טכנומיסטיקה

ברוס לי היה לא רק אחד הלוחמים הגדולים בהיסטוריה, הוא היה גם פילוסוף ענק של אמנות הלחימה והחיים.

ברוס לי הוא כנראה אמן הלחימה המפורסם ביותר בהיסטוריה. במשך שנים ספורות של עבודה כבמאי וכשחקן יצר ברוס לי 4 סרטים שחוללו מהפכה בעולם סרטי אמנויות הלחימה והפכו אותו לסמל הבלתי מעורער של הלוחם חסר החת. ברוס לי גם ידוע כמי שאימן בקונג-פו סלבריטאים כמו סטיב מקווין, וצ'אק נוריס, הבמאי רומן פולנסקי ושחקן הכדורסל קארים עבדול ג'אבר, חלקם גם שחקו בסרטיו.

מה שמעט אנשים יודעים הוא שברוס לי היה לא רק אחד מאמני הלחימה הגדולים בהיסטוריה, אלא גם פילוסוף מקורי ומבריק שהשתמש באמנות הלחימה שלו כמטאפורה לאמנות החיים ופיתח אותה במקביל לפיתוח פילוסופיה רדיקלית ומקורית.

שכיבות שמיכה על שתי אצבעות

ברוס התאמן באמנויות לחימה מגיל צעיר. הוא התמחה בסייף, באגרוף מערבי ובווינג-צ'אן, סגנון קונג-פו שמהווה מעין בסיס לסגנון הלחימה שפיתח מאוחר יותר. במהלך שנות העשרה שלו בהונג-קונג השתתף בכמה וכמה קרבות רחוב, אלא שאחד מהקרבות הללו סיבך אותו עם חבר כנופיה מסוכנת, ומשפחתו של ברוס שדאגה לשלומו מלטה אותו לארה"ב בגיל 19 עם 100 דולר בכיס.

עם הגעתו לארה"ב מיהר לי הצעיר להקים בית ספר לאמנויות לחימה, וזכה להצלחה והכרה כשהציג בתחרויות יכולות מעוררות תדהמה כמו ביצוע שכיבות שמיכה על שתי אצבעות של יד אחת. אלא שאמנויות לחימה מזרחיות נחשבו עדיין לנושא תמהוני למדי בארה"ב של תחילת שנות השישים. בנוסף לכך, טהרנים מקהילת אמנויות הלחימה האסיאתית כעסו על כך שברוס חושף את הסודות הסיניים של אמנויות הלחימה ללא-אסיאתים.

כך קרה שב-1964 נקרא ברוס לי לדו קרב מול יריב הלוחם בסגנון השאולין הצפוני. הקרב הזה, שעל תוצאותיו נתנו דיווחים סותרים, גרם לזעזוע בקונספציית הלחימה של ברוס. הנצחון דרש זמן רב מדי, וברוס חש שהוא לא הגשים את הפוטנציאל שלו. בעקבות אותו הקרב יצא לי לדרך רוחנית חדשה ומרגשת שהמשיכה עד סוף חייו – הוא החל לפתח את אמנות הלחימה הייחודית שלו: ג'יט קון דו.

הדאו של ג'יט קון דו

"לא להכאיב למישהו, אלא להתגבר על התאווה, הכעס והטפשות של עצמך. ג'יט קון דו מכוונת כלפי עצמך", ברוס לי.

ג'יט קון דו אינה סתם אמנות לחימה. זוהי אמנות פילוסופית של החיים. על פי לי "מאסטרים בכל סוג של אמנות חייבים להיות ראשית לכל מאסטרים של החיים. שכן הנשמה בוראת הכל". את אמנות הלחימה שלו מציג ברוס לי "ג'יט קון דו היא ההארה". מה שעלול להשמע כשחצנות, הוא אמת פשוטה: ג'יט קון דו אינה שיטה מסוימת, אלא דרך המיועדת למילוי הפוטנציאלים הפנימיים של האדם והגשמתו כאומן החיים. זוהי דרך של התפתחות רוחנית. "ג'יט קון דו" אומר לי "היא לא עניין של טכניקה קטנונית, אלא של גופניות ורוחניות מפותחות לעילא".

ברוס הביע בג'יט קון דו, בסגנון הלחימה שלו ובדברים שכתב בנושא, את תפיסותיו הפילוסופיות שהושפעו מדאואיזם ובודיהיזם, מהתקופה בה למד פילוסופיה באוניברסיטה, מאמני לחימה אחרים במהלך הדורות וממורים רוחניים בני זמנו כגון ג'יידו קרישנמורטי. את הידע שלנו על פילוסופית הלחימה של ברוס אנחנו חבים לתקרית מצערת. ב-1970 סבל לי מפציעה בגב שמנעה ממנו להתאמן וכפתה עליו לשכב במיטה ולנוח במשך חצי שנה. במשך תקופת ההחלמה שלו כתב לי את הספר "הדאו של ג'יט קון דו" שבו הוא מתאר את העקרונות העיקריים של פילוסופיית הלחימה שלו.

הסגנון מחוסר הסגנון

"היה חסר צורה, חסר דמות, כמו מים. שים מים בכוס, הם יהפכו לכוס. שים מים בבקבוק, הם יהפכו לבקבוק. שים מים בקנקן, הם יהפכו לקנקן. מים יכולים לזרום והם יכולים לנפץ – היה מים ידידי", ברוס לי.

"המשמעות האמיתית של אמנויות הלחימה היא להביע עצמך בכנות" אומר לי. "המבע של האומן הוא נשמתו שהפכה גלויה, ההצגה של מה שלמד והקוליות שלו. מאחורי כל תנועה ניתן להבחין במוזיקה של נשמתו. אחרת, התנועה היא ריקה. ותנועה ריקה היא כמו מילה ריקה – חסרת משמעות".

ברוס חיפש כל חייו למצוא את הקול העצמאי שלו בעזרת הג'יט קון דו. תוצאותיו הלא מספקות של הקרב ב-1964 גרמו ללי להתמרד נגד הרעיון של סגנון לחימה ולחפש "סגנון מחוסר סגנון" שיאפשר לו להביע את עצמו בצורה חופשיה ודינאמית ללא כל מגבלה של סגנון. "ג'יט קון דו מעדיפה חוסר צורה כדי שתוכל ללבוש את כל הצורות, ומשום שלג'יט קון דו אין סגנון, היא יכולה להתאים לכל הסגנונות. כתוצאה מכך, ג'יט קון דו משתמשת בכל הדרכים ואינה כפופה לאף אחת מהן" כותב ברוס. משמעות הג'יט קון דו הינה "לא להשתמש באף דרך כדרך, לא לקיים שום מגבלה כמגבלה".

.

הדרך חסרת הדרך של לי שואבת כמובן מהדאואיזם של הדאו דה ג'ינג, הטקסט המכונן של הדאואיזם, הקורא: "דאו שניתן לבטאו, אינו הדאו הנצחי". הסמל של הג'יט קון הוא סמל היין-והיאנג שסביבו חצים המעידים על שינוי בלתי נפסק. "להשתנות עם השינוי זהו המצב חסר השינוי". אומר לי.

לברוס הייתה אלרגיה קשה לשיטות ונשמה של אנרכיסט רוחני אמיתי. על מנת להיות באמת, חייב האדם להיות בתנועה מתמדת ועל מנת להיות בתנועה מתמדת חייב האדם לפתח מהות יצירתית ועצמאית, שאינה מוגבלת על ידי שיטה זו או אחרת. הסכנה בסטאטיות, בדרך האחת שכולם הולכים בה, אינה רק סכנה של חוסר יעילות לחימתית, היא סכנה רוחנית חמורה: "אם אתה הולך בעקבות הדפוס הקלאסי, אתה מבין את השגרה, את המסורת, את הצל – אתה אינך מבין את עצמך".

הדברים של ברוס נשמעים כקריאת תגר גדולה על כל מי שמאמין שישנה שיטה אחת להגיע לאמת. השיטות הקבועות להגיע לאמת הינן הדחקה, אומר לנו ברוס. שיטות יכולות לסייע, אבל את האמת ניתן למצוא רק תוך עימות עם העצמי, על ידי הבעה פנימית.

"האדם יכול לתפקד באופן חופשי ומוחלט רק אם הוא 'מעל למערכת'. האדם שרציני באמת בתשוקה לגילוי האמת, לו אין כל סגנון כלל. הוא חי רק בזה שישנו." שיטות גורמות לנו להביט על המציאות דרך משקפיים מצומצמות, שמונעות מאיתנו לראות על העולם כפי שהוא.

לכן אומן הקונג-פו הוא חכם הלומד מכל אדם, הוא לומד מכל השיטות ומטמיע אותן בעצמו בלי לאבד את עצמו בתוכן. הוא יכול להפוך לכל דבר, אבל אינו מאבד את זהותו העצמית. בהקשר ללימוד משיטות ותורות הייתה לברוס לי עצה אחת קולעת וחסרת פשרות: "קח לעצמך את מה ששימושי, הפטר ממה שאינו שימושי, והוסף את מה ששייך לך במהותו".

ברוס נגד קארים עבדול ג'אבר

"אתה לא יכול לראות קרב רחוב בטוטאליות שלו מתוך נקודת המבט של מתאגרף, קראטיסט, מתאבק או ג'ודוקא. אתה יכול לראות בצלילות רק כאשר סגנון אינו מתערב [בראיה שלך].", ברוס לי

כמו הנדריקס שעצבן את הפנתרים השחורים בגלל שהרבה לנגן עם לבנים, גם ברוס לי היה בן מיעוטים שנטה להתרחק מפוליטיקה ממסדית אבל הביע במעשיו דעות פוליטיות ברורות על אחדות המין האנושי.

כשנשאל לי בראיון אם הוא מגדיר את עצמו כסיני או אמריקאי ענה שהוא מעדיף לראות את עצמו  כאדם. בסופו של דבר, אמר, כולנו חלק מממשפחה האחת.

בהקשר הפוליטי הזה אפשר להבין גם את הסלידה של ברוס מסגנונות, כאלמנטים שמפרידים ומבדילים את האנושות. את הדעה שלו על כל הסגנונות, השיטות והתורות הטהרניות הוא הביע בצורה חסרת פשרות: "בגלל סגנון אנשים מופרדים, הם לא מאוחדים בגלל שהסגנון הפך לחוק. המייסד המקורי של הסגנון התחיל עם היפותזה, אבל עכשיו היא הפכה לאמת הקדושה". אלא שהאמת על פי ייך  ת לדרך חסרת מגבלות ומכריזי  כמו כרטיסאלי אלטרנטיבי שירים את הכפפה ויתן לילדים שלנו חינוך רוחני אמיתי.שה.  חופשית ובו בזמן ברוס אינה יכולה להיות אמת אחת קדושה וקבועה. האמת זורמת תמיד ולכך מתכוון ברוס כשהוא אומר שלאמת אין מחר. לכן לא יכולה להיות שיטה סטאטית להגיע אליה. "איך יכולות להיות שיטות ומערכות על מנת להגיע לדבר החי? [האמת, המציאות האמיתית]" הוא שואל "יכולה להיות דרך ברורה לדבר שהוא סטאטי, קבוע, ומת – אבל לא יכולה להיות דרך לזה שהוא חי. אל תצמצמו את המציאות לכדי דבר סטאטי ותמציאו שיטות לקרוא אותה כך".

בסופו של דבר, הגישה של ברוס היא הומניזם דתי וטהור המלא באהבה באהבה לאדם ובאמונה ביכולתו לגלות את עצמו, לפרוץ את המסגרות המגבילות והמבדילות וללמצוא את דרכו העצמאית והייחודית לאמת ולפוטנציאל האלוהי "האדם, היצור החי, האינדיבידואל היוצר, תמיד חשוב יותר מכל סגנון או שיטה קיימים".

את הפילוסופיה של הסגנון מחוסר הסגנון ביקש לי להביע בסרטו האחרון, "משחק המוות" שהושלם לאחר מותו בעזרת כפיל. במערכה האחרונה של משחק המוות צריך לי ללחום את דרכו לקומה החמישית של פגודה עתיקה. לי צריך להתמודד עם אומן לחימה אחר בכל אחת מקומות הפגודה. בקומה הראשונה הוא צריך להתמודד עם מאסטר ששולט בבעיטות (סגנון קונג-פו צפוני), בקומה השניה עם מאסטר בקרבות אגרופים (סגנון ווינג-צ'אן), בקומה השלישית הוא מתמודד עם יריב הנלחם בנונג'קו ובקומה הרביעית עם לוחם האיקידו. בעת הנצחון על כל אחד מהאמנים הללו, מתגלים חסרונות ומגבלות כל אחד מהסגנונות שלהם, בעוד לי מתבסס על סגנון זורם, בלתי צפוי ואקלקטי. בקומה האחרונה של  הפגודה מוצא לי את שחקן האנ.בי.איי. המפורסם קארים עבדול ג'אבר שהיה אחת מתלמידי הקונגפו של לי. ג'אבר הוא הלוחם מחוסר הסגנון שסגנון לחימתו משקף את הג'יט קון דו.

בסופו של דבר האנרכיסטיות של ג'יט קון דו, חוסר האמונה בכל שיטה קבועה, פונה גם כנגד השיטה של לי עצמו. לדאו אמיתי אין שם וברוס אומר "ג'יט קון דו זה רק שם, אל תתפסו עליו. אין כזה דבר כמו סגנון, כשאתה מבין מהו קרב באמת". ג'יט קון דו אינה סגנון מסוים של לחימה, אלא מעין דרך רוחנית של לימוד לחימה וחיים – לכן אין שיטה אחת להלחם או ללמוד ג'יט קון דו. ג'יט קון דו היא מעין דרך חסרת דרך לסייע לאדם למצוא את דרכו הייחודית. בהקדמה לספר "הדאו של ג'יט קון דו" ממליצה לינדה לי, אשתו של ברוס לקורא שיזרוק את הספר לאשפה לאחר שלמד וחווה אותו במקום להתקע בו. "אתה תגלה שבעזרת הדפים האלה אפשר לנקות את הבלאגן הבית פשוט יופי" היא כותבת.

הקרב כחוויה רוחנית

"חבטות ובעיטות הם כלים כדי להרוג את האגו", ברוס לי.

הקרב הפיזי הוא בתורתו של ברוס לי מטאפורה לחיים, סיטואציה קיומית של עימות עם העולם והתמודדות עם המציאות. זוהי המציאות של חיים בכל עוצמתם ולא סתם מתאר לי בתחילת ספרו את לימוד אמנות הלחימה כ"לחוות את החיים שמעולם לא היו לך קודם".

העולם הוא זירת לחימה, אנחנו נמצאים כל העת בתוך שדה קרב שבו ניחתים עלינו בכוח רגשות, מחשבות, תשוקות, דחפים, רצונות, מערכות יחסים ועוד. אנחנו נמצאים במרכז הזרם הזה, השוטף כל העת ללא הפסק, של החיים. להיות אומן לחימה משמעותו לפתח את היכולות שיאפשרו לנו להיות אומן לחימה של החיים.

ב'דאו של ג'יט קון דו' מתייחס לי לאיכויות הבסיסיות של אומן הלחימה: גמישות, יציבות, דיוק, קואורדינציה, שיווי משקל ועוד. לכל אחד מהכישורים הפיזיים שמונה לי ישנן מקבילות רגשיות, אינטלקטואליות, ורוחניות. אמן הלחימה האינטגרלי מפתח יציבות מנטלית, דיוק וגמישות אינטלקטואלים ושיווי משקל רוחני. כשברוס לי כותב "הלוחם רב העצמה הוא אדם רגיל עם דיוק של קרן לייזר" הוא מתכוון לא רק ללוחם הפיזי אלא לאדם שיודע לרכז את כוחותיו הנפשיים והרוחניים ועל ידי כך הופך ללוחם חסר חת בקרב של החיים.

קרב בין שני אנשים הוא גיבוש פיזי ותמציתי של מהות החוויה הקיומית. הקרב הוא למעשה סמל לחיים – לקריאה להתעמת עם העולם והמציאות ולבוא איתם במגע תוך תנועה וקשר ישיר אמיתי ולא מתוך דרך תנועות ממוסדות ושחוקות. לקרב הזה צריך לצאת עם כל הכוחות הפנימיים, תוך הבעה של הנשמה הפנימית, ולכך מתכוון לי כשהוא אומר שלקרב צריך לצאת אחרי שהרסת את האינסטינקטים של השימור העצמי ללא כל פחד. אי אפשר לצאת לקרב כשאתה מפחד למות, ואי אפשר לחיות את החיים באמת כשאנחנו מפחדים למות. חייבים לצאת אל הקרב תוך נכונות לסכן את הכל, אבל לזכות בדבר היחיד ששווה לזכות בו: אמת. אמת שאינה נמצאת באתמול, אלא בכאן ועכשיו, בנכונות לזרימה ותנועה מתמדת: "מהישן אתה שואב בטחון, מהחדש אתה משיג זרימה" "כדי להבין ולחיות עכשיו, האתמול חייב למות".

קרב קונג-פו מייצג אפשרות ללימוד אמיתי ומשוחרר מכל דפוסים וקונבנציות. "פורמות [סדרות קבועות של תנועות המקובלות בלימוד אמנויות לחימה] הן חזרות חסרות תועלת המציעות בריחה מסודרת ויפה מידע עצמי דרך יריב חי" כותב ברוס "לדעת את עצמך משמעותו ללמוד את עצמך בפעולה עם אדם אחר". היריב הוא אפשרות לחוות את העולם החי. כמו אצל ההוגה היהודי-צרפתי עמנואל לוינס, החיים האמיתיים מגיעים דרך מפגש עם פני האחר, אלא שאצל ברוס לי האחר הוא אומן הלחימה שמולו אתה מתמודד ודרכו אתה מגלה את עצמך. "אמת היא מערכת יחסים עם היריב, תנועה חסרת הפסקה, חיה, לעולם לא סטאטית".

היריב החי מסמל ישות חיה ומתפתחת, בכך הוא משלים את הלוחם, מפתח אותו ובמובן ידוע הופך לחלק מהוויתו. "אין אבחנה בין היריב לבין העצמי, מאחר שהיריב הוא החלק המשלים (ולא ההפוך)". הלוחם חייב לצמוח דרך מפגש עם האחר החי, לצאת למפגש עם היריב: היריב אינו דווקא יריב חי, אלא כל סוג של מציאות משתנה ודינאמית שהאדם מתמודד איתה על ידי שינוי מתמיד.

"האדם הקלאסי הוא פשוט חבילה של שגרות, רעיונות ומסורות. כאשר הוא פועל, הוא מתרגם כל רגע חי במונחים של הישן". מטרתו החשובה ביותר של לוחם הקונג-פו האמיתי אינה סגנון זה או אחר, ולא בכך נבחנת רמתו כלוחם, אלא קודם כל ברמת התודעה שבה הוא מצוי במהלך קרב, ובאפשרות שלו להשתמש בקרב כדי לצמוח לצורות תודעה חדשות הרואות את העולם כפי שהוא.

"אנא אלא תטרידו עצמכם ב[סגנון לחימה] רך מול קשה, בבעיטות לעומת הסתערות, אחיזות לעומת אגרופים ובעיטות, לחימה לטווח ארוך לעומת לחימה קצרת טווח. אין דבר כזה 'זה' עדיף על 'ההוא'. אם יש דבר אחד שעלינו להתגונן מפניו, יהא זה הפירוד ששודד אותנו משלמותנו הקדמונית וגורם לנו לאבד את האחדות בתוך הדואליות".

שוב, את כל הדברים שאומר לי על לוחם הקונג-פו בקרב ניתן לקרוא גם על מטרתו של האדם בעולם הזה. זה לא משנה איזה סגנון אתה נלחם: אם אתה עורך דין, אמן, אשת מחשבים או עקרת בית – מה שחשוב הוא רמת התודעה שהאדם מקיים בתוך המציאות הזו והאפשרות שלו לפרוץ את גבולות המשבצות.

ו… המוות אינו מחוסר העבודה

ברוס לי תכנן לעשות עוד כל כך הרבה בקולנוע, באמנויות הלחימה ובלימוד הקונג-פו, אבל באופן מפתיע הוא עזב את העולם בגיל 33. ב-20 ביולי 1973 סבל לי מכאב ראש, אחת השחקניות בסרט החדש שלו נתנה לו משכך כאבים בשם אקווג'סיק ולי הלך לשון ומעולם לא התעורר. בנתיחה לאחר המוות לא נמצאו פגיעות חיצוניות, אבל התגלה שהמוח שלו התנפח בתוך הגולגולת. המוות המסתורי הוביל לתיאוריות קונספירציה רבות ושונות ובכל מקרה שום דבר לא יחזיר את ברוס. לנו נשארו 4 סרטים, ספר אחד ותורת חיים מהיפות והזוהרות.