יצא לי להשתתף אתמול קצת בפעילות של עיר לכולנו בראשות דב חנין. הרגשה מאוד מיוחדת. בשעה 1:00 בבוקר אני הולך ברחוב ונתקל לאורך הדרך שוב ושוב באנשים שמסתובבים עם חולצות עיר לכולנו. איזושהי הרגשה של אחווה. מישהי עם חולצת עיר לכולנו ניגשת אלי ברחוב ושואלת אותי אם אני יודע מה אפשר לעשות בשעה הזאת כי היא לא יכולה ללכת לישון. היא מרגישה שהיא חייבת לעזור איפשהו.
האפיזודה הזו הצטרפה ליום המיוחד הזה של לצאת לרחוב ולחלק חומר פוליטי לאנשים, משהו שלא עשיתי מאז שהייתי בן 14 ועשיתי את זה בשביל מערכת הבחירות של יצחק רבין, מה שיצר אצלי קישור אסוציאטיבי במח בין יצחק רבין לחנין. אין צורך לקחת את המחשבה הזו לשום מקום למרות שאפשר לקחת אותה להרבה מקומות.
כשמחלקים פליירים פתאום שמים לב להמון אנשים שהתודעה מסננת בדרך כלל פשוט בגלל שהם פחות קשורים לעולם ההתייחסות שלה (אני יכול להאשים רק את עצמי, אני יודע). פתאום מצאתי את עצמי משוחח עם מוכרים בחנויות חומרי בנין, פנסיונרים שיושבים על ספסלים ברחוב, אנשים שיושבים על כוס קפה, מוכרים בחנויות בגדים. למרות שהיה לי קשה לפעמים להבין איך אנשים חושבים כל מיני דברים כמו שחנין לא מתאים להיות ראש עיר כי הוא לא מושחת ו"ראש עיר חייב להיות קצת מושחת", מה שהרשים אותי הייתה הידידותיות של כל השיחות האלה. כי איכשהו הייתה הרגשה שיש דיון אמיתי עם כל האנשים הללו בני נוער, וגמלאים, סטודנטים, ומשפחות ומי לא – כולם בסך הכל דנו אחד עם השני בשאלה מה אנחנו יכולים לעשות כדי שחיינו יחד יהיו טובים יותר.
וזה לא שלא נתקלנו ברמות גבוהות של סקפטיות או ציניות אבל איכשהו הרעיון הזה שאפשר לא רק לדבר על דמוקרטיה, אלא ממש לעשות דמוקרטיה, הלכה למעשה, היה מרעיש כל כך. האקט הזה היה הגיוני כל כך כי הוא הפך את תל אביב בבת אחת לקהילה. הוא גרמה לאנשים לשוב ולדבר אחד עם השני. פתאום דמוקרטיה לא הייתה משהו מנותק, אלא משהו שהאנשים בשכונה מדברים אחד עם השני. באמת מדברים. לא צועקים, ולא מתלהמים. מנסים להבין. המסר של להחזיר את הקהילה, של עיר לכולם, היה טמון במדיום של קמפיין הבחירות הזו.
חשבתי על מאות או אלפי האנשים שבטח התנדבו במהלך הקמפיין הזה, והבנתי שעצם האנרגיות שהקמפיין של עיר לכולנו ודב חנין הוציא החוצה הן כבר המסר היפה ביותר, הבשורה הפוליטית המרעננת ביותר של 2008. האנרגיות שמסע הבחירות הזה שחרר לאוויר העלו זכרונות על פוליטיקה אחרת שבה הדרך היא חלק מהמטרה. פוליטיקה עם אופק אל משהו שמעבר, אפילו אם זה משהו "חילוני" ופשוט כל כך כמו תקשורת ושיתוף בין בני אדם. ולכן זה לא משנה אם דב חנין יבחר או לא (ואני מתפלל שכן) כי ההשג הוא כבר גדול כל כך.
השבוע קראתי בספר "צופן העתיד: מבחן העתידשל ישראל" של העתידן דוד פסיג על תיאורית הדורות של האווי ושטראוס. פסיג מסיק על פי התיאוריה הזו שבעתיד, בעוד דור ה-X הישראלי מתבגר, הוא יקבל על עצמו (בניגוד לתדמית הא-פוליטית שהודבקה לו מאז בא לעולם) אחריות פוליטית חדשה ויבקש לבצע רפורמות, לתקן ולנקות את המערכת השלטונית מהשחיתות שפשתה בה (שזה בערך מה שהתחלנו לראות קורה עכשיו בארה"ב עם אובמה. ואת התוצאות של המהלך הזה נדע בהמשך). בלי קשר למידת התקפות של התיאוריה של פסיג, זו הייתה חוויה מחשמלת לראות פתאום אנשים סביבי שמעולם לא הייתי חושד בהם בכל סוג של נטיה פוליטית יוצאים מהארון הפוליטי ומגלים פתאום מעורבות אינטלקטואלית ורגשית ברעיון, בדרך. ואם כבר רבין, באמת הרגשתי קצת כמו נער נרות מזדקן. זוכרים את התקוות שתלו בילדי הנרות אחרי רצח רבין? הם התנדפו במהירות, ולא הייתה אז גם שום סיבה לצפות לשום דבר אחר. אבל פתאום אתה מגלה שילדי הנרות האלה עובדים עכשיו בקמפיין של דב חנין: רומנטיקנים פחות, ממוקדים יותר חכמים יותר.
האנשים האלה שחנין העיר מתרדמתם הפוליטית נזכרו כיצד מרגישה חוויה פוליטית אותנטית. אולי הם לא יבחרו לעשות עם זה משהו בתקופה הקרובה, לא בבחירות הקרובות לכנסת, אבל הדור שאפשר את התמיכה ברעיונות של חנין יתבגר, אנשים צעירים נוספים יצטרפו למעגל המצביעים והרעיונות הללו שאתמול נחשבו לרדיקליזם מסוג שאין להגות בו יהפכו בסופו של דבר לעמדה שיש להתחשב בה.
וזה גרם לי לחשוב, שלא משנה מה תהיה התוצאה, הסיפור הזה שקרה פה בחודשים האחרונים עשוי להיות סנונית מבשרת של תהליך שאולי לא יבשיל היום או מחר, אבל, אפילו אם זה עדיין נראה רחוק כל כך כרגע, עוד יתן את אותותיו בישראל של העשורים הבאים.
המדיום הוא המסר – גרסת דב חנין
פרקים בתרבות יהודית-ישראלית אפוקליפטית-גאולית עכשווית-בת זמננו
הדברים נכתבו פחות משנה לפני שחזרתי לארץ, בתקופה שחיפשתי את הדרך לגשר בין המסע היהודי שעברתי באותה תקופה לבין פרצי התשוקה שחוויתי למציאות הישראלית מרחוק וכל פעם שהתקרבתי אליה קצת, תוך כדי ניסיון לענות על השאלה, מה כל כך יהודי בקיום שלנו בארץ ישראל? ומתוך תחושה עמוקה שיש משהו גאולי בקיום הכל כך דיסטופי של העם היהודי בארץ ישראל של שיא האינתיפאדה.
זה מכבר מלאו לאינתיפאדת אל-אקצה שלוש שנים והתינוק הצעיר והמפלצתי כבר קנה לו שורש בלבבות שני העמים. נדמה שממזר זה שהולידו הטלוויזיה הישראלית על ערוציה השונים וערוצי הלווין היה פה מאז ומעולם. זהו הנדבך האחרון בסבך קורי עכביש של קטסטרופות, מאורע תרבותי למלא בו את הערוצים למען פראי אדם בטירוף אפוקליפטי. מהדורת החדשות של השעה שמונה נראית כמו קדימון מנגה היפר-נאראטיבי נמשך והאייטמים החמים, הסתעפויותיה החדשות של מלחמת גוג ומגוג, משודרות בדיוק ודאי כמו פרק של היפים של האמיצים. ההמונים מתמכרים בתאווה לאופרת הסבון והאפר הגדולה מכולן, הלוחמים היהודים יצאו מהסוס הטרויאני ופרצו בריקוד ברסלבי ומרעיד לבבות בעיר החרבה ומלאת ההוד.
אם תרצו אין זו אגדה
בשנת 1897 התקיים בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. העיתונאי לשעבר והסופר החובב תיאודור הרצל ספק כפיו בסיפוק בהביטו בהמון הנימולים המתקבצים באולם הקונגרסים במלון שלושת המלכים. לאחר שהבין הרצל שנכשל פתרונו הראשון לבעיה היהודית, דהיינו לשכנע את יהודי העולם כולו לוותר על דתם המגוחכת והלא נאורה לטעמו, החליט זה לנסות דרכים אחרות לפתרון הבעיה. הרצל הגה את רעיון הסוס הטרויאני שישמיד את היהדות בעודו מעמיד פנים להעניק לה שירות.
לא לחינם התעקש הימין הגרמני האנטישמי עוד שנים רבות מאוחר יותר על הכינוי 'היהדות האינטרנציונאלית' בתארו את היהדות. המילה 'אינטרנציונאליות' הופיעה בהגות זו כשם קוד לנגיף זר דה-טריטוריאלי, אמורפי ונבזי העומד בניגוד מוחלט לערך הנציונאלי המוחלט שהחזיקו קבוצות גדולות בגרמניה של המאה ה- 19 וחציה הראשון של המאה ה- 20. האינטרנציונאליות באה לבטא את העלמותו המוחלטת של המקום. היהדות לפי תפיסה זו היא דת ערמומית הנמצאת בכל מקום ובשום מקום, מעיזה להתנשא מעל חלוקות, מגדרים, גזעים ותרבויות ולתבוע את תקפותה התמידית בקוראה תגר על החלוקות המסורתיות לאירופאים/לבנטינים, גרמנים/אנגלים וכו'. היהדות כדת לאום נתפסת כאן כאומת מאמינים המאיימת על התפיסות הפוליטיות הלאומיות והריכוזיות של אירופה במאה ה- 19. המטריד ביותר הוא שליהודים אין מלך או טריטוריה, ובכל זאת הם מעיזים לתפוס עצמם כעם ולסור למרותו של מלך אחד בלבד, זה שאין לו גוף, צורה, טריטוריה או תארים. נכלוליות אירציונאלית זו היא שהטרידה את הנאצים כל כך בהחליטם להשמיד את הישויות הא-נציונאליות שבתחומי אירופה: היהודים והצוענים.
הרצל, בנסותו למצוא פתרון משלו ל'בעיה היהודית', העלה ברוחו את הרעיון הגאוני של הציונות. כפרעה לפניו, ניסה זה למצוא פתרון לכוחו המתפרץ של עם עיקש זה. בעקבות דלילה שאל עצמו כיצד יהפוך את הפרא לאחד האדם. והנה התשובה שהזדמנה לפניו היא לשבור את הדגם הא-טריטוריאלי שהיהדות פיתחה לה במשך אלפיים שנות גלות ושהפך אותה לישות כה רוחנית וא-מורפית עד ששברה את חוקי המשחק הלאומיים האירופאים. והיה אם יחזרו היהודים לארצם, ותבנה להם מדינה ככל העמים, ויוקם להם צבא בו ילחמו ככל העמים, וישתתפו בבחירות ככל העמים, ויקנו מוצרים אירופאים ככל העמים, הרי שבוודאי ינתקו מדתם ככל העמים, ורוחם הסוערת תירתם לכרכרת האומה.
ויכנה הרצל לתוכנית הסוס הטרויאני שלו "הציונות", ויקרא להקמת מדינה יהודית, וברוחו ראה את כיליון והעלמות אותה הדת אשר מעולם לא הבין או אהב לטובת חזונו הסוציאליסטי-אוטופי.
והנה שהרי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. כך גם הצילנו הקדוש ברוך הוא מכפו של אותו עיתונאי וינאי. ויתחכמא לו וישים הקב"ה סוס טרויאני זעיר משלו בבטן הסוס הטרויאני הציוני. ויסח דעת הלוחמים הציונים ולא ישימו לבם לסוס טרויאני זה. ויגיעו ארצה ויקימו בנייני באוהאוס, ויקראו את עירם תל-אביב ויקראו לקרטיב "שלגון" ויאמרו אל ליבם כי עבר זמן יהדות והגיע זמן נאורות ויקראו את עצמם חלוצים כי לא ראו עצמם עוד יהודים.
והנה אחד בישראל, רב זקן ונכבד שהשגיח בסוס הטרויאני הזעיר שהשים הקב"ה בבטן הסוס הטרויאני הציוני והיה שמו הראי"ה קוק. ויאהב הרב קוק את הציונים ויכביר לעשות וידבר לזכותם, ויחשב לו הדבר לחטא אולם לא נרתע מכך, כי ידע נפלאות דרכי הקב"ה המפליא תחבולותיו ותרמיותיו הקדושות. והרי הקב"ה כשרואה הוא יהודי מתקרב לדרך חתחתים וחטא, מסב הוא את הדרך ללא משים לדרך מלך ומשבצה אבני תורה ובינה והופכה לדרך קדושה. כך גם התחכם הקב"ה להרצל והפכו מרשע לצדיק, ורתם המפעל הציוני לטובת המפעל היהודי. ויסייע בידו הרב ויקבץ לוחמיו ויכנסם בבטן כרכרת האומה.
והנה בשנת תש"ח לספירה היהודית תקום המדינה ה"יהודית" בא"י ויהי מקימה צאצאו הישיר של תיאודור הרצל ושמו דוד בן גוריון, סוציאליסט רוסי וקשה עורף.
וירך הקב"ה את ליבו של אתאיסט חסר לב זה ויתן אותו להתיר ליהודים המאמינים שלא לצאת למלחמה ולעסוק בלימוד התורה על מנת שילחמו באוהלה של תורה למען המדינה הצעירה. ויתרץ בן גוריון אל ליבו ויאמר 'שהרי נועדו אלו לכליה. שהרי הדת מן העולם נועדה להכלות, ולא יאריכו אלו חיים ואהיה אני אדונה היחיד של הארץ ויכפפו אלו ראשם כלפי כאגמון.'
והנה הקימו זה מכבר חסידי היהודים את בסיסיהם הראשיים בבני ברק ובצפת ובירושלים בירתם, ויהיו יושבים באוהלי תורה ומפליאים משם מלחמתם. ויהי בעודם הוגים בתורה, ויעלה הקב"ה מאותיות רוחם הילה עצומה ותתפשט כגידול רוחני על נפשות בית ישראל ויהיו אלו כאחוזי תזזית וילחמו כפראים חסרי רסן ויכבשו לעצמם מחצית המזרח התיכון. ויראה הקב"ה כי טוב ויקם בם רוחו ורוח אתחלתא דגאולה.
ויקשה הקב"ה ידו על הבניינים, ועל מזג האוויר, ועל ליבות היהודים ועל שכני היהודים למען ילמדו את היהודים לקח וילמדו אלו כי סוף כל מגדל בבלי לקריסה. וימשיכו היהודים במלחמותיהם ויקראו מלחמותיהם על שם ימי אבלות. ויעלו התפילות מבתי התפילה כענן של גבהות רוח, ויכניסו ללבבות את הכמיהות השונות, כפי שנעשה לאנושות בימי בכרותה כשבנתה את מגדלה הבבלי הראשון. ותכלית מעשהו, חוכמתו לא תיכלה, שילמדו היהודים שוב חוכמת ויכוח, מאבק ושאיפה.
ויפרק כור ההיתוך וניתך על מרכיביו וניתוזו על אדמת סדום עמורה. ותהיה רוח רוחשת בארץ ותכונה סוערת מחזירה את אלה לדרכו של הקב"ה ומסיטה ממנה אחרים ומפילה מלכים, ומעלה מלכים חדשים. והיה באותם הימים במאי סרטים ואומן מפורסם ושמו זהר ויושלך מכור ההיתוך ככוכב ויקלע למערבולת הזהר ולא יחלץ ממנה עוד. ותבלבל רוח העם מכל הדברים הללו ויחליט להתקיף את לבנון, שכנתו הקטנה והחלושה של אותו אדם ששוב כבר אינו ככל האדם. ויקימו מלחמה על אותה מדינה ויכו אותה שוק על ירך ויעשו בה שפטים. ויהי הפרא משתולל וילחמו בגופו שתי נפשות שונות וסותרות ויניח הקב"ה לשתיהן להלחם מלחמתן עד כלות כי חפץ הקב"ה ברצונותינו, בשאיפותינו ובמלחמותינו וחפץ לנתץ המגדל הבבלי.
ובאותם ימים מלך על ישראל אחרון מלכיה ושמו רבין. וישלח הקב"ה בתחבולותיו אחד ממתנקשיו, איש קטן ומוצאו בתימן, ויתחכמא לזה וישם כדור בגבו.
וימת המלך ותחל האנרכיה. ותטל היהדות את עולה מעל גבה, ויפרצו הלוחמים היהודים מתוך הסוס הטרויאני ויקראו כי הגיעה כעת שעת תשועה!
קווי אופי לתרבות יהודית מלחמתית עכשווית
הרחק מאותו מרכז שבו מתרחשת כביכול המלחמה, רוחשים בחברה הישראלית זרמים תת קרקעיים, מעין ירושלים של מעלה שבה משתקפים אותם מאורעות ולובשים צורות שונות לחלוטין. באותם המקומות לא נראית המלחמה כולה אלא כתחזית מזג אוויר שפשרה במצב האלוקות, מחלה משתוללת שכולה אינה אלא סימפטומים חיצוניים אך לא רלבנטיים למאורעות האמיתיים. בבואת שקר.
חומת מגן היכן תמצא? בהרי יהודה ושומרון? בחיילי צה"ל הנועזים והגיבורים? בהחלטות הקבינט הבטחוני? בידידות ובברית האסטרטגית עם נשיא האומה האמריקאית? ביצירת האומנות המחתרתית? או שמא ברוח העם?
והרי כביכול מחפש הציבור היהודי בציון את אותה חומת מגן שתגאל אותו ותחייץ בין פנים לחוץ, בין טוב לרע ובין אוייב וידיד. אלא שדווקא את אותה חומת מגן, בית המקדש המודרני שמבקש העם בסכלותו לבנות, מבקש האל לכלות כפי שכילה את המגדל הבבלי ואת שני בתי המקדש. כי רצה האל שנלמד אהבתו הטהורה, אשר אינה זקוקה לא למסמנים ולא למסומנים ולא לבית אלא רק למקדש (שאהבת השם הטהורה היא מחוץ לסופיות השפה, במקום האינסוף שאינו נגבל באותיות כפי שתורה שבשמיים באותיות 'אש שחורה על גבי אש לבנה' (רש"י, דברים לג', ב') כתובה, אותיות חיות וחסרות צורה הנמצאות בהתהוות מתמדת). רצה האל שנקים בית מקדש שאין לו חייצים ושעל עולם ומלואו הוא פרוש, ולא ניתן להבדילו או לחייצו ואין לו חומת מגן כי כל מציאותו קדושה ומציאותו לכל עבר פרשה.
על הדיון התלמודי
"שנינו: 'חתכו (את התנור) חליות ונתן חול בין חליה לחליה – ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים' – וזה הוא תנור של עכנאי. שנו: באותו היום השיב ר' אליעזר כל-תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח! נעקר החרוב ממקומו מאה אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו! חזרו המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת-המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כתלי בית המדרש יוכיחו! הטו כתלי בית המדרש לפול. גער בהם ר' יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של ר' יהושע ולא זקפו מפני כבודו של ר' אליעזר – ועדין מטין ועומדין.
חזר ואמר להן: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל ר' אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום! עמד ר' יהושע על רגליו ואמר 'לא בשמים היא' (דברים, ל', י"ב') אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בתורה בהר סיני: 'אחרי רבים להטת' (שמות כג', ב').
מצאו ר' נתן לאליהו. אמרו לו: מה עשה הקדוש-ברוך-הוא באותה שעה? אמר לו: שחק ואמר: נצחוני בני, נצחוני בני!" (בבא מציעא, נ"ט, ע"י).
בסיפור הלז מספרת לנו האגדה על ויכוח בין התנאים הקדמונים כאשר ר' אליעזר בן הורקנוס מבית שמאי מתעמת עם קבוצת תנאים. מוקד הויכוח הוא שאלת כשרותו של תנור מסוים העשוי חוליות חוליות המצטרפות זו לזו כעין עגולי עכנאי (נחש). בעוד רבי אליעזר מבקש לטהר את התנור, מתעקשים שאר החכמים להכריז עליו טמא (ובמרכז העניין סוגיה הלכתית שלא נבארה כרגע). ובאותו היום, מספרת האגדה, נתן להם רבי אליעזר כל תירוץ וסיבה ונימוק אלא שלא מוכנים היו החכמים לקבל דעתו על אף כל זאת. עד שלבסוף נתייאש ר' אליעזר והחליט לנקוט באמצעים לא שגרתיים. על מנת להוכיח צדקתו הוא קורא לעץ החרוב שיוכיחו, ובאותו הרגע מתרחש נס ועץ החרוב נעקר ממקומו ונע מאה אמות. אומרים לו החכמים: "אין מביאין ראיה מן החרוב." המשך הסיפור בניסים ונפלאות שונות שמחולל רבי אליעזר, שאת כולם דוחים החכמים כאחד עד שבמצוקתו קורא רבי אליעזר לקב"ה ואומר: "מן השמים יוכיחו!"
בשיא קדוש וקומי של הסיפור יורדת אז בת קול משמים להתערב בויכוח ולתמוך בר' אליעזר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: "מה לכם אצל ר' אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום!". אולם אז, בשעה שנדמה שהוכרע הויכוח סופית לטובת ר' אליעזר מתרחשת בסיפור תפנית מפתיעה. ר' יהושע, אחד מחכמי בית הלל נעמד על רגליו וקורא תגר על בת הקול השמימית. בצטטו מהתורה הקדושה הוא קורא "לא בשמים היא" וממשיך "אין אנו משגיחים כלל בבת-קול". היכן אם כן נמצאת התורה, אם לא בשמיים לצדו של האל? ובכן, דברי האלוקים בפיות העם השונים ימצאו מקומם (וכדבריו: "אחרי רבים להטות"). התורה הקדושה בידי ישראל היא, וכמו בויכוח המפורסם בין בית הלל ובית שמאי אין תפקידה של בת הקול אלא לבוא ולהורות לנו ש'אלו ואלו דברי אלהים חיים הם'.
טעם הניצחון המתוק אף מתחזק כשהולך רבי נתן לאליהו הנביא על מנת לחוקרו כיצד התקבלו התרחשויות היום המסעירות מאחורי הפרגוד. והנה למרבה ההפתעה מספר לו אליהו הנביא במספר מילים על ההתרחשות המופלאה, שצחק הקב"ה ואמר: נצחוני בני! נצחוני בני!
הקב"ה אם כן מתפעל מהשגותיהם הדתיות והרוחניות של בניו. אם חשב זה לתומו באגדה תלמודית זו, שייתן לעם את התורה והמצוות והללו ימלאו אותם ובכך ימצאו את דרכם אליו, הרי ששיכללו אלו את המערכת והפכו אותה לדו כיוונית. את הקדושה מצאו החכמים בדיסקורס ובשאיפה אל הקדושה, ומשום כך הם נמצאים מחמירים במקום שבו אף הקב"ה אינו נמצא דורש. והנה ראוי להדגיש שהיה זה דווקא ר' אליעזר שנמצא מטהר והיו החכמים מטמאים. וכביכול אין לחכמים צורך במצווה ובחומרה מיותרת כאשר אף הקב"ה מכריז עליה כמופלגת ועודפת. אלא שכאן מניף ר' יהושע את דגל המרד הקטן הזה שבו מוכרזת עצמאותה המלאה של תורת החכמים, שלא בשמים היא אלא דווקא בפיות החכמים, הווה אומר בנפתלות הויכוח התלמודי ובחוקיו הפנימיים. וכאשר מכריזים החכמים כולם על דבר שטמא הוא, טמא הוא ואפילו תבוא בת קול משמים ותכריז עליו טהור יתכחשו לה כי 'אין אנו משגיחין בבת קול'. מדובר פה במהפכה רבתי. רבי יהושע שחרר את התורה והורידה אל הארץ והעם. ולא יעדר מהשמחה גם מקום התענוג שעינג העם את אלוהיו.
ומקרה זה כולו מספרת לנו ההגדה עורר התרגשות וצהלה כה רבה בין החכמים עד שברוב שמחתם שורפים הם באותו היום את כל הטהרות שטיהר ר' אליעזר ומעלים אותן באש.
נדמה שלא קמה מעולם תרבות ויכוח ודיון מפותחת מזו התלמודית. הדיון התלמודי הוא דיון היפר-טקסטואלי המרפרר בצורה אובססיבית לאברים שונים בתוכו ומונע כל הצמדות לאותו 'גופא' שאליו מנסים כביכול החכמים ללא הרף להגיע. אולם אותו 'גופא', אותו עצם העניין שהוא כביכול משאת נפשם של החכמים התלמודיים, הוא הרי אינו אלא אמתלה לפצוח בדיון אינסופי שהוא עצמו על כל חלקיו הגופא הגדול של התורה היהודית. שהרי בסיומו של דיון תלמודי, כאשר נאמרו כבר כל הדעות האפשריות: המתירות והאוסרות, המטהרות והמטמאות, העמוקות והמתחכמות, הנשגבות והמגוחכות – עדיין כולן שרירות וקיימות ועומדות במקומן וכל מי שיתבקש להכריע ביניהן יעמוד מבולבל ככל אדם שעליו להכריע בין אפשרויות שונות כל כך.
הדיון התלמודי חורג מגבולות הזמן והמקום. אנשים שחיו במאות שונות ובמקומות שונים מוצאים עצמם מנהלים דיון ער אחד עם משנהו במסגרת התלמוד, כאשר הדיון מבקש לבלוע את דעות כולם ולנצל אותן למטרתו הוא שהיא לא אחרת מהנצחת הדיון – הנצחת הדיאלוג וההתנצחות עם התורה האלוקית – שהיא היא הגשמת יעודה של התורה שהדיון התלמודי מהווה לה כדורבן המקים אותה ממשכבה העצל ובכך שומר אותה חיה (חגיגה, ג', ב'). הדיון התלמודי מבקש אם כן לנכס לעצמו את כל הדעות האפשריות ולחייב את כולן, שהרי כל דעה וכל אלטרנטיבה, גם אלו שגונו לבסוף בכל צורה של גינוי, נמצאת בתוך הדיון התלמודי שהוא חלק מהתורה האלוקית. והנה אין מסקנה אחת חותכת ועמוקה יותר שמוביל אותנו אליה התלמוד מאשר חוסר האפשרות לקבע את המשמעות. שכתבו התנאים את המשנה לפרש מצוות התורה הקדושה, ובאו האמוראים לפרשם ולחותמם וכתבו את הגמרא, ובא רש"י לפרשם ולהבהיר משמעות דבריהם, ובאו תלמידיו של רש"י וסתרוהו, ואחריהם באו פרשנים רבים ואחרים שהצטרפו אל הדף ואל הדפים שמצדדיו, וכל דיון והתנצחות רק הגדילו ופתחו הלאה את מגוון המשמעויות במקום לסוגרן, ובכל דף תלמוד מוצאים עצמם הקבוצות בויכוחים בתוך עצמן ובינות עצמן כויכוחים בתוך הדורות, ומחוץ לדורות ובין קבוצות הדור השונות; וכל דף גמרא כזירת התכתשות בין מאות אנשים, דורות ורעיונות שאינה מגיעה לעולם על סיפוקה. תהליך זה ממשיך מאוחר יותר גם מחוץ לתלמוד, כשרצה רמב"ם לחסל הויכוח אחת ולתמיד וכתב את משנה תורה, מיד קיפצו לו כקללה נושנה הטורים התלמודיים משני צדי הטקסט. וכך משולחן ערוך, לערון השולחן, למשנה ברורה – הטקסט התלמודי מתעקש לגדול פרא. וגם התלמידים לא טומנים ידיהם בצלחת ומוסיפים טורים משלהם בשולי הדפים. כל טקסט פרשני הופך למושא ומצע לטקסט פרשני חדש יותר – הכל במסגרת 70 פני התורה שהם כולם דברי אלוקים חיים.
ניתן לומר אם כן, שאנו מוצאים פה צורה של פלורליזם קיצוני המוכן לקבל לתוכו כל סוג של אינפורמציה ולבלוע כל אלטרנטיבה, כאשר הקובע אינו התוכן עצמו אלא המדיום שהוא הדיון והויכוח לשם שמיים. ובפראפראזה מאחד מגיבורי סרטו של יהושע סימון "הקיצונים": דיון תלמודי אינו משחק, הוא מצב קיומי.
וידוע וברי הוא ששגו גדולי חוכמת המערב ובראשם מרקס בעל האמרה: 'הפילוסופים רק פירשו את העולם בצורות שונות, אך העיקר הוא לשנותו' (האמרה הזו מופיעה באוניברסיטת הומבולדט בברלין, ממול לכיכר בה התרחשו שריפות הספרים בתקופה הנאצית) וצדק רבי עקיבא כשאמר 'עולם כמנהגו נוהג'. כך גם הדיון התלמודי אינו עוסק בניסיון לשנות את העולם, אלא הוא מתרחש בעולם צללים של חצי מציאות, חצי בדיון אליה מתייחס הקורא ביחס לא ברור של חצי רצינות חצי בדיחות הדעת ואמונה שלמה. זה הנושא עליו עול תורה ומצוות אינו נושא על עצמו כל עול אחר, וזה הנמצא במצב של דיון תלמודי אינו נמצא בכל מצב אחר. התמריץ הגדול ביותר להפנמה העכשווית של רעיון זה שהיה קיים זמן רב ברוח התקופה ניתן לאומנות היהודית-ישראלית בהשראת החוויה הטראומטית של אינתיפאדת אל אקצה.
הטקסטים החשובים של זמננו, כתבי הקודש העכשוויים של התרבות, לא נכתבים עוד בצורה של מניפסטים, מסות או חיבורים. מעשה המרכבה וסודות הקבלה משתלשלים לתוך קליפים וסדרות מנגה, התלמוד הוא ענין לקולנוענים מהורהרים וראפרים עצבניים, והמקרא המודרני מתרחש (לא רק, אבל גם) במדורי הרכילות ובכותרות העיתונים. אין עוד בלעדיות על מקום השיח.
מתפיסה זו של התבקעות זירת השיח לכל עבר, נובע הצורך בניתוח עדכני של כתבי הקודש בני זמננו וחשיפת הניצוצות החבויים בין הקליפות. עיסוק זה הוא כמובן רק חלק בלתי נפרד מהעיסוק התלמודי הכללי אך חבויה בו מבחינה דתית גם מצווה גדולה של העלאת הניצוצות חזרה לשורשם ומקורם.
מבחינת האומנות הישראלית היו תוצאות המלחמה הנוכחית התנכרות עולמית כללית שהכריחה אותה להתנכר מצידה לעולם, לחזור לראשונה למקורותיה הפנימיים ולברר אותם. במצב הדברים הנוכחי לא נותרה לאומנות הישראלית-יהודית העכשווית אלא שאלה מרכזית אחת: האם פנינו לאפוקליפסה או לתשועה? זו בחרה בתשובה החכמה היחידה והיא "שתי התשובות נכונות". בהמשך נראה וריאציות שונות על תשובה זו שמציעים יוצרים שונים בשיח היהודי-ישראלי העכשווי.
התרבות הישראלית חוזרת ומתכוונת שוב למקורותיה היהודיים. אחרי אידאליזם נאיבי וקצר ימים חוזרת התרבות היהודית לחוכמת התלמוד: דיונים ארוכים שבמרכזם לא האמת אלא הדיון שהוא האמת היחידה ומעבר לכל; שמחה חסידית חסרת גבול ובעלת תכלית מיוחדת ובטחון ברסלבי שהיאוש אינו קיים כלל. תרבות ישראלית חדשה זו יודעת להישיר מבט אל האפוקליפסה ולקרוא לה גאולה. זוהי התרבות הקשוחה ביותר בהיסטוריה היהודית, כור היתוך של כוחות הייאוש והשחור שנתאחדו לכלל אור מהמם. יש הקוראים לה "ציונות עזריאלי" יש הקוראים לה "יהדות ישראלי" ולא ברור מהי תכלית צמד מגדלי הבבל הללו, שקמו על העיר השרועה על החוף בדיוק בעת שנפלו אחיהם מעבר לים.
המאבק הוא המציאות היחידה של התרבות החדשה הזו. מאבק שהוא שבח, עונג וחסד עמוק. ישראל היא מדינתו, יצירת המופת של הקב"ה, בית הניגוד וההפכים ההמתהפכים והמאוחדים. ישראל היא כור ההיתוך הגרעיני ברגע שלפני הפיצוץ הצ'רנובילאי. מתח אין סופי בין קטסטרופה לישועה. האטומים נמצאים תמיד ברגע של לפני הפיצוץ ולכך נקרא "אלוקים" – לשאיפה התמידית של השלילי לחיובי.
ובתוך כור ההיתוך המתפרק, ממש קודם הפיצוץ הגרעיני שיחריב את העולם כולו, עולות מבין עולם העקודים ישויות חדשות החוגגות קיומן הארעי ומתענגות על מותן הקרוב והאפוקליפסה הכללית.
הקיציונים
הסרט הקצר הקיצונים (23 דקות) של הבימאי התל אביבי והתקווה היהודית הצעירה יהושע סימון הוא אורגיה הזויה של מסמני מציאות ישראלית הזויה עוד יותר. המציאות המקומית מוצגת בסרט כאמלגאמה המורכבת מעומס של יסודות רבים ומנוגדים לכאורה הנעים בין ציונות, חרדים, התנחלויות, מארקס, דלז וגוואטרי, הכותל, להקות בנים אמריקאיות, הר הבית, מגדל שלום, אריה דרעי, קאנט, לנין ועוד. הקיצונים, גיבורי הסרט, הם האנשים הגוזרים את תודעת המציאות שלהם מהמציאות הכללית לפי שרירות רצונם.
בקניון הדיסקורסים
באחת מן הסצינות היפות בסרט יוצאים הקיצונים לסופרמרקט ומבצעים שם אורגיית קניות מטורפת שבמסגרתה מועמסת על עגלת הקניות ערימה בלתי אפשרית של כל סוגי האידאולוגיות, באופן דומה לו העמיסה מספר דקות לפני כן אחת הגיבורות ערמת ספרי פילוסופיה על פדחתה וניסתה לאזן אותם בהולכה מבלי שיפלו. לבסוף, לאחר שקיבלו על עצמם כל אידאולוגיה אפשרית מהמבחר שמוכר לנו הקפיטליזם, הם מותירים את כל האידאולוגיות בעגלה ועוזבים את הקניון. גם ערימת הספרים נופלת מהראש. במשחק זה הקיצונים מקבלים עליהם את חוקי המשחק ודוחים אותם בו זמנית, משתתפים במשחק הצרכני כמו גם במשחק המרדני.
קניון האידאולוגיות הזה הוא המציאות הקיומית של הקיצונים, משחק תמידי בשדות שיח. הם קוראים קאנט אבל אוהבים להקות בנים וסלבריטיז, מרססים גרפיטי אנטי אימפריאליסטי בירושלים ובה בעת רצים לאורגיית קניות בסופרמרקט. כשנשאלת אחת הקיצוניות עם איזה מצביא, משורר, זמר או אומן הייתה שוכבת אם הייתה ברשותה מכונת זמן, היא עונה "יצחק רבין". קיצוני אחר טוען שמאז רצח רבין הוא לא נהנה מהסקס. הרצח, המאורע הציבורי, הופך לאישי ופרטי. הפוליטי ההיסטורי והאידאולוגי הופכים כולם למוצרי צריכה מן השורה; כאלו שקונים אותם, מוכרים אותם, מתקשטים בהם ולובשים אותם ליציאה כמו אחד הקיצונים המסתובב בקניון עם חולצת ליכוד כחולה לבנה ולא מעודכנת של "כולנו עם נתניהו".

במציאות הישראלית סובל רק מי שלא יודע לשחק במשחק הדיסקורסים ונאלץ לחיות "את משברי הזהות המזויפים שהעיתונים והאינטלקטואלים המזדקנים מנסים למכור לנו" כדברי אחד הקיצונים המוסיף גם: "אני לא עובד. מי שעובד סובל." הקיצונים לעומת זאת מקבצים נדבות ברחוב. דוגמה לאנשים מוגבלי שיח מופיעה בסצינה בה הקיצונים רוקדים בצורה פראית במיוחד לצלילי שרית חדד. חבורת דמויות אחרת המכונה בכתוביות שבסיום הסרט "המשעממים" צופה בהם בדאגה וחוסר נחת מסויימים, כאילו הם חרדים מהפלישה של השיח המזרחי או מה שנתפס כשיח "נמוך". בסצינה הבאה יושב אחד הגיבורים על האסלה מצביע לתוכה וקורא: "אומנות גבוהה".
במובן הזה הקיצונים הם מעין גרסה פוסטמודרנית לרבי יהושע. הם קוראים תגר ממוסכמות ואוטוריטות, מערבבים גבוה ונמוך, קולות אדמה וקולות שמים. כמו רבי יהושע הם קוראים תיגר על מקומם ה'טבעי' של הדברים. בסיפור על ר' יהושע באה דעת התורה דווקא מבני האדם, ממלאכותיות הדמוקרטיה ולא מהמקום הטבעי כביכול של ההשראה או הציווי האלוהיים, כך גם הקיצונים רוקחים ממציאות חיי השוליים הישראלים את התנ"ך שלהם. במרד שלהם כלפי המציאות ובהתעקשותם לשלוט בה ע"י שליטה בשיח, מהווים הקיצונים אב טיפוס לסופר-גיבורים תלמודיים המדלגים בקלילות בין המסכות השונות של החיים הפוסט-מודרנים בישראל היום.
הקיצונים לא רוצים לשנות את העולם, ולא מאמינים שיש אפשרות לכך. באחד מסדרת הראיונות הגודאריים הפסאודו-דוקומנטריים המפוזרים בסרט (הסרט מרבה במחוות וריפרורים מבניים ואידאולוגים לסרטיו של גודאר מאמצע שנות ה- 60 ובראשם 'הסינית') אומרת אחת הקיצוניות: "לא, אני לא מרגישה שיש לי אפשרות לשנות את הארץ; להפוך את המציאות ליפה יותר. אני לא מרגישה שיש לי השפעה על זה." הדרך היחידה להתמודד עם המציאות היא בשביל הקיצונים משחק שדות השיח כמו בסצינה המבריקה בה משחקים הבנים במשחק שכקלפים משמשות בו גלויות שעליהן מפת ישראל, הכנסת והטיילת בתל אביב (השיח הציוני/ממסדי/קפיטליסטי). הקלף שמנצח את המשחק הוא אגב קלף שעל גביו הכותל.
המציאות היא בשביל הקיצונים, אם כן, משחק דיסוקרסים מודואלרי אותו הם מרכיבים בהתאם לרצונותיהם ולגחמותיהם. זוהי מציאות שבה האפוקליפסה שוות ערך לגאולה. אלו שני אובייקטים בלתי נפרדים לצריכה והנאה. כך צופים הקיצונים בשעשוע במלחמות סביבם וחיים את הדקדאנס המוחלט בארץ הבדויה שהקימו לעצמם בינות שברי המפעל הציוני המעלה בשריפתו ריח קפיטליזם חרוך וניחוח דתי אפוקליפטי.
הבאר הציונית יהודית
למי שמרכיב ובוחר לעצמו את המציאות התודעתית, ולא קונה את המציאות המדכאת שמוכרת ההגמוניה, החיים מאוד קלים. "לא קשה לי פה. קל לי פה נורא. זה לא יאמן כמה שאנחנו בעניינים. אתה… זה לוקח קצת זמן לעכל את זה, אבל אנחנו בטופ של הטופ, אם תרשה לי להשתמש בז'רגון מקצועי" כךאומר אחד הקיצונים, כאילו כדי להתריס אל מול השיח הכללי הדורש ממנו לקטר על המצב ולהניח למדינה לדבר דרכו (כפי שמתאר זאת קיצוני אחר). אבל הוא יודע שמציאות זו היא שלו בלבד והאוטופיה הזו היא אישית ולא מצב אובייקטיבי. "המצב" בפני עצמו אינו עוד מצב ציבורי אובייקטיבי כפי שטוענת התקשורת, אלא מצב תודעתי וכשהוא נשאל "מה יש פה בעצם שעושה את המצב לכזה?" הוא עונה "אני מניח שזה אני והחברים שלי." אחר אומר שהוא חי בתל אביב מהיום שנוצר ערוץ 2 שזה בערך ב- 93. תל אביב היא כאן מצב תודעתי שנוצר ע"י הרב ערוציות. מאורעות נזכרים ע"י המדיומים דרכם נחוו. לפני שעבר לת"א "היו הכבלים. הייתי בחיפה." המילה כבלים מופיעה פה בדו משמעות. הרב ערוציות וריבוי השיחים הם שבירת הכבלים, כבלי השיח, והמעבר לצורה התודעתית של אורגיית שדות השיח התל אביבית. את הרגע שממנו "ישראל הוגדרה כישראל" מציב אותו קיצוני קצת לפני שנת 94 לקראת רצח רבין. שוב נזכר רצח רבין כרגע בו התפרק כור ההיתוך לחברה רב ערוצית שתוצרה הוא ישראל אשר מוגדרת דרך ריבוי הדיסקורסים. מבחינה זו סימון הוא בהחלט במאי ציוני, באשר הוא מחייב את קרקס השיחים הישראלי כיצירת אומנות ואת ישראל כתוצר חיובי של קרקס השיחים הזה שהקונפליקטים, המתחים והצבעים השונים הם החומרים מהם הוא מורכב. ואולם בעוד הסרט של סימון מופיע כביכול כסרט פוסט-ציוני הדואג לאשר בדרך ערמומית את החזון הציוני, הרי גם מתוכו מגיח הסוס הטרויאני היהודי. הקיציונים, תופעת לוואי שולית, מתקיימים בעולם שאין בו כבר הגמוניה אלא רק אופוזיציות ומשחקי שיח. הציונות המקורית והצנטרליסטית אינה בו אלא אופציה אחת ביני רבות. משחק השיחים שסימון מבקש לקרוא לו ציוני או ישראלי אינו אחר מהמשחק התלמודי.
"אנחנו לא יורקים לבאר שממנה אנחנו שותים. אנחנו פשוט שותים לבאר שכולם יורקים אליה." אומר קיצוני באחת הסצינות הסרט. מספר סצינות מאוחר יותר עומדים הקיצונים יחדיו בתור למקלחת המשותפת מחוייכים ולבושים בחלוקים. למרות הכל מציע סימון אופציה חברתית של חיים משותפים, שהרי תודעת דמויותיו של סימון בכל זאת מתכתבת עם המציאות ומשתמשת בה לנוחיותה. הקיצונים הם קבוצת אנשים הקיימים מתוך אינטראקציה עם המציאות ובין עצמם, אולם דינמיקת החיים המשותפים שסימון מציע היא דינמיקה של שתיה משותפת ומשועשעת מבאר שהכל ירקו לתוכה – ללא ספק אחת מצורות הציונות המוזרות ביותר שקמו עד היום.
"מה עושה אותך יהודי?" נשאל קיצוני באחת הסצינות החשובות בסרט.
"מה עושה אותי יהודי?" הוא עונה, "הנודניקיות שלי. הדעות הרבות שיש לי במגוון נושאים והרצון שלי להגיד אותם במגוון פורומים." ובכך מסכם סימון בדיוק את הדברים שהופכים אותו ואת הסרט שלו לדוגמה כל כך טובה להיתוך המופלא שקרה לאורך קו ההפרדה בין שדות השיח הכל כך נפרדים של הציונות והיהדות.
בסצינה אחרת משחקים שני אנשים משחק מטקות סטאטי על החוף התל אביבי כשיפו בגבם. "מטקות זה משחק בלי התחלה ובלי סוף" אומר אחד מהם, "אין בו מנצחים. אין בו מפסידים. מטקות זה לא משחק, זה מצב." שוב מתוארת בכישרון רב תמצית ההוויה הישראלית-היהודית בעזרת מטאפורה פשוטה. משחק הדיאלוג האינסופי הזה שמהווה בפני עצמו מצב קיומי ואידאולוגיה קיומית יכול להיות משל לדיון התלמודי כמו גם לסכסוך הישראלי-ערבי.
הקיציונות מול חומות היהדות
"כל מקום שנתנו חכמים עיניהם (בו) – או מיתה או עוני" (חגיגה, ה', ב') מצאו לנכון החכמים עצמם להזהיר אותנו בחריפות יוצאת דופן מפני הדגם האפלטוני של התערבות החכמים בניהול העולם ומפני אידאולוגיות בכלל. אולם, כפי שהתעלמו רבים מגדולי היהדות ממאמר תלמודי זה, כן מתעלמים ממנו הקיצונים כאשר הם נוטשים את מעמדם כפרשנים על מנת לנסות לטול חלק ולהתערב בעולם הממשי. כמו חולית טרוריסטים תרבותיים הם עולים על אוטובוס 480 לירושלים על מנת לבצע את פעולת הטרור היחידה בה הם מכירים, ופעולת המרד האפשרית היחידה שהם מסוגלים להעלות על דעתם והיא יצירת אינפורמציה. כאן הם עוזבים לראשונה את מעמדם התמידי כצרכנים על מנת לטבוע חותם על סביבתם, והם מרססים בעיר העתיקה בחשאי כתובת גרפיטי המשקפת את החומרים מהן מורכבת המציאות שלהם: "JerUSAlem" (אימפריאליזם ויהדות). לאחר הצלחה קצרה זו במרד הירושלמי שלהם ממשיכים התשעה אל הכותל על מנת לרסס גם עליו, בדיוק כמו עשרת הרוגי המלכות, סופר-הגיבורים של הדיסקורס התלמודי שניסו גם הם כאלפיים שנה קודם את כוחם כמורדים בתוך המציאות וכבשו את ירושלים לרגע אך נכוו מהיציאה את גבולות הדיסקורס הטהור ולבסוף הוצאו להורג.
חומות ירושלים והכותל הן בסרט כמו חומות שיח יהודי עכשווי מקובע לא סובל את המשחק התלמודי ומבקש להתקבע בחומות עתיקות וטריטוריאליות. אלו הן חומות מציאות שקיומם הוירטואלי של הקיצונים לא יכול כלל לחדור או להתקרב אליו. כך כשהם חודרים למתחם הכותל לא עוברים רגעים רבים עד שהם מתנדפים ממנו. כשהשוטרים הישראלים באים לעצור אותם ממזימתם, נדומה המצלמה והקיצונים נבלעים ונמחקים מהמציאות כמו גשם מטאוריטים שנימוח במגע עם האטמוספירה.
איפה טעינו
לפני שמתחילים לדבר על המוסיקה של הראפר הירושלמי סגול 59, כדי אולי להתעכב על רמז קטן שהכינוי שלו מוסר. על פי הקבלה השם 'עם סגולה' מגיע מסימן הניקוד 'סגול'. ה'סגול' כולל שלוש נקודות: ימנית שמאלית ואמצעית ונמסר לנו עוד מימי הספר הקבלי הקדום 'ספר היצירה' שלפי המסורת נכתב עוד ע"י אברהם אבינו. שלוש הנקודות בסגול מייצגות על פי הקבלה את ג' הקווים שעליהן מבוססים מערכת הספירות והעולם כולו: קו שמאל (דין, צמצום), קו ימין (חסד, שפע) והקו האמצעי שנמצא בהתהוות מתמדת תוך כדי דיאלוג צמוד עם שני הקווים האחרים. ישראל הוא עם סגולה משום שהוא הולך בדרך ג' הקווים. קו אמצע נחשק זה שהיהדות כל כך מתרכזת בו הופך למימד חשוב ביצירתו של הסגול כפי שנראה בהמשך.

הראפר הירושלמי סגול 59 (חן רותם, 34) שלפי עדותו "שולט במטאפורה כמו היטלר בגרמניה" (מתוך 'רק הסגול') הוא כנראה אחד התמלילנים המחוננים יותר שקמו בישראל בשנים האחרונות. עם "מילים של ג'יימס ג'ויס/ מנוע של רולס רויס" (מתוך 'רק הסגול') הסגול מעוות את השפה לאיזה כיוון שמתחשק לו, יוצר מטאפורות מטורפות ומפתיעות ומבנים לשוניים מצחיקים ומוזרים. "תפרן כמו ארמאני/ מצחיק כמו פאני/ יציאות מפתיעות כמו לוחם בגולני/ מטורף כמו איראני/ בלתי נראה כמו דני/ יקר כמו מאני/ מתוק כמו האני" (מתוך 'רק הסגול'), הסגול הוא הישראלי המבועס והמעוצבן ("עצבני כמו לימור לבנת במחזור") שמסתובב באיזורי הקרבות ויורה לכל הכיוונים, קורע את כל המגזרים ועובר בין כל המגדרים. כשהוא מסתכל על הסכסוך הוא מחלק אותו לא לערבים ויהודים אלא אומר "הגזענים על הזין/בואו נשלב ידיים" (מתוך 'ועידת פסגה').
כמי שנמצא בקונצנזוס של חוסר קונצנזוס עושה הסגול ראפ יחדיו עם מתנחלים כמו גם עם ערבים. כפי שסימון מביא את גודאר למציאות התל אביבית כך סגול 59 מביא את הראפ לתוך המציאות הישראלית והתוצאה היא עירוב מרכיבים משונה המסתמך על סגנון מחאה שחור על מנת להביא מחאה ישראלית סהרורית הרבה יותר. הסגול הוא סטלן מדופלם ("בתוך ים של כסף אני יוצא לשייט/ אתה מביא בתים מהראש/ אני מביא ראשים מהבית") (מתוך 'רק הסגול') אבל לוחמן ("סגול 59 מבצע את הפשע/ יורה על השוטרים כמו מתנחל ביש"ע") (מתוך 'רק הסגול') ומביט במציאות הישראלית בחרמנות משתתפת ואוהדת ("בתחתונים אני הרבה מתחת לחגורה/ ביום השואה גם הזין שלי עומד בצפירה") (מתוך 'רק הסגול').
ת"א היא כמו הש"ס של החילונים
בשביל הסגול שישים הק"מ בין חוף הים התיכון של ת"א לקו ההפרדה בירושלים, הם כמו התהום המפרידה בין החוף המערבי לחוף המזרחי של הראפ. בשיר "ירושלים:2, ת"א: 0" הופך הסגול את הפרובינציאליות הישראלית על פניה ומקים בגבולותיה הלוקאלים של ישראל מאבק איתנים בין מזרח אידאולוגי ותוסס למערב הדוניסטי וחדגוני. הסגול מתפקד כאן כשגריר ירושלים במאבק ת"א: "ירושלים זאת העיר ששולטת בסצינה". הסיבה לעליונותה של ירושלים היא ריבוי השיחים שלה שכולל בין השאר כפי שנראה להלן, היסטוריה ממלכתית, פוליטיקה פנאטית, התנגדות פלסטינאית, מתנחלים ויצירה אמנותית ערה:
"עד שלא ניסית לא תדע/ איך זה לחיות ממש על קו ההפרדה" "אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים/ מטורפים מסתובבים עם אקדחים טעונים/ כי בעיר הזאת כל אחד רוצה חלק/ כמו בקבוק תבערה אני מלא בדלק/ מסתובב עם M16 ב- GMC/ כדי לחסל את כל הסאקר אם.סיז."

קו ההפרדה הירושלמי הוא כאן סימבול למקום בו מצטלבים השיחים השונים כולם. זהו המקום המרגש והפורה ביותר, פרשת דרכים שאינה שייכת לאף טריטוריה. המקום הירושלמי הוא סוג של חוסר מקום, של תווי זהות משתנים ונעים. על קו דקיק זה של הפרדה שאינה כלל טוטאלית אלא דווקא נזילה מאוד, על קו בלתי נראה זה של חיכוך מתקיים מקומו של הממשי ("ממש על קו ההפרדה"). וניתן גם לקרוא משפט זה כשאלה קיומית ותשובתה המוחצת: "איך זה לחיות ממש? על קו ההפרדה!" קו ההפרדה הוא אותו קו אמצע נחשק שהיהדות והקבלה מדברות עליו כשהן דנות בנושא ההרמוניה האלוקית, הקו שאחד מסמליו המובהקים ביהדות הוא הסימן 'סגול'.
"בעיר הזאת כל אחד רוצה חלק" כלומר אף אחד לא רוצה את העיר כולה כשלמה. כל אחד רוצה בה חלק, אך רק חלק – כי ירושלים בהוויתה היא עיר קרועה, מחוייצת. לכבוש את על ירושלים על כללותה, לכבוש את ירושלים באופן טוטאלי זו משימה בלתי אפשרית, מי שינסה לכבוש את ירושלים כולה לא יזכה אף בחלק מתוכה: ירושלים מתקיימת אך ורק בריבוי השיחים המופלג שלה שיפורט מיד.
בתוך מספר שורות מתחברת ירושלים הפיוטית והנוסטלגית (אויר הרים צלול כיין וכו') עם המצב הפוליטי הטעון (מטורפים מסתובבים עם אקדחים טעונים). סמלי התנגדות פלסטינית (בקבוק תבערה) וסמלים מתנחלים (M16 ו- GMC) שמנוקזים כולם לבסוף למטרת המלחמה האמנותית (כדי לחסל את כל הסאקר אם.סיז).
הסגול נמצא אם כן בכל המקומות כולם, כל התפקידים כולם, כל השיחים כולם. את ת"א מכנה הסגול "הש"ס של החילונים" כלומר המקום בו מתקבע השיח ועולם הפרשנויות מתקבע על פרשנות אחת למציאות. ושאנן סטריט מ"הדג נחש" שחורז יחד איתו מפרט במילים הללו את ההבדלים בין ירושלים לת"א בתארו את המצב התל אביבי: 'אולי קצת יותר תרבות אבל פחות תרבויות/ ובדיוק אותן חובות/ יש כאילו יותר חופש אבל פחות מחשבה/ ויש כאילו יותר אומנות אבל פחות לחימה" כלומר ירושלים, אותו מקום שעליו שרים היהודים מאז ומעולם היא המקום בו ישנן מגוון תרבויות, מחשבה והרבה לחימה. אבל רגע, אם ת"א היא הש"ס של החילונים, מהו אם כן הנמשל לירושלים? לא נותר אלא להסיק כי אם ת"א היא הש"ס החילונית הרי שירושלים כמקום עם ריבוי התרבויות, המחשבה והלחימה היא כנראה המקבילה החילונית לתרבות התלמוד והגאונים היהודית. וכאן מביע הסגול בצורה חדה את הקשר בין הקרבות בזירה הדתית לקרבות בזירה החילונית. כמו אצל סימון או אצל חסידות בעלזא, גם אצל הסגול מקומות הם שמות צופן למצבים נפשיים. ירושלים היא ירושלים באשר היא המקום בו קיימות ריבוי התרבויות, המחשבה והלחימה. אלא שלמרות שזירת הלחימה הועתקה מהזירה הדתית לזירה החילונית, הרי הסגול מצביע ואומר שעדיין זהו אותו הקרב: ת"א היא ש"ס, ההגמוניה והמקום של הפרשנות הבודדה והעבשה; ירושלים היא בית התלמוד הירושלמי, מקום הלחימה שקולט ומעכל את כל האלטרנטיבות בו זמנית. כמו שבעת כתיבת המשנה בא"י הייתה הארץ מקום דמים וקטסטרופות ומצאו בה מותם עשרת הרוגי המלכות, כך גם בירושלים של הסגול מקום הדמים הוא הוא המקום בו מתבצע רב השיח הפורה. וכך דווקא אותה עיר שותתת דם שהכריזה מלחמה על עצמה ושעליה מעיד הסגול בשיר ועידת פסגה שהיא 'צמאה לשלום כמו מים' חיה הרבה יותר מכל מקום אחר, ודווקא עליה מעיד הסגול: "העתיד זה היום, ירושלים זה המקום, ואני ה- WWW בנזונה דוט קום." (מתוך ירושלים 2, תל אביב 0).
אולם מעבר לתפיסת הגאולה, תופס הסגול גם אפוקליפסה מוחשית מאוד והוא מקונן עליה בשירים כגון 'ועידת פסגה': "לא להטיף/ אני רק רוצה להקיף/ את הנושא מהצד האנושי של הסקאלה/ מהחלון של הבית שלי רואים את רמאללה/ וגם שמה ילדים רועדים בלילה/ גם שמה אנשים מתוסכלים לאללה/ מדיניות קורסת/ אבטלה מבאסת" ו' ' "פעם שרנו שרנו יחד עם כנר על הגג/ היום חייל על הגג נהרג בשוגג". הסגול גם קורא למהפכה כאילו הוא מצפה לשינוי המצב בשיר 'המהפכה לא תשודר בטלויזיה: "לא תוכל להחליף ערוץ כי המהפכה לא תשודר בטלויזיה/ המהפכה לא תשודר לכם בחסות בית מלון בקפריסין/ הגרלה של 20 מיליון או תכשיר לעיכוב הזדקנות העור/ לא יהיה מבזק חדשות מיוחד או עדכונים מהשטח/ מיקי וגדי לא יחליפו חיוכים, חיים לא יכריז על מהפך וחלי לא תקשקש על מזג האויר/ כי המהפכה לא תשודר בטלויזיה".
ומצד שני זה מגוחך, האם הסגול באמת מאמין שאפשרית מהפכה ללא חסות בית מלון בקפריסין והגרלה של 20 מיליון? קל וחומר מהפכה שלא משודרת בטלויזיה? ובכן, קשה להאמין במהפכה רדיקלית כל כך. קשה להאמין בה בערך כמו שקשה להאמין שיגיע משיח. ובכל זאת, כמיטב המסורת היהודית יודע סגול שהמהפכה (גרסה עכשווית למשיחיות) לא יכולה כלל להגיע ואף על כן חובה להאמין באמונה שלמה כי בוא תבוא.
רק במקום שיש בו מצוקה יודעים משמעותן של תקווה ואמונה. רק במקום של אפוקליפסה יכולה להבליח הגאולה. אצל הסגול מתואר המצב הישראלי כקטסטרופה המעורבת בגאולה. לעומת סימון שמציג את האפוקליפסה כגאולה עצמה שהתחפשה בלבוש אופנתי, מופיעות אלו אצל הסגול כשתי תופעות נפרדות הקורות בסמיכות אחת לשניה ואולי בתלות הדדית. הסגול, כישראלי מאוהב בגאולה, מודע לקשר הסיאמי שהיא קשורה לאפוקליפסה ובכל זאת נרתע מהאחרונה.
קרב יום
עטיפה של אלבום אחר של הרב ירמיה דמן. הכשרון המוזיקלי המטורף של הרב המזמר הזה מזכיר לי את הביטלס. בכל הרצינות.
אולי הקיצונית ביותר במגוון התרבויות שקמו בישראל בעת הזו היא תרבות הגאולה המוזיקלית של חסידות בעלזא. מבין חורבות השכול קמה קריאה שאינה מכירה אובדן ויגון אלא רק שמחה חסרת גבולות לנגד עולם המתפרק מגבולותיו. חסידות בעלזא אינה מכירה בשום אפוקליפסה אלא בגאולה שלמה וקבועה שהייתה פה מאז ומתמיד. על גאולה זו שרים החסידים ברינה ובדיצה בעזרת ההפקה המוזיקלית המושלמת של הכשרון הגדול של המוסיקה החסידית העכשווית, בעל המנגן הרב ירמיה' דמן. האלבום "קרב יום" של חסידות בעלזא מרמז כבר בשמו על מגמתו התשועתית. בשיר "קרב יום" מתפרשת משמעות המילה התמימה "יום" כאשר מדובר ביום קרב "אשר הוא לא יום ולא לילה" הווה אומר, אחד מן הימים הקודמים לבריאה, לפני הופעת האור או לחלופין אחד מימי המשיח, ימי אחרית הימים בהם ימחקו המחיצות, ההבדלות והדואליזם וכל שיוותר הוא השפיעה האלוקית האינסופית שאין בה מקום להבדלות העולם הסופי. היום הזה, אליבא דחסידות בעלזא, קרב.
"אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו. ורוממתנו מכל הלשונות. וקדשתנו במצוותיך. וקרבתנו מלכנו לעבדתך. ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת:" (מתוך 'אתה בחרתנו', על פי תפילת עמידה לשלושת הרגלים).
בשיר הראשון "אתה בחרתנו" מבטאים החסידים את שמחתם על הזכות לעבוד את אלוקים בעולמנו זה ועל בחירתם למילוי המצוות.
הבחירה, בניגוד לדמיונות השווא של מספר יהודים תועים, אינה בחירה לזכויות מופלגות אלא למצוות המקדשות ולזכות להתקרב לעבודת מלך מלכי המלכים. חסידי בעלזא מבינים זאת היטב ואין דבר אשר לו הם כמהים יותר מאשר אותה זכות להתקרב לעבודתו.
יותר מכך, ההתקרבות היא התוצאה ההגיונית היחידה הנגזרת מהכרת השפע האלוקי, ולכן "ודבק לבנו במצותיך" הוא פועל יוצא של "האר עינינו בתורתך" (מתוך השיר "והאר עינינו") על משקל 'פתח לבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי' (תפילת עמידה). דרך ידיעת האמת תגיע גם הדבקות לה שואף החסיד. כמו במסכת חגיגה, בה מסופר לנו כי משום שייחד אותו עם ישראל, ייחד הקב"ה את עמו, כך גם כאן מבקש החסיד "ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". ייחוד הלב הוא הקרבה הגדולה והבלתי אמצעית ביותר לייחוד האמיתי שהוא השם.
משום דרך ההגיה האשכנזית נהגות מילים כגון "אתה בחרתנו" כ- "אתה בחרתוני" וכך הופכת בתודעתו של המאזין האמרה הלאומית של הטקסטים התנ"כיים לאמרה אישית. מעבר חסידי טיפוסי זה הרואה בנפש מיקרוקוסמוס למציאות כולה הופך את הטקסט לטקסט דו משמעי שהוא גם חד משמעי. כן, מדובר פה גם בנו וגם בי. מדובר פה גם בעם וגם בנשמה, אולם השניים הללו כלל אינם ניתנים לחלוקה או להפרדה. הנפש היא אחד עם העולם, והיחיד חלק בלתי נפרד מהכלל. היחיד אינו כפוף לכלל, וגם הכלל אינו כפוף ליחיד. השניים קיימים בעת ובעונה אחת, או במילותיו של ההוגה הדתי מתן גרינגר: "סוד התלמוד הוא שאין אני. אני והמאזין לי אותו דבר. אין הבחנה במעגל הריקוד החסידי. אין לו התחלה ואין לו סוף, כמו יער שאין לו אמצע. אין גופים נפרדים: מה שאעשה יעשו כולם, מה שיעשו כולם אני אעשה, אם אין הם ואין אני אז אפשר לשמוח ולצחוק."
בסיפור החסידי 'אני מאמין' שמביא מרטין בובר בקובץ 100 סיפורים חסידיים (Hundert Chassidische Geschichten, Manesee) מסופר על חסיד שבא לרבי נוח מלכוביץ' ושואל אותו מדוע הוא נוהג לומר "אני מאמין באמונה שלמה" בעודו מתפלל, שהרי כלל אינו בטוח באמונתו, ואם אינו מאמין מדוע ישקר. הרבי מסביר לו שאותו משפט קצר "אני מאמין" אינו סתם קביעה אובייקטיבית של עובדה אלא אמירה נורמטיבית: "אני מבקש להאמין. ראוי שאאמין."

ולכן כששרים החסידים בקולות שונים את אותו משפט מנטרה "והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך" (מתוך שחרית לשבת ויום טוב), חווית המאזין היא כאילו האזין לקהילה שלמה הקוראת לאלוקים שיאיר אותה בתורתו. הזמרים הם אנשים בגילאים שונים, עם קולות שונים וסגנונות שונים. ניתן לסווג אותם לאבא, אח גדול וילד או אולי כשלושה דורות שונים. שלושת אלה מסמלים את השתלשלות המשפחה היהודית לדורותיה. כל אחד מהם מבקש בדרכו מהאל שילמד אותו דרכה של תורה. כמו בסיפורו של הבעש"ט "החליל", שם מסופר על הילד קשה התפיסה שחילל בבית הכנסת ביום כיפור והעלה בנגינתו, התפילה הבלתי אמצעית מכולן, את תפילות הקהילה כולה לשמיים, כך גם כאן קריאתו הנלהטת של הילד הצעיר היא זו החודרת את הנשמה עמוק יותר מכל התפילות. עם שלם רוצה גאולה! אדם שלם רוצה שחרור! עם שלם נגאל! ואדם שלם משוחרר!
כך גם כשנאמר "והביאנו לציון עירך ברנה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם" הרי לא מדובר על ציון הארצית אלא על ציון הרוחנית שמשכנה ברינה, ואילו מקומה של ירושלים בית מקדשו של האל נמצא "בשמחת עולם". כל עוד האדם הדתי נמצא ברינה ובשמחת עולם נמצא הוא תמיד בציון, בירושלים ובבית המקדש של האל.
האפוקליפסה היא גשר צר מאוד וכשמבין האדם שכל העולם כולו גשר צר מאוד, הוא נחרד לרגע כי כל רגע עלול הוא ליפול, ולא ניתן לו כלל לחמוק למקום בטוח. ומצד שני מגשר צר לא ניתן כלל ליפול. אני תופעה זמנית אבל גם תופעה נצחית, עוד רגע אחלוף מפה ותמיד אוותר כאן. זהו אחד השערים לשמחת העולם.
זאת שחסידי בעלזא יודעים להמצא תמיד בבית מקדש זה שבשמחת עולם זאת הוכיחו החסידים כבר רבות גם באלבומים כ"פתח שערי שמים" שבהם הם פורצים במחרוזות שמחה ארוכות נשימה ופנומנליות בנות 20 דקות. שהרי מחרוזות השמחה הצרופות, העמוסות בששון מתפרץ ובלתי אנושי ממש, שערי השמחה הללו הם ממש שערי השמיים עצמם. על מצב זה קשה כל כך לדבר כי הוא מצב שבו התאדה העולם והותיר מעצמו רק דיסקורס שאינו עוד דיסקורס משום שהוא המציאות.
התיפול טרויה?
מהו אם כן הקשר העמוק בין התרבות הישראלית העכשווית לבין התרבות היהודית העתיקה של התלמוד? האם הקיום הישראלי בא"י אינו אלא העתקה והגשמה הלכה למעשה של אידאל הדיסקורס התלמודי לתוך עולם מציאות סכיזופרני ופוסטמודרני, משל פליטת הפה הפרוידיאנית-קוקינית ששם הקב"ה בפיו של הרצל כשאמר בנוגע למדינה הציונית העתידה לקום: 'אם תרצו אין זו אגדה'? (משפט המשתמע לשתי פנים, אחד כניסיון לעקור את האגדה התלמודית מתוך היהדות והשני להביא להגשמת עולם האגדה בתוך המציאות) האם המדינה היהודית באגן הים התיכון אכן הגשימה את רוח האגדה של רבי יהושע כפי שחזה הרצל?
על שאלות אלו ואחרות מוקדם עדיין לענות. התגברות נטיות פאשיסטיות ופונדמנטליסטיות בישראל מעלה את החשש שאיזון זה הוא פרי קצר ימים שלא ישרוד את קשיי העתיד. נדמה שהקושי הגדול ביותר בפניו עומדת המציאות הישראלית בנסיונה להגשים את חזונם של רבי יהושע והרצל היא היוהרה העומדת בבסיסה. 'מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך. אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה' מורה לנו התלמוד (תענית, ז', א'). על מנת להבין את התורה חייב האדם להיות עניו, להישיר מבט אל האחר ואף יותר מכך לשאוף להיות האחר. שהרי מספרת לנו התורה שאמרה בת קול משמים במחלוקת בין בית הלל לשמאי "אלו ואלו דברים אלהים חיים הם, והלכה כדברי הלל."
ושואלת האגדה: "מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, – מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם?" ועונה "- מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי; ולא עוד, אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם. ללמדך, שכל המשפיל עצמו – הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו – הקדוש ברוך הוא משפילו." (עירובין יג: ; ע"י).
אומרת לנו אם כן האגדה, כי זכו בית הלל לקבוע הלכה משום שהקדימו בית שמאי לעצמם ונקבו תמיד בדעת בית שמאי לפני אומרם הסתייגויותיהם, רוצה לומר שבית הלל לא ניסה להעמיד עצמו במרכז וליצור הגמוניה אלא הניח לשמאי לקבוע את ההגמוניה וחלק עליה מבחוץ מתוך עמדה של אחרות ומתוך כבוד וענווה (בדומה לתרבות הטורים היהודית, שבה כל טור ממרכז פיזית ממש את הטקסט שקדם לו). הבדל זה שבין ענווה ודיאלוג הדדי לבין כוחניות ויהירות אטומות, הוא זה העומד בבסיס התהום בין תרבות דיון סובלנית, ארוכת ימים ומסורת לבין תרבות לאומית העומדת דרך קבע בפני סכנות מאיימות של מלחמת סוף הימים. על מנת להשלים את שיעורי היהדות שלה, זקוקה הישראליות לא רק ללמוד לדבר באלפי שפות, אלא גם ללמוד להבין ולקבל את כל השפות בו זמנית מתוך מבט באחר ובו בזמן לסרב להיות נתינה של אחת מהן.
סופר גיבורים דיסקורסיביים מהסוג שמציגים סימון, סגול 59 וחסידות בעלזא עלולים להיות תחנת ביניים להלל צעיר, לעם 'עצבני כמו לימור לבנת במחזור' או לקיציונים המממשים את נטיותיהם הציוניות בעזרת משחקי שיח וצריכה תרבותית היפראקטיבית; אולם נדמה כי הבשורה החשובה טמונה בכך שהסוס הטרויאני היהודי אינו מתחבא כבר, הוא פרץ זה מכבר ויתמודד על בכורת ההנהגה. עצם ההתמודדות והדיון איתו הופכות את ניצחונו לכמעט ידוע מראש.
המסרים הדתיים בקמפיין של אובמה
הולך עוד מעט לישון. לא ברור מה יהיה מחר אבל בטוח שיהיה יום חדש. שנות האלפיים מגיעות לסיומן ומתחיל עידן חדש. סוף המילניום היה זמן של הרבה תקוות. שנות האלפיים הנחיתו אותנו חזרה עם אינתיפאדה חדשה, 11 בספטמבר, דיכוי זכויות האזרח, קפיטליזם חזירי, משבר כלכלי, מלחמה כושלת, אסון אקולוגי. הנשיא הבא יכנס למשרד בשנה האחרונה של העשור הראשון של המאה ה-21. הוא יסמל אולי איזו רוח אחרת שתנבט דרך מסכי המדיה אל האנושות, עם מסר אחר.
לאורך מסע הבחירות חשבתי על ססמאות מסע הבחירות של אובמה. "Yes we Can". איזה משפטים גדול. תגידו שזה קיטש, תגידו מה שאתם רוצים, אבל כשאובמה אומר Yes we Can אני חושב על ה-Yes we Can הפסיכדלי, על הקריאה הפנימית של הנשמה להתעלות למקום חדש והאמונה העמוקה ביכולת להתגבר על הפחדים של עצמך ולהשתחרר.
מה שהיה כל כך נכון בססמה ה"שינוי" של אובמה הוא רב המימדיות שלה. שינוי היא מילה רחבה כל כך. היא מופיעה כעקרון הקוסמי המרכזי בדאואיזם. היא מופיע בזרימת המים. היא מופיעה גם בגדילה והתפתחות. האמונה הזו, שמופיעה שוב ושוב בחייו של האדם ושמופיעה עכשיו בחייו של האדם במובן הגדול, הקולקטיבי. שכן, אנחנו יכולים להשתנות.
היה משהו דתי כל כך במסע הבחירות של אובמה ואני לא אומר שאני יודע אם יש מאחורי זה משהו אמיתי, אבל היה משהו דתי כל כך במסע הזה משום שנדמה היה שהוא עוסק במשהו שמעבר. אולי זה היה נדמה רק לי, אבל הנגיעה הזאת, אפילו אם טווה אותה איזה אסטרטג בחירות, השפיעה עלי.
אצל ג'ון מקיין הרגישו פחות מהדתיות אבל גם סוג של ערכיות שורשית מאוד. הרגישו את החגיגיות הזאת. את הנכונות הזאת ללכת ממש עד הסוף המר. זה יהיה עצוב לראות אותו מפסיד, אם הוא יפסיד. אבל איכשהו נראה שזה חלק מההצגה.
הפוליטיקה היא מחזה שייקספירי. ואם הפוליטיקאים רוצים למלא את תפקידם הם חייבים להיות שחקנים. הם מרגשים אותנו ואנחנו מתרגשים איתם. בארה"ב אנשים קונים היום את הכרטיסים. בארבע השנים הבאות כולנו נצפה בהצגה.
מדיה וזיכרון ילדות 1
אתמול בלילה כשישבתי אצל חבר הסתכלנו ביוטיוב על הפתיחות של תוכניות ילדים מתחילת שנות השמונים. היו שם המון מאלה ומה שבלט במיוחד היה כמות הטלויזיה שאנחנו בתור ילדים ספגנו בתחילת שנות השמונים. במשך יותר מחצי שעה ראינו עוד ועוד עשרות סרטוני פתיחה לתוכניות טלויזיה שאת רובן שכחתי לחלוטין עד אתמול אבל צפיה בסרטון הפתיחה שלהם העלתה שטף בלתי צפוי של רגשות, תחושות וזכרונות מתקופת הילדות. לפי החישוב שלי היו שם עשרות רבות של תוכניות מהקטקטים והדרדסים, לנעלולים, לדובוני אכפת לי, ודביבוני היער הירוק, עמיקו וגברת פלפלת, הרובוטריקים וכח המחץ, טאו טאו, בלי סודות, שוטרים וגנבים, החתול שמיל והרשימה רק נמשכת. בכל אחת מהתוכניות הללו צפינו צפינו עשרות רבות של שעות ויחד היו גלומות שם בטח שנתיים מהחיים שלי.
הוא גדול. החתול שמיל.
מה שהדהים אותי היה שהזכרונות שהכילו את התוכניות הללו חיו בתוכי אבל לא היו סיכוי שהייתי מגיע אליהן בלי העובדה שהן היו זמינות לי בעזרת יוטיוב. הזכרון של התוכניות הללו היה סמוי לחלוטין והוא התעורר בעזרת אותה החייאה שהתרחשה עם קטעי הוידאו המוכרים. זה גרם לי לחשוב כמה זכרונות יש בתוכי מהילדות שלעולם לא יתעוררו פשוט בגלל שהם לא מתועדים בשום מקום. הזכרונות שלי נעלמים למקום אחר, מלבד אלו שקשורים במדיה.
בשנים האחרונות אני מצלם בין 3000 ל-5000 תמונות בשנה עם המצלמה הסלולרית שלי. זה ממוצע מכובד של 10-15 תמונות ליום. התמונות הללו שאני מצלם לאורך היום כל פעם שיש שם חוויה שהייתי רוצה לשמור איתי לעתיד משמשות לי כתחליף ליומן, כזה שאני מכין לעצמי בזמן שהיום מתרחש ושמכיל סוג אינפורמציה שונה לחלוטין מיומן טקסט (הרבה אינפורמציה ויזואלית, אנרגטית ואינפורמציה בין אישית מוצפנת כמו שפת גוף. מעט אינפורמציה נאראטיבית או כזו שקשורה בעולם הפנימי). אני מצלם את התמונות הללו כדי שאוכל להזכר בעתיד בחיים שלי וכבר היום הם משמרים אצלי בחיים זכרונות מלפני חצי עשור שהיו נעלמים כנראה מזמן אם לא היו לי את התמונות הללו שיחיו אותן שוב ושוב.
מדיות וזכרון היו תמיד מעורבים זה בזה. מערכת העצבים שלנו היא מדיה לשמירת זכרונות. המצאת הכתב הייתה קשורה בראש ובראשונה בצורך לזכור: רשימות, אירועים, הירארכיות. כיום מדיות אלקטרוניות כמו מצלמות דיגיטליות, אתרי וידאו ורשתות חברתיות מהוות את המצודות של הזכרון שלנו. הן מבצרות את הזכרונות שפעם היו אצורים במערכת העצבים שלנו. הנוכחות שלהן והמבט שלהן קובעות מה נזכור ומה יעלם מהזכרון שלנו. מה שבמדיה שמור ומה שמחוץ לה נעלם.
מהציביליזציה למדבר ובחזרה
שלושה ימים אחרי שחזרתי משבוע של ריינבואו גאת'רינג במדבר אני עדיין מתקשה לחזור לחיקה של הציביליזציה. ששה ימים ישבתי באוהל במדבר והספקתי לשכוח שיש עולם בחוץ. הבורסה עלתה ונפלה, אבל שביל החלב זהר בשמיים כל יום באותה השעה.
אני מתייחס לגאת'רינגס האלה כהזדמנות לבצע התערבויות כירורגיות בדי.אנ.איי האורבני שלי ולאפשר לו לעבור התמרות עונתיות שיגלו לי, ולו פעם או פעמיים בשנה, את איש הטבע ששוכן בתוכי. התוצאה היא לא פחות מרדיקלית. מתוך הניתוק הטכנולוגי המוחלט והחיבור המחודש לצורות החיים העתיקות ולמודוס קיום ניאו-שבטי מופיעות צורות חדשות וחופשיות יותר של אינטראקציה עם בני אדם, וישות חדשה חופשית יותר, יצירתית יותר, שרויה בעכשיו ולא באתמול או במחר.
השעבוד הציביליזטורי
כל הזמן הזה שהייתי בגאת'רינג במדבר קראתי בספרו "וולדן: החיים ביער" של הסופר והפילוסוף האמריקאי הנרי דיוויד תורו, מי שנמנה על זרם הטרנסנדנטליזם האמריקאי של אמצע המאה התשע עשרה, זרם שיכול להזכיר לפעמים את הביטניקים או ההיפים של המאה העשרים. וולדן מתאר שנתיים חודשיים ויומיים מתוך הזמן שחי תורו לבדו ביער תוך נסיון להשיג קיום חופשי ועצמאי מהציביליזציה ולקבל פרספקטיבה חדשה על החברה האנושית.

גם בנוף השונה כל כך של המדבר, המילים של וולדן מהדהדות בעוצמה ומאירות באור מעורר ספקות את הקיום שאנחנו מנהלים כאן בציביליזציה. וכך הוא כותב:
"אף בארץ זו, החופשית פחות או יותר, נתונים רוב בני-אדם, מתוך בערות ומשוגה, לדאגות החיים המדומות ולקשיי עמל-החיים המיותר, עד שאין הם מסוגלים עוד לקטוף את הענוגים שבפירות החיים. מעמל יתר נסתרבלו אצבעותיהם והן מרבות לרעוד. למעשה, הרי אין לו לאיש העמל שעה פנויה בכל יום כדי לחתור אל השלמות האמיתית; אין הוא יכול להרשות לעצמו קיום יחסים שבין אדם לחברו, מפחד פן ירד על ידי כך ערך יגיעו בשוק. אין לו שהות אלא להיות מכונה ותו לא. כיצד יוכל לשים לב לבערותו – דבר הדרוש כל כך להתפתחותו – שעה שניטל עליו לנצל את ידיעותיו לעיתים כה תכופות". [וולדן, עמ' 49. כל הקטעים לקוחים מתרגומו של ראובן אבינועם בהוצאת מוסד ביאליק].
וולדן מקונן על מצבו של האדם המודרני שמכלה את חייו בניסיון לספק לעצמו קיום עקר של נוחות תוך שהוא מזניח את חובותיו לעצמו. "תמיד אתם ניצבין על הגבולין – מתאמצים להכנס בעסקי מקח-וממכר ומנסים להיחלץ מן החובות […] עודכם חיים ומתים ונקברים בגלל נחושת זו של הזולת [הכסף]; פיכם אינו פוסק מלהבטיח לשלם, לשלם מחר, ובעצם יום ההבטחה אתם יוצאים מן העולם כפושטי רגל" [שם, עמ' 50].
אני יכול להזדהות טוב מדי עם הדברים האלה. בחודש לפני היציאה לטבע הוצאתי כ-14 שעות בעבודה דחופה מדי יום מתוך מאמץ להספיק הכל כדי שאוכל לחלץ את עצמי לשבוע בודד בטבע. כשהגעתי לשם, מתוך הפרספקטיבה של הטבע, נראו כל הימים הללו של עבודה עמוסה ומתישה כמעט הזויים בשיגיוניותם. במדבר מאבד הזמן המכאני הציביליזטורי מההיגיון שלו. שעה יותר או פחות, יום יותר או פחות, חודש יותר או פחות – כל אלה הם חסרי משמעות. המדבר ממשיך במסלולו, ואם אתה חי בתוכו אתה פשוט חי בתוכו, מנותק מכל תכתיב של זמן. לא לפי שעון ולא לפי לוח שנה. זה כל כך טוב ונכון שלפתע כל ההיגיון המואץ של "למהר" שמרתך את החברה הציביליזטורית שלנו נראה כמשוגה ורעות רוח.
כ-150 שנה לפני על הנוחות של ארנה קזין, מציע וולדן כי החטא הקדמון של החיים הציבליזטורים הוא שהם משעבדים אותנו לחיי עמל שמטרתם לשמר קיום של נוחות אשר כופה על חושינו ונפשנו ניוון.
"רובם של המותרות והרבה מנוחויות החיים, כפי שהם קרויים בפי הבריות, לא זו בלבד שאינם מסוג הדברים שאין להתקיים בלעדיהם, אלא הם גורמים לעיכובה המוחלט של התעלות האדם. אשר למותרות ולנוחיות, הרי החכמים נהגו תמיד לחיות חיים פשוטים וצנועים יותר מן העניים. הפילוסופים הקדמונים – הסינים, ההינדוסטנים, הפרסים והיוונים – נמנים על סוג בני-אדם שמבחינת העושר החיצוני לא היה איש עני מהם, ואילו מבחינת העושר הפנימי לא היה איש עשיר מהם" [שם. עמ' 55].
תורו מקונן על כך שאנו מעבירים את רוב ימינו בעבודה על מנת לשלם את השכירות או המשכנתא ושאר החשבונות הנלווים אליהם. הוא עצמו בנה לעצמו צריף שסיפק את צרכיו בעשירית המחיר לזה שעלה בית בנוי בתקופתו ויכל להקדיש עצמו להתפתחותו הפנימית. כדוגמה חיובית הוא נותן את האינדיאנים שאת בתי המגורים שלהם (שבז'רגון של ימינו היינו מכנים אותם אקולוגיים) היו מקימים ביום אחד או שניים לכל היותר ואשר בקהילותיהם היה כל אחד בעליו של בית משלו וזאת לעומת החברה "המתקדמת" שבה עבור השכירות "משלמים מס שיש בו כדי לקנות כפר שלם של ויגוואמים אינדיאנים, אבל עתה הוא רק מסייע להם להישאר בעוניים כל ימי חייהם" [שם, עמ' 69].
השעבוד שלנו לתנאי המגורים המודרנים אינו רק כלכלי. וולדן מציע כי מוטב היה לנפשו של האדם לו השקיע זה פחות ביצירת תנאים נוחים ובטוחים לחלוטין והותיר מקום נרחב יותר להבל נשימתו של הטבע. הקיום המבודד פוגע על פי וולדן ישירות במקורות חיותה של המנטליות האנושית. "אין אנו יודעים טעם חיים תחת כיפת השמיים, וחיינו הם חיי-בית – והדבר משתמע לפנים רבות יותר משנדמה לנו. רב המרחק מן האח אל השדה. מה טוב אילו בילינו מרבית ימינו ולילותינו ללא חיץ כלשהו בינינו לבין צבא השמים, אילו לא הרבה המשורר לשיר מתחת לקורת הגג, ואילו לא התגורר שם הקדוש זמן כה ממושך. אין דרכה של ציפור-כנף לתת קולה בשיר כשהיא במערה: אף היונה אינה שומרת על תמותה בתוך שובך" [שם, עמ' 67].
הטכנולוגיה מסביב, הטבע בלב
רחוקה מלנחם, החזרה לציביליזציה מעלה ביתר שאת את טענותיו של תורו. עם החזרה אל חשבונות החשמל, הארנונה והגז מתעוררת השאלה: מדוע אנו מוציאים את מיטב ימינו בעבודה על מנת לספק את צרכי הנוחיות הטריוויאלים הללו, בעת שבוויתור על כמה מהמותרות שאליהן אנו משועבדים יכולנו לחיות חיים קרובים יותר לטבע, לאנשים הקרובים אלינו ולעצמנו? האם הקיום ההוא שתורו מדבר עליו ושחוויתי בשבוע הזה שוב לרגע חטוף הוא אפשרי? האם הוא מייצג אוטופיה שהייתה פה וששכחנו מקיומה או אוטופיה שלעולם לא הייתה יכולה להתממש?
כשחזרתי הביתה וגיליתי 50 מיילים בתיבה שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שבימים האלה בכלל לא הפריע לי שאני לא מקבל שום מייל. ואם זה ככה, למה אני צריך בכלל תיבת מייל. כשהסלולרי שלי חזר לצלצל שאלתי את עצמי למה יש לי בעצם טלפון סלולרי ולמה אני משועבד לו ולצורך לענות לו ולקולות שבוקעים מתוכו כמו צוות של אחים גדולים. שם הסתדרתי לא פחות טוב בלעדיו ולא הרגשתי בחסרונו ולו לרגע.
כשחוזרים משם, אולי קצת כמו מי שחוטפים דכאון פוסט-הודו כשהם חוזרים מהמזרח, קשה להזכר למה בעצם אנחנו נמצאים במרוץ הזה, מה קושר אותנו למקום הזה. זה לוקח כמה ימים. אבל אז זה חוזר לאט לאט. ה-attachment אל העיר. עכשיו מנסים לחזור ברוח קרב חדשה לקונג-פו הזה של החיים, כאן בציביליזציה, עם הטכנולוגיה מסביב והטבע בלב.
מאנצ'יס – הזווית המדעית
באתר של יס-וואלה עלה הפרק השלישי והפסיכוטי בסדרת "למה אסור לעשן גראס" שאני עושה יחד עם אורי בן עזרא לכבוד העונה החדשה של הסדרה "העשב של השכן".
בפרק הנוכחי אני משחק את דמותו של המדען האיטלקי לואיג'יו גאלילוטי המסביר בהתלהבות על ההשפעות משנות התודעה של הטטרההידרוקנבינול, הלא הוא החומר הפעיל בגראס, וגם די נכנס לעניין בעצמו…
עוד מחזור של הלילה התרבותי
לאחרונה הגעתי למסקנה שאם לא יקרה משהו קיצוני במיוחד לעולם לא אהיה מסוגל לקרוא את Finnegans Wake של ג'יימס ג'ויס.
קריאה בספרים של ג'ויס הייתה (לפחות בתקופה שתרבות גבוהה עוד נחשבה) מעין תו תקן תרבותי. כמתבגר וחייל שקדתי (לעיתים בעברית ולעיתים באנגלית) על דבלינאים, דיוקן האמן כאיש צעיר ויוליסס. האחרון, שכשמכינים את רשימת הספרים הגדולים הוא כנראה המקבילה הספרותית של האזרח קיין (אחח, לו רק היה קל לצלוח אותו כפי שקל לצפות באזרח קיין), היה בשבילי לפני קצת יותר מעשור אתגר לא קטן. אני לא כל כך זוכר מה קרה שם, אבל אני זוכר שזה היה פחות נורא ממה שחשבתי שזה יהיה ואפילו הצלחתי להנות לסירוגין.
אבל Finnegans Wake, זה תמיד היה נראה לי יותר מדי בשביל מישהו שאפילו לא משתגע על ג'ויס. אמנם יש לי כבוד לתרבות אבל נדמה ש-Finnegans Wake שכבר שמעתי שטענו לגביו שאולי 5 אנשים ברחבי העולם מסוגלים להבין אותו, הוא שאלת הקיטבג התרבותית האולטימטיבית.
תחושת ההחמצה על כך שאני מפספס את הספר שרבים כל כך טוענים שהוא מגדולות יצירות המופת של הספרות העולמית כמובן הדהדה בי, ואמרתי לעצמי שיום אחד אולי נעשה את זה. מה שהוסיף לדבר הזה הוא שרבים כל כך מההוגים שמעסיקים אותי כל כך כמו מרשל מקלוהן, טרנס מקנה, טימותי לירי ורוברט אנטון ווילסון מתייחסים לג'ויס ובמיוחד ל-Finnengans Wake בפירוט ובהערצה גדולים כל כך ביצירות שלהם. (מקלוהן לדוגמה משבץ ציטוטים מ-Finnegans Wake לאורך כל ספרו War and Peace in the global village).
הקריאה החוזרת ונשנית בכתביהם של הענקים הללו והיחס המרתק שלהם לג'ויס גרם לי לנסות לנחש שוב ושוב, מה הם רואים בו שאני לא רואה, למה הוא כל כך סתום בעיני וכל כך ענק בעיניהם?
אלא שהשבוע ירדה עלי באחת שתי תובנות: הראשונה היא שאני לעולם לא אצליח לקרוא את Finnegans Wake והשניה לגבי למה מקלוהן, מקנה ואנטון ווילסון אוהבים אותו כל כך. ראשית כל שאני לעולם לא אצליח לקרוא את Finnegans Wake. מכיוון שכדי לקרוא את הספר הזה צריך ידע אדיר כל כך באנגלית (וגם בשפות נוספות, שלא לדבר על הרפרנסים התרבותיים שהספר הזה מניח שקיים אצל הקורא שלו) שנראה שלצפות ממישהו שאנגלית אינה שפת האם שלו אפילו לנסות לקרוא אותו גובל בהתעללות.
ולמה אני אומר ש-Finnegans Wake הוא ספר חשוב למרות שלא צלחתי אפילו עמוד מלא מתוכו ותוך הסתמכות בעיקר על ציטוטים ומתוכו ודברים שנאמרים עליו. טוב, קודם כל חייבים לומר שהרושם הזה הוא מפוקפק לא פחות אם לא יותר מכל רושם של מבקר על יצירה שלא צלח אותה. ובכל זאת אני אאזור אומץ ואומר כאן דעתי כמשקיף מהצד בעניין שהידע שלי בו הוא שטחי עד לא קיים.
כצופה מהצד נראה שהסיבה שמקלוהן, לירי, אנטון ווילסון ומקנה כל כך אהבו את ג'ויס היא קודם כל בגלל שסגנון זרם התודעה שלו הוא חקירה ספרותית של תחום חקר התודעה שמקלוהן ומקנה היו מרותקים כל כך בחקירתו, מי באמצעי הביקורת הטכנולוגית, מי בעזרת טכניקות שינוי תודעה כמו מדיטציה ו-NLP ומי בעזרת צמחים משני תודעה.
אלמנט נוסף הוא השפה של ג'ויס. השפה של ג'ויס שמבוססת על מה שוויקיפדיה מכנים "משחקי מילים רב מימדיים" מתכתבת באופן מדויק עם בדיוק מה שעושים לדברי מקנה ה-Mind Transforming Elf Machines במימדים הפסיכדלים של ה-DMT. למקנה יש איזה קטע יפה שבו הוא מדבר על משחקי המילים והפרדוקסים של המימד הפסיכדלי. מקנה מספר שם על שבהם היצורים שאותם הוא מכנה ה- Mind Transforming Elf Machines מופיעים לפניו ומציגים לפניו את מאחורי הקלעים של התודעה, את המכונות של החשיבה והשפה תוך שהם מבצעים תרגילי התעמלות מדהימים של המחשבה. הם מבצעים גימנסטיקה של סמנטיקה, פליפ-פלופים של סינטקס סינסתטי ויוצרים משחקי מילים ופרדוקסים בארבעה, חמישה או שישה מימדים. דברים שגורמים למי שחווה אותם לתחושה שלו היה ניתן להוריד אותם מהמרחב הפסיכדלי חזרה אל האדמה העולם היה משתנה מן היסוד מעתה והלאה שכן לכולם היה ברור שזה עשה את הדבר, היה הדבר, התחיל את הדבר, סיים את הדבר, סובב של הדבר, זה הדבר. או במילים אחרות, כמו שמקנה מודה בעצמו בסוף המונולוג הנלהב-משועשע שלו: צריך היה להיות שם כדי להבין.
כשאני מנסה לקרוא את ג'ויס אני מקבל את התחושה שהשפה שהוא כותב בה, גמישה כל כך, אקרובטית לשונית, שמרתכת מילים ומחשבות בצורות חדשות שמבצעות מהפכה בעולם התודעתי – היא היא ההיפר שפה הפסיכדלית של הפטריות. ההבדל היחיד הוא שג'ויס, עד כמה שידוע לי, עשה את הכתיבה שלו בלי סמים.
ויש עוד משהו אחרון שקושר בין ההוגים המופלאים האלה. וזו האמונה בחזרה הנצחית של ההיסטוריה. Finnegnas Wake שעוסק בלילה של דבלין על עולמות החלום שלו מעלה שוב ושוב את תימת מחזוריות ההיסטוריה האנושית והחזרה אל השבטיות. לעומת יוליסס שתיאר את היום הדבלינאי (יום=תרבות) מאכלסים את Finnegans Wake, המתאר את תודעתו של אדם ישן, יצירי הלילה (לילה=שבטיות). המחזוריות הזו שבין שבטיות לתרבות וחזרה לשבטיות היא אחד הרעיונות המובילים בהגות של מקלוהן, שבעמ' 82 של War and Peace in the Global Village חוזה שהטכנולוגיה האלקטרונית החדשה תחזיר ברברס את פעולת המכאניזציה והטקסטואליזציה של הטכנולוגיה המכאנית. משהו שנדמה שאנחנו רואים אותו היום כאשר כלים אלקטרוניים מכחידים שוב את התודעה הגוטנברגית, כ-500 שנה לאחר היווצרותה, כ-100 שנה לאחר שהגיעה לשיאה בסוף המאה התשע עשרה.
המעגל הנצחי בין התרבותי לשבטי הוא גם הנושא המרכזי של The Archaic Revival, ספרו
חשוב ביותר של מקנה לטעמי, שבו הוא צופה את עתידה של החברה האנושית בתרבות שתאחד את הטכנולוגיה האלקטרונית יחד עם חזרה של צורות החשיבה והחוויה השבטיות שאותן הוא מזהה עם הצמחים הפסיכדלים.
תומר פרסיקו פרסם השבוע בבלוג שלו את הראיון שערכתי איתו כחלק מהכתבה שלי בחיים אחרים על 2012. אבל כחלק מהגוג ומגוג הכלכלי שמתרחש היום בעולם מפקיעת הכלכלות העולמיות שמעלימה כרגע מהעין את משבר האנרגיה העולמי, אבל לא תעלים את המציאות של ציביליזציה שמכלה את עצמה במהירות מבהילה היו כמה אנשים שאמרו לי ש-2012 זה קצת רחוק מדי… נחזיק מעמד עד אז? תורת השמיטות מספרת לנו שהעולם נברא מחדש כל 7 שנים, הבורסה פוקעת כל 7 שנים, נכנסים לעוד מחזור של לילה תרבותי.
כולנו קופים – משהו לכבוד יום החיות הבינלאומי
לכבוד יום החיות הבינלאומי שמתקיים היום כדאי להזכיר לעצמנו שוב את זה שאנחנו בעצמנו חיות. העובדה שאנחנו נוטים לשכוח את זה ולראות את העולם התרבותי שלנו כנפרד מעולם החי היא אחד החטאים הקדמונים של המין האנושי אשר מוביל אותו באלפי השנים האחרונות אט אט בנתיב לאסון אדיר.
כמה וכמה דתות התבססו על הפרדה בין עולם החי הנחות לבין עולמו "הנעלה" של האדם או כפי שקוראים לזה בחב"ד הנפש הבהמית והנפש האלוקית. השמרנות הדתית הזו מובילה לעיתים לזלזול בחי. ובאמת, אין הרבה דברים דוחים יותר בעיני ממי שאומרים בזלזול והתנשאות "אולי סבא שלך קוף, אבל לא שלי" כמו שאמרו להאקסלי מתנגדיו של דרווין במאה התשע עשרה. הנטיה הזו של בני אדם להדגיש את עליונותם על ידי זלזול בבעלי החיים היא לטעמי אחת הפעילויות הנמוכות יותר של החיה האנושית.
אבל חוסר היכולת שלנו כקופים עם מח גדול להכיר בזה שאנחנו בעצם קופים עם מח גדול היה לאורך ההיסטוריה אחראי גם לכמהן יצירות שעשו שימוש בנכות הקוגניטיבית הזו כדי ליצור אפקטים יצירתיים מעניינים ומשעשעים למדי.
שתי דוגמאות מופתיות ומומלצות מאוד הן כמובן סדרת הסרטים עולם הקופים (במיוחד הראשון) וגם הספר קופים דגולים מאת הסופר הנפלא וויל סלף. שניהם עוסקים בעולם שבו מתהפכים התפקידים. הקופים הם השולטים ואילו בני האדם נחשבים כקופים. היפוך התפקידים הפשוט הזה יוצר שינוי תודעה מעניין למדי.
אם היינו באמת מבינים שאנחנו קופים, איך זה היה משנה את החברה שלנו ואותנו כבני אדם?
לרוברט אנטון ווילסון יש קטע מאלף ברומן Schrödingers Cat שעוסק בנושא הזה בדיוק ושהייתי רוצה להביא כאן:
"רוב הפרימאטים [קופים גבוהים] המבויתים של הכוכב טרה לא ידעו שהם פרימאטים. הם חשבו שהם משהו נפרד ו"נעלה" משאר הכוכב.
אפילו הטור של בני בנדיקט "עוד חודש אחד" היה מבוסס על האשליה הזו. בני למעשה קרא את דרווין פעם אחת בקולג' לפני הרבה שנים ושמע על מדעים כמו אתולוגיה ואקולוגיה אבל העובדות של האבולוציה מעולם לא הותירו עליו את חותמן. הוא מעולם לא חשב על עצמו כפרימאט. הוא מעולם לא הבין שחבריו ושותפיו הינם פרימאטים. ומעל לכל, הוא מעולם לא הבין שזכרי האלפא של המדינה היו מנהיגים טיפוסיים של חבורות פרימאטים. כתוצאה מחוסר היכולת הזה לראות את הברור מאליו היה בני נחרד ומזועזע באופן קבוע מהתנהגותו שלו, מהתנהגות חבריו ושותפיו ובמיוחד מהתנהגות זכרי האלפא של הקבוצה. מכיוון שהוא לא ידע שמדובר בהתנהגות פרימאטית טיפוסית זה פשוט נראה לו נורא.
מאחר שמידה רבה של התנהגות פרימאטית נחשבה פשוט נוראית, רוב הפרימאטים המבויתים בילו את רוב זמנם בנסיון להסתיר את מה שהם עושים. חלק מהפרימאטים נתפסו על ידי פרימאטים אחרים. כל הפרימאטים חיו בפחד שמא יתפסו. אלו שנתפסו נקראו חארות שלא שווים כלום."
הקטע הזה מזכיר לי קצת את היחס של החברה שלנו למיניות…
והנה עוד קטע וידאו משנה תודעה שעושה את העבודה, בלהעביר את המסר. כדאי לראות עד הסוף כי הוא אחד הקטעים הטובים באמת ביוטיוב:
ועוד משהו לגבי חיות שהעציב אותי השבוע. אשתי שמתנדבת בצער בעלי חיים הביאה אלינו גור חתולים לשבוע מרתק שבסופו של דבר קרע לי את הלב. אבל מה שהכי הרג אותי היה כשהיא אמרה שהיא חשבה על זה ש"אם היו מוציאים לשוק רובוט שיהיה כמו החתול הזה עם התנהגות משוכללת וחמודה כל כך כמו החתול הזה, אנשים היו נגנבים לגמרי, חוטפים את זה ועוד משלמים על זה המון כסף. אבל הצרה שלה [של החתולה] היא שהיא אמיתית, ובגלל זה אף אחד לא רוצה אותה ויש עשרות כמוה במכלאות של צער בעלי חיים".
זה הזכיר לי איזה רומן אפוקליפטי של פיליפ ק. דיק.
















