התיקן שהוא תיקון

התפרסם היום בערוץ הניו-אייג' של אתר NRG מעריב.

"צבעו שחור, גופו נרפס/ אמורפי ובלת נתפס/ רגלים לו לאלפים/ ישנעוהו אגפים/ גועלי הוא ודוחה/ כל רואו מיד בוכה" (מתוך הקורבן, פואמה מאת דנה לין).

הגשתי את ידי לגעת בשזיף סגול שחרחר שבחלום, כשחשתי בתחושה על ידי. פקחתי את עיני וראיתי שתי עינים קטנות מביטות בי. עיני ג'וק. אני לא זוכר שהתעוררתי כך אי פעם, גם לא מהסיוט על המלחמה האטומית. גופי הרדום ננער לקפיצה פראית של רקדן אפריקאי שבטי. הג'וק נמלט לפינה למחשכי הארונות. אבל אני כבר ידעתי שלא אוכל לשוב לישון כשהוא אורב לו כך. אנחנו באותו החדר לא יכולים לשהות. זה או אני או הוא.

תוך כמה דקות כבר יידעתי בשיחות טלפון את כל מי שהיה צריך לדעת על ההסלמה האחרונה בתקריות המלחמה עם הגזע התיקני. הפעם הג'וקים חצו את הקו האדום ויצרו מגע ישיר ועוד במתקפת פתע בזמן השינה. נחרדתי מהמחשבה שהמקרה הזה מסמל על עלית מדרגה ברמת הלוחמה בבית. גרוע מזה, חששתי שהתקפה זו היוותה פעולת תגמול על ריסוס ה- K300 שריססתי בבית בימים האחרונים ואולי אפילו עונש מלמעלה. ואולי, הייתה לי גם הרגשה אפלה, ניסה הג'וק לומר לי משהו?

"אף אחד לא אוהב ג'וקים" אמרה אמי כסיפרתי לה על התקרית "אבל אין מה לעשות. בספר 'פרפר' הוא דווקא אכל אותם. יש בהם הרבה פרוטאינים."
"זה באמת מאוד בריא. דע לך, שבמזרח זה נחשב ממש מעדן" הוסיף אבי.
ברמה השטחית ביותר התשובות הללו דחו אותי. אבל היה עוד משהו. התשובה הרציונלית שמסרו לי הורי לא סיפקה אותי. השאלה האמיתית ותרה בעינה. מי הם הג'וקים? למה אנחנו שונאים אותם? ומדוע תחושות הבהלה, הסלידה והייאוש הקיומי שהג'וק גורם לאדם הן אוניברסליות כל כך?

הדברה אמיתית זה הדברות
האם זה התנועות התזזיתיות והבלתי צפויות שלהן שמכניסות אותנו ללחץ. אולי זה בגלל הצבע החום כהה שלהם. אולי בגלל שהם ניזונים מזבל וחיים בביוב. אולי בגלל שהם היחידים שישרדו את המלחמה האטומית. יש מי שאומר שזה בגלל שהג'וק במקום לברוח רץ אלינו. הם חסרי אוריינטאציה ולפעמים זה נראה כאילו הם כלל לא פוחדים מאיתנו. הג'וק הוא השלווה המושלמת ויוצר את ההיסטריה השלמה.
ואולי יש כאן עניין של יריבות אבולוציונית-הוויתית עתיקת יומין. הג'וקים עומדים בצדו השני של עץ החיים הביולוגי בצוותא עם משפחת החרקים – כמי שהם אחינו שצמחו אבולוציונית במקביל לנו, ללא קשר ישיר. בתרגום לניסוח יהודי הצד האחר הזה הוא ה"סטרא אחרא", צד השדים והאופל שעמו נטושה לאדם מלחמה נצחית. בלא מעט סרטי מדע בדיוני, כמו "גברים בחלל" לדוגמה, נלחם המין האנושי מלחמת חורמה לחיים ולמוות במין החרקים. אין ספק שכל אלו היו רמזים חשובים בשאלה סיבות הסלידה הקבועות עמוק עמוק בתודעה האנושית.

למזלי לנה בדירתנו אותו הלילה דנה, שמהרה לקום ולנחם אותי לאחר המפגש הטראומטי. לדנה יש היסטוריה ארוכה של יחסים מעוותים עם המין התיקני. במהלך השנים היא יצרה אינספור עבודות שהמוטיב העיקרי שלהם הוא ג'וקים במגוון צורות ותפקידים. לפני מספר שנים, כשראיינתי אותה על התערוכה שלה אמרה לי "אם אני חושבת על ג'וקים אני כאילו מתייאשת מהחיים. לא בא לי לחיות בעולם הזה שאתה הולך לאיזשהו מקום ופתאום יש שם ג'וק. אני לא מסוגלת להתמודד עם האפשרות הזאת."

עתה בהשפעת הקרבה שיצרה החוויה המזעזעת וההתלכדות למול האויב המשותף, הכניסה אותי בסוד שורשיהם העמוקים של יחסיה הסבוכים עם המין התיקני.

לא להדביר, לדבר!

 

מלחמת עולמות עם התיקנים. פרט מתוך הציור 'מלחמה' של דנה לין.

"כשהייתי ילדה הייתה לי הזיה שכשאני חוזרת הביתה פותחת את הדלת ג'וקית בגובה שני מטר עם סינר ונותנת לי לאכול קוטג' שבתוכו יש ג'וק." היא מספרת "בשלב מאוחר יותר הייתי הולכת לים עם חברות. היו שם חכות ותמיד הייתי מדמיינת שהחכות הן מחושים שמבצבצים מהמים ועומד לעלות מן הים ג'וק ענקי".

כשאני שואל אותה למה אנחנו שונאים את הג'וקים כל כך, היא עונה בטון רגוע שגורם למילותיה להשמע מבהילות עוד יותר. "הג'וק הוא שד" היא אומרת "יש לו פנים כמו לנו. עם פה, עינים ואף. אבל הוא אחר. מה שבאמת מפחיד בג'וקים זה שלכל אחד מאיתנו יש ג'וקים בתוך הגוף. בתוך הראש שלנו יש מוח של ג'וק. מי שהג'וקים מאוד משפיעים עליו זה מי שמרגיש את המהות הג'וקית בפנים ופוחד ממנה."

ומה זה המוח הזה?
"הג'וקים מסמלים משהו שאנחנו מדחיקים. הג'וקים מראים לנו את כל הדברים שאנחנו לא רוצים לדעת. הם נמצאים במחשכים, בטחב, בלחות ובלכלוך. בשוליים האמורפיים של התודעה ומפרקים את המערכת שאנחנו נמצאים בתוכה. יש אלוהים בראש, ויש מפלצת מפחידה ששולחת לתוך הגוף המון ג'וקים שחוסמים את ההוויה ואלוהים מלהכנס לתוך החיים שלך. הם חוסמים את האור".

ומה עם הג'וקים בדירה שלי? שמעתי שהדברה יכולה לעזור?
דנה חוככת בדעתה. "כן, היא יכולה לעזור נקודתית. אבל זה לא יפתור את הבעיה האמיתית. אתה לא יכול לעשות הדברה בראש שלך. להדביר זה מאותו שורש כמו דֶבֶר או "בעל דבר" שזה השטן. בעצם כשאתה מדביר אתה עושה ברית עם המוות וההדחקה שזה השטן. הפתרון המשיחי של הגוקים זה הדברה אמיתית שזהו הדיבור. לדבר איתם ולהבין מה הם רוצים.

לג'וקים יש פתרון משיחי???
גם הג'וקים הם בעולם למטרה מסוימת. תיקן בא מלשון תיקון. לג'וק יש שיעור רוחני ללמד אותנו. מצד הדין, הג'וק יכול לפתח את היכולת לבטא כעס ולהרוג באופן אינסטינקטיבי שזה חשוב לאנשים שקשה להם לבטא כעסים. ג'וקים במיוחד מלחיצים אנשים שקשה להם לבטא כעס. הג'וק נותן לך אפשרות לזהות אויב ולהצדיק הרג באופן אורגני ממש.
מצד החסד הג'וק אמור לגרום לך להבין משהו על עצמך באמצעות ההדברה הפנימית."

איך עושים הדברה פנימית כזו?
"זה דבר קשה ומורכב. אפשר רק לדמיין מה זה להיות ג'וק ולחשוב על זה הרבה. קפקא עשה את זה. הוא התמודד עם המהות הג'וקית שלו כשהוא הפך את עצמו לג'וק בסיפור 'הגלגול' והגורל שלו היה די עגום."

את מרגישה את המהות הג'וקית בעצמך?
"הרבה פעמים כשאני אוכלת אני מרגישה שאני כמו ג'וק. כשאני אוכלת כשאני לא רעבה, או כשאני אוכלת בהחבא. כשכל הדברים המודחקים יוצאים."

אז מה את מרגישה כשאת רואה ג'וק?
"זה נוראי. אתה במקום יציב: יש ארון, כסא, קיר. ואז אתה רואה ג'וק ופתאום הכל מתפרק. אתה מתפרק.  הג'וק גורם לשבירת המציאות לאנסוף חלקים. הנפש דבקה בכלי והאינטרס שלה שיהיה מוצק, אבל הג'וק מערער את הזהות שלנו."

ואז מה קורה לך? את קופצת? צורחת?
"קופצת זה לא מילה. אני נעלמת, נשאבת לאטמוספירה. כל הזהות שלי מתפוצצת כשיש לידי ג'וק. ומצד שני זה מצב אקסטטי וחסידי שאתה לא חושב על כלום. המפגש עם הג'וק מחזיר אותך לאינסטינקטים החייתיים שלך. החיות לא מדחיקות – הן פועלות."

אז מה אפשר לעשות?
"הבעיה שלנו שאנו חשים חדירים וחוששים שהג'וק יחדור לתוכנו כשבעצם הוא כבר נמצא שם. אתה צריך להבין שהמצב הקיומי שלך זה שאתה בתא סגור עם ג'וק. אתה נמצא שם ואין לך לאן לברוח."

זה בעצם כל הזמן הדבר הזה שבתרבות. הנסיון הזה להקים חומה בין פנים לחוץ, בין הבית לאחר שבעצם לא קיים. גם את הערבים השוו לג'וקים.
"נכון, וגם את היהודים."

ומה קורה כשהבנת שאתה בתא הזה עם הג'וק כמצב קיומי?
"כשנוכל להסתכל לג'וק בעינים ברוגע, לא מתוך שאנחנו הוא, אלא מתוך הכרה, אז נהיה במצב תודעה אחר ונטול הדחקות. אז זה ישפיע לא רק על האופן שבו אנו רואים את הג'וקים אלא האופן שבו אנו תופסים את העולם. זה מקום של אמת."

אקופונקטורה אורבנית בפארק הלאומי ברמת גן

חיימי לרנר, ראש העיר האגדי של העיר קוריטיבה בברזיל נוהג להשתמש במושג "אקופונקטורה אורבנית" כשהוא מתייחס לשינויים קטנים ונכונים שניתן לעשות במרקמים אורבניים על מנת לאזן ולהבריא אותם.

נזכרתי במושג הזה של לרנר בשבוע שעבר כשביקרתי בפארק הלאומי ברמת גן שעבר שיפוצים בתקופה האחרונה. יש לנו בישראל  נטיה להטיל ספק בפרוייקטים של תשתית שנעשים על ידי הרשויות ובמקרה של הפארק הלאומי ברמתן גן פרוייקט השיפוצים האחרון היה מלווה בכמות נאה של תלונות ומענות כגון זו על מות הדגים באגם.

 התקופה של השיפוצים אכן הייתי נוראית ומי שביקר כמוני בפארק לפני כחודש יכול לספר שבמקום שרר סירחון נורא של מוות והוא נראה בעיקר כמו אתר בניה רועש. זה היה בהחלט לא נעים ובאותה תקופה קיללנו כולם על הטיפש שאחראי לשיפוצים הללו וכולנו חשבנו שזו רק עוד דרך לבזבז את כספיו של משלם המיסים, ליצור עוד רעש וזיהום.
 
ובכל זאת עכשיו כשמעטה הרעש והלכלוך של השיפוצים כמעט והוסר מעל הפארק (עדין אפשר למצוא פה ושם את סרטי הפלסטיק האדומים מתקופת השיפוצים) מתגלה הפארק כיפהפיה מתעוררת ויש איזה חשק לשבח את מי שחשבו והוציאו לפועל את השינוי בטופוגרפיה של הפארק.
 

השינוי המרכזי ביותר בפארק הוא באיזור האגם, שם מורגשת מהפכה רבתי. לאורך שנים היה האגם הגדול בפארק הלאומי מוסתר מאחורי מעקים גבוהים שאפשרו להביט עליו רק מרחוק. השינויים החדשים בפארק ביצעו הנגשה מסיבית של גדות האגם. מספר החלקים שבהם אפשר לשבת סמוך על גדות האגם גדל פי כמה ולפתע, בעקבות השינויים שנוצרו במתאר הגדות, אפשר למצוא שפע של פינות חמד לבלות אצלן אחה"צ על הגדה. האנרגיה התוססת של השדרה המרכזית של הפארק שעוברת ליד האגם מאוזנת כעת על ידי ים השקט של האגם ולפתע אפשר לראות ילדים קטנים רצים על הדשא ליד הברווזים שעושה רושם שכבר התרגלו לכל זה ומתרוצצים בחופשיות ליד השביל הראשי. עיר וטבע עברו איזושהי הנגשה הדדית שחיברה אותם ביחד בצורה חדשה וחכמה.
 
אז מה שרציתי לומר זה קודם כל: סליחה – שלא האמנו, ותודה, ולהמליץ למי שמחפש מקום ירוק לבילוי באיזור המרכז: בדקו את הפארק הלאומי המתחדש. (רק אל תעשו את זה בימי המנגלים והצפיפות, בשבתות ובחגים, נסו אותו כשהוא במיטבו, באמצע השבוע).

 

הטכנולוגיה המרגיזה ביותר בהיסטוריה

אנשים יקרים, קהל נכבד. אנחנו רוצים להעניק היום את פרס הטכנולוגיה המרגיזה ביותר שנוצרה בהיסטוריה להמצאה קטנה, חסרת משמעות כמעט אבל כזו שיכולה להעיר אותך משנת לילה עמוקה, לקטוע שיחת נפש, מחשבה, הרהור בהקיץ, בישול הרפתקני או כל דבר אחר – והכל על מנת לחוש רגש עמוק של תסכול וחוסר אונים.
 
כן הטכנולוגיה שעליה אנחנו מדברים היא תקליטים טלפוניים, אלה שמתקשרים אליך בשמה של מרגול בשעה 3:00 בבוקר וממליצים לך לשתות קפה או מרימים אליך טלפון באמצע מדיטציה וממליצים לך לפרגן לעצמך בביטוח על האוטו. טכנולוגיה שמזכירה לי יותר מכל את טכנולוגיות התקשורת המציקניות שחוזה פיליפ ק. דיק בספרו "הצלם", שם יתושי פרסומות חגים סביב לאנשים כך שצריך להתאמץ למחות אותם אחד אחרי השני עם הידיים בעוד הם חומקים ממך בערמומיות.
 
הטכנולוגיה המרגיזה ביותר בהיסטוריה היא טכנולוגיה שהייחוד הגדול שלה הוא שהיא מאפשרת להטריד אותך מבלי לאפשר לך להשיב מענה ולהביע את תסכולך על העוול שנעשה לך. הטכנולוגיה הזו היא מופת לתכנון טכנולוגי שמטרתו להותיר את האדם בצד השני מבולבל, מרוגז, מהסס אם כדאי לו להתקשר להתלונן אבל בדרך כלל סביל מתוך ניסיון לצמצם נזקים.
 
הטכנולוגיה המרגיזה ביותר בהיסטוריה היא טכנולוגיה נלוזה כל כך שניתן לחשוב על שימושים נאותים בשבילה (כדוגמת זה שביצעו הרשויות הפדרליות בארה"ב בזמן השריפות בקליפורניה בשנה שעברה) אבל שנפילתה לידיים הלא נכונות גורמת תוצאות קטסטרופליות על בסיס יומיומי.
 
הטכנולוגיה המרגיזה ביותר בהיסטוריה היא כזו שהשימוש בה מהווה לעג לחברה שלמה הסובלת ממנה לתועלתן של כמה חברות מסחריות שחסרות אפילו את כבוד בסיסי של העמדת פנים של התחשבות בצרכנים שלהן. הטכנולוגיה המרגיזה ביותר בהיסטוריה היא כזו שבא לך לגלות את הכתובת של האדם שהמציא אותה ולשלוח אליו מתנקש הביתה. כזו שבא לך לעזוב הכל כל פעם שמשתמשים בה נגדך על מנת לצאת להפגנות ברחוב כנגד הנבלים. הטכנולוגיה הזו מחכה כפרי בשל לתביעות קיבוציות או פרטיות שיפילו את החברות שמשתמשות בה אחת אחרי השניה ויגרמו להוקעת כל מי שמשתמש בה כיצור נאלח.
 
הטכנולוגיה המרגיזה ביותר בהיסטוריה העירה אותי פעמיים השבוע וממשיכה להטריד. למישהו יש רעיון מה עושים?

האינטרנט האמיתי – ראיון עם טד נלסון

בקפטן אינטרנט שבגלריה של 'הארץ' התפרסם היום ראיון שלי עם טד נלסון, אחד מהחוזים של מהפכת המחשב האישי וממציא ההיפרטקסט שחושב שהאינטרנט שבו אנחנו משתמשים זה גרסה פשטנית ומוגבלת להחריד של הדבר האמיתי. על נלסון, טיפוס די מיוחד שמתעקש לחשוב מחוץ לקופסה כבר כתבתי קצת כאן בבלוג. אני מפרסם כאן את הגרסה המלאה יותר של המאמר על נלסון.

במהלך הראיון מתנצל טד נלסון. הוא במצב רגשי ומתוח הוא אומר, הוא פשוט לפני דדליין כרגע. הדדליין הזה שעושה אותו קצר רוח מרחף סביבנו לאורך השיחה, כמו השאלה האם הדדליין הזה אי פעם יגיע. האם אי פעם יסיים טד נלסון את הפרוייקט שהקדיש לו את חייו?

 

טד נלסון. האינטרנט הוא מתחזה.

כבר 47 שנה עובד טד נלסון על החזון שלו, מערכת הפעלה בשם Xanadu שהינה לטענתו מתוחכמת ורבת אפשרויות לאין שיעור מאלו שהאנושות משתמשת בהן היום: חלונות, מק ולינוקס. על פי נלסון חלונות ומק הם השקר הגדול ביותר של עולם המחשבים, זוג תאומים זהים וחסרי דמיון שמציגים את עצמם בעורמה כשתי אלטרנטיבות שונות.

נלסון הספיק אמנם לאורך השנים לעלות על העצבים של אקדמאים, אנשים מתעשיה ואפילו לעצבן את אלו שניסו לעזור לו להגשים את החזון שלו, אבל אסור לזלזל בו. הילד הרע של עולם המחשבים נושא איתו רשימת השגים שמציבה אותו בפנתיאון של העולם הדיגיטלי.

נלסון שנחשב לאחד מחוזי מהפכת המחשב האישי, כתב לאורך שנות השבעים והשמונים סדרה של ספרים שבהם קרא למהפכה שתשחרר את המחשבים מידיהם של הטכנאים ותעביר את השליטה לידיהם של ההמונים. אבל הוא ידוע יותר מכל כמי שהמציא כבר בשנות השישים את המושג הייפרטקסט, הטקסט המכיל לינקים שממנו מורכבת כיום רשת האינטרנט.

מק זה חיקוי של נייר
הייתם אולי חושבים שנלסון יהיה גאה בתרומה האדירה שלו להמצאת האינטרנט, אבל לא. נלסון קרא לרשת בעבר "גרסה פשטנית באופן גאוני" של הרעיון שלו. "ההייפרטקסט שיש ברשת הוא גרסה פשטנית מאוד של ההייפרטקסט שלי" הוא אומר בראיון "הרעיון בהייפרטקסט הוא לייצג מחשבות, ומחשבות הן מורכבות מאוד".

לטענתו של נלסון הסיבה שממשקי המחשב בני זמננו לא ממשים את הפוטנציאל שהוא רואה בהם, היא שהם ממשיכים את פרדיגמת הנייר. המהנדסים ב-Xerox PARC שבנו את הממשק הגרפי המודרני הראשון בשנות השבעים חיקו את הנייר משום שזו הייתה המטאפורה היחידה שהמנהלים בחברה יכלו להבין. המקינטוש שנבנה על בסיס ממשק ההוא היה על פי נלסון עסקה עם השטן שבמהלכה חונכה האנושות להאמין שהממשק הגראפי של Xerox PARC הוא הממשק הגרפי היחיד. אלא שלדברי נלסון " אם אנחנו כבר לא מוגבלים לנייר אנחנו יכולים לייצג מחשבות בחתיכות שקשורות זו לזו בהרבה דרכים שונות. העולם של המסך יכול להיות כל דבר, לא רק חיקוי של נייר. יש אלפי דברים אחרים שממשק גרפי יכול להיות."

מערכת ההפעלה של נלסון עתיקה הרבה יותר מחלונות ומק, ולמרות זאת היא מסוגלת לטענתו לקחת את המחשבה האנושית לשלב חדש, מעבר לנייר. "אני מאמין שאנחנו באמת יכולים שיהיה לנו משרד ללא נייר". אומר נלסון "כולם אומרים שזה בלתי אפשרי. ובכן, זה בלתי אפשרי אם אתה מנסה לחקות את הנייר. אם אתה מנסה לחקות את הנייר אז אתה נתקע עם כל צורות הייצוג של הנייר ואז אתה יכול כבר פשוט להשאר עם הנייר. אבל אם אתה מייצג את כל הקישורים, אז מתחיל להיות לך משרד ללא נייר".

האינטרנט הוא אסון
להייפרטקסט של נלסון יש תכונות רבות שנאבדו בדרך לאינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו היום. הוא מאפשר שמירה של גרסאות קודמות של הרשת (Backtracking) וחשוב מכל הוא בנוי לא כ"רשת של לינקים חד כיווניים ושבורים" אלא על עקרון שנלסון מכנה אותו (Transclusion). במקום שמידע יועתק שוב ושוב לאנספור מקומות ברשת בסדרה של כפילויות, הוא נמצא במקום אחד שאליו מתבצעת הגישה בכל מקרה הצורך. יתרונות נוספים של ההייפרטקסט של Xanadu הם שהוא מאפשר לקשר לחלקים ספציפים בתוך מסמך וגם לקשר ממילה אחת לכמה מסמכים שונים. מלבד זאת הלינקים ב-Xanadu הם לינקים דו כיווניים, עוד מושג שלעכברי אינטרנט קשה בדרך כלל לתפוס.

כשמבקשים מנלסון להסביר מה זה לינק דו כיווני הוא נאנח ורוטן בליאות של מי שנשאל את השאלה הזו שוב ושוב כבר מספר עשורים. "תראה, שים שתי חתיכות נייר על קיר. עכשיו תחבר ביניהן. זה לינק דו כיווני. אבל אתה לא יכול לעשות את זה בדפדפן. לכולם יש עכשיו את מסגרת הדפדפן הזאת בראש. הדפדפן מגביל את מה שאפשרי. ולכן מסגרת הדפדפן היא האויבת שלי, אי אפשר לעשות את מה שאני רוצה בתוך הדפדפן."

בהתחשב בכל ההבדלים אפשר להבין למה נלסון רואה באינטרנט מתחזה ערמומית שרק מעמידה פנים של הייפרטקסט אמיתי. למעשה הוא כבר הבהיר מספר פעמים בעבר שהאינטרנט היא סוג של אסון. "הרשת הייתה טובה מאוד למין האנושי, אבל היא הייתה צעד בכיוון הלא נכון בשביל חשיבה והבנה".

האם זה בלתי הפיך?
"כנראה אבל אני בטוח שכשהתוכנה שלי תצא היא תתן מנוף חזק לשינוי."

ה-Vaporware הגדול בהיסטוריה
ההייפרטקסט הופיע אצל נלסון דווקא כצורך לוחץ של האהבה שלו לספרות. "כילד קראתי שייקספיר וכשהתחלתי לכתוב ברצינות בגיל 16 חשתי לכוד על ידי הנייר בגלל שהרעיונות רצו ללכת לכל הכיוונים, אבל צריך להחליט האם אני ממשיך עם הסיפור לכאן או לשם? הרגשתי מתוסכל אבל לא חשבתי שהאשמה בי. חשבתי שזו בעיה עקרונית של טיפול ברעיונות. רעיונות הולכים בכל הכיוונים. אז השאלה הייתה איך אפשר לייצג רעיון שהולך בכל הכיוונים? אז לקחתי קורס במדעי המחשב ופתאום זה היה ברור לי באחת שזו הדרך לעשות את זה."

נלסון התחיל לעבוד על המערכת שלו כבר ב-1960 והרטוריקה הכובשת שלו הצליחה לכבוש מאז שוב ושוב דורות של מהנדסים שנשבו בחזונו. אלא שהנסיונות החוזרים ונשנים להרים את קסנדו עלו שוב ושוב על שרטון בנסיבות שונות ומשונות. "הבעיה היא שהיה קשה למנף את הפרוייקט הזה כי אני לא איש מחשבים. היו לי 5 או 6 התחלות שונות. " הוא אומר.

חוסר היכולת של נלסון להגשים לאורך 47 שנה את מערכת ההפעלה שלו שאותה כינה Wired ה- Vaporware (תוכנת נפל) הגדול בהיסטוריה, עורר כבר לעג והשערות שונות. את השם למערכת ההפעלה שלו בחר נלסון במעין אינט
ואיציה נבואית מתוך שיר בלתי גמור של המשורר קולרידג', שבהקדמה לו מקונן המשורר על חוסר היכולת לסיים את הכתיבה. עם השנים הלכה ורווחה הדעה שכמו השיר של קולרידג' גם העבודה על Xanadu של נלסון נועדה שלא להסתיים לעולם.

מעבר לממשק
47 שנה מאוחר יותר לאחר שהתחילה בעבודתו, יצאה ב-2007 סוף סוף לראשונה התוכנה XanaduSpace 1.0 שאותה אפשר להוריד בחינם מהאתר xanarama.net. התוכנה אמנם פועלת רק למחצה – ניתן לצפות בטקסטים אבל לא לערוך אותם, אבל היא מאפשרת לראשונה להתרשם על אמת מהחזון של נלסון. כעת נלסון אומר שהוא קצר רוח לקראת יציאתה של הגרסה הבאה של Xanadu שתאפשר לערוך מסמכים בחלל ההייפרטקסט.

ההתרשמות שלי מקסנדו לא החלטית. כשניסיתי אותה לראשונה חשתי מאוכזב למדי. אולי היה החלום של קסנדו, חלום שלעולם לא יכול להתגשם, מתוק יותר מהגרסה הסופית שמופיעה עכשיו? אבל אחרי שמוש נוסף עלו בי מחשבות נוספות. האם בחומר הגלם הבלתי מלוטש הזה שבו זכיתי להשתמש, ושדורש עדיין שיפורים רבים, לא גלומה מעין אלטרנטיבה רדיקלית לממשק כפי שאנחנו מכירים אותו?

"אני לא מדבר על 'ממשקים'." כתב פעם נלסון "ברגע שאתה מסכים עם מישהו על איזשהו ממשק קנית את כל הקונספט הסטרוקטוראלי. אני מדבר על משהו עמוק יותר – רמות קונספטואליות עמוקות יותר שאינן ממופות לתוך נייר ולא מחולקות לרמות".

גלקסיה של טקסטים. קסנדו.

והמערכת של נלסון היא באמת אנטי ממשק. אם עד היום היו הממשקים שלנו מבוססים על מטאפורות כמו תיקיות, ואייקונים, המערכת של נלסון מורכבת ממציאות ישירה ותלת ממדית של טקסטים ערומים התלויים בחלל האוויר. אולי המערכת של נלסון באמת מציעה דרך חדשה לחלוטין לחשוב על מידע, דרך שיכולה לאפשר צורות חדשות לחלוטין של מחשבה. כשחושבים על רשת שלמה מדפים הקשורים זה לזה בטריליונים של לינקים דו כיווניים ויוצרים גלקסיה אדירה של מולטימדיה יש שם פוטנציאל ליקום דיגיטלי עשיר ומוחשי בהרבה מכל מה שיש לנו היום.

אבל גם אם המערכת של נלסון היא אכן בשורה חדשה שתוכל לשנות את איך שהחיה האנושית חושבת, האם המין האנושי מוכן לרעיונות פורצי דרך כל כך? האם אנחנו מוכנים היום לוותר על כל מה שלמדנו על הממשק של מעבדי התמלילים והאינטרנט ולצאת לתוך יקום חדש ולא מוכר? האם קסנדו לא איחרה את המועד?

גם טד נלסון כבר לא כל כך בטוח מה יקרה כקסנדו תצא לרשת, והאם היא תשנה את העולם. "אני לא מתעסק בתחזיות" הוא אומר. אבל גם יש לו חלום. "כש-Xanadu תצא, החלום שלי הוא למכור אותה לאחוז העליון של האנשים הכי אינטילגנטים בעולם. זה עדיין מליונים על מיליונים של אנשים".

גן החיות האלכימי של דנה לין

הציורים הניאו-אלכימיים של דנה לין הם חלק מנסיון נואש לברוא מחדש את האני בעזרת סמלים על מנת לחזור לרגע ההארה האבוד.
 
כשהיא הייתה בת 21 חוותה דנה לין חוויה של התעלות רוחנית שנמשכה במשך מספר חודשים רצופים. "באותה תקופה הייתי מתכתבת כל הזמן בשידור ישיר עם משהו שהיה מלווה אותי תמידית. הוא היה מדבר אלי ואני הייתי מבקשת ממנו." סיפרה לי בראיון שערכתי איתה לפני כשלוש וחצי שנים. "כל דבר שקלטתי בחושים, הרגשתי איתו הזדהות נפשית. כאילו אני מתקשרת איתו ומקבלת ממנו מידע ואהבה. הייתי מרגישה שהצמחים אוהבים אותי וממש חברים שלי. הרגשתי שאני מקבלת אהבה מהאוויר."
 
ואז יום אחד הסתיימה תקופת ההארה של לין באחת והתחלפה בתחושה של כלים ריקים. "ראיתי ציפור מתעופפת בשמים, זכוכיות על החלונות והאור המשתקף בהן – והכל היה רק קליפות." סיפרה לי אז. מאז מחפשת לין את ההארה האבודה בדרך שאותה היא מכנה מדעית, בעזרת עבודה עם אלפי מדבקות גזורות שדנה יוצרת מהן אמנות פלסטית עמוסת פרטים בעלות מבנה מפורק ודמוי DNA.
 

"כל הציורים שלי קשורים לחוויות שהיו לי לפני כמה שנים. אני מנסה להגיש מנחות לאלוהים בשביל שהוא יקח אותי עוד הפעם" סיפרה לי לין בראיון שערכתי איתה לאחרונה לקראת עליית התערוכה החדשה שלה בגלריית גל-און בתל אביב. כדי לתת לי דוגמה היא מצביעה על דמות של האישה בגלימה בציור דמות בגלימה ומספרת לי שהיא מבוססת על דמות מלווה שהלכה איתה לכל מקום במשך חודשי ההתעלות ההיא. "ניסיתי לברוא אותה בציור מחדש כדי שתכנס לחיים שלי" היא מסבירה.
 
הדבורים בונות את דנה מחדש
המסלול האמנותי של לין הוא מסע אלכימי שעוסק בנסיון להרכיב מאנספור חלקיקים מולקולרים גזורים את הדימוי של ההארה. לין משתמשת באמנות שלה על מנת לברוא את עצמה מחדש. "התפקיד של הציור הוא להשפיע על החיים שלי. אני מכשפת את החיים שלי בעזרת הציור".
 
לפני שנתיים וחצי ביקרה לין באילת וקבלה חזון חדש, לבנות ציור מעצמות. "רציתי לבנות את הגוף שלי מחדש. החלטתי שזהו, כלו כל הקיצין, הגיעו מים עד נפש ואני חייבת לבנות את הגוף שלי מחדש. ואם אני אבנה את הגוף שלי מחדש אז יתחיל דף חדש. אבל אז חזרתי ולא ידעתי איך לעשות את זה אז השתמשתי במה שהיה לי. היו לי צילומי רנטגן של עצמי, אז השתמשתי בהם."
 
אם בתערוכה הקודמת של לין ניסתה לין באחד הציורים לחדור לתוך הבשר של הגוף, הרי שבניית הגוף מעצמות הייתה צעד נוסף פנימה. "החלטתי ללכת עד הסוף, עד העצמות. חשבתי שאם אני אבנה את הגוף שלי מחדש ואהיה אחראית על תהליך הבניה במקום להיות מופקרת למשהו שרירותי ומקרי שעיוות אותי ויצר אותי מה שאני – שאם תהיה לי שליטה על הבניה הזאת אז אני אוכל לבנות את עצמי בצורה טובה יותר."
 
את מלאכת הבניה מחדש של הגוף נתנה דנה לדבורים. בציור "עיר הדבורים" שבו מופיע גוף העצמות של לין אפשר לראות אותן עומלות בשקדנות על טוויתן של הרקמות בגוף האידאלי. "קראתי את הספר חיי הדבורים באותה תקופה והרגשתי שהכי טוב שהדבורים יעשו את העבודה. הן בונות הכל בצורה מאוד מדויקת וגם מאוד מצא חן בעיני שאפשר לתת להן צורה הנדסית, לא משנה איזה, והם ייצרו את הדבש איך שהן רגילות אבל זה עדיין יצא בתבנית הכללית. ואז החלטתי שאתן להן לבנות את העיר שלהן מסביב לשלד הזה שלי וזה מה שיצא."
 
החיות מסתערות
הדבורים הן רק חיה אחת מתוך סדרות של חיות שמופיעות בציורים של לין: זאבים, אריות, ג'וקים וסוס ים. כל אחת מהחיות הללו מבטאת חלק אחר בתהליך אלכימי-שאמאני פנימי שבו בוראת לין מחדש את פנימיותה.
 
הזאבים שעשו את ההופעות הראשונות שלהם כבר בתערוכה הקודמת של לין כיכבו לאורך שנים ביצירה של דנה. הם היו רצים בלהקות לאורכם ולרוחבם של ציורים, נוגסים בכל מוסכמה, מסתערים על צורות גיאומטריות וצדים בערבות של מדבקות.  "הזאב הוא חיה שאני קשורה אליה איכשהו" אומרת דנה "היא מביעה חלק מהאישיות שלי. יש לי רצונות או רגשות מסוימים שלובשים את הצורה של הזאב". אבל איכשהו התערוכה הנוכחית מוצאת את לין מפוכחת מן הזאב שנאלץ הפעם להאבק על מקומו מול האריות והג'וקים.
 
מקורו של השינוי היה בפגישה שערכה לין עם מטפלת שאמאנית. "היא אמרה לי שהחיה שלי באמת הייתה הזאב, אבל שהוא במצב ממש גרוע ושצריך להחליף אותו ולקבל חיה חדשה. היא עשתה לי את הטקס הזה ושאלה איזה חיה מתנדבת להיות לי לחיה שומרת חדשה. היא אמרה שהתנדב האריה ואז החלטתי שאני צריכה ליצור קשר עם האריה ועשיתי את התמונה הזאת" היא מספרת ומצביעה על התמונה "קרקס".
 
הבעיה שחיות הטוטם שלין יוצרת איתן קשר על מנת להכניס את כוחותיהן לחייה לא תמיד נשמעות לה. החיבור עם האריה לדוגמה התגלה ככשלון. "זה לא כל כך הצליח. הוא גדול עלי. אני לא יודעת מה עושים עם אריה" אומרת לין.
 
במקום האריה האציל הופיע בתוך החיים של לין דווקא הג'וק השנוא עליה כל כך. זה קרה בתקופה אחרי שדנה ציירה את מלאך המוות שעל פי התלמוד כולו מלא עיניים. לין ציירה ציור שמורכב כולו מעיניים מתוך מחשבה שאם ישכון מלאך המוות בביתה לא יוכל לפגוע בה עוד. הציור אמור היה לשמש למלאך המוות כמראה שתמנע ממנו לקרוב אליה. "זה כמו בובת וודו של מלאך המוות" היא אומרת.
 
אלא שמתוך העיסוק במלאך המוות נכנסו לחיה של דנה הג'וקים. "נכנס לי הרעיון שאני חייבת להפוך לג'וק בשביל להפסיק לפחד מג'וקים. שאם אני כל כך מפחדת מג'וקים כנראה שאני בעצמי ג'וק ושאני חייבת להפוך את עצמי לג'וק והדרך היחידה שלי להפוך את עצמי לג'וק היא ביצירת מודלים. כל מה שאני עושה זה יצירת מודלים. אני אומרת לבנות את השלד שלי מחדש, אז אני בונה מודל עד שזה יכנס לי למוח וישפיע עלי. אז בניתי מודל של אישה שהיא גם ג'וק".

 

 

מלחמה

 

מלחמה, הציור שבמרכזו עומדת אשת המקק מוקפת צבאות התיקנים הוא אולי הציור המרשים ביותר בתערוכה של לין והוא מבטא מאבק רוחני על דמותה של הנשיות החדשה. במרכז הציור עומדת מלחמה קבלית שעורכת אשת המקק בפרפרית הברבי שמייצגת על פי לין את "כל הנשים היפות באשר הן". כלי הנשק בעזרתם מתבצע המאבק הזה הם לגיונות של אותיות ונהרות דם שמחברים את השתיים במעין מערכה על דמותה של הווסת. במרכז שדה הקרב של השתיים מוטלת על הקרקע בתוך ערימה של אותיות דמות נשית שלישית, חצי מקקית, חצי ברבי מעין קורבן ששני הכוחות האדירים הללו נלחמים על השליטה בו. המחזה כולו הוא מזוויע, אפוקליפטי, נוטף דם וחיות.
 
למי ששאל את עצמו, הציור החדש לא עזר ללין לפחד מהג'וקים. "גם זה לא עבד. מזה נהייתי משוגעת, מהציור הזה. התחלתי לראות ג'וקים בכל מקום. לא יכולתי לדרוך על הרצפה, לא יכולתי ללכת באש, לא יכולתי לעצום את העיניים. לא יכולתי לסגור את האור. היה יורד חושך, הייתי עולה באש. לא ידעתי מה לעשות".
 
בינתיים, עד יעבור זעם, חזרה דנה לזאב. "הזאב עשה בשבילי כל כך הרבה, היה איתי כל כך הרבה" היא עונה לשאלה האם היא מוכנה לחזור מחדש ולהכריז על הקשר עם הזאב. "הוא נותן את כל הנשמה. זה כאילו אני חייבת לבחור בו. אבל אני יודע שבשביל לגדול באמת אני צריכה לשחרר אותו".
 
הגילוי המחודש של החיה
בתערוכה החדשה מוצאים מאבקי הטוטם בנפשה של לין את הדיהם באמנות שהיא ניאו-שאמאנית וניאו-אלכימית. הטכניקה הייחודית של המדבקות משמשת את לין על מנת לפרק ולבנות מחדש את הארכיטיפים של החיות הפנימית, החומרים של הקיום הפרטי שלה. היצירה שלה כל כך אישית, כאילו היא מתחוללת בתוך עמקי נפש שהיא עצמה לא מצליחה לפענח, אבל היא ממשיכה מסורת אמנותית בת אלפי שנה שמתחילה עוד מציורי המערות, של חיות שהן יותר מתיאור פסטורלי, יותר אפילו מסמל – חיות שהן כוח פועם של חיות בתוך הנפש. לא לטעות, החיות הללו קיימות בכולנו.
 
התערוכה של דנה לין, "מעשה מרכבה" עולה ב-6.9.2008 בגלריית גל-און, יהודה הלוי 79-81 ת"א. אוצרת: שירה אהרן.

Spore, בריאתנות, אבולוציה ואלוהים

סוף סוף, בשעה טובה (יותר מ-3 שנים לאחר שכבר גרף את פרס משחק המחשב הטוב ביותר בתערוכת המשחקים E3 של 2005 [!!!] )  יוצא השבוע Spore, משחק המחשב המונומנטלי שמבשל לנו כבר כמעט עשור וויל רייט, מי שנחשב לאורסון וולס של עולם משחקי המחשבים.
 
למי שפספס את התקפי הבולמוס הטקסטואלי שעברה עיתונות המחשבים בשנים האחרונות כל פעם כשגרסה חדשה של Spore הודגמה באיזשהו כנס, נספר שספור הוא משחק אבולוציה רב שלבי שבו מתפתח השחקן מרמת התא הבודד עד לרמת הציביליזציה האינטרגלאקטית. המשחק שרייט הודיע בעבר שהוא מבקש לעורר בעזרתו סוג של תודעה קוסמית, הוא אחד הנסיונות המשמעותיים ביותר עד היום, ובוודאי אדיר המימדים ביותר עד היום, להעביר חוויה רוחנית בפורמט של משחק מחשב.
 
"ספור ישנה את האופן שאתם חושבים על היקום"
אפשר לקוות ש-Spore לא יסבול מתסמונת Black & White שמבקרי המשחקים היללו אותו בשבועות הראשונים ליציאתו על מנת לגלות מאוחר יותר שהמשחקיות שלו לוקה בתכל'ס די משעממת ולוקה בחסר.

מעבר לצורת תודעה חדשה. Spore.

אחרי הכל קשה להזכר בעוד משחק שנתלו בו תקוות גדולות כל כך, גדולות לא פחות מהתקווה שיציל את תעשיית משחקי המחשב מהלופ העקר יצירתית שבו היא שרויה בשנים האחרונות. באחת מההרצאות שלו אומר רייט שמשחקי המחשב נמצאים היום באותו מקום שבו נמצאה תעשיית הקולנוע בשנות העשרים של המאה העשרים. העניין הוא שהתעשיה הזאת כבר גדולה יותר מהוליווד אבל עדיין לא יוצרת את "הקזבלנקה" ו"האזרח קיין" שלה.
 
בינתיים, בכל מקרה זה נראה טוב. לעזאזל, זה נראה מעולה. "ספור ישנה את האופן שבו אתם חושבים על היקום שבו אנחנו חיים" התלהב ניק קולאן, מבקר המשחקים של IGN אוסטרליה ואילו ב-PC Gamer UK טען המבקר שספור "מחדיר תחושת פלא מהבריאה וההוד של היקום".
 
בהתחשב בזה שמבקרי משחקים אינם ידועים בנטייתם להתפייט על חוויות קוסמיות נדמה שאולי זה הצליח לרייט. אז קודם כל נאמר, הידד! בתור מי שספור היה אחת הסיבות המשמעותיות בשבילו להשאר בציביליזציה ולחכות למשהו טוב, בינתיים אני לא מתאכזב (ורק מחכה שיהיה לי קצת זמן כדי להתחיל לשחק).
 
ובינתיים, הנה כמה לינקים מומלצים על Spore:
 
1. ואתחיל כמובן בפרסום עצמי עם הכתבה הזאת שפרסמתי על Spore במגזין חיים אחרים בנובמבר 2006 ושדנה במשמעויות התיאולוגיות והקוסמיות של המשחק.

2. והנה לינק לכתבה המעולה שכתב בזמנו סטיבן ברלין ג'ונסון המבריק על Spore ואמנות הזום הארוך

3. וקישור להרצאה היפהפיה שנתן רייט במשותף עם בריאן אינו האליל עבור קרן העכשיו הארוך. אפשר לשמוע שם את אינו מנגן (וגם מדבר) והנושאים נעים בין Spore לבין תכנות גנרטיבי, מוזיקה גנרטיבית והקשר בין השתיים. אפשר למצוא כאן. 

4. ולבסוף, נראה שהיציאה של Spore יוצרת במאבק בין האבולוציוניסטים והבריאתנים בלבול שמזכיר את זה שגרמה הפרינקיפיה מתמטיקה של ניוטון למאבק בין הרציונליסטים הקרטזיאנים לאמפיריציסטים הבייקוניאנים כשהציעה ששתי הגישות הסותרות הללו צודקות בעת ובעונה אחת (אסוציאציה מוזרה, אני יודע, אבל נבחנתי על זה השבוע). ובמילים אחרות, למרות שספור משווק בתקשורת כמשחק אבולוציה שבו מתפתחות צורות חיים ביולוגיות זו מתוך זו, הרי שהמנגנון שעל פיו פועל המשחק הוא מנגנון בריאתני מובהק, שבו משחק השחקן את הבורא ובורא את הדמויות המשחקיות (בצלמו ובדמותו?). בכל מקרה, הניו-יורק טיימס פרסמו השבוע מאמר מעניין על התגובות המשתנות, אבל הנלהבות למדי של מדעני אבולוציה ל-Spore

    הקופים מגלים את ההייפרספייס – טרנס מקנה בועידה הפסיכדלית בסנטה ברברה 1983

    במאי 1983 כשאחד מהדוברים בועידה הפסיכדלית בסנטה ברברה ביטל את הופעתו החליטו המארגנים לאפשר לדובר צעיר בשם טרנס מקנה למלא את מקומו. בשביל מקנה, שרק התחיל את הקריירה הציבורית שלו באותה תקופה הייתה זו הועידה הגדולה ביותר שהשתתף בה. הוא היה בן 35 בלבד והופיע לצד השמות הגדולים שהנהיגו את התנועה הפסיכדלית כבר משנות השישים, אבל הרעיונות שלו היו פורצי דרך כל כך שמאז אותה ועידה כולם בתנועה הפסיכדלית ידעו מיהו טרנס מקנה.

    תרגמתי בשביל NRG ניו-אייג' את ההרצאה ההיא של מקנה וגרסה מקוצרת של ההרצאה התפרסמה שם שבוע שעבר. אני מביא כאן עכשיו את הגרסה המלאה של הטקסט.

    תורגם בהתבסס על על ההרצאה שנשא טרנס מקנה בועידה הפסיכדלית של סנטה ברברה במאי 1983.

    התכוונתי בתחילה לקרוא לשיחה הזו 'קופים מגלים את ההייפרספייס' אבל חשבתי שהשם הזה עשוי להיות מעט שערורייתי מדי ולכן התפשרתי על 'הלוצינוגנים לפני ואחרי הפסיכולוגיה'. אז לפני שאני נכנס לנושא הזה אספר מעט על איך התחלתי להתעניין בחומרים הללו ובהשפעות המאוד יוצאות דופן שלהם. לפני שנים רבות, לאחר טריפ לסד, דמיינתי שאני רואה קשר בין חווית הלסד והמוטיבים של האמנות הטיבטית הדתית ובהתאם לכך נסעתי לנפאל והתיישבתי בכפר של פליטים טיבטים. אלא שבמהרה גיליתי שהשמניזם שעליו רציתי ללמוד היה בלתי נגיש מסיבות של שפה, ומהסיבה שבודהיסטים שלימדו אותי טיבטית התייחסו בחשדנות לשמאן שעמו רציתי ליצור קשר.

    כך הבנתי שהקשר בין שמאניזם לבין חומרים הלוצינוגנים הוא ששני הדברים הללו הם בדרכם טאבו. כאשר אתה עוסק עם תרבויות קדם-אלפבתיות אתה מגלה שהשמאן הוא דמות יוצאת דופן מאוד. הוא דמות מכרעת לחיים הפסיכולוגיים והחברתיים של הקהילה שלו אבל הוא בו זמנית שולי אליה. הוא גר בקצה הכפר. קוראים לו רק בעניינים של משברים חברתיים גדולים. היחס אליו הוא יחס של פחד ושל כבוד. וזה עשוי להיות תיאור של החומרים ההלוצינוגנים הללו. היחס אליהם הוא יחס של פחד ושל כבוד. הם נותרים בלתי מובנים וקוראים להם רק ברגעים של משבר גדול. והם חלק קבוע אבל תמיד שולי של הקהילה.

    ראיתי את זה בנפאל בשאמאניזם הפרינפו הטיבטי שהוא שאמאניזם שאינו הלוצינוגני. ראיתי את זה באינדונזיה שבה פותחו טכניקות על מנת ליצור טראנס שאינן טכניקות כימיות, ובאופן ספציפי ריקוד. וראיתי זאת במידה רבה באמזונאס שם אני חושב שיצרתי קשר עם השאמאניזם הראשוני.

    כפי שאתם יודעים יש מחלוקת בשאלה האם השמאניזם הנרקוטי, או כפי שאני מכנה אותו השאמאניזם ההלוצינוגני הוא צורה מנוונת או הצורה הראשונית של השאמאניזם. מירצ'ה אליאדה תמך בעמדה ששאמאניזם הלוצינוגני הינו מנוון[1] ואילו גורדון וואסון תמך בצדק לדעתי בעמדה ההפוכה וטען שהייתה זו כנראה הנוכחות של חווית הסמים ההלוצינוגנים בחיים הקדמוניים של המין האנושי שהניחה את הבסיס לתפיסת הנשמה.

    בעוד אני עושה את דרכי דרך תרבויות שונות וחומרים הלוצינוגנים שונים שמתי לב שבדעתם של אלו שחקרו את הפטריות היו הנחות מסוימות לגבי פסילוסיבין שהיו שונות מהמיתוס שבקע סביב להלוצינוגנים אחרים.

    הלוגוס הפסיכדלי
    מתוך החומרים ההלוצינוגנים הנפוצים פסילוסיבין הוא הויזואלי ביותר לדעתי. והוא בהחלט ויזואלי אם מתנסים בו באופן המסורתי. ואני תמיד נדהם עד כמה מעט ידועה או מתורגלת הדרך המסורתית אז אני אתאר לכם אותה. הדרך המסורתית להתנסות בפסילוסיבין היא לקחת כמות בריאה מאוד של בערך 50 מיליגרם על קיבה ריקה ובחושך מוחלט. (צחוק בקהל)

    ובסיטואציה הזו שהיא במובן מסוים סיטואציה של חסך חושי הפסילוסיבין מסוגל להביע את עצמו ברמה המלאה ביותר ולהראות לך את עצמו לא כנגד הרקע של המציאות שמקיפה אותנו בדרך כלל אלא כנגד רקע של חשיכה כך שניתן לראות את המהות הטהורה של הדבר. וזה דבר ביזארי בצורה יוצאת דופן, ושקשה בצורה יוצאת דופן להטמיע אותו לתוך לתוך תפיסת העולם שלכם בין אם אתה צעיר משבט הבורה שעובר טקס התבגרות, סטודנט בקולג' או חוקר כימיה.

    האינטגרציה של הדברים הללו לתוך השפה אינה דבר פשוט. אם היא הייתה פשוטה הדברים הללו לא היו תופסים את המקום הפריפריאלי הזה בתרבות אנושית לאחר 10,000 שנה. אבל מעל ומעבר לאינטנסיביות הויזואלית של הפסילוסיבין, הדבר שמפריד אותו מחומרים הלוצינוגנים אחרים הוא לדעתי תופעה שניתן לתאר אותה כהזיה שמעית אבל למעשה לתאר אותה כך יהיה סוג של ז'ארגון רפואי רדוקציוניסטי. משום שהדבר הזה הוא למעשה קול בתוך הראש שנפרד מהאגו הנתפס.  במילים אחרות, ישנו קול שמדבר, אתה שומע אותו ונראה שהוא פועל בנפרד מהאגו. הוא פועל בתפקיד של מורה, כמספר של החזון שמתגלה לפני האדם באופן דומה לזה שבו הוביל ורגיליוס את דאנטה דרך מדורי הגהנום[2]. והציוד האינטלקטואלי המודרני אינו מסוגל להטמיע את הדבר הזה. זה סוג הדבר שאנחנו מקשרים אותו עם פסיכופאתולוגיה. קשה לדמיין משהו זר יותר לתודעה המודרנית מאשר קול מחוסר גוף שבוקע מתוך הראש. אלא שכשאנחנו מסתכלים על המחשבה המערבית בקנה מידה של אלפי שנה אנחנו מגלים שלא רק שאין מדובר בתופעה זרה אלא שלאורך חלקים ארוכים מההיסטוריה האנושית הוא היה חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית והוא נקרא, בהסתמך על היוונים 'הלוגוס'.

    הלוגוס נשמע מתוך הראש והלוגוס היה ההגה המכוון של הציבליזציה האנושית לאורך מאות שנה עד הקריסה של דתות המסתורין העתיקות ועלייתה של הנצרות לסטטוס של דת עולם. אני בטוח שאתם מכירים את הסיפור של פלוטרכוס על הדייג ששמע רעש גדול וראה משהו נופל מהים ושמע קול מהשמיים אומר שפאן הגדול מת,  או במילים אחרות שהעפילו על האלים העתיקים. ולמעשה במונחים יוניגיאנים האלים העתיקים שנפלו לתוך הים הוטבעו בתת מודע ונעלמו מהחוויה של האנשים הרגילים.

    העלמות הלוגוס
    מאותו רגע עברו כ-1,500 עד 1,700 שנה. בזמן שהנצרות עיבדה את משמעות המסר שלה המדע התרחק מהנצרות ויצר את סט הפעולות שלו. העולם החדש התגלה, ההיגיון הוכתר כמלך והשיטה המדעית הוצבה כבוררת עליונה והציבליזציה שאנחנו מכירים התפתחה סביב אלו. אבל אז ב-1953 ואלנטינה וגורדון וואסון נסעו לסיירה מאזאטק שבמקסיקו וגילו שם את דת הפטריות. ואני מאמין שעד היום הזה אנחנו לא יודעים מה היה בדיוק הדבר הזה שבו נתקלנו שם.

    פטריות. סם. דת. כל הרעיונות הללו לגבי מהות הדבר הזה מתבססים על הרעיון שאנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על תודעה. ולמעשה כל מה שנאמר בועידה הזו התבסס על ההנחה שאחנו יודעים על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו מעלים את הקונספט של תודעה. אבל אמת העניין, גבירותי ורבותי, היא שאחרי 2,000 שנה של עיסוק בבעיה מדענים עדיין אינם יכולים לומר לך איך אתה יוצר את התפיסה שתגרום לך לסגור את כף ידך הפשוטה לאגרוף קמוץ, וזה יקרה. זוהי התערבות של התודעה לתוך עולם של חומר שאף פילוסוף עד היום לא הצליח לתת לה הסבר מספק.

    עם ההלוצינוגנים ההתערבות הזו של מימד אחד לתוך אחר, של תודעה לתוך חומר, או של חומר לתוך תודעה עולה לעוצמות מטלטלות של אינטנסיביות ואני מאמין שאחת הסיבות הבלתי מודעות שעומדת בבסיס הגישה המוזרה של הממסד כלפי ההלוצינוגנים היא שהם מביאים את המסתורין אל פני השטח כחוויה אינדיבידואלית. במילים אחרות, אתה לא מבין את החוויה הפסיכדלית על ידי כך שאתה מקבל עליה דיווח ממגזין טיים או אפילו מהאקונומיסט. אתה מבין את החוויה הפסיכדלית על ידי כך שאתה חווה אותה. ולכן להבין אותה הוא לצאת למסע של חינוך עצמי, מחוץ לקונטקסט של התרבות שלך, משום שלתרבות שלך אין שום תשובות לשאלה מה עשוי הדבר הזה להיות.

    פסילוסיבין ובמידה פחותה יותר גם DMT, מעורר סוג של לוגוס או מציג מחדש את התופעה של הלוגוס לתוך החוויה של האדם המודרני. אז מה אנחנו צריכים להבין מזה? אני חושב שעלינו לקחת את זה ברצינות רבה מאוד. אני חושב שהמשבר התרבותי שאנחנו מעורבים בו ובזה אני מתכוון המשבר התרבותי הגלובלי המוביל אולי להכחדתו של המין האנושי – קשור לעובדה שהמודלים שפיתחנו ב-500 עד 1,000 השנה האחרונות הונו אותנו. הם לא עובדים.

    אנחנו כבשנו תרבויות אחרות עם קפיטליזם וטכנולוגיה ודיכאנו את הקשר שלהם עם המימדים האינטואיטיבים. אנחנו יצרנו שיטה אחת על מנת למדוד בעזרתה את האמת וכל דבר שלא עובר דרך השער הצר הזה נדחק לתחום של מיתולוגיה או גרוע מכך של חוסר בגרות תרבותי. ובאותה העת אנחנו התרבות שנמצאת במשבר. כשאתה הולך ליערות הגשם אתה לא מוצא שם תרבויות במשבר, מלבד במידה שבה הן מושפעות מאיתנו.

    חזרתו של הלוגוס
    אז אני מאמין שזה לא מקרה שברגע זה של משבר תרבותי מקסימלי שאותו אנחנו מכנים המאה העשרים ההלוצינוגנים, האנתיאוגנים[3] הופיעו בתרבות המערבית. זה לא מקרה שוואסון עשה את הטיול שלו למרכז אמריקה ויצר קשר עם הפטריות. מה שהוא גילה שם היה לא פחות מהארוס הנמצא בתנומה אך חי עדיין. הגוף של אוזיריס ששומר דרך עידן אסטרולוגי שלם. במילים אחרות, שלקחת פטריות היה להתעלות מעל המומנטום התרבותי של אלפי השנה האחרונים ולחזור לעולם שבו הלוגוס היה תופעה מציאותית. אנחנו שמענו את קארל ראק מדבר אתמול בלילה על מיסטריות הלוצינוגניות. זו לא הייתה תופעה קטנה. במשך 2,000 שנה כל מי שהיה משהו עשה את המסע לאלויזיס והתנסה בחוויה והייתה לזה השפעה אדירה על הדרמה היוונית, הפילוסופיה היוונית והפוליטיקה הרומית.[4] כל הדברים הללו הושפעו על ידי החוויה ההלוצינוגנית.

    התרבות שלנו שחקה את התפקיד של הבן החוזר בתשובה. הלוצינוגנים אקסטטיים וחזיוניים לא היו במאות השנים האחרונות חלק מהתרבות שלנו כפי שאולי היו צריכים להיות מסיבות של אידאולוגיה, בוטניקה גיאוגרפית ופקטורים אחרים. עכשיו הדבר הזה משתנה ועל מנת להבין את המשמעות של השינוי הזה מוטל עלינו להביט אחורה בזמן, להיסטוריה העתיקה למודל של השאמאן, אבל לא השאמאן כפי שהאנתרופולוגים מתארים אותו אלא השאמאן כחלום שאמאני. בגלל שכל שאמאן מסתכל אחורה אל שאמאן ארכיטיפי ראשון שהיה על אנושי, שעלה לכוכבים, שיכל לצלול לקרקעית הים, שיכל לנוע דרך השערים של המוות ולחזור עם נשמה אבודה. נראה לי שכאשר אנחנו מסתכלים בפרספקטיבה של אלפי שנה יכולה ההיסטוריה כולה להראות כשרטוט של המשאלה הזו, הציפיה, התקווה למצב על-אנושי, להתעלות מעל חוקי הכבידה, מעל החוקים של חיים ומוות לתוך מצב על אנושי שהינו ייחודי למין האנושי ככלל, ובמילים אחרות – השאמאן בתור האדם המתוקן הארכיטיפי.

    היום אחרי הצהריים שמעתם את מצנר מתייחס לאלכימיה כאחת ההשתברויות של הרעיונות הללו על תיקון הרוח. האלכימיה עוסקת בייצור של החומר המושלם שהוא האני המטוהר אבל היא גם הובילה לעליית המדע המודרני, באופן בסיסי בעקבות חוסר הבנה. נראה לי שמה שקורה עכשיו הוא מה שמירצ'ה אליאדה קרא לו התשוקה האנושית להתעלות שמביעה עצמה דרך המוטיב של טיסה קסומה שפותח בחברה הטכנולוגית לרעיון של טיסה לחלל. ואני בטוח שאם טימותי לירי היה פה הוא היה יכול לדבר על הרעיון הזה בצורה רהוטה יותר ממני. הטיסה לחלל היא לא פחות מהמטאפורה החיצונית למסע השאמאני או במילים אחרות בשביל חווית הסמים ההלוצינוגנית. זוהי הדרך שבה מהנדסים חווים היי. הם עולים לירח.

    חזון החברה הפסיכדלית
    מה שאנחנו צריכים כדי להתעלות מעל הסכיזופרניה התרבותית שלנו ולתקן את הפער שבין הרוח והנשמה או בין העולם והאני הוא להבין משהו שכולנו משלמים לו מס שפתיים, שלפחות חלק מהאנשים בחדר הזה משלמים לו מס שפתים. והוא שהפנים והחוץ הם למעשה אותו הדבר. המשמעות של זה היא למעשה שכל החלומות שלנו לגבי טרנספורמציה צריכים להיות מוגשמים באותו הזמן, ושאנחנו לא יכולים לעלות לשמיים כשהרגליים שלנו תקועות בבוץ. ובאותו אופן אנחנו לא יכולים גם להפוך את עצמנו לתרבות הלוצינוגנית אקולוגית אלא אם כן נאחד את ההפכים הדיכוטומים הללו.

    רק במצב הקואינצידנציה אופוזיטורום, אחדות ההפכים שלא דורשת פתרון נוכל למצוא שפיות תרבותית, וזהו הדבר שהאנתיאוגנים, ההלוצינוגנים מאפשרים בבהירות ובאופן סדיר כל כך. הם מעלים את הפרדוקס לרמה של אינטנסיביות שאיש לא יכול להתחמק ממנה ובכך הם מכינים את הבמה להפיכתך לסוג של אדם שלא מתעקש לקבל את העולם במונחים של או כך או אחרת, שחור או לבן. ותרבות שמורכבת מאנשים כאלה תהיה מתורבתת יותר מכל תרבות שבה נתקלנו עד היום. ואני אעשה כאן פאראפראזה על תייאר דה שארדן: "כאשר התרבות האנושית תבין את הפוטנציאל של חווית הסמים ההלוצינוגנים היא תגלה את האש בפעם השניה". וזהו הדבר שלו אנו מצפים. אנחנו מציפים לגילוי של האש על מנת שנוכל להתעלות מעבר לענייני הקופיפות ולעבור לעניינים הגדולים של יישוב הדמיון שלנו.

    זה בלתי אפשרי לקחת את העמדה הזו בלי שמישהו יקרא "מנאכיסטים", "דואליסטים", "אויבי הגוף". אולי… אבל נראה שמאז ראשית התרבות אנחנו מתפקדים כחיות שלוקחות חומר גס ומפרישות אותו כשהוא טבוע ברעיונות, ואנחנו עושים זאת בקני מידה הולכים וגדלים ומצפים ליום שבו כל ההגבלות הפיזיות יוסרו מאיתנו, בדיוק כפי שזה  בדמיון שלנו, ואנחנו נוכל להקים את סוג הציבליזציה שאנחנו רוצים להקים ואת החזון הזה צפה נביא לא פחות מג'יימס ג'ויס.

    נראה שאנחנו עומדים במפתן של דברים עצומים, העתיד של התודעה האנושית חייב להדהד במלוא עצמתו בעתידו של המין האנושי. אם הוא לא יהדהד במלוא עוצמתו אנחנו בצרות גדולות מאוד. אחד מהמונחים שבו עשו שימוש בעבר שימוש רב למרות שלא שמעתי אותו מוזכר בועידה הזו בהקשר להלוציניגונים הוא הוא סמים מרחיבי תודעה וזהו בהחלט מונח ניטראלי ומדויק מבחינה פנומנולוגית. אלו הם סמים מרחיבי תודעה והשאלה של מה היא התודעה לא יכולה להיות מופרדת מהשאלה: האם האדם טוב? וזוהי שאלה שעלינו לענות עליה עבור עצמנו משום שאני מאמין שאנחנו לא עומדים להשמיד את עצמנו, שאנחנו עומדים לחמוק מהמכשולים שניצבים בפנינו בצורה ברורה כל כך בשנים הבאות.

    אנחנו עומדים לגעת בקצוות הגלקסיה, אבל באיזו צורה? ועל מנת שהצורה שבה אנחנו מגיעים לקצה הגלקסיה ומציגים את עצמנו להגמוניה של האינטיליגנציה המאורגנת שחייבת להתקיים שם – על מנת שהצורה הזו תהיה ראויה, אנחנו חייבים להגיע לשם כשהתודעות שלנו הולכות לפנינו מוארות לחלוטין. וזה אומר שאנחנו לא יכולים לחיות יותר עם הרעיון של התת מודע, של  חלק אפל ובלתי נגיש של התודעה האנושית שבלתי ניתן לשליטה. זהו בצורה ברורה תיאור של שלב ילדות מוקדם של מין אינטיליגנטי. ואני מאמין שההלוצינוגנים מסמנים את סופה של הילדות הזו.

    תמיד היו שאמאנים אינדיבידואלים שעשו את המעבר הזה ובמובן הזה לקחת הלוצינוגנים היא תופעה אהיסטורית. היא תמיד התרחשה. אבל הרעיון של חברה פסיכדלית הוא משהו חדש, והמשמעות היא לא בהכרח שכל אחד לוקח את הסמים אלא רק שהמורכבות והמסתוריות של המיינד נמצאות במרכז התודעה של הציביליזציה בתור המסתורין שמתוכו הגיחה ושאליו עליה לכוון עצמה על מנת להיות רלבנטית.


    [1] כלומר שהשאמאניזם המקורי פעל מבלי שימוש בחומרים הלוצינוגנים ושסמים הלוצינוגנים הינם סימן של תרבויות שאמאניות שהתרחקו ממקורן.
    [2] בקומדיה האלוהית של דאנטה
    [3] הסמים מעוררי חווית האלוהים.
    [4] הדרך לאלויזיס הוא שמו של הספר שכתבו ביחד הכימאי אלברט הופמן שפיתח את הלסד, גורדון וואסון מגלה דת הפטריות הדרום אמריקאית ופרופסור העולם העתיק קארל ראק. הטענה העיקרית בספר היא שטקסי החניכה שהתקיימו בעיר העתיקה אלויזיס ושבהם השתתפה האליטה של העולם העתיק כללו שימוש בחומרים פסיכואקטיבים ושלאלו הייתה השפעה ניכרת על המחשבה היוונית הקלאסית ובמיוחד על הפילוסופיה של אפלטון.

    סמים פסיכדלים ומפגש אסורים עם חייזרים – משהו לכבודו של אייבי נתן

    החדשות המצערות על מותו של פעיל השלום אייבי נתן, גרמו לי לחשוב על פעילי שלום אחרים: פסיכונאוטים פסיכדלים.

    הכיצד, תתמהו, פסיכונאוטים הם פעילי שלום? האנלוגיה הזו באה אלי פעם אחת באופן מפתיע כשהרהרתי בשוני המופלג כל כך של החוויה הפסיכדלית. החוויה הזו, אתם מבינים, היא רדיקלית כל כך שמי שנכנס בתוכה הזו מרגיש לעיתים קרובות שהוא מקבל מוח חדש ומערכת עצבים חדשה, כאילו הוא הפך בעצמו לחייזר. המפגש עם מערכות החשיבה החדשות הללו מזכיר פגישה עם תרבויות חייזריות שמתנחלות בתוך המוח.

    אבל גם בוחרים להשאר בני אדם, מוטיבים חייזריים הינם דבר שכיח למדי בחוויות פסיכדליות. טרנס מקנה טען בעקשנות שכל מי שיקח DMT יגלה שהוא משוגר מיד ליקום אחר שבו הוא מוקף באלפים  שצוחקים בעליזות וקוראים "הו, כמה נחמד שקפצת לבקר. באמת לא שמענו ממך הרבה בזמן האחרון". האלפים האלה לא נראים לדבריו של מקנה כמו הזיה. הם מציאותיים בערך כמו המציאות שלנו ומקנה תפס אותם כמימד נוסף על המימד של המציאות שלנו וכהוכחה לקיומם של החייזרים. מקנה נהג ללעוג למדענים שפטרו את רעיונותיו לגבי ציביליזציית החייזרים של האלפים בכך שאמר שאינו מוכן אפילו להתווכח עם מי שאינו מוכן להקדיש 7 דקות (הזמן הממוצע של טריפ DMT) על מנת להיווכח במה שהוא מעמיד פנים שהוא מקדיש את חייו כדי לחקור אותו. "אם אתם רציניים ברצון שלכם לחקור חייזרים, אני קורא לכם. תשיגו DMT טוב,קחו לעצמכם כמה דקות ואתם תפגשו אותם" הוא הבטיח. צריך לציין כאן שבניגוד לדבריו של מקנה נראה שלא כל מי שמתנסה ב-DMT פוגש באלפים.

    ובכל זאת, למי שמתנסה בסמים פסיכדלים יש סיכוי לא רע לפגוש סוג כלשהו של חייזרים. בין אם מדובר בלוגוס חייזרי שמדבר מתוך הראש, בישויות צמחיות מהסוג שדתות אמאזוניות מדברות עליהן או במפגש עם האחר הגדול והמוחלט סטייל דניאל פינצ'בק. גם מי שלא נותן לצמחים הפסיכדלים את התואר חייזריים רואה בהם לעיתים קרובות סוג של אינטיליגנציה שונה, מה שמקנה כינה אינטיליגנציה צמחית. כמובן, אפשר להתווכח עד מחר על השאלה מה זה החייזרים האלה, האם זה השלכות פסיכולוגיות או משהו חיצוני וזה דיון שאין לי כוונה להתחיל אפילו כאן. אבל איך שלא תסתכלו על זה, לחוויות פסיכדליות יש אופי של מפגשים מהסוג השלישי.

    מה שמביא אותנו למלחמה בסמים ולאייבי נתן. אם צמחים פסיכדלים מייצגים ציביליזציות חייזריות הרי שמוסדות המלחמה בסמים, האינקוויזיציה החדשה של העידן המודרני, מכריזים על הציביליזציות הללו כציביליזציות אויביות שאסור לבוא איתן במגע, בערך כמו שמדינת ישראל עשתה בעניין אש"ף ומדינות ערביות. מבחינתה של האינקוויזציה החדשה הזאת, כל מי שבא במגע עם הציביליזציות הללו, הוא פושע. כל מי שבא בקשר עם הציביליזציות הצמחיות הוא שגריר פוטנציאלי של רעיונות מוזרים ומסוכנים לתרבות ולחברה.

    אוקיי, אז הם אוסרים את זה. וזה בדיוק מה שעושה את כל מי שמשתמש בצמחים המקודשים הללו על מנת להבטיח את התקשורת עם התרבויות הללו לסוג של אייבי נתן פסיכדלי. בעולם שכבר 2,000 שנה בפיתוח טכנולוגי הולך ומאיץ ממשיך ללא צמחים פסיכדלים, ההפסקה הגדולה ביותר בהיסטוריה של האנושות שהשפעתה ניכרת בניכור הולך וגובר מהטבע, מהסביבה ומהמסתורין הגדול – בעולם כזה השגרירים שיוצאים להפגש עם "האויב" הם דיפלומטים שתפקידם להעביר ידיעות מעבר למסך הברזל של התודעה.

    בעולם שבו אנשים מעדיפים לעשות מה שאומרים להם בלי לשאול שאלות ולפתוח את הטלויזיה במקום לעמוד על זכותם הטבעית לבוא בקשר עם הצמחים של הטבע ולעמוד בקשר עם מופלאותו של היקום, האנשים שהולכים לעולמות האחרים מתקבלים שם בתשומת לב מיוחדת כאילו מעריכים את הנכונות שלהם לצאת אל המפגש האינטרגלאקטי הזה תוך סיכון נפשותיהם, בזמן שבעולם החומר האינקוויזציה מחפשת בנרות אחר הדיסידנטים. האנשים הללו, כשהם הולכים עם התודעה היציבה של התפקיד הדיפלומטי שלהם בחיבור שבין שני העולמות, הם האייבי נתן של התודעה.

    אגב, אני כותב את הדברים האלה ומודע לכך שהם עשויים להשמע כאילו הם מזילים את פועלו של אייבי נתן. אני יכול רק לומר שמי שמכיר את מעט את דעותי יבין שאני מתכוון בדיוק להפך, לשבח ולהלל את מי שסירב שיאמרו לו מי אויב ועם מי מותר או אסור לדבר. יהי זכרו ברוך.

    האם ואיך הטוקבקים משפיעים על הפוליטיקה הישראלית

    בתקופה האחרונה יצאו כמה עיתונאים בהתקפה מוצדקת למדי על הטוקבקים. הטוקבק כפי שהציגו אותו שי גולדן ואחרים הוא כלי אנטי-דמוקרטי. הוא מאפשר לאנשים לשבת בבית, להוציא עצבים ולחשוב שאם הם כותבים תגובה כועסת הם הראו מה זה לאולמרט, לממשלה, לפוליטיקאים או למי שהם רוצים. אלא שהפוליטיקאים, כך גולדן ואחרים לא מתרשמים מטוקבקים אלא רק מאיום מוחשי כמו הפגנה מול הבית.
     
    יש הרבה היגיון וצדק בעמדה הזה ובכל זאת כדאי לעמוד גם על התפקיד של הטוקבק ככלי דמוקרטי מהמעלה הראשונה. אחת ההשפעות החשובות ביותר של הטוקבק היא שהוא מעין הצבעה קובעת קונצנזוס. כאשר 90% מהטוקבקים הם דברי ביקורת חריפים על ראש הממשלה אז מי שנחשף אליהם מושפע בכמה אופנים. ראשית, הוא יניח (באופן בלתי מודע) שהדעה השלטת בטוקבקים היא הדעה המקובלת בציבור מה שיגרום לו להמנע מלהביע דברי תמיכה זהירים בראש הממשלה גם אם זו דעתו, אולי מתוך תחושה שמול הררי הטוקבקים הנזעמים העמדה שלו כבר לא לגיטימית ואולי משום שישמח להצטרף אל הרוב. שנית כמו במשא ומתן עצם קביעתו של מרכז מסוים שסביבו מתנהל הדיון תשפיע על דעת הקורא.
     
    הטוקבקים הם מהבחינה הזאת אם כן מנגנון היזון חוזר שמאפשר לבצע מעין בורסה של דעות בזירה ציבורית משותפת. הטוקבקים הם דמוקרטים לא פחות מהרשות הרביעית של העיתונות משום שהם חלק מאותה אקולוגיה של דעות ורעיונות.
     
    האם מבחינה פוליטית יש טעם לכתוב טוקבק בסגנון "חולדאי הביתה" או "חודלאי הוא גדול", או שכפי שטוענים חלק זה בזבוז זמן? לטעמי יש טעם בטוקבק הזה לא פחות משיש טעם לכתוב מאמר בעיתון,  להתראיין בטלויזיה או לפרסם מודעה בעיתון. ואחרי הכל במה שונה הטוקבק "חולדאי הביתה" מפרסום מודעת טקסט כנגד חולדאי? הטוקבק למרות שהשפעתו היחסית קטנה יותר, הוא חבר באקולוגית המדיה של הדעות בדיוק כמו כל האחרים. הוא דורש מעט מאוד זמן ונושא לרוב מעט מאוד עומק, אבל הוא מהווה השתתפות לגיטימית בתהליך דמוקרטיית-מדיה המתנהלת מרגע לרגע. הוא מעין הטלת קול קטנטונת המתנהלת מספר פעמים ביומו של הגולש ומתבצעת במאות קלפיות וירטואליות שונות הפרושות לאורך ולרוחב השיח הישראלי.
     
    בשנים האחרונות התחילו מספר מחקרים חלוציים כמו אלו של ד"ר פביאן סיקרון או של ד"ר חיים הכט לבדוק את ההשפעה של הטוקבקים על השיח הציבורי. יהיה מעניין, לטעמי, לבדוק כיצד הטוקבקים משפיעים על השיח הפוליטי: כמה מושפעות הדעות הפוליטיות של הקוראים מקריאת טוקבקים? האם תרבות הטוקבקים מעודדת תרבות פוליטית ימנית או דווקא שמאלית? כיצד טוקבקים משפיעים על העמדות של כותבי המאמרים? מה עובר לפוליטיקאים בראש כשהם קוראים טוקבקים? האם ואיזה החלטות ותהליכים פוליטיים במדינת ישראל נולדו מטוקבק?

    העולם שייך לתינוקות

     

    מנהלי שיווק ועיצוב של קונצרנים גדולים ומסואבים שוכרים להם אנשים צעירים על מנת שיגידו להם מה חם, מה Hot, מה Cool. הם נמשכים למעיין הנעורים וסגנון המחר שמאז שנות השישים כולנו יודעים שהוא של הצעירים.

    אנשים צעירים שמשלמים להם כסף על מנת שיכריזו מה Hot ומה Cool הולכים להתחקות אחר מעשיהן של האחיות הקטנות והמעצבנות שלהם, כי כמו שכולם יודעים הטרנדים שהם הצעקה האחרונה הם דווקא הטרנדים של האחיות הקטנות האלה שנגנבות על איזה סדרת אנימה איזוטרית או מפתחות שיטה חדשה לקשור את השרוכים של הנעליים או סגנון של דיבור חדש עם 100 מילים סמסיות חדשות שאף אחד לא מבין.

    האחיות הקטנות והמעצבנות (וחשוב שהן יהיו קצת מעצבנות, כי זה שהן מעצבנות זה סמל לאיזוטריות שלהן, ליכולת שלהן להרגיז את כל מה שמקובל וידוע) מנהלות את התרבות בת זמננו. אנשים מבוגרים, אנשים בעלי ממון שליטה ושררה נכפפים למרותן של האחיות הקטנות, המעצבנות והבלתי נלאות (טוב נו, כי ממציאים אותן כל הזמן מחדש) שמבשרות לנו (מתוך אנרגיה בלתי נדלית של להמציא את החדש) מה מגניב, מה מזניב ואיך יראו פני המחר.

    נשים בנות ארבעים מתלבשות כמו ילדות בנות 12, מנכ"לים בגיל העמידה עם כרס מנסים לתבל את השפה שלהם במילים של בני נוער בשביל שידעו שהם בעניינים. אבל החברה שלנו לא מסתפקת בזה. ההתמכרות שלנו לאופנת הצעירות, הפטיש שלנו אל הזאטוטי והדרדסי אינו יודע גבול.

    נקודת הסינגולריטי המיסטית שאליה שואפת תעשיית הקול.

    הכל מתיילד. ילדותי הופך האידאל החדש.  אנחנו כובשים את גילאי העשרה וממשיכים הלאה הלאה מטה במורד סולמות הגיל. עוד רגע כבר ניתן לילדים בני שמונה להכתיב לנו כיצד עלינו להראות, לדבר ולהתנהג. אנחנו ממשיכים לדחוף את הגבולות לראות את האידאל שלנו בגילאים מוקדמים יותר ויותר, אצל אלו שעדיין לא עוצבו על ידי חברת הצריכה ושומרים על המשהו הרענן הזה, הפראי, האותנטי שהוא הגביע הקדוש שלנו – עייפי הצריכה. את דור האיקס החליף דור ה-y ואותו החליף דור ה-z. התינוקות של היום, מספרים לנו, הם דור העתיד, משחקים עם אייפון כבר מהעריסה ומלמדים אותנו את דרכיהם הכמוסות של אנשי המחר, אבל השיא המיסטי שאליו מובילה אותנו תרבות אופנת הצריכה המופלאה שלנו יהיה כשבסופו של דבר נוביל את הדברים אל השלב הסופי, אל המסקנה הלוגית הרדיקלית שנובעת מההכרה שהטרי ביותר הוא החי והרענן ביותר, הוא הקולי ביותר וניתן לתינוקות בני יומם שרק עתה יצאו מהרחם לקבוע לתרבות את הצעקה האחרונה.