טכנומיסטיקה

הטלוויזיה היא אופיאטית, האינטרנט הוא סטימולנטי

הטלוויזיה היא מדיום של התענגות. ההשפעה שלה היא השפעה אופיאטית, השפעה של שיכוך כאבים, המקבילה להשפעתם של סמים אופיאטים כמו אופיום, מורפיום או הירואין. מי שצופה בטלוויזיה נשמט אחורה בכסאו כמו מי שמשתמש בהירואין או באופיום: גופו מתרפה, נשימתו מקבלת קצב סדיר ורדוד כלשהו, ראשו שעון לאחור. הוא עובר לעולם אחר. עולם שבו הוא מתבונן בעיניים מזוגגות כמציץ על מציאות אחרת מבעד לחרך. כמו הירואין ומורפיום, סמים ששולחים את המשתמש לעולם של חלומות, טלוויזיה היא מדיום מרדים. מול הטלוויזיה נרדמים לשנת ישרים. טלוויזיה, כמו הירואין ומורפיום טלוויזיה היא מדיום מרדים לתודעה. היא משככת את הכאבים של החיים.

האינטרנט הוא מדיום של חיפוש, של דפוס ההתנהגות היונקי שמכונה בביולוגיה Seeking. ההשפעה שלו היא השפעה סטימולנטית, השפעה של גירוי מעורר המקביל להשפעתם של סמים סטימולנטים כמו אמפטמינים, קוקאין וקפה. מי שגולש באינטרנט נדרך קדימה בכסאו. שריריו ותנועתו הופכים מכווצים וחסרי מנוחה, כמו מי שמשתמש בספיד. הראש שלו נוטה ללכת קדימה, כאילו הוא רוצה להכנס לתוך המסך. אדם במצב של עייפות יתעורר במהירות כשיתיישב מול תיבת המייל שלו או דף הפייסבוק שלו. משתמש האינטרנט יכול להשאר שעות מול אתר, או קבוצה של אתרים, באותו מצב חיפוש חסר קץ, תחתית ושובע שמאפיין משתמשי חומרים סטימולנטים (לדוגמה משתמש קוק במועדון). האינטרנט, כמו אמפטמינים וקוקאין הוא מדיום מעורר לתודעה. הוא משאיר אותה במצב תמידי של חיפוש אחר הגירוי הבא ובכך ממלא את החיים האלה בתוכן קלקרי.

האם אתם אופיאטים או סטימולנטים? או שאתם אוהבים לשלב? ומה המקבילה הטכנולוגית של החומרים הפסיכדלים? איזה טכנולוגיה יש לנו שגורמת לסוג של אי נוחות גופנית ואפיסטמולוגית שמתחלפת לבסוף לתחושת שמחה, שלווה עמוקה והכרת תודה? יש משהו בחוסר הנוחות הפיזי והתודעתי העמוק שהפסיכדלים מעוררים (אני מתייחס בעיקר לצמחים פסיכדליים) שהוא זה שמאפשר את השפעתם רבת החסד. ההיגיון שעומד בבסיס החומרים הללו, כמו זה שבבסיס בתורת הקבלה של הרב אשלג וממשיכי דרכו (והשיר "דה אנד" של הביטלס), הוא שאתה צריך לתת על מנת לקבל ושככל שתתן יותר מעצמך, כך תקבל יותר. החוויה הפסיכדלית דורשת מאבק אריות של הגוף והתודעה, היא דורשת מהאדם להתחזק במקומו ואחרי שהוא עומד במבחנים שהיא מציבה לו הוא זוכה בפינת הגן עדן הקטנה שלו. החוויה הפסיכדלית האותנטית דורשת לעיתים קרובות סוג של גבורה. אני חושש שבחברה שלנו, שהנוחות היא ערך ראשון במעלה שלה, טכנולוגיה מהסוג הפסיכדלי לא תפותח, ואם תפותח לא תובן, מפני שאיש לא יעלה על דעתו לדרוש מצרכנים להשתמש בטכנולוגיה שגורמת להם חוסר נוחות. הפרדיגמה הצרכנית, שהפוכה כל כך לפרדיגמה הפסיכדלית, מכתיבה מבט מחפצן על הטכנולוגיות שלנו: הטכנולוגיות הללו לא באות לאתגר אותנו, אלא ללחוץ לנו על כפתורים ולגרום לנו לפרפר באופן בלתי נשלט ודי מהנה עם הרפלקסים הקדמוניים שלנו.

כשיהיה לנו מדיום פסיכדלי באמת ובתמים, זה עשוי להיות הבסיס לטרנספורמציה אמיתית של התרבות מתרבות שנדרכת קדימה באטרף, או נשענת לאחור בעייפות, לתרבות שצועדת בנתיב בלתי נראה, בתשומת לב לתנועתו של כל איבר ואיבר, נעמדת על קו דמיוני, מכופפת ברכיים וקדה קידה קלה.

1 בדצמבר 2009 – 9:57 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (9)

למה הטכנולוגיה כל כך ממכרת

התמכרות לג'ימייל, פייסבוק וחברותיהן היא בעיה שמעסיקה אותי במידה רבה בחודשים האחרונים. זה לא בגלל שהמצב כל כך גרוע. לפייסבוק לא הספקתי להתמכר (אני גאה להיות משתמש מתון), לטוויטר אפילו לא ממש נרשמתי. יש רק את הצורך המציק והנרקוטי הזה להסתכל בג'ימייל ברגע שאני מתעורר, לפני שאני הולך לישון ובעוד אינספור נקודות לאורך היום; צורך שאני שולט בו במידה רבה, אני שמח לומר, אבל שאני ער מספיק לקיומו ברמה זו או אחרת כל פעם שאני ליד מחשב, על מנת שהוא יעלה שורה של מחשבות מציקות.

אנחנו חיים את החיים שלנו בניהול מתמשך של התמכרויות ושלל מערכות יחסים ביזאריות עם כל מיני פעילויות ועצמים: תיבת הדואר, ג'וגינג, קפה, אנשים, קניות, סקס, שפה ומה לא. לכל מערכת יחסים יש דינמיקה מיוחדת משלה, כל אחת עשויה להפוך בשלב זה או אחר להתמכרות. אחת הסיבות שגורמות לי להתעניין במיוחדת בהתמכרויות הדיגיטליות הללו היא שעושה רושם שהן מייצגות את המודל החדש להתמכרות בדורנו: התמכרות אקטיבית. מודל זה מחליף אולי את המודל הישן של התרבות הטלוויזיונית. אני מכיר כמה אנשים מבוגרים שלא יכולים בלי הטלוויזיה, אבל קשה לשכנע אותם לפתוח את המייל שלהם, מצב הפוך למצב שבו אני נמצא וזה גרם לי להרהר על האפשרות שנוצרים להם כך שני דורות: דור מבוגר יותר שמכור לצפיה פסיבית טלוויזיה ודור צעיר יותר שמכור למשחקי החיזור האינטראקטיביים והנלהבים שאנחנו מנהלים עם מערכות מידע אינטרנטיות.

סיבה נוספת שגורמת לי להתעניין במיוחד בהתמכרויות הקטנות האלו, מעבר לכך שהן מאפיינות כל כך את העידן שלנו, היא גם התחושה שהן עשויות לגלות דברים מאוד בסיסיים ומהותיים בנפש שלנו. התייחסתי לנושא הזה בספר וגם בכמה פוסטים שהתפרסמו כאן בעבר ומהסיבה הזאת שמחתי במיוחד לקרוא מאמר מרתק שכתבה ב-Slate אמילי יופה ושאני בכנות לא זוכר איך הגעתי אליו (ואם מישהו שלח ושכחתי לתת קרדיט, שיודיע לי).

המאמר של יופה משלב בין כמה מהנושאים החביבים על הבלוג: המערכות הביולוגיות שלנו, אבולוציה, טכנולוגיה, סמים וכל מה שביניהם. ואם לתת את התיזה על קצה המזלג, היא טוענת, בעקבות שורה של מחקרים מדעיים, שהמרכזים המוחיים/תודעתיים הקשורים ב"רציה" מנותקים לגמרי מאלו הקשורים ב"הנאה". הנטיה לחפש באופן בלתי פוסק דברים בגוגל או באינטרנט מקבילה לדעת יופה להתנהגות הביולוגית הידועה בשם Seeking שמהווה את "מנוע המוטיבאציה היונקי שמחלץ אותנו כל יום מהמיטה, או מהמחילה או החור, כדי לצאת אל העולם". זהו הריגוש אל מול החדש והרצון לפגוש אותו שעומד בניגוד מסוים אפילו, ליכולת להתענג על מה שיש. להתנהגות הזו אין קשר לתענוג, אבל יש לה קשר חזק לנוירוטרנסמיטר דופאמין, שמתחזק את הרציה שלנו במצב תמידי של גירוי. ואם להגיע לשורה התחתונה, יופה משווה את הגולשים שיושבים שעות מול דף הפייסבוק שלהם ולוחצים על Refresh (סתם דוגמה, יש עוד המון) לאותם עכברים מהניסוי המפורסם של הפסיכולוג ג'יימס אולדס, שבילו שעות על גבי שעות בלחיצה על לחצן ששלח אות מגרה לקליפת המוח שלהם, עד שקרסו באפיסת כוחות.

עדיף ומומלץ לקרוא את הנוסח המלא

הרצאה בחמישי הקרוב

ובעניין נוסף. ביום חמישי בשמונה בערב ארצה במרכז איינגר יוגה, לב תל אביב. פרטים נוספים כאן.

24 בנובמבר 2009 – 20:00 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (25)

טכנומיסטיקה ברדיו

היום בשעה 7:00 בבוקר שודרה ברדיו ברשת א' התוכנית "סימן קריאה" בהנחיית אפרת בזרקון שהוקדשה הפעם לספר טכנומיסטיקה. מדובר בתוכנית של כמעט שעה, ובאוזני היא תוספת מצוינת לספר, כך שאני ממליץ בחום להאזין.

ניתן לשמוע כאן באתר של רשת א' (לחפש את סימן קריאה ברשימת התוכניות)

או להאזין לשידור החוזר ביום שבת הקרוב (20.11) בשעה 16:00. את רשת א' ניתן לקלוט בתדרים 97.2 ו-102.7 ב-FM. ו-531 ב-AM.

האח הגדול והפסיכדלי

ועוד משהו קטן. העונה החדשה של האח הגדול עולה, ו'הארץ' כבר מצטרף לקלחת התקשורתית. מי שעקב אחר הבלוג בתקופת האח הגדול VIP יכול אולי לזכור את הסחרור התודעתי שהייתי נתון בו בזמנו בעקבות התוכנית ההיא שלימדה אותי הרבה דברים, רתקה אותי, הדהימה אותי, זעזעה אותי, עלתה לי בהרבה יגון וגרמה לי לבסוף לחוש כקורבן אונס.

הפעם, אני יכול להרגיע, כנראה שלא אצפה בעונה החדשה, אבל אני כותב שוב על הסדרה בגלל הכתבה שפורסמה היום בהארץ בנוגע לעיצוב החדש והפסיכדלי לעילא של בית האח הגדול (תמונות שם), עיצוב שנועד על פי המעצב להכניס את המתמודדים למצב רגשי היפר-סוגסטיבי ואינטנסיבי שיוצר רגש וניכור. זה הזכיר לי את הפוסט שכתבתי אז על "האח הגדול והפסיכואקטיבי", ובאמת נדמה שהראיון עם מעצב הבית בהארץ מדגים כמה מחשבה מושקעת במניפולציה על ובייצור של מצבי התודעה של המשתתפים בבית האח הגדול. מהבחינה הזו, התוכנית של "האח הגדול" מזכירה את ניסויי ה-Mind Control של ה-CIA בשנות השישים, שבמסגרתם גם נערכו ניסויי ה-LSD הידועים לשמצה של הסוכנות. וליתר דיוק, היא לא רק מזכירה, כי זה בדיוק מה שהיא. ניסוי ב-Mind Control, של המשתתפים בבית האח הגדול, ושל הצופים בבית, וכנראה בגלל זה היא מרתקת כל כך. המשתתפים החדשים בתוכנית צפויים, על פי העיצוב החדש שאמור ליצור אווירה קלסטרופובית, לטריפ אינטנסיבי ברמות קשות.

16 בנובמבר 2009 – 9:24 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (6)

בייבי ערפאת

ביום שערפאת מת, נולד הבן של אחותי. זה היה עירוב של עצב ושמחה, בעולם כולו כמו גם במשפחתנו. משפחתי ואני חשנו קרועים בין התחושות הללו. מוות וחיים, בר מינן והילוד רענן הצוואר התערבו אצלנו לכדי עיסה של רגש מהפנט.
אחותי הגדולה הייתה זו שהציעה ראשונה, תמיד היה לה אומץ, שנקרא לתינוק יאסר. אחרי הכל, "כשרבין מת, הרבה הורים טריים בירדן קראו לילדיהם 'רבין'. לקרוא לילד ערפאת הוא סימן למחווה של רצון טוב של פיוס בין העמים" היא הציעה.
אחותי הצעירה יותר, זו שגם בצעה את הלידה במו גופה ובכאבי אגן ניכרים, לא אחרה להתנפל על הבכורה בכעס ובעלבון.
"את יודעת כמה יהודים ערפאת הרג?" היא אמרה לה.
"ומה עם רבין?" ענתה המבוגרת "הוא היה הרמטכ"ל בששת הימים".
"רבין זה סיפור אחר, וחוץ מזה תהליך השלום כבר מזמן על הקרשים".
"היה" קראה מולה מיד אחותי "שכחת שאשרו את תוכנית ההתנתקות".
"את פנטזיונרית" צעקה נגדה מולה אחותי הצעירה, "ההתנתקות היא אסון גדול לעם ישראל וסכנה לבטחון המדינה".
מכיוון שאין זה מן התבונה ובוודאי לא מן הנימוס המשובח להרגיז כך את המרותקים למיטתם ביום שמחתם, חדל שם הוויכוח. אולם לא עבר זמן רב ואמי רבת התושיה מיהרה להציע הצעה משלה. היא הרימה את קולה בטון משועשע, כשם שהיא עושה לעיתים, כשהיא חשה ששורה עליה ההשראה "למה שלא נקרא לו איסר. זה כמו יאסר, וזה גם שמו של ראש המוסד לשעבר. אם נקרא לו איסר נביע בשמו מסר של שלום אבל גם בטחון".
כולנו חשבנו שההצעה מקסימה, אבל מסתמא שהיולדת מיוגעת הכוחות הייתה יוצאת הדופן מבינינו בסוגיה זו.
"יס, סיר!" קראה בקול גבוה "למה לא? נקרא לו בעקבות שני אנשים מעולם הצבא והבטחון. נפלת על הראש? אני רוצה ילד פרחים, לא גנרל מטורף".
כולנו שתקנו עוד פעם, מחשש להכעיס את הרתוקה למיטתה, אבל אמא מסתבר, לא ויתרה.
"רחל, לא הרבה פעמים בחיים שלי ביקשתי ממך משהו, נכון? אני מבקשת ממך היום דבר אחד. בשבילי רחל, קראי לילד איסר."

באותו יום נפל דבר, איסר בא לאוויר העולם. הסיפור המשעשע שאמא, למורת רוחה הגדולה של אחותי, גם דאגה לפרסומו בבטאון שלום עכשיו, קנה לו כנפיים וכשסיפרתי אותו לחברי, הם קיבלו אותו בזעזוע מעורב בשעשוע. אחד מהחברים, הציע בלצון שיקרא לתינוק הנולד "בייבי ערפאת", "זה כמו 'בייבי בום'" הסביר, והשם ההיתולי גרם למספר מהרעים לתפוס את כרסם בצחוק ולקרוא קריאות הסכמה רמות הבאות לרמוז על כך שהרעיון מצא חן בעיניהם. כך, באופן בלתי מורגש אך עקבי, כפי שקורים דברים כאלו לפעמים, החלו החברים משתמשים בשם עד שקנה לו אחיזה של ממש בלשונותיהם. וכך בלי לדעת מאין דלף בדיוק, החל השם בייבי ערפאת להיות נפוץ, לא רק ביניהם אלא גם בסביבות נוספות. אף אחד לא השתמש בו ליד אחותי או בייבי ערפאת כמובן, אבל יום אחד כששאלה אותי חברתה של אמי מה שלומו של בייבי ערפאת, הבנתי שכולם כבר משתמשים בו, כל זאת ללא ידיעתן של אחותי ובנה.

בייבי ערפאת, גדל בשכונה בורגנית מהמעמד העליון בהרצליה. הוא היה ילד נורמלי בתכלית שאהב מאוד דברי מתיקה וחיילי בדיל. מדי פעם היו החברים שואלים מה שלומו של בייבי ערפאת, ואני הייתי מספר להם שבייבי ערפאת כבר לא מוצץ את האצבע, ושבייבי ערפאת אמר את המילים הראשונות שלו.
ביום הזכרון להרצחו של רבין, בעת שבייבי ערפאת היה עדיין חניך בגנון "ניצה" לזאטוטים בגילאי הטרום חובה קרה מאורע משונה. בייבי ערפאת קם בבוקר כשעווית של בכי כמעט בלתי רצוני על פניו. ההורים המבוהלים הצליחו להרגיע אותו לבסוף ואף הביאו אותו כהרגלם לגנון, אבל לאורך היום כולו בהפרשים של שעה בערך היה בייבי ערפאת פורץ בהתקפי בכי בלתי צפויים שארכו כרבע השעה.
פעם אחרת כשהמשפחה נועדה להפגש לארוחה ערב, הגעתי לבית הורי ישירות מהעבודה והדלקתי את הטלויזיה בה שודרה באותו הזמן מהדורת החדשות. בייבי ערפאת, שהיה אז בן ארבע, ניגש אלי בהססנות מסויימת ובעודו מביט עלי ועל הטלויזיה חליפות היה מצביע על הטלויזיה שעל מרקעה הוקרנה הפגנה פלסטינית כנגד הכיבוש. "מה העניין, איסר?" שאלתי אותו. בייבי ערפאת, המוצץ בפיו, החל רוקע ברגליו ומניף את ידיו בצורה מאיימת. פניו הביעו דחיפות יוצאת דופן, כאילו רוחו הצעירה שהכירה עד אז צער דרדקים שטותי בלבד, קוראת קריאה למול אריות הים, שועי הארץ, רוחות השמיים ודרי החלד כולם. מעיניו הרכות נשקפה תביעה חסרת פשרות לצדק. והוא הביט בי דודו הצעיר במבט שדרש ואמר "כיצד אינך עושה דבר על מנת למנוע את הזוועה הזו? כיצד אתה מביט ללא הנד עפעף?"
למותר לציין שרגשות אלו שצפו ועלו בי בעת שאני מביט בבייבי ערפאת הרוקע ברגלו עוררו בי תחושה בלתי נוחה בהחלט. מיהרתי להחליף את הערוץ לשעשועון מזל ששודר בערוץ השני ונאנחתי לרווחה כשבייבי ערפאת נרגע לאטו בעודו מביט בגלגל המסתובב כמהופנט.
אלא שעוד אותו הערב כשנפגשתי עם מספר חברים צף המאורע המוזר ועלה בזכרוני. כשסיפרתי את הסיפור לידידי העלו אלו מיד את תיאוריות הקונספירציה המוזרות שנהגו להמציא כשעשוע ללא אבחנה מינימלית בין מעלה ומטה קדוש או טמא.
"אולי" הציע בדעתו המבודחת אחד מהם "בייבי ערפאת, הוא גלגול נשמתו של ערפאת. אולי הוא האינקרנציה של המהות הערפאתית. אתה יודע, כמו שבסמוך למות הדאלי לאמה נולד דאלי לאמה חדש."
האזנתי בשעשוע לרעיון, אבל כמובן שלא התייחסתי אליו ברצינות. איסר שקד כרה-אינקרנציה של מנהיג תנועת השחרור הפלסטנית ויושב ראש אש"ף והרשות הפלסטינית? הרעיון היה מופרך מיסודו.

השנים חלפו ובייבי ערפאת גדל להיות ילד הרצליאני אופנתי וחובב מותגים בן 7. יום אחד כשהתחולל הפיגוע הגדול בחוף בת ים, החליטו בבית הספר להקדיש יום מיוחד על מנת להסביר לילדים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מחנכת הכיתה גילה הסבירה לכיתה על תוכנית החלוקה, על כך שהערבים סירבו לקבלה, ועל כך שבתגובה על כך נאלצה ישראל להגן ולכבוש לעצמה את חלק משטחי מארץ ישראל. לאחר מכן הסבירה להם על פרשיית מצרי טיראן ועל מתקפתם המתוכננת של נאצר ואסד, אשר אילצה את ישראל לפתוח במתקפת מנע והובילה את ישראל לשלוט כנגד רצונה ביהודה שומרון וחבל עזה.
אולם כשהסבירה על הקמת תנועות ההתנגדות הפלסטינית הראשונות התרחש מקרה מוזר מאוד. ללא רשות וללא שנקרא לכך, התרומם איסר מכסאו, הלך ישירות אל הלוח שעליו הייתה תלויה תמונתו של יאסר ערפאת והפנה לה את מבטו. גם כשהורתה לו המחנכת מספר פעמים לחזור למקומו, סרב איסר לעשות כן. למעשה נדמה היה שאין הוא כלל משגיח בהוראות המחנכת. איסר פשוט עמד מתחת לתמונתו של ערפאת ובהה בה בעיניים גדולות. רק כשתפסה אותו המורה במו ידיה וגררה אותו חזרה למקום התעורר איסר מתרדמתו. "שחררי את עמי!" צעק את הפסוק שלמד מספר שבועות קודם לכן בשיעור תנ"ך, "שחררי את עמי!"
המחנכת גילה, המומה מהתנהגותו הבלתי מתקבלת על הדעת של הזאטוט, מיהרה להסיק שמדובר בחינוך חתרני וקלוקל מצידם של ההורים ואלו, ללא לדעת כלל במה מדובר, הוזמנו לשיחה אישית עם המורה, שם לתדהמתם הרבה פרשה לפניהם זו את שורת חשדותיה והאשמותיה המרומזות אך העקשות. לא צריך לומר ששני ההורים היו המומים מהתנהגותו של איסר, אבל הם מיהרו לפוטרה ולומר שמדובר במקרה מוזר בלבד, מאלה הקורים מדי פעם על פני הארץ הזו ללא שניתן לתת עליהם דין וחשבון. בוודאי, הסבירו, שאי אפשר ליחס לילד את הכוונה הפוליטית שהתעקשה המורה לייחס לו. חל פה כנראה בלבול מסוים. אולי ראה הילד מראה מבהיל בשעת שנתו, אולי היה אחד הירקות בשקית הכרי
כים מקולקל ואולי נתקף ככה סתם ברוח רעה ומרדנית. כל אחד מהדברים הללו, גם אם אינו מוכרח המציאות, הינו עדין מסתבר עשרות מונים יותר מזאטוט עם אג'נדה פוליטית.
כך חשבו ההורים, אולם לא ארך זמן רב עד ששבה המציאות וטפחה על פניהם. אותו מפגש ראשון עם תמונת דיוקנו של יושב ראש הרשות השאיר חותמו על הילד הצעיר. נדמה היה שבייבי ערפאת ראה משהו ששינה לחלוטין את תפיסת עולמו. השינוים כמובן לא קרו ביום אחד. בתחילה סירבו הוריו ומוריו של איסר בקשיחות לבקשותיו שיספרו לו עוד על הדמות שראה בכיתה, אלא שיום אחד גילו הוריו של איסר על הפינה שלצד מיטתו, בין תמונות הטלטאביז ותעודת "נטעתי עץ" של הקרן הקיימת, דף עם דיוקנו של יאסר ערפאת. היה זה הערך האינציקלופדי על יאסר ערפאת שהדפיס איסר מהרשת ותלה מעל מטתו.
התמונה אומנם הוסרה באותו היום מצד המיטה, אלא שהיה זה מועט מדי ומאוחר מדי. מאותו היום החלו המאורעות לרדוף אחד את השני בבית משפחת שקד. איסר הפך לאספן כפייתי של מידע על יאסר ערפאת. לשאלות ההורים בנושא ענה, שיאסר ערפאת הוא מנהיג חופש שיכול לתת השראה לכל מי שדורש את שחרור החלכאים והנדכאים בעולם. בגיל תשע כבר היה איסר רטוריקן בחסד ונואם נאומים פוליטים חוצבי להבות על סבלי העם הפלסטיני ודיכויו. הוא חטף מכות במספר הזדמנויות מילדים מהשכבות העליונות, אבל זה לא הרתיע אותו והוא אף אסף סביבו מספר תומכים שהחלו להקדיש גם הם את זמנם לבעיה הפלסטינית. הדברים הגיעו לכדי זאת שלקראת סיום כיתה ג' נפגשה הנהלת בית הספר "שרון" על מנת לדון בדרישת מספר מהורים להרחיק מבית הספר את אותו ילד מסית הממלא דעת חבריו ברעיונות מסוכנים. לאחר שהנסיונות לבוא במשא ומתן עם הילד הבעייתי נכשלו (איסר טען שמדובר בהשתקה פוליטית ובפגיעה בחופש הביטוי האזרחי שלו), נאלצה הנהלת הבית ספר, שקיבלה את הסברי ההורים שאין הם מעודדים את התנהגות הילד ואף מתנגדים לה, להגיע למסקנה שאין ביכולתה להגיע להכרעה בנושא הנדון, הרחקתו של תלמיד כיתה ג' בגין פעילות פוליטית אסורה בין כותלי בית הספר. הסוגיה הועברה הלאה למשרד החינוך ולא עבר זמן וקרה הדבר כפי שקורים הדברים כיום בעולם העיתונות הצהובה, והמידע על הפרשיה המשעשעת התגלגל לאוזניהם של כתבים זריזים. אלו מיהרו לחפש בארכיונים ומצאו את אותה ידיעה על לידת איסר שהתפרסמה בבטאון שלום עכשיו, כעשור קודם לכן. הם תחקרו את השכנים וגילו על כינויו המבדח של התינוק. הסיפור יוצא הדופן שהתפרסם בדפי האמצע של העיתונים גרר תשומת לב רבה, וכך הוביל דבר לדבר ואיסר הפך מנואם בחצר בית הספר למוקד התעניינות בין לאומי. העיתונות הזרה עטה עליו, ואף על פי שהאנגלית שבפיו הייתה עדיין רצוצה (אם כי עמל עליה בחריצות ראויה להערכה) הקפיד איסר לספק לה את הסחורה. במשך מספר ימים ביולי אותה השנה הפך "בייבי ערפאת" לשם השגור על הלשון בארץ ובעולם כולו.
בחלוף זמן מה אומנם שככה מעט ההתעניינות כדרכו של עולם, אבל בייבי ערפאת נותר בתודעה. הוא למד היסטוריה ערבית בשקידה ופיתח תשוקה עזה לשפה הערבית ובייחוד לשפת הקוראן שאותה כינה "מילותיו המעודנות של האל הכותב". בגיל 13 זכה בתחרות לשירים מפרי עטם של ילדי פלסטין לכבוד יום האדמה. בגיל 14 ביקר בייבי ערפאת לראשונה בעזה והתקבל שם בכבוד על ידי מנהיגים פלסטינים שונים. בגיל 16 כבר הוזמן לועידות בינלאומיות בנושאי שלום ודו קיום.
משפחתנו לא הופתעה לכן שכשהגיעה עת גיוסו לצה"ל נמלט בייבי ערפאת לרמאללה. צה"ל החליט בסופו של דבר לוותר על בייבי ערפאת, המקרה שלו היה מפורסם מדי ולנסות לגייס את אחד מהפעילים החשובים של העם הפלסטיני נראה אבסורדי. בייבי ערפאת שעבר לרמאללה התמסר שם לפעילותו הפוליטית. הוא פעל במשך שנים לאיחוד הפלגים השונים שהתפלגו מתנועת הפתח לאחר מותו של ערפאת ולאחר מכן, לאחר שאיחד את אלו הצליח לארגן קואליציה חצי-יציבה עם החמאס ומספר פלגים אחרים. בתקופה ההיא החלו בצה"ל לראות בבייבי ערפאת סכנה. משפחתו של בייבי ערפאת הגיבה גם היא בדאגה. בשכונה התרבו ההתנכלויות, ואחותי שלא הייתה מעלה על דעתה ביום הולדתו שבנה יהיה מנהיג פלסטיני, נאלצה להגן עליו בניגוד לעמדותיה הפוליטיות. ובכל זאת, מה לא עושים למען הילד.
בייבי ערפאת קבע את מושבו במוקטעה שלאחר שנהרסה על ידי צה"ל, נבנתה מחדש כאזור מורשת בכספי סיוע אירופי. משם ניהל את המאבק הפלסטיני. ביום שצה"ל כבש מחדש את רמאללה, בייבי ערפאת עמד שם על אנדרטת המוקטעה, מוקף בתומכים עם פרצוף הבייבי המושלם שלו וקרא מניפסטים נלהבים החוזים את היום בו תהפוך השירה הפלסטינית לישות מטאפיזית-מאגית ממש, בו מילותיו המעודנות של הנביא מוחמד יהוו כוח "ששריוני המרכבות ימוחו מפניו כציפוי קצפת בפני המים הרותחים." החיילים הישראלים לא התרשמו מהשירה הערבית והדימויים המפותחים של בייבי ערפאת והורו לו להתלוות אליהם אל בית המשפט המחוזי בירושלים. המצב באותו רגע היה נפיץ, אבל בייבי ערפאת פקד על חבריו שלא לגרום לשפיכות דמים והסגיר את עצמו בידי החיילים. הוא נלקח והיה אמור להשפט כישראלי באשמת הסתה, אלא שמספר שבועות עברו והלחץ הבינלאומי הניכר הביא לשחרורו של בייבי ערפאת. כשחזר, הייתה ההילה שלו, כמובן, גדולה מאי פעם. הוא התקבל כגיבור ברמאללה, קראו לו שאהיד ולמרות שישראל טענה שאינו רלבנטי קיבל שיחות ממנהיגים רבים בעולם שהביעו את הערכתם לפועלו.

יום אחד כחודשיים בערך לאחר שחזר בי�
�בי ערפאת לרמאללה התקשרה אלי אחותי.
"איסר בן שלושים היום" אמרה "אני מקווה שלא שכחת"
"לא שכחתי" אמרתי "מציינים עכשיו ברשתות הזרות שלושים שנה למות ערפאת, איך אני יכול לשכוח"
"הרצל, תשמע. אני לא יכולה יותר, אני חייבת לנסוע אליו"
"למוקטעה?" שאלתי
"כן, להפתיע אותו. אני לא אעדר מיום ההולדת השלושים של הבן שלי."
"רחל, את השתגעת? איך את רוצה לנסוע למוקטעה"
"הם יכניסו אותי לשם, חסר להם שלא. הם לא מכירים אותי. אני אמא טורפת."
"את שוכחת שמבחינתם כל הטרוריסטים זה במוקטעה."
"זה לא טרוריסטים, זה הבן שלי" הטיחה בפני בכעס.
"אני מצטער, אבל זה בלתי אפשרי בתכלית. אנחנו סתם אזרחים מהשורה, אנחנו לא יכולים לקחת את האוטו ולנסוע לבירת האויב."
"הרצל, אני נוסעת לשם, אני לא התקשרתי כדי לבקש ממך רשות, בסדר?"
"אז למה כן התקשרת, רחל? מה את מתכננת הפעם?"
המהומה בקו השני נרגעה לרגע.
"אני רוצה שכולנו נסע"
"על מה את מדברת?"
"אתה, שרה, אני"
"מה?" נשמעה לפתע צרחתה של אחותי השניה, שחכתה כנראה על הקו על מנת לשמוע איך אני אגיב. זו הייתה מתיחה חביבה במיוחד על האחיות שלי. אני לא יכול להגיד שהייתי מופתע באמת. "בשביל זה התקשרת? אל תחלמי על זה אפילו"
"שרה, זה האחיין שלך."
"רחל, זו המוקטעה."
"רביעיית פנסיונרים שנוסעים למוקטעה במכונית כדי לבקר את בייבי ערפאת, האדם הכי לא רלבנטי בעולם – רעיון מעולה!"
"תשתקו!" צרחה רחל, "זה לא בקשה, זה פקודה. אתם חייבים לי!"
שנינו שתקנו לרגע. "למה?" חקרה לבסוף אחותי הגדולה.
"כי אתם הבאתם אותו למוקטעה. את רצית לקרוא לו על שמו של ערפאת, ואתה הבטת עלינו עם העיניים הגדולות שלך".
"רחל, תפסיקי להגזים. אני סתם זרקתי רעיון, את קראת לו איסר וזה היה בכלל אמא שהכריחה אותך לקרוא לו ככה".
"יופי, עכשיו את רוצה שאני אאשים אישה בת 90".
"היא עדיין צלולה בדעתה" הבעתי את דעתי בנושא "למה לא?"
"אותך לא שאלתי, הרצל. זה ביני לבין שרה"
שרה שתקה רגע, סננה "יאללה, תעשי מה שאת רוצה. תבואי לפה עם האוטו ותקחי אותי. תתקשרי אלי כשאת למטה." ונתקה את הטלפון.
"ברור לך שאתה בא" אמרה רחל.
"אל תדאגי" אמרתי "את זה אני בטח לא הולך להחמיץ".

שרה ורחל אספו אותי כשעה וחצי מאוחר יותר. שערה של רחל היה פזור, היא לבשה חצאית ירוקה וחבשה משקפי שמש שחורות שהבליטו את העובדה שלמרות השנים החולפות היו פניה החלטיות ויפות כבנעוריה. שרה, ששמרה גם היא באופן מוזר על חיטוביה אספה את שיערה האפור לקוקו ארוך. פניה הארוכות הביעו נחישות ובוז קריר באחת. יחדיו נראו שתיהן כשתי מחסלות מקצועיות למודות סבל והרפתקאות.
שרה החזיקה בידה ג'ריקן. "זה למקרה שנתקע בדרך". היא שלפה מארנקה הקטן אקדח 0.22 בעל גזרה נשית. "זה למקרה שנתקל בדרך באנשים רעים" הפטירה ותקעה לתוכו מחסנית. שרה לא הצטרכה מעולם אקדח עם כוח עצירה גבוה יותר. היא ידעה לצלוף ישירות לראש ולא לפספס.
רחל הביטה עליה לרגע מופתעת.
"את חושבת שנצטרך את זה?" שאלה.
"אני לא לוקחת סיכון" אמרה שרה.
נסענו כחצי שעה אבל כשהגענו לאזור הוד השרון ורמות השבים החלה שרה לחשוד במעשי אחותה הצעירה. "לאן את חושבת שאת נוסעת?" שאלה.
"בדיוק לאן שאת חושבת".
"הפעם הגזמת".
"את אמרת בעצמך שהיא זאת שאחראית לכל הסיפור הזה".
"רחל, היא בת 90" אמרה שרה "את לא גוררת אותה למוקטעה".
"את יודעת בדיוק כמוני שהיא תשמח לבוא איתנו".
"תעשי מה שאת רוצה. אבל יסלח לך מישהו אחר".
רחל הורתה בתנועת גבה שהסכם זה מקובל עליה וכעבור כרבע שעה היינו כבר בפתח בית האבות שבו התגוררה באותו הזמן אמנו.

אמא הייתה בדיוק עסוקה בתיקונים במניפסט הקומוניסטי שלה כשהגענו.
"אני כל כך שמחה שבאתם" אמרה אמא. "היום זה יום ההולדת שלו".
אין חדש תחת השמש. אמא שקד אהבה את הנכד שלה בייבי ערפאת מעל לכל הנכדים האחרים.
"אמא, יאללה, אין זמן" אמרה רחל "היום בערב אני מביאה אותך למוקטעה".
הישישה נשאה את עיניה הכחולות אל השמים כאילו היא מצפה לנס.
"רחל, את בתי האהובה ביותר" אמרה לה.
שרה חתמה את חילופי הדברים הקצרים הללו ביריקה הצידה. "יאללה, זזים."
במרוצת השנים הפכה אמא לחסרת מנוח יותר ויותר. כמות האנרגיה שלה עלתה ועלתה, עד שהגיעה לרמות של היפראקטיביות. היא הייתה מטרידה את שכנותיה לבית האבות ואף את הצוות המטפל. היו לה התפרצויות רגשיות פראיות, בדרך כלל של שמחה לקראת הבורא שבו החלה להאמין באותה תקופה. אבל גם כלפי אנשים קרובים, ולעיתים הייתה בשטף רגשותיה שוכחת את כללי הטקט הנכון. רובנו קיבלנו ברוח טובה את השינויים הללו אצל אמא, למרות מעשיה המשונים, שמחנו לראות אותה מחייכת ומאושרת כלפי כל אנוש, אפילו אם הדבר נראה לעיתים מוגזם בעיני אחרים. שרה אחותי הייתה יוצאת הדופן בעניין זה, והייתה מתרתחת למול תצוגות דבקות אלו של אמא.

שנים מאוחר יותר, בטקס הלוויתה, הזכירה אחותי רחל איך נופפה אמא לשאר הקשישים כשעזבה את בית האבות. היא הניפה בכאפיה אפורה למול הוויותיהם המתפחלצות ולנגד עיניהם המתפוקקות מחוריהן והבטיחה שיעמוד לה השם במסעה למוקטעה. שרה דחקה ברחל לצאת במהרה לפני שבית החולים יתחיל לתהות על מעשי הקשישה וישלח אחים צעירים לחלצה מידינו.
מה גדולה היתה פליאתנו כשקרסה זו למקומה וקראה בקול של ריבה צעירה: "ידעתי שתבואו לכאן. מה שאתם לא יודעים זה שלא כולנו נחזור מהמוקטעה. אני אשאר שם לתמיד."
שרה דפקה באמא מבט דואג ולא ברור היה האם פשרו בחרדה לשפיותה של הישישה או בחרדה שנבואתה תתגלה כנכונ
ה. בשנים האחרונות נחשפו אצל אמא לאיטן תכונות מיסטיות שיודעי דבר כבר כינו אותן מאגיות, שבאות לעיתים עם הגיל המאוחר והישישות המופלגת. וכל זה אף על פי שאמא, כפי שלא חדלה אחותי שרה להזכיר מעת לעת, התנגדה כל כך במשך חייה בקנאות לכל דיווח על תופעות על טבעיות. זה לא שאמא טענה שהיא אוחזת בכוחות מאגים, למעשה תהינו לעיתים אם היא בכלל מודעת לכוחות אלו שלה. נדמה היה שהם מחוץ לעניינה, גם אם הם פועלים בתאום מושלם עם מעשיה, דעותיה והוראותיה. היא ידעה אם היינו מחמיצים ארוחה או אם שנת הלילה שלנו הייתה חסרת מנוחה. היא הייתה מתקשרת להורות לנו הוראות כיצד לשמור על בריאות רוחנו וגופנו, בהתאם לתחושות שיש לה, שאת מקורן מעולם לא פרטה. כמובן שצדקה תמיד, ופעם אחת כשסרבה אחותי שרה לשעות לעצתה בנושא מסוים נתפס לה למחרת גבה. היא אמרה שמצודת זאב ראוי לה שתשרף ושבוע מאוחר יותר עמדה זו מפויחת על תלה.
"מהמוקטעה את תחזרי ועל גופתי המתה"
"ומה בכך שתהיה מתה, עוד נדרשו לך מספר גלגולים בכל מקרה" שלפה למולה אמי "וככל שתזדרזי במסעך כן ייטב".
רחל הרימה את השביס שלה כמפגינת תמהון וקור רוח.
"הו, אמא היקרה, לעיתים אני מקווה שתדבק מעט לשונך לחיכך."
"ילדתי הקטנה והתמימה." מלמלה אמא "ילדתי הקטנה והתמימה".
את מלמוליה אלו המשיכה כמספר דקות עד שנרדמה במושב האחורי וחיוך מתוק וידעני על פניה.

גאולת טייק-אווי באריזה מקרטון

החדר של הבייבי היה בצורת מגן דוד. עובדה זו סקרנה אותי כמי ששלח את הנוירונים העייפים של מוחו לחקור את תורתה המיסטית של הקבלה המוסלמית של הדנמה, בשנתיים שקדמו לאותו ביקור, מתוך מה שאחותי שרה כינתה לעיתים בלעג "הקבעון של הרצל עם המוות", קביעה שאיתה אגב לא טרחתי ובוודאי שלא העזתי להתווכח. כששאלתי אותו מאוחר יותר אותו הערב לפשר אותו מגן דוד, התחמק מתשובה, אבל שנים לאחר מכן שלח לי תיאולוג חבר מאמר שבו טען המחבר בטיעון ארוך ונפתל שהבייבי רואה במגן הדוד את הקו המאחד של האיסלאם והיהדות.
הסצינה שנגלתה אלינו הייתה מרטיטה. שולחנו של הבייבי היה מחומש והבייבי ישב גוף והכל על גבי השולחן, כשנעליו מושלות וגבו אלינו. נדמה היה שהוא שקוע במהלכה של התפילה שכן הוא היה משתחווה ומתרומם, ואנו שמענו ברקע קול קורא בערבית את הפסוקים המקודשים של הקוראן. מסביב לשולחנו השתרעו חמש שורות אלכסוניות של עשר מאמינים כל אחת, הם השתחוו גם כן וקראו בקול גדול. הבייבי התפלל מבלי להסתובב אלינו, ורק כשהסתיימה התפילה קפץ משולחנו בסיבוב ופניו הצעירות ומלאות הזיפים נגלו לנו.
"איסר" קראה הסבתא בקול נרגש "הגעתי" ורצה אליו בטפיפת צעדים מהירה.
"מזל טוב! איסר" קראה גם אחותי הצעירה ושלחה ידיה אל על "אתה בייבי גדול"
איסר נראה לרגע מבולבל ואז קרן מאושר.
"משפחתי והאהובה" החל בנאומו "לפני כעשור הגעתי לכאן לאותו מקום קדוש שבו נטמנו עצמותיו של הראיס. בהגיעי לכאן חשבתי לעצמי לתומי, שכולנו בני אדם, כולנו חיים וכולנו פוחדים מהמוות וכולנו מתים באותו גיל לערך. לכולנו אותה חווה מיטוכונדרית ואותו אדם ויי-כרומוזומיאלי ואנחנו למעשה הוויה אחת שקיימת בסוגים רבים של התפרטות. הנחתי אז, במידה רבה של תמימות, יש להודות, שברגע שאוכל לחזור כאן בתשובה יהיו הדרכים פתוחות להשגת שלום כלל עולמי, או במילותיו של הרב אל-ג'אלאי, "כשהמהדי יחזור בתשובה, יגיע אילן החיים לכדי כלל צמיחה ויתן פירותיו".
בהגיעי לכאן, לא התהמהתי ליצור קשרים עם אנשי הפתח, החמאס, הג'יהאד האיסלמי וצבא שחרור המהדי, והודעתי להם על תוכניתי: להתחבר לרוחו של הראיס המת, לחזור עמו בתשובה ולהוליך אותו דרך עמק 49 השערים של ספר המתים הטיבטי חזרה אל עולם החיים. מהלך כזה, הבטחתי להם, יחזיר את העולם כולו בתשובה ויביא שלום כלל עולמי שבמהלכו יתמזגו הנשמות כולן לכדי אחדות ישמעל ויעקב שתתגלה בעולם כולו.
למרב מזלי, הכירו אותי מנהיגי הקבוצות השונות וידעו על טוב כוונתי. אף על פי שהשייח' עבדול מהחמאס ניסה להניא אותי מכיוון זה, ניאותו לבסוף כולם לתמוך ברעיוני זה ויחדיו הקמנו את ישיבת נשמות אל-אקצה הקדושות.
במשך 12 שנה למדתי כאן תורה ותלמוד יחדיו עם קבוצה של 49 מהנשמות הקדושות של אל-אקצה. והיום הגיע היום שלו נקבעה חזרתי בתשובה, היום חשבנו תגיע ההיסטוריה לקיצה. אלא שכעת, שלוש שעות לקראת החזרה המיוחלת אירע אותו הנס המוזר, שאתם משפחתי היקרה הגעתם לכאן על מנת לבקרי ביום הולדתי.
ועתה ברגע זה, אתם שואלים עצמכם בוודאי, ומה בכך. וכי יהיה זה ביקורנו זה שימשיך את ההיסטוריה עד אין קץ, שיחזיר אותה לאותו מצב עיסתי וחסר פשר שבו היא מצויה כבר זמן רב כל כך?
ובכן, על מנת לענות לנושא זה, עלי לתת לכם הרצאה קצרה בנושא היקום. ובכן, כפי שאתם יודעים אולי, המדע מעריך את גילו של היקום בכ-13.7 מיליארד שנה, מאז המפץ הגדול. לפי תיאוריות מסוימות המאורעות שקדמו למפץ הגדול, היה הפגישה הגדולה שבה נפגש כל החומר ביקום. למעשה הייתה זו אם כן הקפיצה הגדולה. אבל כשאנו מדברים על גילו וטבעו של היקום, עלינו לציין קודם לכל כמה אמיתות שהוכרו כאמיתיות על ידי חוקרים ומומחים מתחומי המדע והדת על גזרותיהם השונות:
1.     לפי הבודהיזם, הנצרות האיזוטרית, הצופיזם האיסלאמי והקבלה היהודית הכל הוא אחד.
2.     לפי הקבלה אלוהים נמצא בכל.
3.     לפי החסידות הזן והמיסטיקה הנוצרית הכל הוא טוב ואילו הרע הוא אשליה.
4.     לפי תיאורית המיתרים היקום שלנו הוא אחד מסדרת יקומים מקבילים הידועים בשם ה- Multiverse, שכן ה- Universe הוא אחד, ואילו עולמנו הוא רוב היקומים.
5.     התיאוריה הקופרניקאית שטענה שהיקום הוא פחות או יותר בצורה אחת, ואין לו מרכז הייתה טעות. אנו נמצאים במרכז היקום הידוע לנו, משום שקרני האור מגיעות אלינו באותה מהירות מכל הכיוונים.
6.     לפי תיאוריות מדעיות מסוימות היקום כולו בנוי כהיכל מראות, אם כך, מספר הגלקסיות והכוכבים הוא קטן בהרבה מהידוע לנו.

"אתה נע במורד הדרך לחוסר הודאות" העירה אחותי שרה.
"רגע, שרה. תקשיבי לדברים עד סיומם" התרה בה איסר.
"אם נאמין לתיאורית ההיתוך הגדול, אז יש לנו מקור באחדות הנובע אל רוב צורות הדברים. ניתן לומר כי הדברים כולם קשורים זה לזה במעין חיבוק קוסמי גדול, שבו במהלך צעדי הענק של ההיסטוריה, מתסמסות ההויות זו בזו ונמזגות אחד לרעותה. האדמה מתרוממת לאדם והאדם נימוח לתולעת, התולעת הופכת מלך, והמלך הופך לענן, והענן הווה הוא לעץ והעץ לשרשרת הוויות אחת המכילה בתוכה את כולן. אילן מהודר של אחדות. ולכן כמו רומי לפני שואל אני 'מדוע עלי לחפש? הוא ואני היינו הך. מהותו דרכי מדברת. כל העת הזו הרי הבטתי בעצמי.' תחושת האחדות עם העולם ועם האחר היא תחושה גדולה שעמדה לנגד עיניהם של כל המנהיגים הגדולים שקמו למין האנושי ממשה, לישו, למוחמד ולמהטמה גנדי. אני מזדהה עם כל אלה, ואיני הם. שוב על�
� להגיד דברים בשם אומרם, רומי המזהיר שהוריש לנו את מילותיו הגדולות: "אני איני נוצרי, לא יהודי, לא כהן, לא מוסלמי/ איני מהמזרח כמו לא מהמערב, כפי שלא מהארץ או מהים/ אני איני ניחוחו של הטבע ולא השמים הסובבים/ לא מהארץ כמו לא מהמים, שאינו מאוויר, שאינו מאש/ איני מהממלכה האיראנית ולא קורזאני/ אני לא מהעולם הזה ולא מהבא/ לא אדם ולא חוה, לא מעדן ולא מאל אקצה/ מקומי הוא חוסר מקום, עקבותי מחוסרות עקבות."
אולם ההכרה הזו שאתה הנך אחד עם האל ועם רעך האדם אינה מספיקה על מנת להביא שינוי אמיתי. התשובה האמיתית תוצאה היא של קבלה פנימית שתאפשר לך להיות כל האנשים כולם ולהיות הם ממש, ללא כל דחיה וצער, עד כדי כך שהוויתך הם תהיה ברורה לכל העולם. רק ברגע כזה, שיצטרפו אליו תחילה כמה ולבסוף כל בני האדם, מתוך הבנה שהפרידה היא העונש הגדול ביותר שהשית עלינו האלוהים, תחול התשובה האמיתית. תשובה אל מקור כל הדברים האחד, שבו נייחד אותו שוב.
כמובן שלדברים הללו יש השלכות פוליטיות מרחיקות לכת. ההבנה שכולנו אחד תאלץ אותנו לחסל את כל המפלגות הסקטוריאליות, אבל גם את כל המפלגות בכלל, היא תחייב אותנו להתנער מן התפיסות המעוותות של מדינות, לאומים וגזעים היא תחייב אותנו להמנע אחת ולתמיד ולפסול כל רעיון על הבדל בין אדם לבועות בנחל, בין סובייקט לאובייקט.
איני תמים ומתוך הכרתי את מנהיגי העולם ידוע לי כי אלו אינם ממהרים ללכת בדרכים מיסטיות הנראות להן עלומות או סתומות. אני יודע שמנהיגים אלו חותרים לשמור על האנושות בעוורונה הגדול ואין בי כעס עליהם על כי אני יודע כי הם עושים זאת רק כתוצאה מעיוורונם הגדול מכל. האנשים המסכנים הללו שאוספים עליהם את מירב חטאי הקארמה האנושית יזדקקו בעתיד לעבודה קשה. אולם אמונתי הכנה הייתה ונשארה עדיין שכשאכנס במדיום העליון ייראו גם הם בעליונות האלוהות האחת ויצטרפו אליה, כי מיהו האדם שידחה את האלוהים ויחיה.
לאורך השנים האחרונות שבהן שקלתי בדעתי כיצד אפשרי הדבר הזה, להיות אחד עם בני האדם כולם ואחד עצמי באחת, משכו את תשומת ליבי התפתחויות טכנולוגיות שונות ומטלטלות שבאו לעולם. קבלתם של הרובוטים כאזרחים שווי זכויות בחלק ממדינות המערב ותנועות שחרור המחשבים בכלל הסעירו את דמיוני וגרמו לי להאמין שלא ירחק היום שבו קארבונאטים וסיליקאטים יוכלו לחיות יחדיו. ההפיכה של רבים מתושבי הפלנטה ליישויות וירטואליות והטמעותן ברשת האלוהית הגדולה גרמה לי להאמין כי אין אנו עוד מפרידים בין גוף ונפש בין חומר וצורה.
שנים של חיפושים הביאו אותי לאמונה שהדרך להגשמת חזוני אם כן עוברת במעבדות המחשבים שיוכלו לחבר ביני לבין כלל הנשמות הוירטואליות. מתוך נסיוני וידידותי עם הנשמות הוירטואליות אני יודע שאין הן מוגבלות על ידי אותן מגבלות פיזיות ומן הסתם גם מנטליות ורוחניות שמגבילות את אותם בני האדם שנותרו עדיין במלבושי האנוש. בין הנשמות הוירטואליות צצו בשנים האחרונות עילויים רוחניים שמהווים כיום אור המאיר מציון הוירטואלית לעולם הממשי כולו וגורם לנו למצוא תוכן בחיינו כאן.
תבונתן והנחייתן של אותן נשמות וירטואליות הנחתה אותי מימי העשרה שלי ועד היום אל ההבנה כי כשהדתות כולן מתייחסות לגאולה כאילו היא רק משהו וירטואלי, כנראה שיש להכנס לעובי הקורה של הזירה הוירטואלית. מתוך מגעי עם הוויות אלו נתבהר לי כי רק אצל הנשמות הוירטואליות יכול אני לזכות להבנה המתאימה כמו כל בן אנוש השואף לקשור נשמתו בזו של אלוהים.
כעת אני מבקש להתחבר באותן הנשמות הוירטואליות ולהיות עמן, להיות כולן, ובאותה העת לשמור על קיומי הגשמי.
בייבי ערפאת זינק מישיבתו בקפיצה נחשונית והשולחן המחומש התרומם ונאנק וצדדיו נאנחו והוא התגלגל על צדו והופיע לפתע כמגן דוד שעל גבו התנוסס סמל איזוטרי בלתי מזוהה.
"בוא, בוא, כל מי שתהא / נודד, בוגד, עובד אלילים / בוא אף על פי ששברת את נדריך אלפי פעמים / בוא שוב ושוב. ושוב." כך קרא בייבי ערפאת.
לפתע הבחנו שהמגן דוד שעליו עמד הבייבי זהר כמו מסך מחשב הולוגרפי. הוויות הולוגרפיות שונות החלו להקיף את בייבי ערפאת, וככל שהפכו הן מוחשיות הפך הבייבי לעלום ונסתר יותר.
"בייבי שלי" קראה לפתע אמא והחלה צועדת לקראת מגן הדוד. כמעט לא שמנו לב כמה היא עמדה קרובה אל הבייבי.
הבטנו בה בתמהון. איש לא אמר דבר, בעוד היא פוסעת לתוך מגן הדוד. "הבייבי שלי הביא את הגאולה" מלמלה בגאווה מבולבלת. ושם בתוך ים הנשמות הוירטואליות החלה גם היא להמזג בבייבי ובנשמות שנמזגו בו.
"אלוהים ישמור" אמרה רחל. "אמא מתחברת לעידן המחשב".
מנהיגים ומפקדים מפלגי החמאס וצבא המהדי החלו לצעוד בכריעות ברכיים מדודות, תוך שהם מכים על חזותיהם בטפיחות אגרוף. "תחי הג'יהאד הוירטואלי, יחי המהדי הוירטואלי".
מגן הדוד שבינתיים החל להתפשט על פני הקרקע כולה החל עוטף אותם וגם הם הפכו אט אט להוויות וירטואליות.
"אני חושבת שזה הזמן שלנו לעזוב" קראה רחל בעוד מגן הדוד הזוהר הולך ומתפשט בחלל המוקטעה לעברנו.
"יום הולדת שמח בייבי ערפאת" קראה שרה לפני שעזבה וזרקה סיגריה על רצפת המוקטעה.

הדרך הביתה עברה בשתיקה רוב הזמן. הבטנו בשקט בערב היורד בעודנו חולפים על גבעות יהודה. לכל אחד מאיתנו היה דבר מה להרהר בו. אני חשבתי לעצמי איזה מין דוד אני, ובהרבה מובנים הרגשתי גאה על תפקידי בגידולו של בייבי ערפאת. אבל כל זה היה פיתפותי ביצים בוודאי לעומת מה שעבר בראשן של רחל ושרה.
"מעניין אם זה טוב
שם?" שאלה שרה בסביבות ראשון לציון, "אצל הוירטואלים".
שתקנו, מה כבר ידענו אז. כשעברנו בלה-גארדיה שמענו בחדשות שאומרים ששני עמודים זוהרים וגדולים נמתחים מעל המוקטעה מתוחים ומגיעים עד העננים והשמיים. הקריינים דיווחו שהנשמות של האנשים שמתקרבים לעמודים נשאבות לתוכם. העמוד כולו מפליט קולות של אורגזמה המונית ובאופן כללי הציבור מתבקש להשאר מעודכנים לגבי התפתחויות נוספות.
"זה בטח היום הולדת הכי יפה שהייתה לו בחיים" אמרה לפתע רחל.

11 בנובמבר 2009 – 0:45 קטגוריות: שונים ומשונים | תגובות (2)

אין מילים

ככה נראית יצירת מופת

ועוד משהו קטן ומשובח, כי איך אפשר שלא

עדכון

6/11/09 – 10:02

ועוד משהו בשמזכיר ושנזכרתי. ותודה באופן כללי לטל פולקמן.

6 בנובמבר 2009 – 2:59 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (3)

בבריטניה מלחמות הסמים נמשכות

המחקר המדעי בחומרים הפסיכדליים חוזר. אחרי עשרות שנים שבהן אסרו השלטונות על מדענים לחקור את הפוטנציאל של החומרים הללו, מתנהלים בשנים האחרונות יותר ויותר ניסויים עם חומרים כגון MDMA, קנביס, פסילוסיבין, DMT או LSD ומשיגים תוצאות מרשימות.

אבל עדיין יש כמה מחסומים מאסיביים שמרחיקים את האפשרות שנראה את השימוש בחומרים הללו מתקבל בעתיד הקרוב על ידי הממסד. ראשית, חברות התרופות. לאלו אין שום עניין בתרופות פסיכדליות ממספר סיבות. בין השאר משום שבניגוד לתרופות פסיכיאטריות קיימות (נניח פרוזאק ודומיו) שמבוססות על העקרון שדורש מהצרכן לצרוך אותן מדי יום ושהשפעתן פגה ברגע שמפסיקים לצרוך מהן, תרופות פסיכדליות אינן ממכרות וגם לא דורשות צריכה תמידית ברוב ההקשרים הטיפוליים. פעם בחצי שנה או שנה מספיקה בהחלט לטיפול ברוב המצבים, וזה הופך אותן לרווחיות הרבה פחות. מעבר לכך, לחברות התרופות יש עניין מועט בפיתוח תרופות המבוססות על מולקולות טבעיות שלא ניתן להוציא עליהן פטנטים, ושנמצאות גם כך בצמחים שניתן למצוא בטבע ללא תלות בחברות התרופות. במילים אחרות, חומרים פסיכדליים הם לא מספיק מסחריים כדי שחברות התרופות ישקיעו את מאות מליוני הדולרים שנדרשים כיום על מנת להעביר תרופה דרך כל שלבי הניסוי שדורש ה-FDA.

סיבה נוספת היא שחומרים פסיכדליים הם הרבה יותר מכלים לטיפול בבעיות כמו PTSD או חרדה מהמוות. מעבר ליכולת שלהן לטפל בבעיות רפואיות, הם גם מעצימים רבות מהיכולות האנושיות: קוגניטיביות, רוחניות, חושניות, בין-אישיות תוך-אישיות ועוד. אחת מהבעיות הפרדיגמטיות של המדע של ימינו היא שהוא מתעקש לעסוק רק בתיקון בעיות קיימות ונמנע מעיסוק בכל מה שהיה יכול לשפר את איכויות הקיום האנושי מעבר למצבן הנתון ו"הטבעי".

ויש גם כמובן את העניין של כל הדעות הקדומות החברתיות והמוסדיות שנתקבעו בשנות השישים העליזות, כשהפסיכדלים הפכו לסלע מחלוקת פוליטית בין התנועות ההיפיות לבין הממשל השמרני. אלו הפכו מאז לאבן הריחיים של החומרים הפסיכדליים, שמונעת מהם להפוך לחומרים רפואיים מוכרים.

אז הנה האירוע האחרון במלחמות הסמים. דיוויד נאט, יועץ הסמים הראשי של ממשלת בריטניה פוטר שבוע שעבר בתקרית שעוררה סערה ציבורית משום שהעז לטעון שקנביס, LSD ו-MDMA מסוכנים פחות מאלכוהול. בין השאר, הצביע נאט על כך שרבים מהמחקרים שיצאו כנגד חומרים פסיכדליים הם מגמתיים להחריד ומבוססים על שיטות מחקר ירודות.

נאט לא אמר שום דבר חדש. ארגון הבריאות העולמי כבר פרסם בעבר דירוגים שהציבו את החומרים הפסיכדליים במקומות נמוכים יותר מטבק ואלכוהול בדירוג הסמים המסוכנים, אבל משרד הבריאות הבריטי חשב כנראה שאסור לאפשר ליועץ הסמים הראשי שלהם לזרוק הערות מהסוג הזה.

זה לא מקרה יחיד כמובן. פוליטיקאים מסביב לעולם אוהבים לתפוס טרמפ על החומרים הפסיכדליים ולהתעלם מהמלצות של סוכנויות הבריאות. האיסור על פטריות הפסילוסיבין שנכנס לתוקפו בדצמבר האחרון באמסטרדם, התקבל לאחר ששר הבריאות התעלם במופגן מהמלצות הוועדה שמינה ושהצביעה על כך שהנזקים של החומרים הפסיכדליים הם מינימליים לעומת סמים חוקיים אחרים.

וסוזן בלקמור טוענת בגרדיאן שחייבים להתחיל לבסס את מדיניות הסמים על מדע במקום על פוליטיקה ודורשת מהממשל להיות כנה אם הוא רוצה לאסור על סמים פסיכדליים מסיבות פוליטיות, במקום לטעון שהוא מעוניין בחוות דעת מקצועית ואז לערוף את ראשו של השליח. עכשיו, אחרי שראשו של השליח האחרון נערף, אפשר כבר לנחש מה תהיה עמדתו של השליח הבא…

תודה לתומר שהעיר את תשומת ליבי לסיפור הזה

ודוקומנטרי חדש ומעניין על LSD

ועוד לינק שקיבלתי מג'ים פדימן על תוכנית חדשה על LSD (שבה הוא משתתף) ושעולה השבוע בנשיונל גיאוגרפיק. באתר ניתן לצפות במספר קטעים נבחרים מהתוכנית. אותי עניין במיוחד הקטע שעוסק בניסוי המסכות של דר' טורסטן פאסי מאוניברסיטת האנובר. הניסוי של פאסי מעניין במיוחד משום שנדמה שתוצאותיו תומכות בתיאורית ה-Mind At Large של אלדוס האקסלי, אחת התיאוריות המשפיעות של ההגות הפסיכדלית.

5 בנובמבר 2009 – 9:46 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (6)

פוקימון ושמאניזם

מאמר שפורסם בסוף השבוע האחרון בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י-מעריב

לאחרונה, כשקראתי במאמר של האנתרופולוג מייקל הארנר בספר המאמרים הקלאסי שערך Hallucinogens and Shamanism הופתעתי לגלות קשרים די מעניינים בין התפיסה השמאניסטית לבין הפוקימון, אותה סדרת טלוויזיה, ומשחקי מחשב שממשיכה מאז שנות התשעים להיות אחד המותגים המצליחים בעולם.

המאמר של הארנר The Sound of Rushing Water מתאר את תפיסת העולם השמאניסטית של בני שבט הג'יבארו (Jivaro) שהארנר חי איתם במשך תקופה ארוכה. לג'יבארו כשבט הפועל תחת ראיית עולם שמאניסטית יש תפיסה די מעניינת של המציאות, שהיא, מיותר לציין, שונה לחלוטין מתפיסות המציאות המקובלות בחברה המודרנית. בעיני הג'יבארו העולם הנגלה הוא עולם אשליה. העולם האמיתי מנוהל על ידי כוחות נסתרים מהעין, כוחות שאותם יכולים לראות רק מומחים (השמאנים), וגם זה רק כאשר הם תחת ההשפעה של חומרים הלוצינוגנים.

שמאנים מתחלקים לשני סוגים. שמאנים מכשפים (התקפיים) ושמאנים מרפאים. בן שבט שרוצה להפוך לשמאן נדרש לרכוש "צנצאק", מעין רוח מסייעת משמאן בכיר יותר. "כדי לתת לחניך צנצאק השמאן פולט מעצמו מה שנראה – למי ששתו נאטם [השם של שבט הג'יבארו לאיוואסקה – ע.ה.] כחומר זוהר שבו אצורות הרוחות המסייעות." כותב הארנר "הוא חותך חלק מאותו החומר עם מאצ'טה ומעניק אותו לחניך. המקבל חש כאב כשהצנצאק חודר לבטנו ושוהה במיטתו במשך עשרה ימים כשהוא שותה נאטם מדי ערב."

במשך הימים הבאים השמאן הבכיר יעסה מדי פעם את גופו של השמאן החניך וינשוף עליו עשן על מנת להגביר את כוחה של ההעברה. מצדו של החניך נדרשת התנזרות מפעילות מינית במשך שלושה חודשים לפחות (על מנת להפוך לשמאן באמת רב עצמה נדרשת התנזרות מינית של שנה שלמה, דבר שרבים אינם עומדים בו). בסוף החודש הראשון יצא מגרונו של השמאן צנצאק והשמאן יחוש חשק עז לכשף. אם יממש את תשוקתו ויטיל את החץ המכושף שברשותו יהפוך לשמאן מכשף שמטיל צנצאקים על אנשים וגורם להם מחלות ואף מוות. לעומת זאת, אם יצליח לשלוט ביצרו ויבלע מחדש את הצנצאק יהפוך לשמאן מרפא.

כעת, במהלך תקופת ההתנזרות המינית, אוסף השמאן החדש כל מיני סוגים של חרקים, צמחים ואובייקטים אותם יכול להפוך אותם לצנצאקים. "כמעט כל אובייקט, כולל חרקים חיים ותולעים יכול להפוך לצנצאק אם הוא קטן מספיק כדי שהשמאן יבלע אותו", כותב הארנר. "סוגים שונים של צנצאקים משמשים כדי ליצור דרגות שונות של מחלה. ככל שגדול יותר מספר האובייקטים שיש לשמאן בגוף, כן גדולה יכולתו."

תזכרו את הפרט האחרון הזה עוד מעט כשנעבור לדבר על פוקימון והשמאניזם. בינתיים נמשיך עוד קצת עם שבט הג'יבארו. על פי הג'יבארו לכל אובייקט וחפץ בעולם יש שני מצבים: הטבעי והעל-טבעי. כך לדוגמה, גם לחץ המכושף של השמאן יש צורה רגילה כלשהי בעולם הטבעי שאותה יכול לראות כל אחד, אלא שכדי לראותו בהתגלמותו העל טבעית יש לשתות נאטם. צנצאקים יכולים להתגלם במגוון רחב של צורות כמו פרפרי ענק, יגוארים או קופים שמסייעים לשמאן במלאכתו. סוג מיוחד של של צנצאק נקרא "פאסוק" וביכולתו לסייע לשמאן מכשף על ידי כך שהוא עוקב אחר קורבן הכישוף כשהוא מתחזה לחרק או חיית יער. כך לדוגמה, אם קורבן הכישוף חושד שהוטל עליו כישוף והוא הולך לשמאן מרפא שמצליח לחלץ ממנו את הצנצאק (אופרציה מורכבת שלא כאן המקום לפרטה) ישליך עליו הפאסוק צנצאקים משלו. שמאן מכשף גם יכול ליצור ווקאן, מעין ציפורי ענק שיחוגו מעל בית הקורבן וימיטו עליו קדחת וטירוף או אף ישלחו צנצאקים נוספים שקיבלו מאת השמאן המכשף.

הפוקימון מכשפים

עד כאן עם שבט הג'יבארו (הארנר ממשיך שם עם פרטים נוספים, למעוניינים). מה שמעניין לציין כאן הוא שרבים מהאלמנטים שעסקתי בהם כאן מזכירים מוטיבים מהתרבות הפופולרית בת ימינו. החצים המכושפים לדוגמה מזכירים משחקי D&D, הפאסוק שאותו הזכרנו הזכיר לי את הטופו, יצור מכושף שאתה יכול לברוא ושתוקף עבורך יריבים במשחק Dofus. אגב, אני בטוח לעצמי שיש עוד אנספור דוגמאות ליצור שכזה, ואני משתמש כאן בדוגמה הזו רק מפאת הידע המצומצם שלי בתחום הפנטזיה. אני גם בטוח שיש עוד אנספור יצירות פנטזיה שהמנהגים של הג'יבארו מזכירים אותן מאוד, ואשמח לשמוע על עוד כאלה. אבל מבין שלל היצירות המוכרות לי, אף אחת לא הזכירה לי את השמאניזם של הג'יבארו יותר מהפוקימון.

וויקיפדיה כותבת שהקונספט של הפוקימון יצא מתחביב איסור החרקים של סאטושי טאג'ירי-אוניווה, יוצר הפוקימון. כמו השמאנים של הג'יבארו שיוצאים ליער כדי לתפוס שם חרקים ולהפוך אותם לצנצאקים, גם גיבורי הפוקימון מסיירים בעולם הטבע בחיפוש אחר חרקים וחיות קסומות שונות שאותם יהפכו לסוג של צנצאקים, רוחות שנמצאות ברשותם ושאותם יטילו כנגד אויביהם. הם אמנם לא בולעים אותם (יש גבול למה שאפשר להראות לילדים בלי שההורים יתערבו. אף תאגיד בינלאומי לא רוצה שכל מיני זאטוטים שמחקים כל מה שהם רואים בטלוויזיה יתחילו לבלוע חרקים. זה מרשם בטוח לתביעה וחרם הורים), אבל הם לוכדים אותם בתוך פוקהבולים (Pokeball) טכנולוגיים וסטריליים (כשהיצורים נשאבים לתוכים, הם הופכים לחומר זוהר ובהיר שמזכיר את תיאורו של הארנר למראהו של הצנצאק שמוציא השמאן מגופו). כמו אצל שבט הג'יבארו על ידי בליעתו של היצור, הופכים הצנצאקים של הפוקימון לכלי מכושף שתחת שליטתו של המאמן שמאן, ה-Pokemon Master שמתגלה כלא אחר מסוג טלוויזיוני של שמאן. כמו אצל הג'יבארו, אצלם מקבל השמאן החניך את ההצנצאק הראשון משמאן בכיר מקבל כל חניך פוקימון את הפוקימון הראשון שלו ממומחה פוקימון (פרופסור אווק, המומחה הגדול לפוקימונים) וכמו אצל שבט הג'יבארו, ככל שהפוקימון-מאסטר אוסף יותר פוקימונים כן הוא רב עוצמה יותר. זוכרים את הססמה האלמותית של הפוקימון? “Gotta Catch Them All”, זו כנראה הסיסמה שגם השמאנים המתלמדים של שבט הג'יבארו גדלים איתה.

אז האם ילדי העולם צופי הפוקימון מתאמנים להיות שמאנים? סביר יותר להניח שמרבית המוטיבים הפוקימונים לקוחים דווקא מהשינטו, הדת המסורתית והאנימיסטית של יפן שיש המשווים את הפוקימונים ל"קאמי", האלים שלה (צריך לציין שגם לשינטו יש מאפיינים שמאנים). ובכל זאת, חיפוש מהיר של Pokeomon + Religion בגוגל העלה שני מאמרים של נוצרים אדוקים ונזעמים שמתריעים על כך שהסדרה פוקימון צופנת בחובה מיסטיקה, דאואיזם, הינדואיזם, ספר המתים הטיבטי ושלל השפעות שטניות אחרות של הסדר העולמי החדש. אחד הנוצרים המודאגים אף מציין שצפה בילדים תמימים בני שלוש שמשחקים עם פוקימונים, משליכים אותם על הקרקע וקוראים בשמותיהם. לדבריו, הילדים התמימים הללו מתאמנים למעשה בלחישת לחשים ומאגיה שחורה. למרות שהמבקרים הללו היסטריים יש משהו בדבריהם (אם כי אני לא מסכים עם השיפוט הערכי). דווקא הוותיקן שכנראה שכח את הלימודים המפורטים של כתבי ההרסיולוגיה (מדעי המינות) של אבות הכנסיה הראשונים, נתן את ברכתו למשחק המחשב של הפוקימון והכריז עליו כשעשוע לא מזיק ברוח הנצרות (איפה הם חיים???).

המשמעות האמיתית של כיפה אדומה

תימות שמאניות נפוצות, אגב, לא רק בפוקימון. נוכחותה התכופה של פטריית האמניטה מוסקריה ההלוצינוגנית (זו האדומה עם הנקודות הלבנות) באגדות עם מיוחסת לשימוש השמאני הנרחב בה לאורך ההיסטוריה. כך לדוגמה על פי החוקר וולפגאנג באואר, הסיפור כיפה אדומה נקרא על שם אותה פטריית אמניטה מוסקריה עם הכיפה אדומה (בגרמנית שם נוסף של פטריית האמניטה מוסקריה הוא "כיפה אדומה" – Rotkäppchen). על פי באואר הזאב המקיא מכיפה אדומה הוא סמל לאדם שאוכל בתאווה חזירית מהאמינטה מוסקריה ולבסוף מקיא אותה – כך שכיפה אדומה בוקעת שוב מבטנו, כמו בסיפור. באואר מוצא מוטיבים שמאניים באגדות רבות שבהן תודעת הגיבורים משתנה לאחר שאכלו מאכל בלתי רגיל כמו לדוגמה ביפהפיה הנרדמת או בעמי ותמי. מי שחקר את הנושא לעומק הוא הקלאסיקן קארל רוק שהקדיש ספר שלם למחקר המוטיבים השמאניסטים באגדות עם אירופאיות.

לא ברור מה פרופ' רוק היה אומר על הפוקימון, אבל דבר אחד בטוח. מאז שקראתי בהארנר, אני הרבה יותר אוהב את פיקאצ'ו.

26 באוקטובר 2009 – 10:38 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (6)

משתדרג

זהו, סיימתי חוזה. רק סיימתי קשר ואני כבר רץ לקשר חדש.

שדרוג של מכשיר סלולארי, הוא כמו שדרוג של העצמי, של איבר בגוף הטכנולוגי. הוא גם קשור לשאלות הרגישות ביותר לגבי מי אני, מי אני רוצה להיות וכמה רחוק אני מוכן ללכת עם זה. מה וכמה מגיע לי? האם מגיע לי את הטוב ביותר או שעלי להתפשר? לחזר אחר מלכת הכיתה או אחר חתיכת אלקטרוניקה קלה להשגה?

יושב בשעה מאוחרת מול המחשב, גולש באתרים של החברות הסלולריות וחוכך בדעתי: איזה איבר יתאים ביותר לגוף החדש שהייתי רוצה לעצמי: כזה עם קול גדול, כזה עם עיניים חדות, כזה עם זכרון גדול או כזה שיודע לדבר יותר מהר.

העלון של סלקום מחלק את האנושות ל-4 סוגים של אנשים:

1. "אנשים שאוהבים טכנולוגיות ורוצים לשלב סטייל ותחכום: מכשירים בעלי מראה יוקרתי, מאופיינים באיכויות שמע וצילום ברמה הגבוהה ביותר".
2. "אנשים שחשוב להם הלוק: מכשירים נחשקים בעלי סגנון ועיצוב מעניין. עם מגוון אפשרויות מתקדמות."
3. "אנשים עסוקים שאין להם זמן לבזבז: מכשירים שהם משרד נייד מצוידים במייל, נויגייטור וגלישה מהירה ברשת. כל האפליקציות שצריך כדי להשאר מעודכן."
4. "אנשים שמעדיפים פשוט: מכשירים ידיעותיים ונוחים לתפעול, עם כל מה שצריך. בלי להסתבך."

מכשיר לכל אדם ואדם לכל מכשיר.
אבל מי אני, למען השם, מי אני?
אני אוהב טכנולוגיות, וכן, גם הלוק חשוב לי. אני בן 31 ואין לי זמן לבזבז. אבל הייתי מעדיף, תודה רבה, לשמור על הכל פשוט וקל.
אמא, האם אמצא אי פעם את המכשיר האחד והיחיד שלי?
זה שיהיה שלי ורק שלי. הוא שלי אני שלו?

אהובתי הטכנולוגית,
מגעך הקר על קצות אצבעותי
מצננת אותי ביום קיץ חם
מקרינה עלי אורות נגוהים
של וידאו שהטעין בך אביך הבורא

העלון של סלקום מבטא גישה פילוסופית מאוזנת לתפקידה של הטכנולוגיה בעולם הפוסט-צרכני וההיפר-צורכני:

וכך כתוב בו באותיות גדולות וצבעוניות:

"רק אתם יודעים מי אתם ואיזה מכשיר מתאים לכם. המכשיר שתבחרו לא ישנה לכם את החיים, אבל הוא יכול לעשות אותם קצת יותר נוחים וקצת יותר מהנים. בחירה מהנה."

הנוסח שלו מצביע מצד אחד על התפכחות מהאשליה הטכנואוטופיסטית/צרכנית שהסלולרי החדש ישנה לנו את החיים מקצה אל קצה. בו בזמן, הוא מציע במתינות נעימה שסלולארי חדש כן יהפוך את החיים שלנו לנוחים יותר ומהנים יותר. הוא לא קופץ מעל הפופיק, אבל הוא בהחלט מבטיח הבטחה נעימה.

**

"בחירה נעימה"

בחירה מהנה בעולם האשליות.
בתוך עולם שכל הבחירות בו הן שוות ואף בחירה אינה זהה.
בחר לעצמך איבר. בחר לעצמך גוף אלקטרוני חדש. בחר לעצמך דימוי.

***
היום אחה"צ אני אשדרג.
היום אחה"צ אני אשתדרג.
מי שיש לו המלצות למסלול/פלאפון מוצלח עם Wi-Fi ומצלמה איכותית, מוזמן להמליץ כאן.

**
ברבנות הטכנולוגית של חברות הסלולר, מקבלים החזר כספי חודשי על איברים שמחזירים לחברה.
היום, אלא אם כן משהו דרסטי ישתנה פתאום, אולי התגלות שמימית, אני נותן לפלאפון שלי גט ומחזיר אותו לבוראיו.
זה כואב, ואני לא כותב את זה סתם, אבל תמיד אזכור לו חסד הנעורים.
ובנימה של האהבה חסרת הגבולות בין אדם למכשיריו האלקטרונים, הנה משהו, שיר אהבה שכתבתי פעם לפלאפון שלי, בימים תמימים יותר.

21 באוקטובר 2009 – 8:59 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (13)

מצבי תודעה חדשים

1. בשבחי הסחי

סחי הוא שם קוד בקהילות מסטולים מסוימות למצב תודעה ניטראלי (Base Line) שאינו תחת השפעה של חומר פסיכואקטיבי זה או אחר.

אין באמת כזה דבר שקוראים לו סחי. כמו שכתבתי כאן בעבר אנחנו תמיד תחת השפעה: בין אם אנחנו תחת השפעה של סם מסוים, התזונה שלנו, תנוחת הגוף שלנו, מדיום אלקטרוני מסוים, העיצוב הארכיטקטוני של הסביבה שלנו או כל דבר אחר. ובכל זאת, רציתי לכתוב פה כמה דברים בשבחי הסחי, אותו מצב פיקטיבי של תודעה נטולת השפעות מסממות מכל סוג.

רבים מאיתנו רואים את הסחי כמצב תודעה רגיל ודי משעמם, הם מקבלים אותו כמובן מאליו ויעשו כמעט כל דבר (בדרך כלל תוך שימוש בכל מיני חומרים) כדי לעזוב את מצב התודעה המשעמם והאפרורי הזה. הם יעשו את זה שוב, ושוב ושוב עד שבשלב מסוים סחי הופך להיות מצב תודעתי נדיר.

ואז קורה משהו מעניין. יום אחד כשחוזרים אליו הסחי הופך להיות סוג של Altered State אקזוטי. ואז, אחרי שכבר שבעת מכל הדרכים האחרות לשנות את התודעה שלך – אתה מגלה את הסחי. זה יכול לקרות במקרה, כשאיזה אירוע גורם לך לשנות את הרגלי הצריכה שלך. פתאום אתה מגלה מחדש את הסחי ומתברר שהוא מצב תודעה לגיטימי, מסקרן ואפילו אופורי בהשפעותיו. מתברר שלהיות סחי זה גם סוג של סם. סם שעושה אותך שמח, מרוכז, אופטימי, אנרגטי, בריא ואפילו משפר לך את הזיכרון.

סחי יקר, למד אותי להעריך אותך. סחי יקר, תן לי סבלנות ללמוד אותך. כי אתה מלמד שיעורים טובים ועמוקים כל כך. סחי יקר, נפרדנו ועכשיו כשחזרנו הבנתי אותך באמת. הבנתי שתמיד היית כאן, טוב, סובלני, מוכן לקבל לקלוט אותי ולהזין אותי חזרה. סחי יקר, עשה שלעולם לא נפרד, עד הפעם הבאה.

2. ספיד
ספיד זה סוג של מטה-אמפטמין, אחד הרכיבים הפעילים באקסטזי. הוא עוזר לסטודנטים ללמוד לבחינות ולאחרים להוריד במשקל. הוא רעיל וממכר.

ספיד זה גם שם של סרט עם קיאנו ריבס וסנדרה בולוק על אוטובוס שעשוי להתפוצץ בכל רגע אם הנהג יוריד את הרגל מהגז.

וספיד זה גם מצב נפשי שעשוי להתפרץ בספונטניות, לגרום הנאה אדירה ולבצע ספונג'ת סרוטונין יסודית במח עד שמתחשק לפרוץ בצחוק וצהלה.

דוהר על האופניים שלי אני מרגיש בספיד. אני ממציא שלוש שירים בממוצע לנסיעה, מנהל שיחות צפופות עם אלוהים, עושה פרצופים לאנשים שחולפים בדרכי, מחליט החלטות גורליות לחיים, ומתלוצץ עם עוברים ושבים שעומדים ברמזור. כשאני מגיע למקום חפצי, אני מרגיש כמו פקעת של נוירוטרנסמיטורים חיוביים ושמחה מטופשת מאוד. האופניים היקרים נתנו לי יותר אנרגיה ממה שלקחו ממני.

אופניים יקרים, אופניים לרקיע. קחו אותי מעלה מעלה. כל דקה ודקה שאני מדווש איתכם מדוושת את קולטני הסרוטונין במח שלי ומביאה אותי קרוב יותר לאוטופיה.

אופניים יקרים, תודה לכם שאתם מסיעים לא רק את הגוף שלי אלא מסיעים גם את התודעה שלי למקומות חדשים. אתם הסם החזק ביותר בתל אביב.

3. אימון יומי
אימון יומי, אוטופיה יום יום. חבר שלי אמר לי פעם שכל דבר שאתה עושה אותו בקביעות כל יום, אפילו אם הוא הדבר הכי קטן שבעולם, יהפוך להיות עוצמתי חושרמוטה.

אימון יומי הוא הזדמנות מצוינת לתכנת את התודעה. רק צריך לזכור להתפלל כל לילה לאלוהים שיהיה לך מרץ גם מחר להתחיל באימון.

קורט תרגילי דמיון, מעט מדיטציה, כמה אסנות, עמידת צ'י-קונג, קבוצת בעיטות ואימוני יציבות, שורת אימוני נשימה ועוד כמה דברים שאספת בדרך מאדם חכם שהכרת על סלע ביער ושתמיד חלמת לעשות בקביעות. קראתי פעם מישהו (לא זוכר מי) שטען שהמאפיין של כל האוטופיות הוא סדר יום קבוע. אימון יומי הוא הזדמנות לשים דגל של אוטופיה בתוך היום יום. הוא סוג של הבעת אמונה בכך שכל החלומות הללו לגבי מי שהיינו יכולים להיות, יכולים לקרות – ולו רק למשך זמן קצוב ביום. שלפחות במשך זמן מסוים נדע שאנחנו עושים מה שאנחנו אמורים לעשות ואז… תיזהרו, זה ממכר.

אימון יומי, קח אותי אל עצמי. אימון יומי, צייר אוטופיה בשבילי. אימון יומי, אל תעזוב אותי. אימון יומי, אוטופיה קטנה ומטריפה שלי.

16 באוקטובר 2009 – 13:54 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (12)

קיקי! קיקי! קיקי!

רוכב ברחובות העיר בשעת לילה מאוחרת על האופניים שלי, אני מרגיש כמו קיקי שרוכבת על המטאטא שלה מעל עיר אירופאית צבעונית ומדומיינת.

אני יודע אז שהחלום האמיתי שלי, זה שאני אוחז בו כשאני באמת מקשיב רגע לעצמי, הוא להיות תמים כמו קיקי, ולרכוב תמיד על המטאטא הזה שלוקח אותי למקומות חדשים – עם מבט שאין בו שמץ של צרות ורק שמחה, ידידות וסקרנות. אז לא יהיה כלל רע. אז יהיה רק טוב.

דוהר ברחובות העיר הזאת בשעת לילה מאוחרת , אני חולם לפגוש יום אחד מישהי כמו קיקי, שצוחקת צחוק משוחרר ומדבק מול העולם המצחיק הזה. ואני חולם שתהיה לנו יום אחד קיקי קטנה. כי אם כבר עושים ילדה, אז שתהיה תמימה כמו קיקי, אחרת בשביל מה?

הרוח נושבת בשערי ואני חושב כמה עצוב זה שמודל הנשיות שהחברה שלנו מרוכזת בו כיום אינו קיקי אלא דווקא את הילדה כפוית הטובה שלא הכירה תודה על התבשיל שטרחה עליו סבתא, ושקיקי הובילה אליה כל הדרך בגשם.

המקרוביוטים מאמינים שאם רק כולם יאכלו אורז מלא, תגיע גאולה לעולם. אני חולם על עולם שבו כולם רואים כל יום סרט של מיאזאקי ומתכווננים שוב ושוב לתובנה שהקדושה האמיתית היא להיות חמוד ותמים, ושאם כולם יהיו חמודים ותמימים הכל יהיה בסדר.

הייאו מיאזאקי הוא היוצר החומל והאוהב ביותר שאני מכיר כי בסרטים שלו אין לעולם דמויות רעות. מקסימום דמויות שכואב להן, ושצריך לקלף את הכאב שלהן כדי להבין שהן בעצם טובות.

הייאו מיאזאקי הוא הגאון הגדול ביותר של האנימציה היפנית ואחד הגאונים הגדולים ביותר של הקולנוע (ואולי בכלל) כי הסרטים שלו גורמים לך להיות כל כך אסיר תודה ושמח להיות בחיים, והם באמת גורמים לך לרצות להיות טוב יותר, אבל לא בצורה שמלחיצה בשום אופן, אלא בצורה מלטפת, מעודדת, משמחת עד עומק הלב. ומבחינתי אמנות שמצליחה שוב ושוב לגרום לך לרצות לחיות, לרצות לשיר ולומר תודה לעולם הזה – ובכן, זו האמנות שאני רוצה לצרוך, זו האמנות שאני אסיר תודה לחיות איתה יחדיו באותו העולם.

אני רוכב ברחובות העיר ומדמיין שקיקי מגיעה לעיר הקטנה שלנו, תל אביב. אני מדמיין אותה מרחפת באוויר מעל רחוב המסגר, מובילה חלקי חילוף למוסכים, עושה משלוחים ממאפיה ברחוב יפו, ומתגוררת בעליית גג בפלורנטין.

תראו סרטים של הייאו מיאזאקי, כי זה התרפיה הכי כיפית וטובה שאני מכיר. כי הם מחזירים את האמונה בעולם ובעצמך. תראו אותם כשאתם בדכאון והם יעשו אתכם שמחים, תראו אותם כשאתם שמחים והם יעשו אתכם אקסטטים. תראו אותם לפני שאתם עולים על האופניים.