לרוע המזל מחירי השכירות הגבוהים בתל אביב כבר הספיקו להבריח אותי שנה שעברה לגבעתיים המנמנמת. למרות זאת, כמעריץ ותיק ומבקר תדיר בעיר הלבנה, זה לא מונע ממני לתפקד כסוג של מעודדת עבור כל מצביעי דב חנין בתל אביב. אני מקפיד לתחקר כל אחד ואחד מחברי תושבי תל אביב לגבי תוכניותיהם ליום הבחירות ולהפעיל לחץ פסיכולוגי לא מתון בכלל להצביע לחנין. מכיוון שרוב האנשים לא מתווכחים איתי על כך שחנין הוא בחור מצוין ויוצא דופן בפוליטיקה המקומית, אלא על הביקור במשרד הפנים בשביל לשנות את הכתובת, האיום הנורמלי שלי הוא שאני אסרב מעתה לנהל כל שיחה בנושאים פוליטיים עם מי שמתעצל לנקוט את הפעולה הקטנה הזו על מנת לתרום לנושאים שבהם הוא תומך כל השנה.
בראש השנה קראתי את ספרו של חנין גלובליזציה שיצא שנה שעברה בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. הספר של חנין הוא מבוא קצר (117 עמ') ומצוין לתהליכי העומק שעוברים היום על העולם: המשבר האקולוגי, הפערים החברתיים המתרחבים, עריצות התאגידים, הקשר בין מקוורלד לג'יהאד ועד החשיבה המתעוררת לפיתוח בר קיימא. למרות שהספר היה קצת חד צדדי מדי לטעמי בכמה נקודות, הוא סוקר את השאלות הגדולות שעל הפרק בצורה מקיפה, בהירה, חדה ומשכנעת ואני בהחלט ממליץ עליו לכל מי שרוצה להתעורר לאלפבית של מה שקורה בעולם שלנו כיום או סתם לעשות קצת סדר בראש.
אבל הקטע המדהים באמת בכל הסיפור הזה הוא לקרוא ספר שכתב פוליטיקאי ישראלי שנוגע בנקודות החשובות בלי לזייף, לטייח או לכבס. רוב שאר הפוליטיקאים הישראלים בכלל לא שמעו על הבעיות כי הם תקועים מדי בפוליטיקת היצרים הנמוכים המקומית. חנין, לעומתם, מנתח את המצב ברצינות ויסודיות. וחשוב מכל, רואים שזה באמת אכפת לו.
ההתרשמות שלי היא שכמה וכמה רמות איכות מבדילות בין מר חנין לבין רובם המכריע של הפוליטיקאים המקומיים. במילים אחרות, לתושבי תל אביב-יפו יש מזל שיש להם בכלל מועמד כזה לראשות העיר. ההזדמנות שתהיה לתושבי תל אביב-יפו להצביע לחנין היא אחד מהרגעים הנדירים הללו בדמוקרטיה של תחילת המאה ה-21 שבו יש הזדמנות להצביע למישהו לא סתם כי הוא הרע במיעוטו, אלא כי הוא באמת מלהיב וטוב.
אז אחרי הדברים הנלהבים הללו, הרשו לי להצטרף לבלוגרים למען דב חנין (חלק מהיוזמה המבורכת והמשובחת של איך הופכים דב ראש עיר) ולהביע את תמיכתי במועמדותו של חנין לראשות העיריה. הבחירות הקרובות יהיו אולי ההזדמנות האחרונה להציל את תל אביב מגורל הפיכתה לעיר של עשירים וברוני נדל"ן שממנה נדחקים הצעירים, העניים וכל השאר. באופן די פלאי יש לנו הזדמנות להצביע עבור מועמד שבאמת שווה ללכת בשבילו לקלפי, כזה שיכול להפוך את העיר הזאת לפנינה אמיתית.
ונקנח בכמה בדיחות דב חנין נבחרות מהאתר דב חנין בחור על הכיפאק דב חנין פרש לי מגבת על החוף דב חנין העביר את הלאה את הקורות חיים שלי דב חנין הרים את הכיסא שלי בחתונה דב חנין הרים את ראשי מעל האסלה כשהקאתי דב חנין הוריד את מושב האסלה לאחר שסיים
המאסטר האינטרגלאקטי אלבר ברייה, מייסדה של חברת האנימציה פרוסידיס, ידוע בישראל בעיקר כמי שיצר את הסדרה הבלתי נשכחת היה היה -האדם(או כפי שהייתה ידועה בארץ, וכפי שנכנה אותן כאן ברוב המקרים, פשוט היה היה) ששודרה בשנות השמונים בטלויזיה החינוכית והייתה להיט ענק אצל הילדים.
מי לא זוכר את הגמד הג'ינג'י והמעצבן שתמיד נטפל לחלשים והזקן החכם עם הזקן הלבן שמוביל את האנושות מעידן לעידן. היה היה היה פרויקט אנימציה אדיר במימדי הימים ההם שלצורך הוצאתו אל הפועל התאחדו מגוון חברות הפקה מצרפת, קנדה, איטליה, שוויץ, בלגיה, הולנד, נורבגיה, שבדיה וספרד ובטח שכחנו עוד כמה. אבל מעבר להיותה אחת להיותה אחת הסדרות המאוירות המצליחות ביותר של תקופתה, היה היה הייתה גם אחת מהסדרות הנבואיות, החכמות והרגישות בהיסטוריה של האנימציה לילדים.
אלבר ברייה היוצר שכתב, ביים וקריין את הסדרה הוא אדם שרואה את המטרה שלו ב"לגרום לילדים שלנו לרצות לדעת, בגירוי הסקרנות שלהם". ביצירה שלו מבקש ברייה "להתייחס אליהם [לילדים] כבני אדם בזכות עצמם, שמבינים הרבה יותר ממה שהיו רוצים המבוגרים להאמין." סדרת היה היה של ברייה היא הבית ספר המאויר שיצר ברייה לילדי הדור הבא.
כולנו אחד
קליפ הפתיחה המפורסם של היה היה סיכם בסרטון מסחרר של 90 שניות, לצלילי העוגב של הטוקטה ופוגה ברה מינור של באך, את ההיסטוריה הקוסמית מהמפץ הגדול ועד סופו של כדור הארץ. היומרה של היה היה לספר בסדרת טלויזיה את החיים מראשיתם ועד סופם הייתה חסרת תקדים. היא מובילה את הסדרה דרך עידנים ועל רקע של אנספור התפתחויות היסטוריות טכנולוגיות, חברתיות, תרבותיות, כלכליות ודתיות.
אבל היה היה – האדם, רק מתחפשת לסדרת היסטוריה. היה היה – האדם, כשמה כן היא, עוסקת במשהו גדול הרבה יותר: באדם. ההיסטוריון האנגלי גיבון אמר במאה ה-18 כי ה"ההיסטוריה היא לא הרבה יותר מדברי הפשעים, העוולות והאסונות שעולל המין האנושי". ישעיהו לייבוביץ' ענה לו כמאתים שנה מאוחר יותר שההיסטוריה היא אמנם גם דברי הפשעים העוולות והאסונות שעולל המין האנושי אבל היא גם דברי המאבק הנמשך בפשעים, בעוולות ובאסונות הללו. היה היה מספרת את הסיפור העתיק הזה של ההיסטוריה האנושית, הסיפור על המאבק הנמשך של כוחות הטוב והקדמה נגד כוחות האגו והאלימות בנסיון ליצור עולם טוב וצודק יותר.
הטוב והרע מופיעים במהלך הסדרה שוב ושוב ברגעים שונים בסיפורה של האנושות כאשר הם מיוצגים תמיד על ידי אותן דמויות ארכיטיפיות. בצד אחד נמצאים הזקן החכם עם הזקן הלבן שמשמש (בפרקים שונים) כראש שבט, מנהיג דתי, יועץ למלך וממציא, לצדו פייר הצעיר הסקרן האמיץ וטוב הלב, חברו הענקי ושאר בני משפחתם. החבורה הזו שמופיעה שוב ושוב בחלקים שונים בהיסטוריה פועלת למען הקדמה ולמען שלום ושגשוג לאנושות. מולם פועלים תמיד כוחות אפלים המיוצגים על ידי הגמד הג'ינג'י והבוס הזוממים תמיד לשלוט ולהכפיף את מרותם על אחרים על ידי אלימות. שתי הקבוצות היריבות הללו שזורות לאורך היה היה מימי הקופים ועד שנת 2150 שבה מסתיימת הסדרה.
השימוש באותן דמויות על מנת לגלם אישים מכל חלקי ההיסטוריה מעניק להיסטוריה סוג של המשכיות, הוא מעלה את המחשבה שאפשר למצוא חוט מקשר בין האנשים של העת העתיקה, לאנשי ימי הביניים, אנשי הרנסנס והאנשים היום – איזושהי שאיפה המשותפת לאנושות כולה ומאחדת אותה. קליפ הפתיחה של התוכנית מציג את התפיסה בצורה הבהירה ביותר כשהוא מראה את פייר וחברו הענקי עוברים מבלי להשתנות דרך תקופות שונות בהיסטוריה כשלבושם וסביבתם הטכנולוגית מתפתחים במהירות בהתאם לתקופה. המסר ברור: פייר הוא האדם באשר הוא, בכל רגע בהיסטוריה. פייר הוא כל כל אחד שהיה צריך להיוולד בכל זמן שהוא למציאות היסטורית נתונה ולהלחם במסגרתה על זכותו להתקיים בכבוד.
הסאבטקסט של הבחירה של ברייה לספר את ההיסטוריה עם אנסמבל מצומצם של דמויות הוא שכל בני האדם הם אחד, שכולנו נאבקים ביחד מאז שחר הימים כנגד הרעות והפורענויות מתוך נסיון לברוא עולם שיהיה טוב וצודק יותר. בהתאם לאידאולוגיה הזו הציג הסגיר הבלתי נשכח של פרקי הסדרה את הגיבורים שלנו כשהם חגים מרחפים מסביב לכדור הארץ ומחזיקים ידיים באחווה קוסמית.
סופה של האנושות
הפתיח והסגיר של היה היה מתייחסים שניהם לפרק האחרון המונומנטלי והנבואי שלה. מי שזוכר את קליפ הפתיחה של היה היה זוכר בוודאי שלאחר שחלף במהירות את ההיסטוריה כולה, מהפירמידות ועד המטוס, מסתיים הקליפ כאשר הגיבורים שלנו נמלטים מכדור הארץ בחללית והכוכב מתפוצץ בעקבות מלחמה גרעינית.
לאורך היה היה מהווה הדיבור על הקדמה ועל ההמצאות טכנולוגיות החדשות מוטיב חוזר. אחד האפקטים הבולטים של הצפיה בסדרה הוא התחושה של צפיה בהתקדמותה ההולכת ונמשכת של האנושות. היה היה עוקבת אחר עשרות אם לא מאות של דוגמאות להתפתחותה הטכנולוגית של האנושות מהאש והאוכף ועד המכונית והטלויזיה. הקדמה היא בהיה היה האידאולוגיה של הטובים, של הזקן החכם שרוצה לבנות ולהבנות, בעוד ההתנגדות לקדמה היא לרוב מנת חלקם של צרי העין.
כל זה משתנה בפרק הסיום הפסימי. בערך באותה תקופה שהמאסטר האינטרגלאקטי גודפרי רג'יו יצר את הסרט הירוק המונומנטלי שלו קויאניסקאצי, העמיד גם ברייה בפרק האחרון של סדרת הילדים היה היה כתב אישום מפורט כנגד החברה הצרכנית, זיהום הסביבה והפוליטיקאים המטומטמים והמושחתים.
אמרנו כבר שברייה מאמין בלומר לילדים את האמת בפרצוף? בפרק האחרון הוא מספר לילדים בבית שהבעיה של האנושות היא שלמרות שפיתחה כלי נשק עתידניים יש לה עדיין מנטליות של אדם קדמון. בעתיד שמצייר ברייה לאנושות בפרק האחרון ממשיכה האנושות להתרבות תוך כשהיא מכפילה את עצמה מדי 30 שנה (ברייה חוזה שבשנת 2010 יהיו בעולם 7 מיליארד בני אדם, נכון ל-2008 יש כ-6.95 מיליארד), וזאת משום שהפוליטיקאים שיודעים שמספרים גדולים הם כח אוהבים יותר את הכח יותר מדי בשביל לחשוב על האינטרס הגלובלי.
הסכסוך הגדול מגיע עוד כמה עשרות שנים בעתיד כשכמות הפסולת בעולם הופכת גדולה מדי ובני האדם מנסים לדחוף את הזבל שלהם אחד למדינתו של השני מה שמוביל בסופו של דבר למלחמה גרעינית. האנושות כולה מושמדת והיחידים ששורדים את האסון הם גיבורינו הטובים שנמלטים מבעוד מועד לחלל, שם הם מקימים מושבה אקולוגית המבוססת על כח סולארי וממתינים לטיהורו של כדור הארץ מזיהום על מנת לחזור אליו בעתיד. את כל זה חוזה ברייה, שימו לב, כבר ב-1979.
רק כדקה לסיום הפרק מופיע הטוויסט העלילתי שמגלה שהעתיד הקודר שהוצג לנו היה חלק מהרצאה שהעביר מורה לתלמידיו בכיתה בקריאה להאבק עבור עתיד עולמנו. הדמויות המוכרות לנו מהסדרה מופיעות כתלמידים בכיתה. זה היו הם כל הזמן. כל הדמויות משיעור ההיסטוריה היו אנחנו, אותם אנשים שהתגלגלו שוב ושוב בצורות שונות, אותן נטיות אנושיות כל כך. ועכשיו זה אנחנו, הצופים ב�
�ם על המסך. כי אחרי שההיסטוריה הסתיימה הגענו להווה ושם אין אף אחד אחר חוץ מאיתנו. אנחנו הם אלה שצריכים להמשיך להאבק את אותו מאבק גנוסטי נצחי של הטוב נגד הרע ולהבטיח את המשכם של החיים.
החיים היה היה –האדם, הייתה רק הראשונה בסדרה של עונות היה היה שיצרה פרוסידיס לאורך העשורים הבאים ושהתבססו על אותו אנסמבל הדמויות שהופיע לראשונה בהיה היה –האדם. בסדרות שהופיעו בשנים שלאחר מכן היו היה היה – החלל, היה היה – אמריקה, היה היה – ממציאים והיה היה – מגלי ארצות. הסדרות הללו אמנם לא הגיעו לטלויזיה הישראלית אבל אחת העונות האחרות של היה היה כן הגיעה לכאן בסוף שנות השמונים ווזכתה גם היא להצלחה לא מבוטלת אצל הילדים. הכוונה היא כמובן לסדרה "החיים".
לומר שהחיים היא סדרה על הביולוגיה של גוף האדם זה כמו לומר שמלחמה ושלום זה על רוסיה. מעבר לכל מה שסדרות טיפוסיות על ביולוגיה יודעות להציע, החיים הייתה גם סדרה פילוסופית בעלת רובד רוחני מובהק. השילוב בין סדרה מדעית לבין תפיסות רוחניות עשוי אולי להשמע מפוקפק, אבל בשביל ברייה שהציג בהיה היה בלי שום בעיה היסטוריה שבה מופיע המפץ הגדול לצד מעמד הר סיני, שילובים אינטגרלים כאלה באים בטבעיות רבה.
החיים הייתה סדרה ביולוגית עם גוון רוחני מובהק. כמו היה היה –האדם, גם הפתיח של החיים מתחיל במפץ גדול, בגבר ואישה ערומים שמתאחדים זה עם זה ויוצרים כדור שמשחרר הבזק של אור שממנו מתחיל הכל – אור החיים. שיר הפתיחה של החיים נפתח במילים "אלו החיים, שבזכותם אנו קיימים" קורא לחגוג את פלא החיים ומכריז ללא בושה ש"הרמוניה מחברת אותנו".
החיים היא סדרה שנתנה לתאי הדם האדומים ושאר צורות החיים המיקרוסקופיות של הגוף פנים ואופי. בפרקים של הסדרה כשכדוריות הדם הולכות עם פחמן דו חמצני כבד על הגב הן מדוכאות כמו בתקופות הקשות בחיים, וכשהן לוקחות את החמצן הקליל הן בהיי כמו אנשים בתקופות הטובות. הכל בא לסמל שגם שהחיים בתוך הגוף אינם משהו זר ומוזר, אלא קרובים מאוד אלינו.
באופן מעניין בחר ברייה לצייר את הגוף האנושי דווקא בדימויים מעולם הטכנולוגיה והמדע הבדיוני. הדמויות בהחיים משייטות בתוך העורקים של הגוף בעזרת חלליות ומגנות על הגוף האנושי מאויבים בעזרת כלי נשק מתוחכמים. אלא שהגוף דווקא לא מצויר בהחיים בצבעים אוטופים. לאורך הסדרה ניתן לשמוע לא מעט פעמים שגם פלא החיים דורש הרבה הקרבה. על המסך מופיעים עובדים שחורים בדמותן של כדוריות דם אדומות שמתקדמות באיטיות בטורים ארוכים שמזכירים פקקי תנועה, פיגועי טרור שמבצעים חיידקים זורעים הרס המוני, וגם שוטרים בעלי גוון פאשיסטי מופיעים ומפזרים את ההתקהלות שלאחר הפיגועים בקריאות רמות "המשיכו בדרככם", ו"שום דבר לא קרה". ממש מדינת משטרה.
ברייה אומר לנו שגם בשביל צורות החיים המיקרוסופיות שחיות בתוכנו החיים לאו דווקא קלים. אבל הם ממשיכים, כי חייבים להמשיך את החיים. באחת מהקטעים הבלתי נשכחים בהחיים הולכים יחדיו שני תאי דם אדומים ומדברים על המוות. "נמאס לי כבר, כל הזמן עד המוות לעבוד ולעבוד 365 ימים בשנה" אומר הראשון. "אני מצטער לאכזב אותך ידידי, אבל 365 יום זה תקופת חיים ארוכה מאוד בשביל אחד כמונו" עונה לו חברו הזקן. "רובנו נמות הרבה קודם".
כמו היה היה-האדם גם החיים חוגגת לא מושלמות מדומה של האנושות או של החיים אלא את האוניברסליות והאחדות של החיים, אותו ניצוץ חיות שחוזר שוב ושוב ברמות שונות מורידי גופנו ועד האנשים שמניעים את ההיסטוריה, אותו ניצוץ חיות שבעבורו שווה להאבק.
והעונה החדשה בדרך
הסדרה היה היה על 6 העונות שלה היא טלויזיה חינוכית במיטבה, כזו שמעבירה את הידע ההיסטורי בצורה מרתקת, תוך מסירה של שפע של פרטים היסטוריים אבל המנעות מדקדקנות מייגעת. הייתי מעז לומר ש-156 הפרקים שמרכיבים את ששת העונות של היה היה מתחרים בחינוך ההיסטורי והתרבותי שמעניקה מערכת החינוך שלנו. הם מעניקים אינפורמציה מדויקת באופן מפתיע, ומי שצופה בהם ישמע על טולסטוי ודוסטוייבסקי, יכיר ממציאים כמו ארכימדס ואיינשטיין ויעשה את כל זה מתוך סקרנות אמיתית ומתוך תחושת הרלבנטיות של הדברים האלה. יותר מזה הוא גם יקבל מסר רוחני שמייצר מכל הידע הזה משמעות ששווה לחיות בעבורה.
היה היה -האדם יצאה לאחרונה ב-DVD בגרסתה העברית המיתולוגית עם הקריינות המופלאה של בני הנדל (והמוזיקה המשובחת של מישל לגרנד ויסואו סוגייאמה). צפיה חוזרת בה מגלה שגם היום היא עדיין יכולה ללמד אותנו מגוון של דברים על ההיסטוריה, על המין האנושי ועל הקוסמוס.
אלבר ברייה כבר קשיש היום. לאחרונה הוא הודיע שהוא עובד על עונה נוספת של היה היה, כזו שתעסוק באתגר האקולוגי העומד כיום בפני המין האנושי. זו תהיה העונה השביעית של היה היה ו-30 שנה אחרי, נראה שברייה סוגר את המעגל שהתחיל בתחזית האיימים שהציג בסיומה של העונה הראשונה של היה היה. נקווה שהפעם יקשיבו לו.
ותודה לעמית קגיאן על הסיוע שהגיש בהכנת הכתבה באבחנות וההארות החשובות שלו בנוגע לסדרה החיים.
הדבר הכי קרוב שיש לנו בטכנולוגיה היומיומית שלנו למכונות אמניות הם שומרי מסך. שומרי מסך כמו אלה שמופיעים בנגני מדיה כמו ה-Windows Media Player, ה- Winamp וכמו שומרי מסך חופשיים אחרים שמסתובבים ברשת הן האמניות הרובוטיות המצליחות ביותר עד היום.
מליארדים של אנשים ברחבי העולם אוהבים לצפות באמנות האלגוריתמית של האמניות הממוחשבות הללו וגם אני עוקב כמעריץ אחר התפתחות אמנות שומרי המסך כבר שנים, מאז גרסת ה-Battery של שומר המסך של ה-Windows Media Player. אני עדיין זוכר כמה מרהיבה נראתה לי האמנות הזו בתחילת שנות האלפיים, ואני מתפלא כל פעם מחדש כשאני צופה בה כיום ורואה כמו היא התיישנה תוך שנים מעטות עד שהפכה ללא הרבה יותר מפיסת נוסטלגיה. בדיוק כמו שהיית מצפה מאמנות רובוטית המצייתת לחוק מור, שומרי המסך הופכים משנה לשנה לאפקטיבים ומרשימים פי כמה. זוהי ההבטחה שגלומה בשילוב של אמנות יחד עם חוק מור – אמנות שמכפילה את האיכות שלה מדי 18 חודשים.
ה-Battery, של הווינדוז מדיה פלייר. הפסיק להרשים.
שומרי מסך הם סוג חדש של אמנות. הם שילוב של עבודה של אמנים אנושיים (שכותבים את האלגוריתמים שמפעילים את התוכנות הללו) עם מכונות אמניות, חתיכות קוד ותוכנה שמוציאות אל הפועל את החזון הגדול. בשילוב הזה בין מה שתוכנן מראש לבין החופש המסוים לתוכנה לפרשנות אנחנו רואים את הקשר שבין היצירה כפי שהכרנו אותה לבין יצירה רנדומלית.
זהו עידן היצירה הרנדומלית. מלחינים שעובדים עם מחשבים מוזיקאים כמו גיל ויינברג או ליאור פרנקל מאמנים רובוטים שינגנו איתם ויאתגרו את ההנחות האנושיות שלהם לגבי מוזיקה. הפנטזיות האחרונות על אוטר (Author) נעלמות למול היצירה של מלחינים ואנימטורים ממוחשבים שיוצרים עבורנו מוזיקה ואנימציה מבוססת אלגוריתמים.
אבל העובדה שיצירות מהסוג של שומרי מסך חומקות מהאופן מהאופן שבו אנחנו מבינים אמנות ששורשה בסובייקט אנושי, אין משמעותה שהן נטולות משמעות. דווקא הרנדומליות מעניקה לשומרי המסך הללו איכות מעין קוסמית של גיאומטריה מקודשת.
כשצופים בשומרי המסך האלה רואה עולם שאין לו אישיות במובן המוכר לנו, אך יש לו תכונה שבהעדר מילה טובה יותר אכנה אותה "קוסמית" של צמיחה והתפתחות מתמדת שמחקה פלירומה של מבנים מולקולרים, מתמטיים ופרקטליים של היקום שלנו. הצפיה בשומרי המסך הללו היא כמו צפיה במעשה בראשית שקורה כל רגע. ההתהוות הבלתי נפסקת של הצורות על פני המסך היא נסיון לחקות את עושר הצורות האינסופי שממנו בנויים החיים האלה.
זהו גם הצד הפסיכדלי (כלומר, מגלה התודעה) בשומרי מסך – אלו טכנולוגיות שמבקשות ליצור עבורנו מחדש את המורכבות הפרקטלית האינסופית של המציאות הזו תוך כדי חיקוי כמה שיותר מדויק של אנספור האפקטים שפועלים בתוכה בו זמנית כל רגע, הצורות שמתחלפות זו לתוך זו, נשברות זו על זו ויוצרות מבנים חדשים ובלתי צפויים – המבנה שממנו מורכב היקום הזה והחיים של כל אחד ואחת מאיתנו.
המבנה של הדברים הללו הוא חיקוי, עד הרמה המולקולרית של המבנה האבולוציוני (לא במובן הצר יותר של אבולוציה ביולוגית, פשוט במובן של התפתחות נמשכת) שמאיץ את היקום הזה הלאה כל רגע. הסקרינסייבר מדמה את הצורות הפנימיות של החיים, את ההתהוות, את התנועה.
אם לנסות לעבד את המשמעות הקוגניטיבית או התודעתית של שומרי מסך, ניתן לומר שהחשיבות הגדולה שלהם היא בכך שהם מציגים את המציאות שלנו על כל המורכבות שלה במליוני פיקסלים שנעים כל רגע על המסך ואינם חדלים רגע מלשנות צורה וצבע. הוויות אחדותיות ומתפרקות שמתחלפות זו בזו בזרימה בלתי נפסקת. ככל שהסקרינסייבר עושה את זה בצורה מתוחכמת יותר, תוך כדי הצגה של יותר אלמנטים וכוחות שפועלים בו זמנית, כך הוא נחשב טוב יותר, נאמן יותר לדינאמיקה היקומית של הכאוס, של המורכבות האינסופית.
האם יש דימוי טוב יותר מזה לחיים האלה? אבל לא. אין זה דימוי. המשמעות הגדולה של שומר המסך היא בנסיון שלא לחקות את המציאות, אלא לברוא מציאות חלופית, בלתי סמלית, יקום מקביל. בדיוק כמו המציאות לא ניתן לצמצם את הפיקסלים המופשטים שבשומר המסך לכדי אובייקטים ולפרק אותם למרכיבים בעלי שם. הכל זורם, המסמן והמסומן הם אחד. כמו אצל דלז אין מטאפורות, אלו מכונות שמתממשקות אחת לתוך השניה.
אבל זו לא רנדומליות מוחלטת. בעצם המודל שממנו הן יצוקות מזכיר לנו שומר המסך סוג של דגם שמשלב בין הדגמים המונותאיסטים העתיקים ביותר לגבי האלוהות, לגבי הדגמים השפינוציסטים פנתאיסטים (ובלוא הכי ניו-אייג'ים) יותר. מצד אחד נמצא לו אלוהים המופשט לחלוטין הלוא הוא שם הוי"ה והאל הפנתאיסטי שעליו דיבר שפינוזה. זהו האל הרנדומלי של הסקרינסייבר. ומהצד השני נמצא "אלוהים", האל המכוון, זה שבסיסו באלגוריתם הכתוב באותיות אש שחורה על אש לבנה. זהו האל המונותאיסטי של ההשגחה והרצון האישי. הברהמאן והאטמן. האטמן והברהמאן.
מתוך שומר המסך Electric Sheep
ואם כבר שומרי מסך. אני רוצה להמליץ כאן על שומר המסך Electric Sheep שנקרא על שם הספר Do Androids dream of Electric Sheep של פיליפ ק. דיק, שזה כבר טוב. העקרון של שומר המסך הזה הוא שהוא מבוסס על העקרון של מחשוב מבוזר, כלומר הקליפים שהם מורכב שומר המסך הזה מחושבים על ידי המחשבים ששומר המסך הותקן עליהם בזמני המנוחה שלהם. הטוויסט היפה בשם של שומר המסך הזה הוא ששומרי המסך האלה הוא החלומות שחולמים האנדרואידים (המחשבים) כשהם ישנים (כלומר כשהם במצב מנוחה). כל מודול שומר מסך נקרא "כבשה", וכל מי ששומר המסך מותקן לו על המחשב יכול להצביע בעבור כבשים אהובות עליו ונגד כבשים פחות חביבות עליו כך שה"מאגר הגנטי" של הכבשים הולך ומשתכלל בתהליך של ברירה גנטית ממוחשבת שמתבצע בעזרת המשתמשים. חוץ מזה שזה רעיון יפה זה גם שומר המסך הכי יפה שאני מכיר היום. ותודה לישראל לוין שגילה לי עליו. נ.ב. יש בהחלט קשר הדוק ומרתק בין סוגי הצורות הפרקטליות שנגלות כשעוצמים את העיניים במהלך טריפ פסיכדלי לבין אלו שמופיעים על שומר המסך. ההבדל העיקרי הוא אני חושב שבטריפ הפסיכדלי, כנראה בגלל שהוא יוצא מהדמיון שלך יש הרגשה שאתה בתוך זה, שאתה יכול ממש לחוות את זה, שזה חלק ממך. בניגוד לשומרי מסך שברוב המקרים התחושה כשמסתכלים עליהם היא כמו מבט על סרט. תרגיל נחמד שאפשר להתאמן עליו זה להביט על שומר המסך ולהתאמן בלחוות אותו ממש. להכניס את התודעה לתוך התמונה ולדמיין שאתם בפנים, שזהו באמת שדה הראיה שלכם, שאתם בעולם ההוא באמת.
כשיס פנו אלי בהצעה להרתם ולעשות משהו לכבוד העונה החדשה של העשב של השכן באמת שמחתי כי אני משוגע על הסדרה הזו ואני מעריץ גדול של מארי לואיז-פארקר שננסי בוטווין, הדמות שהיא מגלמת בסדרה, היא בעיני אחת מהדמויות הנשיות הכי חזקות שראיתי אי פעם על המסך. מיד הצעתי כבמאי את חברי הטוב אורי בן עזרא שבעבר שחקתי בכמה מהסרטים הקצרים והמופרעים למדי שלו, ושהיה מעורב גם בצילום ובעריכה של האינטרגלאקטיק.
אני לא שחקן מקצועי וזו חוויה די מפחידה ומטריפה לעשות את כל הדבר הזה. מדי פעם אני מרגיש שאני באיזה תוכנית ריאליטי, אבל הריאליטי הזה זה המציאות. בכל מקרה, אנחנו נעשה 7 פרקים שיציגו סיבות שונות למה לא לעשן גראס, והמבין יבין. אני קצת לא מאמין שאני חלק ממערך הקידום של תוכנית טלויזיה אבל במקרה הזה אני יכול לומר שהיי, זו תוכנית ממש טובה שאני אוהד שרוף שלה.
בפרק הראשון שמופיע כאן אני משחק את דמותו של אינטלקטואל גרמני שאינו מאמין שסמים יכולים לשנות את התודעה.
"צבעו שחור, גופו נרפס/ אמורפי ובלת נתפס/ רגלים לו לאלפים/ ישנעוהו אגפים/ גועלי הוא ודוחה/ כל רואו מיד בוכה" (מתוך הקורבן, פואמה מאת דנה לין).
הגשתי את ידי לגעת בשזיף סגול שחרחר שבחלום, כשחשתי בתחושה על ידי. פקחתי את עיני וראיתי שתי עינים קטנות מביטות בי. עיני ג'וק. אני לא זוכר שהתעוררתי כך אי פעם, גם לא מהסיוט על המלחמה האטומית. גופי הרדום ננער לקפיצה פראית של רקדן אפריקאי שבטי. הג'וק נמלט לפינה למחשכי הארונות. אבל אני כבר ידעתי שלא אוכל לשוב לישון כשהוא אורב לו כך. אנחנו באותו החדר לא יכולים לשהות. זה או אני או הוא.
תוך כמה דקות כבר יידעתי בשיחות טלפון את כל מי שהיה צריך לדעת על ההסלמה האחרונה בתקריות המלחמה עם הגזע התיקני. הפעם הג'וקים חצו את הקו האדום ויצרו מגע ישיר ועוד במתקפת פתע בזמן השינה. נחרדתי מהמחשבה שהמקרה הזה מסמל על עלית מדרגה ברמת הלוחמה בבית. גרוע מזה, חששתי שהתקפה זו היוותה פעולת תגמול על ריסוס ה- K300 שריססתי בבית בימים האחרונים ואולי אפילו עונש מלמעלה. ואולי, הייתה לי גם הרגשה אפלה, ניסה הג'וק לומר לי משהו?
"אף אחד לא אוהב ג'וקים" אמרה אמי כסיפרתי לה על התקרית "אבל אין מה לעשות. בספר 'פרפר' הוא דווקא אכל אותם. יש בהם הרבה פרוטאינים."
"זה באמת מאוד בריא. דע לך, שבמזרח זה נחשב ממש מעדן" הוסיף אבי.
ברמה השטחית ביותר התשובות הללו דחו אותי. אבל היה עוד משהו. התשובה הרציונלית שמסרו לי הורי לא סיפקה אותי. השאלה האמיתית ותרה בעינה. מי הם הג'וקים? למה אנחנו שונאים אותם? ומדוע תחושות הבהלה, הסלידה והייאוש הקיומי שהג'וק גורם לאדם הן אוניברסליות כל כך?
הדברה אמיתית זה הדברות
האם זה התנועות התזזיתיות והבלתי צפויות שלהן שמכניסות אותנו ללחץ. אולי זה בגלל הצבע החום כהה שלהם. אולי בגלל שהם ניזונים מזבל וחיים בביוב. אולי בגלל שהם היחידים שישרדו את המלחמה האטומית. יש מי שאומר שזה בגלל שהג'וק במקום לברוח רץ אלינו. הם חסרי אוריינטאציה ולפעמים זה נראה כאילו הם כלל לא פוחדים מאיתנו. הג'וק הוא השלווה המושלמת ויוצר את ההיסטריה השלמה.
ואולי יש כאן עניין של יריבות אבולוציונית-הוויתית עתיקת יומין. הג'וקים עומדים בצדו השני של עץ החיים הביולוגי בצוותא עם משפחת החרקים – כמי שהם אחינו שצמחו אבולוציונית במקביל לנו, ללא קשר ישיר. בתרגום לניסוח יהודי הצד האחר הזה הוא ה"סטרא אחרא", צד השדים והאופל שעמו נטושה לאדם מלחמה נצחית. בלא מעט סרטי מדע בדיוני, כמו "גברים בחלל" לדוגמה, נלחם המין האנושי מלחמת חורמה לחיים ולמוות במין החרקים. אין ספק שכל אלו היו רמזים חשובים בשאלה סיבות הסלידה הקבועות עמוק עמוק בתודעה האנושית.
למזלי לנה בדירתנו אותו הלילה דנה, שמהרה לקום ולנחם אותי לאחר המפגש הטראומטי. לדנה יש היסטוריה ארוכה של יחסים מעוותים עם המין התיקני. במהלך השנים היא יצרה אינספור עבודות שהמוטיב העיקרי שלהם הוא ג'וקים במגוון צורות ותפקידים. לפני מספר שנים, כשראיינתי אותה על התערוכה שלה אמרה לי "אם אני חושבת על ג'וקים אני כאילו מתייאשת מהחיים. לא בא לי לחיות בעולם הזה שאתה הולך לאיזשהו מקום ופתאום יש שם ג'וק. אני לא מסוגלת להתמודד עם האפשרות הזאת."
עתה בהשפעת הקרבה שיצרה החוויה המזעזעת וההתלכדות למול האויב המשותף, הכניסה אותי בסוד שורשיהם העמוקים של יחסיה הסבוכים עם המין התיקני.
לא להדביר, לדבר!
מלחמת עולמות עם התיקנים. פרט מתוך הציור 'מלחמה' של דנה לין.
"כשהייתי ילדה הייתה לי הזיה שכשאני חוזרת הביתה פותחת את הדלת ג'וקית בגובה שני מטר עם סינר ונותנת לי לאכול קוטג' שבתוכו יש ג'וק." היא מספרת "בשלב מאוחר יותר הייתי הולכת לים עם חברות. היו שם חכות ותמיד הייתי מדמיינת שהחכות הן מחושים שמבצבצים מהמים ועומד לעלות מן הים ג'וק ענקי".
כשאני שואל אותה למה אנחנו שונאים את הג'וקים כל כך, היא עונה בטון רגוע שגורם למילותיה להשמע מבהילות עוד יותר. "הג'וק הוא שד" היא אומרת "יש לו פנים כמו לנו. עם פה, עינים ואף. אבל הוא אחר. מה שבאמת מפחיד בג'וקים זה שלכל אחד מאיתנו יש ג'וקים בתוך הגוף. בתוך הראש שלנו יש מוח של ג'וק. מי שהג'וקים מאוד משפיעים עליו זה מי שמרגיש את המהות הג'וקית בפנים ופוחד ממנה."
ומה זה המוח הזה?
"הג'וקים מסמלים משהו שאנחנו מדחיקים. הג'וקים מראים לנו את כל הדברים שאנחנו לא רוצים לדעת. הם נמצאים במחשכים, בטחב, בלחות ובלכלוך. בשוליים האמורפיים של התודעה ומפרקים את המערכת שאנחנו נמצאים בתוכה. יש אלוהים בראש, ויש מפלצת מפחידה ששולחת לתוך הגוף המון ג'וקים שחוסמים את ההוויה ואלוהים מלהכנס לתוך החיים שלך. הם חוסמים את האור". ומה עם הג'וקים בדירה שלי? שמעתי שהדברה יכולה לעזור?
דנה חוככת בדעתה. "כן, היא יכולה לעזור נקודתית. אבל זה לא יפתור את הבעיה האמיתית. אתה לא יכול לעשות הדברה בראש שלך. להדביר זה מאותו שורש כמו דֶבֶר או "בעל דבר" שזה השטן. בעצם כשאתה מדביר אתה עושה ברית עם המוות וההדחקה שזה השטן. הפתרון המשיחי של הגוקים זה הדברה אמיתית שזהו הדיבור. לדבר איתם ולהבין מה הם רוצים.
לג'וקים יש פתרון משיחי???
גם הג'וקים הם בעולם למטרה מסוימת. תיקן בא מלשון תיקון. לג'וק יש שיעור רוחני ללמד אותנו. מצד הדין, הג'וק יכול לפתח את היכולת לבטא כעס ולהרוג באופן אינסטינקטיבי שזה חשוב לאנשים שקשה להם לבטא כעסים. ג'וקים במיוחד מלחיצים אנשים שקשה להם לבטא כעס. הג'וק נותן לך אפשרות לזהות אויב ולהצדיק הרג באופן אורגני ממש.
מצד החסד הג'וק אמור לגרום לך להבין משהו על עצמך באמצעות ההדברה הפנימית."
איך עושים הדברה פנימית כזו?
"זה דבר קשה ומורכב. אפשר רק לדמיין מה זה להיות ג'וק ולחשוב על זה הרבה. קפקא עשה את זה. הוא התמודד עם המהות הג'וקית שלו כשהוא הפך את עצמו לג'וק בסיפור 'הגלגול' והגורל שלו היה די עגום."
את מרגישה את המהות הג'וקית בעצמך?
"הרבה פעמים כשאני אוכלת אני מרגישה שאני כמו ג'וק. כשאני אוכלת כשאני לא רעבה, או כשאני אוכלת בהחבא. כשכל הדברים המודחקים יוצאים."
אז מה את מרגישה כשאת רואה ג'וק?
"זה נוראי. אתה במקום יציב: יש ארון, כסא, קיר. ואז אתה רואה ג'וק ופתאום הכל מתפרק. אתה מתפרק. הג'וק גורם לשבירת המציאות לאנסוף חלקים. הנפש דבקה בכלי והאינטרס שלה שיהיה מוצק, אבל הג'וק מערער את הזהות שלנו."
ואז מה קורה לך? את קופצת? צורחת?
"קופצת זה לא מילה. אני נעלמת, נשאבת לאטמוספירה. כל הזהות שלי מתפוצצת כשיש לידי ג'וק. ומצד שני זה מצב אקסטטי וחסידי שאתה לא חושב על כלום. המפגש עם הג'וק מחזיר אותך לאינסטינקטים החייתיים שלך. החיות לא מדחיקות – הן פועלות."
אז מה אפשר לעשות?
"הבעיה שלנו שאנו חשים חדירים וחוששים שהג'וק יחדור לתוכנו כשבעצם הוא כבר נמצא שם. אתה צריך להבין שהמצב הקיומי שלך זה שאתה בתא סגור עם ג'וק. אתה נמצא שם ואין לך לאן לברוח."
זה בעצם כל הזמן הדבר הזה שבתרבות. הנסיון הזה להקים חומה בין פנים לחוץ, בין הבית לאחר שבעצם לא קיים. גם את הערבים השוו לג'וקים.
"נכון, וגם את היהודים."
ומה קורה כשהבנת שאתה בתא הזה עם הג'וק כמצב קיומי?
"כשנוכל להסתכל לג'וק בעינים ברוגע, לא מתוך שאנחנו הוא, אלא מתוך הכרה, אז נהיה במצב תודעה אחר ונטול הדחקות. אז זה ישפיע לא רק על האופן שבו אנו רואים את הג'וקים אלא האופן שבו אנו תופסים את העולם. זה מקום של אמת."
חיימי לרנר, ראש העיר האגדי של העיר קוריטיבה בברזיל נוהג להשתמש במושג "אקופונקטורה אורבנית" כשהוא מתייחס לשינויים קטנים ונכונים שניתן לעשות במרקמים אורבניים על מנת לאזן ולהבריא אותם.
נזכרתי במושג הזה של לרנר בשבוע שעבר כשביקרתי בפארק הלאומי ברמת גן שעבר שיפוצים בתקופה האחרונה. יש לנו בישראל נטיה להטיל ספק בפרוייקטים של תשתית שנעשים על ידי הרשויות ובמקרה של הפארק הלאומי ברמתן גן פרוייקט השיפוצים האחרון היה מלווה בכמות נאה של תלונות ומענות כגון זו על מות הדגים באגם.
התקופה של השיפוצים אכן הייתי נוראית ומי שביקר כמוני בפארק לפני כחודש יכול לספר שבמקום שרר סירחון נורא של מוות והוא נראה בעיקר כמו אתר בניה רועש. זה היה בהחלט לא נעים ובאותה תקופה קיללנו כולם על הטיפש שאחראי לשיפוצים הללו וכולנו חשבנו שזו רק עוד דרך לבזבז את כספיו של משלם המיסים, ליצור עוד רעש וזיהום.
ובכל זאת עכשיו כשמעטה הרעש והלכלוך של השיפוצים כמעט והוסר מעל הפארק (עדין אפשר למצוא פה ושם את סרטי הפלסטיק האדומים מתקופת השיפוצים) מתגלה הפארק כיפהפיה מתעוררת ויש איזה חשק לשבח את מי שחשבו והוציאו לפועל את השינוי בטופוגרפיה של הפארק.
השינוי המרכזי ביותר בפארק הוא באיזור האגם, שם מורגשת מהפכה רבתי. לאורך שנים היה האגם הגדול בפארק הלאומי מוסתר מאחורי מעקים גבוהים שאפשרו להביט עליו רק מרחוק. השינויים החדשים בפארק ביצעו הנגשה מסיבית של גדות האגם. מספר החלקים שבהם אפשר לשבת סמוך על גדות האגם גדל פי כמה ולפתע, בעקבות השינויים שנוצרו במתאר הגדות, אפשר למצוא שפע של פינות חמד לבלות אצלן אחה"צ על הגדה. האנרגיה התוססת של השדרה המרכזית של הפארק שעוברת ליד האגם מאוזנת כעת על ידי ים השקט של האגם ולפתע אפשר לראות ילדים קטנים רצים על הדשא ליד הברווזים שעושה רושם שכבר התרגלו לכל זה ומתרוצצים בחופשיות ליד השביל הראשי. עיר וטבע עברו איזושהי הנגשה הדדית שחיברה אותם ביחד בצורה חדשה וחכמה.
אז מה שרציתי לומר זה קודם כל: סליחה – שלא האמנו, ותודה, ולהמליץ למי שמחפש מקום ירוק לבילוי באיזור המרכז: בדקו את הפארק הלאומי המתחדש. (רק אל תעשו את זה בימי המנגלים והצפיפות, בשבתות ובחגים, נסו אותו כשהוא במיטבו, באמצע השבוע).
אנשים יקרים, קהל נכבד. אנחנו רוצים להעניק היום את פרס הטכנולוגיה המרגיזה ביותר שנוצרה בהיסטוריה להמצאה קטנה, חסרת משמעות כמעט אבל כזו שיכולה להעיר אותך משנת לילה עמוקה, לקטוע שיחת נפש, מחשבה, הרהור בהקיץ, בישול הרפתקני או כל דבר אחר – והכל על מנת לחוש רגש עמוק של תסכול וחוסר אונים.
כן הטכנולוגיה שעליה אנחנו מדברים היא תקליטים טלפוניים, אלה שמתקשרים אליך בשמה של מרגול בשעה 3:00 בבוקר וממליצים לך לשתות קפה או מרימים אליך טלפון באמצע מדיטציה וממליצים לך לפרגן לעצמך בביטוח על האוטו. טכנולוגיה שמזכירה לי יותר מכל את טכנולוגיות התקשורת המציקניות שחוזה פיליפ ק. דיק בספרו "הצלם", שם יתושי פרסומות חגים סביב לאנשים כך שצריך להתאמץ למחות אותם אחד אחרי השני עם הידיים בעוד הם חומקים ממך בערמומיות.
הטכנולוגיה המרגיזה ביותר בהיסטוריה היא טכנולוגיה שהייחוד הגדול שלה הוא שהיא מאפשרת להטריד אותך מבלי לאפשר לך להשיב מענה ולהביע את תסכולך על העוול שנעשה לך. הטכנולוגיה הזו היא מופת לתכנון טכנולוגי שמטרתו להותיר את האדם בצד השני מבולבל, מרוגז, מהסס אם כדאי לו להתקשר להתלונן אבל בדרך כלל סביל מתוך ניסיון לצמצם נזקים.
הטכנולוגיה המרגיזה ביותר בהיסטוריה היא כזו שהשימוש בה מהווה לעג לחברה שלמה הסובלת ממנה לתועלתן של כמה חברות מסחריות שחסרות אפילו את כבוד בסיסי של העמדת פנים של התחשבות בצרכנים שלהן. הטכנולוגיה המרגיזה ביותר בהיסטוריה היא כזו שבא לך לגלות את הכתובת של האדם שהמציא אותה ולשלוח אליו מתנקש הביתה. כזו שבא לך לעזוב הכל כל פעם שמשתמשים בה נגדך על מנת לצאת להפגנות ברחוב כנגד הנבלים. הטכנולוגיה הזו מחכה כפרי בשל לתביעות קיבוציות או פרטיות שיפילו את החברות שמשתמשות בה אחת אחרי השניה ויגרמו להוקעת כל מי שמשתמש בה כיצור נאלח.
הטכנולוגיה המרגיזה ביותר בהיסטוריה העירה אותי פעמיים השבוע וממשיכה להטריד. למישהו יש רעיון מה עושים?
בקפטן אינטרנט שבגלריה של 'הארץ' התפרסם היום ראיון שלי עם טד נלסון, אחד מהחוזים של מהפכת המחשב האישי וממציא ההיפרטקסט שחושב שהאינטרנט שבו אנחנו משתמשים זה גרסה פשטנית ומוגבלת להחריד של הדבר האמיתי. על נלסון, טיפוס די מיוחד שמתעקש לחשוב מחוץ לקופסה כבר כתבתי קצת כאן בבלוג. אני מפרסם כאן את הגרסה המלאה יותר של המאמר על נלסון.
במהלך הראיון מתנצל טד נלסון. הוא במצב רגשי ומתוח הוא אומר, הוא פשוט לפני דדליין כרגע. הדדליין הזה שעושה אותו קצר רוח מרחף סביבנו לאורך השיחה, כמו השאלה האם הדדליין הזה אי פעם יגיע. האם אי פעם יסיים טד נלסון את הפרוייקט שהקדיש לו את חייו?
טד נלסון. האינטרנט הוא מתחזה.
כבר 47 שנה עובד טד נלסון על החזון שלו, מערכת הפעלה בשם Xanadu שהינה לטענתו מתוחכמת ורבת אפשרויות לאין שיעור מאלו שהאנושות משתמשת בהן היום: חלונות, מק ולינוקס. על פי נלסון חלונות ומק הם השקר הגדול ביותר של עולם המחשבים, זוג תאומים זהים וחסרי דמיון שמציגים את עצמם בעורמה כשתי אלטרנטיבות שונות.
נלסון הספיק אמנם לאורך השנים לעלות על העצבים של אקדמאים, אנשים מתעשיה ואפילו לעצבן את אלו שניסו לעזור לו להגשים את החזון שלו, אבל אסור לזלזל בו. הילד הרע של עולם המחשבים נושא איתו רשימת השגים שמציבה אותו בפנתיאון של העולם הדיגיטלי.
נלסון שנחשב לאחד מחוזי מהפכת המחשב האישי, כתב לאורך שנות השבעים והשמונים סדרה של ספרים שבהם קרא למהפכה שתשחרר את המחשבים מידיהם של הטכנאים ותעביר את השליטה לידיהם של ההמונים. אבל הוא ידוע יותר מכל כמי שהמציא כבר בשנות השישים את המושג הייפרטקסט, הטקסט המכיל לינקים שממנו מורכבת כיום רשת האינטרנט.
מק זה חיקוי של נייר
הייתם אולי חושבים שנלסון יהיה גאה בתרומה האדירה שלו להמצאת האינטרנט, אבל לא. נלסון קרא לרשת בעבר "גרסה פשטנית באופן גאוני" של הרעיון שלו. "ההייפרטקסט שיש ברשת הוא גרסה פשטנית מאוד של ההייפרטקסט שלי" הוא אומר בראיון "הרעיון בהייפרטקסט הוא לייצג מחשבות, ומחשבות הן מורכבות מאוד".
לטענתו של נלסון הסיבה שממשקי המחשב בני זמננו לא ממשים את הפוטנציאל שהוא רואה בהם, היא שהם ממשיכים את פרדיגמת הנייר. המהנדסים ב-Xerox PARC שבנו את הממשק הגרפי המודרני הראשון בשנות השבעים חיקו את הנייר משום שזו הייתה המטאפורה היחידה שהמנהלים בחברה יכלו להבין. המקינטוש שנבנה על בסיס ממשק ההוא היה על פי נלסון עסקה עם השטן שבמהלכה חונכה האנושות להאמין שהממשק הגראפי של Xerox PARC הוא הממשק הגרפי היחיד. אלא שלדברי נלסון " אם אנחנו כבר לא מוגבלים לנייר אנחנו יכולים לייצג מחשבות בחתיכות שקשורות זו לזו בהרבה דרכים שונות. העולם של המסך יכול להיות כל דבר, לא רק חיקוי של נייר. יש אלפי דברים אחרים שממשק גרפי יכול להיות."
מערכת ההפעלה של נלסון עתיקה הרבה יותר מחלונות ומק, ולמרות זאת היא מסוגלת לטענתו לקחת את המחשבה האנושית לשלב חדש, מעבר לנייר. "אני מאמין שאנחנו באמת יכולים שיהיה לנו משרד ללא נייר". אומר נלסון "כולם אומרים שזה בלתי אפשרי. ובכן, זה בלתי אפשרי אם אתה מנסה לחקות את הנייר. אם אתה מנסה לחקות את הנייר אז אתה נתקע עם כל צורות הייצוג של הנייר ואז אתה יכול כבר פשוט להשאר עם הנייר. אבל אם אתה מייצג את כל הקישורים, אז מתחיל להיות לך משרד ללא נייר".
האינטרנט הוא אסון
להייפרטקסט של נלסון יש תכונות רבות שנאבדו בדרך לאינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו היום. הוא מאפשר שמירה של גרסאות קודמות של הרשת (Backtracking) וחשוב מכל הוא בנוי לא כ"רשת של לינקים חד כיווניים ושבורים" אלא על עקרון שנלסון מכנה אותו (Transclusion). במקום שמידע יועתק שוב ושוב לאנספור מקומות ברשת בסדרה של כפילויות, הוא נמצא במקום אחד שאליו מתבצעת הגישה בכל מקרה הצורך. יתרונות נוספים של ההייפרטקסט של Xanadu הם שהוא מאפשר לקשר לחלקים ספציפים בתוך מסמך וגם לקשר ממילה אחת לכמה מסמכים שונים. מלבד זאת הלינקים ב-Xanadu הם לינקים דו כיווניים, עוד מושג שלעכברי אינטרנט קשה בדרך כלל לתפוס.
כשמבקשים מנלסון להסביר מה זה לינק דו כיווני הוא נאנח ורוטן בליאות של מי שנשאל את השאלה הזו שוב ושוב כבר מספר עשורים. "תראה, שים שתי חתיכות נייר על קיר. עכשיו תחבר ביניהן. זה לינק דו כיווני. אבל אתה לא יכול לעשות את זה בדפדפן. לכולם יש עכשיו את מסגרת הדפדפן הזאת בראש. הדפדפן מגביל את מה שאפשרי. ולכן מסגרת הדפדפן היא האויבת שלי, אי אפשר לעשות את מה שאני רוצה בתוך הדפדפן."
בהתחשב בכל ההבדלים אפשר להבין למה נלסון רואה באינטרנט מתחזה ערמומית שרק מעמידה פנים של הייפרטקסט אמיתי. למעשה הוא כבר הבהיר מספר פעמים בעבר שהאינטרנט היא סוג של אסון. "הרשת הייתה טובה מאוד למין האנושי, אבל היא הייתה צעד בכיוון הלא נכון בשביל חשיבה והבנה".
האם זה בלתי הפיך?
"כנראה אבל אני בטוח שכשהתוכנה שלי תצא היא תתן מנוף חזק לשינוי."
ה-Vaporware הגדול בהיסטוריה
ההייפרטקסט הופיע אצל נלסון דווקא כצורך לוחץ של האהבה שלו לספרות. "כילד קראתי שייקספיר וכשהתחלתי לכתוב ברצינות בגיל 16 חשתי לכוד על ידי הנייר בגלל שהרעיונות רצו ללכת לכל הכיוונים, אבל צריך להחליט האם אני ממשיך עם הסיפור לכאן או לשם? הרגשתי מתוסכל אבל לא חשבתי שהאשמה בי. חשבתי שזו בעיה עקרונית של טיפול ברעיונות. רעיונות הולכים בכל הכיוונים. אז השאלה הייתה איך אפשר לייצג רעיון שהולך בכל הכיוונים? אז לקחתי קורס במדעי המחשב ופתאום זה היה ברור לי באחת שזו הדרך לעשות את זה."
נלסון התחיל לעבוד על המערכת שלו כבר ב-1960 והרטוריקה הכובשת שלו הצליחה לכבוש מאז שוב ושוב דורות של מהנדסים שנשבו בחזונו. אלא שהנסיונות החוזרים ונשנים להרים את קסנדו עלו שוב ושוב על שרטון בנסיבות שונות ומשונות. "הבעיה היא שהיה קשה למנף את הפרוייקט הזה כי אני לא איש מחשבים. היו לי 5 או 6 התחלות שונות. " הוא אומר.
חוסר היכולת של נלסון להגשים לאורך 47 שנה את מערכת ההפעלה שלו שאותה כינה Wired ה- Vaporware (תוכנת נפל) הגדול בהיסטוריה, עורר כבר לעג והשערות שונות. את השם למערכת ההפעלה שלו בחר נלסון במעין אינט
ואיציה נבואית מתוך שיר בלתי גמור של המשורר קולרידג', שבהקדמה לו מקונן המשורר על חוסר היכולת לסיים את הכתיבה. עם השנים הלכה ורווחה הדעה שכמו השיר של קולרידג' גם העבודה על Xanadu של נלסון נועדה שלא להסתיים לעולם.
מעבר לממשק
47 שנה מאוחר יותר לאחר שהתחילה בעבודתו, יצאה ב-2007 סוף סוף לראשונה התוכנה XanaduSpace 1.0 שאותה אפשר להוריד בחינם מהאתר xanarama.net. התוכנה אמנם פועלת רק למחצה – ניתן לצפות בטקסטים אבל לא לערוך אותם, אבל היא מאפשרת לראשונה להתרשם על אמת מהחזון של נלסון. כעת נלסון אומר שהוא קצר רוח לקראת יציאתה של הגרסה הבאה של Xanadu שתאפשר לערוך מסמכים בחלל ההייפרטקסט.
ההתרשמות שלי מקסנדו לא החלטית. כשניסיתי אותה לראשונה חשתי מאוכזב למדי. אולי היה החלום של קסנדו, חלום שלעולם לא יכול להתגשם, מתוק יותר מהגרסה הסופית שמופיעה עכשיו? אבל אחרי שמוש נוסף עלו בי מחשבות נוספות. האם בחומר הגלם הבלתי מלוטש הזה שבו זכיתי להשתמש, ושדורש עדיין שיפורים רבים, לא גלומה מעין אלטרנטיבה רדיקלית לממשק כפי שאנחנו מכירים אותו?
"אני לא מדבר על 'ממשקים'." כתב פעם נלסון "ברגע שאתה מסכים עם מישהו על איזשהו ממשק קנית את כל הקונספט הסטרוקטוראלי. אני מדבר על משהו עמוק יותר – רמות קונספטואליות עמוקות יותר שאינן ממופות לתוך נייר ולא מחולקות לרמות".
גלקסיה של טקסטים. קסנדו.
והמערכת של נלסון היא באמת אנטי ממשק. אם עד היום היו הממשקים שלנו מבוססים על מטאפורות כמו תיקיות, ואייקונים, המערכת של נלסון מורכבת ממציאות ישירה ותלת ממדית של טקסטים ערומים התלויים בחלל האוויר. אולי המערכת של נלסון באמת מציעה דרך חדשה לחלוטין לחשוב על מידע, דרך שיכולה לאפשר צורות חדשות לחלוטין של מחשבה. כשחושבים על רשת שלמה מדפים הקשורים זה לזה בטריליונים של לינקים דו כיווניים ויוצרים גלקסיה אדירה של מולטימדיה יש שם פוטנציאל ליקום דיגיטלי עשיר ומוחשי בהרבה מכל מה שיש לנו היום.
אבל גם אם המערכת של נלסון היא אכן בשורה חדשה שתוכל לשנות את איך שהחיה האנושית חושבת, האם המין האנושי מוכן לרעיונות פורצי דרך כל כך? האם אנחנו מוכנים היום לוותר על כל מה שלמדנו על הממשק של מעבדי התמלילים והאינטרנט ולצאת לתוך יקום חדש ולא מוכר? האם קסנדו לא איחרה את המועד?
גם טד נלסון כבר לא כל כך בטוח מה יקרה כקסנדו תצא לרשת, והאם היא תשנה את העולם. "אני לא מתעסק בתחזיות" הוא אומר. אבל גם יש לו חלום. "כש-Xanadu תצא, החלום שלי הוא למכור אותה לאחוז העליון של האנשים הכי אינטילגנטים בעולם. זה עדיין מליונים על מיליונים של אנשים".
הציורים הניאו-אלכימיים של דנה לין הם חלק מנסיון נואש לברוא מחדש את האני בעזרת סמלים על מנת לחזור לרגע ההארה האבוד.
כשהיא הייתה בת 21 חוותה דנה לין חוויה של התעלות רוחנית שנמשכה במשך מספר חודשים רצופים. "באותה תקופה הייתי מתכתבת כל הזמן בשידור ישיר עם משהו שהיה מלווה אותי תמידית. הוא היה מדבר אלי ואני הייתי מבקשת ממנו." סיפרה לי בראיון שערכתי איתה לפני כשלוש וחצי שנים. "כל דבר שקלטתי בחושים, הרגשתי איתו הזדהות נפשית. כאילו אני מתקשרת איתו ומקבלת ממנו מידע ואהבה. הייתי מרגישה שהצמחים אוהבים אותי וממש חברים שלי. הרגשתי שאני מקבלת אהבה מהאוויר."
ואז יום אחד הסתיימה תקופת ההארה של לין באחת והתחלפה בתחושה של כלים ריקים. "ראיתי ציפור מתעופפת בשמים, זכוכיות על החלונות והאור המשתקף בהן – והכל היה רק קליפות." סיפרה לי אז. מאז מחפשת לין את ההארה האבודה בדרך שאותה היא מכנה מדעית, בעזרת עבודה עם אלפי מדבקות גזורות שדנה יוצרת מהן אמנות פלסטית עמוסת פרטים בעלות מבנה מפורק ודמוי DNA.
"כל הציורים שלי קשורים לחוויות שהיו לי לפני כמה שנים. אני מנסה להגיש מנחות לאלוהים בשביל שהוא יקח אותי עוד הפעם" סיפרה לי לין בראיון שערכתי איתה לאחרונה לקראת עליית התערוכה החדשה שלה בגלריית גל-און בתל אביב. כדי לתת לי דוגמה היא מצביעה על דמות של האישה בגלימה בציור דמות בגלימה ומספרת לי שהיא מבוססת על דמות מלווה שהלכה איתה לכל מקום במשך חודשי ההתעלות ההיא. "ניסיתי לברוא אותה בציור מחדש כדי שתכנס לחיים שלי" היא מסבירה.
הדבורים בונות את דנה מחדש המסלול האמנותי של לין הוא מסע אלכימי שעוסק בנסיון להרכיב מאנספור חלקיקים מולקולרים גזורים את הדימוי של ההארה. לין משתמשת באמנות שלה על מנת לברוא את עצמה מחדש. "התפקיד של הציור הוא להשפיע על החיים שלי. אני מכשפת את החיים שלי בעזרת הציור".
לפני שנתיים וחצי ביקרה לין באילת וקבלה חזון חדש, לבנות ציור מעצמות. "רציתי לבנות את הגוף שלי מחדש. החלטתי שזהו, כלו כל הקיצין, הגיעו מים עד נפש ואני חייבת לבנות את הגוף שלי מחדש. ואם אני אבנה את הגוף שלי מחדש אז יתחיל דף חדש. אבל אז חזרתי ולא ידעתי איך לעשות את זה אז השתמשתי במה שהיה לי. היו לי צילומי רנטגן של עצמי, אז השתמשתי בהם."
אם בתערוכה הקודמת של לין ניסתה לין באחד הציורים לחדור לתוך הבשר של הגוף, הרי שבניית הגוף מעצמות הייתה צעד נוסף פנימה. "החלטתי ללכת עד הסוף, עד העצמות. חשבתי שאם אני אבנה את הגוף שלי מחדש ואהיה אחראית על תהליך הבניה במקום להיות מופקרת למשהו שרירותי ומקרי שעיוות אותי ויצר אותי מה שאני – שאם תהיה לי שליטה על הבניה הזאת אז אני אוכל לבנות את עצמי בצורה טובה יותר."
את מלאכת הבניה מחדש של הגוף נתנה דנה לדבורים. בציור "עיר הדבורים" שבו מופיע גוף העצמות של לין אפשר לראות אותן עומלות בשקדנות על טוויתן של הרקמות בגוף האידאלי. "קראתי את הספר חיי הדבורים באותה תקופה והרגשתי שהכי טוב שהדבורים יעשו את העבודה. הן בונות הכל בצורה מאוד מדויקת וגם מאוד מצא חן בעיני שאפשר לתת להן צורה הנדסית, לא משנה איזה, והם ייצרו את הדבש איך שהן רגילות אבל זה עדיין יצא בתבנית הכללית. ואז החלטתי שאתן להן לבנות את העיר שלהן מסביב לשלד הזה שלי וזה מה שיצא."
החיות מסתערות הדבורים הן רק חיה אחת מתוך סדרות של חיות שמופיעות בציורים של לין: זאבים, אריות, ג'וקים וסוס ים. כל אחת מהחיות הללו מבטאת חלק אחר בתהליך אלכימי-שאמאני פנימי שבו בוראת לין מחדש את פנימיותה.
הזאבים שעשו את ההופעות הראשונות שלהם כבר בתערוכה הקודמת של לין כיכבו לאורך שנים ביצירה של דנה. הם היו רצים בלהקות לאורכם ולרוחבם של ציורים, נוגסים בכל מוסכמה, מסתערים על צורות גיאומטריות וצדים בערבות של מדבקות. "הזאב הוא חיה שאני קשורה אליה איכשהו" אומרת דנה "היא מביעה חלק מהאישיות שלי. יש לי רצונות או רגשות מסוימים שלובשים את הצורה של הזאב". אבל איכשהו התערוכה הנוכחית מוצאת את לין מפוכחת מן הזאב שנאלץ הפעם להאבק על מקומו מול האריות והג'וקים.
מקורו של השינוי היה בפגישה שערכה לין עם מטפלת שאמאנית. "היא אמרה לי שהחיה שלי באמת הייתה הזאב, אבל שהוא במצב ממש גרוע ושצריך להחליף אותו ולקבל חיה חדשה. היא עשתה לי את הטקס הזה ושאלה איזה חיה מתנדבת להיות לי לחיה שומרת חדשה. היא אמרה שהתנדב האריה ואז החלטתי שאני צריכה ליצור קשר עם האריה ועשיתי את התמונה הזאת" היא מספרת ומצביעה על התמונה "קרקס".
הבעיה שחיות הטוטם שלין יוצרת איתן קשר על מנת להכניס את כוחותיהן לחייה לא תמיד נשמעות לה. החיבור עם האריה לדוגמה התגלה ככשלון. "זה לא כל כך הצליח. הוא גדול עלי. אני לא יודעת מה עושים עם אריה" אומרת לין.
במקום האריה האציל הופיע בתוך החיים של לין דווקא הג'וק השנוא עליה כל כך. זה קרה בתקופה אחרי שדנה ציירה את מלאך המוות שעל פי התלמוד כולו מלא עיניים. לין ציירה ציור שמורכב כולו מעיניים מתוך מחשבה שאם ישכון מלאך המוות בביתה לא יוכל לפגוע בה עוד. הציור אמור היה לשמש למלאך המוות כמראה שתמנע ממנו לקרוב אליה. "זה כמו בובת וודו של מלאך המוות" היא אומרת.
אלא שמתוך העיסוק במלאך המוות נכנסו לחיה של דנה הג'וקים. "נכנס לי הרעיון שאני חייבת להפוך לג'וק בשביל להפסיק לפחד מג'וקים. שאם אני כל כך מפחדת מג'וקים כנראה שאני בעצמי ג'וק ושאני חייבת להפוך את עצמי לג'וק והדרך היחידה שלי להפוך את עצמי לג'וק היא ביצירת מודלים. כל מה שאני עושה זה יצירת מודלים. אני אומרת לבנות את השלד שלי מחדש, אז אני בונה מודל עד שזה יכנס לי למוח וישפיע עלי. אז בניתי מודל של אישה שהיא גם ג'וק".
מלחמה
מלחמה, הציור שבמרכזו עומדת אשת המקק מוקפת צבאות התיקנים הוא אולי הציור המרשים ביותר בתערוכה של לין והוא מבטא מאבק רוחני על דמותה של הנשיות החדשה. במרכז הציור עומדת מלחמה קבלית שעורכת אשת המקק בפרפרית הברבי שמייצגת על פי לין את "כל הנשים היפות באשר הן". כלי הנשק בעזרתם מתבצע המאבק הזה הם לגיונות של אותיות ונהרות דם שמחברים את השתיים במעין מערכה על דמותה של הווסת. במרכז שדה הקרב של השתיים מוטלת על הקרקע בתוך ערימה של אותיות דמות נשית שלישית, חצי מקקית, חצי ברבי מעין קורבן ששני הכוחות האדירים הללו נלחמים על השליטה בו. המחזה כולו הוא מזוויע, אפוקליפטי, נוטף דם וחיות.
למי ששאל את עצמו, הציור החדש לא עזר ללין לפחד מהג'וקים. "גם זה לא עבד. מזה נהייתי משוגעת, מהציור הזה. התחלתי לראות ג'וקים בכל מקום. לא יכולתי לדרוך על הרצפה, לא יכולתי ללכת באש, לא יכולתי לעצום את העיניים. לא יכולתי לסגור את האור. היה יורד חושך, הייתי עולה באש. לא ידעתי מה לעשות".
בינתיים, עד יעבור זעם, חזרה דנה לזאב. "הזאב עשה בשבילי כל כך הרבה, היה איתי כל כך הרבה" היא עונה לשאלה האם היא מוכנה לחזור מחדש ולהכריז על הקשר עם הזאב. "הוא נותן את כל הנשמה. זה כאילו אני חייבת לבחור בו. אבל אני יודע שבשביל לגדול באמת אני צריכה לשחרר אותו".
הגילוי המחודש של החיה בתערוכה החדשה מוצאים מאבקי הטוטם בנפשה של לין את הדיהם באמנות שהיא ניאו-שאמאנית וניאו-אלכימית. הטכניקה הייחודית של המדבקות משמשת את לין על מנת לפרק ולבנות מחדש את הארכיטיפים של החיות הפנימית, החומרים של הקיום הפרטי שלה. היצירה שלה כל כך אישית, כאילו היא מתחוללת בתוך עמקי נפש שהיא עצמה לא מצליחה לפענח, אבל היא ממשיכה מסורת אמנותית בת אלפי שנה שמתחילה עוד מציורי המערות, של חיות שהן יותר מתיאור פסטורלי, יותר אפילו מסמל – חיות שהן כוח פועם של חיות בתוך הנפש. לא לטעות, החיות הללו קיימות בכולנו.
התערוכה של דנה לין, "מעשה מרכבה" עולה ב-6.9.2008 בגלריית גל-און, יהודה הלוי 79-81 ת"א.אוצרת: שירה אהרן.
סוף סוף, בשעה טובה (יותר מ-3 שנים לאחר שכבר גרף את פרס משחק המחשב הטוב ביותר בתערוכת המשחקים E3 של 2005 [!!!] ) יוצא השבוע Spore, משחק המחשב המונומנטלי שמבשל לנו כבר כמעט עשור וויל רייט, מי שנחשב לאורסון וולס של עולם משחקי המחשבים.
למי שפספס את התקפי הבולמוס הטקסטואלי שעברה עיתונות המחשבים בשנים האחרונות כל פעם כשגרסה חדשה של Spore הודגמה באיזשהו כנס, נספר שספור הוא משחק אבולוציה רב שלבי שבו מתפתח השחקן מרמת התא הבודד עד לרמת הציביליזציה האינטרגלאקטית. המשחק שרייט הודיע בעבר שהוא מבקש לעורר בעזרתו סוג של תודעה קוסמית, הוא אחד הנסיונות המשמעותיים ביותר עד היום, ובוודאי אדיר המימדים ביותר עד היום, להעביר חוויה רוחנית בפורמט של משחק מחשב.
"ספור ישנה את האופן שאתם חושבים על היקום" אפשר לקוות ש-Spore לא יסבול מתסמונת Black & White שמבקרי המשחקים היללו אותו בשבועות הראשונים ליציאתו על מנת לגלות מאוחר יותר שהמשחקיות שלו לוקה בתכל'ס די משעממת ולוקה בחסר.
מעבר לצורת תודעה חדשה. Spore.
אחרי הכל קשה להזכר בעוד משחק שנתלו בו תקוות גדולות כל כך, גדולות לא פחות מהתקווה שיציל את תעשיית משחקי המחשב מהלופ העקר יצירתית שבו היא שרויה בשנים האחרונות. באחת מההרצאות שלו אומר רייט שמשחקי המחשב נמצאים היום באותו מקום שבו נמצאה תעשיית הקולנוע בשנות העשרים של המאה העשרים. העניין הוא שהתעשיה הזאת כבר גדולה יותר מהוליווד אבל עדיין לא יוצרת את "הקזבלנקה" ו"האזרח קיין" שלה.
בינתיים, בכל מקרה זה נראה טוב. לעזאזל, זה נראה מעולה. "ספור ישנה את האופן שבו אתם חושבים על היקום שבו אנחנו חיים" התלהב ניק קולאן, מבקר המשחקים של IGN אוסטרליה ואילו ב-PC Gamer UK טען המבקר שספור "מחדיר תחושת פלא מהבריאה וההוד של היקום".
בהתחשב בזה שמבקרי משחקים אינם ידועים בנטייתם להתפייט על חוויות קוסמיות נדמה שאולי זה הצליח לרייט. אז קודם כל נאמר, הידד! בתור מי שספור היה אחת הסיבות המשמעותיות בשבילו להשאר בציביליזציה ולחכות למשהו טוב, בינתיים אני לא מתאכזב (ורק מחכה שיהיה לי קצת זמן כדי להתחיל לשחק).
ובינתיים, הנה כמה לינקים מומלצים על Spore: 1. ואתחיל כמובן בפרסום עצמי עם הכתבה הזאת שפרסמתי על Spore במגזין חיים אחרים בנובמבר 2006 ושדנה במשמעויות התיאולוגיות והקוסמיות של המשחק.
3. וקישור להרצאה היפהפיה שנתן רייט במשותף עם בריאן אינו האליל עבור קרן העכשיו הארוך. אפשר לשמוע שם את אינו מנגן (וגם מדבר) והנושאים נעים בין Spore לבין תכנות גנרטיבי, מוזיקה גנרטיבית והקשר בין השתיים. אפשר למצוא כאן.
4. ולבסוף, נראה שהיציאה של Spore יוצרת במאבק בין האבולוציוניסטים והבריאתנים בלבול שמזכיר את זה שגרמה הפרינקיפיה מתמטיקה של ניוטון למאבק בין הרציונליסטים הקרטזיאנים לאמפיריציסטים הבייקוניאנים כשהציעה ששתי הגישות הסותרות הללו צודקות בעת ובעונה אחת (אסוציאציה מוזרה, אני יודע, אבל נבחנתי על זה השבוע). ובמילים אחרות, למרות שספור משווק בתקשורת כמשחק אבולוציה שבו מתפתחות צורות חיים ביולוגיות זו מתוך זו, הרי שהמנגנון שעל פיו פועל המשחק הוא מנגנון בריאתני מובהק, שבו משחק השחקן את הבורא ובורא את הדמויות המשחקיות (בצלמו ובדמותו?). בכל מקרה, הניו-יורק טיימס פרסמו השבוע מאמר מעניין על התגובות המשתנות, אבל הנלהבות למדי של מדעני אבולוציה ל-Spore
טכנומיסטיקה 