טכנומיסטיקה

פלישת חוטפי הנשמות

הסרט האמריקאי Invasion of the body snatchers של דון סיגל נחשב לאחד מסרטי האימה והמד"ב החשובים של שנות החמישים. הסרט מספר על רופא בעיירה קטנה שמגלה שתושבי המקום מוחלפים אחד לאחר השני על ידי שכפולים זהים להם שגדלים בתרמילים דמויי צמחים. השכפולים של אותם האנשים רוצחים את מי שעדיין לא הוחלפו וגורמים למגפה שבה מתחלפת האוכלוסיה כולה בשכפולים שהדבר היחיד שמבדיל אותם מהאדם עצמו הוא חוסר הרגש המוחלט שלהם.

Invasion of the body snatchers נחשב לאחד מסמליו הגדולים של עידן המקרתיזם והחרדה מהקומוניסטים בהוליווד של שנות החמישים אבל לאחרונה הוא הפך בעיני לסמל של תהליך פנימי הרבה יותר בנפש האדם, התהליך שבו נחטפת הנשמה שלנו ומוחלפת על ידי מנגנונים אוטומטים (מה שכיניתי בעבר זומבי [סמל קולנועי אחר שקשור גם כן לענין]) וחסרי רגשות.

מה שאני מכוון אליו זה שהרבה מהזמן שאנחנו מתקשרים עם אנשים, בין אם אלו אנשים כמו הקופאית במכולת או המאבטח בקניון ובאין אם אלו אנשים קרובים, אנחנו לא באמת מתקשרים איתם מהמקום של כוונה ומודעות, אלא מתוך במודוס אוטומטי. השלום שאנחנו אומרים להם אינו השלום שאליו היינו רוצים להתכוון, דרישת השלום שאנחנו אומרים אינה כנה כמו שהיינו רוצים, השיחה שלנו אינה אמיתית כפי שהיינו רוצים, כבולה מדי בדפוסים קודמים וחסרה את החוסר אמצעיות שלה היא ראויה.

אני מכנה את התופעה הזו Soul Snatching, על משקל ה-Body Snatching, מתוך הבנה עמוקה וכואבת שרוב הזמן שאני מסתובב בעולם, אני בכלל לא נוכח אלא מוחלף על ידי אותה הוויה אוטומטית זומבית. ההוויה האמיתית נחטפת ובמקומה מוצבת הוויה אחרת קהת רגשות שפועלת בעולם וממלאת את מקומה. זה כמו חטיפה. אתה מדבר עם אנשים, אבל זה לא אתה.

ההפסד כולו שלי, כי כל אדם שההוויה האוטומטית אומרת לו שלום בלי שאהיה שם אני על מנת לברך אותו לשלום במלוא המודעות זה עוד מקום שבו ויתרתי על ההזדמנות שלי להיות, לחיות ולבטא את שליחותי בעולם. ואי אפשר להאשים אף אחד, כי זה אתה שויתרת על האפשרות לחיות. הרגע הזה שבו לא הייתה מרוכז חלף ולא יחזור, אני לא הייתי שם ואני לעולם לא אהיה שם.

החיים הם בדיקת נוכחות, ומי שמפספס אותה פספס את הכל. החיים זה כמו רודיאו, ומי שמתאמץ לחיות באמת צריך בכל רגע לתפוס חזק במושכות על מנת שלא להזרק מהסוס של האני, על מנת להמשיך לרכב בבטחה, להיות מרוכז ויציב בהוויה. אנחנו נבעטים שוב ושוב על ידי מחשבות, דאגות והסחות דעת, אבל בכל רגע צריך לתפוס חזק במושכות כדי שלא להזרק ממנו. צריך לתפוס ולרכב עליו כמה שרק אפשר, על השור הזה של החיות.

1 ביוני 2008 – 0:27 קטגוריות: מיסטיקה | תגובות (4)

שימוש נבון בסמים

הכתבה על הספר "משוקולד למורפין: כל מה שעליך לדעת על סמים משני תודעה" של דר' אנדרו וייל התפרסמה לראשונה באתר אנרג'י ניו-אייג'

לפני כחודש, בתגובה למאמר שהתפרסם כאן על המאסטר האינטרגלאקטי אלכסנדר שולגין קיבלתי כאן תגובה מהגולש Rasputin שהתלונן על הדיסאינפורמציה הרווחת בנושא סמים. "העניין הוא שיש 2 צדדים שאומרים 2 דברים שונים כמעט לגמרי, ושניהם מחזיקים בגרסא הזו עד המוות. זה לא משהו שאפשר לשפוט לגביו לפני נסיון", כתב.

הבעיה ש-Rasputin העלה בתגובה שלו היא בעיה שמטרידה אנשים רבים מדי בחברה שלנו. בתחילת המאה ה-21 נהוגה ברוב חלקי העולם מדיניות ממשלתית של דיסיאינפורמציה שמטרתה להפיץ מידע בלתי מדויק ולעיתים שקרי ממש על סמים בלתי חוקיים ועל ידי כך להרתיע אנשים משימוש בהם. העמדות הקיצוניות והמסולפות שמפיצות הרשויות המלחמה בסמים דוחפות את משתמשי ותומכי הסמים הבלתי חוקיים לקיצוניות השניה: שימוש בסמים מתוך בורות ולעיתים עידוד חד צדדי של סמים ללא לקיחה בחשבון של הסכנות השונות שלהם.

וכך נמצא לו משתמש הסמים הממוצע (רובה המכריע של החברה שלנו משתמש בסמים, חוקיים או לא חוקיים, בין אם הם מודעים לכך או לא) בבלבול רב ובחוסר אונים בנסיון שלו להשיג מידע מקיף, אמין ומדויק לגבי ההשפעות, היתרונות והסכנות של סמים שונים.

סמים הם צורך אוניברסלי
על הצורך הדחוף הזה בדיוק בא לענות הספר "From chocolate to morphine: everything you need to know about mind-altering drugs".

הספר שפורסם לראשונה ב-1983 ויצא במהדורה מעודכנת ב-2004 נחשב למקור נדיר למידע אמין מקיף ובלתי מוטה בנוגע לסמים. וייל שנחשב כמייסד תחום הרפואה האינטגרטיבית (הרפואה שמאחדת בין הידע של הרפואה הקונבנציונלית לחכמת הרפואה האלטרנטיבית) הוא דוקטור לרפואה בהכשרתו ומחזיק גם בידע רב בתורות רוחניות ורפואיות אלטרנטיביות מה שנותן לו זווית מעניינת על נושא הסמים החוקיים והבלתי חוקיים.

בראשית דבריו מצביע וייל על עובדה מצביע על עובדה אחת ובלתי ניתנת לערעור. סמים הם כאן והם לא עומדים להעלם לשום מקום. סמים הם דבר אוניברסלי. כל חברה בכל שלב בהיסטוריה האנושית השתמשה בסמים פסיכואקטיבים אלו או אחרים, בין אם מדובר בסמים פסיכדלים, בקפה, באלכוהול, בטבק, בעלי קוקה, בתה או בכל סוג אחר של סם.

שינוי תודעה הוא צורך אנושי בסיסי ואוניברסלי שמתחיל כבר אצל ילדים (שמשיגים זאת בשיטות כמו בסיבובים מהירים סביב עצמם או והיפר-ונטילציה). ההיסטוריה מראה שכל נסיון להלחם בשימוש בסמים נידון לכשלון. יותר אנשים משתמשים היום בסמים מאי פעם בהיסטוריה. את השימוש בסמים אי אפשר לעצור, אבל הדבר שכן אפשר להלחם בו, הוא השימוש בהם לרעה.

אין סמים טובים וסמים רעים
וזה מוביל אותנו אל העקרון הראשון והחשוב ביותר שמתווה וייל ביחס לסמים והוא שאין סמים טובים וסמים רעים. יש שימוש בסמים (drug use) ושימוש לרעה בסמים (drug abuse). בכל סם אפשר להשתמש בצורה חיובית ובכל סם אפשר לעשות abuse ולהשתמש בו בצורה שלילית וקטלנית.

הגישה הזו עומדת אמנם בניגוד מוחלט לרשויות המלחמה בסמים שמנסות לומר לנו שיש הפרדה גמורה בין סמים "טובים" או "נסבלים" (ובחלק מהמקרים סמים שהחברה כלל אינה מתייחסת אליהם כסמים) כמו קפאין, ניקוטין, אלכוהול, שוקולד, פרוזק, ואליום, רטלין ואפילו אנטי-היסטמינים [נוגדי אלרגיה] לבין סמים "רעים" (drugs of abuse) כמו מריחואנה, פטריות קסם, LSD, אופיום, קוקאין וכו'.

אלא שהשאלה מהו סם רע ומהו סם טוב, היא כפי שמראה וייל בעיקר שאלה תלויית תרבות. בזמן שברוב התרבויות המערביות מסביב לעולם אלכוהול הוא הסם המקובל וסמים פסיכדלים נחשבים סמים מסוכנים, הרי בחברה האינדיאנית השימוש בפיוטה הפסיכדלי הוא מקובל ומעודד בקונטקסט דתי ואילו אלכוהול נחשב לסם שטני ומשחית. קבוצות מוסלמיות מסוימות לעומת זאת עודדו את השימוש בקפה לצרכים מיסטיים ואסרו בחומרה את צריכת האלכוהול ואילו יוגים בהודו משתמשים במריחואנה לטקסים אבל מתנגדים בתוקף לשימוש בחומרים אופיאדים ובאלכוהול.

התפיסה של מהו סם טוב ומהו סם רע משתנה אפילו בתרבות נתונה כשחולף הזמן. כשהטבק הגיע לראשונה לעולם הישן ונעשה בו שימוש כסם משנה תודעה התנגדו לכך הרשויות עד כדי כך שבמדינות מסוימות הוטל עונש מוות על עישון סיגריות. גם הקפה זכה לאופוזיציה חזקה בתחילת דרכו. הוא זכה להתקבל רק לאחר שקבוצות גדולות מהאוכלוסיה הפכו מכורות אליו ללא תקנה… אלכוהול היה סם אסור ברבות ממדינות העולם בתחילת המאה העשרים בעוד מריחואנה הייתה עדיין באותה תקופה חוקית ברבות ממדינות אלו ונאסרה מאוחר יותר מסיבות שונות ומשונות.

בקיצור, אם אתם סומכים על הרשויות בשאלה איזה סמים מסוכנים בשבילכם ואיזה לא, מצבכם רע. לרשויות אין מושג, זה לא מעניין אותם ואם זה מעניין אותם זה מעניין אותם בעיקר בהקשר של איך לעשות ממכם כסף ולהפוך אתכם לאזרחים צייתנים שעובדים הרבה ולא שואלים שאלות. החוקיות או אי חוקיות של כל סם בחברה שלנו היא עניין כמעט אקראי שאין לו לרוב דבר או חצי דבר עם הסכנות או ההשפעות החיוביות שעשויות להיות לאותו סם. בארה"ב לדוגמה ישנם חולים רבים שרק מריחואנה מקלה עליהם את תסמיני המחלה שלהם שממנה הם סובלים והממשלה הפדרלית אינה מאפשרת למדינות השונות לאפשר להם לצרוך את התרופה היחידה שתסייע להם.

הצעד הראשון במילים אחרות הוא להבין שאתם לא יכולים לסמוך על הממשלה בנושא מה שטוב או רע לכם. להזכירכם הממשלה שאוסרת עליכם סמים מסוימים היא אותה ממשלה שנהגה לתמוך ב
תעשיית הטבק והאלכוהול – שניים מהסמים המסוכנים והממכרים ביותר הידועים למין האנושי, וכאלו שהורגים כמויות אדירות של משתמשים, עשרות מונים יותר מכל הסמים הבלתי חוקיים האחרים יחדיו.

ובינתיים… המסטולים באקדמיה
היה לי השנה תענוג קצת מפוקפק לבקר בקורס בנושא סמים ממכרים שהתקיים באחת מהאוניברסיטאות בארץ ולחזות באופן אישי באינדוקטרינציה ממשלתית בחסות של קורס אקדמי בנושא הסמים. כך לדוגמה למרות שהקורס עסק בסמים ממכרים הוא התייחס בהרחבה לסמים פסיכדלים שעל פי כל העדויות הקיימות והמקובלות אינם ממכרים בשום צורה. לעומת זאת הוא התעלם כמעט לחלוטין מהסמים החוקיים שלהם מכורים הרוב המכריע של המכורים במערב: טבק, קפה ואלכוהול.

בין השאר למדנו חצאי עובדות לא בדיוק מבושלות שהייתי מכנה אותן יותר סטריאוטיפים על משתמשי סמים (גראס הורס את המוח, LSD יעשה אותך משוגע); רכשנו הרבה התנשאות ודעות קדומות על משתמשי סמים (מעשני גראס ירביצו לאמא שלהם מכות רצח, מי שלוקח אמפטמינים [ספידים] יאנוס את הסבתא שלו ויאבד את הזכרון, משתמשי סמים חיים בג'יפה ובזבל ומי שמכור הוא "פצצה מתקתקת" "עדיף כבר שימות") וגם צחקנו צחוק גדול לקול הבדיחות שסיפר המרצה על חשבונן של החולדות שמזריקים להן מנות יתר של קוקאין והירואין.

בקיצור, השיעור הזכיר לי בעיקר את הועידה המשטרתית לסמים מוכת הפאניקה והדיסאינפורמציה שבה משתתף האנטר תופמסון בספר פחד ותיעוב בלאס וגאס. המזעזע ביותר הוא שניתן היה לראות כיצד מעוצבים המוחות של הדור הבא של המדענים ומקבלים ללא עוררין את התפיסות המעוותות של מורה שנראה שהידע שלו על סמים הוא מחוסר נסיון כמעט לחלוטין ובוודאי מסולף בעליל. אותם אנשים שמתחנכים פה לגבי סמים ללא שום חוש ביקורתי הם אלו שיפיצו הלאה את הידע השקרי בשם הממסד ויתקבלו כ"אוטוריטות" בנושא.

מערכות יחסים טובות עם סמים
הספר של וייל מספק זווית אחרת ורעננה לנושא. מתוך ניסיון להציג גישה בלתי מוטה לנושא סוקר וייל מאות חומרים שונים ממגוון תחומים: סטימולנטים ודפרסנטים, פסיכדלים ופסיכיאטרים, רפואיים ובילויים ומציג את ממצאי המחקר המדעי בנושא לצד עדויות אישיות של משתמשים. וייל לא חרד להציג את היתרונות שבשימוש בקפה ואת החסרונות של LSD אבל גם לא לעשות את ההפך. הוא מעודד חינוך לסמים שמציג באופן גלוי את האינפורמציה: למה אפשר לצפות, למה לא לצפות וממה צריך להזהר. הוא מרגיע לדוגמה לגבי רבות מההאשמות הממסד לגבי הגראס, אבל כן מתריע שגראס הוא חומר שאפשר בקלות לגלוש איתו לדפוסים של התמכרות, ושיש לאתר את הדפוסים הללו לפני שהם מתפתחים. העצה הפשוטה הזו שלו הייתה יכולה לעזור לכל כך הרבה אנשים בחברה שלנו, והרבה יותר מכל מסעות הפרסום ההיסטרים של האגודה למלחמה בסמים גם יחד.

על הדרך נותן וייל חוקים בסיסיים כיצד לשמור על מערכת יחסים נבונה עם משפחות הסמים השונות ועל מנת להמנע ממערכות יחסים רעות. קריאה של החוקים הללו נראית לי חובה בשביל כל אדם שמשתמש בכל אחת מקבוצות הסמים הנפוצות בחברה שלנו.

למרות שהכללים והדגשים משתנים בין סם לסם, אפשר להצביע על כמה עקרונות בסיסיים למערכות יחסים טובות עם סמים שתקפים בנוגע לכל סם שבו אתם משתמשים, בין אם זה קפה, גראס, אלכוהול או הירואין:
האדם שמשתמש בחומר יודע ומבין שמדובר בסם משנה תודעה ומבין את השפעתו על הגוף. החוויה של השימוש בסם היא שימושית וחיובית לאורך זמן, ולא כפי שקורה למשתמשים רבים (בין אם בקפה, סיגריות, הירואין או גראס) שמפתחים תלות וחסינות אל הסם וסופגים כמויות אדירות ממנו ללא לקבל את ההשפעה החיובית שממנה נהנו בתחילת הדרך. היכולת להתנתק ממנו ללא בעיה. מערכות יחסים רעות עם סמים מאופיינות בתלות. אנשים במערכת יחסים יכולים להתנתק מסם בכל שלב ללא כל בעיה. חופש מהשפעות שליליות על הבריאות או ההתנהגות. משתמש במערכת יחסים טובה עם סם לא יגיע למצב שבו השימוש משפיע באופן שלילי על התפקוד הנפשי, חברתי או כלכלי שלו.

על הדרך מציג וייל גם כמה עקרונות חשובים לשימוש בסמים. כך לדוגמה, ככל שהסם נכנס לגוף שלכם באופן מהיר וישיר יותר כך הוא חזק יותר אך גם ממכר וקטלני יותר, בין השאר בגלל ההתמכרות להשפעה מהירה ומיידית. עישון, הסנפה והזרקה הן לצורך העניין הדרכים הממכרות ביותר לקחת סם. לעומת זאת צריכה אורלית של סם, כפי שהשתמשו תרבויות עתיקות בסמים לאורך רוב ההיסטוריה, היא הבטוחה ביותר משום שהסם עובר באופן איטי ומבוקר יותר דרך מערכת העיכול. כך לדוגמה דפוסי השימוש של מי שלועסים טבק או עלי קוקה שונים לחלוטין מאלו של מי מעשנים טבק או מסניפים קוקאין, הם נוטים הרבה פחות להתמכרות ומשתמשים בכמויות קטנות בהרבה של החומרים הללו.

ועוד, סמים הם מה שאתם עושים מהם. מי שבא לסם מתוך ציפיה לקבל ממנו חוויה רוחנית צפוי יותר להשיג ממנו חוויה רוחנית. לעומת זאת מי שנגש לסם על מנת לברוח מהמציאות צפוי יותר לפתח איתו מערכת יחסים שלילית.

שיעורי סמים
אחד החלקים המרשימים בספר הוא סיומו הכולל 50 עמודים של ראיונות עם משתמשים של עשרות סוגי סמים שונים. וייל מציג כאן עדויות חיוביות ושליליות על סמים שונים משוקולד ומריחואנה, דרך סירופ לשיעול וואליום, ועד אלכוהול, הירואין והתמכרות לריצה. העדויות השונות שוברות את הסטריאוטיפים על הסמים השונים ומדגימות בצורה בהירה את המסר הכללי של הספר: כל סם יכול לעורר באדם תוצאות חיוביות וכל סם יכול לגרום נזקים.

וייל מקפיד להדגיש לכל אורך הדרך שהוא אינו מעודד ואינו מגנה את השימוש בסמים. מטרתו היא להכיר בכך שסמים הם חלק מהחוויה האנושית ולספק מידע מדויק ואמין על מנת לאפשר לאנשים לגבש ידע מושכל בנושא ולתמוך בדופסי טובים יותר למערכות יחסים עם סמים.

תוספת יפה וחשובה לספר היא הפרק הלפני אחרון שבו מציג וייל את היתרונות של טכניקות לא נרקוטיות אלטרנטיביות בשביל היי כמו ריקוד, שירה, תפילה, מדיטציה, יצירה ועוד. הטכניקות הללו אמנם משיגות תוצאות איטיות יותר לעומת סמים אבל לעומת זאת הן לא נשחקות, נוטות להשיג תוצאות משתפרות עם הזמן והן לרוב בריאות יותר (למרות שאפילו התמכרות לריצה יכולה לגרום נזקים גופניים כבדים לא פחות מהתמכרות לסמים). בנוסף הן לא עצמאיות ומאפשרות לאדם להגיע להיי ללא תלות בגורמים חיצוניים.

הספר של וייל מעלה את התקווה שיום אחד תחדל התנסות בתודעה להיות טאבו עבור החברה שלנו. שאולי יום אחד יהיה אפשרי בחברה שלנו דיון מושכל ורציני בנושא של סמים משני תודעה על כל משפחותיהם. שאולי בעתיד בתי הספר לא יסתפקו עוד רק בשיעורי כימיה והיסטוריה אלא ישלבו גם שיעורי תודעה שילמדו מידע מהימן ושימושי על סמים שונים ויתנו כלים לפיתוח המודעות על מנת שאנשים שמחפשים עניין ומשמעות פנימיים בחיים יוכלו למצוא אלטרנטיבות אחרות לסמים.

הספר מומלץ בחום לכל מי שמשתמש בסמים בחברה שלנו. ממעשנים כבדים, לסטלני גראס, מחובבי הקפה ועד לטריפרים כבדים, ממשתכרים סדרתיים ועד למסניפני המועדונים.

"מערכות יחסים רעות עם סמים מתחילות עם בורות או אובדן של מודעות לגבי הטבע של חומר מסוים וההשפעות שלו, ושימוש עודף בו עד לנקודה של איבוד ההשפעה המבוקשת הראשונית. שימוש עודף מוביל בתורו לקושי לעזוב את הסם ובסופו של דבר לפגיעה בבריאות ובפרודוקטיביות. אנשים צריכים ללמוד להכיר ולנתח את מערכות היחסים שלהם ושל אחרים עם סמים. זיהוי שימוש לרעה בסמים אינו עניין של לחפש בחדר של ילד עבור ניירות גלגול או מעקב אחר אישונים מורחבים או סגנון לבוש או התנהגות. הוא כולל את היכולת לזהות התמכרות אצלך ואצל אחרים, לזהות כיצד חוויות עם סמים משתנות לאורך זמן, לאבחן שינויים בבריאות ואת הקשר ביניהם לבין שימוש בסמים, ולראות האם השימוש בסם מפריע עם העבודה, הלימודים, והאם הוא מעודד קשרים עם אנשים בלתי רצויים. זו אנליזה קשה בהרבה מאשר חיפוש בחדר אחר ניירות גלגול" (אנדרו וייל).

29 במאי 2008 – 10:27 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (17)

מהשרדות לכוכב נולד – מחזור החגים הישראלי החדש

בחברה השבטית האלקטרונית של הטלויזיה הישראלית החיים שעל המסך הם שיקוף מוקצן של החיים ברחוב. בחברה המתפוררת והקורסת הסיכוי היחיד לבני העם לצאת מתוך מבוך העכברושים הוא על ידי מגע הקסם של המדיה, זירת הגלדיאטורים המודרנית שבכוחה לחון אחד ממליונים מקיומו השפל. בשביל זה אנחנו חיים.

עונה ארוכה של השרדות קשה, מפרכת וארוכה (דצמבר עד מאי) הסתיימה. מגע הקסם של המדיה המכתירה הוענק לנעמה. במרוץ להשמדת כל הערכים האנושיים נצחנו כולנו ביחד. כעת, מהר לפני שכולנו חוזרים ממדורת השבט לאוהלים הפרטיים שלנו ומגלים שההשרדות הפכה קשה יותר, כמעט בלתי אפשרית, הגיעה העת לכוכב חדש.

אם ההגיון של השרדות הוא ההגיון של הג'ונג'ל הקפיטליסטי הישראלי (זיכרו את הציטוט של מקנה "הציביליזציה היא ששה מיליארד אנשים שמנסים לעשות את עצמם מאושרים על ידי שהם עומדים אחד על הכתפיים של השני ובועטים אחד לשני בשיניים"), הרי ההיגיון של כוכב נולד הוא הוא שילוב בין אגדת סינדרלה קפיטליסטית ומציצנית לבין לבין מיתוס הקרבת הבתולה.

הפתיחה של העונה החדשה והשישית של כוכב נולד מסמנת את תחילת החגיגות. כמו הקרנבל, חגיגות הקרבת הקורבנות של החברה האלקטרונית המודרנית נמשכות לאורך חודשים ארוכים, כמעט מחצית השנה.

על מנת להבין את המשמעות של כוכב נולד יש להפריד בין העיקר לטפל. הטפל בעניין כוכב נולד הוא האמתלה הצדדית של תחרות לכשרונות מוזיקלים. העיקר הוא בחירתה של אלת הגורל באחד מתאי הגוף הקולקטיבי של החברה להפוך למעין "אקירה" מודרני, לכלי שלתוכו יגורש הדיבוק של יצרי המדיה החיים והמוות של החברה השבטית האלקטרונית.

הסיפור האמיתי של כוכב נולד הוא הסיפור שמספרת לעצמה החברה על אלת הגורל שגואלת אותנו מהקיום של ההשרדות ומעבירה אותנו טרנספורמציה לתוך קיום אחר ונעלה בספירות העליונות של המדיה. כוכב נולד היא ליווי של התהליך הזה שבמסגרתו אנחנו בוחרים נערה אחת מתוך הכלל (הדוגמה הקלאסית היא כמובן נינט) ומעבירים אותה דרך תהליך שלאורכו תתנתק מהקיום הקודם והאפור שלה על מנת להפוך אותה לאלה של העידן הקפיטליסטי.

מציאות המדיה המהונדסת יוצרת עבורנו מעין עולם הבא. עולם הבא וטוב יותר המתקיים בתוך המדיה. אולם כדי לעבור לשם צריך לעלות על הסירה לעולם השאול שעל המשוט שלה יושב הזקן העיוור צביקה הדר.

התהליך הזה כולל שלכת ארוכה, מתמשכת ומסוקרת של המאפיינים הגופניים וההתנהגותיים של אחד העם ועטיית בגדי המדיה החדשים. אנחנו הצופים מלווים את נינט וחבריה בדרכם הזו במדרגות לרקיע המדיה, במנהרת המדיה הארוכה של הפרדות מעולם ההשרדות הזה לתוך עולם אחר, עולם שבו יפרדו מהישות הפרה-מהונדסת שלהם ויתמסרו לתהליך הדהקונסטרוקציה של המדיה, שם יקבלו על עצמם מאלי המדיה לבוש חדש, תסרוקת חדשה, מניירות התנהגותיות חדשות, סגנון דיבור חדש, קשרים חברתיים חדשים ומהות חדשה.

בסיומו של התהליך האפותיאוזה הזה ניצב מולנו הסלב, האדם שהפך לאל, הכהן הגדול של חברת ההמונים החדשה. הוא אינו עוד אדם, הוא אנרגיה טהורה של קפיטליזם: של ייחצ"ון, קידום מכירות, פרסומות, פרסום, כסף, קרינה סלולרית. הוא מאיר באור נגוהות כמו חומר רדיואקטיבי. הוא מוצר והמוצר הזה הוא האל החדש. ולו אנו מריעים ואותו אנו עובדים. הצירוף של טכנולוגיות על ופרימיטיביות על יוצר את הטכנופרימיטיביות החדשה. קיום שבטי מחוסר רחמים הנשלט על ידי האלים הגדולים של המדיה.

מעונה לעונה לעונה הבאה. השרדות וכוכב נולד מהוות יחדיו את מחזור השנה החדש של החברה הישראלית הפסאודו-מונותאיסטית הפגאנית המודרנית. הטבע נדרס תחת הכבישים ובמקום עונות השנה הגוססות שלו הופיעו עונות הטלויזיה. אנחנו איננו יהודים, אנחנו צופי טלויזיה. המחזור שלנו אינו מחזור השנה אלא מחזוריות שידורים נטולת קץ מכוכב המדיה. הסידור שלנו אינו סידור התפילה אלא מדריך הטלויזיה. מדינת ישראל אינה מדינה של יהודים, היא מדינה של צופי טלויזיה. המלחמות שלה לא מתנהלות למען היהודים, הן מתנהלות למען השרדות.

28 במאי 2008 – 12:04 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (5)

היקום עקום

כבר קאנט דיבר על כך שדרך המבט של האדם בעולם תלויה בקטגוריות ובחושים. באחד המהלכים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של הפילוסופיה מפריד קאנט בין הדבר כשלעצמו לבין הדבר כפי שאני חווה אותו; ובזה הוא נותן את הבסיס הראשוני לפילוסופיה הפסיכדלית. אין מציאות שהיא כשלעצמה, המציאות היא עניין של התבוננות (וזאת למרות שהחשיבה הפסיכדלית תטיל בסופו של דבר ספק בכך שקיים בכלל דבר כזה, דבר כשלעצמו).

תפיסת העולם הפסיכדלי לא מפרידה בין מצב תודעה קונצזואלי אחד לבין משנהו, מפני שהיא יודעת שאנחנו תמיד מביטים על העולם דרך קטגוריות קנטיאניות או אחרות. אדם שתחת השפעה של חומר פסיכואקטיבי מסוים מגיב לאובייקט ספציפי (פרח, אדם, בניין) בצורה שונה לחלוטין מאדם שנסע לבקר במקום כלשהו, או מאדם שנמצא בדרך בין משרד הרישוי למס הכנסה. מה שחשוב הוא אולי פחות הדבר בו הוא מתבונן, ויותר איך הוא מתבונן בו.

העדשה הסובייקטיבית
אנחנו רואים את העולם, אבל אנחנו לא רואים את הדבר המעניין יותר לראות –העדשה שדרכה אנחנו רואים את העולם. ואנחנו תמיד רואים את העולם דרך עדשה. אנשים בני 15 נוחים לרקוד ולהשתולל, אנשים בני 35 זזים פחות, ואנשים בני 50 אוהבים לשבת. צורת ההתנהגות והתפיסה שלהם את העולם שונה לחלוטין. אם תשאלו את האנשים בני ה-15 או בני ה-35 למה הם מתנהגים בצורה שונה, רבים מהם יתנו הסברים נסיבתיים (סוג המסיבה, המצב רוח הכללי, אולי 'התבגרות' או אפילו הבניות תרבותיות). האמת הפשוטה היא שהבסיס העיקרי לתהליך הזה הוא תהליך הורמונלי טבעי שבו חוסר השקט וכמות האנרגיה המתפרצת שבגוף יורדת.

זהו רק תסמין אחד וקל לאבחון של עניין עקרוני בהרבה – והוא השינוי בפרצפציה (התפיסה) של האדם המבוגר לעומת האדם הצעיר. אנשים צעירים ואנשים מבוגרים תופסים את העולם בצורה שונה לחלוטין.
ילדים לא מסוגלים להבין את המבוגרים ואת החוויה שלהם את העולם (ההשתובבות של הילדים נשמעת למבוגרים כמו רעש) כי הם חווים אותו מתוך עדשה מסוימת (חקרנות, השתובבות, חוסר ידיעה, קיצוניות). זאת לעומת אנשים מבוגרים רואים את המציאות מעדשה שקולה יותר, נלהבת פחות, רגועה יותר (או במקרים הגרועים: נרגנת, מלאת דעות קדומות, צינית ועוד). לשניהם יש עדשות שונות להביט על העולם, שונות באופן רדיקלי כמעט כמו אדם וחיה, ובאופן רדיקלי לא פחות מההבדל התפיסתי שקיים בין זכר לנקבה.

הילדים שלכם לא רואים את אותו עולם שאתם רואים. אתם לא רואים את העולם שההורים שלכם רואים.

גם קבוצות תרבויות שונות, מזרחיות ומערביות, מעמדות גבוהים ומעמדות נמוכים יגיבו באופנים שונים לחלוטין זה להתנהגות של זה. בעוד בעיני צד אחד יכולה התנהגות צד שני להראות כאיפוק תקוע וחוסר יכולת להנות הרי בצד השני יכולה ההתנהגות המשוחררת של צד אחר להראות כגסות רוח. מי שמחונך באחת מהקבוצות הללו מאמץ את אמת המידה שלה. גם זו עדשה.

אנחנו רואים את העולם כל הזמן, אבל אנחנו לא רואים את העדשה שדרכה אנחנו רואים את העולם. על העדשה הזו אני מנסה להצביע כאן שוב ושוב.

משנה מקום משנה יקום
גם מקומות משפיעים בצורה קיצונית על החוקים הקוסמיים. חוקי הפיזיקה של הגופים הגדולים לא תקפים כאשר אנחנו עוסקים בפיזיקת חלקיקים. מהירות האור משנה עצמה בהתאם למקומות שדרכם היא עוברת. אבל גם המשמעות של סמלים וסימנים משתנה בין תרבויות ואיתה גם המציאות עצמה. שאמאנים באמאזונס מנהלים פגישות שבהן קבוצות של אנשים נוטלים חומרים פסיכואקטיבים ומתגבשים לכדי תודעת-על קולקטיבית טלפתית ומגיעים להחלטות משותפות ללא שימוש בלשון (הלוואי שישיבות הממשלה שלנו היו נראות ככה). לא הייתי מעולם במפגש כזה ואין ביכולתי להסביר אותו בכלים מערביים 'רציונאלים'. מה שברור הוא שדיווחים על מפגשים כאלה רצופים בין תרבויות שונות כבר מזה שנים רבות ושהטענה הזו שכאן בתרבות המערבית נשמעת כנראה מופרכת לחלוטין נחשבת בתרבויות מסוימות בעולם למובנת מאליה ומשמשת כהנחת יסוד לפעילויות פרקטיות שמתנהלות באופן סדיר בחברה.

בהקשר הזה אני רוצה גם להמליץ כאן על הספר הנהדר של אורי שוורצמן. 'רופא לבן, אלים שחורים'. שוורצמן הוא פסיכיאטר ישראלי שנסע ליערות הגשם בגאנה שם עבד כרופא איזורי לקהילות שבאזור. הספר שלו מגולל את המפגש המרתק שבין הרפואה והפסיכיאטריה המערבית לבין תרבות מקומית שבה מגוון הטיפולים המקובלים מורכב משאמאנים, קוסמים, הרבליסטים, מגרשי דיבוקים וכמרים פנטקוסטים; ושבה קיומם של גמדים, כישופים והשארות הנשמה הם דבר מובן מאליו. לאורך הספר הוא נתקל שוב ושוב במקרים שבהם ההגדרות והשיטות של הרפואה המערבית חסרות אונים למול המצב האפריקאי, ולעיתים שיטות הנחשבות "מפוקפקות" במערב משיגות תוצאות טובות יותר מאלו של הרפואה המערבית, כפי שהוא מודה בעצמו. לעיתים הוא מטפל בכדורים, ופעמים אחרות הוא מבין שגירוש שדים עשוי להשיג תוצאה טיפולית טובה יותר.

הדברים הללו נשמעים משונים מאוד, אבל הם בכלל לא כל כך מנוגדים לאינטואיציה האנושית. האם חשתם אי פעם שעל כל מיני אנשים שאתם מכירים חלים חוקים שונים לחלוטין מאלו שחלים עליכם? יתכן שזה המצב.

הספר של שוורצמן כמו הסיפורים מהאמזונס מעלים את החשד שתרבויות עם שיטות שונות אינן "נאיביות" ו"בלתי מפותחות" כפי שאנחנו מספרים לע
צמנו בעולם המערבי. במקום זאת, הן מתקיימות במסגרות אחרות שבהן החוקים השולטים בעולם הם אחרים. גם אם תפיסת עולם אחת (הרציונאליסטית-מטריאליסטית) אוהבת להאמין שהיא היחידה על הכוכב וחוקיה הם חוקים אוניברסלים – הרי שבמקומות אחרים מתרחשים דברים שאולי קל לה להתעלם מהם כי הם לא מתרחשים אצלה, אבל דברים שהיא לא מסוגלת להסביר בכליה שלה.

במקומות שונים בעולם יכולים לשרור חוקים שונים. מציאויות שונות יכולות להתקיים בחפיפה. וזהו רעיון פסיכדלי מאוד.

שינויי הזמנים
גם זמנים שונים יוצרים חוקים שונים. כדאי לשוב ולציין פה שהאמירה ה"מדעית" שמהירות האור היא 300,000 קילומטר בשניה היא פיקציה גמורה. למעשה מאז שהחלו למדוד את מהירות האור, מדענים מדדו מספר רב כמספר המדידות של 'מהירויות אור', כאשר המגמה הכללית היא של הפיכתה של מהירות האור למהירה יותר ויותר. חציפותה של מהירות האור להתנגד לנוסחאות המדעיות גרמה לבסוף למדענים לקבוע ב-1972 מהירות אור אחד וקבועה, תוך רמיסת השינוי הטבעי שבטבע.

רופרט שלדרייק לעומת זאת בדק בספרים של כימאים המתארים את טמפרטורות ההתכה של מתכות שונות וגילה שהטמפרטורות הללו השתנו לאורך השנים מה שמוביל למסקנה המוזרה שתכונות המתכות הללו שונות היום מבתקופה אחרת בהיסטוריה.

יקום עקום
כל הסיפורים המוזרים האלה האלה מניחים בסימן שאלה את ההנחה המובנית של המדע שליקום יש חוקים קוסמיים קבועים ובלתי משתנים. המדע, שאוהב להכליל בחוקים, רוצה למצוא חוקים קבועים ליקום, אבל היקום אינו מורכב ממישור רציף אחד כמו שהמדע היה רוצה להאמין. למעשה, כפי שחוקר האבולוציה ג'יי.בי.אס הלדן אמר "היקום אינו רק מוזר יותר משאנחנו מניחים, הוא גם מוזר יותר משאנחנו מסוגלים להניח".

היקום הזה הוא מנסרה של עולמות וצבעים. מה שאנחנו רואים הוא רק קטע קטן תלוי זמן, מקום, אלמנטים תרבותיים, אישיים ועוד.

היקום עקום. אל תביטו דרך העדשה. הביטו על העדשה. התבוננו בעדשה. זה יגלה לכם הרבה יותר.

25 במאי 2008 – 22:09 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (5)

הציביליזציה היא עבודת שטן

זהירות! מדובר בפוסט מדכא וזועם שמייצג זווית בלתי מאוזנת של האמת הקוסמית. הקריאה איננה מומלצת לרגישי לבב.

הפוסט הזה מתחבר אצלי כבר הרבה זמן. הוא מתחבר עם כל מכה ועלבון שהציביליזציה מנחיתה עלי. הוא מתחבר בצל, מתחת לנסיון הכה כושל של הפרסונה להמשיך ולהתמיד באמונה במין האנושי.

כן, בדרך כלל אני משתדל להמשיך ולהאמין. אני משתדל להביט על הדברים מהנקודה החיובית, אני אפילו מאמין בה. אני מאמין שעתידו של היקום ושל המין האנושי הוא באומגה פוינט.

אבל בו זמנית יש גם נאראטיב שונה לחלוטין. בורוז' ורבים אחרים תיארו את המין האנושי כוירוס – וירוס שמתפשט כל הזמן, מכלה את כל המשאבים שסביבו והורג את כל מה שהוא פוגש בו.

וחייבים להודות שנדרש הרבה פחות דמיון בשביל להבין את התיאור הזה מאשר בשביל להבין את נקודת האומגה.

האם אנחנו וירוס?

אני מתחיל לשאול את עצמי אם זה כדאי שאני אסע לחו"ל כמו הקפיצות האחרונות שעשיתי השנה לבוסניה או לאמסטרדם. אני שואל את עצמי את זה, כי כל פעם שאני חוזר ישראל, המדינה הזו פועלת עלי כמו הסם המדכא והקשה ביותר שאני יכול להעלות על דעתי. שודדת ממני כל שבב חיות, תקווה ואהבה.

שבוע וחצי בארץ, המטאפורה העיקרית שיש לי למצב הקיומי פה הוא של עכברוש. העכברוש הפך להיות סמל שמופיע סביבי בכל מקום שאני מביט. בחלומות אני רואה את עצמי כעכברוש שרץ במבוך ומנסה לברוח אבל כל הדלתות נסגרות בזו אחר זו. ברקע עומד השטן ושואג Kneel Unto Satan. לו אכרע ברך בפני השטן הזה, הכל יפתר. אבל אני לא מוכן. עדיף למות מאשר לכרוע ברך לפני השטן.

ובכל זאת צריך לציין שכמות הולכת וגדלה מהעבודות המוצעות היום הם סוג של עבודת שטן – עבודה של תאגידים שמטרתם להמשיך את ניצולם, החפצתם ודיכוי עצמאותם של בני האדם באשר הם, הגברת תרבות הצריכה וחיסולו של הטבע לאלתר ויפה שעה אחת קודם.

זה לא שאני חושב שבני אדם הם רעים. אולי יש כמה כאלה, אבל פגשתי כל כך הרבה בני אדם טובים בחיים האלה שאני יודע שיש בהם הרבה הטוב. ובו זמנית השאלה ממשיכה לנקר – האם הדבר העלוב והמזעזע הזה שאנחנו מכנים הציביליזציה היא הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים ליצור מעצמנו?

איך זה יכול להיות שמתוך כל האנשים הטובים הללו נוצרת ציליבליזציה של רשע, ציביליזציה שמנכרת את האנשים אחד מהשני, מעצמם ומהקוסמוס שמקיף אותם? איך זה שאני לא יכול להאשים את בוש, לא את אולמרט, לא את וורן באפט, לא את ביל גייטס, לא את נוחי דנקנר, לא את מנכל מקדונלדס ואפילו לא את אורנה ומשה דץ? איך זה שכל הפניה כזו של אצבע כלפי מישהו תהיה פשטנות – כי הכח, כמו שאמר פוקו, נמצא בכל מקום. כי אני בעצמי חלק מהכוח הזה.

איך זה שלא משנה כמה שלא ננסה ליצור חברה צודקת, אנחנו רק מקבעים יותר ויותר את המבנים המדכאים של הציביליזציה? למה גם אם אובמה יבחר לנשיא ארה"ב, גם אם הדלאי למה בכבודו ובעצמו יהפוך לנשיא ארה"ב – עדיין אנחנו לא מצפים באמת שמשהו ישתנה?

[אלו השאלות שוועידת האו"ם צריכה לעשות חושבים עליהן. מה? מה אנחנו עושים לא נכון?]

שינת העכברוש
כל פעם כשאני נמצא בחו"ל אני פוגש Travelers שמספרים לי על חיים אחרים. אנשים שנוטעים עצים חודשיים בשנה ועם הכסף הזה מטיילים כל שאר השנה. אנשים שחיים חיי חופש. אולי בגלל שאף פעם לא עשיתי את הטיול הגדול הזה שכולם עושים אני עושה עודף אידאליזציה לסוג הקיום הזה. אבל שוב ושוב אני שואל את עצמי אם אני לא מבזבז את הזמן שלי פה, בציביליזציה הזו.

בשביל מה? בשביל מה, אני שואל את עצמי ואותי? בשביל מה להמשיך לחיות כמו עכברוש, לעבוד כמו עכברוש, לרוץ במבוך שלא נגמר, וכל מה שאתה עושה בת'כלס זה להיות עוד אחד מתוך החברה הזו שממשיכה להשמיד את עצמה לאט לאט ולקחת את כל כדור הארץ יחד איתה. עוד אחד שהורג את כל מה שהוא מאמין בו וחושב שהוא יפה.

מה הטעם בחיים כאלו? אני לא מסוגל לראות אותו. (ויש אנשים [מבוגרים] שאומרים לך. "נו מה חשבת? זה החיים. ככה נראים החיים". ואני אומר להם. זין זה החיים. זה אולי החיים שלכם. ואם זה החיים, אני מסרב לחיים. ואם כבר הזכרתי את המבוגרים, אזכיר את מה שטים לירי אמר: ההגדרה המילונית של מבוגר היא אדם שהפסיק לצמוח, אדם שהפסיק לגדול. ואזכיר גם את אזהרתו החשובה. ואזכיר אותה בכתב מודגש ושלוש פעמים אחת אחרי השניה.

Avoid Terminal Adulthood at all cost
Avoid Terminal Adulthood at all cost
Avoid Terminal Adulthood at all cost

אני איתך טים. מה פרויקט הציביליזציה הזה מציע לי? למה אני עדיין חלק ממנו? זה נוח לשנוא את ישראל (ולמרות שאני גם אוהב אותה, התקופה נותנת לי, כמו לרבים מאיתנו, הרבה הזדמנויות לשנוא אותה) אבל האמת היא שהצרה האמיתית היא הציבליזציה הזו. הציבליזציה הזו שמניחה בגסות הרוח האופיינית לה כל כך שהיא בעלת הזכות היחידה על הכוכב.

אני קורא על שבטים באמאזונס שנפגשו לפני 40 שנה לראשונה עם האדם הלבן והיום הם מגורשים מאדמתם על ידי חברות נפט והופכים לעבדים עניים, מעוטי הכנסה ומכורים לאלכוהול ואופרות סבון. באיזה זכות? איזה זכות רואה לעצמה הציבליזציה הזו להשתלט על הכוכב כולו, על כל מקום ומקום שהיה של שבט האדם מזה שנים רבות, ולהפיץ לתוכו את הטריפ הרע שלה?

הציביליזציה היא טריפ רע

הייתי השבוע שלוש פעמים במס הכנסה, פעם שביעית בחודש האחרון, ואני עדיין לא מצליח להבין את הטפסים שהם דורשים ממני למלא ולהשיג להם. אבל האופציה השניה בציביליזציה היא ללכת ראש בראש עם הציבליזציה – ואנחנו יודעים
איפה זה נגמר. מן הסתם התהליך הזה גובה את מחירו על המצב הנפשי ואחראי במידה רבה על הפוסט הנזעם הזה. בדרך למס הכנסה מגבעתיים אני עובר על האופניים דרך נהרות של מכוניות ואוטובוסים מפיצי פיח. אספלט מפיץ חולם לוהט. במס הכנסה עצמו, עובר שוב ושוב דרך מאבטחים, סריקות בטחוניות. במעלית אני שומע את הקולות הרובוטיים שמודיעים לי על הקומות והמחלקות השונות שאני עובר בתוכה. "מחלקת גביה". איפה היער? איפה הפלורסטה?

בתוך המעמקים של הציבליזציה הזו אני מרגיש כמו חלק מסרט מדע בדיוני דיסטופי של פיליפ ק. דיק. המעמקים של המסדרונות הללו מרגישים לי כמו מיכלי בידוד מיוחדים שנוצרו על מנת לבודד אותך מהשפע האלוהי. מתוך המיכלים האלה עמוסי הפקידים, הצמצום הגיע לרמה גבוהה כל כך שלא ניתן עוד לחוש באלוהות. התחושה היא נוראית. בא למות. בוא למוטט אותה, את הציבליזציה הזו. אבל אתה לא יכול, אתה עכברוש במבוך. בדרך לשורות הארוכות של הפקידים – הפקידים שלא משחררים אותך, שלא ישחררו אותך עד שתגיד נכנעתי, הפקידים שדורשים לינוק את כל חיותך בעוד ועוד בירוקרטיה, ואם תסרב – אנחנו יודעים לאן זה מוביל.

ואין לאן לברוח. גלובליזציה, ציביליזציה, מכאניזציה. הכל מכוון אל המוות. התפשטות הציבליזציה על הכל אל תוך הכל. בני אדם מהונדסים שחושבים שהציבליזציה זה הם. עולם חדש מופלא זה סרט של דיסני לעומת מה שקורה פה. אנשים – Culture is not your friend

זהו. כאן אני מסיים. שחררתי את הקיטור. אני מתפלל לאלוהים שוב ושוב שמס הכנסה ישחררו אותי מהעבדות שאני כבול אליה בחודש האחרון. הייתי חייב לכתוב את הדברים האלה כי אני הולך להרצות על דברים קצת יותר יפים עוד כמה שעות,ולא יכולתי להמשיך לשם עם הדברים האלה על ליבי.

אני לא מאמין בכל מה שכתבתי כאן. או יותר נכון אני חייב להגיד לעצמי שאני לא מאמין – שזה רק צד אחד, קיצוני מאוד, ושיש צד אחר, נפלא ונעלה. אני חייב לומר את זה כי ראיתי אותו, כי נשבעתי כבר אז כשקראתי את האחים קרמזוב, שלעולם לא אשכח שראיתי אותו – וראיתי אותו מאז שוב ושוב ואני נשבע לעצמי כל פעם שאני רואה אותו – שלא אשכח שהוא קיים – אפילו כשמכניסים אותי למיכלי הבידוד האנטי-אלוקיים של הציביליזציה.

אין דבר עצוב יותר מלהיות חסר אמונה. גם אני מרשה את זה לעצמי רק ל-1,000 מילה ולא יותר.
אני אתפלל לשלומה של הציבליזציה, אתפלל שתגאל, שתתעשת מחלום העיוועים השטני הזה שגורם לה להשמיד את עצמה ואת כל מה שסביבה, אתפלל עד הרגע האחרון, עד שתושיט את ידה על מנת למחוץ אותי יחד עם כל השאר, אם אצטרך. ואני מקווה שתתפללו איתי.

תוספת

עוד משהו שפשוט חייבים להוסיף כאן שוב את הקליפ המדהים הזה של מקנה – culture is not your friend

"what civilization is, is 6 billion people trying to make themselves happy by standing on each others shoulders and kicking each others teeth in"

עצוב כמה שזה נכון

תוספת 2

ואגב, למה אנשים מצטרפים לכת השטן?

לא עדיף ללכת לעבוד בסלקום? לפחות הם גם משלמים.

21 במאי 2008 – 14:48 קטגוריות: טכנופוביה | תגובות (11)

Mystic Media – מחשבים, מדיה, סמים ונבואה

ביום רביעי הקרוב (ה-21 לחודש) בשעה 18:00 אני ארצה באוניברסיטת תל אביב על " Mystic Media – מחשבים, מדיה, סמים ונבואה"

"כיצד משפיעה המדיה על התודעה שלנו? מה הקשר בין הפרסומות בטלויזיה לאר"י ולמייסטר אקהארט? מה הקשר בין הפרומואים בטלויזיה למהפכת הפסיכדלית של שנות השישים? ואיך להביא את המהפכה התודעתית הבאה בהיסטוריה של המין האנושי?"

בין החשודים שיעלו באוב: מקלוהן, מקנה, ראשקוף, פיליפ ק. דיק, פוסטמן, פינצ'בק וגם המחתרת האינטרגלאקטית.

הכניסה חופשית

פרטים נוספים אפשר למצוא כאן

ומשהו מיוחד ומשעשע לשבת בשביל להכנס לאווירה. פרסומת פסיכדלית של מקדונלדס ממה שנראה כמו סוף שנות השישים. איזה כימיקלים מקדונלדס מכניסים במזון המהיר?

16 במאי 2008 – 15:04 קטגוריות: טכנומיסטיקה | פרסם תגובה

הסרט שכל ישראלי חייב לראות

הכתבה התפרסמה היום בערוץ התרבות של אתר NRG

קלוד לנצמן ידוע בעיקר בעבור סרטו בן 9 השעות שואה, אלא שהסרט הראשון של לנצמן היה דווקא הסרט "למה ישראל" שצילם בישראל במהלך 1972 ו-1973. "למה ישראל" הוא סרט צנוע במונחים לנצמנים, רק 3 שעות, אבל שלוש השעות הללו מהוות את אחד המסמכים המרתקים והמרגשים ביותר שנוצרו על החברה ההישראלית לאורך ההיסטוריה, צפיה חובה לכל ישראלי.

למה ישראל. אתם חייבים לראות.

ב"למה ישראל" צפיתי בפעם הראשונה במקרה כששודר בערוצי הלויין ערב אחד בשעת לילה מאוחרת. החוויה הייתה מהפנטת, כמו שיגור בזמן לישראל של 1973, מדינה שונה לחלוטין, ממש לנסוע לחו"ל. כשהגעתי לפריס באוקטובר האחרון שמחתי לגלות שהסרט יצא סוף סוף במהדורת DVD ומיהרתי לרכוש אותה במחיר מופקע. מאז שחזרתי לארץ אני נוהג להקרין אותו בסלון לקבוצות של חברים. התגובה של הצופים היא פחות או יותר אחידה. "זה לא יאומן שזה ישראל" ו"כל ישראלי חייב לראות את הסרט הזה".

הסבא של דימונה
אז מה יש ב"למה ישראל" שהופך אותו לייחודי כל כך? ובכן, נתחיל בזה שאם נולדתם כמוני מתישהו בשנות השבעים, הסרט הזה כנראה יראה לכם כמו דה ז'ה וו למשהו מוכר, לסצינות מהילדות המוקדמת, סצינות של מקום שהיה ואינו עוד – אבל הוא יאפשר לכם לחזור לרגעים הנשכחים ההם של ישראל הישנה.

"למה ישראל" מציג את ישראל של 1973, 25 שנים לאחר הקמתה, רגע לפני מלחמת יום הכיפורים וההתפכחות שלאחריה – וזו מדינה שונה לחלוטין. היא נראית כמו מדינה עניה אך מתפתחת, משהו בסגנון גרוזיה או אוזבקיסטן. הלבוש של האנשים נראה שונה לחלוטין (רבים מהגברים חובשים מגבעות, הנשים מטפחות) סגנון הדיבור שונה לחלוטין (רך יותר, אגרסיבי ואלים הרבה פחות), השפות שונות לחלוטין (ישראל של 1973 היא מדינה מרובת שפות, עם הרבה גרמנית, צרפתית, אנגלית, רוסית וערבית שנשמעות בכל פינה) והערכים ששגורים על הלשון שונים לחלוטין (הרבה ציונות, סוציאליזם, אחווה יהודית ועוד כמה ערכים אחרים ששכחנו כבר על קיומם).

לצפות היום ב"למה ישראל" מעניין לא פחות ואולי אף יותר מלצפות בו בשנה שנוצר. חווית הצפיה בו כיום דומה לעבודת בילוש, כאשר הצופה עסוק בנסיון להתחקות אחר שורשי החוליים שהתפתחו מאז בחברה הישראלית. לנצמן מתחיל את הסרט שלו במיינסטרים של הפסיכוזה הישראלית – תחילה בביקור תלמידים ביד ושם, לאחר מכן בביקור תלמידים במצדה ולבסוף בהשבעת פלוגת צנחנים בכותל המערבי. כאן אנחנו מתוודעים לאומה בחרדת קיום אדירה, אומה המתאוששת מהשמדה המונית, המורכבת מאליטות לוחמות בעלות בעלת מבנה צבאי ספרטני ממש. אומה הנשבעת להגן על עצמה בכל מחיר.

הרבה תקווה היה להם אז. ישראל של 1973 שונה כל כך מהמצב רוח הציני והפסימי הפושה כל כך ברחובותינו כיום. "אין מאבק מעמדות" אומר הפועל אותו מראיין לנצמן בנמל אשדוד, ואילו ח"כ רן כהן הצעיר (אז עוד לא ח"כ) מסביר באנגלית עלגת כי הקיבוץ יוביל את ישראל לכיוון הסוציאליזם. לנצמן הולך כל כך רחוק עם התפיסה האוטופית על ישראל, עד שהוא שואל את השוטרת ברחוב האם לא מוזר לה שהיא צריכה לעצור יהודים, ושואל את האסירים "האם נכון שיהיה בתי סוהר במדינה יהודית?".

אלא שלנצמן הוא יוצר סרטים חכם מאוד. הוא מתחיל את הסרט עם נאראטיב ציוני קלאסי ואז ממשיך כשהוא פורם אותו אט אט, לא על מנת לנתץ אותו חלילה, אלא על מנת לעשות לו מה שקוראים "פרובלמטיזציה". וכך אנחנו רואים לפתע את הפנתרים השחורים מוקפים ילדים נלהבים ומדברים על כך שישראל היא מדינה גזענית, אבל שהם בניגוד לשחורים בארה"ב לא רוצים לצאת נגד הלבנים אלא להשתלב בהם. סצינה אחרי זה אנחנו יושבים עם חבורה של יהודים יקים שמדברים בגאווה על כך שיהדות גרמניה היא האליטה שפיתחה בארץ את החינוך, האוניברסיטאות, הצבא, החקלאות ומה לא.

סצינה אחרת מביאה את סיפורו של צעיר רוסי שמגיע עם משפחתו כציוני נלהב ומבקש לגור בערד, מאחר שהוא רוצה להגיע למקום שעדיין אינו בנוי, שבו יוכל לתרום מעצמו על מנת לבנות ולהבנות. אלא שכשלנצמן חוזר לבקר אותו בביתו החדש בערד חודש מאוחר הצעיר כבר מתעב את ישראל. הוא מתלונן שבעוד שברוסיה קראו לו יהודי, כאן קוראים לו רוסי ומכריז שהבין שישראל היא הרפובליקה ה-16 של ברה"מ: בעוד בברה"מ חייבים לומר "אני שמח להיות רוסי", כאן חייבים לומר "אני שמח שיש לי פספורט ישראל, אני שמח להיות ישראלי".

אלא שלנצמן מאזן את העדות המזעזעת הזו כשהוא מבקר בדימונה של 1973 ונפגש עם "הסבא של דימונה", אחד מהאנשים שהיו ב-36 המשפחות הראשונות שנזרקו ב-1955 באמצע המדבר על מנת להקים את דימונה. הסוכנות היהודית שיקרה להם בנמל חיפה שהם נוסעים לעיר ששמה דימונה, 15 דקות מחיפה. שבע שעות הם נסעו מחיפה ושמונה שעות נוספות חלפו עד שהסכימו לרדת מהמשאיות, באמצע המדבר, בעיר נטושה שנקראו להיות הראשונים ליישבה, ללא מים ואור, שעות ספורות לאחר שירדו מהאוניה. אלא שעכשיו מספר "הסבא של דימונה", לא יחליף את דימונה בעבור שום מקום אחר בעולם, אפילו לא מונאקו שבה ביקר לפני שנה.

תסמונת האי-נורמליות

עזה ב-1973. מתוך למה ישראל.

זה סרט מעניין כל כך כי הוא פורץ דרך ונבואי כל כך לתקופתו. הוא עוסק כבר ב-1973 בתנועת ההתנחלות ובפלסטינים, במאבקים החברתיים ובאפליה העדתית. הוא נותן מבט פנורמי של החברה הישראלית ב-1973 מח"כ רן כהן הצעיר, דרך יגאל ידין ועד אברהם יופה מתנועת ארץ ישראל; מהקיבוצים דרך מאה שערים ועד חברון ותעלת סואץ; מהסלונים של החברה הגבוהה, דרך נמל אשדוד ועד ההפגנות של הפנתרים השחורים; מבתי הספר, דרך האולפנים, נמלי התעופה ועד לבתי הסוהר.

ומעל לסרט כולו מרחפות מילותיו הנבואיות של פרופסור צבי ורבלוסקי, מקים הקתדרה למדעי הדתות באוניברסיטה העברית האומר על נסיונותיה של החברה הישראלית להפוך לחברה נורמלית: "הנורמליזציה לא תהיה נורמליזציה אמיתית במובן הרגיל, משום שהקיום הנורמלי של העם היהודי, המציאות היהודית, היא להיות לא נורמלי. שום נוסחה לנורמליות לא עובדת עבור ישראל ואחרים. ברגע שאנחנו חושבים עצמנו לנורמלים, האי-נורמליות של הקיום היהודי תופיע. יתכן שישנו כח מיסתורי בהיסטוריה היהודית שתמיד מושך אותנו מהנורמליזציה הזו שחשבנו שהושלמה, ומשהו מסיט אותנו ממנה תמיד". כמה נכון, כמה נבואי וכמה טריויאלי.

"למה ישראל" הוקרן בהקרנת הבכורה שלו בניו-יורק ב-7 לאוקטובר 1973, יום לאחר פתיחתה של מלחמת יום הכיפורים שסימנה את סופה של ישראל התמימה של פעם. קשה לסווג את הסרט הזה כסרט ביקורתי על ישראל או כסרט אוהד בצורה גורפת, הוא יכול לגרום לכם לאהוב את המדינה שלכם, והוא יכול לגרום לכם לתלוש שערות בעצבים ממה שנהיה ממנה. אבל הוא עשוי מהרבה הרבה אהבה למקום הזה, ויש לו המון המון מה ללמד אתכם על המקום הזה שאתם חושבים שאתם מכירים וקוראים לו ישראל.

14 במאי 2008 – 16:00 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (8)

טריפים, טיולים והחיים

לפני כמה חודשים כשהייתי באמסטרדם פרסמתי כאן פוסט בשם "עמים הם סמים" שעסק במה שכיניתי שם "ההשפעה המסמעמת" של עמים (ותרבויות), או במילים אחרות הנטיה שלהם להכניס את המשתמש (התושב) למצב תודעתי מסוים, לפעמים מומלץ יותר ולפעמים פחות.

בביקור האחרון בסרייבו עלו לי כמה מחשבות על הקשר בין שני סוגים של טריפים – הטריפ הפסיכדלי המקבל השראתו מחומר פסיכואקטיבי פסיכדלי זה או אחר וטריפים גיאוגרפיים או במילים אחרות טיולים, שאנשים עורכים מסביב לעולם.

זה התחיל משיחה שהייתה לי עם ג'ון (שם בדוי), אוסטרלי שעובד במכרות באוסטרליה, עושה שם ים כסף ומבלה את חציה של השנה בטיולים בעולם. בקיצור, טריפר מקצועי. כמי שכבר ביקר בכ-70 מדינות שונות מסביב לעולם שרבט לי לבקשתי רשימה של כ-15 מדינות מובחרות לביקור. בינתיים ציין בפני שהוא לא משתגע על סרייבו "התרבות פה לא שונה עד כדי כך. כלומר היא שונה, אבל זה עדיין דומה מדי" ציין. על איזה מקומות הוא כן משתגע? על מקומות ששונים לחלוטין. לדוגמה פפואה גינאה ששם התקיים קניבליזם עד לפני 50 שנה, שמלאה בשבטים פראיים ומאופינת באופן כללי בחיים פרועים וחסרי מעצורים.

הרעיון שעמים הם סמים קיבל כאן תפנית די מעניינת. אם עמים הם סמים, אולי גם מקומות גיאוגרפים הם סוג של סם, הלוצינציה או בכל מקרה השפעה פסיכואקטיבית. תיירים שמגיעים מאירופה למדבר הנגב או ישראלים שנוחתים בהודו או בדרום אמריקה מוקסמים מהמציאות הייחודית והשונה כל כך שנחשפת בפניהם שם. הטיול למקום חדש חושף בפנינו מציאות שונה כל כך עד שהיא דומה להזיה, כמו כוכב זר שעליו נזדמנו לביקור, כמו דרך אחרת לצפות בעולם. הם מזכירים במילים אחרות, חוויה פסיכדלית. כמי שאוהב לבקר בארצות הזרות והמוזרות ביותר ג'ון הזכיר לי מהבחינה הזו את הטריפרים הקשים שאוהבים להתנסות בחומרים הקיצוניים ביותר בחיפוש אחר המציאות הזרה והמוזרה ביותר. לעומתו מי שנוסעים לערים במרכז אירופה מזכירים את מי שהסם החביב עליהם הוא קפאין.

אלא שכמו שימוש תכוף מדי בחומרים משני תודעה, גם שהות ארוכה מדי במקום מסוים יוצרת הרגל ועמידות לאפקט הפסיכואקטיבי המיוחד שלו. לאחר זמן מסוים הופכת החוויה למורגלת ומאבדת מהקסם שלה. וזה מוביל אותנו לנקודת דימיון נוספת בין שתי הפרקטיקות הללו, וזהו אפקט הזמן של טריפים משני הסוגים.

מכיוון שהטריפ הוא ביקור במציאות אחרת וזרה, מכיוון שהוא עמוס כל כך בפרטים השונים בצורה רדיקלית מהמציאות היומיומית המוכרת לך הרי הוא מכיל כמות אירועים משמעותיים גדולה בהרבה מסכום זמן אובייקטיבי המקביל לו בחיי היום יום. על מנת להבין במה מדובר אפשר לחזור למושג הזמן המשמעותי של רבי נחמן, מושג שגורס שהזמן היחיד שיש לו משמעות אינו הזמן המכאני האובייקטיבי אלא זמן שנמדד בהתרחשויות, תורות, חיים – בכמות החידושים, החוויות והקדושה. התפיסה הזו של רבי נחמן הופכת מוחשית למדי בטריפ פסיכדלי. משתמשים בסמים פסיכדלים יספרו פעמים רבות ששניות קלות בטריפ נראו להם כמו שנים ארוכות או אפילו כעידנים שלמים. מכיוון שהמציאות שנגלית בפניהם מחדשת להם כה הרבה, לעיתים בהבזק רגע יותר משנים ארוכות של חיים תפגשו אנשים שיטענו לאחר טריפ פסיכדלי שעבר משך זמן ארוך יותר מכל אורך חייו עד כה. באופן דומה כשחיכיתי בנמל התעופה של זאגרב למטוס שיקח אותי הביתה הרהרתי בהפתעה רבה בכך שעבר בסך הכל שבוע מאז שעזבתי את הארץ. השבוע האחרון הרגיש לי כמו חודש או אפילו חודשיים.

אלא שכפי אצל טריפרים מנוסים שכבר מכירים את העולמות הפסיכדלים היטב תופעות התארכות הזמן דוהות מעט, כך גם מי שנמצא בטיול זמן רב תחושת התארכות הזמן נוטה להעלם. מי שנמצא כבר חצי שנה בטיול לא מרגיש כל שבוע כמו חודש.

בקיצור, אם עמים הם סמים, הרי טיולים הם סוג של טריפים, והדמיון בין שני סוגי הטריפים אינו חיצוני בלבד אלא מגיע עד להקבלות האינטימיות ביותר שבקרבי החוויות הללו. ביום האחרון שלי בסרייבו נתקפתי בבדידות, שעמום והרגשה גופנית רעה. היו לי עוד 8 שעות לחכות עד הנסיעה הבייתה, כבר לא היה לי חדר לשהות בו ובאמת שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

הרגע הזה הזכיר לי את הרגע המוכר ההוא שהוא תמצית החלק הקשה והמפחיד של הטריפ הפסיכדלי. מדובר בותו הרגע שבו לפתע המצב האחר, השונה והדינאמי שאליו נכנסת כשחדרת לעולם הפסיכדלי הופך למאיים ומטריד. פתאום המציאות זוחלת עליך כרמשים שברצונך לגרשם מעליך ואתה מעוניין רק לחזור למצב הקודם שהיית בו קודם – להביט על העולם כמו בורגני מצוי, בלי שהדברים יהיו מורכבים, מעניינים מדי. שיחזור העולם להיות דהוי ושגרתי כמו קודם, חושב לעצמו אז הטריפר, נאמר יפה תודה ונלך לישון. אלא שהטריפ כמובן לא עוזב אותו ואז מתוך הרצון לחזור אל חוף המבטחים של התודעה הקונצזנזואלית הוא עלול לצלול לתוך חוויה שלילית שעלולה במקרים קיצוניים להתפתח לפאניקה ומה שמכונה בז'ארגון "טריפ רע".

באותו רגע בסרייבו, כשהייתי שרוי בצלילה לתוך יאוש נזכרתי בפתרון הפסיכדלי למצבים הללו שקורים בטריפים. הפתרון הוא בדרך כלל להרגע, לנשום, לפתוח את בית החזה, להבין שהכל טוב, שלא צריך להלחץ מכלום ושאפשר לחיות ולחקור, ובאופן כללי שלא צריך להלחץ מהמציאות. ולא – אין שום דבר שצריך לשאוף אליו בנוחות הנוחה מדי של המציאות בבית. המציאות הלא מספיק לא נוחה של הבית (המוטורי, האינטלקטואלי, הרגשי, הרוחני) היא בדיוק זו שכובלת אותך לדפוסים של מי שאתה, היא הגבולות שאתה שם לעצמך בתוך נוחות שאתה מארגן לעצמך ושהופכת להיות לכלוב האישי שארגנת לעצמך.

הטריפ הוא הטיול. בלשון הזוהר 'טיול' הוא זיווג, זיווגה של האלוהות, של עליונים בתחתונים. הטריפ הוא הטיול, הוא הזיווג – הוא דורש יציבות. יציבות באהבה, יציבות באמונה. הוא דורש זרימה, אהבה זורמת, אמונה זורמת. הוא דורש עמידה יציבה של איבר הברית של היסוד מתוך חשק שהוא פנימי וקדוש.

טיולים וטריפים הם בסך הכל מטאפורה לחיים. הם באים להזכיר לנו לפתוח את בית החזה, לנשום, לחקור, להתרגש, לגלות את התשוקה לחיים שמכחידה כל דאגה וקליפה.

13 במאי 2008 – 12:28 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (6)

Welcome to Sarajevo

Now on the second part of my trip, sitting in an Internet Cafe at the beautiful city of Sarajevo after 3 amazing days on Banja Luka in Republika Serpska.

I was a bit worried before I came here, because this is the first time for me to visit a big muslim city outside of Israel, but the experience is absolutely awesome.

Sarajevo is a mystical city, one of the most beautiful and spiritual that i've been to, and it is a very good measure to clear everything that you thought you knew about Islam. I couldn't really imagine a European version of Islam before I got here. Staying in Banja Luka I was trying to picture to myself a muslim city full of blondes – that just didn't seem to fit in my mind.

Now in Sarajevo I find myself curiously at home. Surrounded by an extremely interesting mixture of European culture and Islam, musks and shick cafes. Yesterday night I visited a nice cafe that reminded me of some of Berlin's shickest and most trendy hangouts but also had heavy Islamic and balcan imagery, music and atmosphere. The visitors were everything from alternative looking people to devout looking muslims wearing Hijabs. For me, this kind of combination was far from trivial and as someone from Israel this gives me a new perspective on Islam and a new model model for a multicultural existence (Though one also has to remember of course the siege of 1992-1995).

7 במאי 2008 – 11:45 קטגוריות: חיים | תגובות (3)

On the road in Bosnia Hezegovina

Now in Banja Luka (I came here representing the short film 'Roads' in the Banja Luka film festival, as one of the producers) it all seems to so clear – the Yugoslavian-Jewish connection that just had to be.

1:00 O'clock at night, walking back to my room at hotel Bosna on the streets opf Banja Luka I hear this balkan band sound reminding me of a thousand Kusturica films. It comes from the same wedding I saw 5 or 6 hours ago when I left the hotel – but now it is full on.

I have always known in my heart that I belong in a Kusturica wedding or any other crazed balkan celebration but now this is the real thing. Real time balkan craziness going on. I am running inside, everybody with buttoned shirts and ties, only me dressed up like I am going out to some cafe in Tel Aviv.

Nevermind, I look like an alien but maybe if I show my happiness about this oh so universal reunion of love… Oh sacred marriages all around the globe, Jewish, Chrisitian, Muslim – let me have your magical love-fury.

They are dancing with the joy that you'd expect from a merry balkan bunch. You have to love those Yugoslavian folks, only one day in Republika Serpska and I already feel forever bonded with these magnificient people. None of that drowsy sluggishness of melancholy and boredom that you can feel in other western european capitals.

You know why? Because they have seen it, they have seen the war, and they knew what they stand to lose – and now that they are regaining it – they appreciate it. Life is getting better and they know it.

No violence in the streets here, lots of beautiful people, hope, very friendly. modesty, somewhat naive but in the best way possible. Very few people talk English though, no German too.

The balkan bunch are dancing like chickens. Their spirit is full and sweeping. They are pushing their chests forward, singing hoarsely in Serbian. Ever since I was a kid I always admired Yugoslavia, and this is like the new revelation. The elegance of steps, dancing with beautiful, true, full smiles.

It seems like they start to notice that new infiltrator-guest and they greet me quite happily and amused – they dance with me, and I show them my ways whichI have learned from the Hasids in those beautiful Hassidic weddings I used to go to. Now this really gets them going, it's like they saw something that they know but don't know. Some of them get really agitated now, taking out the cameras and start shooting like crazy (Hey, it should be the other way around).

And then around 1:45 it happens. The Balkan-Jewish bond is founded again, here in Banja-Luka – Klezmer-Slavia. The Jewish and the Blakan traditions mix, they teach me their ways, and I teach them what I have learned which they happilly assimmilate into themselves.

Suddenly I know this feeling. It reminds me of On the Road – Jack Kerouac experiencing the felt moment of immediate experience – I am here, now, living, communicating, dancing with the groom and dueting to some Serbian songs I don't even know. Everything is happening NOW.

Thank God!

—

And then, just after the Tikkun appears to be complete I have to leave. Those stupid hotels giving Breakfast from 6 to 10.

Moving on the Sarajevo in a few days. Hoping to live to see some more. Looking for the NOW.