולי, אבל גם לא כזה שיש צורך לבצע לו דמוניזציה. עוד נקודת אמצע על ספקטרום שנע בין העולם השלישי לעולם הראשון ובין מזרח למערב: תובנה טריוויאלית למדי, עלי להודות, אבל אחת שהשלכותיה עלי היו רבות משהעזתי לשער. המודעות למיקום של ישראל אי שם באמצע הפך את חלק מתכונותיה השונות לנוחות יותר ואת חלקן לפשוט נסבלות יותר. בעוד הביקור בגרמניה העצים את הכעס והאכזבה שלי מישראל, הרי שהמשכו בביקור בהודו הפך אותי לסלחני יותר למדינה הקטנה הזו שנולדתי וגדלתי בה, שמעוררת בי מנעד עצום של רגשות עזים, הפוכים ומבלבלים מאהבה ועד כעס, עד כדי שלעיתים אני רוצה להדוף את נוכחותה מהוויתי, כדי לטהר עצמי מניחוחה העז – אבל אני מבין יותר ויותר שכנראה שלעולם לא אוכל לעשות כך באמת.

אז ישראל נסלחת יותר. אבל האם על רקע הספקטרום העצום שהיא מופיעה בתוכו וכל האנשים המדהימים שפוגשים במקומות אחרים בעולם היא מיוחדת או מדהימה פחות? ההעמקה וההרחבה של האופקים והתפיסה לעבר מקומות ותרבויות אחרות מעמידה את המקומות השונים בהקשרם, אך גם מדגישה את הייחודיות של כל מקום ומקום, אותה ייחודיות שכל כך הייתי רוצה שישראל תשמר, אותה ייחודיות שאולי נאבדת כל הזמן בתוך זרם הרגולציה והגלובליזציה אבל אולי גם נוצרת שוב ושוב מחדש בתהליכי גלוקליזציה או אלוהים יודע איך. אולי… אני לא באמת יודע. וגם אם מהרבה בחינות ישראל נמצאת על אמצע הספקטרום בכמה דברים היא עדיין מבחינתי תחום של קיצון.

לאנשים בישראל יש עדיין את חוש ההומור שהכי מצחיק אותי בעולם.

ישראל היא עדיין המקום שאני מרגיש בו הכי נוח בעולם לעשות שטויות איך שבא לי.

וזה אומר שאני כנראה עדיין מרגיש פה בבית יותר מבכל מקום אחר בעולם.

ה. התחלה חדשה

הבלוג הזה ראה בחודשיים שחלפו מאז הפוסט האחרון את ההפסקה הארוכה ביותר בתולדות ימיו הקצרים. היום בבוקר, בפעם הראשונה בחודשיים האחרונים התיישבתי מול המקלדת וקיימתי שוב לראשונה לאחר חודשיים את הריטואל הכה מוכר של כתיבה תוך מתן תשומת לב מלאה.

החודשיים הללו היו ההפסקה הארוכה ביותר שלקחתי מכתיבה מאז 1992 והטבעיות וההנאה שחשתי במהלך הכתיבה של הפוסט הזה, תוך כדי החזרה לכתיבה, הזכירה לי ביתר שאת את מה שידעתי כבר מזמן, ושעכשיו בעקבות המסע ברור עוד יותר: שלכתוב זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות, הדבר שנולדתי לעשות.

שבת שלום!

פוסטים קשורים:

מחשבות גרמניות

3 בדצמבר 2010 – 10:23 קטגוריות: כללי | תגובות (15)

צופן דה וינצ'י הפסיכדלי

1. The Pharmacratic Inquistion, סרט שנוצר על ידי Jan Irvin ו- Andrew Rutajit, מהאתר Gnostic Media, מזכיר לי ספר שאני רוצה לכתוב כבר הרבה זמן: גרסה פסיכדלית לצופן דה וינצ'י שבה בלש מסוגו של לנגדון של דן בראון, נחשף למזימה בת אלפי שנה להסתיר את מקורותיהן העתיקים של דתות העולם בכתות הלוצינוגניות עתיקות.

הסרט של אירווין מסתמך על מחקריו של הפילולוג ג'ון אלגרו, שטען בספרו The sacred mushroom and the cross כי מוצאה של הדת הנוצרית הוא בפולחן הפטריות העתיק.

מה לא תמצאו כאן: טענות על כך שהגביע הקדוש הוא סמל לפטריית האמניטה מוסקריה; תיאוריות מפותלות המבקשות להביא הוכחות לכך שדמותו של סנטה קלאוס מתכתבת במדויק עם דמותו של שמאן האמניטה; לכך שפרי גן העדן הוא למעשה סמל לפטריית האמניטה ולכך שתורתו של ישו מלאה התייחסויות לתרפיית השתן של השאמאנים הקדומים.

הסרט קצת מייגע לפרקים אבל רצוף בפרטים מעניינים המקושרים בלא מעט יצירתיות. אפשר להתלהב, להתווכח או לומר שמדובר בתיאורית קונספירציה בזויה שמחברת יחדיו חצאי עובדות במניפולטיביות. לי, כמי שלא קרא את הספר של אלגרו, או את הספר שכתב אירווין בנושא, קשה לשפוט. כך או כך, האינקוויזיציה הפרמקרטית מצליח לעלות כמה סימני שאלה מעניינים על הקשר בין נצרות לחומרים הלוצינוגנים. ולהוות לכל הפחות מעין "צייטגייסט" של הקהילה הפסיכדלית, סרט הקונספירציה הפסיכדלי הראשון…

צפו כאן (111 דקות, החלק שעוסק בחומרים פסיכדליים מתחיל בסביבות דקה 45)

2. ביקור בבית האמנים תאכ'לס בברלין הפתיע אותי לטובה. באתי עם מינימום ציפיות, בשל שמועות על התמסדותו של המקום ומצאתי את עצמי מבלה שעות ארוכות בשיחות עם אמנים שעובדים בבניין.

אבל הדבר שהכי הפתיע אותי הייתה כמות היצירה הפסיכדלית. רובם המכריע של האומנים היוצרים יצרו בסגנון שהינו "פסיכדלי" לתפיסתי: מאלכסנדר רודין הבלרוסי ועד יצירותיה החדשות והיפהפיות של יעל הרולד הישראלית.

חלק מהאמנים גם הודה בגלוי בהשפעות הפסיכדליות בשיחותי עימם. עבורי היה בכך סימן מעודד לקראת כתיבתו של מאמר נרחב שיתפרסם בעתיד על האסתטיקה הפסיכדלית. בשעות שביליתי במקום התפעמתי מאמנות יותר משהתפעמתי אי פעם בביקור במוזיאון או בגלריה ובסוף נאלצתי להודות בריש גלי: נגמרו הימים שיכולתי לומר שאני לא אוהב אמנות או שאין לי טעם באמנות. אני חולה על אמנות, ויש לי טעם מובהק. הדבר היחיד שחבל לי הוא שבסיורי בגלריות התל-אביביות מצאתי עד היום מעט כל כך יצירות ברוח זו.

3. הסרט הצרפתי-אנגלי-מקסיקני Renegadeי(2004), הוא אולי הסרט הפסיכדלי ביותר שראיתי עד היום. מה שהופך אותו לשונה כל כך הוא סגנון בימוי ייחודי שגורם לכל סצינה ורגע בסרט הזה להרגיש כמו חלק מהזיה.

שיאו של הסרט מגיע כשוינסנט קאסל שותה איוואסקה, קטע שגרם לי להבין שהגדרה אפשרית למושג "סרט פסיכדלי" תהיה סרט שרגע המפנה שלו מתרחש בתוך חוויה פסיכדלית, סרט שמרחב העלילה שלו הינו המרחב הפנימי, הפסיכדלי. כרגע הסרט הנוסף היחיד שעונה על דרישה ושעולה לי בראש זו הוא Altered States של קן ראסל. אם למישהו יש רעיונות נוספים אשמח לשמוע.

(קטע מתוך חווית השתייה של וינסנט קאסל בסרט)

4. הסדרה האינטרנטית Did you know הקדישה פרק למלחמה בסמים ומציגה שורה של עובדות מאירות עיניים בנושא. שווה לצפות ולהעביר הלאה.

5. וס' אמרה לי. בתוך חברת צריכה אטומה כל כך בתפיסתה המבוססת על ניכור ושרשרת בלתי נגמרת של סימולקרות חסרות ממשות, חווית הסם עשויה להיות עבור רבים האפשרות היחידה לשים לב לכך שמשהו אינו כשורה. Drogen als politisches Mittel.

4 באוקטובר 2010 – 8:49 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (12)

תגים ג'ון אלגרו, וינסנט קאסל |

תיקון ליל יום כיפור

יום כיפור ה-18/9/2010 – הגהנום

הייתי במקום שאין בו אלוהים.

הו בני תמותה, טימותי לירי אמר: פגשתי איש עסקים שאכל מהפטריות וחזר אלי בפנים נרגשות ותוכנית עסקית. נגבה על כל פטריה 100 דולר נחלק למליון איש ונהיה עשירים מאוד. הו בני תמותה, טימותי לירי אמר יכולתי למכור לכם את הפטריות כמשקאות אנרגיה במרכול. משקה אחד מדולל יגרום לכם להרגיש נעים במסיבה. 10 משקאות יביאו אתכם להארה קוסמית.

הו בני תמותה, אתם מוכרים את עצמכם כל כך בזול.

ביליתי את יום כיפור במקום שאין בו אלוהים. באסים מגרשים את אלוהים מהלבבות, מחרידים אותו בקולות נמוכים קוראים לו "הסתלק מכאן, כאן מקום האפלה". ביליתי את יום הכיפור במקום אטום לאלוהים. מקום שלא ניתן היה לו לאןר לחדור לתוכו בשום אופן. זה לא היה מקום מיוחד, סתם עוד מקום ואולי בכך היה כוחו.

נערות בנות עשרה וצעירות בנות עשרים שהן כמו נערות בנות עשרה ונערים בני עשרה, ונערים בני עשרים שמתנהגים כמו בני עשרה ונערים בני שלושים וארבעים שמתנהגים כמו בני עשרה. וכולם חסרי אלוהים.

הו בני אדם אתם מוכרים את עצמכם כל כך בזול.

מריה סבינה אמרה שאחרי שהמערביים הגיעו למקסיקו וטעמו מהן הילדים (הפטריות) איבדו מהכח שלהן. שאין להן כבר את העוצמה שהייתה להן.

הו בני אדם, הזהרו מהבנאליזציה של האור האלוהי. בקלות רבה מדי הוא הופך לאורות ניאון מהבהבים מהתקרה. אל תתנו לאלוהים מס שפתיים, אל תהפכו אותו למסיבה.

הו בני אדם, אתם מוכרים את עצמכם בזול. הו בני אדם, אינכם יודעים לגשת לקדושה.

אלוהים נתן לנו את הצמחים המקודשים כדי שנלמד לאהוב ולכבד את עצמנו ואת אחינו.

אבל אחרי שנגעו בפטריות אבד הקסם.

הקסם כאן. אבל כאשר האנשים נדחפים הוא נהדף ומתנדף לו בזריזות. הקסם אינו אוהב תנועה חצופה.

הו בני אדם, היו ענווים. למדו ענווה בבואכם לצמחים המקודשים. הם עדינים ואינם מורגלים בחספוס שבו אתם נוהגים. הם באו ללמד אתכם עדינות מהי וחמלה.

הייתי במקום חסר האלוהים.

מוזיקת טכנו היא חסרת אלוהים.

הייתי מוקף במכונות. קראתי לאלוהים וראיתי אותו נשקף מכל המקומות שמהם נעדר.

הייתי מוקף בגרמנים שטופי זימה ולא מאמינים שלא הבינו על מה אני מדבר איתם כשדיברתי על יום כיפור.

פרנץ רוזנצוויג. מוכן להמיר את דתו ואז מגיע לבית הכנסת לביקור אחרון והופך לפתע ליהודי מאמין.

שבתאים. מצווה הבאה בעבירה.

הו בני אדם. אתם מוכרים את עצמכם כל כך בקלות.

כל דבר אתם רק שואלים אם אפשר לזיין את זה או אפשר למכור את זה. תשאלו אם אפשר להרגיש את זה. האם יש לזה נשמה?

Plastic people, בתוככם מצאתי את קתרינה האדם האמיתי שהתחבא במלתחה.

היא לא האמינה באלוהים, אבל היה לה צלם אנוש.

והיא סיפרה לי על פאוסט שמכר את נשמתו לשטן ואז שאל את גרצ'ן

Glaubst du an gott?

את מאמינה באלוהים?

אני מאמין באלוהים?

ניסיתי להסביר לה שמבחינתי להכחיש את קיומו זה כמו שנכחיש את הקיום של הבחור הזה שעמד שם לידה במלתחה. אלוהים מבחינתי נוכח בכל רגע ורגע. איך אפשר להכחיש את קיומו?

היא אמרה לי שאני על סמים.

אמרתי שאולי, אבל שאני מרגיש את הדברים לאמיתתם.

חשבון הנפש של יום כיפור צריך להערך בפכחון של הנפש. שלא תשרף באש הזרה שכילתה את בניו של הכהן.

רצתי על הגשרים ממחצית העיר למחיצתה השניה נושם ומתנשף כדי לטהר את עצמי, כדי לחמם את עצמי מהכפור, חושב על אלן גינסברג, על אותו אדם בודד שראה בדמיונו, תר את העיר בחשיכת הלילה והוזה שירת אהבה לפטריות.

אני לא האדם הזה, אבל יכולתי להיות.

יכולתי להיות הרבה דברים הלילה הזה.

החוויה הדתית האותנטית חייבת להיות מעבר לסמלים, חייבת להיות מעבר ליכולת לצפות אותה או להבין אותה.

רדפתי אחר יום הכיפורים כל כך הרבה פעמים והוא לא בא אלי. ברחתי ממנו והוא קידם את פני בזרוע נטויה.

מצווה הבאה בעבירה?

רצתי על הגשרים, רצתי על הגשרים מקצה אחד של ברלין לקצה השני.

ונעצרתי כששמעתי צלילים שבקעו מסימפונות האוויר של אדם.

שם על האוברבאומברוקה הוא עמד וניגן וכולכם חלפתם על פניו שם בחמש בבוקר.

צמד בחורות שנראו חוזרות ממסיבה, וצמד בחורות אחרות שנראו שהן עכשיו בדרך למסיבה, ושלוש בחורים שמשום מה כל הזמן הסתכלו לצדדים כאילו הם מחפשים משהו, ובחור אחר שסתם הלך והאזין לאייפוד שלו ובחורה אחרת שנראתה די חמודה ועוד בחור ועוד בחורה.

ישבתי שם איתו ופתאום הרגשתי כמה הרבה אנשים חולפים לו מול האף בדקה אחת, ולא רק זה, הרגשתי שהוא לבד בקור הזה, עומד ומנגן והוא שעות כאן לבד עם עצמו. והקול הזה יוצא לו מתוך הריאות. מתוך הריאות שלו שהן בשר ודם והן אמיתיות. וידעתי שאפילו אם הוא רק עושה את זה בשביל להתפרנס כמה יורו, כמו המעצבנים האלה שעולים לקרון שלך לתחנה אחת ומנגנים איזה פזמון חבוט, הרי שברגע הזה הוא כאן איתי בכפור, מנגן. והוא נושם. המוזיקה יוצאת מהריאות שלו ואני יכול לשמוע אותה יוצאת מהריאות שלו. וידעתי שהוא רואה שהתיישבתי כאן מולו בשעה חמש בבוקר, על האוברבאומברוקה ושאני מאזין לקול שלו, ושהידיעה הזאת מחברת בינינו.

וישבתי שם איתו על הגשר והתחלתי לבכות.

ואתם המשכתם לעבור על הגשר. חוזרים ממסיבות. הולכים למסיבות. מאחרים לרכבת. בדיוק בזמן לרכבת. מדדות על נעלי עקב, מתוקתקים במעילי עור.

הו בני אדם, כמה אתם מוכרים את עצמכם בזול.

ההוויה כל כך קרובה, כל כך צרופה ואנחנו מטומטמים משלמים הון בשביל לקנות תמונה דהויה שלה בשביל לאונן עליה בבית.

הרחובות של 5:30 בבוקר שטופים זוהמה ועייפות. חבורות של שיכורים קולניים עומדות וצועקות זו על זו בקולות גרוניים. יום כיפור, אנשים!!!

בחור במעיל עור תופס בזרועי ופותח בדברים נרגשים. אני עושה כאילו אינני מבין וממשיך.

השעה 6:00 בבוקר ואני מחליט לצום את שארית היום.

הו בני אדם, אתם מוכרים את עצמכם כל כך בזול.

***

מוקדש לג' ולא'.

18 בספטמבר 2010 – 4:59 קטגוריות: כללי | תגובות (14)

הפתרון הסופי לבעיה הממוחשבת – רשימות אחרונות בנושא הטכנולוגיה

1. פברואר 2010. כתבה שלא תכתב עוד.

דרך סדרת כתבות שהכנתי להארץ יצא לי להכיר את ארד אקיקוס, משיח המדיה האלקטרונית שהטריף את דעתי. משהו בדרך שארד דיבר הקסים אותי עוד מהשיחה הראשונה שלנו בטלפון. אקיקוס חוקר את הגרפים של המדיה האלקטרונית, תר אחרי הנוסחאות שמנחות את הדינמיקה של ג'ונגל האינטרנטי, אחר החוקים שהופכים דמויות מסוימות ברשת החברתית למוקדים, האופן שבו וידאו ויראלי מתפשט בתוך תיבות מייל ורשתות חברתיות או הגורמים שדנים את גורלם של הממים האינטרנטיים לחיים ולמוות. הוא מדבר על הגלאקסיה החברתית במושגים קוסמיים, נושאי השתמעויות איזוטריות כמעט. מיסטיקן רשת.

בערך באותה תקופה הכרתי גם את כרמל, ילדת ADD בת 20 ששולחת בממוצע 15 סמסים בשעה וחיה ברשתות חברתיות. התזזיתיות שלה מקסימה אותי, מכניסה אותי לתוך עולם מסתורי של דור חדש שפועל וחושב באופן שונה לחלוטין מדור המכרים שלי, שברובם נחשפו לאינטרנט בגיל ההתבגרות המאוחר.

כשאני פוגש בפעם הראשונה את אקיקוס הוא מסביר לי על הטוויטר. בזמן שהוא מדבר הוא לא מפסיק לבדוק ולשלוח הודעות בטוויטר. הוא מספר לי על אחד, משתמש שהוא מכיר שמדווח באופן שוטף כל כך מהחשבון שלו, שאם הוא נעלם מהשיחה ליותר מחצי שעה, אנשים כבר מתחילים לתהות מה קרה. כשאני שואל אותו על ADD הוא מודה שהוא ADD אבל גורס שה-ADD אינה הפרעת חשיבה, אלא צורת חשיבה חדשה, טוען בתוקף ש-ADD מסמל שלב חדש באבולוציה של האנושות ומכריז שה-ADD יציל את העולם.

אותו הערב אני שוקל לפתוח חשבון בטוויטר רק לזמן קצוב. לחודש. אני משתעשע ברעיון זמן קצר אבל לא לא מסוגל לעשות את הצעד המכריע. משהו מונע ממני. האפשרות לפתוח חשבון בטוויטר גורמת לי להרגיש כמו מישהו שמציעים לו בפעם הראשונה קראק או הירואין. סוג של אימה מהידיעה שזה עשוי להיות הצעד שיסתום עליך סופית את הגולל.

אני קורא על ה-ADD ומגלה שמדובר במגיפה שהתפתחה בעשורים האחרונים במקביל לעליית האינטרנט והמדיה האלקטרונית, שהיא כמעט לא ידועה בחברות פרה-אלקטרוניות ושהיא נפוצה במיוחד אצל אנשים צעירים ובמיוחד אצל משתמשים כבדים ברשת. ופתאום אני מבין שאם המדיום הוא המסר הרי שה-ADD הוא המסר העיקרי של הטכנולוגיה החדשה. פתאום אני מבין שה-ADD חרג מגבולות ההגדרה הפסיכיאטרית והפך להיות מצב תרבותי, מאפיין מרכזי של החברה האנושית החדשה.

אני מבין שה-ADD אינו תופעה חולפת. הוא תופעה שהולכת ומתגברת כל הזמן מהמייל, לצ'ט, לאינטסנט-מסג'ינג, לפייסבוק ולטוויטר. הוא התוצאה הבלתי נמנעת של עולם חדש אותו יצרנו. עולם שאתה מוקף בו כל הזמן באנשים. עולם שאין לך בו רגע אחד לבד. לא כי אתה לא יכול להיות לבד, אלא כי אתה לא תאפשר את זה לעצמך. עולם שבו המדיה החברתית מהווה את התרופה השטחית ביותר האפשרית לפחד הקדמוני להיות לבד.

אני חושב על כל הסקרים שמדווחים על כך שאנשים מבלים כיום את רוב שעות הערות שלהם מול מלבנים אלקטרונים זרחניים ואני מבין שהממשק של המחשב הולך והופך לממשק שלנו למציאות. הקשר למחשב הולך והופך אינטימי יותר: מהמיינפריים, למחשב האישי, למחשב הנייד, לאייפון. אני מבין שהטרנד הזה ילך ויחריף בעתיד, בעולם שבו Augmented Reality מקרינה לנו על המשקפיים או על האישון שכבה של מידע שנשארת עם המשתמש כל הזמן. ושברגע שזה יקרה, לא יהיה ניתן עוד להפריד בין הממשק של המחשב לבין המציאות כי הממשק של המחשב יהיה הממשק שלנו למציאות. או במילים האחרות הממשק הממוחשב יהפוך לחלק מושרש בממשק התודעה שלנו.

זה העולם שבו כולם סביבך כל הזמן. כל רגע ורגע. כשאתה בעבודה. כשאתה הולך ברחוב. כשאתה הולך לישון וכשאתה מתעורר. זרמים שוטפים וחסרי קץ של מידע על האישון. ואני מבין שבעולם הזה, יהיה יותר ויותר קשה למלט את עצמנו מהרשת. בעולם של ראשי ADD, שדפוסי השימוש שלהם במדיה האלקטרוניים נושאים מאפיינים נרקוטיים, המכורים יהיו אסירים מרצון. אי אפשר יהיה כבר לנסוע להודו, כי כולם יהיו על קצה האישון שלך כל הזמן.

משך זמן מסוים אני משתעשע ברעיון לכתוב דוקטורט, ספר או כתבה בנושא ואולי גם לעשות עליו סרט. אני אפילו סוגר עם עיתון גדול על כתבת מוסף נרחבת בנושא, אבל לא מצליח למצוא את הפנאי לכותבה. כמה חודשים מאוחר יותר אני מגיע לכתבה הזאת ומבסוט מזה שאיתי להט חסך לי את העבודה וכתב על הנושא בצורה מבריקה.

אני מחליט להמלט לפני שיהיה מאוחר מדי.

2. הבעיה במחשב

הבעיה עם המחשב היא שהוא מעסיק. הבעיה היא שפייסבוק וג'ימייל ממכרים יותר מקראק. הבעיה במחשב הוא שהכל הזמן רוצה תשומת לב. שהוא לא נותן לנו להיות עם עצמנו.

הבעיה במחשב היא שהוא מכווץ. שהוא כופה עלינו עיסוק מתמיד בממשק: בכלים ותפריטים. שהוא יוצר גוף סטטי ומתוח שנושם רק בקושי. לכן אנחנו זקוקים לממשק אחר. כזה שיאפשר לנו לחוש את ההורמונים שהגוף שלנו מייצר כשהוא בתנועה, כשהגוף שלנו חווה, וכשאנחנו נמצאים בתוך הגוף שלנו. כזה שיגרום לשרירים שלנו לנוע, לנשימה שלנו להתחזק ולהעמיק, שיאפשר לגוף שלנו להרגיש כמו חיה בג'ונגל במקום כמו חיה בכלוב. ממשק שיהפוך את העבודה עם המחשב לריקוד, לריגוש פיזי – כי כדי שהמחשב יהיה רוחני באמת הוא חייב קודם כל לשנות את הפיזיות שלו לפיזיות שתייצר חוויה כובשת, חוויה של טראנס.

3. ספר

אני אוהב את הקינדל החדש שלי. הוא טוב עשרות מונים מכל אייפד כי הוא מונו והמונו הוא הסטריאו החדש.

ויותר משאני אוהב את הקינדל שלי אני אוהב ספרים מנייר. יש לי רק חודשיים קינדל וזה כבר מרגיש כמו לחזור למאה ה-19 כשאני אוחז בספר מודפס. ובו בזמן אני יודע שהוא מושלם כל כך. שנים ביליתי בלבוז לאנשים שמתפייטים על הריח של הנייר, אבל עכשיו אני מבין שאני קוף שאוהב לפתח רגשות לאובייקטים כרוכים שאפשר להחזיק אותם ביד. שלספרים האהובים עלי יש ממשות שמתעלה על זו של קובץ מידע שאפשר להעביר ממחשב למחשב. דווקא הקינדל גרם לי להבין שהספר אינו רק ישות אידאית. הוא ישות פיזית והפיזיות שלו חשובה, לפחות לפליט מאה 19 שכמותי.

ככל שהפייסבוק מעמיק את האחיזה בישותי אני מעריך יותר את הספר, מעריץ אותו, אסיר תודה אליו, לאפשרות המילוט שהוא מעניק לי בעידן הזה. המונו הוא הסטריאו החדש. ובעידן ההיפר-פוליפוני של התודעה המולטי-טאסקית הספר מוצדק מתמיד. הוא כמו הזמנה לאהבת נפש בעולם שמלא רק בפלירטים בלתי מחויבים. הוא הזמנה לקחת דברים ברצינות, לחשוב ולחוש לעומק, אביר שלוקח אותך בידו, וגואל אותך מהכורח מלהיות עוד אחד זומבי קהה מרגשות עם חיוך אווילי וזקפה.

4. קללת התיעוד

ברגע שאתה תופס את המצלמה ומתחיל לצלם משהו הדברים המעניינים תמיד מפסיקים לקרות. ברגע שאתה תופס את המיקרופון ומתחיל להקליט, הדברים המעניינים מפסיקים להאמר. זה החוק קוסמי: הברירה שאלוהים נותן לנו בחיים בעידן האלקטרוני: לחוות או לתעד. תארו לכם עד כמה העולם מוצלח יותר מכל מה שאנחנו רואים בטלוויזיה? תארו לעצמכם כמה העולם היה יכול להיות מוצלח אם רק לא היינו מצלמים אותו?

5. כמה זמן מבוזבז

עוד שניה ועוד שניה ועוד דקה ועוד דקה, שעוברות ליד המחשב בציפיה לדף שיטען, לסרט שיעלה, לתוכנה שתפתח, לתוכנה שתסגר, למחשב שיפתח, למחשב שיתכבה. Technology, don’t keep me waiting. ככל שהמחשבים הופכים יותר מהירים, כך נדמה שאנו מעבירים יותר זמן בהמתנה להם.

אנושות שלמה מכלה את זמנה בהמתנה למחשבים, בציפיה לחישוב כלשהו שיסתיים. שוב שוכחת את עצמה בהמתנה למשהו שיקרה. השקר הגדול.

חיים שלמים שאובדים מול מסכים. למה? בשביל מה? גזר דין מוות שנגזר על דורות שלמים של בני אנוש, בדיוק כפי שחזה א.מ. פורסטר כבר ב-1909.

***

אני לוקח הפסקה מהטכנולוגיה. מלכתוב עליה, אבל בעיקר, מאוד בקרוב, מלחוות אותה, מלחיות בצילה. אני יודע. אני מוקף בטכנולוגיה. היא בתוכי. היא חלק ממי שאני. ובכל זאת אני מרגיש צורך למתוח שוב את הגבולות ביני לבינה. היי שלום. עוד אשוב.

15 בספטמבר 2010 – 9:22 קטגוריות: חיים, טכנולוגיה, טכנופוביה | תגובות (14)

תגים ADD, אוגמנטד ריאליטי, ארד אקיקוס, טכנולוגיה, טכנופוביה, קינדל |

קרלו שטרנגר וחביבה פדיה – ביקורת ספרים משולבת שסיבכה לי את החיים

1. ביקורת על ביקורת על ביקורת: קרלו שטרנגר. אני, פרויקט מיתוג. כנרת, זמורה ביתן. 2010.

הביקורת הזו הייתה אמורה להפתח במילים הללו:

הביקורת הזו הייתה אמורה להפתח במילים:

"אין סיבה מיוחדת לכתוב פוסט משותף על "אני, פרויקט מיתוג" מאת קרלו שטרנגר ועל "בעין החתול" מאת חביבה פדיה מלבד העובדה שאחד עורר אצלי סלידה עזה ואילו השני ריגש אותי עד היסוד ועורר בי אהבה עמוקה. בעוד שהאחד היה מלא בנפיחות חסרת מעוף השני ניחן בחמלה וראיה רוחנית יוצאת דופן."

בזכות ספרו של שטרנגר גיליתי בעצמי לפתע יכולת שלא ידעתי שטמונה בי לקטילה חסרת רחמים. אלא שאז הלכתי לישון התעוררתי וקראתי את השליש האחרון של ספרו של ופתאום הכל השתנה. אני לא יודע אם זה היה משהו במצב רוח שלי שהשתנה או משהו בכתיבה של שטרנגר, אבל לפתע הרגשתי שאני ושטרנגר יכולים לחיות בדו-קיום של מה שהוא מכנה "בוז מתורבת". ובאיזשהו שלב בסופו של הספר, אפילו הצלחתי לחוש סימפתיה מסוימת לשטרנגר.

זה היה מבלבל מאוד! רק ערב קודם לכן הלמתי בשטנרברג כפי שלא עשיתי מאודי, בצורה חסרת רחמים כל כך שהלכתי לישון בעירוב של תחושת צדקנות עמוקה עם תחושת בושה עמוקה על אותה הצדקנות.

לספר של שטרנגר היה מבנה עקומת פעמון של טריפ רע. את שני הפרקים הראשונים קראתי בתחושה של "מעניין מה הולך לקרות", את הפרק השלישי והחלק השני בתחושה של "איזו נפיחה דוחה" ולחלק השלישי הגעתי בתחושת פיוס עמוקה אך גם מבלבלת עם ישויות כל היקום.

את שורש הבעיה ניתן לגלות בשתי נקודות עיקריות שבהן אני חולק על שטרנגר. ראשית כל מאז גיל 19 בערך, אני לא ממש חסיד של האקזיסטנציאליזם האתאיסטי (טרנס מקנה חזר והדגיש בנוגע הקהילה הפסיכדלית: We are nor flailing existentialists with a kind of Camusian ‘why not’ attitude towards the world), בעיני האקזיסטנציאליזם האתאיסטי (בעיקר בצורתו הגסה) הוא אחד הגורמים העיקריים לתחושת החוסר משמעות המטרידה שבה מוכים רבים מבני העידן שלנו.

אבל יכולתי, והצלחתי בסוף, לחיות עם האקזיסטנציאליזם האתאיסטי של שטרנגר (שאינו בהכרח מהסוג הגס). הדבר העיקרי שממשיך להרתיח אותי בשטרנגר הוא היחס הפשטני, הקלישאי וחסר הניואנסים שלו לעידן החדש ומה שהוא מכנה "רוחניות הפופ", ולכן אצטט כמה פסקאות קצרות מתוך הביקורת שנגנזה:

"לשטרנגר מצדו יש כמובן בעיות עם הניו-אייג' והרוחניות החדשה. הוא בוחר לשפוט את אלו על פי אמת מידה נוחה מאוד, חברים בגיל העמידה שהחלו לגלות עניין בתורת הקבלה דרך הפריזמה הפופוליסטית של מרכז לקבלה והרב לייטמן[1] או של סרטים כמו הסוד. הוא מזדעזע מכך שאותם חברים מעזים לגלות עניין בלימודי קבלה גם כאשר הוא מעמת אותם עם העובדה שחקר וגילה שספר הזוהר כלל לא נכתב במאה הראשונה על ידי רבי שמעון בר-יוחאי כפי שמקובל במסורת היהודית אלא במאה ה-13.

התפיסה הרדודה והעניה שיש לשטרנגר לגבי החוויה דתית מזכירה לי את הרדידות של כמה מהמתקפות אחרונות על אלוהים על ידי מספר מודרניסטים נפוחי חשיבות אחרים כמו ריצ'רד דוקינס (עוד מישהו שיהיה מוכן לעשות הכל כדי לשכנע אותך בכך שלחיים שלך אין משמעות ושאתה בסך הכל מכונה לשכפול גנים) או סטיבן הוקינג (עוד אחד שתהילתו יצאה מכלל שליטה עד שהוא מאיים להפוך לעובדיה יוסף של הפיזיקאים), שבספרו החדש מכריז שהוכיח שאין צורך באלוהים.

לגלות יצירות נחותות דרגה בסוגה כלשהי זה חכמה קטנה מאוד. אני יכול למצוא אנספור סרטים גרועים, אלבומים גרועים, סרטים גרועים, עבודות דוקטורט גרועות או תיאוריות פסיכולוגיות גרועות. אבל אם הייתי כותב ספר שבו הייתי יוצא כנגד הקולנוע בהסתמך על כך כמה סרטים גרועים שהזדמן לי לראות, או תוקף את הפסיכולוגיה משום שישנם פסיכולוגים גרועים שיודעים להבין אנשים רק דרך התגיות של ה-DSM כמובן שהייתי זוכה בקיתונות בוז, ובצדק."

טוב נו, אולי קצת נסחפתי בטון שנקטתי בביקורת ההיא אבל בסופו של דבר נדמה לי שהכתיבה של שטרנגר על דת ורוחניות מהווה סממן לרדידות הרוחנית (שטרנגר עצמו מתייחס להאשמה זו במהלך הספר שוב ושוב) של נושאי דגלו של האתאיזם החדש כמו דוקינס, היצ'נס או דנט. העניין הוא שאני ושכמותי היינו יכולים לחוש סימפתיה רבה יותר למאבקם של אלו (שיש בו אלמנטים מוצדקים) אם לא היה מקביל בפנאטיות העיוורת, וברדידות תפיסתו הדתית, לאלו של הפונדמנטליסטים עצמם. טוב יעשו, בעיני, אם ישלבו ביקורת זו בתוך הביקורת שלהם על הדת, ויצליחו לבצע הפרדה בין החוויה הדתית כאלמנט לגיטימי ובעל משמעות בחייו של האדם ובין העמקות שיש בתורות דתיות מסוימות, לבין הכוח ההרסני של דתות וכתות אוטוריטטיביות או של תפיסות עולם פונדמנטליסטיות.

*** N+1

לי הוא מזכיר את אלון גל

כאן הייתה אמורה הביקורת על הביקורת להסתיים, אלא שאז שוב הלכתי לישון וכשהתעוררתי קראתי פעם שניה בפרק של שטרנגר על העידן החדש והבנתי שאני שותף לרבות מהביקורות של שטרנגר על הרדידות האינטלקטואלית של זמננו כפי שהיא משתקפת ב"סוד" או ב"קבלה פופולרית". (למי שהתבלבל, חזרנו לשורה הראשונה של הכתבה, לביקורת המטא בדרגה השלישית על שתי הביקורות הקודמות שנכתבו).

אז מה הבעיה בעצם? כנראה שבאותו בוז מתורבת ששטרנגר ביקש ללמדני, ושבעיני מסמל איזה אטימות לעולם. הבעיה שאני חושב שלמרות ששטרנגר כותב בבוז מתורבת על אותם חסרי השכלה, הוא לא באמת מתוחכם בהרבה מאותם חסידים שוטים של "הסוד" שכנגדם הוא מתריע. בעיני הוא מתגלה כחסיד שוטה למחצה של "הנאורות", המדע, והאובייקטיביזם שכתיבתו מסגירה שוב ושוב אירופוצנטריות ולוגוצנטריות צרות אופקים למדי. הוא מסוגל אמנם לבוז מתורבת לבעלי השקפות אחרות, שהוא דבר ראוי לשבח יותר מבוז בלתי מתורבת, אבל הוא הוא עדין אינו מסוגל לצאת מגבולות האני שלו, ובוודאי לא תוך כדי ריקוד. ובסופו של דבר, אחרי שקראתי הבוקר במקביל לשטרנגר קצת טימותי לירי, אני מבין שמה שמפריע לי בשטרנגר זה שביעות הרצון העצמית שלו, שבניגוד לכל מה שהוא עשוי לומר משדרת את הבטחון שהוא יודע, למרות שתודעתו נראית לי מוגבלת למדי, כך שמבחינתי יש לי רק דבר אחד לומר לו.

אז שלא תבינו לא נכון. מבחינתי שטרנגר ואני נפרדים בבוז מתורבת, יש לי אפילו כבוד מסוים אליו. הוא ללא ספק קרא או לפחות שמע על לא מעט ספרים, ויש בספר שלו גם לא מעט קטעים המלאים באבחנות מדויקות למדי על תחלואי ובעיות הזמן. יותר מכך, הוא גם גרם לי תהליך קריאה מעניין למדי: אותם קטעים שגרמו לי תחושת גועל בקריאה ראשונה נראו לי בקריאה שניה בו כמציגים תובנות יפות למדי. אני לא מצטער שקראתי בספר של שטרנגר אבל אני בטח לא הולך להמליץ לכם עליו.

ציטוט שחימם לי את הלב: "עלינו להיות מסוגלים להתפעל מהמגוון המרשים של מערכות המשמעות פרי דמיונם של בני האדם, במקום להתרעם על אלו מהן שאינן מוצאות חן בעינינו (…) בוז מתורבת המתובל בהומור יכול להוות תחליף לצדקנות הבלתי נסבלת בכל האידאולוגיות, דתיות וחילוניות גם יחד. יתר על כן, השימוש בו יכול לסייע לנו לראות את ההיסטוריה האנושית כדבר מה הדומה יותר לתחרות על התואר 'סיפור הבדים הקולקטיבי המוצלח ביותר', מאשר כהתנגשות קטלנית בין ציביליזציות." (230)

ציטוטים שגרמו לי להתפלץ: "המודרניות מציעה כיום נרטיב חלופי רב עצמה המבוסס על נתונים היסטוריים אמפיריים" (88, בגלל הרטוריקה). "איני מבין כיצד יכולה חוויה שכזו [חוויה מיסטית] ללמד אותנו דבר מה על אודות העולם החיצוני יותר משיכולות לעשות זאת הזיות או חוויות על-חושיות אחרות" (93, רגע לפני שהוא מסביר שהתפיסה שהקוסמולוגית של הקבלה "נדחתה מיד עם הופעתה של הפיזיקה המתמטית המודרנית"). "[אנשי עידן החדש טוענים בפנינו כי] אין גבולות למה שאנו יכולים להיות. אין גבולות משום שעמוק בפנים קיים פוטנציאל בלתי מוגבל בעל כח עצום (…). הרעיון שלפיו קבור בתוכנו עצמי אמיתי ושלם הוא פנטזיה תרבותית רבת עוצמה." (85) "מחירה של האמונה הדתית היא חיים בצילו של הפחד מפני האל" (244)

ציטוט שהקפיא את ליבי ובקריאה שניה חימם אותו: "המשוואה הקיומית שלנו היא מי שאנו. [דגש במקור] חיים של הגשמה אינם חיים שבהם המשוואה הקיומית שלנו נפתרת, אלא חיים שבהם אנו חווים את המשוואה הקיומית שלנו באופן פורה ויצירתי. פתירת של המשוואה הזאת משמעה מוות." (125)

2. ביקורת חד משמעית וחשובה לעין ערוך. בעין החתול. חביבה פדיה. עם עובד. 2008.

שטרנגר היה Mindfuck, הנסיון לגבש דעה על הטריקסטר-תרח הזה בעל הקרחת המבריקה כמעט גרם לי נזק מוחי בלתי הפיךו והביא אותי לשפוך כל כך הרבה מילים שאני לא מעז לפתוח בספר שלו שוב ופתאום הביקורת על פדיה, היקרה לי כל כך, נראית לי קצרה בהשוואה. אבל אם אזרתם סבלנות לקרוא כל מה שהיה לי לומר על שטרנגר, בבקשה תאזרו עוד קצת סבלנות בשביל פדיה, שראויה לזה כל כך.

"בעין החתול" של חביבה פדיה הוא אחד מהספרים הנדירים הללו שגורמים לך להתאהב בנפשו של האדם שכתב אותו. השפה של פדיה, השג ללשון העברית בת זמננו, שוזרת באופן מרהיב את הרבדים שונים של השפה, משפת הרחוב ועד לשפת המדרשים. אבל הלשון שלה היא רק אחת משלל גורמים שהופכים את הספר של פדיה בעיני לאחת מיצירות המופת החשובות ביותר של הספרות הישראלית בעשורים האחרונים. השג יוצא דופן שגרם לי לחוש בר מזל על כך שאני קורא עברית.

פדיה כותבת על המציאות של שולי עיר המדבר הבאר-שבעית, אזור שוליים שבו חיים עלובי החיים שהודרו ממרכז החברה. היא מתארת את העולם הזה, על העזובה שבו, האכזריות שלו אבל גם הפיוטיות והיופי העמוקים שלו ומוצאת בתוכו לצד הכאב והכיעור רגעים של חסד וקדושה. הגיבורות שלה הן חיות העזובה: חתולים, כלבים והאנשים שלוקחים אותן תחת חסותם, שמקדישים את כל כוחם המועט להגנת החיות חסרות הישע שחיות חיים של רדיפה בשולי העולם האורבני, שהופכים את בתיהם למקלט עבור החיות הנרדפות, שחוסכים פת לחם מפיהם על מנת להאכיל את אהובותיהן החיות – ובמעשה התגברות זה הופכים מדמויות חלושות לגיבורים שמתוך אצילות נפשם מתגלה עוצמה המהדהדת כוחות מיתיים אך שומרת תמיד על אנושיות עמוקה.

האנשים הללו, שהחברה מסביב על שכניה ועל מנגוני השלטון שלה מדחיקה אותה, הופכים אצלה לגיבורים האמיתיים של הזמן, המבשרים האנונימיים והאותנטיים ביותר של חבלי משיח שאין יודע מתי יבוא. צדיקי אומות אדם יחידים שמתגייסים להגנת חיה.

החיה היא אצל פדיה ישות צופנת סוד, במובן הקבלי. היא מכילה בתוכה כח קמאי שמודחק מהעולם האורבני, היא ההשתקפות המטרידה של האלוהי שהאדם מסרב להגלותה מעל העולם האורבני שברא לעצמו. היא ממלאת את הספר במשמעויות נסתרות המהדהדות לכל אורכו. פדיה היא חוקרת קבלה והספר שלה, שמורכב מעשרות סיפורים הקשורים זה בזה במארג תמטי ורעיוני, עשיר באלוזיות לספרות היהודית ובמדרשים. היא מותחת רשתות עשירות של קישורים בין היהדות והקבלה לבין חיי העזובה הבאר-שבעית.

בתקופה שמייצגיה הדומיננטים של היהדות בישראל הולכים מעוותים אותה לכדי השקפה גזענית, לאומנית, צרת השקפה ואכזרית המבוססת על בורות, צדקנות עצמית ושנאה לאחר פדיה מייצגת אלטרנטיבה אחרת, מלאת ענווה, חמלה ורוחניות אמיתית שמצליחה להכיל גם את קמעות הצדיקים וגם הכרה עמוקה של הקבלה והמקורות היהודיים. יהדות שגרמה לי בפעם הראשונה זה זמן רב לחוש שוב כמיהה ואהבה לדת משה.

פדיה רואה את אלוהים לא באתרי מריבה פוליטית אלא בחצרות של באר שבע. בפעולות קטנות של חמלה, של דבקות ושל יופי צופן סוד. גיבורי סיפורי הדבקות שלה שלה אינה רבנים בעלי אדיקות נוקשה אלא דמויות כמו רוזה שלה. חלכאים שנמצאים בתחתית הסולם החברתי ושהחמלה שלהם לחיות והחמלה של פדיה אליהם מסמלת את החרך הצר של האור במציאות אפלה.

וזה בעיני ההבדל החד בין שטרנגר לפדיה שעורר אצלי את התגובות השונות כל כך לשניהם. בעוד הראשון סועד בגאווה עם עם ממצאי המדע "האובייקטיבי" ומתייחס בבוז (גם אם, "מתורבת") לכל מה שלא מוכר לו או חורג מתפיסת העולם הרציונלית שלו, הספר של פדיה מעיד בעיני על גדולה אנושית אמיתית. היכולת לגלות את היופי, הקדושה והחמלה בכל מקום גם בין נדכאי שממת העזובה. פשוט תקראו.

[1] בביטוי "פופוליסטית" אין בכוונתי לגנות את יצירתם של ברג ולייטמן. אני מוצא את הגותם של השניים מרתקת ומושכת מבחינות רבות. עם זאת, בכך אין לכסות על הפגמים העמוקים שיש בה ובעיקר האופן הפופוליסטי והסמכותני שבה היא נמסרת ובחסרונותיה כשהיא משמשת כמזון רוחני ואינטלקטואלי יחיד.

12 בספטמבר 2010 – 10:37 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (3)

12 וידיואים פסיכדליים שיפתחו לכם את הראש

הזכרתי פה בעבר את ה-Daily Psychedelic Video, בלוג שהתחלתי באפריל האחרון ושמוקדש למחקר האסתטיקה הפסיכדלית וליצירת בנק וידיואים פסיכדליים איכותיים שיהיו זמינים לפסיכונאוטי העולם כולו.

מאז הצטרפו ל-Daily Psychedelic Video חמישה עורכים נוספים עם ידע רחב באסתטיקה פסיכדלית: שני ישראלים ושלושה אירופאים. מאז הפיכתו של האתר לאתר קבוצתי המנוהל על ידי קבוצה של עורכים, עולות אליו כמויות אדירות של וידיואים פסיכדליים יפהפיים שמרחיבים שוב ושוב את התפיסה שלי לגבי אסתטיקה פסיכדלית ואף עולים על החזון המקורי לאתר. למעשה ה-DPV הפך למעין Psychedelic Movie Show חינמי ומודולרי הזמין בכל זמן ומצב, משהו שאני פינטזתי עליו כבר שנים. מאז הוא כבר הפך לאתר הבית שלי במצבי תודעה אחרים.

בהזדמנות זו רציתי להעלות כאן 12 מהוידיואים החביבים עלי שעלו באתר בחודשים האחרונים:

1. קליפ הטרייל האולטימטיבי

לפוסט המקורי

2. טאקאשי מורקאמי הפסיכדלי

לפוסט המקורי

3. Chemical Brothers – Let Forever Be

לפוסט המקורי

4. הבניינים הפסיכדליים ביותר אי פעם (תנו להם כמה דקות והם יכו אתכם בתדהמה)

ולפוסט המקורי (שווה מאוד לקרוא את ההסבר שם, ובאתר הפרויקט. ולו כדי להבין מה קורה בוידאו).

5. בירדי נאם נאם

לפוסט המקורי

6. פסיכדליית משחקי מחשב אקסטטית (אפשר לקפוץ שתי דקות קדימה ולנחות ישר בשיא העניינים)

לפוסט המקורי

7. מוזיקת טאץ' סקרין

לפוסט המקורי

8. פסיכדליה מוסלמית

לפוסט המקורי

9. מדיטציית וידאו פידבק

לפוסט המקורי

10. ניאו-פסיכדליה בשחקים

לפוסט המקורי

11. בועות סבון פסיכדליות

לפוסט המקורי

12. ריאן לארקין – סרט מדהים על האנימטור הפסיכדלי רייאן לארקין שחולל מהפכה באנימציה של שנות הששים

כדאי מאוד להכנס לפוסט המקורי שמכיל גם שניים מהסרטים המקוריים של לארקין

לאתר ה-Daily Psychedelic Video

3 בספטמבר 2010 – 10:03 קטגוריות: כללי, פסיכדליה | תגובות (2)

תגים psychedelic videos, וידיואים פסיכדליים |

המילון הפסיכדלי: קונטקט-היי

"פטריה אפוקליפטית". טקאשי מורקאמי.

קונטקט היי הוא מושג שמקורו בתרבות הפסיכדלית. הוא מתייחס למצב שבו אדם שלא הכניס לגופו חומר פסיכדלי נכנס למצב תודעתי פסיכדלי בעקבות מגע עם אדם אחר שנמצא בעיצומה של חוויה פסיכדלית. זהו מצב שקורה לפעמים לטריפ-סיטרים ולא רק להם. אני זוכר פעם אחת שאכלתי פטריות באמסטרדם והייתי בפארק עם חבר שלי, שלא אכל אבל ליווה אותי לטיול. באופן מעניין למרות שהוא לא אכל ואני כן זה הרגיש כאילו אנחנו מקיימים איזה שדה תודעתי משותף שבו הפטריות מתחלקות בין שנינו. הדבר המפליא היה שהשפעת הפטריות עלי הייתה חלשה יותר ממה שציפיתי בהתחשב בכמות שאכלתי, ואילו החבר, למרות שלא אכל כלום נכנס במהירות למצב פסיכדלי שבו הוא מצחקק, חושב מחשבות מוזרות, מביט על השמיים בהשתאות ומחבק עצים בהתלהבות. זה היה ממש כאילו התחלקנו חצי חצי בפטריות. בספרות הפסיכדלית, הרוויה בסוגי תקשורת ביזאריים ומוזרים בין תודעות יש לא מעט דוגמאות לקונטקט-היי. ספרו של טום וולף, The Kool Aid Acid Tests מתאר את מפגשיהם המסוממים והמרובים של קן קיזי וניל קסידי עם שוטרים במהלך מסע החוף לחוף שלהם בקיץ 1964. כשהפרנקסטרים היו נעצרים, על אסיד, השניים היו עטים על השוטרים במלוא עצימות החוויה הפסיכדלית שלהם ומכניסים אותם לתוך "הסרט שלהם". השוטרים היו מתבלבלים תוך מספר דקות וקיזי וקסידי היו ממשיכים בדרכם כשהם משאירים מאחוריהם שובל של שוטרים הלומי אסיד.

בועז יניב סיפר לי פעם על פסטיבלי טראנס אירופאים שהעוצמות התודעתיות של הנוכחים משקפות בהם אחת את השניה בעוצמה כזו, שאתה פתאום מבין שבעצם אתה מסטול לחלוטין מאז שאתה זוכר למרות שלא הכנסת שום סם לגוף שלך כבר כמה ימים טובים. זה הגיוני מאוד כי חוק פסיכדלי בסיסי מאוד הוא שככל שיותר אנשים מסביב לנוסע הפסיכונאוטי נמצאים בטריפ משלהם, כך חווית הטריפ הופכת לעוצמתית יותר. אם הנוסע הפסיכדלי נמצא בחברתם של אנשים שמחזיקים את החוויה הטריפית שלהם וששומרים על מצב תודעה טריפי, הם יכולים ליצור מעין כור תודעתי שדליפת התודעה ממנו היא מינמלית. קבוצת אנשים כזו שעשתה ביחד טריפ ומשמרת על דליפת תודעה מינימלית יכולה לשמר את תודעת הטריפ למשך זמן ארוך. באופן כזה למרות שהטריפ עצמו מסתיים לאחר 4-8 שעות, תודעת הטריפ יכולה להמשך גם ימים ארוכים לאחר מכן. כל זה תלוי בכמה דברים כמו למשל שמירה על רמת שינה מינימלית: כל עוד אתה לא הולך לישון רמת הדליפה של הטריפיות היא מינימלית (ואילו כפי שג'ים פדימן העיר, שינה מוציאה אותך מהטריפ), אבל גם אם נרדמת, אם בזמן שהלכת לישון מישהו אחר שמר על להבת הטריפ והוא עדיין שם בתוך החוויה שלו כשאתה מתעורר, הוא יכול להדליק מחדש את הלהבה שלך והסיכוי שתוכל לחזור לתוך החוויה של הטריפ בלי לקחת כלום עולה בהרבה). לעומת זאת יציאה לתוך עולם הסחים, העולם של האנשים הרגילים, עם צורות התקשורת המיובשות/אגרסיביות/מנוכרות שלהם תייבש לכם את הטריפ ותשלוף אתכם מתוכו באכזריות חסרת קץ שתגרום לכם לרצות לחזור ולהתחפר בתוך המחילה הקטנה שלכם עד יעבור זעם.

אבל גם אם קונטקט-היי הוא מושג שמקורו בהגות הפסיכדלית, הרי שהוא מתייחס לשורה ארוכה של מצבים אחרים, חלקם ללא קשר ישיר לחוויה הפסיכדלית. לאחרונה הייתה לי חוויה שהתחילה בטריפ שלי שהכניס את חברתי (שלא הכניסה שום דבר לגוף) למצב טריפי עמוק ביותר שבסופו של דבר היה כמעט בלתי אפשרי להבדיל בינו לבין המצב שבו הייתי נתון אני. עד כאן טוב ויפה, אבל החלק המעניין באמת היה שבארבע לפנות בוקר באותו היום אני חזרתי הביתה לישון בעוד שחברתי המשיכה לבלות. כשפגשתי אותה בבוקר שש שעות מאוחר יותר, אני שהספקתי לעבור בבית לכמה שעות כבר חזרתי למצב תודעה של Baseline, היא לעומת זאת שימרה במשך הלילה את המצב שבו הדבקתי אותה אתמול ועוד ביצרה אותו בעזרת Sleep Deprivation. דקות מועטות אחרי שפגשתי אותה היא כבר החזירה אותי למצב התודעה של אתמול. כלומר, זה לא שהתחלתי לראות הזיות אבל חזרתי למצב הרוח שאפיין את הטריפ שלי יום לכם, על השמחה, היצירתיות, הרוגע ותחושת התודה העמוקה שאפיינו אותו. זה היה כאילו הדבקתי אותה במשהו, הספקתי להבריא ולחטוף ממנה את הדבר הזה בחזרה.

החוויה הזו גרמה לי להבין שקונטקט-היי, אינו תופעה המתרחשת רק כשאדם מסוים נמצא בהשפעת חומר פסיכדלי והאדם שבמחיצתו פוסע גם הוא לתוך החוויה פסיכדלית איתו, אלא תופעה שמתרחשת תחת כל סם ובכל קשר שיש שלנו עם אנשים אחרים. כמובן שהמצב הפסיכדלי עם אפקט ההעצמה והאינטימיות הרבה שהוא יוצר בין בני אדם מאפשר לנו לחוש את הקונטקט-היי טוב יותר. המצב הפסיכדלי מעצים את רמת הסוגסטיביות שלנו ומאפשר לנו לחוש בצורה מועצמת את ההשפעות שיש לכל דבר ועולם עלינו. אלא שלמעשה כמו תופעות אחרות רבות שמתרחשות בתוך החוויה הפסיכדלית, קונטקט-היי הוא בסך הכל העצמה של תופעה יומיומית. החומרים הפסיכדליים שוב משמשים כאן כזכוכית מגדלת המאפשרת לנו להביט מקרוב יותר על הדרכים שבהן התודעה שלנו פועלת ביום יום ולהבין לעומק את מושג הקונטקט-היי במובנו הרחב – את המשמעות התהומית והקריטית שיש לדברים בחיינו שאנחנו נותנים להם לחדור לתוך התודעה שלנו: אדם זה או אדם אחר, פרח או תמונה מחרידה, טבע או עיר.

למעשה כל דבר בעולם יוצר אצלנו קונקט-היי או קונטקט-לואו. שימו לב לאנשים סביבכם ושאלו את עצמכם אם הם יוצרים אצלכם את הקונטקט-היי או את הקונטקט-לואו ופשוט תצמדו לאלו ששולחים אתכם למעלה ותסלקו מהחיים שלכם את אלו שעושים לכם את הקונטקט-לואו. תעשו את אותו הדבר עם סרטים, ספרים, מקומות, סמים, אתרים ברשת, כל דבר!

ואני אסיים בקטע מתוך ספרו של סטיבן גאסקין Amazing Dope Tales and Haight-Ashbury Flashbacks, מתוך פרק שבו גאסקין מספר על הר שטיפס עליו עם חברים במהלך טריפ בסוף שנות השישים וחווה בו חוויות רוחניות מאוד מטהרות ועוצמתיות ("האינדיאנים אומרים ששמו של אלוהים הוא קול קריאתן של כל החיות יחדיו"!!!).

על הירידה מההר והחזרה הביתה הוא מספר: "ירדנו מההר וחשנו שינוי עמוק כל כך שזה יצר שינוי אדיר בדרך החיים שלנו. חזרנו הביתה וראינו שהרבה מהדברים שנמצאו בבית שלנו לא היו נחמדים. הייתה לנו תמונה מצחיקה על הקיר, תמונה של איזה בית בשביל כל מיני נשים שחיפשו בית. היו שם גבוהות ורזות, נמוכות ושמנות, מוזרות ובכל הצורות וזו הייתה תמונה מצחיקה. אבל כאשר ירדנו מההר והבטנו עליה זו לא הייתה תמונה מצחיקה. היא לא הייתה מצחיקה בכלל. זה היה מגעיל לתלות אותה על הקיר בשביל לצחוק עליה, והיינו חייבים להוריד אותה."

התיאור של גאסקין הזכיר לי את התחושה הזו שאני מכיר מכל כך הרבה אנשים יקרים שנכנסו לתוך העולם הפסיכדלי וגילו שהם לא יכולים להמשיך לצפות בפרסומות, בפורנו או בסרטי זוועה – לפחות לא בקלות כמו פעם. כי הם הרגישו טוב טוב את המטען האנרגטי של כל אובייקט ומעשה ואת ההשפעה שיש לאלו עליהם. הקטע הבא של גאסקין מתאר בצורה נפלאה את השינוי הזה שאני מכיר טוב כל כך מהרבה אנשים אהובים וקרובים לי:

"זה היה כמו חיפוש אחר סוג של טוהר אסטרלי. כאשר אתה תחת ההשפעה, כל דבר קטן מהדהד חזק כל כך שכל דבר שהוא אפילו קצת מגעיל מרגיש עוצמתי מאוד.

זה היה טריפ מאוד מכונן מבחינתנו. הוא שם אותנו בתחושה של אחדות ושל חמלה שאחריה לא יכולנו יותר לשאוב הנאה מלהביט על אנשים אחרים נפגעים או על ייצוגים של יצורים מעונים. לא היה טוב להביט בזה.

בדיוק מסיבה זו אני לא אוהב את התמונה של ישו על הצלב עם המסמרים תקועים בגופו. זה סמל לא נכון. צריך לצייר אותו חי ומלא שמחה."

תודה לכל האנשים שחלקו איתי מההיי שלהם והביאו אותי לקונטקט-היי. תודה לאחת שעשתה זאת ממש לאחרונה. ישתבח שמו של בורא היקום. שבת שלום.

27 באוגוסט 2010 – 13:49 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (24)

תגים פסיכדליה, קונטקט-היי |

תחילתו של ערב מושלם

חזרנו מהפארק אחרי חוויה פסיכדלית מפוצצת שבמהלכה טיילנו בטבע במשך שעות ארוכות. זו הייתה הפעם הראשונה של ס', ואם בהתחלה היא כל הזמן צחקקה וקשקשה איתי על כל מיני מחשבות מוזרות שעברו לה בראש, הרי שבשלב מסוים, ככל שנסחפנו פנימה, היא החלה להסגר ועכשיו, כשחשבתי על זה, הבנתי שכבר עברו כמעט שעתיים מהפעם האחרונה שאמרה לי משהו. כל הנסיונות שלי לחלץ ממנה דיווח כלשהו על החוויה הפנימית שלה לא הניבו דבר. היא הייתה מתחילה לענות לי ואז משתתקת או פשוט מביטה בי ולא אומרת דבר. היא הייתה מקשיבה לי ולפעמים אפילו שואלת שאלות קצרות או מהנהנת אבל לא אומרת כלום. הרגשתי שהיא מתרחקת ממני, הייתה בינינו איזה תחושה קצת מתוחה וכשהגענו לביתה לא יכולתי שלא להרגיש שהיא ממש נמנעת ממני. בשלב מסוים אמרתי לה שאני מרגיש שהנוכחות שלי לא נוחה לה ושאלתי אם היא רוצה שאלך.

היא אמרה שלא.

Ido, soll ich was machen?

"עידו, אני צריכה לעשות משהו?" היא שאלה את זה בטון הכי תמים שאפשר, כאילו היא באמת לא יודעת.

אמרתי לה שתבוא אלי. אני שכבתי על המיטה. היא נשכבה לצדי, מחובקת בי.

דיברתי אליה, אבל היא עדיין לא ענתה לי.

אמרתי לה שאני מרגיש שהיא מרוחקת. שמאוד הייתי רוצה לדעת מה שלומה.

“Ido, soll ich reflektieren?”

"עידו, אתה רוצה שאדבר בקול על התחושות שלי?"

"כן!" דמעות עמדו בעיני "בבקשה. זה מה שאני מנסה לומר לך בשעתיים האחרונות שאני כל כך רוצה שתדברי אלי. בבקשה תגידי לי איך את מרגישה."

“soll ich wirklich reflektieren?”

"כן!"

"Aber ich schäme mich so"

“לא מתוקה. אין לך בשום דבר מה להתבייש."

"אבל אני כל הזמן חושבת מחשבות כאלה. שאני כל כך מתביישת בהן. ואני מפחדת שתכעס עלי."

אחזתי בפניה והבטנו אחד בשניה קרוב קרוב. "מתוקה, זה נורא חשוב לי שתביני ממש טוב שאין שום דבר שאת יכולה לומר שיגרום לי לכעוס עליך או להפסיק לאהוב אותך. שום דבר בעולם. בבקשה, תדברי אלי."

"soll ich wirklich reden?"

"כן! בבקשה!!!" כל מילה ומילה שיצאה מפיה מילאה אותי באושר, כאילו זו ילדה שלי ששתקה עשרות שנים ומדברת עכשיו בפעם הראשונה.

"אבל עידו, מי זה שעושה את הדיבור? מי זה שם?"

"את רואה!" קראתי "הנה, את מבינה!"

"אבל זה בכלל לא הגיוני. שאדם יכול לדבר עם אדם אחר, ומי זה מדבר? מי עושה את הדיבור? זה לא אני. מי מדבר את הדברים האלה?"

"אבל זה בדיוק מה שכל האנשים הללו, מייסטר אקהארט והבודהא דיברו עליהם. רק שעכשיו את חווה את זה בעצמך."

"אבל איך זה יכול להיות שהדבר הזה קיים?" היא אמרה פתאום "איך זה יכול להיות! איך זה שאפשר לעבור דבר כזה ולהמשיך לחיות בעולם הזה? איך זה שהעולם הזה אפילו יכול להמשיך להתקיים?"

"זה בדיוק מה שהרגשתי גם אני בפעם הראשונה שלי."

"אבל למה לא אמרת לי? לא חשבתי שזה יהיה כל כך עצום. כל כך מעבר למציאות."

"ניסיתי לומר לך. אבל את כל הזמן חשבת שאני סתם מגזים, ואחרי הפעמים הקודמות כבר העדפתי לא לצאת בהכרזות, שלא תתאכזבי."

"אבל, עידו. מה עכשיו? איך ממשיכים את החיים מכאן?" השאלה שלה הייתה כל כך כנה ורצינית.

"עכשיו את יכולה להסתכל מחדש על החיים שלך ולחשוב איך את רוצה לעצב אותם. מה את רוצה לשנות בהם, מה את רוצה שיהיה בהם ומה את רוצה שלא יהיה בהם."

חשבתי על ניאון ג'נסיס אוונגליון. על הרגע ההוא בפרק 26 ששינג'י מוחק את האני שלו, נוחת בתוך עולם של ריק ומתחיל לתהות על טבעה של המציאות. הוא מהלך בחלל לבן חסר כל אובייקטים, ואז כשהוא מבקש שייצרו לו למעלה ולמטה מציירים עבורו קו אופקי שחוצה את המסך לשניים. "הנה קיבלת גבולות. עכשיו יש לך למעלה ולמטה". וקול אחר קורא לעברו "אבל גם איבדת חלק מהחופש שלך". ס' ואני איבדנו את האני וחזרנו לתוך העולם הזה. עכשיו היה אפשר לחשוב מחדש על האני הזה: הירידה חזרה למפעל האוטופי של האני, ההבטחה הגלומה בו, ההבטחה שהפעם נצייר לעצמנו את העולם כמו שרצינו, והידיעה שהחזרה לתוך האני כוללת בחובה באופן בלתי נמנע גם את כל האכזבות והכאבים שגלומים בחווית אני.

היא עדיין הייתה משתתקת לרגעים ארוכים וכאילו קופאת לרגעים. היא אמרה שהיא עדיין מחוץ לעולם, שאני צריך לתת לה פקודות. שאגיד לה כל הזמן בדיוק מה לעשות. לרחוץ רגליים? איזה חולצה ללבוש? מה לומר? הייתה בה בושה עצומה. היא אמרה שהיא רואה את כל הדברים הלא יפים הללו שבתוכה.

"לא!" קראתי "את יפה!"

"אתה אמרת שהחומר הזה הוא כמו זכוכית מגדלת לתודעה, שהוא מגדיל את מי שאתה ושהוא יאפשר לי להביט לתוך עצמי. אתה יפה ולכן הוא מעצים לך את היופי הזה ומשקף אותו. אבל עלי הוא לא משפיע באותו אופן."

"אבל ס', אני מכיר את הבושה הזו. אני מכיר אותה מתוכי."

"אתה?" היא הביטה עלי במבט מפקפק "אבל אתה כל כך בטוח בעצמך. אתה תמיד כל כך שמח."

"לא תמיד. זה מה שאני מנסה להגיד לך. שגם לי יש את הצדדים הללו. וגם אצלי הם עולים בחוויות הללו. או שאני מאושר ומרגיש את האהבה, או שאני מרגיש את הבושה ומסתבך בעצמי וזה קרה לי הרבה פעמים. בגלל זה אני יכול כל כך להבין את מה שעובר עליך."

"אז מה עושים?"

"היום את הבטת לתוך עצמך וראית את עצמך כמו שלא ראית את עצמך עד היום. זו התחלה של עבודה ארוכה, של להתגבר על הבושה הזו, של ללמוד לאהוב את עצמנו, לקבל את עצמנו, את מי שאנחנו. להפסיק להתבייש. ללמוד להיות בני אדם. ללמוד לחיות. וזו התורה הפסיכדלית שאומרת לעשות את העבודות האלו, בעצמך ועם אנשים אחרים. לעבוד עם החומרים הללו, או בלעדיהם בשביל להתחזק בעצמנו ולקבל יציבות בתוך החיים, בתוך מי שאנחנו. והמסר הבסיסי ביותר שלה, הוא שאחרי שאתה מכיר את החוויות הללו מיד ראשונה, בגלל שאתה חווית אותן בעצמך, בגלל שנפלת ולמדת לקום, אתה יכול להזדהות עם כל אדם ואדם שחווה אותן ולעזור לו לקום, ולהעניק לו כי אתה מבין שכולנו אותו זרע חיים יפהפה, שנאבק, נאבק על לאהוב את עצמו, על לאהוב את היקום. שכולנו שותפים לאותה החוויה, לאותם המאבקים, שזה האקזיסטנס שכולנו חלק ממנו. אחרי שקיבלת את האהבה של האחר, אתה מרגיש את הרצון לתת אותה לכל אדם ואדם. ואתה רואה את היופי בכל אחד מהאנשים, ואת המאבק הפנימי שלהם, שהוא אותו המאבק שלך."

"זה כמו האהבה שלך אלי. היא מרגישה כאילו יש לה שני חלקים שונים לגמרי. כאילו זו אהבה אלי עצמי, אבל לצידה גם יש אהבה שלא קשורה אלי בכלל."

"נכון, זו האהבה שלי לעולם. וככה זה צריך להיות."

היא הנהנה בפנים רציניות.

"מה השעה?"

הסתכלנו בשעון. השעה הייתה שבע בערב. הייתה את התחושה הקסומה הזו, כאילו קיבלנו כרגע את היקום במתנה. המתנה המתוקה מכל.

"אנחנו יכולים לעשות הערב כל מה שנרצה, נכון? אפשר לבשל ארוחת ערב, ולדבר, ולשכב במיטה בשקט, ופשוט להיות מאושרים. אפשר פשוט לעשות איזה ערב מושלם."

עשינו את כל הדברים הללו. היינו מאושרים והיה לנו ערב מושלם.

18 באוגוסט 2010 – 9:26 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (24)

מחשבות גרמניות

כשנכנסתי לגרמניה ברכבת מאמסטרדם לפני מספר שבועות ושמעתי את הקולות הרגשתי שוב בבית. קשה לי להסביר את זה, וקשה לי להתחמק מהניחוח הקשה והאפילו המכאיב של האירוניה ההיסטורית, אבל כל פעם שאני מגיע לגרמניה ושומע את הגרמנית סביבי אני מרגיש שהגעתי הביתה. עד כמה שזה מוזר לי, אני חש את גרמניה כסוג של מולדת שניה, משלימה למולדת הנוספת שלי בישראל.

***

הייתה לי תחושה שזה יקרה. עכשיו כשאני שוב באירופה, שוב בגרמניה, לראשונה בברלין למספר חודשים, המחשבות על גרמניה שבות ועולות. הן מזכירות לי תקופה אחרת בחיים שלי. תקופה שבה האירופאיות העסיקה אותי, לפני שהיא שעממה אותי והשלכתי אותה מעלי. עכשיו אני שוב פה, והיא שוב מעסיקה אותי, באופן דומה ושונה לאופן שבו העסיקה אותי בתחילת העשור הקודם כשחייתי פה בפעם הראשונה.

לא היה לי ספק שההגעה לאירופה תעשה פרובלמטיזציה מחודשת של לזהות היהודית והישראלית שלי. היה לי ספק אם זה יהיה מספיק כדי לגרום לי שוב לרצות לחזור בתשובה. בסרט הזה כבר הייתי. עכשיו אני פה, מרגיש את הזהות היהודית אבל מרגיש מספיק בנח עם הזהות היהודית שלי ועם הדברים שעברו עליה בעשור האחרון כדי לא להרגיש צורך למלא אותה בנופך דתי מאולץ.

***

אמסטרדם-3

באמסטרדם, במצב תודעה עילאי, שוכב על דשא מוריק, מביט על העלים המתבדרים שעל ענפי העץ ומאזין לקולות הילדים ההולנדים שמשחקים בכדור מאחורי פניתי בדברים לא', חברי האמסטרדמי היקר מישראל.

"האירופאים יצרו לעצמם גן עדן" (אמרתי את הדבר הזה חצי בציטוט למה שנאמר על טוקיו-3 באוונגליון – man has created a paradise”)

א' מחייך. "כן. אבל הוא לא יחזיק עוד הרבה זמן מעמד".

משברים כלכליים. אוכלוסיה מזדקנת. מתחים פנימיים. אירופה עדיין מוריקה ומושלמת. עדיין מציעה מפלט של חיים פשוטים, קלים ונוחים עד כמעט שעמום. אבל עד מתי?

***

פוסט-גזע

אני מבלה חלק נכבד מימי עם הנאצים שאיכשהו תמיד מתגנבים חזרה לחיי. גם זה סיפור אהבה-שנאה שהתחדש אחרי הרבה שנים. עכשיו כשאני קורא בביוגרפיה של אלפרד רוזנברג מאת ארנסט פיפר אני מעמיק לתוך האידאולוגיה של המפלגה הנאצית. רוזנברג בספרו "דרכה העתידית של פוליטיקת החוץ הגרמנית" מנתח כבר בשנות העשרים את הדרכים העומדות בפני פוליטיקת חוץ נציונל-סוציאליסטית עתידית. הוא מרגיש לא נח לגבי האפשרות של ברית עם האיטלקים כהי העור והשיער והיה מעדיף בהרבה את האנגליים, הנורדיים יותר. הוא מגבש תפיסת עולם שבה כל התפתחות תרבותית או היסטורית היא תוצאה של גזע ותפיסת העולם הזו הופכת לתפיסת עולם שסוחפת את אירופה כולה. האנטישמיים של אותה תקופה לא החביאו את האנטישמיות שלהם כמו אחמדינג'אד היום, נניח. הם נופפו בה בגאווה והקימו עמותות "אנטישמיות". תפיסת העולם הגזענית במוצהר כל כך הזו, המארגנת את המציאות כולה על פי חלוקות מפורטות לגזעים, נראית היום הזויה כל כך שקשה להאמין שמליוני אנשים החזיקו בה לפני 70 שנה.

כשאני מנסה לחשוב על זה במונחים היסטוריים רחבים יותר כל השיח של הגזע נראה לי לפתע כמו תגובת נגד לתהליך הגלובליזציה שהעולם עבר באותה תקופה כשהעירוב בין תרבויות על גבי הפלנטה הלך והפך בולט יותר – כשהרגע הזה שהעמים יעורו זה בזה (הדבר שהחל לקרות מיד אחרי המלחמה) החל להקרין לתוך התת-מודע התרבותי והחל להתברר ברור שהעם ההומוגני הוא רעיון אנכרוניסטי שדינו להכלות. ורגע לפני שהדבר הזה קרה, רגע לפני שכל הגזעים התערבבו זה בזה, קמה התנועה שניסתה בכל כוחה לעצור אותה בשם אידאולוגיה של גזע.

אבל היא נכשלה כשלון חרוץ וכשאתה מסתובב בערים הגדולות באירופה כיום אתה רואה את ימיו האחרונים של הגזע. עיר העולם מקבצת בתוכה אירופאים, שחורים, ערבים, אסיאתים ופליטים מכל ארצות העולם. בעתיד, הזהות "הגזעית" של תושביהן המקוריים של הערים הללו תהיה רק זכרון רחוק. קצת כמו שאנחנו זוכרים את מקורה של המילה "סולם" באכדית.

אני מפליג במחשבות הללו ונאלץ להזכיר לעצמי שאנחנו עדיין חיים בעולם שבו צבע העור והשיער שלנו הם עדיין מאפיין הזיהוי הבסיסי ביותר. כן, עוד לא התרחקנו כל כך מהגזע. האנושות עדיין במקום שבו צבע הפנים והשיער של מישהו מהווים דכון ביולוגי אומר לנו מאיפה הוא הגיע, מהו האיזור הגיאוגרפי והתרבות שהצמיחה אותו. אבל האינפורציה הזו הולכת ואובדת באנתרופיה – בתוך עירובי גזעים, הגירות וצירופים תרבותיים.

אבל לא בישראל, היכן ששרי ממשלה זוממים השכם וערב לגרש את ילדי הזרים. וזה מעציב אותי. כי כשאני כאן במקום הזה, מעורב הלאומים, שבו חיים העמים כולם, התחושה הפוסט-לאומית הזו מרגישה לי כמו זכות מפכחת שהאנושות הרוויחה אותם בעמל רב ושכל אדם זכאי לה. המסיבה פוסט-לאומית שמתרחשת פה גורמת לי להצטער כשאני נזכר בישראל ובזהות הלאומית האחידה של "אנחנו" שלעומתו מוצב "שאר עולם" ערטילאי ולא סימפטי ש"נגדנו" ושנוכח בעיקר בטלוויזיה. לא טוב לו היות העם לבדו – זה מעורר הזיות שווא. אם היינו לנו יותר זרים. אולי היינו קצת מתעודדים וקצת יוצאים מהזיות השווא של האובר-פרטיקולריזציה.

***

האדם ללא מקור

ברגע שיש לך זמן לחשוב על זהות אתה מבין שאתה כבר לא בישראל, שם אין לך זמן לחשוב על זהות. אתה עסוק מדי בלשרוד.

באמסטרדם הזהות הישראלית והיהודית שלי הציקה כמו לכלב ששמו על צווארו קולר והוא מנסה ללא תוחלת לנער אותו מעליו. שאלתי את עצמי למה הזהות היהודית-ישראלית הזו ממשיכה לרדוף אחרי גם לפה, והאם יש דרך לחיות בלעדיה. שאלתי שאלה: האם יתכן אדם ללא מקור? לא האיש מכוכב אחר של דיוויד בואי ולא איש המאדים שמגיע לכדוה"א כמו אצל היינלין – לא אאוטסיידר, מוחלט ככל שיהיה. אלא אדם חסר מקור שלא ניתן כלל למקמו.

ואז פגשתי את וונדה, התשובה שלי. וונדה הייתה אמסטרדמית זהובת שיער וכשהיא גילתה שאני מישראל היא סיפרה לי בהתרגשות ובעברית חצי-רצוצה שהתעוררה משינה ארוכת שנים, שחיה בארץ במעברה בין השנים 57 ל-66.

היא נולדה בפולין, ב-48, עלתה לישראל בגיל 9 כמו רבים אחרים אבל בניגוד אליהם היא לא נשארה שם. המשפחה שלה עזבה חזרה לאירופה ב-66 לפני המלחמה, ומאז היא מטיילת וחיה במקומות שונים בעולם: גרמניה, הולנד, המזרח הרחוק.

העיניים שלה נצצו כשהיא דיברה על המעברה ועל ישראל, כאילו נזכרה באיזה זכרון עתיק ששכחה מזמן שהוא חלק ממי שהייתה. אולי העיניים של וונדה כל כך זרחו כשסיפרה לי את הסיפור הזה גם בגלל שאני זרחתי כשהקשבתי לה – היה משהו באישה הזו שנולדה ב-48 ועזבה את הארץ ב-66 שסימל בעיני את האלטרנטיבה המוחלטת לאפשרות המתבדלת של ישראל: היא הייתה הופעה בלתי צפויה של הצד העלום של הפרויקט הציוני, מי שהיה פה בהתחלה אבל החליט לעזוב עוד בתחילת הדרך , יצא לדרך משלו ולא עבר את כל מאורעות 67 הלאה. מי שבחר בקשר עם העולם על פני הקשר עם ישראל.

היה בוונדה משהו שהפך אותה לתשובה על השאלה ששאלתי על האדם ללא מקור. הסתכלתי עליה וניסיתי להבין: מה היא? פולניה? ישראלית? גרמנית? הולנדית? הבנתי שהשאלה הזו לא רלבנטית. היא אדם.

כששאלתי אותה איפה היא הכי מרגישה בבית היה חייכה ואמרה שבשום מקום ובכל מקום. כמאמר הרבי נחמן "כל מקום שאני הולך,אני הולך לארץ ישראל". האם זה המקום שאליו אני הולך? האם זה המקום שאליו אני רוצה ללכת? חיבקתי אותה. הצטלמנו ביחד. אמרתי לה תודה.

***

סמל הוורוולף הנאצי

וורוולף

נאצים נאצים כל היום. ס' השאירה לי בבית חוברת על תנועות הימין הקיצוני בגרמניה היום: סמלים, מותגים, ארגונים, מילות קוד, מושגים וכו'. זה קושר לי את מה שקרה פה לפני 70 שנה למה שמתחולל כאן עכשיו. וזה מזכיר לי שוב שהרגע שמלחמת העולם השניה מסתיימת בו בספרי ההיסטוריה הוא סך הכל תאריך שרירותי. ההיסטוריה אף פעם לא נגמרת. הנאצים לא נעלמו מהמציאות ב-8 במאי 1945.

אני נזכר בקטע הבלתי נשכח מתוך סרטו המופלא של לארס פון טרייר Zentropa (עדיין הסרט הטוב ביותר שלו, לטעמי) שבו מגלה קתרינה לליאופולד בלחישה מרטיטה "Ich bin Werwolf". הוורוולף, למי שלא יודע הוא ארגון מחתרת נאצי שגבלס הודיע על קיומו מעט לפני סיום מלחמת העולם השניה ושמטרתו המוצהרת הייתה להלחם כארגון גרילה מאחורי קווי בעלות הברית ועל פי גרסאות מסוימות אף להמשיך את המאבק גם לאחר מפלת הצבא הגרמני. הארגון שהיה מעורב לכאורה בשורה של פעולות טרור נאציות שהתרחשו לאחר סיום המלחמה הפך לאחד הארגונים הנאציים המיתיים ששמו מאיים בהרבה מהאפקט הזעום שהייתה לרוב לפעילותו.

אבל מאחורי המיתוס של הוורוולף, שעומד במרכז סרטו של פון טרייר, ניתן לזהות את הפראנויה שהנאצים עדיין שולטים בגרמניה מאחורי הקלעים, או שהם עדיין מתכננים מאחורי הקלעים את חזרתם הממשמשת ובאה.

החוברת שס' השאירה אצלי בבית נותרה כמו וירוס. אחרי שלמדתי לשלוט בסמלים הניאו-נאצים והסמי-נאצים אני לא מפסיק לזהות ברחוב חשודים מיידיים. השפה החזותית של השמאל הרדיקלי והימין הרדיקלי בגרמניה כל כך דומה שזיהוי מוחלט הוא במקרים רבים בלתי אפשרי, ובעיר רדיקלית כמו ברלין חלקים נרחבים מהאוכלוסיה עוטים על עצמם סמלים שיכולים להתפרש לשני הכיוונים. הפאראנויה הזו מגרה אותי באיזשהו אופן, כמו רכבת שדים נאצית. נאצים יש בכל מקום בכל מקרה. בברלין, בתל אביב, בתוך הנשמה שלי. וורוולפים לעולם אינם מתים, הם רק מתחלפים.

***

האלטרנטיבה האירופית

אירופה הישנה, כמו שרמספלד קרא לה מתישהו בתחילת שנות האלפיים, היא אולי החברה הבוגרת הראשונה בהיסטוריה. כלומר, החברה המודרנית והטכנולוגית הראשונה שהחליפה את החיפוש הקדחתני שאפיין עד כה את האנושות המודרנית בתפיסה של יציבות, שימור ומיצוי הקיים.

התרבות החומרית של אנשים בברלין שונה מאוד מזו של אנשים בארה"ב, בארץ, בדרום קוריאה או בפולין. ההשגיות מאוד נמוכה והדבר מתבטא לא רק בזה שאנשים מעדיפים להעביר את הזמן בניחותא, בשעות עבודה מינמליות וחופשות ארוכות, מאשר לעשות הרבה כסף. אנשים פה (לא כולם כמובן, אבל רבים) לא מרגישים את הצורך להחליף כל הזמן לחדש ביותר. אין להם בעיה להחזיק טלפון מלפני עשר שנים, טלוויזיה שמנה מלפני 15 שנה, לא להחזיק מכונית, ולרהט את הבית ברהיטים יד שניה או מהרחוב.

לאירופה הישנה יש מנטליות אחרת. פחות רצון לשנות את הכל ויותר רצון להנות ממה שיש. הפירות והירקות לא מהונדסים גנטית כי אנשים כאן לא מבינים למה צריך לשנות משהו בטבע. אנשים מאמינים שהדברים הם טובים מספיק כמו שהם ולא צריך לנסות כל הזמן לשנות ולשפר.

זאת לעומת חברות צעירות יותר כמו ישראל שבה יש יותר חברות סטארט-אפ מבכל גרמניה ואולי מבכל אירופה ביחד. לאנשים בישראל יש תאבון תמידי לשנות, להיות איש ההדר. פה באירופה הכל מבוגר וקשור במסורת יציבה. כולם פה זקנים. גם הצעירים. אין רצון לשנות את העולם מן היסוד (גם אם אומרים שכן), מתרכזים בלשמור על הנהר העירוני נקי ועל השטחים הפתוחים בעיר מהשתלטות התאגידים (ולעזאזל הפיתוח הכלכלי).

בגיל צעיר האדם רוצה לכבוש את העולם ולנסות את הכל. בגיל מבוגר הוא מנהל את האנרגיה שלו בחסכנות ומעדיף להנות בשלווה ממה שניתן לו. כזו היא אירופה הישנה, כפי שהיא משתקפת כאן בעיני. אבל לגיל המבוגר מתלווה לעיתים מפוכחות משתקת המלווה בחוסר חיות – כל הדברים הללו שמכים באירופה והופכים את ישראל להרבה יותר מעניינת מאירופה מבחינות רבות.

***

כל כך קל לחוש יהודי בגולה. כל כך קל לחוש יהודי בגרמניה. התחושות היהודיות מעמיקות מרגע לרגע. הן שוב אינטגרליות, אורגניות לקיום. היהדות חדלה לסמן קיום אלים וחוזרת לסמן אפשרות לקיום מוסרי ואינטלקטואלי. הדוגמה המפוארת של 2000 שנות גלות.

***

ישראל כבית חרושת ליהודים גלותיים

לא מזמן עשיתי חשבון וגיליתי שמתוך 12 חברים טובים שהיינו בגיל 20. 7 חיים היום בחו"ל. הססטיסטיקה המדהימה הזו (שמאפיינת בוודאי רק חלקים ספציפים בציבור הישראלי, אבל יש בה בכל זאת בשביל ללמד דבר או שניים) מספרת סיפור של דור שלם. היא מספרת על דור ישראלי שלם שהגיב למצב בישראל על ידי התפזרות על פני הפלנטה. כמעט גירוש ספרד מודרני.

גתה אמר שצריך לפזר את הגרמנים בעולם כמו את היהודים, כדי שיהפכו גם הם ליוצרים גלובליים. גורג' שטיינר (או ישעיהו לייבוביץ') אמר שיהודים זה כמו דשן – כשמפזרים אותם הם מביאים לצמיחה, וכשמרכזים אותם במקום אחד הם מסריחים.

מדינת ישראל לא ראויה לאנשים שחיים בתוכה. חיה בה כמות יוצאת דופן של אנשים מוכשרים בצורה בלתי רגילה. יותר מאשר במדינות גדולות ממנה עשרות מונים. אבל לאנשים האלה אין קהל, תמיכה, הערכה. אם האנשים הללו היו מפוזרים בעולם, הם היו יכולים לחולל מהפכות תרבותיות שהיו משנות את פני העולם. בישראל הם נאבקים בשביל לשרוד את החודש. פעם ראיתי עם חברים סרט על ז'אק דרידה שבו גילינו שבזמן שדרידה נשאר בצרפת אחיו של דרידה עלה לישראל והיה לפועל בנמל אשדוד. בשביל החברים הפוסט-ציונים שלי הקטע הזה היה הוכחה ניצחת לרשעותה של המדינה הציונית. אם דרידה היה גדל בארץ, היו עושים גם ממנו פועל בנמל אשדוד הם אמרו אז.

עשרות אלפי יהודים שהיו יכולים להיות מובילי תרבות גלובלית, אם היו חיים בגולה כאבותיהם, שורדים רק בקושי במדינת ישראל וזוכים להתעלמות ממסדית וציבורית. למדינת ישראל אין עניין להכיר ולפתח את האוצר התרבותי האנושי שיש ברשותה. ואולי, אין לה צורך או יכולת. אנחנו חיים במדינה של הציונות המדינית ולא זו של הציונות הרוחנית מבית מדרשו של אחד העם.

אבל מדינת ישראל היא גם בית הייצור היחיד ליהודים. בכל מקום אחר בעולם הם נבלעים, מתבוללים ונכחדים. כדי שתהיה המשכיות לקיום היהודי חייבת להתקיים ישראל. אחרת היהודים יעלמו תוך כמה דורות. לכן, אם רוצים ביהדות פלורליסטית ויוצרת, חייב להתקיים הכור השוביניסטי והמתבדל הזה שמייצר כמויות אדירות של יהודים שחלקם יכולים אחר כך לעזוב לגולה וליצור את דור חדש של יהודים גולתיים. בתהליך ההיזון החוזר הזה מדינת ישראל היא כור הייצור שמייצר את דור העתיד של יהודי הגולה.

***

למה לי יהדות עכשיו?

למה בעצם אכפת לי בכלל מהיהודים האלה? מה בעצם הקשר שלי ליהדות הזו? הדבר הזה חתום בבשר שלי, רשום בנפש ובנשמה שלי. הקשר שלי למשהו, כמעט איני יודע מה, שהעברתי שנים מחיי בטיפוחו השקדני, רק על מנת להשליך אותו בסופו של דבר מעלי בכעס רב, אבל שכל פעם כשאני יוצא מהבית אני מרגיש צורך לעטות אותו עלי, להחזיק אותו קרוב לפנים ולהריח את ניחוחות ההיסטוריה המשותפת שלנו בערגה.

יהדות אהובה. מפלצת אהובה. את מרתיעה ומרתקת. את מה שמפחיד אותי בעצמי ומה שמסקרן אותי בעצמי. מה שמגעיל בי ומה שאהוב בי. ככל שנלך יחדיו אדע שתיוותרי בלתי מובנת תמיד ולעולם.

***

הנאצי הפסיכדלי

האידאולוג הנאצי שהופיע לי בהזיה. אלפרד רוזנברג.

כל השבוע אני בבית עם אלפרד רוזנברג, ארכיטקט האידאולוגיה האנטישמית של המשטר הנאצי ועם צ'מברליין גאבינו, לאגארד, ולאפוג', האבות המייסדים של האנטישמיות המודרנית. ואז ס' ואני ביחד בחוויה פסיכדלית. אנחנו מביטים אחד לשני בעיניים ומחייכים. הכל יפהפה ומושלם עד שלפתע מגיח אלפרד רוזנברג מאחורי איזו מחשבה שלא שמתי לב שהסתתר בה כל הזמן ומדקלם לאוזני בגרמנית עם מבטא בלטי: "טוהר הגזע בסכנת ההרעלה השיטתית על ידי החדרת הגנים היהודיים". פתאום אני נתקף בחרדה עמוקה שמא אני מזהם את הגנים האריים של ס', בצורה שלא תמחה. אלפרד רוזנברג רושף ונושף בעורפי בזעם, מאיים לזנק מעל לקבר בבקפיצה נחשונית של 65 שנה ולנחות כשידיו על צווארי. אני מספר לס'. המבט שלה מלא חמלה ורכות. היא כורכת את זרועותיה סביבי ואלפרד רוזנברג מתפוגג כפי שהופיע. השילוב הנפיץ של נאציזם, פסיכדליה ורומנטיקה חייב להפסק.

***

רשימות שנכתבו בסיבוב הקודם שלי גרמניה

גרמניה ישראל – רשמי טיולו של פליט מלחמה – התפרסם באוקטובר 2000 מעט לפני יציאתי לגרמניה

כדי להתפלל צריך מניין – סיפור שנכתב בשלהי התקופה הגרמנית הקודמת

שלא כתמול שלשום – ראיון שנתפרסם בבלוג של אלכסנדר מאן ערב עזיבתי את גרמניה ביולי 2003.