טכנומיסטיקה

אופניים לרקיע – הספד לדר' אלברט הופמן (1906-2008)

שום דבר לא הכין את הכימאי דר' אלברט הופמן לאותה חוויה מוזרה וקסומה מעל לתיאור שבה התנסה באותו יום אביב ב-19 באפריל 1943 שבו טעם לראשונה מה-LSD. הימים ימי מלחמת העולם השניה והשואה והופמן השוויצרי היה עסוק באותה תקופה בסינתוז של נגזרות כימיותת של השיפונית, פטריה הגדלה על חיטה ושלאורך ההיסטוריה הספיקה להיות רעל מעורר אימה וגם אמצעי ריפוי מסתורי.

לגלות את החומצה האלוהית
מספר ימים קודם לכן, ב-16 באפריל 1943, החליט הופמן באופן בלתי מוסבר (בעקבות תחושת בטן) לחזור ולסנתז עקבות את החומר LSD25, ההרכב הסינתטי העשרים וחמשה בסדרת הנגזרות שיצר מהשיפונית, שאותו סינתז לראשונה חמש שנים קודם לכן. אלא שבמהלך ניסוי המעבדה שנערך בתנאי בטיחות מקסימלים, וללא שנטל לעצמו מהחומר נתקף לפתע הופמן בתחושות של סחרחורת ונאלץ לשוב בביתו שם שקע "במצב לא בלתי נעים, דמוי שכרון, שהתאפיין בדמיון מגורה באופן קיצוני".

הופמן הצעיר מחזיק מודל של מולקולת ה-LSD

המאורע הבלתי צפוי גרם להופמן לנסות על עצמו שלושה ימים מאוחר יותר את התרכובת מתוך השערה שהתחושות המסקרנות שחווה היו קשורות בצורה כלשהי לחומר. "תוך הקפדה על זהירות מירבית" נטל לעצמו הופמן את מה שחשב לכמות מזערית: "הכמות הקטנה ביותר ממנה אפשר היה לצפות להשפעה כלשהי". הכמות הזו הייתה 0.25 מיליגרם, בערך פי 5 מהכמות הנהוגה היום בטריפים הממוצעים שבהם מתנסי צרכני LSD בימינו.

הכמות הזעירה הזו הספיקה להופמן להתדרדר למצב של "משבר חריף ביותר". בשלב זה היה ברור להופמן ש-LSD הוא הגורם לחוויה המדהימה שארעה לו מספר ימים קודם לכן. הוא ביקש מהלבורנט שלו במעבדות סנדוז ללוות אותו הביתה ואז בנסיעת האופניים המפורסמת בהיסטוריה נחשף לנגד עיניו עולם חדש ולא קל לעיכול "הכל בשדה הראיה שלי התנודד ועוות כאילו השתקף בראי עקום" כתב מאוחר יותר.

כשהגיע הביתה זיהה רק בקושי את השכנה שנראתה לו כמו מכשפה מרושעת. אבל גרועות מכך היו ההשפעות הפנימיות. "כל מאמץ של כוח הרצון שלי, כל נסיון להפסיק את התפוררות העולם החיצון והתמוססות האגו שלי נראו כמאמצי שווא". דר' הופמן המסכן החל לחוש שהוא מחוץ לגופו. בתוכו התעורר חשש נורא שהוא עומד למות. "אפילו לא נפרדתי ממשפחתי" תיאר מאוחר יותר בספרו "לסד: הילד הבעייתי שלי" (פורסם בהוצאת ירון גולן) שכתב ב-1979 את התחושות והחרדות שהתעוררו בו באותו יום לגורל משפחתו הצעירה. "האם אי פעם הם יבינו שלא ערכתי את הניסוי בפזיזות, בחוסר אחריות, אלא להיפך מתוך זהירות מרבית, ושאי אפשר היה לצפות בשום אופן לתוצאה מעין זו".

כשהגיע הרופא, כבר לא היה דר' הופמן מסוגל לנסח אפילו משפט רצוף אחד אולם זה הניד בראשו במבוכה למשמע חרדותיו של הופמן. הוא לא הצליח לגלות שום סימפטומים חריגים מלבד אישונים מורחבים במידה קיצונית ולא ראה שום סיבה לרשום תרופה.

בשלב זה החל כבר תהליך ההתאוששות. "לאט לאט חזרתי מעולם תמהוני, בלתי מוכר, אל מציאות היום יום המשרה ביטחון. הזוועה התרככה ופינתה מקום להרגשה של מזל מבורך והכרת תודה, ככל ששבו תחושות ומחשבות נורמליות, ןונעשיתי בטוח יותר שסכנת השיגעון חלפה סופית". עכשיו יכל הופמן להתחיל להנות ממשחקי הצבעים וצורות שלא ידע כמותם מעודו. "צורות ססגוניות, פנטסטיות, גאו כלפי בתנועה גלית, מתחלפות, מתגוונות, נפתחות ואחר נסגרות במעגלים לולייניים, מתנפצות למזרקות צבעוניות, נערכות מחדש ומצטלבות בתנועה מתמדת".

כשהתעורר למחרת בבוקר התמלא הופמן בחוויה של רווחה וחיים מחודשים. ארוחת הבוקר התמלאה בטעמים והסבה לו הנאה יוצאת דופן וכשטייל מאוחר יותר בגן נצנץ הכל וזהר באור רענן. "העולם כאילו נברא מחדש. כל חושי רטטו במצב של רגישות עליונה אשר התמידה למשך כל היום."

פצצת האטום של התודעה
התגובה הראשונית שבאה לגילוי ממנהלי מעבדת סנדוז שבה עבד הופמן הייתה ספקנית ביותר "אתה בטוח שלא שגית בשקילה?". הרעיון שייתכן חומר פסיכואקטיבי רב עוצמה כל כך שהוא פעיל בצורה אינטנסיבית כל כך ברמות של 0.25 מיליגרם היה בלתי נתפס. החומר הפסיכדלי רב העוצמה ביותר שהיה ידוע באותה תקופה המסקלין היה פעיל ברמות גדולות פי 5,000 עד 10,000 מאלו של ה-LSD.

אלא שלאחר שהתנסו ד"ר סטול ואחרים מהמעבדה בהשפעה של מנות קטנות בהרבה מהמנה שאותה ניסה הופמן השתכנעו בהשפעות המרתקות והמרשימות של החומר החדש. שינוי מולקולרי זעיר במבנה התרכובת הפך את ה-LSD25 לתרכובת שבניגוד לנגזרות דומות לה הייתה בלתי רעילה, ובעלת השפעות פסיכואקטיביות בלתי ישוערו.

בלי LSD גם אין ביטלס מאוחרים. 4 מופלאים וסם פלא אחד ששינה את ההיסטוריה.

לאחר שהתנסה ב-LSD מספר פעמים השתכנע הופמן שלא מדובר בסם הזיות בלבד, אלא בחלון למימדים גבוהים יותר של המציאות. "האמונה החד צדדית בהשקפה המדעית מבוססת על חוסר הבנה מרחיק לכת. כמובן, כל מה שהיא מחזיקה הוא אמיתי – אבל זה מייצג רק חצי מהמציאות; רק את החלק המטריאלי והניתן למדידה. חסר לה כל המימדים הספיריטואלים אשר לא ניתן לתאר אותם במונחים פיזיים או כימיים; ואלו בדיוק המימדים אשר מכילים את התכונות החשובות ביותר של כל החיים" (מתוך הספר: Insight-Look). ב-LSD ראה כלי שיוכל לסייע לבני אדם להתעלות מעל הבנאליות של הקיום בחברה המערבית המכאנית והמשועממת – לעבר מציאויות אחרות. ה-LSD יכול להיות כלי שיאפשר לבני אדם למצוא רוחניות חדשה, מחוץ לדוגמות של הדתות הממוסדות. במעין דוגמה חיה להשפעה שיכולה להיות ל-LSD על האדם הפכה את התרכובת את הופמן ממדען לפילוסוף חשוב, מיסטיקן ומבקר תרבות.

השימושים הראשונים שאותם הגו במעבדות סנדוז לחומר החדש היו לפסיכותראפיה ואכן בשנות החמישים והשישים הפך החומר החדש לחומר הפלא של הפסיכולוגיה, כלי חקר התודעה המבטיח ביותר שאי פעם מצאה הפסיכולוגיה. בשנים עד שנאסר ה-LSD פורסמו כאלף מחקרים עליו אשר עסקו בטיפול ב-40,000 מטופלים ותיארו הצלחות מדהימות (תשאלו את קרי גראנט). אחד מהאנשים שהתנסו מאוחר יותר בטיפול LSD היה סופר השואה ק. צטניק שטיפול ה-LSD שעבר בהולנד שחרר אותו לעדותו מאימי המלחמה.

אלא שההשפעות יוצאות הדופן של ה-LSD מנעו ממנו להשאר סם פסיכיאטרי הנמצא בחסות הפסיכולוגים – הוא פשוט היה יוצא דופן מדי בשביל לעניין רק קבוצה מצומצמת של רופאים. בסוף שנות החמישים כבר החלו ה-CIA לעשות ניסויים בסם במסגרת תוכנית ה-MKULTRA למיינד קונטרול. הניסויים הללו של ה-CIA היו באופן אירוני מבין הגורמים הראשיים להתפרצות של ה-LSD מחוץ למעבדות ומכוני המחקר היישר לתוך החיק המאמץ של ילדי הפרחים.

קן קיזי אחד מהמשתתפים בניסויי ה-LSD של ה-CIA הבין שבזמן שהרופאים חושבים שהם משתמשים בו, הם למעשה נתנו לו את המפתח ליקום כולו. הוא יצא למסע על אוטובוס הקסמים שלו עם חבורת הקונדנסנים העליזים והחל לחלק LSD לאומה האמריקאית. באותו זמן טעמו גם טימותי לירי וחבריו בפקולטה בפסיכולוגיה בהרווארד מהחוויה הפסיכדלית וגם הם החלו להטיף לשימוש ב-LSD ככלי שיחולל טרנספורמציה בתודעה האנושית. שנות השישים יצאו לדרך. הסם החדש כבש בסערה את אמריקה והפך לאחד מהסמלים הגדולים של מהפכת שנות השישים. הביטלס, ג'ימי הנדריקס, הדלתות ורבים מהסמלים האחרים של התקופה יצרו בהשראתו ודור שלם חקר את המציאות מחדש דרך העדשה הפסיכדלית. אי אפשר לדמיין את שנות השישים בלי לסד שכונה אז "פצצת האטום של התודעה".

אלא שאלו היו ימים צעירים ותמימים והשימוש האינטנסיבי והלעיתים חסר האחריות והטראגי ב-LSD במסגרת תנועת ילדי הפרחים הוביל בסופו של דבר לאיסורו של הסם ב-1966. הופמן עצמו נאלץ פעמים לא מעטות לעמוד במתקפה. זה לא היה ש-LSD גרם יותר נזק מחומרים אחרים וחוקיים כמו אלכוהול או טבק, למעשה להרבה פחות, אבל קריאת התיגר שלו על ערכיה השמרניים של החברה הייתה יותר מדי – עצם התפיסה הפסיכדלית נראתה לממסד כסוג של חטא כנגד הציביליזציה.
הסקנדלים והשערוריות שנקשרו בחומר שפיתח הביאו מבוכה למעבדות סנדוז שהחליטה ב-1965 להפסיק לייצר ולהפיץ את הסם. במהלך שנות השבעים איבד ה-LSD מתהילתו. הסם מעורר התודעה של התקופה הפסיכדלית פינה את מקומו לסמים שהתאימו יותר למציאות הקפיטליסטית המתהווה ולמצבי התודעה האהובים עליה כח (קוקאין) וניתוק מכאב (הירואין).

נכון להיום ה-LSD הוא חומר אסור בכל מדינות העולם. אפילו הולנד שהתירה את מכירתם של חומרים פסיכדלים רבים אחרים אוסרת את מכירתו, כנראה משום שהוא סם סינתטי.

לסמם את נשיא ארה"ב
הופמן עצמו לא רווה נחת מהפיכתו של ה-LSD לסם רחוב. הוא הזהיר תמיד שיש צורך לגשת ל-LSD בזהירות וכבוד. למרות שהופמן ראה ב-LSD סם מקודש הוא האמין שהשימוש בו צריך להעשות על ידי פסיכולוגים, אינטלקטואלים ואמנים שישתמשו בו למטרות חקירה וקידום התודעה האנושית ושאין לתתו לצעירים.

אלברט הופמן בציור של הצייר הפסיכדלי אלכס גריי.

המצאת ה-LSD והחוויות הפסיכדליות שינו לתמיד את חייו של הכימאי. לאורך השנים פיתח הופמן בעקבות התגלית שלו יחסים עם מגוון אנשי רוח כמו הסופר ארנסט יונר והמשורר והרופא וולטר ווגט שאיתם גם התנסה בחוויות LSD משותפות. הוא גם נפגש עם אנשי שם של התנועה הפסיכדלית כמו אלדוס האקסלי וטימותי לירי.

לגבי לירי אבחן הופמן שהוא "נראה כאלוף טניס הרבה יותר מאשר כמרצה לשעבר בהרווארד" ושהוא "אישיות מקסימה, משוכנע בשליחותו ומגן על השקפותיו בהומור אך ללא פשרות. אדם שבאמת ובתמים הרקיע שחקים על כנפי אמונתו בדבר השפעתם המופלאה של סמים פסיכודליים". בה בעת גם גם ביקר אותו בפגישתם על הפצת ה-LSD בקרב הנוער ועל תאוות הפרסום שלו בכל הנוגע למחקרי ה-LSD והפסילוסיבין שלו.

לאורך השנים עלו לרגל לביתו של הופמן מבקרים שונים מכל קצוות העולם. הם רצו לראות את אבי ה-LSD. חלקם רצו להודות לו, אחרים לספר על התנסויות אישיות ב-LSD ולדון במשמעותם עם "המקור". הופמן מספר שהשתדל ככל יכולתו לקדם בברכה את פניהם של המבקרים, להפגש עמם ולסייע ביעוץ והדרכה מאחר שהחשיב זאת לחובה הקשורה לתפקידו ההיסטורי בגילוי ה-LSD.

בספרו מספר הופמן על איש עסקים שבא להודות לו על שיצר את ה-LSD ששינה את כיוון חייו ממטריאליזם וחשף בפניו את הצד הרוחני של הקיום; על אישה צעירה שדרך שימוש אינטנסיבי ב-LSD גילתה את המשמעות העמוקה של קיומה ולבסוף הפכה לאדם מאושר ובעל בטחון עצמי פנימי ויכלה לוותר על LSD ללא מחשבה. והייתה גם ג'ואן שניסתה לשכנע את הופמן שיתן לה LSD על מנת להחדיר ממנו לנשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון ולכוון את תודעתו לכיוון הנכון. הופמן סידר לג'ואן עבודה כפנסתרנית במסעדה בציריך אבל היא המשיכה לנדוד בעולם ולבסוף הגיעה לישראל שם אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי.

הופמן לא הפסיק מעולם להתנסות עם ה-LSD וגם עם חומרים פסיכואקטיבים אחרים. לאחר שהתגלו פטריות הקסם (Magic Mushrooms) באמצע שנות החמישים היה הופמן גם הראשון לסנתז את הפסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות וגם התנסה בקרוב המשפחה הטבעי של ה-LSD, ה-LSA. ב-1962 אף נסע הופמן למקסיקו שם השתתף בטקס פטריות מקומי עם השמאנית מריה סאבינה. עד שנותיו האחרונות הוא המשיך בהתנסויות הפסיכדליות שלו ונשאר בצלילות ובמצב בריאותי נפלא לגילו עד מותו השבוע בגיל 102.

מהרהוריו של כימאי
הופמן נחשב לאחת הדמויות הרציניות והשקולות של התנועה הפסיכדלית הפרועה. הוא מעולם לא עודד שימוש המוני בפסיכדלים ולמרות החיבוק הגדול שנתנה לו התנועה הפסיכדלית נשאר הופמן עצמו מחוץ למחלוקות שאפפו את הגוף המרכזי של התנועה הפסיכדלית בארה"ב. עולם הרוח הפנימי שלו שעבר מהפכה בעקבות השימוש ב-LSD המשיך להיות העולם של הספרות והתרבות האירופאית.

דר' אלברט הופמן בגיל 100. שמר על חיוניות, סקרנות ושמחת החיים עד ימיו האחרונים.

הלקח הגדול של הופמן מחוויות ה-LSD היה ש"מה שנהוג להתייחס אליו כ'המציאות', כולל המציאות הפרטית של האני האינדיבידואלי, איננו בשום פנים דבר קבוע, אלא משהו חמקמק ורב פנים – כי לא רק מציאות אחת קיימת אלא הרבה מציאויות וכל אחת מהן מכלילה תודעת-אני אחרת".

הופמן ראה את ה-LSD כחומר שיכול לנגוד את מה שהסופר הגרמני גוטפריד בן מכנה "הקטסטרופה הסכיזופרנית, נברוזת המציאות של המערב" – החיים שבהם העצמי והעולם נבדלים זה מזה, הקיום של אובייקט וסובייקט. את האופן שבו הכניעו בני האדם את העולם מכנה הופמן "ביזה". "השימוש לרעה בידע ובהבנה, תוצריה של האינטיליגנציה החקרנית, לא היה צומח בתודעת מציאות שבה בני האדם מחוברים לסביבה וקיימים כחלק מן הטבע החי והיקום."

התפיסה שקיבל הופמן מה-LSD על יחסי האדם עם הטבע היא גישה של אקולוגיה עמוקה. "כל המאמצים כיום לכפר על הנזק בצעדי הגנה סביבתיים, יישארו בהכרח רק מעשי טלאיים שטחיים, חסרי תוחלת, אם לא יבוא בעקבותיהם מרפא ל"נברוזת המציאות של המערב" כפי שאיפיין בן את תפיסת המציאות האובייקטיבית. פירושו של מרפא זה יהיה התנסות קיומית במציאות עמוקה יותר, החובקת את העצמי". את ההתנסות הזו מצא הופמן לבסוף בטבע הוא שאב הנאה אדירה מהקשר עם הצמחיה שהקיפה את ביתו שאותו נהג לכנות "גן עדן".

הופמן האמין שהלסד צריך לשמש כאמצעי משלים למדיטציה. בעוד המדיטציה דורשת תרגול מתמיד ויכולה ליצור טרנספורמציה מתפיסת עולם אובייקטיבית לתודעת מציאות מועקמת הרי סוג אחר של חוויות התגלויות מתעוררות כהארה פתאומית. חוויה מיסטית מעין זו ניתנת ליחידים בלבד בכל דור ולא תוכל להגרם לדעתו של הופמן "אפילו על ידי מדיטציה של עשור שנים". ב-LSD ראה הופמן חומר עזר למדיטציה ובמדיטציה פרקטיקה מכינה בשביל LSD "בעזרת ל.ס.ד, תהיה ההתגלות המיסטית גולת הכותרת של המדיטציה, זמינה ליותר ויותר אנשים העוסקים במדיטציה" כתב. "שימוש מעין זה מתיישב לחלוטין עם מהותו ואופיו המעשי של הל.ס.ד. כסם מקודש". ראוי לציין כי כיום ישנם אנשים בעולם שעושים בדיוק את השימוש הזה ב-LSD.

אולי בזכות מתינות זו האריך הופמן ימים יותר מכל אדם אחר בתנועה הפסיכדלית. הוא המשיך להשתתף בכנסים עד השנים האחרונות ואף היה אמור לדבר בפורום הפסיכדלי העולמי שנתכנס במרץ השנה בבאזל. האדם שבהשפעת ה-LSD היה סמל לסקרנות כדרך חיים שמר על בהירות וחיוניות עד הרגע האחרון. מותו השבוע בגיל 102 עם תודעה צלולה לאחר טריפים רבים הוא סטירה על פניה של הסטיגמות שהפיצו ממשלות ברחבי העולם על ה-LSD והשפעותיו המפלצתיות כביכול.

המורשת של ה-LSD תמשיך להיות בטווח הנראה לעין שדה קרב בין אידאולוגיות שונות. אבל נדמה שזכרו של הדוקטור שהטיף תמיד לשימוש קדוש ובטוח ב-LSD נשאר נקי יחסית מהמחלוקות. דר' הופמן הוא רק המדען שגילה את החומר הכימי של ה-LSD, אבל בשביל מליונים רבים של אנשים ברחבי העולם שחבים לו חוויות מופלאות מעבר לתיאור הוא ישאר דר' הופמן הטוב, הסבא של התנועה הפסיכדלית, מוריד המתנה המופלאה.

"ידעתי שהכל הוא טוב – הסיבה והמקור להכל הם טוב. אבל בו ברגע הבנתי גם את הסבל והמיאוס הדכאון וחוסר ההבנה שבחיים הרגילים: שם האדם לעולם לא "שלם" אלא חצוי, קרוע לגזרים, מפוצל לשברירים הזעירים של שניות, דקות, שעות, ימים, שבועות ושנים: שם האדם הוא עבד למולך הזמן, הבולע אותו טיפין טיפין; הוא נידון לגימגומים, קילקולים ומעשי טלאים; עליו לקרטע עם השלמות והמוחלטות, עם האחדות של כל הדברים; הרגע הניצחי של תור הזהב, קרקע טבעית זו של הוויתו – שאמנם למרות הכל תמיד התקיימה ולעד תמשיך להתקיים – שם, ביום החול של הקיום האנושי, נעוץ הרגע הניצחי עמוק בתוך הנפש כקוץ מענה, כמצבת זיכרון לתביעה שמעולם לא סופקה, כפאטה מורגנה של גן עדן אבוד ומובטח; דרך "הווה" זה שכולו חלום קדחתני אל "עבר" שנגזר דינו ב"עתיד" מעורפל. הבנתי. השיכרון הזה היה טיסת חלל, לא של האדם החיצוני אלא של הפנימי, ולרגע חוויתי את המציאות ממקום המצוי היכן שהוא מעבר לכוח המשיכה של הזמן" (אלברט הופמן, 6 באפריל 1961)

2 במאי 2008 – 12:30 קטגוריות: מאסטרים אינטרגלאקטים | תגובות (6)

אדולף של אוסאמו טצוקה

המאמר התפרסם היום באתר NRG

אמן הקומיקס היפני אוסמו טצוקה שמכונה לעיתים ביפן "אלוהי הקומיקס" נחשב לאומן המנגה (הקומיקס היפני) והאנימה (האנימציה היפנית) החשוב בהיסטוריה. לאורך כ-40 שנה כתב טצוקה כ-80,000 עמודי מנגה ויצר את סדרות האנימציה הנודעות Astro Boy וגם את קימבה האריה הלבן, שכפי שיודע כל אחד ביפן היה מקור ההשראה (שלא לומר הפלגיאט) לסימבה מלך האריות של דיסני.

אחת היצירות המפורסמות של טצוקה שלמרבה הצער לא מוכרת כל כך בארץ היא הקומיקס "אדולף" שאותו כתב טצוקה בשנות השמונים של המאה העשרים. "אדולף" של טצוקה הוא קומיקס היסטורי בחמישה ספרים שמספר את סיפורם של 3 "אדולפים" בעת מלחמת העולם השניה. אחד מהאדולפים הללו הוא אדולף קאופמן, נער גרמני-יפני שנסחף לתוך על ידי האידאולוגיה הנציונאל-סוציאליסטית. השני הוא חברו של קאופמן, אדולף קאמיל, נער יהודי גרמני שחי ביפן ושהופך מעורב בקנוניה בינלאומית שמטרתה לחשוף את זהותו היהודית של האדולף השלישי בסיפור – הוא כמובן אדולף היטלר ימח שמו וזכרו.

כשהיטלר היה יהודי
רגע, אדולף היטלר יהודי? ובכן למרות השמועות העקשות על מוצאו האפלולי של היטלר הדעה הרווחת כיום היא שהיטלר כנראה לא היה יהודי. אבל ה"עובדה" המביכה על היותו של היטלר יהודי עומדת אצל טצוקה במוקד עלילה שבמרכזה מסמך המוכיח את יהדותו של היטלר ושהנאצים מבקשים למנוע את פרסומו.

וכך יש לנו באדולף שלוש דמויות ראשיות. שתיים יהודיות, שתיים יפניות וכולן גרמניות – בכל הצירופים האפשריים כמעט. אין ספק שטצוקה נותן זווית אחרת על השואה, הזווית היפנית… ההסתכלות של טצוקה על שואת העם היהודי באירופה, היא הסתכלות יפנית לגמרי תוך אלמנט של דידקטיות עבור הקורא היפני שאינו מתמצא בהיסטוריה של השואה. החלקים בספר שמנסים לתאר טקסים יהודיים הם פעמים רבות מביכים, משעשעים ובכל מקרה לא מדויקים בעליל (לדוגמה הקטע שאליזה ואדולף קאמיל כורעים ברך על הרצפה בבית הכנסת ומחזיקים ידיהם באדיקות נוצרית למול שתי נרות) אבל עדיין מרגשים.

גם כשטצוקה לא באמת מבין ביהדות, מרגישים את הכוונה הטובה שלו והאנושיות הכובשת של הדמויות שלו הופכת את אדולף לאחד הסיפורים האפיים המרגשים והחודרים ביותר על השואה.

קריקטורות שונאות אחרים
חמשת הספרים של אדולף עוקבים אחר מלחמת העולם השניה כולה ומגוללים במקביל את כרוניקת האירועיים הבינלאומיים של עיתות המלחמה. בזמן שגורלו של אחד האדולפים ידוע מראש עוד לפני תחילת הקריאה, הרי השניים האחרים עוברים תהפוכות גורל אדירות בזמן הסיפור. אדולף הוא סיפור על בני אדם שלכודים בעיתות של מלחמה ע"י כוחות גדולים מהם ומנסים למצוא מקום לאהבה, אמונה ועזרה לזולת בתוך עולם שמתרסק עליהם לרסיסים. המסגרות של התמונות השונות בקומיקס נראות לעיתים כאילו הן סוגרות וכולאות את הגיבורים שלנו בתוך עולם המלחמה המייאש של שנות הארבעים. עולם שלא ניתן להמלט ממנו. העובדה שכולם יודעים מה הסוף של הסיפור הזה רק הופכת אותו למרגש ומרתק יותר.

יש באדולף הכל: יהודים שמקורבים לנאצים וחושבים עד הרגע האחרון שינצלו, ויהודים אחרים שעוזבים את ביתם הבטוח ביפן כדי למלט יהודים מפולין, נאצים אדוקים ונאצים בעל כורחם, דמויות אפלות ודמויות מאירות. זה ספר מותח מאין כמוהו, מרגש וגם עם לא מעט הומור ויותר מכל התראה חדה וברורה כנגד הכח הנורא של לאומנות, קיצוניות ופנאטיות לעוות את נפשו של האדם ולהפוך אותו לקריקטורה שונאת אחרים.

אחד הקטעים החזקים ביותר באדולף הוא הקטע שבו מתוארת האינדוקטרינציה שעובר אדולף קאופמן כשהוא נשלח אל ההיטלר-יוגנד בנסיון להפוך אותו לנאצי פנאט ושונא יהודים. הקטע הזה שחודר אל קרביה של ההוויה הנאצית והאופן שהיא מאיימת להשתלט על האדם חושף את האופן שבו מי שרוצה לשלול מהאחרים את אנושיותם נידון בסופו של דבר שאנושיותו שלו תשלל ממנו.

אף אחד מספריו של אוסאמו טצוקה לא פורסם עד היום בעברית. אפשר לקוות שבעתיד יהיו ספרי אדולף סנונית ראשונה שתבשר את תרגום ספריו האחרים של טצוקה. בכך יזכה לא רק מדף המנגה העברי אלא גם מדף ספרות השואה העברית להעשרה מקורית ולא צפויה.

2 במאי 2008 – 1:14 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (4)

משבר המזון, מות האינטרנט ומהפכת הננוטכנולוגיה – תזונה, טכנולוגיה, היסטוריה

העיתונים מלאים כרגע בדיווחים על משבר המזון שעושה רושם שעומד להיות אחד האירועים המכוננים של 2008, ואולי של תקופתנו בכלל. מחירי המזון קופצים בשיעורים אדירים, בעשרות אחוזים בחודש כחלק ממהלך שמייקר בצורה חדה את הדבר הבסיסי ביותר בסולם הצרכים האנושי (והאורגני) – אוכל.

כמובן שכל זה היה צפוי כבר זמן רב למי שעקב אחר המגמות השונות בכוורת האנושית: השימוש הגובר בדלקי אתנול, העליה בצריכת הבשר בעולם השלישי, גידול האוכלוסיה בעולם וקפאון ובמקרים מסוימים שחיקה בשטחים המוקצים לחקלאות. וכמובן שלמרות שלמרות שכל זה היה צפוי, הוא בכל זאת בא בהפתעה, כמו כל קטסטרופה.

התוצאה המיידית היא שלכל מיני אנשים שמדברים על כך שסוף העולם יגיע ב-2012 יש יותר על מה לסמוך, לכל מיני אנשים אחרים שחיים מדולר ליום אין מה לאכול, וכל מיני אנשים אחרים שמתקיימים ממשכורת שנקראת "מינימום" והייתה צריכה להקרא "בזיון" בקושי מוצאים מה לאכול.

הדבר הראשון שיש לומר על משבר המזון הוא לפזר את האשליות. המשבר הזה כאן, ועד כמה שנראה הוא כאן בשביל להשאר. שום מטעים ושדות גידול לא עומדים לנחות על כדור הארץ פתאום. גם אוכולוסיית העולם לא תשתנה ביום אחד וגם לא מגמות צריכת המזון בעולמנו. טכנולוגיות חדשות לפיתוח מזון יקחו זמן רב עד שיגיעו להבשלה ויתפשטו בין חקלאי העולם.

מה שזה אומר זה שהאנושות עומדת להתקל באתגר, ואתגר ממשי מאוד. כן, ידענו שזה בא, אבל כמו בחיים יש תמיד תחושת מתח מסוימת בגוף לפני האתגר, גם כשכל זה היה צפוי מראש. חלקים גדולים מהגוף הקולקטיבי הנקרא "האנושות" עומדים בסכנה. יש לנו גוף שמורכב מ-6.5 תאים, ועכשיו השאלה כיצד להמנע מהמתות המוניות וממחלות בחלקים נרחבים בגוף.

בהזדמנות יש מספר דברים שכדאי לומר אותם בצורה ברורה או לפחות להעלות אותם על פני השטח.

בשר זה רצח – עבדכם הנאמן הוא לא צמחוני (ומתבייש בזה) אבל משתדל להפחית בצריכת הבשר. מעבר לעניין המוסרי שבגרימת סבל אכזרי מעין כמוהו לבע"ח, אכילת בשר הופכת היום לעניין קניבלי. קילו אחד של בשר דורש משאבים הגדולים פי 10 בערך מקילו אחד של גידולים צמחיים ובמילים אחרות – קילו בשר שווה 10 קילו ירקות. זה אומר שמי שאוכל קילו בשר גוזל בקירוב 9 קילו ירקות מהפיות הרעבים של אנשים אחרים על גבי הכוכב.

בתור מי שלא הפסיק לצרוך בשר אני בטח לא אומר לאף אחד להיות צמחוני. השאלה האם האדם (או לפחות חלק מבני האדם) זקוקים לבשר כחלק מהדיאטה שלהם על מנת לשמור על בריאות תקינה תלויה ועומדת גם כן.

אבל אכילת בשר הופכת מסתם קרניבוריות לקניבליות. בני אדם תמיד הרגו אחד את השני במשותף כחלק מהתרבות שלהם, אין בזה שום דבר חדש. גם היום אנחנו מפטמים את עצמנו על חשבון אנשים אחרים בצד השני של העולם אבל בעתיד הדבר הזה יהפוך לבוטה עוד יותר.

מה שזה אומר זה שכל מיני ממשלות יצטרכו לשקול אם להתחיל לצאת בקמפיינים שקוראים לאזרחים שלהם לצמצם בצריכת הבשר. המודעות לצמחונות עומדת (וזה יקח קצת זמן, אבל זה יקרה) לעלות בצורה חדה כמו שקרה למודעות הירוקה בשנים האחרונות. התוצאות האקולוגיות של אכילת בשר יעלו לפני השטח ואיתן גם תופעות הלוואי האחרות. בסיומו של התהליך הזה שיארך כנראה תקופה של שנים לא מעטות יעברו הרגלי צריכת הבשר של המין האנושי שינוי משמעותי, או כך אפשר לפחות לקוות.

בחינה מחדש של ההנדסה הגנטית – ידידי אלכסנדר מאן נהג להתריע בפני כבר בתחילת העשור על כך שהבעיה המוסרית של התנועות הירוקות האירופאיות היא שהן מתנגדות בתוקף להנדסה גנטית ובו זמנית עוצמות עיניים למול העובדה שבלתי אפשרי להאכיל את אוכלוסיית העולם מבלי להשתמש בהנדסה גנטית ובכך בעצם גוזרות רעב על העולם השלישי.

אני לא באמת מבין בהנדסה גנטית. אני יודע שטהרנים טבעיים שונים מתנגדים שונים בתוקף לצריכת מזונות שהונדסו גנטית. בו זמנית אני יודע שהמין האנושי יכל לצמוח לממדיו היום רק בגלל סדרה של מהפכות באמצעי ייצור המזון, תחילת "אונס האדמה" שאותו אנחנו מכנים המהפכה החלקאית לפני כ-10,000 שנה. מאוחר יותר מהפכה נוספת בסדרי הגודל של האוכלוסין האנושיים יכלה להתרחש במאה העשרים בזכות טכניקות חדשות לחקלאות שאפשרו להפיק יותר תוצרת משדה נתון.

הסוגיה של מזונות מהונדסים גנטית (מהסוג שניתן לומר עליו בהכללה שהוא מותר בארה"ב ואסור באירופה) הייתה מקור לוויכוחים קשים בשנים האחרונות. אני לא מעוניין לקחת כאן צד, מפני שהשאלה האם מזונות מהונדסים גנטית גורמים נזקים בריאותיים הפכה לשאלה פחות מדעית ויותר אידאולוגית וחברתית כמו שאלת הסמים הקלים בחברה שלנו.

מה שאני כן יכול להציע זה להפטר מהר מדוגמטיות ולבחור לעצמנו, כמו שראוי בכל נושא מהסוג הזה, בגישה פרגמטית. יתכן שמזונות מהונדסים גנטית הם הרסניים בריאותית ואם כן יש לאסור אותם. אם לא (ועד כה אין ראיות הגורסות להפך, וגם יש מזונות מהונדסים שאמורים לתרום לבריאות) הם עשויים להיות חלק מפתרון זמני לפחות לבעיות המזון העכשוויות של האנושות.

ועכשיו לעתיד

האינטרנט מת
ריי קורצוויל כותב בספר של The Singularity Is Near על שני סוגים של תהליכי התפתחות. אחד הוא תהליכי התפתחות שמאיצים את עצמם כל העת, והשני תהליכי התפתחות שהולכים ומאיטים. תהליך התפתחות מהסוג השני הוא לדוגמה זה של בן אנוש. במהלך החודש הראשון מהפריית הביצית כבר הופך כל אחד מא
יתנו מתא זרע בודד ליצור רב תאי עם מבנה גוף משורטט. במהלך החודשים של ההריון כבר נוצרים איברי המין, מתפתח המוח והעובר מגדיל עצמו עשרות מונים. במהלך השנים הראשונות של חיי האדם מתגבש מוחו, אישיותו הוא לומד לנוע ולדבר. בעוד שבתחילת הדרך נמדדים תהליכים משמעותיים בשבועות, לאחר מכן בחודשים, הרי ככל שההתפתחות מאטה אנחנו עוברים לספור את ההתפתחות בחייו של אדם בשנים ובגילאים מאוחרים בחיים כעשורים.

הדבר הזה קורה עם כל צורת חיים חדשה, ותהא היא ביולוגית (כל אורגניזם), טכנולוגית (טכנולוגיה חדשה) או תרבותית (סגנון מוזיקלי, קולנועי, ספרותי וכו'). היא מתחילה בהתפוצצות אדירה של רעיונות וממשיכה בתהליך של גיבוש אשר הולך ומאט ומקבע אותה לצורה מסוימת עד שצורת החיים החדשה הופכת לטריויאלית ומגיעה למצב של סטאזיס (תחשבו על ההתפתחות של אדם או חיה, על ההתפתחות של מכוניות, האופניים או המחשב האישי או על התפתחות הפאנק או קולנוע גל החדש הצרפתי – כל אחד מהם צורת חיים שעברה תהליך כזה). [אגב האתגר הגדול בתור אדם הוא לא להכנע לתהליך הזה ולהגדיל כל העת את קצב השינוי, אבל זה כבר נושא למאמר אחר]

אותו הדבר קורה היום לאינטרנט. חברה', אנחנו לא ב-1995 וצריך להודות בזה. האינטרנט הוא כבר לא כזה תינוק, הוא כבר לא כל כך מפתיע אותנו כל יום כשאנחנו קמים בבוקר, הוא כבר לא כל כך בועט ומרדני – למעשה הוא הפך לסטנדרנטי למדי. באמצע שנות התשעים היה לנו את ה-www וההייפרטקסט; בסוף שנות התשעים היה לנו את בועת דוטקום והתפוצצות של סטארט-אפים וחברות האינטרנט המצליחות הראשונות (אמזון, איביי וכו'); בתחילת שנות האלפיים את גוגל, רשתות שיתוף הקבצים, הבלוגים; ובאמצע שנות האלפיים עסקנו ברשתות החברתיות ואתרי הוידאו.

עכשיו ב-2008 לא קורים דברים מסעירים באמת באינטרנט. כמובן, יש רכישות, ורעיונות ופיתוחים וערוצי המחשבים והאינטרנט ימשיכו לכתוב ולנפח את ההתרחשויות – זה התפקיד שלהם, אבל האמת היא שבשנתיים האחרונות לא קרה שום דבר משמעותי באמת ברשת מלבד הרחבה של מגמות שהיו שם כבר קודם, ואם מישהו יודע על כאלו אני אהיה הראשון שישמח לשמוע.

האינטרנט לא יעלם – כמו כל המצאה טכנולוגית גאונית בהיסטוריה הוא יהפוך לבסיס להמצאות הבאות. מה שמוביל אותנו למבנה ההיסטוריה, לצורת העתיד, ולאיך שכל זה קשור למשבר המזון.

ההיסטוריה נעה בגלים
התפיסה הישנה של האבולוציה תפסה את תהליך האבולוציה כתהליך רציף וזוחל. כל דור ודור מזיז אותנו מעט מאיך שהיינו פעם ואיך שנהיה בעתיד. שנות השבעים הובילו פליאונתולוגים כמו גולד ואלגרדג לגיבוש ההכרה כי תהליך האבולוציה דווקא אינו תהליך אחיד, אלא תהליך ששומר על קפאיו למשך תקופות ארוכות ואז במשך תקופות קצרות ומכריעות מתקדם בקפיצות. הקוסמוס מתפתח במשברים ודילוגים. רוב הזמן ההיסטוריה היא קפאון (סטאזיס) המופרע מידי פעם בתקופות קצרות של מהפכה שבהן נוצרות המון צורות חדשות ומהפכניות (תחשבו על ההתפוצצות הקמברית, תחשבו על התפוצצות האינטרנט) ושאחריהן חוזר שוב הסטאזיס.

את התהליכים האבולוציונים הללו אפשר להחיל גם על טכנולוגיה ואכן אפשר לראות שהטכנולוגיה האנושית מתקדמת בקפיצות והקפיצות הללו משנות כל פעם את המקום שאליו אנחנו מסיטים את הפוקוס שלנו וגורמות לנו להניח שהעתיד יהיה אקסטרפולציה לטווח הארוך של המגמה שבה אנחנו חוזים כרגע (מה שמקלוהן קורא לו, לנהוג לתוך ההיסטוריה תוך כדי שאנחנו מביטים במראה האחורית).

שמעתי פעם את וויל רייט אומר משהו בנוסח "בשנות העשרים הופיעו הרבה גורדי שחקים אז אנשים דמיינו שבעתיד כל הערים יהיו ערים עצומות עם בניינים אדירים וגבוהים. בשנות השלושים נפרשו רשתות של רכבות תחתיות ואנשים חשבו שבעתיד כל העולם יהיה מורכב מרשתות אדירות של רכבות מטרו. בשנות הארבעים והחמישים חלה התקדמות אדירה בתחום האנרגיה האטומית ואנשים דמיינו עתיד שבו לכל אחד יש מכונית ובית המונעים על כור גרעיני". (**אני מצטט מזכרוני, לא ציטוט מדויק**)

באותו אופן אפשר לראות שהמאות השבע עשרה והשמונה עשרה היו מאות שבהן התפתחה מאוד המכניקה, מאות שעודדו תפיסה מכנית של היקום והאדם. המאה התשע עשרה הייתה המאה של האנרגיה. זו הייתה תקופה שבה הומצאו טכנולוגיות אנרגיה כמו הקיטור, שימוש בדלק והחשמל. היא עודדה את תפיסת העולם והאדם במונחים של אנרגיה. המאה העשרים ובייחוד חציה השני הייתה מאה של אינפורמציה.

המהפכה שאחרי מהפכת האינפורמציה
אלא שלנביאי עידן האינפורמציה יש בעיה קטנה. אם אינפורמציה הופכת להיות הדבר החשוב ביותר למה המשאבים החשובים ביותר בתחילת המאה ה-21 הם דווקא משאבי טבע. אין זאת אלא שהאבולוציה שיטתה בנו שוב. כחלק מתהליך הסינגולריטי גם המהפכות שלנו מתקצרות (ממהפכה מכאנית שאורכת מאות שנים, למהפכה חשמלית שאורכת 150 שנה, למהפכת אינפורמציה של 50 שנה).

ומה מגיע אחרי מהפכת האינפורמציה? ובכן, מסתבר שמה שמגיע זה השאלות הישנות של החומר והאנרגיה – איך להזין את העולם הביולוגי ואיך להזין את תאוות האנרגיה של העולם הטכנולוגי.

אני מכנה את המהפכה הירוקה שאנחנו כעת בעיצומה – מהפכת האנרגיה השניה. זוהי רוויזיה מקפת של הדג�
� הציביליזטורי שאותו בנינו לעצמנו בעזרת טכנולוגיות ופרדיגמות חדשות כמו אנרגיה סולרית, פרמקלצ'ר, מחזור, פוסטקפיטליזם ופוסטקונסומריזם. זוהי המהפכה שאני קורא לה ציבליזציה 2.0 – שהמטרה שלה להקים מחדש את הציבליזציה שלנו בצורה ברת קיימא שתהיה מסוגלת לתמוך בעצמה.

אבל המהפכה הגדולה באמת, העידן החדש שלתוכו עומדת להכנס האנושות ושיעקוב את עידן האינפורמציה הוא עידן הננו-טכנולוגיה. ננוטנכולוגיה, הרעיון של מכונות קטנות כל כך שהן פועלות בקנה המידה של הננו (מיליארדית המטר) ומסוגלות לבצע מניפולציות במולקולות הוא רעיון שהעלה לראשונה אריק דרקסלר בשנות השמונים. אם אז נחשב הרעיון של דרקסלר לרעיון מדע בדיוני הזוי, הרי בעשרים השנה שחלפו מאז הפך הרעיון לרעיון מקובל – מיליארדים רבים של דולרים נשפכים בתחום ואינספור חברות עם פתרונות ננוטכנולוגיים שונים קמות חדשים לבקרים.

המהפכה הננוטנכולוגית מציעה פרדיגמה חדשה לחלוטין שתפתח אופקים רעננים לאנושות. הגביע הקדוש של המהפכה הננוטכנולוגית הוא האסמבלר המולקולרי, מכונה ננוטכנולוגית שתפקידה יהיה ליצור מיסודות פשוטים ושכיחים בטבע כל דבר שאפשר להרכיב ממולקולות: ממצרכי מזון, דרך מוצרי אלקטרוניקה ועד רהיטים קטנים.

המשמעות הברורה של מכונה כזו תהיה החלת חוקי האינפורמציה על מישור החומר. המחיר של המבורגר של מקדונלדס או של מערכת מדיה חדשה של סוני לא יהיה לא במוצר החומרי עצמו שעלותו תהיה זניחה, אלא במחיר האינפורמציה או זכויות היוצרים שצריך הקונה לרכוש על מנת לייצר לעצמו המבורגר כזה או מערכת מדיה כזו. הייצור של עגבניה, תפוח או כל פרי, ירק ומוצרי טבע אחרים יהיה כנראה קוד פתוח. מזון, במילים אחרות יהפוך למצרך חופשי.

וכך מהפכת הננוטכנולוגיה תהיה מהפכת האינפורמציה השניה, המהפכה שתאחד את מהפכות האנרגיה והאינפורמציה, את החומר והידע. זו המהפכה שתאפשר למי שיירצה לחזור לצרוך בשר (הפעם בלי לפגוע בבעלי חיים חפים מפשע) ותאפשר גם מהפכה טוטאלית בתחום החומרים הפסיכדלים (ייצור ביתי חסר גבולות. ממשלות בוודאי ינסו לאסור הרכבה של אובייקטים מסוימים, אבל כמו תמיד יהיו לנו האקרים שיפרצו את המגבלות). זו המהפכה שתאפשר לאנושות להוריד את הלוגיקה האינסופית של האינפורמציה לתוך עולם החומר הסופי כל כך.

בימים אלו שבהם האנושות נראית כמועדת לתוך איזור אפל ועיתות של מחסור במזון ורעב, כדאי לשים לב טוב טוב לאופציות שלנו (להיות קצת פחות קרניבורים, להיות קצת יותר פרגמטים) ולזכור את העתיד הגדול, את הרגע שבו אולי נוכל לפתור בעתיד את הרעב אחת ולתמיד. אמן.

30 באפריל 2008 – 15:31 קטגוריות: טכנולוגיה | תגובות (15)

השואה הפסיכדלית – אושוויץ על LSD

זהו הראשון בסדרת טורים שיתפרסמו בבלוג בשבוע הקרוב מתוך נסיון להציג את השואה ויום השואה מזווית טיפה אחרת.

במשך שנים רבות היה היחס שלי לק. צטניק אותה יחס שחשתי גם כלפי השואה. אותה סלידה מאובייקט מניפולטיבי שתפקידו לגרום לך לחוש אשמה וליישר את השורה עם שאר לובשי החולצות הלבנות – תחושה שאותה אני יכול לייחס רק לנקודות שבהן נתקל ילד רך בשנים בשואה במדינת ישראל – בתוך הקונטקסט של מערכת החינוך הישראלית ושקריה.

הנסיון לגבש כלפי השואה יחס אותנטי, כנה ועצמאי, חף מדוגמטיות, דעות קדומות ואידאולוגיות זרות היה אחד האתגרים הגדולים שמערכת החינוך הישראלית הותירה אותי עימם בצאתי את שעריה. נדרשו לי כמעט עשר שנים מחוץ למערכת החינוך ובת דודתה, הצבא הישראלי (או שמא להפך) על מנת לעשות את הצעדים הראשונים בהתמודדות עם הזוועה וליצור כלפיה יחס שאינו תיזה או אנטי-תיזה לאינדוקטרינציה.

בהקשר זה נתקלתי לאחרונה בספרו מתיך הלבבות של ק. צטניק "צופן אדמע". למי ששכח, ק. צטניק הוא השם הספרותי שלקח על עצמו הסופר יחיאל די נור שבילה שנתיים באושוויץ. משמעות השם באה מקיצור המילה הגרמנית Konzentrationlager , KZ (הנקרא קצט) שמשמעותו מחנה ריכוז. ק. צטניק הוא מילולית אסיר מחנה ריכוז ותחת שם זה ביקש ק. צטניק לתת קול לקול אלו שמתו. בכך נתן ביטוי לאמונתו כי אף שחייו נסתיימו למעשה באושוויץ, הרי זכה להמשיך ולחיות על מנת להוות עד לזוועה.

הספר צופן אדמע מבוסס על טיפול ה-LSD שעבר ק. צטניק ב-1987 אצל דר' באסטיאנס שבליידן (ליידן, שמשמעות שמה הוא בגרמנית 'סבל' היא אחת הערים המרתקות בהיסטוריה של הפסיכולוגיה. כשמונים שנה קודם לכן, ב-1910 מעט לפני מותו, נפגש שם מאהלר עם פרויד למה שהיה בוודאי אחת הפגישות המרתקות בהיסטוריה של הפסיכואנליזה).

קשה לי לתאר את הספר צופן אדמע. עם כל הרתיעה מהנושא זה ספר שחייבים לקרוא אותו כדי להתקרב אליו קצת. אני יכול לכתוב כאן רק שמדובר במזיגה רוויית מטאפיזיקה של פסיכדליה, קבלה והשואה. המראה הפסיכדלית של ה-LSD מאפשרת כאן לשואה להופיע במלוא המשמעות המטאפיזית שלה בחזיונות המגלים את שורשיה של שואת קורבנות הנאצים בשואה הפנימית שבליבו של האדם. החזיונות שק. צטניק נגלה אליהם מזכירים את החזיון הפסיכדלי הקלאסי, אבל העובדה שהם נטועים בשואה הופכה אותם לצורבים פי כמה וכמה. אושוויץ הופכת כאן לחוויה תיאולוגית, מטאפיזית רחוקה כל כך מהמשמוע הפוליטי הגס שמערכת החינוך מעניקה לה וקרובה כל כך לנפשו של האדם.

"את עצמי אני רואה. את פני עצמי. בגולגולת-ראש-אמי נשרפתי, ובבשר בני משפחתי הזנתי את כור המשרפה של האושוויץ".
אני הנשרף! ואני נוקליאוס!?
אהה, אלוהים! מיהו האני העומד למטה אצל בלוק 14, ומי האני, שם למעלה, המולך בתוך הפטריה הלוהבת?
מתי אני למעלה ומתי אני למטה?
מתי אתה הוא אלוהים, הבורא, ומתי אתה אלוהים, המחריב?

טיפול ה-LSD של דר' סבאטיאנס ריפא את ק. צטניק (על פי עדותו) מזוועות אושוויץ שפקדו אותו מדי יום יותר מ-40 שנה מאז שוחרר מאושוויץ. אבל באותה שנה ששוחרר ק. צטניק מהאושוויץ הפנימית החלה בארץ האינתיפאדה שלאחר שהובילה להתעללות של חיילים בפלסטינים. אחת התקריות הללו גרמה אז לק. צטניק לצאת בהכרזה הבוטה שעם ישראל הוא השבת של העולם וחיילי צה"ל חיללו את השבת.

אני מעוניין להתמקד קצת בהשלכות של אושוויץ של ק. צטניק על המציאות של היום. כי אלף כל, אושוויץ של ק. צטניק לא הייתה חותמת גומי למעשים של הצבא הישראלי, כמו שניסו לעשות ממנה אצלנו. ובו זמנית, כשקוראים את ק. צטניק חייבים לדעת שהצבא הישראלי הוא לא נאצי. הדברים שהוא מחולל מול הפלסטינים נוראים ככל שיהיו, לא מגרדים את מה שקורה אצל ק. צטניק.

אבל מעבר לויכוח הפוליטי הנמשך בין ימין לשמאל על משמעותה של השואה, ק. צטניק הפסיכדלי גם מציג עמדה מוסרית חסרת פשרות שבה הנאצי הוא קודם כל פנימי ולכן צריך לראות בו תמיד אות אזהרה ולדעת שכל ויתור הכי קטן נגמר בהיות נאצי. לדעת שכל התעללות ולו הקטנה ביותר מחללת את השבת של העם היהודי ומוסיפה אש למשרפותיה של אושוויץ. ולכן גם אם הצבא/העם הישראלי הוא לא נאצי כמו הצבא הנאצי, הוא צריך לחיות בחשד מתמיד שמא הוא נאצי ובמודעות מתמדת לחובה שלו שלא להגרר לנאציות.

ויש עוד אספקט של אושוויץ שהייתי רוצה לגעת בו כאן. שליח הסוכנות היהודית באיטליה שאותו השביע ק. צטניק שבועות בודדים לאחר סיום המלחמה, כשעוד היה שלד במדי אסיר, לקחת את כתב העת של סלמנדרה ולפרסם אותו היה השחקן והקריין אליהו גולדנברג שכנראה מוכר היום בעיקר כאביו של דודו טופז. עוד יותר מסיפור חיילי צה"ל מספר הסיפור הזה שיוצא מק. צטניק ועובר לדודו טופז את סיפור ההתדרדרות חזרה לאושוויץ של הקפיטליזם, של מלך הפלסטיק שהיה כולא בשידור חי נשים מבוהלות בכלובי זכוכית מלאים בתיקנים לקול צהלות העם היהודי בציון.

25 באפריל 2008 – 15:45 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (4)

אין קונצנזוס לתודעה

כשהלכנו בגן החיות של אמסטרדם עלו לי המחשבות על אורגניזמים והקשר ביניהם לבין מצבי תודעה אלטרנטיבים. כל אחת מהחיות בגן החיות נראתה כאילו היא נמצאת בטרנס משל עצמה. גן החיות הוא גן של תודעות. הזוחלים שרויים בתודעת הזוחל, הדגים בתודעת הדג, הקופים בתודעת הקוף, הנמרים בתודעת הנמר.

כל אחד בעולמו שלו, גם היצור התת-מימי החי-צומח המוזר שפגשנו באקוואריום שנראה כאילו הוא מבלה את כל חייו בחלום על עולם אחר. לכל אחת מהחיות הללו יש דרך משלה לראות את העולם, לחוות אותו, להבין אותו, להגיב אליו. לכל אחד יש השקפה משלו על העולם והוא נשאר בה, מכיר רק אותה כל חייו. אין קונצנזוס לתודעה.

כשהייתי חולה חלמתי בלילה חלומות מוזרים שהרגישו כמו ביקור במציאויות אחרות. זה לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. חשבתי על איך שההשפעה של רמות החום במחלה מקביל להשפעות של מינונים של חומרים פסיכואקטיבים מסוימים. ההשפעה של 37.5 מעלות חום מקבילה לכמות מסוימת של חומר פסיכואקטיבי וההשפעה של 38 מעלות היא השפעה כפולה, אבל 39 או 40 מעלות הם כבר השפעה גדולה עשרות מונים. גם מחלה היא יציאה מהקונצנזוס טרנס של התודעה. אין קוצנזנוס לתודעה.

כשעזבתי את ישראל והגעתי לאמסטרדם לביקור לפני כמה שבועות הרגשתי כאילו קיבלתי אספקת חמצן ישר למוח. האגרסיביות הים תיכונית, הלחצים השונים שהמציאות בישראל מטילה עליך – כל אלו התרחקו לפתע ופתאום נשמתי מלוא הריאות. לפתע הבנתי שמקומות שונים שאני נמצא בהם מכניסים אותי למצב תודעתי מסוים ושקל מאוד לשכוח שהתודעה הזו היא תוצאה של סביבה, אקולוגיה מסוימת ולא באמת מי שאתה. מי שחי כל חייו במקום אחד עשוי לחשוב שזו התודעה היחידה שהוא מסוגל אליה, בדיוק כמו שמי שלא ניסה מימיו איזשהו חומר משנה תודעה יכול להעביר את כל ימי בלי לדעת שאפשר לראות את העולם אחרת. האדם הזה שהיה כל חייו במקום אחד, מוקף בקבוצת אנשים אחת מניח שישראליות, הולנדיות או סנגאליות זה הדרך היחידה לראות את העולם. אבל לא. אין קונצנזוס לתודעה.

אין קונצנזוס לתודעה
היא כל הזמן בתנועה באיזורים כלשהם, תוך שהיא מאזנת בין אנספור ההשפעות שחולפות בתוכנו. בשר יוצר מחשבות אחרות מעגבניה ועגבניה מחשבות אחרות מזרעונים. התודעה בתנועה בין הסמים השונים שאנחנו צורכים: בין הקפה, לאלכוהול, לניקוטין, ולתה דרך כל הסמים הפחות חוקיים שאנחנו אולי צורכים. בין ריטלין לפרוזאק לרגיעון לאספירין לדקסמול. בין מצבים גופניים שונים של עייפות או רעב, כעס או שמחה. בין התחושה של צורך בפורקן מיני, בין תודעות טרנס של מיניות לבין התחושות המסוימות שמגיעות לאחר שהפורקן הזה הגיע. אין קונצנזוס לתודעה היא כל הזמן משייטת איפשהו בין גבולות שאותם לא ניתן למדוד.

אדם מאוהב הוא תחת השפעה
אבא ואמא הם תחת השפעה
חרמן הוא תחת השפעה
אדם רעב הוא תחת השפעה

כולם תחת השפעה כלשהי. אין קונצנזוס לתודעה. לתודעה יש רק אמת אחת. היא תמיד במצב טרנס. תמיד שקועה בעצמה ושוכחת מכל השאר התודעות. טרנס של כיף, עבודה, פרסום, משפחה, אהבה, למידה, מיניות, קרניבוריות. תמיד בטרנס. כולם בטרנס. כל אחד בטרנס אחר.

ספרים הם הפסיכדלים האמיתיים
הפסיכדליה קוראת לך לפתח את המודעות לתודעה שלך ולאופנים שבה היא מתעצבת ומשתנה כל העת. היא מעצבת לנגד עיניך עולם שמורכב מתודעה. חומרים פסיכדלים הם אולי הדבר המרתק ביותר שנתקלתי בו בימי, אבל יש דבר אחר שריתק אותי לאורך השנים לא פחות מהם וממשיך לרתק אותי כל העת. ספרים. השפה.

ספרים הם דבר מרתק בעיני. שוב אני מבין, כפי שהבנתי לאחרונה שספרים הם הפסיכדלים האמיתיים שלי. שלמרות הכל, ספרים ורעיונות הם כנראה ההשפעה העקבית ביותר על מי שהייתי ומי שאני מתגלגל אליו כל העת. אחרי שקראתי את האחים קאראמזוב הרגשתי כמה חודשים של התעלות רוחנית בלתי נפסקת. אחרי שקראתי את מסע אל קצה הלילה הרגשתי חודשים של שאט נפש מהאנושות. האם ההשפעה של הספרים הללו לא מזכירה את ההשפעה של חומרים פסיכואקטיבים אלו או אחרים?

ושוב אנחנו חוזרים לשפה. ספרים הם מכונות לשינוי התודעה ולאורך המאות היו דורות של מיסטיקנים ותיאולוגים וסופרים שהבינו את זה והשתמשו במדיומים עטופי הכריכה הללו על מנת ליצור מכונות מורכבות לאין שיעור. ספרים הם מכונות לשינוי התודעה, רק שלא לא כל מי שפותח ספר יודע איך להפעיל את המכונה.

מכירים את התמונה הארכיטיפית הזו של הספר שנפתח ובוקעים ממנו עולמות, של ספר שאתה פותח אותו ומאותו הרגע אין דרך חזרה – הוא משתלט לך על העולם: כמו בסיפור שלא נגמר, כמו בעלילות ספיידרוויק. זו לא פנטזיה. כך משפיע ספר כשהמכונה עובדת כמו שהיא אמורה לעבוד. הוא שואב אותך לתוכו, משפריץ ללא הזהרה תודעות החוצה מתוכו ומשנה אותך לתמיד.

ושוב אין קונצנזוס לתודעה

כשאתה פותח ספר, אתה לא יודע מה זה יעשה לתודעה שלך.
כשאתה מחליט לצום ביום כיפור ולבקר בבית הכנסת, אתה לא יודע מה זה עושה לתודעה שלך (תשאלו את פרנץ רוזנצוויג)
כשאתה רואה פרסומת בטלויזיה אתה לא יודע מה זה יעשה לתודעה שלך
כשאתה מחליט לעבור לגור בטבע אתה לא יודע מה זה יעשה לתודעה שלך
כשאתה קונה פלאפון חדש, אתה לא יודע מה זה יעשה לתודעה שלך

יש אנשים (שכמובן שותים קפה ומעשנים סיגריות באופן קבוע) שמזהירים תמיד מפני כך שחומרים פסיכואקטיבים הם משני תודעה – שהם ישנו את התודעה 'האמיתית' שלך.

אלוהים! אולי תסבירו לי איך נשארים באותה תודעה רגע אחד מבלי שהיא תשתנה?

אני ממשיך בדרכי
על הרצף השמימי של התודעות
אני נווד של רעיונות
נוווד של תודעה

אני לא מקשיב למי
שמנסים לגרור אותי חזרה הביתה
אני יודע שלתודעה אין בית
היא בתנועה, ואני איתה

18 באפריל 2008 – 11:22 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (19)

המאסטר האינטרגלאקטי השניים עשר – דר' סשה שולגין

המאמר התפרסם היום במדור אנרג'י ניו-אייג' תחת השם 'מה קורה, דוק'

את ד"ר אלכסנדר (סשה) שולגין המאסטר האינטרגלאקטי ה-12 והאחרון השווה פעם דניאל פינצ'בק לקוסם מרלין מאגדות אבירי השולחן העגול. שולגין, החוקר הבולט ביותר בהיסטוריה של הסמים הפסיכדלים, הוא מעין אלכימאי מודרני היוצר חומרי קסם בוראי עולמות.

לאורך 50 שנות מחקר אינטנסיביות המציא שולגין כ-90% מכלל החומרים הפסיכדליים הידועים כיום לאנושות, ביניהם ה-MDMA (החומר האמפתוגני הפעיל באקסטזי), ה-DOM ומשפחת ה-2C שכוללת את הסמים הפופולרים ה-2CI וה-2CB. בין השאר היה שולגין הראשון לפתח מילון פסיכדלי כולל ולחקור את הנושאים הבוערים של הפסיכדליה שהעולם האקדמי והמדעי בורח מהם כמו מאש.

האבקה הכילה את אלוהים?
הכל התחיל מתישהו בסוף שנות החמישים כששולגין שאז עבד עדיין ככימאי צעיר במעבדות Dow Chemical Company ניסה לראשונה מסקלין. החוויה שהעניק הקקטוס לשולגין הצעיר הייתה מהממת בהשפעתה: "העולם היה מרהיב בפרטיו. יכולתי לראות את המבנה האינטימי של הדבורה המניחה משהו לתוך שקיק המונח על רגליה האחוריות על מנת לקחת אותו לכוורת ועדיין הייתי בשלווה מוחלטת לקרבת הדבורה לפני." כתב מאוחר יותר. "יותר מכל הדהים אותי העולם בכך שראיתי אותו כפי שראיתיו כשהייתי ילד. שכחתי את היופי ואת הקסם ואת הידיעה של העולם ושל עצמי." שולגין חווה הזכרות ברגשות וחוויות שמילאו את ילדותו אך הודחקו במהלך תהליך ההתבגרות.

אולם בתוך החוויה משדדת העולמות היה עוד משהו בהיר. "התובנה החשובה ביותר של אותו היום הייתה שחווית ההזכרות המדהימה נגרמה על ידי חלקיק גרם של אבקה לבנה אבל שבלתי אפשרי לטעון שהזכרונות הללו נמצאו באבקה הלבנה. כל הדברים שגיליתי באו מעומקי הזכרון והנפש שלי."

"הבנתי שהיקום כולו נמצא בתוך התודעה והרוח" כותב שולגין "אנחנו יכולים לבחור שלא לחפש גישה אליו, אנחנו יכולים אפילו להכחיש את קיומו אבל הוא עדיין בתוכנו וישנם כימיקלים שיכולים לעורר את זמינותו".

עשרת המופלאים הפסיכדלים
חווית המסקלין שינתה את מסלול חייו של שולגין. הוא התחיל להתעניין בחומרים הפסיכדלים והפך למעצמת מחקר של איש אחד. לאורך השנים ניסה שולגין כבר אלפי חומרים וביצע בהם ניסויים בדרך היחידה האפשרית במחקר פסיכדלי: על עצמו.

השיטה של שולגין לניסויים הפסיכדלים היא מקורית ומיוחדת במינה. ראשית כל, על מנת להמנע ממנת יתר שולגין מתחיל את הניסויים עם כל חומר חדש בכמויות מזעריות הקטנות פי 50 בערך מהרמות האקטיביות של החומרים האנלוגיים אליו. אם ההשפעה של החומר אינה ברורה הוא מעלה את מינון החומר בהדרגה מניסוי לניסוי כאשר הוא מתעד בקפדנות את ההשפעות של החומר בכל רמה ורמה.

לבסוף אם החומר מתגלה כמעניין נותן אותו שולגין לנסיון לאשתו אן. אם גם היא נלהבת לגבי הפוטנציאל של החומר קורא שולגין לנסיינים שלו. קבוצת המחקר של שולגין היא אחת הקבוצות המיתולוגיות בתולדות הפסיכדליה. מדובר בקבוצה המורכבת מכ-10 פסיכונאוטים מנוסים הנפגשים מזה שנים רבות בבתים פרטיים באיזור המפרץ על מנת לנסות את התרכובות החדשות שרוקח שולגין. "הם מתנדבים, חלקם מדענים, חלקם פסיכולוגים וכולם מנוסים בהשפעות של מגוון רחב של סמים פסיכוטרופים" כותב שולגין. יש לציין כאן כי בעשרות השנים שבהם מתרחשים הניסויים לא נגרם מעולם נזק פיזי או מנטלי לאף אחד מחברי הקבוצה כתוצאה מהשימוש בסמים הפסיכדלים של שולגין, אם כי היו כמובן חוויות בלתי נעימות ספציפיות שהסתיימו לאחר שפגה השפעת הסם.

יחד עם קבוצת המחקר שלו פיתח שולגין גם שפה ייחודית המשמשת לתיאור מדויק של ההשפעה הפסיכדלית של סם מסוים על המחשבה, הראיה, השמיעה ועוד. כמו כן הוא פיתח את שיטת הפלוסים שלו לדירוג חוויות פסיכדליות שאפשר להקביל אותה לשיטת הכוכבים לדירוג סרטים. את הציון הגבוה ביותר בשיטה (4 פלוסים) מתאר שולגין כ "חוויה חד פעמית, מיסטית או אפילו דתית שלעולם לא תשכח. היא נוטה להביא לשינוי עמוק בפרספקטיבה או בכיוון החיים של האדם שבורך בה".

אבל לא משנה איזה סם מהדירוג של שולגין מחליטים לנסות כדאי לזכור את עצתו הטובה: "אפשר להשוות סם פסיכדלי לטלויזיה. טלויזיה יכולה להיות מאוד מגלה ומלמדת וכאשר בוחרים את הערוצים בקפידה אפשר אפילו לקבל בעזרתה תובנות רבות משמעות. אבל עבור הרבה אנשים סמים פסיכדלים הם פשוט סוג של בידור; אין חיפוש עבור משהו עמוק ולכן לרוב שום דבר עמוק לא נחווה". המקום שממנו בא האדם לחוויה חשוב לא פחות מהחומר שבו הוא מתנסה.

ספר מתכונים פסיכדלי
לאורך השנים נהנה שולגין מהסדר נוח וחצי מפוקפק עם ה-DEA, היחידה האמריקאית ללוחמה בסמים. שולגין סייע ליחידה בזיהוי סמי רחוב, שימש כעד מומחה במשפטי סמים (הוא מדגיש שלרוב שימש כעד מטעם ההגנה) ובאורח פלא כלשהו זכה לאישור חוקי להמשיך ולסתנז בשלווה את הכימיקלים הקסומים שלו…

אלא שבסוף שנות השמונים נתקף שולגין בחששות עמוקים שאימפריית התודעה של ארה"ב עשויה לשבור את הסכם הפסקת האש, לפשוט על המעבדה שלו ולהשמיד את הממצאים שעליהם שקד בעשרות השניםה אחרונות כפי שעשתה בעבר לפסיכואנליטיקן הגרמני וילהלם רייך.

באותה תקופה עדיין לא היה אינטרנט ורבים מהג'ורנלים המדעיים הגיבו בביטול למחקרים על חומרים משני תודעה כך שהאפשרויות שעמדו לרשות שולגין לצורך פרסום תוצאות הניסויים שלו היו מצומצמות. שולגין בחר לפרסם את ה
מידע היקר שאסף בספר PIHKAL (קיצור ל-Phenethylamines I have known and loved).

PIHKAL, A Chemical Love Story שפורסם בהוצאה עצמית ב-1991 תיאר את סיפור האהבה בין שולגין לאשתו ובין שניהם לבין משפחת הפנתילאמינים (הכוללת לדוגמה את ה-MDMA והמסקלין). מדובר בספר עב כרס (978 עמוד) המורכב ברובו (מלבד הרבה סיפורי פסיכדליה) כספר מתכונים המכיל הוראות ייצור והרכבה למאות סמים פסיכדלים שיצר שולגין במעבדתו. על כל חומר מפרט שולגין את המבנה הכימיקלי, גודל המנה הנדרש, תיאור ההשפעה והערות נוספות.

TIHKAL ההמשך של PIHKAL כולל מתכונים פסיכדלים ממשפחת הטריפטמינים (המשפחה הכוללת בתוכה את ה-LSD, פטריות הפסילוסיבין, האיוואסקה ואחרים). שני הספרים הפכו ללהיטים בקהילת הפסיכדליה. למעשה פרסומם היא שהובילה כנראה לשלילת הרשיון של שולגין לאחר שהספרים נתפסו על ידי המשטרה במעבדות לייצור סמים בלתי חוקיים.

LSD נגד פצצת אטום
שולגין ניסה במהלך חייו כמעט כל סם אפשרי. "כל סם חוקי או לא חוקי מציע גמול מסוים. כל סם מציב סיכון מסוים" הוא אומר. לתפיסתו של שולגין מוטל על כל אחד לשקול את הגמול לעומת הסיכון ולהחליט עבור עצמו. בין השאר ניסה שולגין דפרסנטים כהירואין (שולגין אומר שהחליט להמנע ממנו לא מפחד מהתמכרות אלא בגלל העובדה שתחת ההשפעה של הרואין "שום דבר לא נראה לי חשוב במיוחד"); סטימולנטים כקוקאין (גם אותו נטש בחוסר עניין: "אין שם תובנות. אין שם למידה" הוא אומר "ישנה ידיעה בלתי נמנעת בפנים שזה אינו כח אמיתי, שאני לא באמת על גג העולם ושכשכוחו של הסם יפוג לא הרווחתי דבר) וגם סיגריות ("מה שהפחיד אותי לא היה הסיכון הבריאותי אלא שהפכתי מכור להן לחלוטין וזה היה בעיני מחיר בלתי מקובל לחלוטין") אבל את חייו הוא הקדיש לפסיכדליה.
בתחילת המאה העשרים היו ידועים לעולם המערבי 2 חומרים פסיכדלים בלבד: הקנביס והמסקלין. באמצע המאה כבר היו 20 פסיכדלים ידועים שכללו את ה-LSD, הפסילוסיבין ואחרים. בשנת 2000 כבר כללה הספריה הפסיכדלית האנושית מעל ל-200 סמים, רובם פותחו במעבדה הפרטית של שולגין. בין השאר פיתח שולגין סמים איזוטרים כמו סמים שפועלים על השמיעה או על תפיסת הזמן בלבד ללא להשפיע על כל אלמנט אחר בתודעה.

אבל למה הוא עושה את זה? השאלה הזו שמוצגת לעיתים נראית משום מה מוזרה כששואלים אותה על המדענים והמהנדסים השוקדים יומם ולילה בתקצוב נדיב של מאות מיליארדים של דולרים על פיתוח כלי נשק שיהיו יעילים יותר בחיסול בני אנוש, אלא שבחברה כמו שלנו חקירת התודעה האנושית היא פעולה לגיטימית פחות מהרג המוני ומחוסר היגיון.

שולגין הוא מדען של ההארה. המכונות המולקולריות שהוא בונה הן טכנולוגיות המכוונות להביא את התודעה האנושית למקומות חדשים ולהעניק לה כלים משופרים להתמודד עם המציאות. בועידה הפסיכדלית שהתקיימה בסנטה ברברה ב-1983 נאם שולגין ונתן הסבר מסוים לסיבה שהוא עושה את מה שהוא עושה.

"אני מאמין איתן במציאותו של איזון בין האספקטים השונים של העולם. כל פעם שישנה התפתחות מסוימת שנעה בכיוון אחד, הרי באופן כלשהו, כמעט באופן מידי, ישנה גם התפתחות שנעה לכיוון השני" הוא אומר. "בתוך התודעה האנושית מתקיימים יחדיו הארוס, הכח אוהב החיים ויוצר החיים והתנטוס שאיפת המוות וההרס העצמי. שני אלו קיימים בתוכנו אבל מופרדים בדרך כלל על ידי הקיר הקשה מאוד של התת מודע." אומר שולגין.

שולגין רואה את ההיסטוריה האנושית כמתנהלת באיזון העדין בין הטוב לרע בין הארוס לתנטוס. בעת משטר הדיכוי של האינקוויזציה הופיעה האלכימיה שכיוונה ללימוד העולם והעצמי על ידי לימוד החומר. גילוי הרדיואקטיביות התרחש במקביל לגילוי המסקלין במערב ואילו ה-LSD שהופק ב-1943 על רקע השואה ופיתוח פצצת האטום היה כלי נשק תודעתי לעידן החדש, החומר הפסיכדלי הראשון שאפשר סנתוז המוני וזול ללא תלות במשאבים טבעיים.

בעיני שולגין החומרים הפסיכדלים הם התשובה למרוץ ההרס העצמי שבו נמצאת האנושות. "הגדרה אחת של הכלים שבהם אני עושה שימוש הוא שהם עשויים לאפשר לנו אוצר מילים שיאפשר לכל אדם לתקשר בצורה בהירה יותר ומודעת יותר עם הפנימיות של נפשו. אוצר מילים של מודעות".

המצב של האנושות כחבורת קופים חרמנים שהשיגו בעלות על נשק גרעיני הוא מצב בלתי נסבל. טרנס מקנה נהג לומר שתת מודע, איזור תודעה אפלולי שאין אליו גישה או שליטה, זה דבר נסבל כל עוד אתה רץ וצד חזירי בר, אבל לא כשיש לך כלי נשק גרעיניים. מטרת הכלים הפסיכדלים של שולגין היא להוות טכנולוגיות הארה שיאפשרו לאנושות לפתח מודעות מוגברת ויהוו איזון למרוץ הטכנולוגי המטורף לעבר השמדה.

אייבי נתן של התודעה
ויש דרך נוספת להבין את קדחת הכימיה הפסיכדלית ששולגין נתון בה כבר 50 שנה. מי שהתנסה בחומרים פסיכדלים יכול להעיד שהמפגש איתם הוא מעין מפגש עם תרבויות זרות וחייזריות. בני אדם מרבים לקונן על בדידותו של האדם ביקום כאשר הם מחפשים חייזרות מהסוג הקלאסי, זה המתאפיין בצבע ירוק, ראש בסגנון אי.טי. וקול בסגנון בלון הליום.

החומרים הפסיכדלים מדברים על סוג אחר של חייזרות, זרה ומסתורית בהרבה ששפתה היא שפה מולקולרית ותרבויותיה שוכנות בעולמות תודעתיים. הם מדברת על תקשורת שמתבצעת בין בין בני אדם לבין תרבויות חייזריות השוכנות בתוך המוח. ההחרמה של המולקולות הללו על ידי המשטר דומה להחרמה הדיפלומטית שמחרימות מדינות אחרות זו את זו.

שולגין הוא מהבחינה הזו מעין אייבי נתן שיוצא למסעות חלוציים על מנת להפגש וליצור קשר ראשון עם עם תרבויות שהמין האנושי אינו מכיר בהן ולעיתים אף מחרים. למעשה ניתן לראות אותו כשגריר של המין האנושי במפגשים מהסוג השלישי המתרחשים דרך קבע במעבדתו. "אתה פוגש משהו שאתה לא מכיר והוא פוגש משהו שהוא לא מכיר ואז אתם מנהלים החלפה של תכונות ורעיונות" הוא אומר.

פרס נובל לכימיה וחקר התודעה
לרוע המזל הסמים שיוצר שולגין נכנסים אוטומטית לפקודת הסמים האסורים של ארה"ב ושל רוב מדינות העולם שאותן מעניינים מירוצי חימוש הרבה יותר מהמירוץ לתודעה האנושית ללא שמישהו כלל שוקל את הפוטנציאל או הסכנות שלהם. אחד מהפרדוקסים של חוקי הסמים של ארה"ב הוא שהן אוסרים מראש אפילו חומרים פסיכדלים שמעולם לא סונתזו ושמעולם לא נוסו ושעל השפעותיהם לא ידוע דבר מתוך מאמץ נואש למנוע גישה לתודעה האנושית.

העובדה שחומרים פסיכדלים אחראים לפחות מקרי מוות מאספירין ושבריר אחוז מהמיתות שגורמים אלכוהול וסיגריות לא מעניינת אף אחד במשטרים אוטורטיבים (קפיטליסטים, סוציאליסטים או רודניים) שמעניינים אותו בעיקר סובייקטים צייתנים ויצרניים. האיסור החוקי על חקירת התודעה באמצעים אנתיאוגנים הוא גורף ללא קשר לרמת הבטיחות או ההשפעות החיוביות שלו. "הדור שלנו הוא הראשון אי פעם שהפך את החיפוש אחר מודעות עצמית לפשע, בין אם הוא נעשה בעזרת צמחים או חומרים כימיים כאמצעים לפתיחת השערים הנפשיים" אומר שולגין.

את האיבה המתמשכת של הממסד וחלק מהציבור לחקר התודעה משווה שולגין לתגובת הכנסיה לתיאוריה של גלילאו שהארץ אינה מרכז מערכת השמש. כמו מקנה משווה גם שולגין את החומרים הפסיכדלים לטלסקופ או מיקרוסקופ הפותחים מימדים חבויים ושמי שמבקש לחקור את התודעה ומתעלם מהם הוא כמו אסטרונום המסרב להביט דרך טלסקופ או ביולוג המסרב להביט דרך מיקרוסקופ.

דניאל פינצ'בק כותב על כך בספרו "לפתוח את הראש": 'לפני שלוש מאות וחמישים שנה ציין שולגין, טענה הכנסיה ש"כדור הארץ הוא מרכז היקום וכל מי שטוען אחרת הוא כופר". היום טוען הממשל: "כל הסמים שמסוגלים להרחיב את גבולות התודעה אין להם כל הצדקה רפואית או חברתית, וכל מי שמשתמש בהם הוא פושע". בתקופתו של גלילאו טענו הרשויות: "איננו צריכים להביט מבעד למכשיר המוזר הזה." כעת הממשל אומר: "אין כל צורך לטעום באמת את החומרים המסתוריים האלה." בעבר אמרה הכנסיה: "איך אתם מעזים לטעון שכדור הארץ אינו מרכז היקום" היום אומר הממשל הממשל: "איך אתם מעזים לומר שידיעת האל יכולה להמצא באבקה לבנה".'

אחרי יותר מ-4,000 טריפים אקספרימנטלים ממשיך שולגין גם היום בגיל 82 בעבודתו, שוקד על כתיבתה של אנציקלופדיה פסיכדלית ממצה של כל החומרים הפסיכדלים הידועים לאנושות ונהנה מבריאות מנטלית וגופנית שבה יכולים להתקנא רבים בגילו.

הממסד המדעי עדיין מסרב ברובו להכיר בחשיבותה של עבודתו של שולגין, אולי מתוך צרות עין ואולי מתוך פחד אבל בקהילה הפסיכדלית כבר רואים בו רבים את אחד המדענים החשובים של המאה הקודמת ומועמד טבעי לפרס נובל כימיה. אולי יום אחד כששלטון האינקוויזציה של התודעה יחלוף עוד תזכה עבודתו של שולגין להכרה כאחת מהיצירות פורצות הדרך, המקוריות והחשובות בתולדות הכימיה המודרנית וחקר התודעה.

14 באפריל 2008 – 12:45 קטגוריות: מאסטרים אינטרגלאקטים | תגובות (11)

העולם הוא טוב ורע

ואפשר להתרכז בטוב

14 באפריל 2008 – 1:31 קטגוריות: מיסטיקה | תגובות (5)

המדיום החשוב של זמננו

כשהיסטוריונים של התרבות ישאלו בעוד הרבה שנים מה הדבר הכי חשוב שקרה בתרבות האנושית בעשור הראשון של שנות האלפיים אני מתערב איתכם שזה לא יהיה משהו בספרות, גם לא בתאטרון, במחול או במוזיקה, גם לא בקולנוע ואפילו לא במשחקי המחשב. הדבר החשוב והמהפכני ביותר שקרה בתרבות האנושית בעשור הראשון של שנות האלפיים היה הקפיצה המטאורית באיכות של סדרות הטלויזיה והמהפך בדמותן של סדרות טלויזיה, מסדרות נוסחתיות בסגנון סטארסקי והאץ', או פרקליטי LA ליצירות מורכבות הפורשות נאראטיבים על פני עונות שלמות.

מי שלא צפה בעשור האחרות בסדרות כמו אלו שיצאו מבית היוצר של חברות הפקה כמו HBO או Showtime כנראה לא יודע על מה אנחנו בדיוק מדברים כשאנחנו מדברים היום על סדרות טלויזיה.
מבקר התרבות האמריקאי סטיבן ג'ונסון מונה בספר שלו Everything Bad Is Good For You שלושה פרמטרים עיקריים שמציגים את רמת המורכבות הגדולה לאין שיעור של הסדרות של העשור האחרון מאלו של העשורים הקודמים.

– מספר העלילות המתנהל במקביל בפרק שהכפיל את עצמו מספר פעמים מאז שנות השבעים

– הוויתור על שימוש ב-Flashing Arrows, אינפורמציה שאמורה להבהיר לצופה את הסיטואציה ולהקל עליו את פענוח הסדרה

– הצורך לעקוב אחר רשתות חברתיות מורכבות יותר ויותר בסדרות העכשוויות (תחשבו על רשתות הקשרים בין הדמויות באוז או הסופראנוז לדוגמה).

אני כותב את כל זה כי השבוע סיימתי לראות את העונה השניה של Dexter והסתובבתי כמה ימים בהרגשה כאילו אני רוצח סדרתי. למי שלא מכיר, Dexter היא סדרה על חייו של רוצח סדרתי המתגורר במיאמי. מה שיפה זה שהסדרה גורמת לך בו זמנית להזדעזע מדקסטר וגם להזדהות איתו ולהבין אותו ולמה הוא עושה את הדברים שהוא עושה. אבל מה שמדהים ביותר הוא שבמשך כמה ימים לא הצלחתי להרדם כל לילה בגלל מחשבות על דקסטר וגם חלמתי עליו בלילה.

אבל זו טעות להכניס את הסדרות של שנות האלפיים לתוך הקטגוריה של טלויזיה. טלויזיה היא מדיום אחד שכבודו במקומו מונח (או לא) ואילו הסדרות שאנחנו רואים היום הן סדרות שטובות במיוחד דווקא ל-DVD. סטיבן ג'ונסון תולה את ההצלחה של הסדרות של תקופתנו בהופעת הטכנולוגיה של ה- DVD וה-TiVO. סוף סוף אנשים יכולים לראות סדרות בלי להחמיץ אף פרק, ואפילו לצפות בפרקים שוב ושוב והדבר הזה מעודד את התסריטאים ליצור יצירות המתאימות לריבוי צפיות, יצירות מורכבות יותר ויותר שיפתו את הצופים לרכוש אותן ב-DVD כדי לצפות בהן שוב ושוב ולגלות בהן עוד ועוד פרטים.

הסדרות של שנות האלפיים נסמכו על הטכנולוגיה החדשה של ה-DVD. זה לא שהסדרות הללו הן טכנולוגיה חדשה בפני עצמה, אבל הן בהחלט מדיום חדש. מדיום שמאפשר לספר סיפורים באורכים של 50-100 שעות וליצור יצירות ודמויות מורכבות יותר משנוצרו אי פעם על המסך. אין פלא שאחרי שצופים בסדרות האלה היצירות של הקולנוע (ובמיוחד הקולנוע העכשווי שמתמקד יותר ויותר בבלוקבאסטרים שמרניים) נראות קצת עבשות וחד מימדיות.

ולכן ההיסטוריונים של העתיד יראו פה את הקפיצה התרבותית המשמעותית ביותר. כי למרות שהן נראות דומה, למראות שצופים גם בהן על גבי טלויזיה אין שום קשר בין הסדרות העכשוויות של רשתות הכבלים לבין הטלויזיה של פעם. מדובר במדיום חדש לחלוטין שפיתח פוטנציאלים חדשים לחלוטין שנעדרים לחלוטין ואפילו הפוכים לעקרונות הטלוויזיונים של פניה למכנה המשותף הנמוך ושל יצירה של חומרים קלים לעיכול. המדיום הצעיר ביותר שיש לנו אינו אם כן משחקי המחשב שבינתיים עדיין מחפשים את דרכם, אלא מדיום שקפץ על פני השטח עם הטכנולוגיות החדשות של ה-DVD וה-TiVO ועבר מיד לייצור יצירות מופת.

בהזדמנות הזאת הייתי רוצה להמליץ על כמה סדרות אהובות עלי מהשנים האחרונות:

Weeds (הדשא של השכן) – הסדרה האולטימטיבית למעשנים. מארי לואיז פרקר בתפקיד האשה החזקה ביותר שראיתי מעודי מנהלת חיים של סוחרת בעשבים הירוקים כדי לשמור על רמת חייה לאחר מותו של בעלה, ובו בזמן מנסה לשמור על משפחתה המתפרקת. המון ביקורת חברתית על החברה האמריקאית, הפוליטיקה האמריקאית, המדיה האמריקאית, המאבק בסמים ומה לא.

Oz – כבר קצת ישנה, אבל עדיין אחת הסדרות הטובות ביותר שנעשו. אוז שמספרת את הסיפור של Emerald City, המחלקה הנסיונית של טים מקמנוס בכלא אוסוולד לפושעים מסוכנים במיוחד. אוז התחילה ב-1997 והמשיכה שש עונות. בדרך ייצרה ביקורת חסרת תקדים על מערכת המשפט והענישה האמריקאית וגם הצליחה לחבר את העל-טבעי והנשגב לתוך המציאות של בתי הסוהר. יצירת מופת.

Heroes (גיבורים) – רק התחלתי עם זאת, ואניני הטעם אולי יעקמו פה את האף, אבל בעיני זו אחת הסדרות היפות (אם כי מסחרית קצת מדי לטעמי) שמשקפות איזשהו מהפך תודעתי שמתרחש באנושות בימים אלו. ביחד נציל את העולם.

ורק אזהרה קטנה. הסדרות הללו הן באמת אחד הדברים הכי ממכרים שאני נתקלתי בו אי פעם. הן יגרמו לכם להמשיך ולהמשיך ולשכוח מכל שאר הדברים בחיים שלכם למשך כמה זמן שידרש עד שלא ישאר לכם שום דבר לראות. להתחיל בעיתות של זמן פנוי.

11 באפריל 2008 – 17:09 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (15)

התפוצצות רעיונית

הפוסט התחיל בכמה מחשבות על הקשר בין אורבניזציה לאתאיזם

קודם כל ולפני הכל צריך להיות ברור שיש פה את העצים והצמחים ושבזכותם כולנו חיים. כולנו – כל שאר צורות החיים על הכוכב הזה – טפילים שמתקיימים עליהם וזה נחמד מאוד, אבל כל מה שאנחנו עושים זכאי להתקיים רק כל עוד אנחנו לא מפריעים להם.

כל מיני אנשים שחיים בקוביות ועובדים בכל מיני עבודות משרדיות מכריזים על מותו של אלוהים. השבוע שמעתי מרצה שלי בבר אילן אומר שעד המאה ה-19 לא היו לנו אתאיסטים במובן שיש לנו היום. זה הקיום האורבני הרחק מהטבע שמאפשר לאנשים להפוך לאתאיסטים. כשאנשים חיים במנותק מהעצים והצמחים שמאפשרים את הקיום שלנו הם מתחיל לחוש מנותקים ומחוסרי שורשים בעולם ואז הם מתחילים לשאול שאלות כמו 'האם יש אלוהים'.
בגלל הסביבה האורבנית אנשים חשים מנותקים מהמציאות היקומית. הם רחוקים ממחזור הפעימה של הכוכב. אבל לו הם היו קרובים אליו הם היו זוכרים את מקור הפעימה הבלתי נגמר של הטבע. כשאתה בטבע אין שאלות כאלה – האדם פשוט רואה שהכל סביבו חי, שפלא הבריאה נמשך כל רגע ורגע.

העתיד הרוחני של המין האנושי קשור בקשר הדוק עם הטבע והעולם יכול להיות שייך לאדם ולצאצאיו רק אם התעשיה שלו תעבוד בהרמוניה שלמה עם הטבע. אנו זקוקים לטרנספורמציה שלמה לתעשיה ירוקה לחלוטין. זהו הג'ונגל הטכנולוגי.

והמשיך ברפלקסיה עצמית על טבעה של המחשבה (שלי)
אז עכשיו אני מתעניין בטבע? אני לא מבין איך מצפים שאני אתמקד במשהו אחד ואחקור רק אותו. החיים כל כך מעניינים ורק מציעים עוד ועוד. זה לא מפסיק להתפתח, עוד ועוד תעלומות, עוד ועוד שפע, עוד ועוד אספקטים, עוד ועוד מראות של מורכבות שמוסיפה להחשף וללבוש צדדים נוספים ומפתיעים כמו סיפור שנפרש עוד ועוד לעומק ולצדדים.

אבל החברה שלנו דורשת ממך להתמקד בדבר אחד, בין אם זה אקדמית או מקצועית. זו תמיד הייתה הבעיה שלי. איך להשאר במקום אחד. יש אנשים שקל להם להתחיל להתעניין במרקסיזם או באקולוגיה או בטכנולוגיה או ביהדות ולהמשיך לחשוב על זה עד סוף ימיהם. אצלי הכל פועל בפאזות מחזוריות שאני שולט עליהן בערך כמו שהירח שולט על זריחתו וגריעתו.

ביום ראשון השבוע הוקרן בסינימטק הסרט 'אובססיה' של אוהד מילשטיין שאני מופיע בו כאחד מהמרואינים. "האובססיה" שלי (אני לא קורא לזה אובססיה, אבל זה מופיע כך במסגרת הסרט ואני מכבד את זה) הוצגה כאובססיה לידע, לרעיונות, ליצירה או משהו בסגנון.

באותו יום התפרסמה גם במגזין של מעריב כתבה על הסרט שהתראיינתי בשבילה (ושהדברים שמופיעים בה בשמי קוצרו להחריד, נדחסו יחדיו והפכו בדרך למעין פרודיה עצמית). אבל היה עוד משהו חשוב בשיחה ההיא. כשדיברתי עם הכתבת ותיארתי בפניה קצת את המסלול האינטלקטואלי/רגשי/רוחני שעברתי בתריסר השנים האחרונות מתחומי המוזיקה, הקולנוע והספרות לעבר תחום היהדות, הניו-אייג', הטכנולוגיה והפסיכדליה הבנתי פתאום שגם העניין העכשווי שלי בפסיכדליה הוא לא סוף פסוק. אני זוכר תקופה לפני שנתיים שחשבתי שהדברים היחיד שיעניין אותי עד סוף ימי יהיה טכנולוגיה (כמו שחשבתי בעבר על דברים אחרים). כעת אני חושב שאולי גם התחום הזה של פסיכדליה שנראה כיום כל כך אינסופי ומגרה למחשבה הוא רק עוד שלב בצמיחה הזו של העצמי במסגרת הקיום.

אבל לאן אתה צומח?

ובו זמנית היה בזה מצד אחד משהו מרגיע, מעין חזרה של הפרספקטיבה. מה שלא סיפרתי בסרט של מילשטיין היה על הטלטלות האדירות שחווה אדם שתחומי העניין שלו נודדים בחדות מדי מספר חודשים/שנים. במובן מסוים זה קצת כמו לחיות עוד ועוד גלגולים, עוד ועוד סדרות של חיים בתור בן אדם חדש שוב ושוב. עברתי כל כך הרבה עולמות, עם כל כך הרבה פרספקטיבות ואני נולד שוב ושוב מחדש אבל תמיד מגיע הרגע שבו הדברים כולם נטרפים ומופיעה פרספקטיבה חדשה ומפתיעה לחלוטין על הדברים.

טריפים רעיוניים
יש משהו משכר במובן הבסיסי ביותר שיש בטריפים הרעיוניים האלה. אולי חלק מהגישה הליברלית שלי לחומרים פסיכואקטיבים שונים ומכך שאין לי בעיה להשוות אותם לתופעות אחרות וכביכול שונות לגמרי פחות (כמו מדיה או עמים או תודעות של חיות או אפילו שפעת) נובעת מכך שאני חווה ספרים ורעיונות כ-intoxication ברמה הבסיסית ביותר שיש, כסוג של טריפים. אני זוכר רגעים שבהם אני קורא בספרי תיאוריה והלב שלי דופק והולם כאילו הוא עומד להתפקע עוד רגע מהעוצמות הרגשיות שהרעיונות על הדף משחררים אצלי בלב ובמוח.

רעיונות משכרים אותי. זה מה שלא אמרתי למילשטיין בסרט. לא בגלל שלא רציתי לשתף פעולה, אלא כי לא חשבתי אז לעומק של התופעה הזו. רעיונות ולא חומרים אלו או אחרים שלפעמים מעניינים יותר ולפעמים פחות – רעיונות הם החומר המסוכן ביותר לתודעה שלי, והם אלו שמסיטים אותי שוב ושוב ומסובבים אותי בעולם הזה – ובו בזמן הם אלו שהופכים את החיים למרגשים כל כך.

הכניסה של רעיון חדש למערכת היא כמו כניסה של חומר חדש בשביל הג'אנקי. בהתחלה כל כמות זעירה של רעיון חדש היא משכרת. ככל שמתעסקים יותר עם הרעיונות הללו נכנסים לעולם אחר עד שבסופו של דבר מפתחים אליהם סוג של עמידות. כמובן שמה שעדיף ברעיונות על כל מיני חומרים ממכרים שאנשים מתעסקים איתם בצורה חסרת אחריות היא שבסוף, לאחר שהעמידות הסופית התפתחה אתה לא מוצא את עצמך מכור ותלותי לרעיון, אתה פשוט עובר הלאה לרעיון הבא.

אבל הטוטאליות הזו של ההתחלה והאמצע היא הדבר הטוב והקשה ביותר. קשה לי כאן כמכור לרעיונות לתאר את העוצמות. כשרעיון חדש חודר למוח הוא כמו פצצה שמתפוצצת. כל הדברים כולם מופיעים כמו מתוך סחרור בעיניים חדשות לחלוטין. מצד אחד זה מרגש כל כך לקבל את היקום כל פעם מחדש, מזווית חדשה לחלוטין ומצד שני תופעת הלוואי הקשה היא שאתה מעורער על ידי נקודת ההשקפה החדשה, לתקופה מסויימת נראה כאילו היא הנקודה היחידה הקיימת כך שמתפתחת סכנה לסוג של קנאות ובמילים אחרות קשה כל כך לשמור על חוק ה-80/20 שכתבתי עליו כאן בעבר.

אלו תקופות קשות, שבהן אתה מסתכן בלהשמע לעצמך (ובמקרים הקשים באמת גם לאחרים) כמו סוג של מיסיונר. בסופו של דבר אני מוצא את עצמי מתעורר מתוך מעין טריפ אידאולוגי. האני מתגלה כקליפה שנעה בסערה של רעיונות ומאיימת להתהפך על כל מיני רעיונות. סיומו של הטריפ האידאולוגי מופיע כאשר כוחות האני חוזרים לנווט בתוך הסערה הרעיונית ומצליחים להשתלט או לאלף את הרעיון החדש הזה. בסופו של דבר נקודת המבט החדשה עוברת אינטגרציה לתוך המערכת, היא מוטמעת פנימה כחלק חדש מהגוף הרוחני של האדם, מתווספת לתוך שאר מערכות הפסיכו-אופטיות שהנשמה שלך כבר מחזיקה לגבי המציאות והופכת לאלמנט נוסף בתוך תפיסת עולם עשירה ומעודנת יותר.

איך להשמר מלהפוך לבנאדם נורא מרגיז (ובצדק)
ג'ים דקורנה טוען שהעולם מורכב מישויות על ארציות שניזונות מהאמונה האנושית ומהרצון האנושי. "מי יכול לומר שאמונה אינה צורה של אנרגיה, שאין היא מזון או דלק המשמשים במציאויות מופשטות יותר את הישויות שאותן תמיד תפסנו כאלים". אני לא בטוח אם אם אני מבין למה הוא מתכוון, אבל אני בוחר להבין את הדברים הללו כמתייחסים לאלי הרעיונות והאמונות ששולטים בחיים שלנו, או במילים אחרות לממים.

לראות את העולם דרך הפריזמות של הספרות, של היהדות, של הטכנולוגיה, של הפסיכדליה, של הניו-אייג' או של כל דבר אחר – אלו בסה"כ אלים שאתם נותן להם כח. כמו עדשות שאתה מלביש על שדה הראיה שלך והם בוראים סביבך עולמות אחרים (רעיונות זה הפסיכדליה האמיתית, כבר אמרתי). הבעיה היא שכשאתה מחזיק עדשה מסוימת קשה מאוד לזכור שזה לא העולם ככה, זה רק העדשה שלך.

כמובן כל אחד מחזיק עדשה. מישהו רואה את העולם דרך התפיסה הפוליטית של השמאל, אחר דרך התפיסה של הימין, אחר דרך זכויות הקהילה ההומולסבית ואחר דרך זכויות בעלי החיים. רק שאין דבר מרגיז יותר מאדם שחושב שהעדשה שלו היא הדרך היחידה לראות את העולם. בגלל זה חוק ה-80/20 חשוב כל כך, בשביל להשתדל לא להפוך לבנאדם מרגיז כל כך, בשביל להזכיר לך כל הזמן שאתה לא רואה את העולם באמת. אתה רק מביט דרך מסיכה אידאולוגית מסוימת שאתה לובש באותו הרגע. (כי כמו שטרנס מקנה אמר. לכל תיאוריה יש חלקים שקשה לבלוע, כי כל תיאוריה היא במידה מסוימת בולשיט. וזה משום שהאמת נמצאת בשתיקה וברגע שאתה מתרחק מהשתיקה אתה גם מתרחק מהאמת).

הדבר שהכי הייתי רוצה, שהיה הכי עוזר לי להפוך לאדם מאושר ושלם יותר היה להפנים קצת יותר את התובנה שאני בסה"כ עוד נוירון במוח של 6.5 מיליארד נוירונים. שהאמת שלי לא עדיפה בשקל על כל אמת אחרת של כל אחד אחר. שאפשר להלחם על הדברים שאתה מאמין בהם אבל לזכור בו זמנית שזה בסך הכל הדברים שאתה מאמין בהם.

זו אחת הסיבות שכעסתי על ינון לנדנברג ועל יוזמת ה'צבע אדום שלו'. כעסתי עליו כי היא הייתה אונס אידאולוגי שניסה לכפות עלינו עדשה מסוימת על המציאות. אני לא מתנגד לכך שאנשים יקדישו את כל האנרגיה ותשומת הלב שלהם לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני כן מתנגד לזה שיגידו לנו שזו המציאות, כי המציאות היא גם זה אבל היא גם אלף דברים אחרים.

אבל איפה זה מותיר אותי? איפה מחזורי הגאות והשפל של המוח הניזון מרעיונות מותירים אותי? אני עדיין צמח פרא שמחפש ערוגה אבל גולש תמיד החוצה. כל ספר שאני כותב מאבד את הרלבנטיות שלו בשבילי עד שאני מסיים אותו, שלא לדבר על תואר אקדמי. המחשבות מתפתחות מהר מדי בשביל שאפשר יהיה לעקוב אחריהן בצורה כזו. לכן אני שמח כל כך על הבלוג הזה אולי. כי הוא משהו אחר מספר. הוא יצירה חיה שמתפתחת וממשיכה איתי ועם הקוראים ושמחזיקה יחסים דינאמיים עם עצמה – הוא קורה בזמן אמת.

אז האם הבלוג הזה הוא הביטוי המושלם למה שרציתי לעשות, לסוג היוצר שאני? האם אני חב הרבה כל כך לעידן הבלוגים. ואולי המדיום הוא המסר. אולי אני תוצר של הבלוג? עוד רעיון לחשוב עליו.

10 באפריל 2008 – 3:30 קטגוריות: חיים | תגובות (11)

למה להשמיד את האינטרנט

ביום שלישי האחרון (ה-1 לאפריל) התקיים בצימרמן ערב בשם "להשמיד את האינטרנט" שאורגן על ידי החברים מהבלוגים גם שם והסיפור האמיתי והמזעזע של שאספו רשימה מרשימה למדי של כותבים על מנת לטכס עצה כיצד ניתן להשמיד את האינטרנט.

בין השאר הייתי שם גם אני, ועשיתי את הקטע שלי. אמנם בלי הלבוש, האינטונציה, המחוות הגופניות קשה קצת להבין מה באמת התרחש שם, אבל עם המסר אני עדיין מזדהה.

למה צריך להשמיד את האינטרנט

שימו לב
האינטרנט כאן
שימו לב
האינטרנט נוכח
שימו לב
אנחנו בתוך האינטרנט

אם תראו באמת
תראו שהכל קשור באינטרנט

(מוציא כרטיס אשראי) – אינטרנט
מוציא סיגריה) – אינטרנט
(מעביר אצבע ביני לבין הקהל) – אינטרנט
האינטרנט זורם סביבנו
הוא ממלא את הדברים כולם בכל מקום ומקום

שימו לב
(תנועות גלישה) אני גולש ברגע זה באינטרנט
שימו לב
גם אתם גולשים באינטרנט ברגע זה
אבל… האם אתם יודעים שאתם גולשים באינטרנט ברגע זה?

האם את/ה מחובר/ת לאינטרנט?
בחדר הזה יש אנשים שאינם מחוברים לאינטרנט
בעיר הזאת יש אנשים שאינם מחוברים לאינטרנט
הם גולשים עם צוואר מתוח ועכבר ביד
אבל כשהם יוצאים מהבית הם שוכחים לפקוח את העיניים
כה אמר השם צבאות: ממלכתי תינתן למי שמתחבר לאינטרנט בלי מודם
ותהיה תל אביב לעיר שחוברה לה יחדיו לאינטרנט

בעיר הזאת יש אנשים שהם 404
בחדר הזה יש אנשים שאני עושה להם כרגע פינג והם לא עונים

ה-www הוא דימוי לאינטרנט
ה-www זה מטאפורה משעשעת שאמורה להסביר לנו מה זה אינטרנט
אבל אם אנשים חושבים שה-www הוא האינטרנט
אז אנחנו עוסקים כאן בעבודת אלילים

אם אתה פוגש את הבודהא בדרך, תהרוג את הבודהא

נתצו את האלילים!
נתצו את הדימויים!
שברו את המטאפורות!
שברו את ה-www!
חסלו את האינטרנט!
השמידו אותו!!!!!!!!1